תגית: מלחמת העולם השניה

כותרת משנה: יומן בית הכלא 1944

בין החודשים ספטמבר ודצמבר 1944 שהה הסופר הנס פאלאדה בבית סוהר לחולי נפש על פי צו בית המשפט, משום שירה באקדחו בעת ריב עם אשתו והואשם בנסיון רצח. לפאלאדה (שם העט של רודולף דיצן) היה עבר סוער של אשפוזים פסיכיאטרים, אלכוהוליזם והתמכרות לסמים, ושנותיו בגרמניה תחת השלטון הנאצי לא תרמו ליציבותו הנפשית (אך לא פגעו ברהיטותו), כפי שהוא מתאר ביומן שכתב במוסד. הועמדו לרשותו אמצעי כתיבה כדי שיוכל לכתוב את הרומן האנטישמי שהזמין ממנו גבלס (כבר ב-1941 הוא אסף חומר על מקרה הונאה מפורסם משנות העשרים בבנק היהודי בַּרְמַט וקוּטיסְקֶר, כהכנה לכתיבה), אבל בין השורות, בכתב זעיר ולעתים תוך שימוש בקודים, כתב באותו זמן את "השתיין" וגם את היומן הזה. באחד מימי החופשה מן הכלא הצליח להבריח החוצה את כתב היד.

פאלאדה נמנה עם הסופרים ואנשי הרוח שבחרו להשאר בגרמניה, בניגוד לרבים שבחרו לעזוב. אפשר היה להשאר, להוריד את הראש ולחכות עד יעבור זעם, אפשר היה להתנגד, ואפשר היה לשתף פעולה. פאלאדה פסע איפשהו בין כל האפשרויות. ההתנגדות שלו באה לידי ביטוי בעיקר בדיבורים בלתי זהירים וברגשות עוינות שהתקשה להסתיר. את הרכנת הראש ושיתוף הפעולה הוא מנסה להצדיק בכתיבה.

למרות כמה התבטאויות בלתי נעימות כלפי יהודים, לא נראה לי שאפשר להאשים את פאלאדה באנטישמיות. לעומת זאת, בהחלט ניתן לומר שביומנו מצטייר איש קטן, מרוכז מאוד בעצמו ובצרכיו, ונעדר רגישות מינימלית לסבלות הזולת. הנה שתי דוגמאות. בראשונה שבהן הוא מתאר שני יהודים ממכריו, שלא חיבבו, בלשון המעטה, זה את זה. כשהחלו הרדיפות נגד היהודים, התקרבו שני אלה זה לזה והתיחסו בחשדנות אל הלא-יהודים. זה מה שפאלאדה מסיק מן ההתנהגות הזו, הטבעית מכורח הנסיבות: "הכרתי בעובדה שהיהודים הם שהקימו את המחיצה הזאת בינם ובין עמים אחרים, כפי שטענו הנאצים ואנחנו לא רצינו להאמין […] בעקבות ההכרה הזאת לא נעשיתי אנטישמי, אבל למדתי לחשוב אחרת על היהודים". הדוגמא השניה מתייחסת לחבר בשם סאס, שהיה בעבר קומוניסט אך פרש מהתנועה. ידיד קומוניסט מפקיד בידיו מזוודה למשמרת, אבל נתפס בידי הגסטפו ומוסר שמות של מכרים, ביניהם החבר הקומוניסט לשעבר. גרסת פאלאדה: "ואז, יום אחד, כרעם ביום בהיר, הוא נעצר; החבר מאז נאסר ובעליבותו מסר את שמותיהם של שלושים וחמישה אנשים – גברים, נשים ונערות – שקיימו קשרים איתו, לכאורה. בהם היה סאס – זו היתה הנקמה בחבר מפלגה שהפסיק את פעילותו!". בהתעלם מן העינויים שהאיש עבר מן הסתם, הוא מכנה את התנהגותו עלובה, ומרחיק לכת וקובע ששמו של החבר נכלל ברשימה כנקמה…

מי שאינו מכיר את ההיסטוריה יכול להתרשם מן היומן כי עיקר עוולותיו של המשטר הנאצי התמצו בהתעמרות באנשים גרמנים טובים. את ההיבט הזה של תלאות האזרח הפשוט – רוב הזמן הוא עצמו אבל בהחלט כמקרה מייצג – פאלאדה מיטיב מאוד לתאר. האופורטוניסטים שעלו לגדולה, זכויות היתר של חברי המפלגה, ההלשנות, חוסר היכולת לתת אמון באחרים, הפחד משרירות הלב של החוק, היכולת למחוק בני אדם בגלל דבר מה שולי שנתפס על ידי השלטונות כפשע. כל אלה, יחד עם המלחמה שהתקרבה אל לבה של גרמניה, גרמו לו לפנטז על מחבוא מתחת לאדמה, שבו יחיו לבטח הוא ואשתו וילדיהם, כפי שהוא מתאר בהרחבה לקראת סיום היומן.

רובו של הספר עוסק ביומיום של פאלאדה לצד חבריו, מול הרשויות, וגם מול מי שהחזיקו בידם את הכוח להחליט מה יכתוב ומה יפורסם. כשהוא מספר על הצייר אריך אוזר, עוד אמן שבחר להשאר בגרמניה, ולצד יצירות עצמאיות צייר קריקטורות פוליטיות בשירות השלטון, הוא מציין כי האיש פשוט היה מוכרח לצייר, כי בלי הציור אין לו חיים: "ה"כורח" הזה הוא מילת המפתח, הוא לא היה מסוגל שלא לעשות זאת – השבועון "רייך" נתן לו את ההזדמנות והוא ניצל אותה". נראה לי שבעקיפין פאלאדה מסביר פה גם את עצמו. הוא היה מוכרח לכתוב, כי בלתי אפשרי לו לחיות באופן אחר, אז הוא התפשר, כתב גם לפי הזמנה, נזהר במילותיו. הפשרה המפורסמת מכולן היא זו שבשינוי הסיום של "גוסטב איש הברזל", שבו, על פי דרישת גבלס, צירף את גיבור הספר אל שורות המפלגה הנאצית. כך הוא מסביר זאת ביומן: "אינני אוהב מחוות של גדלות רוח – להתייצב לפני רודנים ולהניח להם לחסל אותי ללא טעם, ללא תועלת ותוך גרימת נזק לילדי; לאחר ששקלתי זאת שלוש דקות הסכמתי לקבל על עצמי את המשימה ולכתוב את ההמשך. על ההתמודדות שלי עם עצמי בבית כתבתי בפרק אחר. החודש שבו כתבתי את הזנב הנאצי הזה מסומן במסגרת של דיו שחורה ביומני, העולם עורר בי בחילה, אבל אני הרגשתי בחילה גדולה עוד יותר מעצמי".

הוא עשה גם דברים שלא היה חייב לעשות, והוא מודה בהם ללא התנצלות. על פי הוראה מגבוה היה עליו להעביר לידי המפלגה כל מכתב שקיבל אם הכיל דברי הסתה או ביקורת כנגד השלטון. המו"ל שלו, ארנסט רובולט, צפצף על ההוראה ולא אונה לו כל רע (הוא הודח מאוחר יותר משום שהתעקש להעסיק עובדת יהודיה). הגישה של פאלאדה היתה שונה, וכשהוא מספר על כך הוא משתלח גם באלה שבחרו לעזוב את גרמניה: "כמה נחמד ונעים לשבת בפריז או בפראג ולקרוא לנו, הסופרים הגרמנים, להתקוממות פעילה נגד הנאצים: "סָרבו לציית להם! חַבלו באמצעים שלהם! קִראו לעם לאחוז בנשק! גורלה של אירופה בידיכם, אתם הרוח של אירופה!" כהנה וכהנה דברי הבל שנכתבו ממקלט בטוח! כפי שאמרתי, כל זה נשמע נחמד, אך העידוד להתאבדות מפיהם של אלה שהיגרו מהארץ נראה חסר תוחלת בעיני, ומשום כך ארזתי בכל פעם במצפון נקי את החומר האמור ושלחתי אותו ל-RSK [לשכת הספרות של הרייך] בלי להניד עפעף".

אני לא חשה זלזול כלפי הסבריו מדוע בחר להשאר בגרמניה. למען האמת, יש בהם מן ההגיון, ואפילו מן האומץ (כמו שיש גם בהחלטה לעזוב ולהשמיע קול מבחוץ). "איזה מין גרמני הייתי אילו הסתלקתי מכאן בשעות של מצוקה והשפלה ונמלטתי אל החיים הקלים?". זו גם לא חוכמה גדולה לשפוט את התנהלותו ממרחק שנים ובלי לחוות את מה שהוא חווה. אבל כן ניתן לשפוט את מה שכתב, ומן הדברים הללו עולים אטימות ואגואיזם. שנאתו לנאציזם לא נבעה מסיבות הומניטריות ומוסריות, אלא מן ההפרעה לחייו ולנוחותו. מאחרית הדבר למדתי שאחרי סיום המלחמה פאלאדה ישב לשכתב את הדברים, ובין השאר קיצץ חלקים נרחבים מהטקסט, העצים את סבלו הפרטי, ומיתן אמירות שיכלו להשתמע כאנטישמיות. יכול להיות שזוית הראיה שלו השתנתה כשזוועות המשטר נחשפו, יכול להיות שהבין שהתנהלותו ודעותיו לא יתקבלו יפה בימים שאחרי. מכל מקום, הטקסט המקורי משקף היטב את דיוקנו של אדם שהתפשר עם הרוע, הצדיק עצמו בדיבורים אך לא היה באמת שלם עם כך, ותוך כדי כך השתלח במרירות באחרים.

למרות שהספר נכתב כיומן, קופצני לעתים, ולא כעלילה מסודרת, הוא כתוב היטב, ויש בו עניין רב, מקומם יותר או פחות. אמנם פאלאדה עוסק בעיקר בפאלאדה, אבל יתכן שהוא מספק הצצה אל מה שעבר בחייהם ובראשם של רבים. המחזה אינו נעים, אבל יש להישיר אליו מבט.

In Meinem Fremden Land – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2012 (1944)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

"המתנדב" הוא סיפורו ההרואי של ויטולד פילצקי, לוחם מחתרת פולני. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצטרף ויטולד לכוחות הלוחמים בצבא הפולש, ולאחר שכיבוש פולין הושלם הקים את אחת המחתרות הראשונות. מאוחר יותר הצטרפו אנשיו אל הארמיה קריובה, הארגון הגדול יותר. ויטולד עצמו, שהיה אז נשוי ואב לשני ילדים קטנים, נלכד במתכוון באחת האקציות, כדי להגיע לאושוויץ, שבספטמבר 1940 עדיין לא שימש כמחנה השמדה, לארגן שם מחתרת פולנית, ולהעביר אל המערב דיווחים על המתרחש במקום. מול עיניו הפך המחנה, שעד אז היה עבור הפולנים מעין חור שחור שאליו נשלחו אסירים פוליטיים וממנו לא שבו, למקום שבו נטבחו שבויים סובייטים, ומיד לאחר מכן למרכזה של התכנית להשמדת העם היהודי, והוא דיווח על כך וביקש לעצור את האסון.

מספטמבר 1940 ועד אפריל 1943, קרוב לתשע-מאות וחמישים ימים, פעל ויטולד באושוויץ. כוחותיו מנו כמה מאות אנשים, שאמנם לא יכלו לבצע מרד של ממש, בין השאר משום שהמחתרת בחוץ לא אישרה זאת, אבל ההתארגנות הזו עודדה את רוחם ואנשיה סייעו הדדית זה לזה. פה ושם הצליחה המחתרת הפנימית לגרום נזק, כולל ארוע של הדבקה מכוונת של מספר דמויות שנואות במחנה בטיפוס שגרם למותן. ויטולד ראה חשיבות עליונה בהעברת מידע החוצה. בתקופה בה עדיין שוחררו מדי פעם אסירים פוליטיים, השתמש בהם כבלדרים ששיננו את מסריו כדי להמנע מנשיאת מסמכים כתובים. כשהוסר איום הענישה הקולקטיבית במקרים של בריחה, סייע לכמה מאנשיו להמלט מן המחנה והטיל עליהם להעביר את מסריו. הוא נעזר גם בסייענים בודדים מן הכפר הסמוך. יתכן שבשלב כלשהו הצליחו אנשי המחתרת באושוויץ להרכיב מכשיר קשר ולהשתמש בו.

כבר באוקטובר 1940, כשבמסדר נמנו כחמשת אלפים איש בעוד מיספור הנכנסים הגיע לששת אלפים, נתונים שהצביעו על תמותה גבוהה, העביר ויטולד לבריטניה את המסר שהוא ואסירים אחרים מתחננים שמחסני הנשק במחנה יופצצו, גם במחיר חייהם. חלקם אולי יצליחו לברוח בחסות ההפצצה, וגם אם לא – למצער יבוא הקץ לעינויים המפלצתיים שחוו. במסריו הבאים, שתיארו את המצב ההולך ומחריף, חזר על הבקשה. לשווא.

"ויטולד מת באמונה שהוא נכשל בשליחותו," כותב הסופר באחרית דבר. "אני השתדלתי להראות שההפך הוא הנכון. בניגוד לכל סיכוי, הוא הצליח לשגר את המסרים שלו מאושוויץ. בעלות הברית, הן שלא הקשיבו לו".

למה מקבלי ההחלטות לא הקשיבו? לפעמים לא האמינו וחשבו שמדובר בהפרזה. לפעמים היו אדישים. לפעמים החליטו שאושוויץ הוא בעיה יהודית, או בעיה פולנית. לפעמים נדחקה עצירת ההשמדה לתחתית סולם העדיפויות – קודם יש לנצח במלחמה, אחר כך ייפתרו כל הבעיות האחרות. לפעמים, כמו במקרה של סטפן רובצקי, מפקד הארמיה קריובה, שאי-אפשר לחשוד בו באנטישמיות ובאדישות לגורל היהודים, נראה שהאחדות עם הלאומנים הקיצוניים היתה חשובה יותר כדי להצליח לשחרר את פולין. סיבות רבות ותוצאה אחת.

ג'ק פרווד'ר ערך תחקיר מקיף, שעליו הוא מספר מעט בסיום. הספר עוסק בפרטים הקטנים של היומיום וגם בתמונה הגדולה. הסופר אינו מוסיף דבר מדמיונו, ובמקרים השוליים שכן, הוא מסייג ב"יש לשער ש", או מציג אלטרנטיבות וסימוכין. לויטולד פילצקי היה כלל ברזל בכל מה שקשור למסרים שכתב בזמן אמת ולזכרונות שכתב אחרי שעזב את אושוויץ: "אסור שדבר כלשהו יופרז; אפילו הקטנה שבבדיות תחלל את זכרם של אותם אנשים טובים שקיפחו את חייהם שם". פרווד'ר אימץ את הכלל הזה כהנחיה.

הספר שופע מידע שלא הכרתי, נוקב בשמות אמיתיים של אנשי המחנה, שומרים ואסירים, ושל דמויות מחוץ לו, ומספק תמונה של אושוויץ מעיניו של מי שגם חווה את הזוועה על בשרו וגם מיקם את עצמו בתפקיד הצופה. בין מעלותיו הרבות של הספר, שתקצר היריעה מלפרט, יש לציין את ההתיחסות שלו למורכבות החיים באושוויץ. דוגמא בולטת לכך היא דמותו של ולדיסלב דרינג.

על דרינג שמעתי לראשונה באמצעות ספרו של ליאון יוריס, "משפט דיבה  QB VII". דרינג, ששימש כרופא מסייע בבית החולים במחנה, הוזכר ב"אקסודוס", בשם בדוי, כמי שהשתתף בביצוע שבעה-עשר אלף ניתוחים במסגרת ניסויים באסירים. בשל האזכור הזה הוא הגיש נגד יוריס תביעת דיבה, ויוריס כתב בתגובה את הספר על המשפט. גם שם הוסתר דרינג תחת שם בדוי, ותואר כמפלצת, אולי משום שיוריס באמת ראה אותו ככזה, אולי משום נקמה על התביעה או לצורך הספרותיות. המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. דרינג היה אחד מאנשי המחתרת, וסייע רבות בהצלת חולים ומחלימים שהיו מיועדים להמתה. לפעמים עשה זאת תוך סיכון עצמי ממש. ביו השאר סירב להמית חולים במו ידיו באמצעות זריקת פנול. כשויטולד חלה והיה על סף גסיסה ממש, דרינג הצליח להסתיר את מצבו ולהביא להחלמתו. דרינג גם היה זה שהצליח להשיג מכשיר רדיו לשימוש המחתרת. בו זמנית היתה לו אישיות שנויה במחלוקת, יתכן שהיה אנטישמי, והוא אכן השתתף בכמאה ושלושים ניתוחים מיותרים שרופאים אסירים אחרים סירבו להשתתף בהם. ויטולד, ואנשי מחתרת אחרים, היו צריכים ללמוד להכיל גם את הצדדים האפלים שבו.

"היתה למחנה דרך משלו לקלף יומרות ולחשוף את אישיותו האמיתית של האדם," כתב פרווד'ר. "אחדים – גלשו לביצה מוסרית", כתב ויטולד לאחר זמן. "אחרים – גילפו לעצמם אופי מהבדולח המשובח ביותר". והיו רבים אחרים מורכבים יותר.

ויטולד ברח מאושוויץ באפריל 1943 כשהעריך שיביא תועלת רבה יותר למחנה מבחוץ. הוא חבר לכוחות המחתרת, השתתף במרד בורשה לקראת סיום המלחמה, וכפטריוט פולני פעל נגד הכיבוש הסובייטי. במאי 1947 נעצר, ועד נובמבר אותה שנה עבר יותר ממאה וחמישים חקירות בעינויים. לאשתו ולגיסתו אמר על החודשים הללו: "אושוויץ היה משחק ילדים בהשוואה לזה. אני עייף מאוד. אני רוצה סיום מהיר". במאי 1948, מספר ימים אחרי יום הולדתו הארבעים ושבעה, הוצא להורג, אשתו וילדיו סומנו כאויבי המדינה, וסיפורו נשכח. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1990 טוהר שמו, וכיום הוא נחשב גיבור לאומי.

"המתנדב" הוא ספר מרשים ביותר. לא רק בזכות אישיותו של ויטולד פילצקי, אלא גם ובעיקר בזכות יכולתו של הסופר לצרף יחד את אינספור הפרטים המרכיבים את הסיפור לכלל תמונה מקיפה, מרתקת ומתסכלת, של התקופה. יש עוד כל כך הרבה לכתוב עליו, על כל מה שלמדתי ממנו, על האנשים הטובים המוזכרים בו וגם על הרעים, אבל עדיף לקרוא אותו בשלמותו. עמנואל לוטם תרגם מצוין, כרגיל, והספר מומלץ עד מאוד.

The Volunteer – Jack Fairweather

מודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

"בהתפרצות היסטרית של זעם גואה, היטלר צרח. מה קרה? האם בוצעו הפקודות האלה? היטלר פנה אל ראש המטה הכללי שלו ונעץ בו מבט פראי. "יודל!" צרח בקול צרוד, "האם פריז בוערת?""

ביוני 1940 חגג היטלר את נפילת פריז, היהלום שבכתר כיבושיו, בביקור פרטי יחסית בעיר, נהנה מיופיה היחודי. ארבע שנים וחודשיים אחר-כך הורה להרוס אותה עד היסוד, לא רק את המפעלים החיוניים שסביבה אלא גם את הגשרים והמבנים האיקוניים של העיר. באוגוסט 1944, כשכוחות בעלות הברית בחזית המערבית שעטו מזרחה, מינה את הגנרל דיטריך פון קולטיץ למפקד העיר, והורה לו חד משמעית להכין את העיר להריסה מוחלטת ולהלחם עד חורמה. "בשום פנים ואופן אין לאפשר את נפילתה של פריז בידי האויב, ואם יגיע האויב עליו למצוא בה רק תלי חורבות".

מה שהיטלר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעלות הברית כלל לא התכוונו לכבוש את פריז באותו שלב, אלא לעקוף אותה ולצעוד ישירות לגרמניה. היו לכך מספר סיבות, והעיקרית שבהן היתה הסיכון שהמשאבים שיידרשו לכיבוש העיר ולהחזקתה לא יותירו דלק עבור רבות מן האוגדות שנחתו בצרפת. זה היה סיכון שאייזנהאואר לא היה מוכן לקחת.

מה שאייזנהאואר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעיר הכבושה תכננו אנשי הריזיסטנס בראשות הפעילים הקומוניסטים לבצע התקוממות נרחבת, להשתלט על מוקדי כוח, להרוג כמה שיותר גרמנים ("הפתגם של ההתקוממות: A chacun son boche – לכל אחד הגרמני שלו") ולנכס לעצמם את נשקם. פעולה כזו היתה מחייבת את קולטיץ לפתוח בלחימה ברחובות העיר, וגם להורות להפעיל את מטעני הנפץ המרובים שהוטמנו בנקודות אסטרטגיות.

מה שהפעילים הקומוניסטים של הרזיסטנס לא ידעו באותה שעה היתה העובדה שדה גול התכוון להגיע אל העיר וליטול את השלטון תוך פירוק הקומוניסטים מכוחם. דה גול התכסיסן הנחוש, שכשל בנסיונותיו לשכנע את אייזנהאואר לשנות את תכניותיו, עקף אותו ופנה ישירות אל המפקד של הדיויזיה הצרפתית, שהיתה חלק מן הכוח של בעלות הברית.

קולטיץ, שכבר לחם במספר חזיתות, הרס מקומות ישוב, הורה על מעשי הרג רבים וחיסל יהודים (אם כי בנו טען בלהט שהעדויות לכך זויפו), היה קרוע. מצד אחד הוא היה איש צבא צייתן ופטריוט גרמני. הוא גם ידע שאם ייכשל במילוי תפקידו כל משפחתו תסבול (חוק שנחקק אחרי כשלון ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944 קבע, "שבני משפחותיהם של קצינים גרמנים ישאו מעתה ואילך באחריות לכישלונותיו של הקצין"). מצד שני הפגישה עם היטלר המעורער והפרנואידי סדקה את האמון שלו במנהיג, והוא לא היה להוט להחרט בזכרון ההיסטורי כמי שהרס את פריז.

לארי קולינס ודומיניק לפייר מתארים דקה אחר דקה את שהתרחש בפריז בימים הגורליים של אוגוסט 1944. הם נודדים בין המטה של אייזנהאואר לזה של הרזיסטנס, בין משרדו של קוליץ לבונקר של היטלר, בין בתי הכלא לרכבות הגירוש, בין הכוחות הלוחמים של בעלות הברית לשגריר השבדי ראול נורדלינג שהתרוצץ בין כולם בנסיון לתווך ולהציל את מי ואת מה שאפשר.

בין כל הגופים והאישים הקובעים והמשפיעים האלו, הסופרים משלבים אינספור פרטים מן היומיום של האנשים ה"קטנים", הלוחמים ותושבי פריז. פה ושם משתרבבות דמויות מוכרות. ארנסט המינגווי שהגיע לעיר כעיתונאי, פרדריק ז'וֹליוֹ־קִירִי, חתנה של מארי קירי, שייצר בקבוקי מולוטוב לקראת ההתקוממות, ואחרים. הם מספרים על מעשי ביזה, וגם על רגעים של חסד אנושי, על צרפתים שהתנגדו ועל אלה ששיתפו פעולה עם הכובשים ואף הרוויחו מן הכיבוש, ועוד. לא נעדר מקומן של אנקדוטות אבסורדיות – כמו זו שבה הופיעו ארבעה אנשי אס.אס בכירים במשרדו של קולטיץ, רגע לפני שחרור העיר, כדי ליטול בפקודת הימלר שטיח קיר יקר מאחד המוזיאונים. "לצורך איסוף החומר לספר הזה", כותבים השניים, "ראיינו יותר משמונה-מאות אנשים באופן אישי, בטלפון או בהתכתבות, והשתמשנו בחלקים מתיאורי החוויות של חמש-מאות שלושים ושישה מהם". השילוב הזה יוצר תמונה מלאה ומרתקת של קורות אותם ימים.

"זו היתה החלטה מכרעת, ודיטריך פון קולטיץ לא אהב לקבל החלטות מכריעות". לכן הוא הכין את העיר להריסה, וגם משך זמן. בסופו של דבר, בזכות שילוב של גורמים, פנו בעלות הברית לכבוש את פריז. ההחלטה הזו תבעה, כצפוי, את מחירה: "בתוך שבוע אחד בלבד, בשערי מץ, כשהריין במרחק הקצר עד כאב של 160 קילומטרים בלבד והכוחות הגרמניים נסוגים לפניהם באי־סדר מוחלט, יישארו הטנקים של הארמיה השלישית, בפיקודו של פטון, ללא דלק. הדלק שלהם ייגמר. כדי להגיע לריין הם יהיו זקוקים רק למיליון גלונים – הכמות שנדרשה לצורך שחרורה בטרם עת של פריז. כשיקבלו את הכמות הזאת בסוף ספטמבר, הגרמנים כבר יקבלו תגבורת, יתארגנו מחדש וימתינו להם בקווי זיגפריד. פטון יגיע אל הריין רק כעבור שבעה חודשים ארוכים, ב-22 במרס 1945". קולטיץ חתם על כתב כניעה. דה גול נכנס לפריז בעקבות הדיויזיה הצרפתית, וביים לעצמו קבלת פנים שמיצבה אותו כגיבור וכמנהיג. תושבי פריז בהמוניהם יצאו מגדרם מאושר, ותגובותיהם נחרטו לתמיד בזכרונם של המשחררים. היטלר, בפרץ זעם אחרון, שיגר כוח של הלופטוואפה אל מה שהיתה ההפצצה אחרונה, והגדולה מכולן, של העיר.  

"האם פריז בוערת?" הוא ספר מרתק, עתיר פרטים וידע, המשרטט את ההיסטוריה על שלל היבטיה. מומלץ מאוד.

Is Paris Burning? – Larry Collins and Dominique Lapierre

פן וידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: דרורה בלישה

כותרת משנה: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944 – 1945

ההיסטוריון איאן קרשו מעלה בספר זה את השאלה מדוע גרמניה לא ניסתה, לפחות בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השניה, להשיג הסדר של הפסקת אש שישים קץ לקרבות שסופם היה ברור. לאורך ההיסטוריה, כל מדינה שמצאה עצמה על סף תבוסה, הכירה במצבה ונסתה להציל את מה שנשאר. גרמניה של היטלר לחמה עד הרגע האחרון, עד הבית האחרון. החיילים בכל החזיתות נהרגו בהמוניהם, או נפצעו או נפלו בשבי; האזרחים בעורף נהרגו בהמוניהם מהפצצות בעלות הברית, או סבלו סבל יומיומי קשה בשל הרס תשתיות. אבל שלא כפי שארע בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים לא מרדו בשלטון, והמלחמה נמשכה עד שלא נותרו מהרייך אלא שרידים עשנים. רק אז, ורק אחרי התאבדותו של היטלר, נכנעו לתביעת הכניעה ללא תנאי שהעלו בעלות הברית.

כמה וכמה תיאוריות הוצעו במענה לשאלה זו. אחת מהן היא שותפות הגורל שלכאורה שררה בחברה הגרמנית, והתמיכה שלא חדלה מעולם בהיטלר. קרשו מצביע על ההדרדרות בתמיכה זו, עד כדי הטחת האשמות בפיהרר (גם אם לא בפומבי). הוא מדגים זאת, בין שלל ממצאים אחרים, בהלך הרוחות ששרר בקרב קצינים וחיילים גרמניים שנפלו בשבי, והשיחות ביניהם הוקלטו בלי ידיעתם: בתחילת ינואר 1945 הביעו ששים ושניים אחוזים מהם תמיכה בהיטלר. בסוף מארס אותה שנה תמכו בו רק עשרים ואחד אחוזים. על שותפות גורל לא היה מה לדבר באוירת הטרור ששררה במדינה. הטרור הזה, שבחודשים האחרונים של המלחמה הופנה כלפי הגרמנים עצמם, הוא תיאוריה נוספת המנסה להסביר את התמשכות המלחמה. על פי תיאוריה זו פחד מפני המשטר הוא שגרם לחיילים לאחוז בנשקם ולאזרחים להשלים עם כך. אבל הטרור עשוי היה באותה מידה לעורר התנגדות ומרד, וזה לא קרה, והוא בוודאי אינו מסביר את התנהלות האליטות. תיאוריה אחרת מתייחסת לאותה דרישה שהוזכרה קודם לכניעה ללא תנאי, שפגעה בכבוד הלאומי, ואולי גם עוררה חששות אצל אלה שידעו שהיא תביא איתה ענישה על מעלליהם. קרשו סבור שהדרישה הזו שיחקה תפקיד שולי בנכונות הגרמנית להמשיך במלחמה, אם בכלל היה לה תפקיד כלשהו.

התשובה שקרשו מציע מתייחסת למה שהוא מכנה "המבנים והמנטליות של השלטון הכריזמטי". היטלר נטל לידיו כבר בשלבים מוקדמים של שלטונו סמכויות רבות. הסמכויות שניתנו לאנשיו היו תלויות בו, ותחרות מתמדת ניטשה ביניהם על תחומי אחריות ועל חסדיו של הפיהרר. בשונה מאיטליה, לדוגמא, שבה לפחות לכאורה היו מבנים שלטוניים אלטרנטיביים, ולכן התאפשר להדיח את מוסוליני, בגרמניה לא היתה אלטרנטיבה. כל עוד היטלר חי, הכל נבע ממנו, ולא משום שהכריזמה המשיכה להתקיים, אלא משום שכך התקבעו המבנים, ותחושות החובה והנאמנות והציות, שהיו מוטבעות עמוק, סייעו לשמר אותם. האליטות השליטות "לא ניחנו בכוח הרצון הקולקטיבי או במנגנוני הכוח הדרושים כדי למנוע מהיטלר את גרירת גרמניה אל החורבן המוחלט. וזה מה שהכריע את הכף".

דוגמא בולטת לכך היא השינוי החד שעבר דניץ, מפקד חיל הים ויורשו של היטלר. כל עוד היטלר חי, דניץ הפגין התנהלות של צייתן פנטי שדבק בהמשך המאבק, למרות שידע שהמצב אבוד והיה מעדיף משא ומתן עם בעלות הברית. ביום בו ירש את השלטון במה שנותר מהרייך, הוא הפך למנהיג שמחפש דרך לשים קץ למלחמה. שינוי זה, כך כותב קרשו, הוא "עדות מאירת עיניים מאין כמותה לעד כמה אישיותו של היטלר ומבני השלטון והלכי הרוח שהבטיחו את שלטונו היו מרכזיים ומכריעים בהמשך המלחמה הרת האסון".

הספר נפתח בנסיון הכושל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944. גל, אולי אחרון, של תמיכה ושל הקלה על כשלון ההתנקשות, שטף רבים בציבור הגרמני. מכאן ואילך, עם התקדמות המלחמה ועם התגברות כוחה של המפלגה, המורל הגרמני בחזית ובעורף הלך והדרדר. את המדינה ניהלה, בכפוף להיטלר, כמובן, רביעיית מנהיגים שסמכויותיהם הורחבו – גבלס שקיבל סוף סוף את האישור שייחל לו לקדם מלחמה טוטלית; בורמן שחיזק את המפלגה; הימלר שסמכויותיו הורחבו אל כוחות המילואים של הצבא; שפאר שהגביר את מאמצי החימוש שבלעדיהם המלחמה היתה באה אל קיצה חודשים קודם שהסתיימה בפועל. המלחמה הטוטלית, שפירושה הפניית כל המשאבים לכלכלת מלחמה, כפתה על האזרחים גיוס לגופי הגנה ולוחמה חסרי הכשרה וחסרי סיכוי, ולעבודות כפיה של בנית ביצורים שלא יכלו להחזיק מעמד. חיזוק כוחה של המפלגה הביא להשתלטותם של נאמנים קנאים על מרבית השירות הציבורי, ולהידוק אחיזתם באוכלוסיה. הרחבת סמכויותיו של הימלר מן האס-אס אל צבא המילואים החדירה יותר מבעבר את הדוקטרינות הנאציות אל שורות הלוחמים. הגברת מאמצי החימוש התנהלה במידה רבה על גבם של עובדי כפיה ושל אסירי מחנות שהועבדו בפרך בתנאים בלתי אנושיים (ושפאר, שרחץ בנקיון כפיו, או העמיד פני מכה על חטא, לאחר המלחמה, היה מודע לכך היטב בזמן אמת, ואף התלונן כשלא קיבל מספיק עבדים).

קרשו מתאר בתמצית את הקרבות, עומד על הלכי הרוח של החיילים והאזרחים, מסביר את ההבדל בין החזית המערבית, שבה התקבלו הכובשים כמעט בברכה, והחזית המזרחית, שבה שררה פניקה נוכח האלימות הפראית של הכובשים. הוא מתאר מדינה שאיבדה את כל הבלמים המוסריים שעוד נותרו בתוכה, ושבה, בו בזמן, נותרו בעינן תחושות החובה והדבקות בצייתנות. תחושות אלה, יחד עם העייפות, האפתיה, הפטליות, ויחד עם המחשבה שבעצם אין להם כבר מה להפסיד, מנעו ככל הנראה כל אפשרות למרד. כך בקרב החיילים הפשוטים והאוכלוסיה האזרחית, וכך ביתר שאת בקרב חברי המפלגה והאליטות.

אתייחס לשתי נקודות נוספות: הראשונה – מנהיגים נאצים רבים, אלה שלא חמקו או התאבדו, ניסו למצב עצמם אחרי המלחמה כמי שהיו מנותקים מן המפלגה, ממעשיה ומדיעותיה. קרשו מפרק את ההיתממות הזו, ומצביע על אשמתם, בעיקר בהתייחס לדניץ ולשפאר. שפאר, לדוגמא, שטען אחרי המלחמה שידע כי היא אבודה וניסה לשכנע בכך את היטלר, כתב ממש לפני סיומה תזכיר וקרא לנקוט את כל הצעדים הדרושים, והאכזריים ביותר, כדי לגייס את כל המשאבים ולהחזיק בחזית הנוכחית. למותר לציין שאין לכך זכר בזכרונות שכתב. השניה – החיים במרבית שטחה של גרמניה בחודשים המתוארים בספר היו גיהינום של ממש. אחרי המלחמה הזכרון הקולקטיבי נטה להתמקד בחודשים הללו, ולטפח את הגישה שאזרחי גרמניה היו קורבנות שלא מרצון של היטלר והנאציזם. קרשו שב ומזכיר את הקורבנות האמיתיים (ההדגשה שלו) של המלחמה – המיעוטים הנרדפים, רובם יהודים, ועובדי הכפיה שמספרם הגיע בקיץ 1944 לשישה מיליון, ויחד עם כשני מיליון שבויים הם היוו כרבע מכוח העבודה. הדיכוי שחוו הגרמנים היה חלק בלתי נפרד מהמשטר מאז כינונו, אלא שבשנים שלפני המלחמה הוא התמקד בקבוצות ה"אחרות". "כל עוד כוון הדיכוי כנגד ה"אחרים" וה"לא רצויים", הוא התקבל אפילו ברוח טובה מצד רוב התושבים". עם תחילת המלחמה נועדה האלימות המואצת ל"יצוא". רק בחודשים האחרונים של המלחמה הפכו גם ה"לא-אחרים" לקורבנות. אגב, הכובשים, שבדקו באוקטובר 1945 את דעותיהם של הגרמנים, מצאו כי עשרים אחוז עדיין הסכימו עם יחסו של היטלר ליהודים, ועוד תשעה-עשר אחוז תמכו בתפיסתו אך גרסו שהרחיק לכת.

הספר, כמו תמיד אצל איאן קרשו, עתיר מידע, מרחיב מאוד את היריעה, יורד לפרטים הממחישים את הנושא, ולמרות היותו עיוני הוא כתוב כפרוזה מרתקת. מתוך השפע שבו בחרתי כמה נקודות שמשכו את תשומת לבי, ואני ממליצה לא להחמיץ את כל הטוב שהוא מציע.

The End – Ian Kershaw

עם עובד

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כשנינה היתה בחורה צעירה נכבשה אוקראינה מולדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. הארוע הטראומטי הזה, אחד מרבים שחוותה, הטביע את חותמו על חייה למשך שנים. בעיני סטלין החיים תחת הכיבוש היו כתם מביש. היא התקשתה להתקבל ללימודים, הקידום שלה נעצר, ונאסר עליה לקבל דרכון ולצאת מהארץ לכנס מקצועי, "רק משום שלפני שלושה עשורים, לנינה הצעירה והיתומה לא הייתה דרך להתפנות מקייב".

יֶפים, מי שיהיה בעלה, סומן בכתם מביש אף יותר. כשפרצה המלחמה הוא שירת כתותחן. לאחר קרב, שבו איבד שתי אצבעות, נפל בשבי הגרמנים. מכאן ואילך, במשך שנות יסוריו בגרמניה, נאלץ להתמודד לא רק עם קשייו כשבוי רוסי, אלא גם עם ההכרח להסתיר את יהדותו. תחילה היה עצור במחנה שבויים, שם היה קרוב להפוך ל"דוחודיאגי [ברוסית: אדם או בעל חיים רזה מאוד, חלש, מותש או גמור מחוסר אוכל ומחלה] שבסלנג המקומי של המחנה משמעו 'מקרים אבודים' – צללים של הגברים שהם היו פעם, עם עיניים חלולות ורק עתיד אחד אפשרי". יחד עם חבר הצליח להמלט מן המחנה כשנודע להם שהם עתידים להיות מגויסים לכוח רוסי שאמור לשתף פעולה עם הגרמנים. כשנתפסו העמידו פנים שהם אזרחים רוסים שהובאו לגרמניה כעובדים בכפיה, ואת שארית המלחמה העבירו כפועלים, ללא תשלום, כמובן, עד שנפרדו דרכיהם. כשהצבא האדום הגיע למקום בו שהה יפים, הוא סיפר בכנות את שעבר עליו, והבין שהוא מסומן כפחדן וכבוגד. "ככלות הכל, הם העבירו את המלחמה בגרמניה בזמן שפטריוטים אמיתיים נלחמו למען המולדת, אז הם ודאי פחדנים, ואין ספק שהם מעוררים חשד". אלמלא היה הצבא זקוק לאנשים, מן הסתם היה נשלח ללא דיחוי לסיביר. יפים הצטרף אל הכוחות שעלו על ברלין, ומרגע זה ועד סוף ימיו התקבע בקרב כל מכריו, כולל אשתו וילדיו, המיתוס של "אבא הגיע לברלין". השנים שבין שירותו כתותחן להגעתו לברלין הפכו לסיפור מטושטש של קרבות. המדליות שלכאורה קיבל, כך סיפר, אבדו בדרך חזרה. חבר, קומיסר לשעבר שהיטיב להכיר את המשטר הסובייטי, הציע לו להמלט למערב ולא לשוב לביתו, אבל יפים רק רצה הביתה, אל הוריו, אל ארבעת אחיו החיילים, אל אחותו, בלתי מודע למה שעלה בגורלם בקרבות ותחת השלטון הנאצי שנתמך בכוחות מקומיים. ארבעים שנה אחרי שובו, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו, שב העבר המוסתר לרדוף אותו. הקג"ב לא שכח דבר. אחרי מותו מצאו בני משפחתו מכתב שכתב אל חוקרי הקג"ב, ולמדו לראשונה עם איזה סוד נאלץ לחיות כל ימיו, סוד שאילו היה נחשף היה מכתים לא רק אותו אלא משפיע על חייהם של צאצאיו לדורותיהם.

נינה ויפים הם בני דמותם של סבתה וסבה של סשה וסיליוק. סבה אכן הסתיר סוד דומה כל ימיו. בפיה של סבתה הסופרת שמה את המחשבה כי "אולי כל הדור שלהם לא היה צריך לשמור על סודיות כזאת. אולי הם בעצם היו צריכים לדבר על כל הדרכים המסובכות שבהן שרדו. על הניואנסים של חיים אמיתיים שלא היו יפים דיים להיכנס אל ספרי ההיסטוריה", והיא אכן, בערוב ימיה, כתבה את זכרונותיה בפרטי פרטים. על בסיס שני אלה, מגובה בראיונות עם בני משפחה ובתוצאותיהם של תחקירי עומק, כתבה וסיליוק את הספר הזה. דרך סיפורם של השניים היא מתארת את ההיסטוריה של אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כולל ההולודומור (הרעב הגדול), תחת הכיבוש הנאצי, כולל רצח העם היהודי, שוב תחת רוסיה הפרנואידית והאבסורדית, אחרי התפרקות ברית המועצות וההתפוררות החברתית שבעקבותיה, ועד המלחמה של ימינו ("האידיוטים בממשלה שלנו לא מצליחים להמציא סיבה אחת טובה לכך שצעירים מתים במלחמה עם אוקראינה, אז הם צועקים שטויות על נאצים ומנסים לקשר בין שתי המלחמות האלה כדי לעורר תחושת פטריוטיות"). הספר נפתח בנינה ויפים הצעירים, כל אחד בנפרד, ומסתיים בילדיהם ונכדיהם שבחרו בפתרונות משלהם למצוקה, כולל בחירה באמונה דתית (נינה הנוצרית ויפים היהודי היו אתאיסטים. בנם אנדריי, הנשוי ליהודיה, בחר בנצרות למרות שהרשויות דכאו את המאמינים), מעבר מדונצק באוקראינה למוסקבה, והגירה לארצות הברית.

קשה להאמין שהספר החכם, המקיף והמרגש הזה הוא ספר ביכורים. סשה וסיליוק כותבת בכשרון גדול, בעומק רגש אך באיפוק, מיטיבה להכנס לנפשות גיבוריה וגם לתאר את התמונה הפוליטית-חברתית הכוללת דרך זוית הראיה של האנשים שחיים ומפרכסים בתוכה. מומלץ ביותר.

Your Presence in Mandatory – Sasha Vasilyuk

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: תם פררו

הבמאי האוסטרי ג"ו פאבסט פעל בין השנים 1923 – 1956 באוסטריה, בצרפת ובארצות-הברית. דניאל קלמן מעגן את עלילת הספר בנקודות ציון בחייו של פאבסט, ומציג לצדו שפע דמויות אמיתיות, בעיקר מתחום הקולנוע והפוליטיקה, ויחד עם זאת מתיר לעצמו את חירות המספר. הוא עושה זאת הן בתיאור היומיום של פאבסט ושל הדמויות האחרות, שאל תוך נפשן הוא מנסה להכנס, והן בשיאה הדרמטי של העלילה שנרמז כבר בתחילה ונחשף בהמשך. לטעמי, מכיוון שהסטיה מן המציאות הביוגרפית גדולה למדי, מן הנכון היה ליצור דמות ראשית בדויה המבוססת על פאבסט, ולא לייצר אשליה של מציאות. הדבר נכון שבעתיים בהתחשב בעובדה שבעיקרו של דבר פאבסט האיש אינו באמת הנושא המעניין כאן. לב הספר הוא התמודדותו של יוצר עצמאי עם התנאים הכפייתיים של המשטר הנאצי, ויותר מזה – עם הדילמות המוסריות שניצבות מולו.

אבל נניח את ההערה הזו בצד.

פאבסט, שהחזיק בעמדות הנוטות לקומוניזם והיה פציפיסט (אולי גם בהשפעת השנים שבהן סבל כאסיר במחנה בצרפת במלחמת העולם הראשונה), חש שלא בנוח בארצו עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא עבר לביים בצרפת, ואחר-כך בארצות-הברית. מכיוון שהסגנון ההוליוודי-אמריקאי לא היה לרוחו, וסרטו נחל כשלון מהדהד, שב לעבוד בצרפת, שם התקיימה קהילה גדולה של אנשי רוח גולים גרמניים. ב-1939 חזר לאוסטריה. הנימוק שניתן לשיבתו בספר הוא מצבה הרפואי של אמו. אולי הגלות היתה קשה לו, אולי רצה לשוב לתהילה שזכה לה בארצו. כך או כך, מה שאמור היה אולי להיות ביקור מוגבל בזמן – רק לסדר מקום בסנטוריום לאם ולשוב לצרפת – הפך למלכודת עבורו ועבור אשתו ובנו כשהמלחמה פרצה והגבולות נסגרו. פאבסט, שסלד ממגבלות על עבודתו, נכנע כעת לתכתיבים שנכפו עליו על ידי גבלס ועושי דברו.

קלמן מיטיב לתאר את אוירת התקופה בשלל אמצעים כמו-קולנועיים. פגישתו של פאבסט עם גבלס, לדוגמא, מתוארת כסרט אימה מתעתע. עבודתו עם הבמאית לני ריפנשטאהל מתוארת לפרטי פרטים כהזויה ומעוררת חלחלה ודחיה. באחד הפרקים ניתנת זכות הדיבור לבן יקוב (שם בדוי כדי לא להכפיש את הבן האמיתי), ובו הוא מספר כדמות בסרט התבגרות על התובנה שכדי לשרוד בחברה הכוחנית הוא חייב להיות כוחני ואלים וחסר רחמים, מה שבאופן בלתי נמנע, ואחרי שטיפת מוח מסיבית, עושה אותו נאצי פעיל. טרודה, אשתו של פאבסט, שרואה טוב מכולם את תערובת הרגשות שבתוכו פנימה, מככבת לבדה בכמה פרקים, כולל אחד, כמעט קומי לולא היה טרגי, ובו חבורת נשים כבודות מתכנסת למעין מועדון קריאה, שבו, כמובן, קוראים רק ספרים שהוכשרו על ידי השלטון.

התחושה הכללית של הקריאה, ואני מניחה שבמתכוון, היא של צפייה בסרט, כשהזרקור עובר בין מקומות ודמויות, והסגנון משתנה בהתאם. כמה מן הפרקים – וזו כבר העדפה אישית – פחות עניינו אותי, אבל אני מקבלת שמקומם בספר שעוסק בדמות חשובה בעולם הקולנוע. כך, לדוגמא, לא באמת מעניין אותי לשמוע מונולוג מפיה של גרטה גרבו (כוכבת שהתגלתה על ידי פאבסט), ולפיו כל מה שהיא רוצה זה להיות מסוגלת לצאת לרחוב מבלי שיזהו אותה. כנ"ל לגבי מונולוג מפיה של לואיז ברוקס (גם היא תגלית שלו), שמכחישה את הרומן שקלמן מייחס לה עם פאבסט.

הצד המעניין הרבה יותר הוא זה שנוגע להתמודדות של פאבסט עם העובדה שהפך במידה רבה למשרתם של הנאצים. שני הסרטים שהפיק עם תקציבים נדיבים של המשטר לא נועדו לצרכי תעמולה שלילית, אנטישמית או לוחמנית, אלא נקטו בצד השני של המשוואה – שיר הלל להיסטוריה הגרמנית. לכאורה ניתן לו חופש אמנותי, אך בפועל היו תלויים מעל ראשו איומיו של גבלס הכל יכול. אולי עדיין הדהד בו הכשלון בארצות-הברית שדחף אותו להוכיח את עצמו בארצו. סביבו אנשים נלקחו באור יום לחקירה ולא שבו, או ששבו שבורים. חברים ועמיתים התגלו לעתים כמלשינים. האם היתה לו ברירה? יכול להיות שכן. אחת השחקניות הראשיות באחד מסרטים אלה היתה הני פורטן, שסירבה להתגרש מבעלה היהודי, ואם כי מעמדה ככוכבת אולי נפגע היא המשיכה להופיע עד סוף המלחמה. אפשר היה לומר לא. מצד שני, כפי שקלמן ממחיש היטב, הסרטים היו כל חייו של פאבסט. בלעדיהם לא היה לו דבר. מסובך.

מה שלא מסובך הוא המקרה הזה – מפגש פנים אל פנים עם אסירים צוענים שהוכרחו לשמש ניצבים בסרט שאותו לני ריפנשטאהל ביימה כשפאבסט משמש כיועצה. מן המקרה המטרים הזה, שאולי לא היה בשליטתו של פאבסט, אבל צריך היה להוות קו אדום, קלמן מוביל לארוע אחר (בדוי), חמור יותר, והוא השיא הדרמטי שאליו התייחסתי בפתיחה.

כן, קל לשפוט מנוחות הספה את פאבסט ולחרוץ את דינו, וקשה לדעת מה היינו עושים במקומו. אבל לשיפוט יש למרות זאת משמעויות מוסריות ומעשיות, ודיון בשאלות שמציב הספר הוא בעל ערך.

"הבמאי" נכלל השנה, בצדק, ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי. ניצה בן-ארי העניקה לספר תרגום נאה לעברית, ואני בהחלט ממליצה עליו בשל נושאיו וסגנונו המיוחד.

את הכריכה היפה יצרה טליה בר.

Lichtspiel – Daniel Kehlmann

פן וידיעות אחרונות

2026 (2023)

תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי

כותרת משנה: משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני הישוב

"הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא ליאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה יהודים לא יהיו קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יְבַכּוּ את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו".

שלושים ושבעה איש ואשה נמנו עם הקבוצה שכונתה "צנחני הישוב", יהודים תושבי ארץ ישראל שאומנו על ידי הצבא הבריטי במטרה להצניחם מעבר לקווי האויב למטרות מודיעין וסיוע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית. למעשה היתה שליחותם כפולה, שכן מטרתם, כפי שהוגדרה על ידי ראשי הישוב, היתה ליצור קשר עם ניצולים ולהכין אותם למה שקיוו שתהיה עליה המונית ארצה. הצנחנים, שהתנדבו למשימה, קיוו מן הסתם למצוא את בני משפחותיהם שהקשר איתם היה מנותק מזה כחמש שנים.

"הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם", כהגדרתו של מתי פרידמן, גרם לו לצאת למסע בעקבות הצנחנים, מסע פיזי במקומות בהם עברו, ומסע עיוני בארכיונים ובמקורות מידע אחרים. כמה מן הצנחנים, כמו חביבה רייק, יצרו קשר עם ניצולים וסייעו להם. אחרים, כמו חיים חרמש, הצטרפו לפרטיזנים. שנים-עשר מתוכם נלכדו, ושבעה הוצאו להורג. אחדים מהם, כמו יואל פלגי, כתבו מאוחר יותר על פעילותם. כן, הם לא שינו את פני המלחמה, ושליחותם התרחשה בשלב שבו ההשמדה כבר כמעט הושלמה, אבל המיתוס באשר לגבורתם שריר וקיים. בצדק, כפי שנראה לי מובן מאליו, וכפי שפרידמן מנסח בקטע שצוטט בפתיחה.

חנה סנש הפכה במידה רבה לדמות המייצגת את צנחני הישוב כולם. ההסבר, לפי פרידמן, הוא בכוחן של מילותיה להביע את רוחה של הקבוצה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", השורה הפותחת וסוגרת את השיר שכתבה על אדמת יוגוסלביה במאי 1944 חודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה, מתמצתת את המטרה – להצית להבות גם במחיר כליון עצמי. התגובה לאסון לא יכולה להיות שיתוק וחדלון אלא פעולה. הפעולה עצמה, גם אם לא תניב תוצאות, תניע אחרים לפעול. זה מה שעשו הצנחנים, זה המיתוס שיצרו, וחנה היטיבה לתת לו מלים.

הספר מתרכז בארבע דמויות: חיים חרמש, חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סרני, ומזכיר כמה מן הצנחנים שהיו איתם באותן משימות – רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, ראובן דפני. מתי פרידמן משלב בין החוויה האישית שלו כשיצא בעקבותיהם, לתיעוד המבוסס על מסמכים, לשמץ רכילות (ללא שיפוטיות) ופרטים ביוגרפיים שוליים ההופכים מיתוסים לאנשים בשר ודם, והתוצאה מעניינת, נוגעת ללב ומעוררת השראה. אפשר להתווכח עם המסקנה שבפתיחה – "הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים" (ובכלל נדמה שזוהי חוויה קבועה שלי במפגש עם ספריו של פרידמן – הנאה ועניין לצד אי הסכמה ברמה כזו או אחרת לגבי המסקנות) – אבל הספר אינו בא לערער בכוח את המיתוס אלא להסביר אותו, והוא שופע ידע וכתוב היטב.

שם הספר בנוסח העברי לקוח מתוך אחד מן השירים הראשונים שחנה סנש כתבה בעברית:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

בהחלט מומלץ.

Out of the Sky – Matti Friedman

דביר

2026

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון