תגית: עם עובד

בפרעות ת"ח ות"ט (1648 – 1649) נרצחו אשתו ושלושת ילדיו של יעקב, תושב יוזפוב. נסיונו להמלט כשל, והוא נלכד ונמכר לעבדות לאיכר בכפר נוצרי. אנשי הכפר, שהיו שטופים באמונות טפלות, לא ראו בעין יפה את נוכחותו ביניהם, אך אדונו גונן עליו. ואנדה, אחת מבנותיו של האיכר, אלמנה צעירה, דאגה למזונותיו, ואהבה נקשרה ביניהם. דרכיהם נפרדו כששוחרר מן השעבוד על ידי יהודים ששילמו תמורתו, אבל געגועיו גברו עליו והוא שב לקחתה. ואנדה לא יכלה להתגייר, משום שעונש מוות היה צפוי לנוצרים שהמירו את דתם ליהדות; יעקב לא יכול היה להציגה בפני היהודים משום נצרותה. כדי שיוכלו לחיות יחדיו, ואנדה, שכעת נקראה בשם שרה, העמידה פני יהודיה אילמת, והזוג השתקע בישוב יהודי שבו לא הכירו אותם. למרות שהעלילה כולה מצויה ברשת, אעצור את סיפור המעשה בשלב זה.

יצחק בשביס-זינגר מספר סיפור של אהבה תמה, שיש בה חן וחסד ויש בה יסורים קשים. עבור ואנדה הבחירה אמנם אינה טבעית בנסיבות החברתיות של התקופה והסביבה, אך אינה כרוכה בהתלבטויות רבות. היא יוצאת דופן בהליכותיה, אינה משתלבת בחברה הגסה שבה היא חיה, ומשעה שבחרה ביעקב היא בחרה גם באורח חייו, להוטה ללמוד את שיש באפשרותו ללמד אותה ולדבוק במנהגיו. מעין רות המואביה של דורה. לא יהיה לה קל להסתיר את זהותה בחברה היהודית, אבל היא שלמה עם בחירתה. יעקב, מן הרגע שבו חש משיכה כלפיה, אינו חדל להתייסר. מנותק מן החברה בה גדל, מנותק מן התורה והתפילה, מלוח הזמנים היהודי, הוא נאבק לשמור על זהותו, וההיענות למה שהוא מכנה היצר הרע קשה עבורו. הוא אינו מפסיק להתלבט גם כשהבדידות והתשוקה מכריעות אותו, אבל נפשו נקשרה בנפשה, והוא בוחר באהבה מבלי לוותר על אמונתו.

יעקב הוא מסוג הגיבורים שבשביס-זינגר חיבב והרבה לכתוב אודותם. הוא מסתפק בדלת אמותיו, אינו רודף כבוד ושררה, דבק בטוב, ובעיקר חושב על כל דבר לעומק ואינו משלים עם תשובות שטחיות. "ידוע ידע שיסודה של היהדות היא האמונה, ולא השכל, אך הוא ניסה בדרכו שלו לבדוק עד היכן יכול שכלו של אדם להשיג". מדוע עם הבחירה נבחר לספוג יסורים? כיצד יתכן שתינוקות שלא חטאו מעונים ונרצחים, ואילו הרוצחים אוחזים בשלטון? למה מניח אלוהים לבני אדם להרוג בעלי חיים שנשמה באפם? מדוע אהבתו לואנדה נחשבת חטא ואילו דוד שנמשך לבת שבע ושלח את בעלה למלחמה זכה לטיהור? אמונתו באלוהים אינה מתערערת, אבל שאלות אלה ואחרות מטרידות אותו, ועם מה שנראה לו בלתי הוגן הוא אינו מסוגל להשלים. "מאמין אני שכל-יכול אתה וכל מה שאתה עושה לטוב אתה עושה, אבל מצוותך ו'אהבת' שוב איני יכול לקיים. איני יכול, אבי, איני יכול. לא בעולם הזה…". כל חייו הוא מנסה למצוא תשובות. הוא מחפש בתורה, בדברי חכמים, בקבלה, בשבתאות. בואנדה-שרה הוא מוצא אוזן קשבת לתהיותיו.

לא רק על מעשיו של אלוהים הוא תוהה. הוא מעביר ביקורת על צביעותן של הבריות הדבקות במצוות שבין אדם למקום אך מזלזלות במצוות שבין אדם לחברו –  "קל לו ליהודי למנוע בשר-חזיר מפיו מלשים מחסום לפיו המדבר סרה". הוא יוצא נגד חומרות היתר המצטברות עם השנים – "כל דין בתורה הפך לתריסר דינים במשנה ולתריסרים רבים בגמרא ולים של דינים בפוסקים האחרונים. כל דור הוסיף חומרותיו, אסר איסורים חדשים". והוא מאמין בכוחם של האנשים הטובים לרסן את הרעים – "הרשעים לא היו תקיפים כל-כך, אילולא היו הישרים פחדנים". שלוש אבחנות שכוחן יפה גם היום.

"העבד", כמו רבים מספריו האחרים של בשביס-זינגר, הוא סיפור פילוסופי הדן בשאלות עמוקות, מציג אדם חושב ומתלבט, שגם אם לא מקבלים את מסקנותיו חייבים להעריך את מאמציו למצוא תשובות, מתאר באמינות את הקשיים המרובים של חיי היהודים בפולין, ומספר סיפור אהבה ענוג הנכנס אל הלב. בעיני הוא  מטובי ספריו.

מומלץ מאוד.

דער קנעכט – יצחק באַשעוויס-זינגער

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאידיש: חיים פלג

כותרת משנה: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944 – 1945

ההיסטוריון איאן קרשו מעלה בספר זה את השאלה מדוע גרמניה לא ניסתה, לפחות בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השניה, להשיג הסדר של הפסקת אש שישים קץ לקרבות שסופם היה ברור. לאורך ההיסטוריה, כל מדינה שמצאה עצמה על סף תבוסה, הכירה במצבה ונסתה להציל את מה שנשאר. גרמניה של היטלר לחמה עד הרגע האחרון, עד הבית האחרון. החיילים בכל החזיתות נהרגו בהמוניהם, או נפצעו או נפלו בשבי; האזרחים בעורף נהרגו בהמוניהם מהפצצות בעלות הברית, או סבלו סבל יומיומי קשה בשל הרס תשתיות. אבל שלא כפי שארע בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים לא מרדו בשלטון, והמלחמה נמשכה עד שלא נותרו מהרייך אלא שרידים עשנים. רק אז, ורק אחרי התאבדותו של היטלר, נכנעו לתביעת הכניעה ללא תנאי שהעלו בעלות הברית.

כמה וכמה תיאוריות הוצעו במענה לשאלה זו. אחת מהן היא שותפות הגורל שלכאורה שררה בחברה הגרמנית, והתמיכה שלא חדלה מעולם בהיטלר. קרשו מצביע על ההדרדרות בתמיכה זו, עד כדי הטחת האשמות בפיהרר (גם אם לא בפומבי). הוא מדגים זאת, בין שלל ממצאים אחרים, בהלך הרוחות ששרר בקרב קצינים וחיילים גרמניים שנפלו בשבי, והשיחות ביניהם הוקלטו בלי ידיעתם: בתחילת ינואר 1945 הביעו ששים ושניים אחוזים מהם תמיכה בהיטלר. בסוף מארס אותה שנה תמכו בו רק עשרים ואחד אחוזים. על שותפות גורל לא היה מה לדבר באוירת הטרור ששררה במדינה. הטרור הזה, שבחודשים האחרונים של המלחמה הופנה כלפי הגרמנים עצמם, הוא תיאוריה נוספת המנסה להסביר את התמשכות המלחמה. על פי תיאוריה זו פחד מפני המשטר הוא שגרם לחיילים לאחוז בנשקם ולאזרחים להשלים עם כך. אבל הטרור עשוי היה באותה מידה לעורר התנגדות ומרד, וזה לא קרה, והוא בוודאי אינו מסביר את התנהלות האליטות. תיאוריה אחרת מתייחסת לאותה דרישה שהוזכרה קודם לכניעה ללא תנאי, שפגעה בכבוד הלאומי, ואולי גם עוררה חששות אצל אלה שידעו שהיא תביא איתה ענישה על מעלליהם. קרשו סבור שהדרישה הזו שיחקה תפקיד שולי בנכונות הגרמנית להמשיך במלחמה, אם בכלל היה לה תפקיד כלשהו.

התשובה שקרשו מציע מתייחסת למה שהוא מכנה "המבנים והמנטליות של השלטון הכריזמטי". היטלר נטל לידיו כבר בשלבים מוקדמים של שלטונו סמכויות רבות. הסמכויות שניתנו לאנשיו היו תלויות בו, ותחרות מתמדת ניטשה ביניהם על תחומי אחריות ועל חסדיו של הפיהרר. בשונה מאיטליה, לדוגמא, שבה לפחות לכאורה היו מבנים שלטוניים אלטרנטיביים, ולכן התאפשר להדיח את מוסוליני, בגרמניה לא היתה אלטרנטיבה. כל עוד היטלר חי, הכל נבע ממנו, ולא משום שהכריזמה המשיכה להתקיים, אלא משום שכך התקבעו המבנים, ותחושות החובה והנאמנות והציות, שהיו מוטבעות עמוק, סייעו לשמר אותם. האליטות השליטות "לא ניחנו בכוח הרצון הקולקטיבי או במנגנוני הכוח הדרושים כדי למנוע מהיטלר את גרירת גרמניה אל החורבן המוחלט. וזה מה שהכריע את הכף".

דוגמא בולטת לכך היא השינוי החד שעבר דניץ, מפקד חיל הים ויורשו של היטלר. כל עוד היטלר חי, דניץ הפגין התנהלות של צייתן פנטי שדבק בהמשך המאבק, למרות שידע שהמצב אבוד והיה מעדיף משא ומתן עם בעלות הברית. ביום בו ירש את השלטון במה שנותר מהרייך, הוא הפך למנהיג שמחפש דרך לשים קץ למלחמה. שינוי זה, כך כותב קרשו, הוא "עדות מאירת עיניים מאין כמותה לעד כמה אישיותו של היטלר ומבני השלטון והלכי הרוח שהבטיחו את שלטונו היו מרכזיים ומכריעים בהמשך המלחמה הרת האסון".

הספר נפתח בנסיון הכושל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944. גל, אולי אחרון, של תמיכה ושל הקלה על כשלון ההתנקשות, שטף רבים בציבור הגרמני. מכאן ואילך, עם התקדמות המלחמה ועם התגברות כוחה של המפלגה, המורל הגרמני בחזית ובעורף הלך והדרדר. את המדינה ניהלה, בכפוף להיטלר, כמובן, רביעיית מנהיגים שסמכויותיהם הורחבו – גבלס שקיבל סוף סוף את האישור שייחל לו לקדם מלחמה טוטלית; בורמן שחיזק את המפלגה; הימלר שסמכויותיו הורחבו אל כוחות המילואים של הצבא; שפאר שהגביר את מאמצי החימוש שבלעדיהם המלחמה היתה באה אל קיצה חודשים קודם שהסתיימה בפועל. המלחמה הטוטלית, שפירושה הפניית כל המשאבים לכלכלת מלחמה, כפתה על האזרחים גיוס לגופי הגנה ולוחמה חסרי הכשרה וחסרי סיכוי, ולעבודות כפיה של בנית ביצורים שלא יכלו להחזיק מעמד. חיזוק כוחה של המפלגה הביא להשתלטותם של נאמנים קנאים על מרבית השירות הציבורי, ולהידוק אחיזתם באוכלוסיה. הרחבת סמכויותיו של הימלר מן האס-אס אל צבא המילואים החדירה יותר מבעבר את הדוקטרינות הנאציות אל שורות הלוחמים. הגברת מאמצי החימוש התנהלה במידה רבה על גבם של עובדי כפיה ושל אסירי מחנות שהועבדו בפרך בתנאים בלתי אנושיים (ושפאר, שרחץ בנקיון כפיו, או העמיד פני מכה על חטא, לאחר המלחמה, היה מודע לכך היטב בזמן אמת, ואף התלונן כשלא קיבל מספיק עבדים).

קרשו מתאר בתמצית את הקרבות, עומד על הלכי הרוח של החיילים והאזרחים, מסביר את ההבדל בין החזית המערבית, שבה התקבלו הכובשים כמעט בברכה, והחזית המזרחית, שבה שררה פניקה נוכח האלימות הפראית של הכובשים. הוא מתאר מדינה שאיבדה את כל הבלמים המוסריים שעוד נותרו בתוכה, ושבה, בו בזמן, נותרו בעינן תחושות החובה והדבקות בצייתנות. תחושות אלה, יחד עם העייפות, האפתיה, הפטליות, ויחד עם המחשבה שבעצם אין להם כבר מה להפסיד, מנעו ככל הנראה כל אפשרות למרד. כך בקרב החיילים הפשוטים והאוכלוסיה האזרחית, וכך ביתר שאת בקרב חברי המפלגה והאליטות.

אתייחס לשתי נקודות נוספות: הראשונה – מנהיגים נאצים רבים, אלה שלא חמקו או התאבדו, ניסו למצב עצמם אחרי המלחמה כמי שהיו מנותקים מן המפלגה, ממעשיה ומדיעותיה. קרשו מפרק את ההיתממות הזו, ומצביע על אשמתם, בעיקר בהתייחס לדניץ ולשפאר. שפאר, לדוגמא, שטען אחרי המלחמה שידע כי היא אבודה וניסה לשכנע בכך את היטלר, כתב ממש לפני סיומה תזכיר וקרא לנקוט את כל הצעדים הדרושים, והאכזריים ביותר, כדי לגייס את כל המשאבים ולהחזיק בחזית הנוכחית. למותר לציין שאין לכך זכר בזכרונות שכתב. השניה – החיים במרבית שטחה של גרמניה בחודשים המתוארים בספר היו גיהינום של ממש. אחרי המלחמה הזכרון הקולקטיבי נטה להתמקד בחודשים הללו, ולטפח את הגישה שאזרחי גרמניה היו קורבנות שלא מרצון של היטלר והנאציזם. קרשו שב ומזכיר את הקורבנות האמיתיים (ההדגשה שלו) של המלחמה – המיעוטים הנרדפים, רובם יהודים, ועובדי הכפיה שמספרם הגיע בקיץ 1944 לשישה מיליון, ויחד עם כשני מיליון שבויים הם היוו כרבע מכוח העבודה. הדיכוי שחוו הגרמנים היה חלק בלתי נפרד מהמשטר מאז כינונו, אלא שבשנים שלפני המלחמה הוא התמקד בקבוצות ה"אחרות". "כל עוד כוון הדיכוי כנגד ה"אחרים" וה"לא רצויים", הוא התקבל אפילו ברוח טובה מצד רוב התושבים". עם תחילת המלחמה נועדה האלימות המואצת ל"יצוא". רק בחודשים האחרונים של המלחמה הפכו גם ה"לא-אחרים" לקורבנות. אגב, הכובשים, שבדקו באוקטובר 1945 את דעותיהם של הגרמנים, מצאו כי עשרים אחוז עדיין הסכימו עם יחסו של היטלר ליהודים, ועוד תשעה-עשר אחוז תמכו בתפיסתו אך גרסו שהרחיק לכת.

הספר, כמו תמיד אצל איאן קרשו, עתיר מידע, מרחיב מאוד את היריעה, יורד לפרטים הממחישים את הנושא, ולמרות היותו עיוני הוא כתוב כפרוזה מרתקת. מתוך השפע שבו בחרתי כמה נקודות שמשכו את תשומת לבי, ואני ממליצה לא להחמיץ את כל הטוב שהוא מציע.

The End – Ian Kershaw

עם עובד

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

ארמינטה רוסו, צעירה אפריקנרית בדרום-אפריקה, להוטה לעזוב את המדינה. האפריקנרים (מוכרים גם בשם בוֹרים), צאצאי מתיישבים הולנדים, גרמנים וצרפתים מן המאה השבע-עשרה, התפתחו עם השנים לעם נפרד עם שפה משלו ואורח חיים משלו, נבדל מזה של המתיישבים הבריטים, שדחקו את רגליהם. ארמינטה גאה במורשת שלה, חשה חלק מעמה, ושבה ומזכירה את העוול שגרמו לו הבריטים. יחד עם זאת, היא מתנגדת, התנגדות פסיבית, למדיניות האפרטהייד שהנהיגה המפלגה האפריקנרית בעלותה לשלטון אחרי מלחמת העולם השניה. אבל מה שגורם לה לרצות למצוא לעצמה מקום משלה הרחק משם היא השנאה של שאר העולם כלפי בני עמה. כשהיא יוצאת עם המקהלה שבה היא חברה להופיע, באופן בלתי פורמלי בשל החרם, בכנס מקהלות באירופה, היא נתקלת חזיתית בשנאה, וסופגת רוק בפרצופה. "לא סבון ולא מים ולא שמפו ולא מטלית רחצה ולא מגבת ולא הקרצוף החזק מכל ולא שום דבר שבעולם אין בכוחם למחות רוק מפניו של אדם. ולא את השנאה מעיניה של אשה".   

כדי להגשים את חלומה, למרות התנגדות אביה הכומר, היא עובדת בסוכנות נדל"ן, צוברת עמלות, ומתפתה לתווך בסחר יהלומים פרטי, שאסור על פי חוק. בפעם הראשונה שלה בתחום הזה היא מסכימה לעזור ללקוח פוטנציאלי, שאין בידו מזומן אלא מספר יהלומים. למרות הסודיות הכרוכה בסחר הבלתי חוקי, ולמרות הפחד להתפס, היא מגלה שמדובר בכסף קל, הרבה יותר מכפי שהיא מסוגלת להרוויח בעסקי הנדל"ן, אז היא ממשיכה לחפש הזדמנויות לסחור. ההסתבכות הבלתי נמנעת בוא תבוא.

טוב ורע משמשים בחייה של ארמינטה, כרוכים זה בזה, ומציבים בפניה דילמות מוסריות. היא שייכת לעם מדוכא שהפך למדכא; היא מעורבת במעשים בלתי חוקיים ממניעים טובים; כשמוכר יהלומים מצפה לקבל סכום מסוים והיא משיגה סכום גבוה לאין שיעור, היא יכולה להשתמש בהפרש או לוותר עליו לטובת המוכר; כשלוחצים עליה להפליל סוחרים אחרים כדי להקל בעונש הצפוי לה, היא יכולה לשתף פעולה או למצוא דרך להזהיר. בארץ של שחורים ולבנים, שום דבר אינו נראה שחור או לבן.

ארמינטה אוהבת את הארץ, את נופיה, את היהלומים המופקים מאדמתה. כשהיא מגלה מה המחיר שמשלמים האנשים ומשלמת אדמת הארץ בעבור חופן יהלומים, היא מזועזעת.

דלין מתיה זכורה לטוב מאוד מ"הקפות ביער" ומ"הילד של פילה". "יום הסנונית", הטוב בפני עצמו, אינו מתעלה לרמתם. הוא מתנהל באופן חזרתי מדי, ובאופן שאינו משתלב בעלילה מציע גם סיפור אהבה בלתי ברור. יחד עם זאת הוא מספק נקודת מבט שונה על החברה הדרום אפריקאית, ומציג דילמות מעניינות ודמויות כתובות היטב. לפיכך, מומלץ.

להרחבה כדאי לקרוא את המאמר של אלינער ברקת, "השבט הלבן של אפריקה".

The Day the Swallows Spoke – Dalene Matthee

עם עובד

1996 (1992)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

"מחזיר אהבות קודמות" הוא פסיפס של סיפורי חיים הנפגשים בבית תל אביבי אחד, כשחוטים סמויים פחות או יותר קושרים ביניהם. למרות הקירבה הפיזית והתנגשות הגורלות, המוטיב המרכזי הוא בדידות, כל איש לנפשו, בלי יכולת למצוא מסילות של ממש זה אל לבו של זה, לכונן קשר עמוק.

גבי, אשה צעירה, קושרת את גורלה בזה של גבר מבוגר ומסתורי, שאינו שש לספר על עצמו. הוא שוכר עבורם דירה, בה הם נפגשים כשהוא מתפנה לכך, ואוסר עליה ליצור כל קשר עם השכנים. נדמה שיש שם אהבה, אך הנסתר רב על הגלוי. מעבר לקיר גר אבירם, גבר בגיל העמידה שמעולם לא ידע אהבה, מאזין לגניחות ההנאה של גבי. אבירם הוא שותף בסוכנות שהשכירה את הדירה, הנפש היחידה הקרובה אליו היא של הכלב שחי אתו, והוא חולם על קשר עם השכנה המסוגרת. על דירת המרתף משתלט זוג שעושה בה ובחצר הבית כרצונו, ספק מכין דירה עבור הבת כדי שתוכל לעבור משכונת המצוקה שלהם לשכונה מבוססת יותר, ספק מבקש להשכיר אותה לזרים תמורת כסף. ראש ועד הבית, זקן חולה בשנות השמונים לחייו, מנסה להלחם בהם ומקבל משכניו, במקרה הטוב, תמיכה מן הפה ולחוץ. הקבלן, שמבצע את העבודות במרתף ובחצר, מנסה להתמודד עם בעיותיו של בנו שערק משירות צבאי והוא מבוקש על ידי המשטרה הצבאית. במקום אחר בעיר מתגורר זקן נכה, התלוי בלינדה, המטפלת הזרה שלו, וגם בחבר שלה שפולש בהדרגה אל הבית, ומוצא בהם משפחה למרות שאינו מבין את שפתם וכמעט אינו מדבר בעצמו (או אולי דווקא משום כך). אל אלה מצורפות דמויות לווין, כמו שותפו של אבירם והנשים שהוא שוכר למשרדם, ועדה, חברתה הקרובה היחידה של גבי.

בעיני, הזקן הנכה, שהקשר שלו לבנין קלוש משל האחרים, אבל דיירי הבנין ישפיעו מהותית על גורלו, מייצג בחוסר היכולת הקיצוני שלו לתקשר את התלישות שמאפיינת כל אחת מהדמויות. הוא, אגב, היחיד המוצג בספר בגוף ראשון, מדבר בלבו גם אם לא בפיו. הוא נאחז באשליית המשפחה שיש לו לכאורה עם המטפלת ובן זוגה, כפי שגבי נאחזת באשליית האהבה, אביו של החייל נאחז באשליית היכולת לשאת במכאוביו של הבן ולהביאם לידי פתרון, ראש וועד הבית נאחז באשליית הכוח שמעניק לו תפקידו ובאשליה על חיים של שכנות טובה ומכבדת, ואבירם נאחז באשליה שיוכל לצאת מתוך עורו ולהפוך לגבר שיכול למשוך נשים מסוגה של גבי. חוסר היכולת להשלים עם המציאות, שנובע ברובו מהעדר כמעט מוחלט של תקשורת פתוחה, לא יכול להוביל לאושר. רק לאסון.

כמו בספריו המוקדמים, ביניהם "אחרי החגים", וכמו בספריו המאוחרים, ביניהם "בדרך אל החתולים", יהושע קנז, מטובי סופרי ישראל, לדעתי, מתבונן במבט מפוכח וחומל על דמויות חריגות משהו, או כאלה שנקלעו לנסיבות קשות ומתקשות לפלס דרך מוצא. הוא מיטיב ללכוד במלים את הבדידות הקיומית, גם אם החיים מתנהלים בסביבה עירונית צפופה והומה אדם והתרחשויות. הסגירות של גיבוריו מכסה על הדחקה של סערות פנימיות, שאותן הוא מתאר במדויק, מוביל את הסיפורים השונים אל התפרצות בלתי נמנעת.

מומלץ בהחלט

עם עובד

1997

כותרת משנה: סיפורי אימה ומסתורין

ארבעה סיפורים פרי עטו של אדגר אלן פו מקובצים בספר זה. מאחרית הדבר לספר שכתבה בתיה גור ניתן ללמוד על שורשי היצירות שכתב מי שנחשב, בין השאר, אבי ספרות האימה ואבי המסורת האפלה בספרות האמריקאית. כמו פו עצמו, המספרים בשלושה מן הסיפורים סובלים מסיוטים הנובעים מאלכוהול או מערפול של המציאות ומשיבוש הדעת. היא מצטטת אותו כמי שדיבר על "נסיון נואש לברוח מהזכרונות המענים, מהבדידות העצומה ומורא מאבדון לא מוגדר האורב לי". התחושות הללו מובעות בחדות רבה בסיפורים שבקובץ.

"החתול השחור" הוא סיפורו של גבר שאהב את אשתו ואהב בעלי חיים, אבל משהתמכר לאלכוהול הפך לאלים ולמתעלל והדרדר לרצח. תוצאות אלימותו שבות לרדוף אותו.

"כת"י" שנמצא בבקבוק מתרחש בלב ים, כשסופה אימתנית מטילה את המספר אל מה שנראה כספינת רפאים, שאת סודותיה הוא אינו מצליח לפענח.

"הבור והמטוטלת" הוא תיאור מעורר אימה בפרטנותו אודות אדם המושלך לתא כלא אפל, וחווה סדרה של עינויים נפשיים כשבכל רגע ורגע הוא צופה במוות המתקרב אליו.

"התיבה המלבנית", בשונה משלושת האחרים, אינו סיפור מסויט, אם כי גם בו מתרחשת סופה ימית, המאלצת את המספר ואת שותפיו להפלגה לנטוש את ספינתם. במרכז הסיפור תיבה גדולה, רכושו של אחד הנוסעים, המעוררת את סקרנותו של המספר. הוא עוקב אחרי הבעלים, מעלה השערות באשר לתכולת התיבה, ומגלה בסופו של דבר כמה רחוק היה מלנחש את האמת.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם מצליח לנעוץ חץ של חרדה ושל הזיה בלב הקורא, בזכות התיאורים הישירים והחדים ובשל תחושת הטשטוש האופפת אותם.

מומלץ לקריאה בשעות האור.

The Pit and the Pendulum – Edgar Allan Poe

עם עובד

1997 (1842)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006