תגית: מלחמת העולם השניה

ביולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה, והביאו בהמשך להדחתו של מוסוליני. בעיר ליקָטָה שבדרום האי נטל את הפיקוד על השלטון הצבאי מייג'ור פרנק טוסקני. ג'ון הרסי, שהיה אז כתב צבאי ונלווה אל כוח הפלישה, שהה במחיצתו של טוסקני מספר ימים, וכתב את "הפלישה לאדאנו" בהשראת האיש והמקום.

אדאנו, בדומה לליקטה, היא עיר שכלכלתה מבוססת על דיג ועל תעשית גופרית. בשתי הערים כנסיות רבות, שפעמוניהן מצלצלים בשעות קבועות, אבל הפעמון המרכזי שלהן, בן שבע-מאות שנה, נלקח על ידי הפשיסטים להתכה. מייג'ור ג'ופולו, בן דמותו של טוסקני, מבין את החשיבות הסמלית של השבת הפעמון למקומו, ואם לא הפעמון עצמו אזי אחר עתיר היסטוריה ומשמעות שיוכל לקחת את מקומו.

ג'ופולו, המגיע לתפקיד עמוס בכוונות טובות, מתמודד עם שורה ארוכה של קשיים. בזה אחר זה מתייצבים אצלו אישי העיר, מציגים עצמם כאנטי-פשיסטים, כולל ראש העיר שבשם המשטר מירר את חיי התושבים, ומבקשים תפקיד חדש; הצי האמריקאי, מסיבותיו שלו, אינו מאפשר לדייגים לצאת אל הים; המזון מצומצם מאוד ואיכותו ירודה; פליטים, שנמלטו מערים אחרות מאימת הפגזות, מבקשים לשוב לביתם אך אין בנמצא תחבורה שתוביל אותם; העיר סובלת מלכלוך ומהגיינה ירודה, ועוד. ג'ופולו, יליד איטליה בעצמו ודובר את השפה, נרתם למלאכה, הן משום שהוא אדם חיובי שרוצה להיטיב, הן כאמריקאי שמבקש להוכיח את עליונותה של הדמוקרטיה, והן משום תשוקתו להיות אהוב על הבריות. הוא נאלץ לפרק התנגדויות מכל עבר, כשהקשה שבהן היא דווקא זו של הגנרל האמריקאי, בן דמותו של פאטון, איש קצר רוח ותוקפני, שרואה את המטרה המלחמתית ואינו רואה את האנשים שבדרך. בין כל משימותיו ג'ופולו אינו שוכח לרגע את הפעמון הנכסף ופועל למציאת תחליף.   

"הפלישה לאדאנו" הוא במפתיע ספר משעשע. הרסי מעמיד אינספור תמונות קומיות, שחלקן נובעות מאי ההבנה של התושבים את טיבו של מפקדם. יחד עם זאת, מתחת להומור מפעפעים עצב ואבל שהקומיות אינה מצליחה, וכנראה גם אינה מנסה, להסתיר. תושבי העיר סבלו רבות במהלך המלחמה, ואיבדו בעלים וחברים. בתמונה נוגעת ללב מקבלות הנשים את פניהם של חיילים משוחררים, חרדות מן הרגע בו יתגלה כי החייל שלשובו קיוו לא יגיע. העיר עדיין איננה מקום בטוח גם אחרי הפלישה, והיציאה אל הים עלולה להסתיים במוקש מתפוצץ.

ג'ון הרסי תיאר את העיר ואת אנשיה בכתיבה ריאלית ובלתי מתייפייפת. הוא אינו מציב זה מול זה את האמריקאים והאנגלים הטובים ואת האיטלקים הרעים, אלא בני אדם אלה מול אלה, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. הרסי נחשב כאחד מראשוני הניו-ז'ורנליזם, ששילב יחד פרוזה ותיעוד (כפי שעשה גם ב"החומה" וב"הירושימה" המצוינים), ועל ספרו זה זכה בפוליצר ב-1945. כמה מן הדמויות יכלו, לטעמי, להיות עמוקות יותר, אבל אוירת המקום והתקופה מומחשת היטב, והסיפור נקרא בעניין רב.

התרגום, כנהוג אי-אז, נוטל לעצמו חירות סגנונית רבה מדי, וכתוצאה מכך הספר, שבמקור כתוב בפשטות, מקבל אופי מקושט יותר בעברית. את הטקסט המקורי ניתן לקרוא כאן. הבחירה בשם הספר בעברית משונה בעיני. במקור הוא נקרא "פעמון לאדאנו", שם המסמל את המוטיב העיקרי בגישתו של ג'ופולו לתפקידו – לדאוג לרווחת התושבים לא רק בחומר אלא גם ברוח. מכיוון שליחו לא נס ונושאיו לא איבדו רלוונטיות, אולי יימצאו לו מו"ל חדש ומתרגם חדש. מכל מקום, הוא מומלץ בכל נוסח.

A Bell for Adano – John Hersey

הוצאת מקור

1956 (1944)

תרגום מאנגלית: ישעיהו לויט

השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.

אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.

מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".

תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.

אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.

The Stronghold – Meyer Levin

א. לוין אפשטיין

1968 (1965)

תרגום מאנגלית: רות רזניק

פזוליני היה כבן עשרים ואחת כשעבר עם אמו לכפר במחוז פריולי שבצפון־מזרח איטליה. הימים ימי מלחמת העולם השניה, ואזור הכפר נחשב בטוח יחסית. אביו שירת בצבאו של מוסוליני, אחיו גווידו הצטרף לפרטיזנים, ומאוחר יותר נהרג. פזוליני ואמו, מורה במקצועה, פתחו בבית בו התגוררו כיתת לימודים זמנית עבור עשרים וארבעה מנערי המקום, שבגלל הסכנות האורבות בדרכים לא יכלו ללמוד באופן סדיר בבית הספר. שני הסיפורים שבקובץ, שהם במידה רבה מאוד אוטוביוגרפיים, מתארים את חוויותיו באותם הימים. הסיפורים, על פי החלטתו ראו אור רק אחרי מותו.

פזוליני, שהיה הומוסקסואל בתקופה שבה אהבת גברים היתה כתם מביש, כתב בהקדמה על פאולו, גיבור הסיפור הראשון, כי "כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו". הסיפור מתאר את התאהבויותיו באותן שנים, ובעיקר את אהבתו לניזיוטי. אולי משום גילו הצעיר של הנער בחר לגנוז את הסיפורים בחייו (בשנים מאוחרות יותר הגישו נגדו תלונה במשטרה על השחתת מידות של קטינים ומעשים מגונים בציבור. הוא אמנם זוכה אך נאלץ לעזוב את המחוז).

בשל הדעות המקובלות באותה תקופה נפשו של המספר היתה חצויה בין השתוקקות שוברת לב לאהבה ובין תחושה מתמדת ומייסרת של חטא. "הייתי כבר מורגל בשנאת עצמי", הוא מתוודה. "ולפיכך בין השנאה העצמית לבין הרחמים העצמיים לא היה כל הבדל זה זמן רב: הם התרחשו בעת ובעונה אחת". וגם "לא היתה פרופורציה בין הטוהר והיושר שחונכתי על פיהם לבין השִפלות המגונה של המעשים שביצעתי". בכפר ידעו ולא ידעו אודות נטיותיו, צעירה שהיתה מאוהבת בו ניסתה לכבוש את לבו ולגונן עליו גם יחד, אבל השמועות התפשטו ומיררו את ימיו. "הרכילות התפשטה בקרב האנשים, ועצם ההיזכרות בדבר הזה מסב לי כאב גם היום: ראיתי, באמצעות השינויים שאין להבחין בהם מייד, ושאותם למדתי להכיר בשקדנות חולנית, כיצד כל מכריי, בזה אחר זה, וגם אנשים זרים, שבמשך זמן רב – זו היתה מסורת מרגשת לדידי – ראו בי אדם שוחר טוב ובעל יושרה מוסרית, משנים בגורליות את דעתם, ובעיקר מגלים כלפיי סקרנות אווילית ויהירה. אני בהחלט יכול להצהיר כי אלה היו הימים השחורים ביותר של חיי".

לצד האהבה והתשוקה, המספר לוכד בכשרון את יופיו של הכפר, מביע את הקסם שהמקום מהלך עליו, ומעניק חיים להווי החברה. הוא מיטיב להביע גם את אימת המלחמה, את שריקות הפצצות שהטילו המטוסים, ואת תחושת חוסר האונים במקלט. הנה שניים מתוך קטעים רבים שאהבתי, הראשון אודות המחוז, והשני תיאור נוף קצר ומדויק.

"הו, ההתעוררות באור הקפוא והצחור ההוא! מאושש מהשינה, כשהשמש פונה אל הערב, הרגשתי שהנה אני מוקף נשימתם של חיים שההיכרות היתרה שלי איתם גרמה לי לחוש צביטה בלב, הייתי ממש הרוס מרוב התרגשות וזיהיתי את מחוות הגוף הישנות (ופירשתי אותן על פי סדר ייחודי ביותר של רגשות וזיכרונות: מיני רמזים לאירועים יקרים לליבי שכבר נשתכחו ממני). זיהיתי את ניחוח העשן של שעות הערב, את ריח הפּוֹלֶנטָה והכפור, זיהיתי את המבטאים הלשוניים, את התנועות הפתוחות, את העיצורים ששמעתי בהבזק של צלילות מוזרה, כדי לרפרף על פני המשמעות הנסתרת שלהם, זו שאין להגותה, והיא מתחבאת בכל רחבי העולם הכפרי ההוא. כל מה שנדמה בעיניי לאותות מבשרים של שמחות עתידיות, של הרפתקאות קטנות, אך כאלה שיש בכוחן להביא נחמות גדולות; הייתי בטוח בזה".

"האוויר היה חמים, מסמא. על הקרקעית הגדולה של התעלה, בינות לצמחייה המימית שיָבשה ומניפות הענפים, ראינו מאות רקפות. בקצה, במקום שבו התעקלה התעלה, חורשת עצי הצפצפה על כל ענפיה המלבלבים שרטטה ערבסקות לעבר השמיים, והשדות נרעדו מרוב גוונים של ירוק. היה אביב. פה ושם באוויר החמים נשמעה שירת הקוקיות".

הערכתי מאוד את הסיפור הראשון, "מעשים לא טהורים", הוא צובט לב ומלא חיים. עם השני, "אמדו מיו", התקשיתי. יש בו משהו מסחרר במתכוון – הוא פותח בעליצות הצבעונית, הרעשנית והכאוטית של הריקודים –  והלכתי בו לאיבוד. אני מאמינה שקוראים שונים ממני ייהנו להסחף בו.

המתרגם אלון אלטרס צירף אחרית דבר מעניינת אודות הסופר ויצירתו.

מומלץ בהחלט.

Atti Impuri e Amado Mio – Pier Paolo Pasolini

אפרסמון

2024 (1982)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: זכרונותיה של חסידת אומות העולם

כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.

אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.

בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.

פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.

לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.  

ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).

In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong

סיקסק

2022 (1999)

תרגום מאנגלית: יעל שלמון ברנע

בעיירה הנידחת סטיי מור שבהרי האוזרק בארקנסו מלחמת העולם השניה מתחוללת במלוא עוזה. ילדי העיירה נחלקים לבעלות הברית ולציר, כשאלה האחרונים נחלקים ליפנואידים ולנאצים, ואיבת עולם שוררת ביניהם. רק על דבר אחד הם מסכימים: אסור לספר למבוגרים על המתרחש ביניהם (אם כי אלה מודעים למתרחש ורוב הזמן מעלימים עין). דוני, המספר בגוף ראשון, היה כבן שתים-עשרה באותה תקופה, ילד סקרן, אינטליגנטי, עצמאי, שהקדיש את רוב זמנו לכתיבת עתון מקומי ולהפצתו, וקיווה להיות עתונאי כגיבורו ארני פייל. דוני נמנה עם היפנואידים. "לא שמישהו מאתנו בציר נולד יפנואיד או נאצי, אבל נולדנו אאוטסיידרים, נולדנו חברים בקבוצה-של-אתם בניגוד למתנשאים מהקבוצה-של-אנחנו".

בניגוד למצופה מילדים אמריקאים, בוודאי בתקופת המלחמה שבה בעלות הברית ייצגו את כל מה שטוב ומדינות הציר את כל מה שמרושע, ילדי בעלות הברית הם הצד הרע בסיפור. המלחמה בעיירה היא בין קבוצה מיוחסת יחסית, בטוחה בזכויותיה, נוטלת אותן באלימות ומידרדרת לאכזריות נטולת טעם ופשר, ובין קבוצה נחותה יחסית שכוחה בחוכמתם של חבריה ובאחדותם. "כשהמלאכים נחים" הוא אמנם עוד ספר בשרשרת יצירותיו של דונלד הרינגטון, שתיעד את חיי העיירה הדמיונית המשקפת את נוף ילדותו, אבל נדמה שלמרות שהיומיום הוא לב הספר, לבו האמיתי הוא המסר האנטי-מלחמתי. "אנחנו הכלים האנונימיים של המוות", אומר לדוני מפקדם של חיילים שהשתכנו ליד העיירה במסגרת תרגיל לקראת קרבות הכרעה ביפן. לא במקרה, חיילים אלה, שנפשם של הילדים נקשרה בהם, מייצגים אף הם את הצד היפני בקרב.

לצד המלחמה, זהו גם סיפור על אהבה. אהבתו של דוני לאלה ג'ין, אהבתו של נער מהעיירה שנפל בקרב לנערה שהותיר מאחור, אהבתו של מפקדם של החיילים ליפיפיה מקומית מסתורית, אהבתה של המורה לאחד החיילים. "אבל מה, בסופו של דבר, יותר מרגש, אהבה או מלחמה?" תוהה דוני. "האם מלחמה היא תחליף לאהבה? או תשובה כנגדה? או תרופה בשבילה? או מה?".

הרינגטון מיטיב לתאר את פרטי הפרטים המרכיבים את היקום הסגור של סטיי מור, ודוני, כמו מספר דמויות בחייו, הוא דמות כובשת שהלב יוצא אליה. למרות הזאת הספר מעט מתמסמס בנסיון לשלב בין סיפור לאמירות, סובל מחזרות מרובות, ואינו מתעלה לרמתו של "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו".

קשה לתרגם ניב אמריקאי מקומי, אבל אסף גברון עשה, לטעמי, עבודה מוצלחת.

דוני מפנה את דבריו אל "הקורא", אותה דמות אנונימית ש"התגלתה" לו כשבעלות הברית שברו את זרועו. אסיים באחת הפניות של הילד אליו: "קורא שלי, דבר אחד שאני יודע עליך, אולי היחיד, זה שאתה מחזיק בכוחות מסוימים, אפילו בסוג של קסם: אתה יכול לסגור את הספר הזה בהרף-עין ולמחוק אותי, בדיוק כפי שפתחת אותו בהתחלה כדי ליצור אותי".

When Angles Rest – Donald Harington

טובי הוצאה לאור

2008 (1998)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

במחנה שבויים יפני בתאילנד, הקולונל סאיטו לחוץ. היפנים מבקשים לבנות מסילת ברזל שתקשר את מפרץ בנגאל לבנגקוק ולסינגפור, ובחלקו נפל המקטע הסמוך לנהר קוואי, כולל גשר שיעבור מעליו. השבויים הבריטים המורעבים והמותשים אינם מצליחים להתקדם בביצוע העבודה, ובסתר הם אף מחבלים בה. סאיטו מחליט לגייס למשימה גם את הקצינים הבריטים, הפטורים מעבודות על פי אמנות בינלאומיות. הקולונל ניקולסון, הבכיר שבקצינים הבריטיים, מתנגד נמרצות לכוונה זו, ומוכן לשלם מחיר כבד בשל התעקשותו.

כשסאיטו מבין שלא יוכל לשבור את ההתנגדות, ומסכים להציב את הקצינים הבריטים בתפקידי ניהול ופיקוח על אנשיהם, ניקולסון תופס פיקוד. "אנשים אלה, כוונתי ליפנים, אך זה הגיחו ממצב של פראות, קודם זמנם ומהר מדי", כך הוא מאמין, והוא מתגייס להדגים את העליונות המערבית באמצעות בניית גשר למופת. אם מוטל עליו לבנות גשר, הוא חייב לעשות זאת בצורה מושלמת. על החבלות הנסתרות להפסק, חייליו נדרשים לבצע מכסות עבודה מוגברות, והגשר שהוא יבנה יעמוד לדורות. העובדה שהרכבות שתעבורנה עליו עתידות לשאת חיילים יפנים ונשק שיחזק את אויביה של בריטניה אינה נחשבת בעיניו. אין הוא נבדל כלל מכל נבל שאי-פעם שיתף פעולה עם הרוע, כי בסך הכל "עשה את מלאכתו". לרופא הבריטי, הצופה בו בחלחלה, והמקווה לשווא שמאחורי הדבקות האובססיבית בבניה מסתתרת מזימה מתוחכמת, ניקולסון אומר ביהירות: "מתחת עלי ביקורת, אבל אני שמרתי על המוראל שלהם, שמרתי את העיקר. האנשים החזיקו מעמד".

במקביל להתקדמותה של הבניה, כוח של בעלות הברית מתכנן להרוס את הגשר ברגע בו תעבור עליו הרכבת הראשונה. שלושה מאנשי הכוח צופים מרחוק בשבויים הבריטים העמלים בפרך, ואינם מודעים למערך הכוחות האמיתי. השבויים הבונים את הגשר, הם ומפקדיהם, אינם מודעים לתכנית ההרס הנרקמת בסמוך להם. כיצד יגיב ניקולסון אם יגלה שמלאכתו עתידה להתפרק בקול נפץ?

הספר עוסק, לא תמיד באופן נעים לעיכול, בפערים הבין-תרבותיים. בעיקר מפי הנפשות הפועלות מובעת עליונות לבנה אירו-צנטרית, אך גם הרוח הכללית הנושבת מן הסיפור נגועה בכך, אם כי במידה פחותה יותר, ותוך הבנה שיתכן שהפערים אינם נובעים מעליונות ונחיתות, אלא מגילויים שונים של מציאות אחת. מכל מקום, את עיקר תשומת הלב תופסת התנהלותו האטומה של ניקולסון, שאינו מסוגל להבחין בין מוסרי לבלתי מוסרי, בין דבקות במטרה לשיתוף פעולה.

לא צפיתי בסרט המפורסם שנוצר על פי הספר, אבל קראתי אודותיו, והבנתי ללבו של הסופר שאהב את התוצאה ברובה, אך דחה את הסיום ההוליוודי הדרמטי שהביא באופן מאולץ מעין צדק אל דרמה סבוכה.

"הגשר על נהר קוואי" כתוב יפה, מיטיב להציג את כיעורה של המלחמה, את סבלם של החיילים שנקלעו אל הקרבות ואל מחנות השבויים, ואת הדילמות הנובעות מכל אלה.

בהחלט מומלץ.

La Pont de la Riviére Kwai – Pierre Boule

הדר

1966 (1952)

תרגום מצרפתית: עמנואל בארי

ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.  

על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.

אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.

למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.

הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.

"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".

חשוב ומומלץ.

Hiroshima – John Hersey

אחוזת בית

2005 (1946, 1985)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אורנה פורת, השחקנית ומייסדת התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה, נולדה בשם אירנה קליין בגרמניה ב-1924 למשפחה נוצרית. כילדה בת עשר הצטרפה לתנועת הנוער של היטלר, ונכבשה לפאתוס שלה, למרות ההסתייגות של הוריה, שבחרו לא להרשם למפלגה למרות הלחץ הסביבתי. ב-1942, כשכבר היתה שחקנית מקצועית, למדה לראשונה על המתרחש במחנות הריכוז, כשבעלה של אחת העובדות בתיאטרון, ששימש כשומר בברגן-בלזן, חזר לביתו שבור וסיפר את שראו עיניו. בראיונות סיפרה כי באותו היום, למרות שהתקשתה להאמין לאשר שמעו אוזניה, החליטה כי מקומה אינו בגרמניה. מפגש עם קצין בריטי יהודי, שחקר אותה אחרי המלחמה, קבע את גורלה. יוסף פרוטר היה יליד קלן כמוה, ותושב ארץ-ישראל. גורלה נקשר בגורלו, השניים עלו ב-1947 לארץ, והשאר היסטוריה.

ליטל פורת, בתם של אורנה ויוסף, מספרת על חייה של אירנה מיום היוולדה ועד תום המלחמה. את הספר הגדירה כבדיונגרפיה, וככזה הוא דבק בעובדות המרכזיות, ומניח לדמיון להפליג לתיאור פרטני של היומיום, לארועים שיכלו לקרות, ואולי גם לדרמטיזציה (מכיוון שהכותבת אינה מצביעה על הגבול בין המציאות לדמיון, אני מניחה שכמה צירופים דרמטיים נועדו להעצים את הסיפור. יכול להיות שאני טועה). מן הספר מצטיירת דמותה של צעירה מוכשרת, סקרנית, תאבת ידע, בעלת לב רחב ורחום, שהולכת אחר רגשותיה גם אם הם חורגים מן התלם. דרך דמותה של אירנה אנו מתוודעים לאווירת התקופה, החל ממעמדה של האשה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמות האם שתמרנה בין כניעה למעמדה כמספר שתים במשפחה לשאיפותיה עבור בנותיה, דרך ההתפשטות המהירה של הנאציזם בחברה הגרמנית, ועד גלגוליה של הצעירה במלחמה מן התיאטרון שנסגר למפעל יצרני במחיצתם של עובדי כפייה, ולשירות במחנה צבאי כמפעילת זרקורים לגילוי מטוסי אויב.  

אירנה עוברת במהלך השנים תהליך של התפכחות. הקסם הנלהב של פעילות תנועת הנוער מתפוגג נוכח ארועים שקשה להסביר אותם. חברה לכתה נעלמת עם משפחתה בלי מילת פרידה, ואיש אינו מדבר עליהם שוב. בן פגוע נפש של חברי המשפחה נחטף לאור היום, והוריו עוברים מסע יסורים בנסיון שווא לעלות על עקבותיו. פער נפער בין הנערה ואביה, כשהוא בוחר בשתיקה במקום להביע בקול את הסתייגותו מדרכה, בין אם משום שאין דנים עם ילדים בענייני השעה, ובין אם משום שאין לסמוך על ילדים שלא ישמיעו בפומבי דעות שהם שומעים בבית. ספרי קריאה אהובים הופכים לאסורים. מפגש עם יהודים ועם צוענים מפוגג את תדמית תת-האדם והמפלצות שיוחסה להם. וכאמור, המפגש עם השומר בברגן-בלזן מערער את האמונה התמימה במדינה, בעם ובהנהגה. אירנה מוצאת עצמה מעורבת מעט בפעילות אסורה, פחות מתוך תודעה פוליטית ויותר מתוך רצון לסייע לנרדפים. למרות שהיתה רק ילדה כשהצטרפה לתנועה, אירנה מרגישה שעליה להענש על שהאמינה בטיפשותה לנאצים. את הצעד הדרסטי עשתה אחרי המלחמה, כשהשליכה מאחורי גבה את קריירת המשחק שהחלה לטפח, ועקרה, נטולת שפה, אל ארץ זרה, ארצם של קורבנות התרבות שבה גדלה ושאותה אהבה.

כפי שצוין קודם, אין בספר הבחנה בין קורותיה של אירנה הספרותית ובין אלה של אורנה האמיתית. כמעין תחליף, ומכיוון שהספר מסתיים בסיומו של הפרק הגרמני בחיי אירנה ואינו ממשיך אל הפרק הישראלי, הסופרת צירפה בכמה נקודות בעלילה הערות שוליים שמשקיפות אל העתיד, ולהבנתי לקוחות מן המציאות ומעגנות בה גם את המתואר באותן נקודות. הערות אלה משתלבות היטב בעלילה.

ליטל פורת כתבה ספר סבלני מאוד, גדוש פרטים ופרטי פרטים יפיפיים. הנופים, האנשים, הארועים – כולם משתלבים למסכת חיה ונושמת. על המניע לכתיבה, ועל שביקשה – והצליחה – להביע, אפשר לשמוע מפיה בשיחה עם גואל פינטו.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2023

כותרת משנה: פרשיית הריגול האמיתית ששנתה את מהלכה של מלחמת העולם השניה

מבצע האסקי, פלישת בעלות הברית לאירופה הכבושה, התרחש בסיציליה ביולי 1943. אחרי הנחיתות המוצלחות בצפון אפריקה בנובמבר 1942, היה ברור שהמהלך הקרבי הבא יתרחש על אדמת אירופה, וסיציליה בשל מיקומה היתה היעד ההגיוני. הבעיה היתה שהתובנה הזו היתה גם מנת חלקם של הגרמנים, ואלה הקימו מערך הגנה לקדם את פני הפולשים. מלחמות מנצחים לא רק באמצעות מבצעים של לוחמה בשטח, אלא גם באמצעות מבצעי מודיעין, והפעם היה זה מבצע ברקלי רחב ההיקף שפרש מערך הטעיה מורכב שמטרתו לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע ביעד אחר. מבצע קציצה היה אחד ממרכיביו החשובים של ברקלי.

יואן מונטגיו, מי שכתב את "האיש שלא היה" שתיאר את המבצע, היה אחד משני מפעיליו יחד עם צ'ארלס צ'ולמונדליי. איאן פלמינג, איש המודיעין ויוצרו של ג'יימס בונד, הגה כשלוש שנים קודם לכן את הרעיון להשתמש בגופה נושאת מסמכים כאמצעי הטעיה. צ'ולמונדליי הגה כעת רעיון זהה, ויחד עם מונטגיו החל לעסוק במאות הפרטים שיאפשרו את ההונאה. גופתו של אלמוני, שיודבק לו סיפור חיים משכנע, עתידה היתה להשטף אל חופי ספרד. באמתחתו של האדם הבדוי יימצאו מכתבים מסווגים ובעלי חשיבות, ש"יחשפו" את סודה של ההתקפה הממשמשת ובאה: מתקפה על סיציליה, כך ישתמע, היא אך ורק תרגיל הסחה, והמתקפה האמיתית תתרחש ביוון ואולי גם בסרדיניה. הספרדים, כך קיוו הבריטים, ימסרו את המכתבים לידי ידידיהם הגרמנים, ואלה יתחילו להניע תהליך שסופו עיבוי הכוחות הגרמנים ביוון ובסרדיניה ודילולם בסיציליה.

שפע פרטי הפרטים, שעליהם היה צריך לתת את הדעת, מסחרר. מציאת גופה שמותה ידמה נפילה ממטוס מתרסק וטביעה; הפיכת גופה אלמונית לאדם עם סיפור חיים משכנע שיעמוד בבדיקת המודיעין הגרמני; ניסוח המכתבים באופן שלא יעורר חשד; בחירת החוף בו תתגלה הגופה וניתוח זרמי הים שישאו אותה אליו; שימוש באמצעי מודיעין אחרים כדי לשכנע את הגרמנים שהמידע שבמכתבים מוצק. מונטגיו וצ'ולמונדליי בילו שעות אינספור ביצירתו של "ביל מרטין", שדמותו הבדויה הולבשה על גופתו של גלינדר מייקל, חסר בית שהתאבד, ובסופם של חודשי ההכנה שיגרו אותו בתוך מיכל על סיפונה של צוללת אל החוף הספרדי. דייג ספרדי הוא שמצא את ביל מרטין המנוח, ודיווח עליו. הספרדים מצדם לא מיהרו לשחק את התפקיד שנועד להם, אלא החזיקו את המכתבים בידיהם. הנציגים הבריטים במקום נדרשו לשחק משחק עדין: מצד אחד לדרוש, כמצופה מהם, שמרטין וכל אשר עליו יועברו לידיהם, וליצור את הרושם שהמסמכים חשובים, אך מצד שני לא ללחוץ יותר מדי, כדי לתת לגרמנים שהות ללחוץ על הספרדים להעביר את המסמכים אליהם בטרם יוחזרו לבריטים.

למרות שבכל שלב המבצע כולו יכול היה לקרוס, הצירוף של תכנון מדוקדק, של מזל, ושל כשלים ונכונות להאמין בצד הגרמני, הביא להצלחתו. המסמכים עשו את כל הדרך עד שולחנו של היטלר, והוא בחר לאמץ את המסקנות הנובעות מהם. למותר לציין ש"קציצה" בפני עצמו מן הסתם לא היה משנה את פני המערכה, אבל שילובו כחלק משמעותי במערך הכולל של מבצע ברקלי היווה גורם מהותי בהתקבלותו. הנצחון במלחמה, אומר מקנטייר, מושג גם בזכות מעללי דמיון המטים את הכף בקרב התודעה.

כאמור, מונטגיו כתב ספר על הפרשה. בדיעבד התברר שבשל אילוצי צנזורה ובשל שיקולים נוספים, הוא תיאר אותה קרוב מאוד למציאות, אך לא בשלמות. בן מקנטייר איתר מסמכים גנוזים ששפכו אור נוסף על הפרשה, ואת ממצאיו הוא מתאר במפורט ובהרחבה בספר. כרגיל אצלו, הוא אינו מסתפק בציר העלילה, אלא שוזר בה סיפורי משנה ואנקדוטות המרחיבים את היריעה ומעשירים אותה. כך, לדוגמא, סיפור חייו האומללים של גלינדר מייקל אינו חיוני לתיאור המבצע, אבל מקנטייר מספר אותו, ובכך מאיר מעט את התקופה וגם מעניק כבוד לאיש, שבחייו לא התעניין בו אף אדם, ובמותו נכנס להיסטוריה. מערך המודיעין המורכב לאין שיעור מזמן אל הספר דמויות שפגשנו בספריו האחרים, ביניהם קים פילבי, שהתמרמר על חלוקת תקציבים, אדי צ'פמן, המכונה סוכן זיגזג, ששיתף פעולה עם מונטגיו בשיגור מידע מזויף, וחואן פויול גרסיה, שהפעיל רשת ענפה של סוכנים דמיוניים שהלעיטו את הגרמנים בבדיות. את הספר מאכלסות דמויות מרתקות רבות, שתקצר היריעה מלהזכירם, ולכן אסתפק בשניים: אלן הילגארת', הרפתקן, סופר, ונציג הצי בספרד ששיחד ספרדים בכירים במליוני דולרים בשליחותו של צ'רצ'יל, וקארל אריך קולנתל, הנציג הבכיר של שירותי הבטחון הגרמניים בספרד, מישלינג על פי חוקי הגזע, שידע שהישרדותו תלויה בהצטיינות בתפקידו, ולכן עיגל פינות וסיפק לשולחיו מידע בלתי מדויק שנועד לרַצות אותם. אמנם מדובר בספר תיעודי, אבל מקנטייר מיטיב לספר סיפור, מתאר את האישים המעורבים כבני אדם בשר ודם ולא רק כנושאי תפקידים, כרמית גיא תרגמה היטב, והספר נקרא בהנאה ובהשתאות.

Operation Mincemeat – Ben Macintyre

עם עובד

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא