יום הסנונית / דלין מתיה

ארמינטה רוסו, צעירה אפריקנרית בדרום-אפריקה, להוטה לעזוב את המדינה. האפריקנרים (מוכרים גם בשם בוֹרים), צאצאי מתיישבים הולנדים, גרמנים וצרפתים מן המאה השבע-עשרה, התפתחו עם השנים לעם נפרד עם שפה משלו ואורח חיים משלו, נבדל מזה של המתיישבים הבריטים, שדחקו את רגליהם. ארמינטה גאה במורשת שלה, חשה חלק מעמה, ושבה ומזכירה את העוול שגרמו לו הבריטים. יחד עם זאת, היא מתנגדת, התנגדות פסיבית, למדיניות האפרטהייד שהנהיגה המפלגה האפריקנרית בעלותה לשלטון אחרי מלחמת העולם השניה. אבל מה שגורם לה לרצות למצוא לעצמה מקום משלה הרחק משם היא השנאה של שאר העולם כלפי בני עמה. כשהיא יוצאת עם המקהלה שבה היא חברה להופיע, באופן בלתי פורמלי בשל החרם, בכנס מקהלות באירופה, היא נתקלת חזיתית בשנאה, וסופגת רוק בפרצופה. "לא סבון ולא מים ולא שמפו ולא מטלית רחצה ולא מגבת ולא הקרצוף החזק מכל ולא שום דבר שבעולם אין בכוחם למחות רוק מפניו של אדם. ולא את השנאה מעיניה של אשה".   

כדי להגשים את חלומה, למרות התנגדות אביה הכומר, היא עובדת בסוכנות נדל"ן, צוברת עמלות, ומתפתה לתווך בסחר יהלומים פרטי, שאסור על פי חוק. בפעם הראשונה שלה בתחום הזה היא מסכימה לעזור ללקוח פוטנציאלי, שאין בידו מזומן אלא מספר יהלומים. למרות הסודיות הכרוכה בסחר הבלתי חוקי, ולמרות הפחד להתפס, היא מגלה שמדובר בכסף קל, הרבה יותר מכפי שהיא מסוגלת להרוויח בעסקי הנדל"ן, אז היא ממשיכה לחפש הזדמנויות לסחור. ההסתבכות הבלתי נמנעת בוא תבוא.

טוב ורע משמשים בחייה של ארמינטה, כרוכים זה בזה, ומציבים בפניה דילמות מוסריות. היא שייכת לעם מדוכא שהפך למדכא; היא מעורבת במעשים בלתי חוקיים ממניעים טובים; כשמוכר יהלומים מצפה לקבל סכום מסוים והיא משיגה סכום גבוה לאין שיעור, היא יכולה להשתמש בהפרש או לוותר עליו לטובת המוכר; כשלוחצים עליה להפליל סוחרים אחרים כדי להקל בעונש הצפוי לה, היא יכולה לשתף פעולה או למצוא דרך להזהיר. בארץ של שחורים ולבנים, שום דבר אינו נראה שחור או לבן.

ארמינטה אוהבת את הארץ, את נופיה, את היהלומים המופקים מאדמתה. כשהיא מגלה מה המחיר שמשלמים האנשים ומשלמת אדמת הארץ בעבור חופן יהלומים, היא מזועזעת.

דלין מתיה זכורה לטוב מאוד מ"הקפות ביער" ומ"הילד של פילה". "יום הסנונית", הטוב בפני עצמו, אינו מתעלה לרמתם. הוא מתנהל באופן חזרתי מדי, ובאופן שאינו משתלב בעלילה מציע גם סיפור אהבה בלתי ברור. יחד עם זאת הוא מספק נקודת מבט שונה על החברה הדרום אפריקאית, ומציג דילמות מעניינות ודמויות כתובות היטב. לפיכך, מומלץ.

להרחבה כדאי לקרוא את המאמר של אלינער ברקת, "השבט הלבן של אפריקה".

The Day the Swallows Spoke – Dalene Matthee

עם עובד

1996 (1992)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

כל החיים לפניו / אמיל אז'אר

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

Ethan Frome / Edith Wharton

איתן פרום גדל בחווה בסטרקפילד, מסצ'וסטס. התמזל מזלו, ועמדו לו כישוריו, והוא פנה ללימודים גבוהים, הרחק מחיי הפרך של החקלאות. איתרע מזלו, ואביו חלה, וכבן יחיד הוא נדרש לנטוש את הלימודים ולשוב למשק. מכאן התגלגל ממשבר למשבר. תחילה מת אביו, והוא לקח על עצמו את אחזקת מקום. אחר כך חלתה אמו, ובעזרת זינה, קרובת משפחה, טיפל בה. כשהאם הלכה לעולמה, במקום למכור את החווה ולשוב ללימודים, משאת נפשו, נישא לזינה, שהיתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, והפכה חולנית כאמו. כשהיה בן עשרים ושבע נכנסה לחייו האפורים קרן של אור בדמותה של מאטי, קרובת משפחה של זינה, שבאה לגור איתם ולעסוק בעבודות הבית. אנו פוגשים לראשונה את איתן כשהוא בשנות החמישים לחייו, גופו מעוות, ומראהו מעיד על שנים קשות שעברו עליו. המספר של סיפור המסגרת של היצירה מתוודע בהדרגה אל קורותיו של איתן, ואל מכת הגורל הגדולה מכולן שפקדה אותו.

“We never got away – how should you?” seemed to be written on every headstone – זוהי תחושתו של איתן, הלכוד בחיים שלא היה בוחר לעצמו, כשהוא עובר ליד חלקת הקבר המשפחתית בחווה.

קראתי את הספר לפני שנים בתרגומה של טל ניצן-קרן (לפני כשנה הוציאה עם עובד מהדורה מחודשת עם אחרית דבר מאת המתרגמת). הפעם קראתי אותו בשפת המקור.

אני חושבת ש"מהודק" היא מילה המתארת את הספר היטב. כל מילה שקולה, לכל תיאור יש משמעות, ויותר מכל – העלילה כולה מהודקת סביב איתן. יש בספר דמויות נוספות, אבל בסופו של דבר כל מה שאנחנו יודעים עליהן הוא כיצד הן מתפרשות על ידי איתן. מיהי זינה? אשה מסכנה הנגועה במכאובים שאינם מאפשרים לה לחשוב על אחרים, או מפלצת מניפולטיבית שממררת את חיי בעלה ואת חייה של מאטי? אשה פגועה החושדת ברגשותיו של בעלה כלפי הנערה הצעירה, או אשה המבקשת לעצמה עצמאות כלשהי בתוך העוני והמחסור? איתן אינו יודע, לפעמים סבור כך ולפעמים אחרת, ואנחנו מיטלטלים אתו. ומיהי מאטי? נערה מאוהבת או נערה בודדה שכמהה לתשומת לב ולחום אנושי? נערה שמקדמת באומץ וברוח טובה את מה שיביא לה הגורל, או נערה נואשת? איתן חווה אותה לעתים כך ולעתים אחרת.  

איתן הוא אדם בודד להחריד. כשלמד בעיר, אמנם יצא לו שם של אדם סגור, אבל הוא נהנה מהאוירה החברותית, מן השמחה, מהאחווה הסטודנטיאלית. אלה אבדו לו לגמרי כששב לחווה. ימיו עוברים בעבודה קשה, ללא הצלחה יתרה. בביתו אין לו עם מי לדבר. גם עם אנשי המקום אין לו שפה משותפת. כשמאטי נכנסת אל חייו, התקשורת ביניהם נותרת מינימליסטית. לאיתן אין יכולת, הבאה עם הנסיון ועם הפתיחות, להתבטא במלים. כשהם סוף סוף מדברים, רגע לפני שהיא אמורה לעזוב על פי החלטתה של זינה, התוצאה הרת אסון.

הטבע הקשוח של האזור – העלילה מתרחשת במהלך החורף המושלג והקפוא – משתלב לבלי הפרד בחייו ובאישיותו של איתן. המספר מתאר זאת כך:

He seemed a part of the mute melancholy landscape, an incarnation of its frozen woe, with all that was warm and sentient in him fast bound below the surface; but there was nothing unfriendly in his silence. I simply felt that he lived in a depth of moral isolation too remote for casual access, and I had the sense that his loneliness was not merely a result of his personal plight, tragic as I guessed that to be, but had in it, as Harmon Gow had hinted, the profound accumulated cold of many Starkfield winters

ובתרגומה היפה של טל ניצן-קרן:

הוא נדמָה כחלק מהנוף הנוגה האילם, כהתגלמות יגונו הקפוא, וכל חמימות ורגישות שהיו בו נאצרו מתחת לפני השטח; אך לא היתה שום עוינות בשתיקתו. פשוט נראה שהוא מתקיים במעמקיו של בידוד מוסרי כה מרוחק שאי־אפשר להגיע אליו סתם כך, והרגשתי שבדידותו אינה נובעת אך ורק ממצוקתו האישית, אלא שיש בה, כפי שרמז הרמון גואו, הקור העמוק שהצטבר בחורפי סטרקפילד רבים מדי.

הספרים האחרים של אדית וורטון, שקראתי עד כה, עסקו בחברה הגבוהה. "איתן פרום" יוצא דופן מבחינה זו, אך דומה לאחרים מבחינת האיכות. הסופרת ניחנה ביכולת להתבונן עמוק אל נפשות גיבוריה, ולטעמי בספר הזה, שנעדרת ממנו הלגלגנות שנלוותה לאחרים, היא מביאה את יכולתה זו, לצד כושר תיאור מרשים, לפסגה.

מומלץ מאוד.

Ethan Frome / Edith Wharton

1911

מחזיר אהבות קודמות / יהושע קנז

"מחזיר אהבות קודמות" הוא פסיפס של סיפורי חיים הנפגשים בבית תל אביבי אחד, כשחוטים סמויים פחות או יותר קושרים ביניהם. למרות הקירבה הפיזית והתנגשות הגורלות, המוטיב המרכזי הוא בדידות, כל איש לנפשו, בלי יכולת למצוא מסילות של ממש זה אל לבו של זה, לכונן קשר עמוק.

גבי, אשה צעירה, קושרת את גורלה בזה של גבר מבוגר ומסתורי, שאינו שש לספר על עצמו. הוא שוכר עבורם דירה, בה הם נפגשים כשהוא מתפנה לכך, ואוסר עליה ליצור כל קשר עם השכנים. נדמה שיש שם אהבה, אך הנסתר רב על הגלוי. מעבר לקיר גר אבירם, גבר בגיל העמידה שמעולם לא ידע אהבה, מאזין לגניחות ההנאה של גבי. אבירם הוא שותף בסוכנות שהשכירה את הדירה, הנפש היחידה הקרובה אליו היא של הכלב שחי אתו, והוא חולם על קשר עם השכנה המסוגרת. על דירת המרתף משתלט זוג שעושה בה ובחצר הבית כרצונו, ספק מכין דירה עבור הבת כדי שתוכל לעבור משכונת המצוקה שלהם לשכונה מבוססת יותר, ספק מבקש להשכיר אותה לזרים תמורת כסף. ראש ועד הבית, זקן חולה בשנות השמונים לחייו, מנסה להלחם בהם ומקבל משכניו, במקרה הטוב, תמיכה מן הפה ולחוץ. הקבלן, שמבצע את העבודות במרתף ובחצר, מנסה להתמודד עם בעיותיו של בנו שערק משירות צבאי והוא מבוקש על ידי המשטרה הצבאית. במקום אחר בעיר מתגורר זקן נכה, התלוי בלינדה, המטפלת הזרה שלו, וגם בחבר שלה שפולש בהדרגה אל הבית, ומוצא בהם משפחה למרות שאינו מבין את שפתם וכמעט אינו מדבר בעצמו (או אולי דווקא משום כך). אל אלה מצורפות דמויות לווין, כמו שותפו של אבירם והנשים שהוא שוכר למשרדם, ועדה, חברתה הקרובה היחידה של גבי.

בעיני, הזקן הנכה, שהקשר שלו לבנין קלוש משל האחרים, אבל דיירי הבנין ישפיעו מהותית על גורלו, מייצג בחוסר היכולת הקיצוני שלו לתקשר את התלישות שמאפיינת כל אחת מהדמויות. הוא, אגב, היחיד המוצג בספר בגוף ראשון, מדבר בלבו גם אם לא בפיו. הוא נאחז באשליית המשפחה שיש לו לכאורה עם המטפלת ובן זוגה, כפי שגבי נאחזת באשליית האהבה, אביו של החייל נאחז באשליית היכולת לשאת במכאוביו של הבן ולהביאם לידי פתרון, ראש וועד הבית נאחז באשליית הכוח שמעניק לו תפקידו ובאשליה על חיים של שכנות טובה ומכבדת, ואבירם נאחז באשליה שיוכל לצאת מתוך עורו ולהפוך לגבר שיכול למשוך נשים מסוגה של גבי. חוסר היכולת להשלים עם המציאות, שנובע ברובו מהעדר כמעט מוחלט של תקשורת פתוחה, לא יכול להוביל לאושר. רק לאסון.

כמו בספריו המוקדמים, ביניהם "אחרי החגים", וכמו בספריו המאוחרים, ביניהם "בדרך אל החתולים", יהושע קנז, מטובי סופרי ישראל, לדעתי, מתבונן במבט מפוכח וחומל על דמויות חריגות משהו, או כאלה שנקלעו לנסיבות קשות ומתקשות לפלס דרך מוצא. הוא מיטיב ללכוד במלים את הבדידות הקיומית, גם אם החיים מתנהלים בסביבה עירונית צפופה והומה אדם והתרחשויות. הסגירות של גיבוריו מכסה על הדחקה של סערות פנימיות, שאותן הוא מתאר במדויק, מוביל את הסיפורים השונים אל התפרצות בלתי נמנעת.

מומלץ בהחלט

עם עובד

1997

מנהג המקום / אדית וורטון

"אפילו עכשיו לא תמיד הייתה מאושרת. היא קיבלה כל דבר שרצתה, ובכל זאת לעיתים הרגישה שיש דברים אחרים שהייתה עשויה לרצות אילו ידעה על קיומם"

משפט זה, המופיע לקראת סיומו של הספר מתמצת את אישיותה של אנדין, הדמות הראשית, שסביב סיפורה הפרטי מתארת אדית וורטון את החברה הגבוהה של ניו יורק בתקופתה. בעיר הולדתה של אנדין, במערב התיכון של ארצות הברית, היא נישאה נישואי בזק ואולצה לבטל אותם באותו החפזון. בשאיפתה לעושר ולמעמד גררה איתה את הוריה, שאינם מסוגלים לעמוד בפני תשוקותיה ומצבי הרוח שלה, לניו יורק. כאן נישאה לגבר שהעריץ אותה, וכמו הוריה נכנע לכל גחמותיה, אך התברר שהוא מעדיף את הבדידות בשניים על פני התענוגות שבהם חשקה. הבעל הבא, בעל תואר של רוזן, התגלה כצרפתי מדי בהשוואה לאמריקאיות המועדפת עליה. הבעל האחרון בסדרה, זה שאתו מסתיים הספר, הוא מספיק עשיר ומספיק חובב חברה, אבל משמתברר לאנדין שהוא לא יוכל להתמנות לשגריר, המדרגה הבאה שעליה היא מבקשת לטפס, היא שוב מתוסכלת. "מאחורי כל הסנוורים הללו נותרה עננה שחורה זעירה. נודע לה שיש דבר שלעולם לא תוכל להשיגו, דבר שלא יופי ולא השפעה ולא הון עתק לא יוכלו לקנות לה. היא לעולם לא תהיה אשת שגריר; וכשפסעה לקראת אורחיה הראשונים אמרה בליבה שזה התפקיד היחיד שאותו נועדה למלא באמת".

אנדין היא זיקית, מתאימה את עצמה לבני שיחה, כלומר אלה שיוכלו להועיל לה בהשגת מטרותיה המשתנות. "אנדין הייתה עצמאית בכל נפשה ובכל מאודה ועם זאת חקיינית נלהבת. היא רצתה להפתיע את כולם ולגלות מעוף ומקוריות, אך בעל כורחה התאימה את עצמה תמיד לאדם האחרון שנקרה על דרכה, והתנגשות האידיאלים שנבעה מכך הקשתה עליה מאוד כל אימת שנדרשה לבחור בין שני אופני פעולה". אין לה שום רגש של כבוד לערכים, למסורת, למשפחה, ונאמנותה למכריה משתנה על פי צרכיה. עולם המושגים שלה לקוח מרומנים זולים, והיא בוחרת בדרכי התנהלות השאולות מהם. נושאי השיחה שלה מצומצמים בהתאם, אם כי יש לה יכולת לרכוש אוצר מלים "במידה הדרושה לאישה יפה כדי ליצור רושם של בקיאות". אפילו מקור שמה מעיד עליה: באחד הקטעים המשעשעים הבודדים בספר, בעלה של אנדין מתפעם כשהוא חושב על משמעותו – גל – ועל מקורו במאמר של מונטן, אבל חוטף קיתון של צוננים כשאמה מספרת לו שהיא נקראה על שם מוצר לסלסול שיער שאביה הוציא לשוק בשבוע שבו היא נולדה.

אפשר לייחס חלק מאופייה ומהתנהלותה של אנדין לסביבה, למגבלות שהוטלו על נשים בזמנה, ל"מנהג המקום" שכופה עצמו על הבריות, והסופרת אכן מתייחסת לכך. כמו ב"עידן התמימות" גם כאן היא שמה בפיו של גבר דברי תוכחה על התיחסותם של גברים לנשים, ביניהם "האמריקאי הממוצע מזלזל באשתו […]מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! שם היא לא הערת אגב כמו פה — היא במרכז התמונה […] כל אהדתי נתונה להן, למסכנות המרומות, כשאני רואה את ניסיונותיהן הקלושים, המוטעים, להתהדר בשיירים שמשליך להן גבר שדעתו אינה נתונה להן – הכסף והמכוניות והבגדים – ולהעמיד פנים, בפני עצמן וזו בפני זו, שאה הדברים האמיתיים בחיים!". אבל גם בהתחשב רקע התקופה, אנדין היא טיפוס בלתי נסבל. אנוכית, קפריזית, דורכת על גופות, בת זוג ואם נוראה, וקשה עד מאוד לחבב אותה.

נסיונותיה של אנדין לפלס את דרכה אל שאיפותיה, שכאמור אינן ברורות גם לה, מאירים את החברה שבתוכה היא חיה. כמו בנובלות שב"ניו יורק הישנה", גם כאן הסופרת מתבוננת בחברה הגבוהה הניו יורקית, מצביעה על פגמיה, על צביעותה, על הנהנתנות השולטת בה. בספר זה היא מעבירה חלק מן העלילה אל החברה הצרפתית, ומתבוננת בחברה האמריקאית גם על דרך ההשוואה. בפיו של אחד הצרפתים היא שמה את המלים הללו: "אתם באים אלינו ומדברים בשפתנו ואין לכם מושג למה אנחנו מתכוונים; רוצים את אותם דברים שאנחנו רוצים, ואין לכם מושג מדוע; מחקים את חולשותינו, מפריזים במשוגותינו, מתעלמים מכל מה שחשוב לנו או שמים אותו ללעג — אתם באים ממלונות גדולים כמו ערים ומערים קלושות כנייר, שבהן עדיין לא הספיקו לתת לרחובות שמות והבניינים נהרסים עוד בטרם יבשו והאנשים מתגאים בשינוי כמו שאנחנו גאים לשמור על מה שיש לנו — ואנחנו בטיפשותנו מאמינים שמפני שאתם מעתיקים את מנהגינו וקולטים את העגה שלנו, אתם מבינים דבר וחצי דבר מכל מה שמעניק לחיינו הגינות וכבוד".

אדית וורטון היא סופרת בעלת כושר אבחנה מעמיק ויכולת מרשימה לרקום מפרטי חיים יומיומיים עלילה מעניינת ומושכת. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז ראה אור, "מנהג המקום" חי ותוסס ובמידה רבה עדיין רלוונטי. הספר זכה לתרגום נאה של מיכל אלפון, והוא מומלץ בהחלט.

The Custom of the Country – Edith Wharton

עם עובד

2022 (1913)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הבור והמטוטלת / אדגר אלן פו

כותרת משנה: סיפורי אימה ומסתורין

ארבעה סיפורים פרי עטו של אדגר אלן פו מקובצים בספר זה. מאחרית הדבר לספר שכתבה בתיה גור ניתן ללמוד על שורשי היצירות שכתב מי שנחשב, בין השאר, אבי ספרות האימה ואבי המסורת האפלה בספרות האמריקאית. כמו פו עצמו, המספרים בשלושה מן הסיפורים סובלים מסיוטים הנובעים מאלכוהול או מערפול של המציאות ומשיבוש הדעת. היא מצטטת אותו כמי שדיבר על "נסיון נואש לברוח מהזכרונות המענים, מהבדידות העצומה ומורא מאבדון לא מוגדר האורב לי". התחושות הללו מובעות בחדות רבה בסיפורים שבקובץ.

"החתול השחור" הוא סיפורו של גבר שאהב את אשתו ואהב בעלי חיים, אבל משהתמכר לאלכוהול הפך לאלים ולמתעלל והדרדר לרצח. תוצאות אלימותו שבות לרדוף אותו.

"כת"י" שנמצא בבקבוק מתרחש בלב ים, כשסופה אימתנית מטילה את המספר אל מה שנראה כספינת רפאים, שאת סודותיה הוא אינו מצליח לפענח.

"הבור והמטוטלת" הוא תיאור מעורר אימה בפרטנותו אודות אדם המושלך לתא כלא אפל, וחווה סדרה של עינויים נפשיים כשבכל רגע ורגע הוא צופה במוות המתקרב אליו.

"התיבה המלבנית", בשונה משלושת האחרים, אינו סיפור מסויט, אם כי גם בו מתרחשת סופה ימית, המאלצת את המספר ואת שותפיו להפלגה לנטוש את ספינתם. במרכז הסיפור תיבה גדולה, רכושו של אחד הנוסעים, המעוררת את סקרנותו של המספר. הוא עוקב אחרי הבעלים, מעלה השערות באשר לתכולת התיבה, ומגלה בסופו של דבר כמה רחוק היה מלנחש את האמת.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם מצליח לנעוץ חץ של חרדה ושל הזיה בלב הקורא, בזכות התיאורים הישירים והחדים ובשל תחושת הטשטוש האופפת אותם.

מומלץ לקריאה בשעות האור.

The Pit and the Pendulum – Edgar Allan Poe

עם עובד

1997 (1842)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

אוצר מילים / שירי לב ארי

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

יונה ונער / מאיר שלו

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006

הסיפור האמיתי של כנופיית קלי / פיטר קרי

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא