"המורשת" הוא מכתב שכותב וֶנק, חייל משוחרר אחרי מלחמת העולם השניה, לאחיו של סגן שֶלינג, מי שהיה המפקד שלו. כבר בתחילת המכתב הוא מבשר לנמען ללא כחל ושרק כי אחיו, שנחשב נעדר, מת מזה חמש שנים. ליתר דיוק, נרצח בידי שְנֶקֶר, חבר לספסל הלימודים של שלינג, וכעת שכנו של אחיו. שנקר, שידע כמובן ששלינג מת, נמנע מסיבות מובנות מלבשר את הבשורה המרה למשפחתו של שלינג.

ונק מתאר את האישיות השונה של שני הגברים, ואת הפערים הבלתי ניתנים לגישור באופן התנהלותם, פערים שמביאים בסופו של דבר לתוצאה הטרגית. שנקר הוא קצין יהיר, מלא מעצמו, רואה בחייליו פיונים שאמורים למלא בצייתנות את תפקידם בכל מחיר. שלינג רואה את האבסורד שבגרירת בחורים נחמדים, המתנהגים בדרך כלל כהלכה, אל העולם הצבאי, אל החזירוּת שבקסרקטין. "אסור היה להם לעשות מהם חיילים", כך הוא מאמין. הוא מתקומם נגד שרשרת הגניבות לאורך קוי האספקה, שכתוצאה ממנה אנשיו רעבים כל הזמן, ומבקש למצוא דרכים להאכיל את החיילים כהלכה ולאפשר להם שינה מספקת. השעמום והחדגוניות, שחווה שלינג בחזית האטלנטית, כנראה גורמים לו לאבד מעט את הרסן, והוא מעז להתבטא נגד היטלר. גם אם הוא נזהר לעשות זאת בדלתיים סגורות, ורק באוזניו של ונק שהפך לאיש סודו, סופם של הדברים לדלוף ולהוסיף שמן למדורה. על רקע זה הסכסוך בינו ובין שנקר, הממונה עליו, הולך ומחריף עד הסוף הטרגי.

"המורשת" הוא ספר על חברוּת חוצת מעמדות. מן הרגע הראשון לפגישתם חשו ונק ושלינג כי מצאו נפש תאומה. "באמת ובתמים היינו כשחיינים שחשו את עצמם בודדים ואבודים במים רבים, ופתאם הם מביטים סביבם ורואים שעוד מישהו נמצא לצדם". זהו גם סיפורם של החיילים בחזית, שנה אחר שנה של משימות שמירה חסרות תכלית בקצה הצפון-מערבי של אירופה, ובעקבותיהן סערת הקרבות בחזית הרוסית. ויותר מכל זהו ספר אנטי-מלחמתי, המוחה נגד מלחמות בכלל, ונגד כאלה שמוכתבות מלמעלה כגחמת המנהיג בפרט, מלחמות המביאות "מליוני בני אדם לצעוד בפשטות לעבר המוות, נטולי כוח רצון, למרות מורך הלב והפחד".

בל כתב את הספר ב-1948, כשהמלחמה עדיין היתה זכרון חי, אך הוא ראה אור רק ב-1982. אמירותיו ברורות, תיאוריו מלאי חיים, ותחושות הבזבוז, היאוש וחוסר התוחלת, מחלחלות גם אל הקורא בן זמננו.

Das Vermächtnis – Heinrich Böll

אדם מוציאים לאור

1984 (1948, 1982)

תרגום מגרמנית: גדעון טורי