המתנדב / ג'ק פרווד'ר

"המתנדב" הוא סיפורו ההרואי של ויטולד פילצקי, לוחם מחתרת פולני. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצטרף ויטולד לכוחות הלוחמים בצבא הפולש, ולאחר שכיבוש פולין הושלם הקים את אחת המחתרות הראשונות. מאוחר יותר הצטרפו אנשיו אל הארמיה קריובה, הארגון הגדול יותר. ויטולד עצמו, שהיה אז נשוי ואב לשני ילדים קטנים, נלכד במתכוון באחת האקציות, כדי להגיע לאושוויץ, שבספטמבר 1940 עדיין לא שימש כמחנה השמדה, לארגן שם מחתרת פולנית, ולהעביר אל המערב דיווחים על המתרחש במקום. מול עיניו הפך המחנה, שעד אז היה עבור הפולנים מעין חור שחור שאליו נשלחו אסירים פוליטיים וממנו לא שבו, למקום שבו נטבחו שבויים סובייטים, ומיד לאחר מכן למרכזה של התכנית להשמדת העם היהודי, והוא דיווח על כך וביקש לעצור את האסון.

מספטמבר 1940 ועד אפריל 1943, קרוב לתשע-מאות וחמישים ימים, פעל ויטולד באושוויץ. כוחותיו מנו כמה מאות אנשים, שאמנם לא יכלו לבצע מרד של ממש, בין השאר משום שהמחתרת בחוץ לא אישרה זאת, אבל ההתארגנות הזו עודדה את רוחם ואנשיה סייעו הדדית זה לזה. פה ושם הצליחה המחתרת הפנימית לגרום נזק, כולל ארוע של הדבקה מכוונת של מספר דמויות שנואות במחנה בטיפוס שגרם למותן. ויטולד ראה חשיבות עליונה בהעברת מידע החוצה. בתקופה בה עדיין שוחררו מדי פעם אסירים פוליטיים, השתמש בהם כבלדרים ששיננו את מסריו כדי להמנע מנשיאת מסמכים כתובים. כשהוסר איום הענישה הקולקטיבית במקרים של בריחה, סייע לכמה מאנשיו להמלט מן המחנה והטיל עליהם להעביר את מסריו. הוא נעזר גם בסייענים בודדים מן הכפר הסמוך. יתכן שבשלב כלשהו הצליחו אנשי המחתרת באושוויץ להרכיב מכשיר קשר ולהשתמש בו.

כבר באוקטובר 1940, כשבמסדר נמנו כחמשת אלפים איש בעוד מיספור הנכנסים הגיע לששת אלפים, נתונים שהצביעו על תמותה גבוהה, העביר ויטולד לבריטניה את המסר שהוא ואסירים אחרים מתחננים שמחסני הנשק במחנה יופצצו, גם במחיר חייהם. חלקם אולי יצליחו לברוח בחסות ההפצצה, וגם אם לא – למצער יבוא הקץ לעינויים המפלצתיים שחוו. במסריו הבאים, שתיארו את המצב ההולך ומחריף, חזר על הבקשה. לשווא.

"ויטולד מת באמונה שהוא נכשל בשליחותו," כותב הסופר באחרית דבר. "אני השתדלתי להראות שההפך הוא הנכון. בניגוד לכל סיכוי, הוא הצליח לשגר את המסרים שלו מאושוויץ. בעלות הברית, הן שלא הקשיבו לו".

למה מקבלי ההחלטות לא הקשיבו? לפעמים לא האמינו וחשבו שמדובר בהפרזה. לפעמים היו אדישים. לפעמים החליטו שאושוויץ הוא בעיה יהודית, או בעיה פולנית. לפעמים נדחקה עצירת ההשמדה לתחתית סולם העדיפויות – קודם יש לנצח במלחמה, אחר כך ייפתרו כל הבעיות האחרות. לפעמים, כמו במקרה של סטפן רובצקי, מפקד הארמיה קריובה, שאי-אפשר לחשוד בו באנטישמיות ובאדישות לגורל היהודים, נראה שהאחדות עם הלאומנים הקיצוניים היתה חשובה יותר כדי להצליח לשחרר את פולין. סיבות רבות ותוצאה אחת.

ג'ק פרווד'ר ערך תחקיר מקיף, שעליו הוא מספר מעט בסיום. הספר עוסק בפרטים הקטנים של היומיום וגם בתמונה הגדולה. הסופר אינו מוסיף דבר מדמיונו, ובמקרים השוליים שכן, הוא מסייג ב"יש לשער ש", או מציג אלטרנטיבות וסימוכין. לויטולד פילצקי היה כלל ברזל בכל מה שקשור למסרים שכתב בזמן אמת ולזכרונות שכתב אחרי שעזב את אושוויץ: "אסור שדבר כלשהו יופרז; אפילו הקטנה שבבדיות תחלל את זכרם של אותם אנשים טובים שקיפחו את חייהם שם". פרווד'ר אימץ את הכלל הזה כהנחיה.

הספר שופע מידע שלא הכרתי, נוקב בשמות אמיתיים של אנשי המחנה, שומרים ואסירים, ושל דמויות מחוץ לו, ומספק תמונה של אושוויץ מעיניו של מי שגם חווה את הזוועה על בשרו וגם מיקם את עצמו בתפקיד הצופה. בין מעלותיו הרבות של הספר, שתקצר היריעה מלפרט, יש לציין את ההתיחסות שלו למורכבות החיים באושוויץ. דוגמא בולטת לכך היא דמותו של ולדיסלב דרינג.

על דרינג שמעתי לראשונה באמצעות ספרו של ליאון יוריס, "משפט דיבה  QB VII". דרינג, ששימש כרופא מסייע בבית החולים במחנה, הוזכר ב"אקסודוס", בשם בדוי, כמי שהשתתף בביצוע שבעה-עשר אלף ניתוחים במסגרת ניסויים באסירים. בשל האזכור הזה הוא הגיש נגד יוריס תביעת דיבה, ויוריס כתב בתגובה את הספר על המשפט. גם שם הוסתר דרינג תחת שם בדוי, ותואר כמפלצת, אולי משום שיוריס באמת ראה אותו ככזה, אולי משום נקמה על התביעה או לצורך הספרותיות. המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. דרינג היה אחד מאנשי המחתרת, וסייע רבות בהצלת חולים ומחלימים שהיו מיועדים להמתה. לפעמים עשה זאת תוך סיכון עצמי ממש. ביו השאר סירב להמית חולים במו ידיו באמצעות זריקת פנול. כשויטולד חלה והיה על סף גסיסה ממש, דרינג הצליח להסתיר את מצבו ולהביא להחלמתו. דרינג גם היה זה שהצליח להשיג מכשיר רדיו לשימוש המחתרת. בו זמנית היתה לו אישיות שנויה במחלוקת, יתכן שהיה אנטישמי, והוא אכן השתתף בכמאה ושלושים ניתוחים מיותרים שרופאים אסירים אחרים סירבו להשתתף בהם. ויטולד, ואנשי מחתרת אחרים, היו צריכים ללמוד להכיל גם את הצדדים האפלים שבו.

"היתה למחנה דרך משלו לקלף יומרות ולחשוף את אישיותו האמיתית של האדם," כתב פרווד'ר. "אחדים – גלשו לביצה מוסרית", כתב ויטולד לאחר זמן. "אחרים – גילפו לעצמם אופי מהבדולח המשובח ביותר". והיו רבים אחרים מורכבים יותר.

ויטולד ברח מאושוויץ באפריל 1943 כשהעריך שיביא תועלת רבה יותר למחנה מבחוץ. הוא חבר לכוחות המחתרת, השתתף במרד בורשה לקראת סיום המלחמה, וכפטריוט פולני פעל נגד הכיבוש הסובייטי. במאי 1947 נעצר, ועד נובמבר אותה שנה עבר יותר ממאה וחמישים חקירות בעינויים. לאשתו ולגיסתו אמר על החודשים הללו: "אושוויץ היה משחק ילדים בהשוואה לזה. אני עייף מאוד. אני רוצה סיום מהיר". במאי 1948, מספר ימים אחרי יום הולדתו הארבעים ושבעה, הוצא להורג, אשתו וילדיו סומנו כאויבי המדינה, וסיפורו נשכח. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1990 טוהר שמו, וכיום הוא נחשב גיבור לאומי.

"המתנדב" הוא ספר מרשים ביותר. לא רק בזכות אישיותו של ויטולד פילצקי, אלא גם ובעיקר בזכות יכולתו של הסופר לצרף יחד את אינספור הפרטים המרכיבים את הסיפור לכלל תמונה מקיפה, מרתקת ומתסכלת, של התקופה. יש עוד כל כך הרבה לכתוב עליו, על כל מה שלמדתי ממנו, על האנשים הטובים המוזכרים בו וגם על הרעים, אבל עדיף לקרוא אותו בשלמותו. עמנואל לוטם תרגם מצוין, כרגיל, והספר מומלץ עד מאוד.

The Volunteer – Jack Fairweather

מודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

פרידה ממילא 18 / הלה רופאייזן-שיפר

כותרת משנה: סיפורה של קשרית

הלה שיפר, ילידת 1921, גדלה בקרקוב במשפחה דתית. למרות החינוך בבית, את שנות בית הספר העבירה בחברה קתולית. עובדה זו, שהיתה חסרת משמעות בזמנה, הפכה לרבת משמעות בשנות המלחמה והשואה, כשסייעה בידה להתחזות לפולניה נוצרית, ולעשות פעמים רבות את הדרך מגטו קרקוב לגטו ורשה כמקשרת בין המחתרות היהודיות בשתי הערים. סייע לה גם מראה פניה שלא היה יהודי מובהק. אבל, כפי שהיא כותבת, ציידי היהודים לא היו זקוקים לסימנים מובהקים. הספיקו שפת הגוף החוששת, החשדנות והפחד בעיניים. השהות בגטו היתה מסוכנת. היציאה ממנו מסוכנת לא פחות.

הספר כתוב בגוף ראשון מפיה של הלה רופאייזן-שיפר, ומבוסס על זכרונותיה שנכתבו על ידי שרה שנר-נשמית, שמתארת בהקדמה את המקורות שעליהם הסתמכה. התוצאה היא ספר אישי אך ענייני ותיעודי ברובו, המיטיב לתאר את חייהם של היהודים בפולין בשנות השואה, ממעט ברגשות מתפרצים למרות תיאורי שבירה בודדים, מאיר דמויות, חלקן ידועות חלקן פחות, חלקן לחיוב חלקן לשלילה, ומפליא במיוחד לתפוס במילים את רוחם של אנשי המחתרת שידעו שאין להם סיכוי לשנות את מהלך המלחמה ובחרו להלחם למען שרידתם של יחידים, או כדי לפחות למות בכבוד.

הלה העבירה נשק וכסף ותעודות מזויפות, וסייעה בהברחת אנשים אל מקומות מסתור או אל הפרטיזנים ביערות. אקציה אחר אקציה איבדה עוד ועוד מבני משפחתה ומחבריה. לעתים עברה בה, כמו בחבריה, המחשבה בשביל מה להמשיך לחיות, אבל הם המשיכו. עד הסוף.

תושיה ואומץ, וגם זעם, לצד תחושת חוסר ברירה, שיחקו תפקיד מפתח בחייהם של הלה וחבריה. גם למזל היה תפקיד בשאלה מי יאבד ומי ישרוד. בשל החלטת המחתרת, החלטה שהלה עצמה לא היתה שלמה איתה, היא נשארה בברגן-בלזן למרות שרצתה להצטרף לקבוצה שהיתה עתידה לצאת מן המחנה כחלק מתרמית מלון פולסקי. הנערה שביקשה לקבל את מקומה מצאה עצמה, יחד עם כל הקבוצה, באושוויץ, שם נספתה.

האשה הצעירה, שהכשירה עצמה במסגרת תנועת 'עקיבא' לעליה לארץ, נלכדה עם פרוץ המלחמה בפולין, חוותה מאסר, חיי רעב בגטו, הסתכנויות תכופות בצד הארי, הסתתרות בבונקרים בימי המרד, יסורים בברגן-בלזן. חודשים ספורים אחרי תום המלחמה עלתה לארץ, נישאה, ועם בעלה היתה ממקימי בוסתן הגליל, שם נפטרה ב-2017. כל חייה היה לה חשוב לספר על גבורת חבריה. בספר היא מתארת שיחה עם גבר פולני, עוד בזמן המלחמה, שבה האיש התפעל ממעשה נועז של מי שהוא חשב שהיו חברי מחתרת פולנים. למרות הסיכון, הלה לא התאפקה, העמידה דברים על דיוקם (הפעולה בוצעה על ידי המחתרת היהודית), ואף הודתה באוזניו שהיא עצמה יהודיה.

"פרידה ממילא 18" מספק מבט מבפנים על היומיום של החיים בגטאות ובמחנות ושל חיי המחתרת. הוא מספר על דמויות רבות, פולניות ויהודיות, מחסידי אומות עולם ועד משתפי פעולה, מציידי אדם ועד מקריבי עצמם למען זולתם. הספר כתוב בכנות, בכושר הבחנה בפרטים, בכאב אך באיפוק רגש, ומציב יד זכרון מכובדת לחברים ולבני המשפחה המוזכרים בו, ולגבורתם של אנשי המחתרות.

מומלץ בהחלט.

בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד

1990

כתיבה: שרה שנר-נשמית

סיפורה של גיזלה / שירז אפיק, שמואל אבינון

השבוע הלכה לעולמה גיזלה אבינון, כמעט בת מאה, ילידת וישגראד שביוגוסלביה (היום בוסניה הרצגובינה), שורדת ברגן-בלזן. חייה היו למודי סבל, החל במחלה שפגעה בעצמותיה מלידה, דרך עינויי השואה, עבור בקשיי הקיום בארץ בשנותיה המוקדמות, וכלה בסיוטים ובפחדים ובמכאובים שדבקו בה מימי המחנות לשארית חייה, אבל היא אחזה בטוב, או כדבריה, "הגישה שעזרה לי לאורך חיי ושאני מאמינה בה בכול ליבי: תחשוב טוב – יהיה לך טוב. מחשבות רעות רק עושות רע בנשמה. לא טוב לך היום, אבל יהיה לך טוב מחר. אני לא מניחה לעצמי לחשוב רע. פשוט לא מאפשרת למחשבות האלה להסתנן אליי".

לפני כשבע שנים חברו יחד שמואל אבינון, בנה של גיזלה, והסופרת שירז אפיק, שלצד ספרי פרוזה כותבת ועורכת סיפורי חיים, וכתבו בשיתוף פעולה את קורותיה. אני מניחה שכתיבת הסיפור נועדה תחילה לבני המשפחה, אבל הספר עלה חינם לרשת לכל המעוניין לקרוא אותו, ומצאתי עצמי מרותקת אליו ואל אישיותה של גיזלה, שלה ניתן הקול המספר.

תחילתו של הסיפור בזכרונות ילדות, זכרונות של מאכלים וריחות, של משחקי ילדים והווי משפחתי, של חברות עם ילדות ללא הבדל דת ומוצא, וגם זכרונות נעימים פחות של שנים בגבס בגלל רככת ובעיות שנוצרו בלידה. הכל השתנה ב-1938 כשהאנטישמיות הרימה את ראשה המכוער, אחר כך הגיע הכיבוש האיטלקי ובעקבותיו הגרמני, וביניהם ובמקביל להם פעלו האוסטאשים הרצחניים. עוד לפני שנכלאה המשפחה בברגן בלזן ניצלו חייה של גיזלה בדרך מקרה. במחנה סבלה מרעב, מאלימות, מעבודת פרך, מקור. בתוך יומיים, בחודש מרץ 1945, איבדה בזו אחר זו את סבתה ואת אמה. פחות מחודש אחר כך נפטר גם אביה, ממש על סף השחרור, ברכבת האבודה. מן המשפחה הגרעינית נותרו רק היא ואחותה הצעירה צילה.

"בליל ה-23 במרץ 1945 נפטרה סבתי, ושעות ספורות לאחר מכן, בבוקר ה-24 במרץ, נפטרה אמי. התבוננתי כיצד מוציאים אותן מהצריף וצעקתי, "אימא!" אבי אימץ אותי קרוב אליו, וכך זה נגמר. איבדתי את שתיהן בלילה אחד בלי שאוכל לבכות או להתאבל עליהן, פרט לאותה צעקה בודדה. עד היום אני לא יכולה לבכות. אני מרגישה את הדמעות עומדות בגרון, מרגישה את המחנק, אבל לבכות אני לא מסוגלת, גם לא משמחה".

הבכי הגיע שנים רבות אחר-כך, ב-2003, כששרידיו של אביה נמצאו בקבר אחים יחד עם שרידיהם של חמישה מקורבנות הרכבת.

אחרי המלחמה בחרה גיזלה בחיים, ונטלה על עצמה את האחריות לאחותה ולבני משפחה צעירים ששרדו. באותה רוח של שיקום מבלי להתבונן לאחור נישאה לליאון אבינון לאחר פגישה אחת: "ליאון הזמין אותי לצאת לטייל וכבר באותו טיול רגלי שאל אותי, "את רוצה להתחתן?" על אף ההיכרות הקצרה הרגשתי כלפיו קרבה מסוימת, ואת משפחתו כבר הכרתי ואהבתי. לכך נוספה העובדה שלא רציתי להיות למעמסה על משפחתה של מדיקה, וידעתי שלא אוכל להתפרנס לבדי ללא השכלה. לכן אמרתי "כן"". עוד לפני גיל עשרים היתה נשואה ואם, ועל העבר, שרדף אותה בסיוטי לילה ובמכאובי הגוף, לא דברה כלל.

השנים הראשונות בארץ היו קשות, שנים של מחסור, של מאבק יומיומי על פרנסה. לאט ובעבודה קשה פילסו להם בני הזוג את דרכם אל רווחה יחסית. למרות התנאים המעיקים לא התבוננה אחורה בכעס. היה קשה לכולם, למדינה שהתמודדה עם גלי עליה גדולים, לתושביה שנאלצו להצטמצם כדי לפנות מקום לעולים, לעולים שהגיעו רובם בחוסר כל ומוכי טראומה. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר ומזה צריך לפלס את הדרך הלאה.

אחרי שהשתתפה בטקס הצבת האנדרטה לקורבנות הרכבת האבודה, ולא ידעה כיצד להתמודד עם הזכרונות שהתעוררו והציפו, גילתה גיזלה את עמותת עמך, שטיפלה ומטפלת בניצולי שואה, ומצאה מעט מזור לנפשה. בעקבות השיחות עם עובדי העמותה גם החלה לדבר על שעבר עליה בפני קהל בהזדמנויות שונות. "אני מספרת כי אני רוצה שידעו, שלא ישכחו ושמה שקרה לא יחזור אף פעם, שכן אני רואה מה קורה בעולם סביבנו, איך האנטישמיות חוזרת ואיתה הפחד".

היכולת להתרומם מן התהום שאליה הטילה אותה המלחמה, הקבלה ללא תלונה של הקיום הקשה בישראל, אי-הכניעה לקשיים הפיזיים, אלה שנגרמו לה בלידה ואלה שנגררו אחריה בגלל המכות שספגה והרעב שסבלה, הבחירה לספר על כל אלה בכנות כובשת ובאיפוק רגש רב עוצמה, ולעשות כל זאת ברוח אמיצה ובעדינות נפש – כל אלה מעוררים השתאות והערכה. לא זכיתי להכיר את גיזלה, אבל לפחות היתה לי הזכות להתוודע לסיפורה.

גיזלה וליאון זכו לבן ולשלושה נכדים, וגיזלה, לאחר מותו של ליאון ב-1992, זכתה גם לשמונה נינים.

סיפורי השואה והתקומה רבים מספור, ואין אחד דומה למשנהו. יפה עשו שמואל אבינון ושירז אפיק שנתנו לסיפור הזה קול ובמה. יהא זכרה של גיזלה ברוך.

הספר ראה אור בסיוע יד ושם, קרן עזריאלי וועדת התביעות

2019

הבמאי / דניאל קלמן

הבמאי האוסטרי ג"ו פאבסט פעל בין השנים 1923 – 1956 באוסטריה, בצרפת ובארצות-הברית. דניאל קלמן מעגן את עלילת הספר בנקודות ציון בחייו של פאבסט, ומציג לצדו שפע דמויות אמיתיות, בעיקר מתחום הקולנוע והפוליטיקה, ויחד עם זאת מתיר לעצמו את חירות המספר. הוא עושה זאת הן בתיאור היומיום של פאבסט ושל הדמויות האחרות, שאל תוך נפשן הוא מנסה להכנס, והן בשיאה הדרמטי של העלילה שנרמז כבר בתחילה ונחשף בהמשך. לטעמי, מכיוון שהסטיה מן המציאות הביוגרפית גדולה למדי, מן הנכון היה ליצור דמות ראשית בדויה המבוססת על פאבסט, ולא לייצר אשליה של מציאות. הדבר נכון שבעתיים בהתחשב בעובדה שבעיקרו של דבר פאבסט האיש אינו באמת הנושא המעניין כאן. לב הספר הוא התמודדותו של יוצר עצמאי עם התנאים הכפייתיים של המשטר הנאצי, ויותר מזה – עם הדילמות המוסריות שניצבות מולו.

אבל נניח את ההערה הזו בצד.

פאבסט, שהחזיק בעמדות הנוטות לקומוניזם והיה פציפיסט (אולי גם בהשפעת השנים שבהן סבל כאסיר במחנה בצרפת במלחמת העולם הראשונה), חש שלא בנוח בארצו עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא עבר לביים בצרפת, ואחר-כך בארצות-הברית. מכיוון שהסגנון ההוליוודי-אמריקאי לא היה לרוחו, וסרטו נחל כשלון מהדהד, שב לעבוד בצרפת, שם התקיימה קהילה גדולה של אנשי רוח גולים גרמניים. ב-1939 חזר לאוסטריה. הנימוק שניתן לשיבתו בספר הוא מצבה הרפואי של אמו. אולי הגלות היתה קשה לו, אולי רצה לשוב לתהילה שזכה לה בארצו. כך או כך, מה שאמור היה אולי להיות ביקור מוגבל בזמן – רק לסדר מקום בסנטוריום לאם ולשוב לצרפת – הפך למלכודת עבורו ועבור אשתו ובנו כשהמלחמה פרצה והגבולות נסגרו. פאבסט, שסלד ממגבלות על עבודתו, נכנע כעת לתכתיבים שנכפו עליו על ידי גבלס ועושי דברו.

קלמן מיטיב לתאר את אוירת התקופה בשלל אמצעים כמו-קולנועיים. פגישתו של פאבסט עם גבלס, לדוגמא, מתוארת כסרט אימה מתעתע. עבודתו עם הבמאית לני ריפנשטאהל מתוארת לפרטי פרטים כהזויה ומעוררת חלחלה ודחיה. באחד הפרקים ניתנת זכות הדיבור לבן יקוב (שם בדוי כדי לא להכפיש את הבן האמיתי), ובו הוא מספר כדמות בסרט התבגרות על התובנה שכדי לשרוד בחברה הכוחנית הוא חייב להיות כוחני ואלים וחסר רחמים, מה שבאופן בלתי נמנע, ואחרי שטיפת מוח מסיבית, עושה אותו נאצי פעיל. טרודה, אשתו של פאבסט, שרואה טוב מכולם את תערובת הרגשות שבתוכו פנימה, מככבת לבדה בכמה פרקים, כולל אחד, כמעט קומי לולא היה טרגי, ובו חבורת נשים כבודות מתכנסת למעין מועדון קריאה, שבו, כמובן, קוראים רק ספרים שהוכשרו על ידי השלטון.

התחושה הכללית של הקריאה, ואני מניחה שבמתכוון, היא של צפייה בסרט, כשהזרקור עובר בין מקומות ודמויות, והסגנון משתנה בהתאם. כמה מן הפרקים – וזו כבר העדפה אישית – פחות עניינו אותי, אבל אני מקבלת שמקומם בספר שעוסק בדמות חשובה בעולם הקולנוע. כך, לדוגמא, לא באמת מעניין אותי לשמוע מונולוג מפיה של גרטה גרבו (כוכבת שהתגלתה על ידי פאבסט), ולפיו כל מה שהיא רוצה זה להיות מסוגלת לצאת לרחוב מבלי שיזהו אותה. כנ"ל לגבי מונולוג מפיה של לואיז ברוקס (גם היא תגלית שלו), שמכחישה את הרומן שקלמן מייחס לה עם פאבסט.

הצד המעניין הרבה יותר הוא זה שנוגע להתמודדות של פאבסט עם העובדה שהפך במידה רבה למשרתם של הנאצים. שני הסרטים שהפיק עם תקציבים נדיבים של המשטר לא נועדו לצרכי תעמולה שלילית, אנטישמית או לוחמנית, אלא נקטו בצד השני של המשוואה – שיר הלל להיסטוריה הגרמנית. לכאורה ניתן לו חופש אמנותי, אך בפועל היו תלויים מעל ראשו איומיו של גבלס הכל יכול. אולי עדיין הדהד בו הכשלון בארצות-הברית שדחף אותו להוכיח את עצמו בארצו. סביבו אנשים נלקחו באור יום לחקירה ולא שבו, או ששבו שבורים. חברים ועמיתים התגלו לעתים כמלשינים. האם היתה לו ברירה? יכול להיות שכן. אחת השחקניות הראשיות באחד מסרטים אלה היתה הני פורטן, שסירבה להתגרש מבעלה היהודי, ואם כי מעמדה ככוכבת אולי נפגע היא המשיכה להופיע עד סוף המלחמה. אפשר היה לומר לא. מצד שני, כפי שקלמן ממחיש היטב, הסרטים היו כל חייו של פאבסט. בלעדיהם לא היה לו דבר. מסובך.

מה שלא מסובך הוא המקרה הזה – מפגש פנים אל פנים עם אסירים צוענים שהוכרחו לשמש ניצבים בסרט שאותו לני ריפנשטאהל ביימה כשפאבסט משמש כיועצה. מן המקרה המטרים הזה, שאולי לא היה בשליטתו של פאבסט, אבל צריך היה להוות קו אדום, קלמן מוביל לארוע אחר (בדוי), חמור יותר, והוא השיא הדרמטי שאליו התייחסתי בפתיחה.

כן, קל לשפוט מנוחות הספה את פאבסט ולחרוץ את דינו, וקשה לדעת מה היינו עושים במקומו. אבל לשיפוט יש למרות זאת משמעויות מוסריות ומעשיות, ודיון בשאלות שמציב הספר הוא בעל ערך.

"הבמאי" נכלל השנה, בצדק, ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי. ניצה בן-ארי העניקה לספר תרגום נאה לעברית, ואני בהחלט ממליצה עליו בשל נושאיו וסגנונו המיוחד.

את הכריכה היפה יצרה טליה בר.

Lichtspiel – Daniel Kehlmann

פן וידיעות אחרונות

2026 (2023)

תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי

אני הילדה מאושוויץ / טובה פרידמן ומלקולם ברבנט

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

מוכי גורל / הת'ר דיון מאקאדם וסיימון וורל

אנט זלמן וז'אן זוסיון רצו להנשא. היא תלמידה לאמנות במכון לאמנויות יפות בפריז (Beaux-Arts de Paris), צעירה תוססת, חובבת כתיבה וציור. הוא משורר מבטיח, אוהב אמנות. היא בת למהגרים יהודים שנמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה. הוא בן למשפחה צרפתית קתולית מבוססת. התקופה היא שנות ה-40, צרפת כבושה בידי הגרמנים, והקשר בין שני הצעירים, שבימים כתיקונם היה מן הסתם מעורר את התנגדות המשפחות רק בשל הבדלי דת, הוא כעת מסוכן. כשמשפחתה של אנט מחליטה להמלט מפריז אל האזור החופשי, היא בוחרת להשאר עם אהובה, ומבטיחה להצטרף אליהם בעתיד הקרוב. בכך היא חורצת את גורלה. המשפחה נרדפה, התפצלה, ושבה והתאחדה. בלעדיה. אנט נספתה באושוויץ-ביקרנאו.

הת'ר דיון מאקאדאם, שכתבה את "999 נשים צעירות" המרשים, וסיימון וורל, הסתמכו בספר זה על תחקירים שערכו, על מקורות היסטוריים, ובמידה רבה על מסמכים שהעמידה לרשותם מישל, אחותה הצעירה של אנט, בשנות התשעים לחייה בעת פרסום הספר. הספר מעוטר באיוריה של אנט, מלווה במעט תמונות שבהן היא מצולמת, ומרבה בציטוטים מתוך מכתבים שכתבה.

קפה דה פלור בפריז, על פי הספר, היה מקום בטוח יחסית באותם ימים. אנט הרבתה לבלות בו עם חבריה, מנצלת את חומו של התנור שבער במרכז המקום בימים קרים, ומתחככת בדמויות כמו סימון דה בובואר, ז'אן-פול סארטר וסימון סיניורה. מכיוון שה"פלוריסטים" היו עבורה משפחה שניה, הספר מרחיב אל תחומי האמנות, הספרות והפילוסופיה של התקופה. גם למשפחתה הגרעינית של אנט – הורים וחמישה ילדים – מוקדש בספר מדרך הטבע מקום נרחב, בעיקר בהתבסס על זכרונותיה של מישל. במקומות שבהם זכרונה בוגד בה, או שבשל גילה הצעיר באותם ימים לא היתה מודעת לכל שהתרחש, הכותבים מנסים להסיק מסקנות על בסיס התנהלות החברה.

למעלה ממחציתו של הספר מתארת את התקופה שבין ילדותה של אנט למעצרה. ניכר מאוד כי הכוח המניע מאחורי הספר היא מישל, שהעריצה את אחותה ועדיין חשה כך כלפיה. לטעמי, יש דווקא משום חוסר כבוד כלפי אנט באזכור כל מילה קלת דעת שכתבה, בפירוט התלבטותה בין שני גברים, בתיאור הסכסוך שלה עם חברתה בגלל אהבה משותפת. בעיני מישל מן הסתם כל פרט הוא חינני ומשמר את זכר אחותה. בעיני כקוראת שאינה בת משפחה, מן הראוי היה לקצץ.

חלקו השני של הספר הוא סיפור מעצרה של אנט ושילוחה לאושוויץ. סיפור קורע לב על נערות ונשים צעירות, שנחתו באחת מתפנוקים יחסיים (עד כמה שהיו אפשריים תחת הכיבוש) אל הגיהינום. על גורלה של אנט למדו הכותבים בעיקר מעדויות חלקיות של שורדות. למרות הפירוט ולמרות האכפתיות, רמת הכתיבה, היקף הידע ועומק ההזדהות אינם מתעלים לאלה שבספרה הקודם של מאקאדם, וחבל.

וז'אן? הוא הקדיש את עצמו לנסיונות לשחרר את אנט, לתמיכה בה כל עוד ניתן לו, ולחיפושים אחריה. משפחתה של אנט, שתחילה התנגדה לרעיון של נישואי תערובת, ראתה בו בן.  

הציפיות שלי מהספר היו גבוהות במיוחד, אולי חלק מן הביקורת שלי עליו נובע מעובדה זו. בסופו של דבר הוא אינו רע, אלא סובל בעיקר מתמהיל לא מוצלח של זכרונות משפחתיים ותחקיר. מכל מקום, אמליץ עליו למרות הסתיגויותי. כל ספר המעמיד יד זכרון לקורבנות מבורך. כל ספר השב ומתאר את שקשה לתאר במילים עושה עבודה חשובה.

Star Crossed – Heather Dune Macadam and Simon Worrall

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

משפט דיבה QB VII / ליאון יוריס

בספרו המפורסם של ליאון יוריס, "אקסודוס", נכלל משפט שבו האשים את הרופא הפולני-בריטי ולדיסלב דרינג בשיתוף פעולה עם הרופאים הגרמנים שערכו ניסויים באסירים באושוויץ. דרינג, שכבר עמד ב-1947 בפני האשמות דומות מצד ממשלת פולין וזוכה, החליט להגיש נגד יוריס ונגד המו"לים ובית הדפוס בבריטניה תביעת דיבה. בית הדפוס הסכים לשלם פיצויים, הסופר והמו"לים העדיפו להתגונן בבית המשפט. נקבע כי יוריס אכן הוציא את דיבתו של דרינג, בעיקר משום שנקב במספר המופרז של כשבעה-עשר אלף ניתוחים שערך הרופא במסגרת הניסויים. מצד שני, הפיצוי שנקבע לו היה חצי פני בלבד, והוא נדרש לשלם את ההוצאות המשפטיות. על בסיס המשפט הזה כתב יוריס את "משפט דיבה QB VII". הצהרת הפתיחה המקובלת בדבר העדר קשר בין העלילה לדמויות אמיתיות אפשרה לו להוסיף פרטים ספרותיים (חלקם בלתי נחוצים לטעמי) ולהרחיב את יריעת הסיפור, אבל עיקרי הדברים, כולל עדויותיהם של ניצולים, נאמנים למציאות. על מהלך המשפט ניתן לקרוא במאמרים שנכתבו בעתונות הישראלית בעת שהתנהל, ושלוקטו על ידי אלי אשד.

אדם קלנו, בן דמותו הספרותי של דרינג, שהיה אסיר פוליטי והועסק במקצועו, עקר שחלות ואשכים שהוקרנו קודם לכן ברנטגן כחלק מן הניסויים שערכו הרופאים הגרמנים. לטענת אייב קאדי, בן דמותו של יוריס, הניתוחים, שתוצאתם היתה עיקור וסירוס, היו בלתי מוצדקים, פגעו באיברים בריאים, ונעשו ללא הרדמה וללא הקפדה על הגיינה. קלנו לעומתו טען כי פעל לטובתם של האסירים. לדבריו, הוא הקפיד על תנאים נאותים ועל הרדמה, ואף סר לבקר את המנותחים לאחר הניתוח ומצא אותם במצב רוח טוב. לטענתו, אם היה מסרב לבצע את הניתוחים היה מוצא להורג, והמשימה היתה מופקדת בידי רופאים מוכשרים פחות ממנו. עדי ההגנה סתרו את דבריו. קורבנות הניסויים העידו על יחס בלתי אנושי מצד קלנו וצוותו. רופאות ורופאים שטיפלו בהם אחרי הניתוח העידו על סבל רב שנמשך שבועות אחר-כך. היו אנשי רפואה שסירבו לקיים את הוראות הגרמנים כלשונן, ודבר לא ארע להם, שכן הגרמנים היו תלויים בשירות המקצועי שסיפקו.

פה ושם צפה השאלה מה היינו עושים לו היינו במקומו של קלנו, אסיר רעב בעצמו שאולי באמת מאמין שגורלו שלו תלוי על בלימה. מנגד באות ועולות דמויות מופת של מי שגם בתוך גיהינום המחנה גילו אנושיות ואחווה. עם אלה נמנית אדלאיד אובאל, הנקראת בספר סוזן פארמאנטייה, ש"הוזמנה" להשתתף בניסויים כרופאה וסירבה, והעידה במשפט נגד קלנו.

למשפט – האמיתי והספרותי – היתה חשיבות היסטורית. הוא נתן חשיפה לנושא הניסויים הרפואיים שנערכו במחנות, והעלה בפומבי את השאלות המוסריות הכרוכות בשיתוף פעולה תחת כפיה.

התרגום של אהרן אמיר מיושן מאוד וקצת מקשה, אבל הספר מרתק ומומלץ.

QB VII – Leon Uris

כתר

1972 (1970)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

הטבלה המחזורית / פרימו לוי

כדי לתאר את "הטבלה המחזורית" אין די בהגדרה אחת. פרימו לוי, כימאי וניצול אושוויץ, מספר פרקים מחייו בסדר כרונולוגי, כמו כותב אוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים נושא את שמו של אחד מהיסודות שבטבע, ומספק למי שאינו מצוי בתחום הצצה אל תכונותיהם וגם אל מלאכתם של הכימאים, כך שמדובר גם במעין ספר מדע, שבו הטבע והאדם שלובים יחדיו. בשל הסיפורים הדמיוניים המשולבים בין הפרקים, זוהי גם יצירה ספרותית בדיונית כלשהו. אבל אין באמת צורך להצטמצם לתוך הגדרה כלשהי. הספר הוא כל אלה ועוד, סיפור אישי-מדעי-תקופתי המאיר את חוויותיו של לוי ואת חוויות חבריו ומכריו באופן מקורי ונוגע ללב.

השואה והפשיזם האיטלקי היו החוויות המעצבות של הסופר, שהביא אותן לידי ביטוי עז בספריו. בספר הזה הוא נוגע פחות במה שחווה באושוויץ – רק סיפור אחד, תחת הכותרת "צריום", נוגע בכך ישירות, כשהוא מספר על גניבה ועיבוד של היסוד כדי להמיר את התוצרים במזון ("לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד", הוא מציין באירוניה דקה). חוויות פיזיות קשות אמנם כמעט נעדרות מן הספר, אבל ההשפעה המחלחלת של הגזענות, האפליה, תחושת הרדיפה וההשפלה, מובעת בו בדרכים רבות. החל מסיום לימודיו – "לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה" – עבור בבדידות שנכפתה עליו בעבודתו ככימאי במכרה מרוחק, כשנאלץ להמנע מחברת אנשים כדי לא להחשף, דרך מאסרו כפרטיזן, וכלה בהתכתבות חצי מקצועית חצי אישית עם כימאי גרמני שאותו פגש באושוויץ – "לא נבל, לא גיבור: לאחר שיסונן מרטוריקה ומשקרים בתום-לב או שלא בתום-לב, יישאר דגם אנושי אפור-טיפוסי, אחד משתומי-העין הלא מעטים הסובבים בממלכת העיוורים".

כתיבתו של פרימו לוי מצטיינת בפשטות, בצניעות, ביכולת להתבונן בבני אדם ולראותם ללא כחל ושרק וללא דעות קדומות, בניסוחים מתונים המכסים למחצה על רגשות עזים. את עיקר פרסומו קנה בשל ספרי השואה הנוקבים שלו, ובראשם "הזהו אדם", אבל הוא כתב גם ספרים שמתאפיינים בסקרנות ובהתמסרותו של אדם לעיסוקו – כמו "מפתח כוכב" ו"מקצועות של אחרים" – ומאפיינים אלה מצויים גם כאן.

"סיפרתי לו שאני תר אחר אירועים, שלי ושל אחרים, כדי להציגם בספר, בתקווה להעביר להדיוטות את טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים. אמרתי לו שנראה לי לא הוגן שהעולם יידע הכל על חיי הרופא, הפרוצה, המלח, הרוצח, הרוזנת, הרומאי הקדום, הקושר והפולינזי, ולא יידע על חיינו שלנו, חיי אלה המופקדים על שינוי החומר; אבל בספרי אתעלם בכוונה מן הכימיה הגדולה, המנצחת, של המפעלים האדירים והתוצאות המסחררות, כי כימיה זו היא יצירה קולקטיבית ולכן אנונימית. אותי עניינו יותר סיפורי הכימיה הגלמודה, הלא מזוינת והפוסעת ברגל. כימיה בסדר-גודל אנושי, שעם יוצאים מן הכלל מעטים היתה הכימיה שלי: אך זו גם הכימיה של המייסדים, שלא עבדו בצוות אלא לבדם, מוקפים באדישות תקופתם, ובדרך-כלל בלא רווח, ועם החומר התמודדו בלי עזרה, רק בשכלם ובמו ידיהם, בתבונה ובדמיון"

מיוחד ומומלץ מאוד.

Il sistema periodico – Primo Levi

הספריה החדשה

1987 (1975)

תרגום מאיטלקית: עמנואל בארי

נלך בלילות נישן בימים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת עשרים כשגרמנים הגיעו לעירה זברז' במזרח פולין. לאחר גירוש היהודים הזקנים והחולים מן העיר, רוכזו היהודים הנותרים, כארבעת אלפים וחמש-מאות, בגטו מקומי. אידה, אחותה הלנה ואביהן נמנו עימם. בהדרגה הלך מספר יושבי הגטו והידלדל בעקבות גלי גירושים ותנאי מחיה קשים. אביהן של האחיות, שהוזהר כי אם בנותיו תברחנה הוא יוצא להורג, הצליח לארגן מקום מסתור לעצמו ואפשרות בריחה לבנות. השתים צוידו בתעודות מזויפות והעמידו פנים כאילו התנדבו לעבודה בגרמניה. האב המתין עד שקיבל אישור כי השלב הראשון בבריחה עלה יפה, וירד למחתרת במרתפו של כוורן.

הסיפורים שכתבה אידה פינק אחרי השואה מעודנים, מינוריים, נוגעים באסון בעקיפין. "נלך בלילות נישן בימים", המתאר את מאבק ההישרדות של האחיות בין 1942 ל-1945, שונה. יש בו אמנם מיופיים הלירי של הסיפורים, אך הוא דיווחי וענייני, תוך שהוא מותיר מקום לרגש. כמו מרבית סיפורי ההישרדות של התקופה, הוא מוּנע על ידי שילוב של צירופי מקרים, לעתים כמעט על סף נס, עם תושיה אמיצה ונחישות. יותר מפעם אחת חשדו בהן שהן יהודיות. הן היו קורבן להלשנות ולסחיטה ועברו חקירות. נוכחותן נסבלה על ידי מעסיקיהן למרות יהדותן, שאותה הכחישו, משום שהיו כוח עבודה זול, עד שנמצא להן תחליף. ללא הרף נאלצו לעמוד על המשמר, ולהחליט החלטות חורצות גורלות, עד מתי ניתן לקחת את הסיכון ולהשאר למרות החשדות, ומתי יש להחליף זהות ולחפש מקום אחר. ניקרו בדרכן מבקשי רעתן, וגם אנשים שהושיטו יד עוזרת, ולא תמיד היה ברור מי אויב ומי ידיד, ומי מסוגל להיות גם וגם. אחת ההחלטות הנועזות שקבלו, בחוסר ברירה, היתה להסגיר את עצמן למשטרה הגרמנית, בהעמידן פנים שהן פולניות שתעודותיהן אבדו. שניות ספורות הפרידו בין האפשרות הכמעט וודאית של העברתן לגסטפו על ידי שוטר אחד, להחלטה של המפקד המקומי לאפשר להן לעבוד אצל כפריים מקומיים ששיוועו לידים עובדות.

מיד עם הגעת חיילי בעלות הברית אל הכפר שבו שהו בחודשים האחרונים של המלחמה, יצאו האחיות חזרה הביתה. אביהן שרד גם הוא.

 "הן חזרו. חזרו והריהן כבר בעיר שבה גר עכשו אביהן, הן חוזרות יחד כשם שיצאו פעם יחד, הן יצאו בחשכה והן חוזרות בחשכה, אז ברדת הלילה כעת בסוף הלילה, בעוד שעה קלה יפציע השחר.

אח, אל תהיי פאתטית, מה אתך? היציאה ברדת הלילה היתה מטעמי בטיחות, והשיבה עם שחר היא בגלל לוח זמני הרכבות. רק בלי סמלים, בלי סנטימנטים.

אח, ברגע זה הכל מותר, הרי זה רגע מיוחד במינו, ברגע כזה הפאתוס איננו פאתוס ואפילו הדמעות מותרות, אלא שדווקא הן לא באות, כי עדיין אין היא יודעת לבכות".

במהלך שנות המלחמה כתבה אידה פינק, בעיקר לעצמה, אך עם כל מעבר נאלצה להשמיד את ניירותיה. אחרי המלחמה חזרה לכתוב. סיפוריה, שאותם כתבה בפולנית, החלו להתפרסם בארץ בשנות השבעים, וזיכו אותה בפרסים כאן ובעולם, כולל פרס ישראל לספרות. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ עליהם.

האחיות, שגדלו בבית בורגני נינוח, מצאו עצמן שחקניות על במה שלא ביקשו לעצמן, לפעמים מעמידות פני בורות, לפעמים "מומחיות" לחליבת פרות ולפעמים נערות ריקניות, לפעמים דוברות פולנית בלבד ולפעמים גרמנית צחה. אידה פינק מתארת באמינות נוגעת ללב את החיים בזהות שאולה, את הכפילות שבדבקות בזהות הבדויה תוך שמירה על נאמנות לזהות האמיתית, את הערנות הדרוכה תמידית לדעת מי את באמת ומי את כלפי כל העולם. באותה אמינות היא מתארת את החיים כבני אדם רדופים, את החברויות שנקשרו ואת אלה שנפרמו, ואת הקשיים הפיזיים והמנטליים שאיתם נאלצו להתמודד.

ספר מרשים של אשה מרשימה וסופרת מוכשרת. מומלץ מאוד.

Podróż – Ida Fink

ספרית פועלים

1993 (1990)

תרגום מפולנית: דוד ויינפלד

טרנטולה / אדוארדו חלפון

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו