תגית: ארצות הברית

ג'ון בראון היה לוחם נחוש נגד העבדות בארצות הברית. הוא האמין כי יש לנקוט בפעולות כמו-צבאיות על מנת להשיג את מטרתו. פעולתו המשמעותית ביותר היתה פשיטה על נשקיה פדרלית, מתוך שאיפה – נאיבית – להקים צבא חמוש היטב של עבדים מקומיים, שינהיגו מהפכה. בראש כוח של שמונה-עשר אנשים הצליח לפרוץ לנשקיה, לנכס כלי נשק רבים ולקחת בני ערובה, אך בסופו של דבר נלכדו הוא ואנשיו, ובדצמבר 1859 נתלה בראון לאחר שהורשע בבגידה, ברצח ובהסתה. בראון אולי נכשל, אבל הפשיטה על הנשקיה בהרפרס פרי היתה אחד מהארועים שהובילו למלחמת האזרחים ולקץ העבדות.

ג'יימס מקברייד מספר את סיפורו של בראון בתערובת ססגונית של עובדות ובדיה. העלילה מסופרת מפיו של הנרי שקלפורד (דמות בדויה), נער שחור צעיר, עבד של דאץ' הנרי שרמן (דמות אמיתית), שאביו נרצח, והוא עצמו התגלגל איכשהו להיות בן לוויה של בראון, שחשב בטעות שמדובר בילדה בשם הנרייטה. במשך מספר שנים התלווה הנרי אל בראון ואל צבאו – ש"לא היה יותר מאוסף מסמורטט של איזה חמש עשרה הטיפוסים הכי עור ועצמות, הכי בטלנים והכי עלובים שראיתם בחיים שלכם" – נהנה מן היתרונות של התחזותו לילדה, משום שלא נדרש להלחם, ונחשב בלי הצדקה לילדה אמיצה, בעיקר משום שבראון ראה רק את מה שרצה לראות. הנרי מתאר את פעילויותיו השונות של בראון לטובת העבדים, וכן את פגישותיו עם אישי מפתח, ביניהם פרדריק דאגלס והארייט טאבמן. טאבמן היתה אמורה להצטרף לפשיטה על הרפרס פרי, אך היתה חולה ולא הגיעה. דאגלס סבר שפעילות אלימה אינה הדרך, וסירב להצטרף או לתמוך.

במפתיע, למרות הנושא הכואב מאוד של העבדות, הספר מצליח פה ושם לשעשע ואפילו להצחיק. התחפושת של הנרי כילדה מספקת רגעי הומור, כך גם תיאוריו את קנאותו הדתית הטרחנית של בראון. תפיסת העולם הצעירה שלו, שרוב הזמן אינה מכירה בגוונים אפורים, תורמת לעלילה נקודות מבט מעוררות מחשבה.

ההומור והססגוניות ושפע הדמויות השונות, והמשונות, אינם מכסים, כמובן, על לב הסיפור – הגזענות הבוטה, האכזריות והעוול שבעבדות, החיים הבלתי נסבלים של השחורים. הנרי חוזר שוב ושוב לנושא זה. כך, לדוגמא, כשהוא חש כמו רמאי בגלל הופעתו כילדה, הוא "מתנחם" בידיעה כי "להיות כושי זה ממילא שקר. אף אחד לא רואה את האתה האמיתי. אף אחד לא יודע מה אתה בפנים. שופטים אותך רק לפי מה שאתה מבחוץ", ובכלל השחורים "כל הזמן חשבו איך להסתדר בלי שיראו אותם, ואיך לדאוג שכל השקרים שלהם יתאימו למה שהאנשים הלבנים רוצים". את ג'ון בראון הנרי מעריץ, ומאמין שהוא פועל מתוך לב טהור, אבל אינו מאמין בכך באשר למאבק בין תומכי העבדות למתנגדיה: "אף אחד לא שאל את הכושי מה הוא חושב על כל העסק הזה, וגם לא את האינדיאני, בגלל שהדעות שלהם לא נחשבו בכלל, למרות שרוב ההתנגשויות היו כאילו בשבילם. אני אומר "כאילו", כי כל העסק היה בעצם בענין של אדמות וכסף".

הספר, כמצופה מג'יימס מקברייד, כתוב היטב, אך בשונה מספריו האחרים הוא נוטה, לטעמי, ללהגנות יתר. חלק מן ההפרזות שלו לא אהבתי. בין השאר הוא מתייחס יחס בלתי הוגן, לדעתי, כלפי פרדריק דאגלס, שאותו הוא מתאר כאגואיסט, גנדרן, שתיין, ביגמיסט ואפילו פחדן. כשבראון מנסה, לשווא, לגייס אותו לפשיטה, הנרי מתאר אותו כ"איש של שיחות סלון, של חולצות משי ומגבעות הדורות, של חליפות ועניבות פשתן. הוא היה איש של מלים ונאומים". מעניין, עם זאת, שבסופו של דבר הנרי מתייחס כך לפעילותו של בראון בשבועות האחרונים לחייו בעודו בכלא: "אני באמת מאמין שבששת השבועות האחרונים ההם הוא עשה נגד העבדות, במכתבים ובדיבורים, יותר ממה שהוא עשה כשהרים רובה או הניף חרב".

הציפור שבשם הספר היא נקר שנהבי, שבנוצותיה מצא בראון, על פי הספר, סימן למזל טוב. לדבריו של אחד מבניו של בראון, כינוייה ניתן לה על שום יופייה, משום שכל מי שראה אותה אמר "אלוהים שבשמים".

הספר זכה לתרגום יפה של צילה אלעזר, ולמרות ההסתיגויות הקלות הוא בסופו של דבר ריתק והעשיר אותי, ואני ממליצה עליו.

The Good Lord Bird / James McBride

מטר

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

חיים סלומון, שנולד בפולין ב-1740, היגר לניו יורק ב-1775, ובעשר השנים שאחר-כך, עד מותו, הקדיש עצמו למלחמת העצמאות האמריקאית. תחילה הצטרף לארגון בני החירות, ובשל פעילותו בו נדון למאסר. בזכות כישורי השפות שלו – הבריטים נזקקו למתרגם שיתווך בינם ובין שכירי החרב הגרמנים שלהם – השתחרר ממאסר, אבל מכיוון שניצל את תפקידו לפעולות חתרניות, כמו עידוד שכירי החרב לערוק, נדון למוות. הוא הצליח לברוח לפילדלפיה, שם הקים עסק כברוקר, והפנה את מלוא מרצו לתמיכה כספית במהפכה. ג'ורג' וושינגטון מצוטט כמי שהורה להפקיד משימה פיננסית של מימון קרב מהותי בידיו של סלומון. רוברט מוריס, שכונה "המממן של המהפכה" ומאוחר יותר כיהן כמפקח על הכספים של ארצות הברית, ראה בו שותף אמין. ג'יימס מדיסון, בימיו הראשונים כחבר קונגרס, כתב על טוב לבו של סלומון שהציל אותו.

הווארד פאסט, שכתב את הספר ב-1941, מכנה את סלומון "גיבור נשכח", אך בשנים שאחר-כך האיש זכה להכרה ולכבוד. פסליו מצויים במקומות שונים בארצות הברית, רחובות קרויים על שמו, ושירות הדואר הנפיק בול על שמו כמי שתרם למהפכה (תמונה למטה). מעניין לציין שפאסט עצמו חש "נשכח" בעת שהספר תורגם לעברית, מכיוון שחברותו במפלגה הקומוניסטית הכניסה את שמו לרשימה השחורה וספריו הוחרמו.

פאסט מתאר את העשור בחייו של סלומון בין מאסרו השני למותו. הספר, על פי הגדרת הסופר, מיועד לקוראים צעירים, אבל הוא עשיר במידע וכתוב מבלי להתיילד, כך שבעיני הוא בהחלט מתאים לקהל מבוגר. אלה ואלה יצטרכו להתמודד עם עברית נאה אך מיושנת (שאני מחבבת). הנה דוגמית המתארת את האסיר הנמלט: "אין-נוע שכב חיים סלומון בגינה, שואל את נפשו לואי ולא יהיה כלב לדרי הבית. הוא האזין לשמוע קול כורז בבית-הסהר, אשר יעיד על היוודע דבר בריחתו, וכיון שלא נשמע ההין למוש. כפו חשה בקלח כרוב, וראש גזר שף אל פניו. הוא התהפך ויקם אט על רגליו, חצה את הגן, יצא בשער בקצה הגן משם ויחמוק לאורך סמטה אפלה, נפתלה שהיתה נהירה לו. בקצה משם עמד השומר בא ברחוב, קורא נים: 'שעה שלוש – והכל כשורה'".

כיהודי סלומון נתקל בחשדנות ובדעות קדומות על כל צעד ושעל, אך לא חדל להאמין באומה האמריקאית. הוא היה פעיל גם בקרב הקהילה היהודית בפילדלפיה, ותרם סכום משמעותי להקמת בית כנסת לקהילה.

"חיים סלומון" מצטרף למכלול יצירתו הספרותית של פאסט, שעסקה בחלקה הגדול בהיבטים שונים של ההיסטוריה האמריקאית, לצד ספרים שעסקו בהיסטוריה היהודית. ספר מעניין ומומלץ.

Haym Salomon Son of Liberty – Howard Fast

הקיבוץ המאוחד

1952 (1941)

תרגום מאנגלית: צ. רין

איורים נ. פראנק

יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.

ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.

למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.

במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.

אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?

לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.

"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.

מומלץ בהחלט.

עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"

The Jungle – Upton Sinclair

זמורה ביתן

1987 (1906)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

המוטו שבחר דונלד הרינגטון לספר הוא ציטוט מדבריו של האדריכל פרנק לויד רייט, המתייחס למבנים המקומיים הצנועים המצויים בכל מקום: "אותם מבנים עממיים רבים באים מן האדמה, הם טבעיים. גם אם לעתים קרובות הם שבריריים, ערכם האמיתי קשור באופן אינטימי לסביבה וללב חייהם של האנשים. פעולות בדרך כלל נהגות בכנות ומתבצעות כמעט תמיד מתוך תחושה טבעית. התוצאות הן לעתים קרובות יפות, ותמיד מאלפות". כפרופסור לאמנות של ההיסטוריה, וכיליד מחוז ניוטון בחבל האוזרק שבארקנסו, הרינגטון מתאר את קורותיו של הישוב הקטן, הבדוי אך המציאותי, סטיי מור, לאורך שישה דורות, וקושר בין ההיסטוריה המקומית של הישוב ושל תושביו למבנים שנבנו בו במהלך השנים. זה אולי נשמע עיוני וכבד ודידקטי, אבל הספר רחוק מכך: הוא סיפורי, אוהב, ציני, מצחיק, פנטזיונרי, מעשיר ומאוד מהנה.

שני אחים, ג'ייקוב ונוח אינגלדיו, בוחרים, מסיבות שיתבררו בהמשך העלילה, לעזוב את טנסי, ולנדוד למעלה מאלף קילומטרים מערבה בחיפוש אחר מקום חדש לגור בו. במקום בו יחיו מעתה ואילך הם פוגשים את פנשואו האינדיאני, היחיד שנותר, יחד עם אשתו, בכפר קטן שננטש. נוח החששן והמסתגר יתפוס מרחק, ג'ייקוב, למרות ביישנותו, יצור חברות קרובה עם פנשואו, וינהל אתו דיונים מעמיקים בנושאים שיעסיקו גם את הדורות הבאים, ביניהם בריאה, העולם הבא, אמונה, יחסים בין המינים ועוד. ביתו המעוגל והנייד של פנשואו הוא הראשון המוצג בספר. פנשואו הוא גם זה שיתן לישוב החדש של שני האחים את שמו, סטֵיי מור, על שם המנהג להפציר באורחים להשאר.

המשפחה הבאה שתגיע למקום, אם אלמנה וילדיה הרבים, תאפשר את ההתבססות בישוב ואת העמדת הדור הבא, כשהבת הבכורה תציע לג'ייקוב לחם תירס, ובכך למעשה תציע לו את עצמה כרעיה. ששת הדורות הבאים יראו את השגשוג היחסי של סטיי מור וגם את ההתדרדרות. האחרון בשושלת אינגלדיו ינבור במבנים שהוקמו עם השנים וננטשו כדי ללמוד על קורות אבותיו ואבות-אבותיו.

הרינגטון מתאר ברוח טובה חברה קטנה שדבקה בתמימות, בבערות, באורחות החיים של פעם ("כמו-פעמי" הוא ביטוי חביב עליהם). קידמה, או כמו שהם מכנים אותה "קיד מה", פסולה מעיקרה ונדחית. "כל דבר חדש, כל דבר מתקדם ועתידני, היה תועבה עבור האנשים האלה, ומי אנחנו שנשפוט אותם? 'סטיי מור' היא מילה נרדפת ל'סטטוס קוו'; למעשה, יש אנשים שמאמינים, או שהיו רוצים להאמין, ששמה של העיירה נועד לסמל הפצרה, תחינה, שהעבר יישאר הווה". יעבור זמן רבלפני שחשמל יגיע לישוב, רכב ממונע יצור בהלה ויידחה, לימוד קריאה וכתיבה יהיה נחלת מעטים. הבחירה הזו לדבוק במוכר תהיה אחד הגורמים לנידָחות של המקום, עד כדי כך שכעבור עשרות שנים כשמושל ארקנסו מתבקש לטפל בענין כלשהו בסטיי מור, הוא עונה "שהצוות שלו חוקר את הענין, והבעיה העיקרית היא לאתר את מחוז ניוטון בכלל ואת סטיי מור בפרט".

עלילת הספר שלובה במקומות אמיתיים ובארועים היסטוריים. מחוז ניוטון קיים, וכן הישובים ג'ספר ופרתנון המצויים במרחק כמאה קילומטרים מדרייקס קריק, הישוב עליו ביסס הרינגטון חלקית את סטיי מור. ג'ייקוב משתתף בדיונים על פרישה מהאיחוד, והוא היחיד המצביע נגד (בדומה למושל אייזק מרפי, שפרטים מפעילותו הפוליטית הושאלו לג'ייקוב); ג'ייקוב ונוח מוצאים עצמם נלחמים במלחמת האזרחים האמריקאית; כמה עשורים אחר כך אחד הצאצאים מבקר בתערוכה העולמית בסנט לואיס (אך איש אינו מאמין לתיאוריו); צאצא אחר, שמבקש להיות מיוחד, מקים סניף של הבונים החופשיים (שהחברים בו בבורותם אינם מבינים דבר מן החומר הנשלח אליהם, ומעדיפים לפרש את א.ג.ש.י, הארכיטקט הגדול של היקום, כארגון ג'ינג'ים שיכורים יהירים); בשנים מאוחרות נוצר טרנד של חזרה לאדמה, וכמה עירונים מנסים את מזלם בהשתלבות במקום; ועוד.

הבורות הנאיבית של תושבי סטיי מור משמשת את הסופר ככלי לתיאור ציני של תופעות שונות, ולהבעת עמדה ברורה בנושאים שעסק בהם גם בספרים אחרים. כך, לדוגמא, אנשי המחוז, שאינם מוצאים טעם במלחמה בכלל, ובכזו שמציבה אלה מול אלה אחים וחברים בפרט, נמנעים במכוון מלירות כדי לפגוע. רב-סרן, שבא לבדוק את מהלך הקרבות, טוען כנגד ג'ייקוב: "החשש שלי הוא שאתה ואנשיך, כמו האויב, בסופו של דבר תשכנעו את עצמכם שהמאבק הזה הוא בעצם טיפשות גמורה, ופשוט תבטלו אותו מבלי להתייעץ בדרגים הבכירים". "זה החשש שלך", אמר ג'ייקוב, "והתקווה שלי". בפרק משעשע מגיעים לישוב מטיפים מזרמים שונים, ומנסים, ללא הצלחה, לכבוש את לבבות התושבים, אך אלה מבקשים ענין והגיון, לא רוחניות. הרינגטון מונה בסדר עולה את המניעים ללכת לכנסיה: סקרנות, להתבייש לסרב, תחושת שליחות, רצון להתמזג עם האחרים, תשוקה ללמוד את אמצעי הישועה, תשוקה להיגאל, תשוקה לחיות בגן עדן בעולם הבא, הזדקקות סכיזופרנית להזדקקות, אי-שפיות, קדושה. כשמטיף כשרוני מצליח לכבוש לבבות עם תיאורים חיים מאוד של אהבה וארוטיקה המבוססים על ספרי התנ"ך, אנשי הפינה, שומרי המוסר, אוסרים "לצפות" בהם מטעמי מוסר. המטיף מבטיח לא להראות בכנסיה סרטים לא הגונים, ובמקומם מראה את "סיפורי הקרבות הגדולים בתנ"ך, סצנות של דם ומוות, חרבות מנצנצות ועריפות ראשים, עינויים וביזה ומלקות וקטיעות איברים. האנשים באו בהמוניהם, ואפילו יושבי הפינה בעצמם חזרו לחזות בסיפוריו, וישבו על ספסלם המיוחד בעיניים בוהקות, ואחד מהם נהג לשבח את האקשן עם 'ברכו את האל' ו'אמן' ו"לוהים תפוס 'תם!'". סרקזם במיטבו.

לא רק בענינים שברוח עוסק הספר, אלא גם ביומיום, במנהגים שנוצרו עם השנים והתקבעו גם כשמוצאם והסיבה להם נשכחו מזמן; בשפה היחודית למקום, האופן בו מלים מבוטאות, ומונחים שמובנים רק לבני המקום (וזו הזדמנות לשבח את עבודת התרגום של אסף גברון שהתמודד עם עיברות הניב האוזרקי); ביחסים בין בני זוג, שמפאת ביישנותם הכרונית של בני אינגלדיו זכו לניואנסים מעניינים; כמובן במבנים שנבנו במקום, החל מן הבית הנייד של פנשואו, דרך הבית הקטן והכמעט אטום לאור שבנו האחים ג'ייקוב ונוח, האסם שנבנה בהמשך, חנות הסחורות, ואחרים; ועוד שלל פרטים ופרטי פרטים המרכיבים יחד תמונה תוססת של סטיי מור, של תושביה ושל התקופה בה חיו ששת הדורות.

חלק מן הקסם של הספר נובע מן ההפרזות שבו. אייזק אינגלדיו, לדוגמא, הוא שתקן כרוני. לא אילם, רק אחד שאינו מרבה במלים. הרינגטון נוטל את השתקנות הזו אל הקצה, כשהוא מביא את אייזק כעד במשפט, והשופט מאפשר לעורכי הדין לשאול אותו אך ורק שאלות של כן ולא, שעליהן הוא יכול לענות בנדנוד ראשו מבלי שיצטרך לדבר. לבייויס, בן דור אחר, ביישן כרוני בחברת נשים, הוא בורא מערכת יחסים טלפתית עם אשתו. השניים אינם מחליפים מילה בקול כל ימי חייהם, ואף ישנים בנפרד, עד כדי כך שבניהם סובלים מתחושה שהם עצמם אינם קיימים כלל, שכן אם לא מתקיים כל קשר בין ההורים המסקנה ההכרחית היא שהילדים לא נוצרו. אז כן, ההפרזות אולי חורגות מן ההגיון, אבל החן בהן רב ומהנה עד מאוד.

עוד תרומה לקסם מעניקה המעורבות האישית של המספר בעלילה. הוא אינו מתעד חסר פניות, כפי שהוא עצמו מעיד בהערות כגון זו: "הבית שג'ון גר בו, ובו גידל את משפחתו הגדולה, אפילו לא מאויר במחקר הזה, לא בהכרח בגלל נטית הלב שלי נגד ג'ון, אלא בגלל שהבית לא ראוי לציון משום בחינה, לפחות לדעתי". וגם כגון זו לקראת סיומו של הספר: "סופים מלחיצים אותי, לא בגלל שאני לא יודע למה לצפות, אלא פשוט בגלל שהם סופים, ואין כלום מעבר להם, כמו שאין דבר מעבר למוות ודבר מעבר ליקום".

סופם של המקום, של שושלת אינגלדיו ושל הספר מגיע יחדיו, כשוורנון, האחרון בשושלת, נובר בכל מקום אפשרי בסטיי מור המתפוררת כדי ללמוד על הדורות שקדמו לו, וחושף כל בדל מידע שיש בכוחו להשיג. "הכל שם; תיעוד הולדתה, צמיחתה ונפילתה של סטיי מור בשלמותה. הסיפור שלנו, לכל דעה ומטרה, מסתיים".

ספר מקסים, יוצא דופן ומומלץ מאוד.

The Architecture of the Arkansas Ozarks – Donald Harington

טובי

2007 (1975)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

בשנות השמונים, ג'יימס ג'פרסון, מועמד לנשיאות ארצות הברית, מציג עמדה קשוחה נגד יצרניות הנפט הערביות השולטות בשוק. מועד הבחירות קרב, ג'פרסון, המתמודד מול סגן הנשיא המכהן, הוא המועמד המוביל, ואנשי הנפט מבקשים לעצור אותו. בקרב מנהלי אופ"ק חלוקות הדעות אם יש לסלק אותו כליל מן המרוץ, או במלים אחרות מן החיים, או להסתפק בחבלה במעמדו. העמדה המתונה יותר מנצחת, שכן "אינך חייב לרצוח אדם פיסית כדי לקטול את סיכוייו הפוליטיים. אם אתה מצליח ללכלך אותו, להבאיש את ריחו ברבים, ליצור את הרושם שאינו מהימן, או שהוא נוכל, או הומוסקסואל, או מכור לסמים וכיוצא בזה – הוצאת אותו מן המרוץ תכף ומיד". בעזרתו של איש נפט אמריקאי, שעסקיו מקיפים גם תחומים רבים אחרים, הם מחטטים בעברו כדי לחשוף סוד או חולשה או מעשה בלתי הגון שיכתימו את תדמיתו הציבורית.

קלינט קרייג, לשעבר היסטוריון מוערך ועוזרו של ג'פרסון, הדרדר עם השנים לכתיבת מותחנים חסרי ערך. כדי לשקם את שמו ואת הערכתו העצמית, הוא מנסה בדרכי עורמה לשכנע מוציא לאור לחתום אתו חוזה לכתיבת ספר היסטורי-מחקרי נוסף. במהלך שיחה אקראית לכאורה הוא מזכיר רעיון ששמע פעם מן המוציא לאור לכתוב על שוד האוצרות של גרינג, מספר על תיאוריה שפיתח בנושא זה, ומצליח להשיג את החוזה המבוקש. פרטים שיחשוף במהלך התחקיר שיערוך עלולים לסכן את ג'פרסון, והעלילה תסתבך אף יותר כשבתו של ג'פרסון תכנס לתמונה.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר מוכשר, משלב, כרגיל בספרי הפרוזה שלו, עלילה רבת תפניות מדמיונו עם פרטים היסטוריים. בתיאור מסע הבחירות של ג'פרסון הוא משתמש במסמכים אמריקאיים אמיתיים, העוסקים ביחסים עם יצרניות הנפט ובתחזית צריכת הנפט של ברית המועצות, שבשנה המתוארת בספר עדיין סיפקה את צרכי עצמה. בקפיצה לגואנחואטו שבמכסיקו הוא נוטל את הקוראים לביקור אצל המומיות ומספר על ההיסטוריה שלהן. בתיאור מחקרו של קרייג הוא מספר על אוטו בראנדל ומישל סקולניקוב, דמויות מפתח בשוד חפצי הערך של היהודים בצרפת, ועל גרינג, שהצליח לחמוק מתליה אחרי משפטי נירנברג כשהתאבד זמן קצר קודם לכן. סקולניקוב נרצח בספרד, שם נמצאה גופתו החרוכה למחצה ביוני 1945, בראנדל נמצא תלוי בתא כלא במרץ 1947, וגרינג מת כתוצאה מבליעת גלולת ציאניד שעד היום לא ברור כיצד הגיעה לידיו – צירוף שלושת אלה משגר את קרייג לחפש אדם רביעי שכנראה סילק מן הדרך את שותפיו כדי להיות הבעלים היחיד של האוצרות שגרינג אסף והחביא.

בר-זהר, כמו בספריו האחרים, הוא כותב רהוט, מספר עלילה מפותלת שעדיין ניתן לעקוב אחריה מבלי ללכת לאיבוד, בורא דמויות מתקבלות על הדעת, עשיר בידע, ומעניק חווית קריאה מעניינת ומהנה.

מומלץ

ידיעות אחרונות

1986

בשנת 1956, כשהיה בן שמונה-עשרה, זכה פיליפ לברו הצרפתי במלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטה בוירג'יניה. את חוויותיו מאותה שנה העלה על הכתב בספר הזה.

מפאת גילו, הוא טרוד מאוד בעניינים שבינו לבינה, בחיי הקמפוס, בארועים חברתיים. מה שמעניין בספר זו נקודת המבט החיצונית של הסטודנט הזר, המשלב את הרצון להיות חלק מן החברה עם מבט ביקורתי של מי שלא צמח באותה תרבות. הוא מודע לכך שבזמנו לא היה בכוחו "לעשות רגע חָווי, צְפיה סוביקטיבית, למושג כללי שכוחו יפה לתרבות שלמה", כלומר להסיק מן הפרט אל הכלל, אבל ככותב בוגר מבטו מכיל יותר. עוד מגבלה מצמצמת את תיאוריו ואת תובנותיו, היותו מצוי מרבית הזמן בקרב אוכלוסיה הומוגנית למדי. "הנה כי כן גוננה עלינו המכללה היקרה שלנו כקליפת הגולם מפני הכניסה לעולם המקביל לעולמנו, עולם שמאכלס אותו מי שקרוי בפי הסטטיסטיקנים האמריקאי הממוצע", ולא נותרו לו אלא הצצות אל אותה חוויה שונה.

עולם מקביל כזה הוא היקום הנפרד של השחורים. אלה האחרונים מתגוררים בשכונה נפרדת, לומדים במוסדות שונים. נקודות ההשקה בין הלבנים לשחורים מתקיימות באמצעות עבודות שירות, ובנסיעות ליליות נדירות של הסטודנטים לחפש הרפתקאות מיניות עם נשים שחורות. המספר, שצמח על רקע שונה, מנהל בסתר רומן נטול עתיד עם נערה שחורה, ועומד על הדקויות של העליונות הלבנה ועל בושת ההפרדה והגזענות. רשמית אין איסור על מגע בין שתי האוכלוסיות, אבל כפי שאומר לו שריף, שמצא אותו חונה בלילה בשכונה שחורה וביקש להפחיד אותו: "זה לא החוק, אבל זה המנהג".

לברו מתאר את הווי הסטודנטים, וגם כמה מדמויות המרצים. הוא מקדיש חלק נכבד מן הסיפור לתיאור היחסים בין הנערים במוסד שבו הוא לומד לנערות במכללות בסביבה, על כל טקסי ההיכרויות והפגישות. הוא מספר על השינויים במוזיקה – הימים ימי אלביס הראשונים, על משפחה של חבר בדאלאס, על קודי התנהגות שהוא מנסה לאמץ, על היחס אליו כזר – תחילה הזרות מבודדת אותה, ואחר כך הופכת אותו דווקא יחודי ומקובל, ועוד.

שתי נשים בחייו זוכות לתשומת לב מיוחדת, ומאירות תופעות חברתיות. האחת היא אייפריל, הנערה השחורה שאיתה הוא נפגש בסתר. השניה היא אליזבת, סטודנטית באחת המכללות, שיועדה על ידי אמה, ועל ידי החברה כולה, להיות נערה כל-אמריקאית – מטופחת, פלרטטנית, עתידה להנשא לגברים הנכונים – אבל מאסה ביעוד הזה, ובחרה בקיצוניות הפוכה.

"הסטודנט הזר" הוא ספר מעניין, המאיר היבטים בחברה האמריקאית של שנות החמישים מנקודת מבט יחודית, נעים לקריאה.

L’Etudiant Etranger – Philippe Labro

עם עובד

1991 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

בעיירה הנידחת סטיי מור שבהרי האוזרק בארקנסו מלחמת העולם השניה מתחוללת במלוא עוזה. ילדי העיירה נחלקים לבעלות הברית ולציר, כשאלה האחרונים נחלקים ליפנואידים ולנאצים, ואיבת עולם שוררת ביניהם. רק על דבר אחד הם מסכימים: אסור לספר למבוגרים על המתרחש ביניהם (אם כי אלה מודעים למתרחש ורוב הזמן מעלימים עין). דוני, המספר בגוף ראשון, היה כבן שתים-עשרה באותה תקופה, ילד סקרן, אינטליגנטי, עצמאי, שהקדיש את רוב זמנו לכתיבת עתון מקומי ולהפצתו, וקיווה להיות עתונאי כגיבורו ארני פייל. דוני נמנה עם היפנואידים. "לא שמישהו מאתנו בציר נולד יפנואיד או נאצי, אבל נולדנו אאוטסיידרים, נולדנו חברים בקבוצה-של-אתם בניגוד למתנשאים מהקבוצה-של-אנחנו".

בניגוד למצופה מילדים אמריקאים, בוודאי בתקופת המלחמה שבה בעלות הברית ייצגו את כל מה שטוב ומדינות הציר את כל מה שמרושע, ילדי בעלות הברית הם הצד הרע בסיפור. המלחמה בעיירה היא בין קבוצה מיוחסת יחסית, בטוחה בזכויותיה, נוטלת אותן באלימות ומידרדרת לאכזריות נטולת טעם ופשר, ובין קבוצה נחותה יחסית שכוחה בחוכמתם של חבריה ובאחדותם. "כשהמלאכים נחים" הוא אמנם עוד ספר בשרשרת יצירותיו של דונלד הרינגטון, שתיעד את חיי העיירה הדמיונית המשקפת את נוף ילדותו, אבל נדמה שלמרות שהיומיום הוא לב הספר, לבו האמיתי הוא המסר האנטי-מלחמתי. "אנחנו הכלים האנונימיים של המוות", אומר לדוני מפקדם של חיילים שהשתכנו ליד העיירה במסגרת תרגיל לקראת קרבות הכרעה ביפן. לא במקרה, חיילים אלה, שנפשם של הילדים נקשרה בהם, מייצגים אף הם את הצד היפני בקרב.

לצד המלחמה, זהו גם סיפור על אהבה. אהבתו של דוני לאלה ג'ין, אהבתו של נער מהעיירה שנפל בקרב לנערה שהותיר מאחור, אהבתו של מפקדם של החיילים ליפיפיה מקומית מסתורית, אהבתה של המורה לאחד החיילים. "אבל מה, בסופו של דבר, יותר מרגש, אהבה או מלחמה?" תוהה דוני. "האם מלחמה היא תחליף לאהבה? או תשובה כנגדה? או תרופה בשבילה? או מה?".

הרינגטון מיטיב לתאר את פרטי הפרטים המרכיבים את היקום הסגור של סטיי מור, ודוני, כמו מספר דמויות בחייו, הוא דמות כובשת שהלב יוצא אליה. למרות הזאת הספר מעט מתמסמס בנסיון לשלב בין סיפור לאמירות, סובל מחזרות מרובות, ואינו מתעלה לרמתו של "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו".

קשה לתרגם ניב אמריקאי מקומי, אבל אסף גברון עשה, לטעמי, עבודה מוצלחת.

דוני מפנה את דבריו אל "הקורא", אותה דמות אנונימית ש"התגלתה" לו כשבעלות הברית שברו את זרועו. אסיים באחת הפניות של הילד אליו: "קורא שלי, דבר אחד שאני יודע עליך, אולי היחיד, זה שאתה מחזיק בכוחות מסוימים, אפילו בסוג של קסם: אתה יכול לסגור את הספר הזה בהרף-עין ולמחוק אותי, בדיוק כפי שפתחת אותו בהתחלה כדי ליצור אותי".

When Angles Rest – Donald Harington

טובי הוצאה לאור

2008 (1998)

תרגום מאנגלית: אסף גברון