תגית: אריה ניר

נטלי וקיט הן אחיות, שונות מאוד זו מזו. נטלי הבכורה היא אשת קריירה מצליחה, שקולה, קרת מזג. קיט היא שבשבת, אובדת דרך. כחצי שנה לפני פתיחת העלילה עזבה קיט הכל ויצאה אל אי נידח להצטרף לוייזווד, סדנה למיגור הפחד ולמיקסום העצמי. נטלי התנגדה, ומאז לא שמעה מילה מאחותה, עד שקבלה מייל מוייזווד ששאל בטון מאיים: "את רוצה לבוא לספר לאחותך מה עשית – או שאנחנו נעשה את זה?". נטלי יודעת בדיוק מה היא עשתה, והיא יודעת שהיא לא רוצה שקיט תשמע על זה ממישהו אחר. למרות שחל איסור על אורחים להגיע לוייזווד, ולמרות שהמטופלים אינם רשאים ליצור קשר על משפחותיהם, נטלי יוצאת לנסות לדבר עם קיט.

זהו סיפור על ילדות אומללה בצלו של אב פסיכופת שמתעלל בבנותיו. לטובתן, כמובן, תמיד זה לטובתן, לא? לחשל אותן, לוודא שתהיינה מצטיינות בכל, מוכנות לכל; וגם על ילדות אומללה בצילה של אם דכאונית; ועל הצלקות שמותירה ילדות כזו לתמיד, ועל האופן בו היא מעצבת את האישיות או הורסת אותה. וזהו גם ובעיקר סיפור על כת, על היווצרותו של המנהיג הכריזמטי-רודני-מפתה-רומס, ועל מלכודת הדבש השואבת אנשים אל הכת מבלי שיתנו דעתם על היסורים בדרך, ואפילו יקבלו אותם בהבנה ובאהבה, כי הם לטובתם, כמובן, תמיד לטובתם, לא? המוטו של הספר, ציטוט מפיו של צ'רלס מנסון, מבשר את תוכנו.

אני מנחשת שיעלו בעתיד בקבוצות הקריאה בפייסבוק שאלות בנוסח "קראתי כבר שליש מהספר, והוא נראה מבולבל. להמשיך לקרוא? זה מתפתח למשהו?". כך, מכל מקום, אני חשתי. הסופרת, שעשתה עבודה מצוינת בבחישה במוחם של הקוראים ב"התיקון של רוז גולד", לקחה את הטשטוש ואת המורכבות צעד אחד יותר מדי, לדעתי. אם נדמה בתחילה שיש לעלילה מספרת אחת, די מהר עולה החשד שמדובר בשתים, וכשהתחושה הזו פחות או יותר מתגבשת צץ החשד שאולי מדובר בשלוש, וכל הערפול הזה מעורר תחושה מאולצת מדי. אבל במענה לשאלה שבתחילת הפיסקה התשובה היא כן, זה מתפתח, מתמקד ומתפענח. לטעמי, ניתן היה לקצץ מעט בדרך, אבל לעירוב הדמויות יש עילה מתבקשת.

בניגוד לתפניות המפתיעות בעלילה, הסוד שבגללו נטלי יוצאת בבהלה לחפש את אחותה, הוא תפנית בלתי מפתיעה. כן, הוא עלול לטלטל, אבל לא, הוא לא סוד שעלול להרוס את קיט, והוא לא יהרוס את יחסיהן של האחיות שממילא כבר מזמן אינם מתקיימים באמת. העובדה שניחשתי אותו אכזבה אותי במקצת. מכל מקום, הסוד הזה, למרות שהוא מניע את הארועים, אינו לב הסיפור, כך שהאכזבה הנקודתית אינה קריטית להתרשמות הכללית.

"אולי זה יכאב" כואב. כואב לקרוא על ילדות סובלות, על אשה שנרמסת, על צלקות שאינן נרפאות, ועל אנשים נואשים שמתפתים אל פתרונות הרסניים. למרות שכאמור סברתי שניתן היה לקצץ, הספר, בתרגומה היפה של נעה בן פורת, ריתק אותי, והאופן בו הסופרת הרכיבה את כל הפרטים יחדיו והתירה אותם ראוי להערכה.

This Might Hurt – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

את הרפתקאותיו של האקלברי פין, כך נראה לי, אין צורך להציג. סיפור השיט שלו על המיסיסיפי בחברתו של העבד הנמלט ג'ים זכה לתרגומים ולעיבודים רבים. בן הארבע-עשרה, בנו של נווד שיכור, קץ באלימות של אביו שביקש להשתלט על כספו של הילד (על הזכיה בכסף מסופר ב"הרפתקאותיו של טום סויר"), ביים את רציחתו שלו והסתלק. חבר אליו ג'ים, שבחר להסתכן בבריחה אחרי ששמע את גבירתו רוקמת תכנית למכור אותו. האק תכנן להביא את ג'ים למקום בו יוכל לחיות כאדם חופשי, וממנו יוכל לפעול לשחרור אשתו וילדיו, אבל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש, עד הסיום שהפך הכל.

"מה שצריך על רפסודה, יותר מכל דבר אחר, זה שכולם יהיו מרוצים, וירגישו טוב ויהיו נחמדים לכל האחרים", זהו המוטו של האק. אבל שני הידידים פוגשים בדרכם כמה וכמה דמויות בלתי נחמדות בעליל, ביניהן שני נוכלים שמרמים את כולם במופעי התעוררות, בתככים, ברפואות אליל, וכיוצא באלה. דרכם מצטלבת עם שודדים, עם ציידי עבדים בורחים, עם נוקמי דם, וגם עם אנשים תמימים, שוטים שנקל להוליכם שולל.

האק וג'ים הם דמויות כובשות לב. האק, פוחח שגר בחבית ומרד בכל, הוא שוחר שלום, טוב לב, מצפוני (הרחבה בענייני מצפון מיד), אחראי ודבק במטרותיו. הוא חומל על טובים ועל רעים גם יחד, מוכן לסכן את עצמו כדי לעשות את הטוב והישר, ולמרות כל מה שעבר הוא אינו נוטר טינה. ההשכלה של האק אקראית ומבולבלת, אבל הוא עושה בה שימוש כדי לנסות להבין את העולם, ומגלה תושיה רבה ותבונה. ג'ים, שחי במהלך כל העלילה כאדם נרדף, מפגין, למרות האמונות הטפלות הרבות שלו, שכל ישר, נאמנות שאינו חייב בה, ואפילו נכונות להעמיד את עצמו בסכנה לטובת הזולת. מארק טוויין מצליח לאפיין את שתי הדמויות האנושיות היפות הללו מבלי לגלוש לדידקטיות ולצדקנות.

הספר זכה בזמנו לביקורות, בגלל השפה הלקויה של האק, המספר בגוף ראשון, ובעיקר בשל הסיוע שהגיש לעבד נמלט, כשזה האחרון מוצג כדמות אנושית מורכבת. יחסו של האק אל ג'ים משקף, כפי שהעיר טוויין, "התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות". מצפונו, המייסר אותו על הסיוע לג'ים, מייצג את עיוותי התקופה, ועד כמה היא השחיתה אנשים, אפילו טובים ביסודם. בעיני האק, בן התקופה והמקום, ג'ים הוא רכושה של גבירתו, והוא חש אשם כלפיה על שאינו מספר לה היכן נמצא ה"רכוש" האבוד. הוא מנהל מאבק פנימי מתמיד בין הכניעה לכללים ובין היותו של ג'ים אדם וחבר. משפט שבעיני בני זמננו מזעזע משום התמיהה וההפתעה שבו – "נראה לי שהיה אכפת לו מהמשפחה שלו בדיוק כמו שלאנשים לבנים אכפת משלהם. זה לא נראה טבעי, אבל אני חושב שככה זה" – זעזע את סביבתו של טוויין מהסיבות ההפוכות. בחירתו של האק להגן על חברו – "טוב, אז אני יילך לגיהינום", הוא מסכם את הבחירה – מתקבלת בתרועות היום והתקבלה בכעס בעבר. הזמן ואיכותו הספרותית של הספר עשו את שלהם, והאק הפך לפופולרי ולמקובל, עד לאחרונה כשהתקינות הפוליטית הניפה עליו את החרב, בין השאר בשל השימוש בכינוי כושי, ניגֶר. לדעתי, יש לקרוא את הספר בהקשר התקופה שלו, ובכל מקרה עמדתם של הסופר ושל גיבורו נגד שעבודם של בני אדם כציבור, מבלי לראות את היחיד, ואפלייתם בשל צבע עורם ברורה, והאבסורד והרוע של העבדות מקבלים כאן קול צלול.

כשרונו של מארק טוויין בא בספר זה לידי ביטוי מלא. המיסיסיפי מצויר במלים בתיאורים יפיפיים, הדמויות מאופיינות בבהירות, הטקסט שנון, והקהילות לאורך הנהר קמות לתחיה. האם מדובר בספר למבוגרים או לנוער? לדעתי, לשניהם. יש בו עלילה רצופת הרפתקאות ויש בו גם עומק, וכל קורא מכל גיל ימצא בו טעם והנאה.

קראתי את הספר במהדורה המוערת והמעוטרת באיורים המקוריים פרי מכחולו של א. ו. קמבל. מייקל פטריק הרן, שכתב את ההערות בשולי הטקסט, כתב גם מאמר מאיר עיניים, המצורף בסיום, ובו סקירה של הספר משלל היבטים. כדי לא להפריע לרצף הקריאה, התעלמתי תחילה מן ההערות, למעט בכמה מקומות בודדים שבהם הן נראו לי חיוניות להבנה, וכשסיימתי שבתי לקרוא אותן בזו אחר זו. רובן ככולן מעשירות. יניב פרקש התמודד בכבוד עם משימת תרגום מורכבת, שעליה הוא מספר במבוא, ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" נקרא בהנאה מרובה.

מומלץ מאוד.

Adventures of Huckleberry Finn – Mark Twain

אריה ניר

2004 (1884)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

דני כהן, עורכת-דין יהודיה, חיה חיים אינטנסיבים ומתוכננים. כשכירה בפירמה נחשבת היא משקיעה ימים ולילות בעבודה שהיא אוהבת, ונמצאת על המסלול לשותפות. בבית היא חולקת את חייה עם דייויד, בן זוג מושלם שמתאים לה בדיוק. מילדות היא חברתה של בלה, טיפוס בוהמי הופכי ממנה, והן מסורות זו לזו כאחיות. לילה אחד, מיד אחרי שדייויד הציע לה נישואים, היא חווה הצצה אל העתיד, ומגלה שבתוך חמש שנים תחיה בבית שאינו מוכר לה עם גבר מרשים שאינה מכירה. למרות שהיא מדחיקה את החוויה, משהו בבטחון שלה במסלול חייה מתערער. ארבע שנים וחצי אחר-כך הגבר הזר יצוץ בחייה, כשהוא מאוהב בבלה, ובלה, שידעה עד אז רק מערכות יחסים בלתי מוצלחות, מאוהבת בו בכל לבה. האם העתיד שדני חזתה חייב להתגשם? ובאיזה מחיר?

שני נושאים עיקריים שלובים בספר. האחד הוא סיפור החברות בין שתי הנשים, חברות שתידרש לעמוד במבחנים כואבים ותשרוד. השני הוא הבחירות שאנו עושים בחיינו, לפעמים יותר מתוך נוחות ופחות בשל הסיבות הנכונות. למרות שעל פניו מדובר ברומן פחות או יותר שגרתי, ולמרות שמן הסתם לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, במפתיע הוא אינו נחווה כבזבוז זמן או כעוד מאותו הדבר, בזכות הכתיבה הרזה והמדויקת של רבקה סרל שעושה אותו נעים לקריאה, מושך, ומעורר הזדהות ומחשבה.

In Five Years – Rebecca Serle

אריה ניר ומודן

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

"כולם מבוגרים כאן" הוא סיפורה של משפחה בעיירה אמריקאית קטנה, כזו שבחודשי הקיץ מציפים אותה נופשים, ובשאר השנה היא מתנהלת לעצמה, מעט מנומנמת, די קופאת על שמריה, דוחה שינויים ואורבניזציה.

אם המשפחה היא אסטריד, אלמנה מזה שנים רבות, המקיימת בחשאי קשר זוגי עם ספרית מקומית. בנה הבכור אליוט מתגורר בעיירה עם אשתו ושני ילדיהם התאומים, קרוב פיזית, אך מבין שלושת הצאצאים הוא המרוחק ביותר נפשית. אליוט שאף להיות עורך-דין כאביו, אבל התגלגל לעסקי נדל"ן. ללא ידיעת אמו רכש נכס במרכז העיירה, והוא מתכנן להביא למקום עסקים גדולים ומודרניים. גם הבת פורטר נשארה במקום, ולקראת גיל ארבעים החליטה להפוך לאם יחידנית. היא מתחזקת קשר מיני עם מי שהיה בן זוגה לפני שנים רבות, ומפנטזת על גירושיו לטובתה. הבן הצעיר ניקי, הטיפוס ההופכי של אליוט כבד הראש, בודהיסט הנשוי לרקדנית צרפתיה ומכור למריחואנה, מתגורר הרחק משם. משלושתם ניקי הוא הבן המועדף, או כך לפחות חשים אחיו ואחותו. ססיליה, בתו של ניקי, הסתבכה עם בית ספרה, על לא עוול בכפה, ונשלחה על ידי הוריה לגור אצל סבתה.

הנושא המרכזי של הספר, כך נראה לי, הוא האחריות ההורית. אסטריד בעיקר שבה והופכת בנושא במחשבותיה, מנסה לחשוב מה יכלה לעשות טוב יותר. אליוט פחות או יותר פוחד מילדיו הפראים, ומותיר את הטיפול בהם בידי אשתו. פורטר תוהה אם היא עתידה להיות אם טובה, וניקי ואשתו מחפשים בדרך כלל את המוצא הקל, כמו הרחקת בתם והפקדתה בידי אסטריד. אם אסטריד מצטיירת כאחראית ואכפתית, באה סצנה אחת, שלא נדבקת בשום צורה לשאר העלילה, ובה אליוט מהרהר בחוויה מכוננת – שיחה בין הוריו שזלזלו בו באופן בוטה – וכל הסימפטיה שלי כלפיה, עד כמה שאפשר לרחוש סימפטיה לדמות שטוחה, התפוגגה.

נושא נוסף הוא קבלת השונה, החל מהחלטתה של פורטר ללדת ללא נישואים, דרך חשיפת הקשר של אסטריד עם בת זוגה, וכלה בטרנסג'דריות של אוגוסט/רובין, החבר היחיד של ססיליה בעיירה. בעיירה שמרנית, מסוג זו שבספר, אפשר היה לצפות לביקורת, לדחיה, להתחבטויות בעד ונגד, אבל הכתיבה של אמה שטראוב חפיפית מדי ושטחית מדי מכדי לייצג דילמות אמיתיות. למעט ילדה מרושעת אחת, מין מלכת כתה שכזו, העיירה כמעט מריעה לכל שינוי.

ויש גם מוות פתאומי של בת המקום, ממש מול עיניה של אסטריד, מוות שמהווה זרז למחשבות בנאליות על היותנו בני תמותה, על כך שהסוף יכול לבוא על כל אחד בחטף, ולכן יש להזדרז ולומר כל מה שיש לומר ולעשות כל מה שיש לעשות בטרם יכה.

וכך הולך לו הספר מקלישאה לקלישאה, קופץ בלי הצדקה בין זמנים, חוזר על עצמו לעייפה, ובסך הכל די דל.

לא הצלחתי להבין מדוע זכה דווקא ספר זה להיות מתורגם.

All Adults Here – Emma Straub

אריה ניר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

ב-26 באפריל 1937 הופצצה העיירה הבאסקית גרניקה על ידי מטוסים גרמנים ואיטלקים בפיקודו של וולפראם פון ריכטהופן (קרוב משפחה של "הברון האדום"). כוחותיו של פרנקו ביקשו לכבוש את העיירה, שניצבה במיקום אסטרטגי, וסימלה את העצמאות הבאסקית. היטלר ומוסוליני תמכו בפרנקו, וזיהו הזדמנות לאמן את חיל האויר שלהם. במשך למעלה משעתיים תקפו המטוסים בזה אחר זה, החריבו כליל כשלושה רבעים מן המקום, וזרעו מוות גם בדרכים הסובבות אותו, שהיו עמוסות פליטים מבוהלים. מאות אנשים נהרגו, מאות אחרים נפצעו, וההתקפה הפכה לסמל של אכזריות ושל סבל.

דייב בולינג, עיתונאי אמריקאי, מספר את סיפורה של העיירה ושל אנשיה. הוא אינו היסטוריון, ולכן מסתפק בנגיעה קלה בפוליטיקה האירופית והספרדית, ומעדיף להתמקד באנשים. במרכז העלילה שלושה אחים שהתייתמו בגיל צעיר. חוסטו הבכור מנהל את החווה המשפחתית, ג'וספה הפך לדייג, וסאבייר נשלח לשמש ככומר. דרך קורותיהם וקורת צאצאיהם הסופר מתאר את היומיום של אנשים פשוטים, את המסורות שבהן הן אוחזים, ואת שאיפתם לעצמאות באסקית. אושר וצער, אהבה ואכזבה, חברות ותחרות משמשים בחייהם זה בצד זה, חיים פשוטים שהמלחמה שיבשה וההפצצה מחתה כמעט כליל.

בספר משובצות אפיזודות קצרות מחייו של פיקאסו באותה תקופה עד להחלטתו לצייר את הטרגדיה של גרניקה לביתן הספרדי ביריד העולמי בפריז. הציור היכה גלים בשעתו, אך, כמובן, לא מנע אף אחת מן הזוועות שבאו אחריו. עד היום הוא מהווה סמל לאסון ולסבל שממיטה המלחמה.

תושביה של גרניקה ביקשו לשמר את אורח חייהם, לחיות בשלווה בקרב משפחותיהם וחבריהם, אך הפוליטיקה המקומית והעולמית לא הניחה להם. בולינג מתאר את המצוקה שאליה נקלעו את הבאסקים תחת כוחם הגובר של אנשי פרנקו, את אכזבתם מן הכנסיה הקתולית שהפנתה להם עורף, ואת האופן בו הנסיבות קרעו משפחות, כפו גלות, וגרמו לאנשים שלווים להפוך לפעילים פוליטיים. מול החן והתמימות של העיירה הוא מציב את קור הרוח המקפיא של פון ריכטהופן ואת הלהיטות של הטייסים למגר כל זכר לחיים. הספר נוגע ללב, והידיעה שכל מה שקרה עלול לקרות שוב (ובעצם קורה שוב ממש כעת) מטרידה ומכאיבה.

"גרניקה" כתוב היטב, מציג דמויות מתחבבות, מעביר מסר ברור, ומומלץ.

Guernica – Dave Boling

אריה ניר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

הולדה, בלשית במשטרה האיסלנדית, מתבשרת שהוחלט להוציא אותה לפרישה מוקדמת, מספר חודשים קודם פרישתה המתוכננת. כדי להמתיק את הגלולה מציעים לה לנצל את השבועיים שנותרו כדי לטפל בתיק שלא פוענח. הולדה בוחרת לחקור את מותה של מהגרת רוסיה, שגופתה נמצאה על החוף. החוקר שטיפל בתיק נטה להאמין שמדובר בהתאבדות. להולדה יש תחושה שמדובר ברצח.

סיפור החקירה הצטייר לי רוב הזמן תבניתי. בלשית, שהיא מעין זאב בודד, לא הצליחה להתקדם כל השנים, אולי בגלל תקרת הזכוכית, אולי משום הקושי שלה ליצור קשר אמיתי עם עמיתיה. בעבודה היא ממוקדת ומלאת אנרגיה, מחוץ לה היא חבוטה ועייפה. היא, כמובן, מגלה מיד שבחרה בתיק שטופל ברשלנות, וטווח החקירה מתרחב ממקרה מוות יחיד לתופעה חברתית. בסיפור מקביל לעלילה הראשית (וקצת עייפתי מן הסגנון הזה של סיפורים בלתי קשורים לכאורה שנפגשים בהמשך), אנו מתוודעים לקורות חייה, ועמוק עוד יותר אל תוך העלילה נגלה סודות אפלים שהיא מסתירה. כצפוי, היא מגלה שהחוקר הקודם לא התאמץ מספיק, במתכוון או שלא, ואנו מצפים לגילוי ולהישג שיביא לה תהילה, או למצער פרישה בשיא. אבל בניגוד לתבניתיות של ספרים מסוג זה, כאן מגיעה תפנית בלתי צפויה, וסיומה של העלילה, למרות הטרגיות שבו, מוצלח.

הספר מעלה כמה נושאים לדיון, שניים מהם נראים לי מעניינים במיוחד. השפעת אישיותם של החוקרים, האמונות והתחושות והמשקעים האישיים שהם נושאים איתם, על תוצאות החקירות שהם מנהלים, והעובדה המצערת שאנשים בעצם אינם מכירים באמת את אלה שאיתם הם מתחככים על בסיס יומי.

על כריכת הספר הוצהר כי הוא "שילוב מנצח של מותחן מעולה עם עומק פסיכולוגי מהדהד". מכיוון שמצד אחד לא חשבתי שהוא מותחן מעולה, אך מצד שני, הסיום והשאלות הפסיכולוגיות המעניינות מייחדים את הספר ומהדהדים, ההמלצה שלי עליו חיובית אך מסויגת.

Dimma – Ragnar Jónasson

אריה ניר, מודן

2022 (2015)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

שלוש דמויות מספרות את עלילת "בעירה". ג'יוואן, אשה צעירה, נחשדת על לא עוול בכפה בהשתתפות בארוע טרור קטלני; לאבלי, טרנסג'נדרית, שואפת להיות שחקנית, ולומדת אנגלית בעזרתה של ג'יוואן; ומר חינוך גופני, מלמד בבית הספר שבו למדה ג'יוואן. שני האחרונים בטוחים שהצעירה חפה מפשע. כל השלושה הם תושבי שכונת עוני, בעלי סיכויים קלושים בלבד להחלץ ממעמדם.

בעוד ג'יוואן נמקה בכלא ומקווה שהטעות שהביאה אותה אליו תתברר, חייהם של שני האחרים מקבלים תפנית חיובית. לאבלי זוכה בהזדמנות לככב בסרט, והמורה מתגלגל איכשהו למשרה פוליטית שמשפרת את איכות חייו. התפניות הללו מגיעות עם תג מחיר שלא הם עתידים לשלם, שכן הם נדרשים לבחור בין נאמנותם לאמת שתציל את ג'יוואן ובין ההזדמנויות הטובות שנפתחות בפניהם.

מייגה מג'ומדר מוליכה את הקורא אל חייהם העצובים של אנשי השוליים בהודו, אל השחיתות הפושה בכל, אל שנאת המוסלמים, ואל הפוליטיקה הצינית. יחד עם זאת, למרות שהעלילה ממוקמת בהודו, הסיפור, כשמקלפים ממנו סממנים מקומיים, הוא אוניברסלי. עסקנים פוליטיים קטנים, שמוכנים לשרת את אדוניהם כדי לפלס לעצמם דרך אל הצמרת, אנשים שמוצאים לעצמם תירוצים להשקיט מצפון מייסר ולהצדיק מעשי עוולה, שכדי לשפר את חייהם דורכים על אחרים – אלה נמצאים בכל מקום.

למרות הכתיבה השוטפת למדי ולמרות הנושאים המעניינים, הספר חלש בעיני. אין בו שום אמירה שאינה טריוויאלית או שלא שמענו קודמת בדרכים מוצלחות יותר. הדמויות די שטוחות וחד מימדיות, מרבות מלל ובכל זאת אינן הופכות מוכרות ומפוענחות דיין, גם כשהסופרת מעבדת את סיפורן ומגישה אותו בכפית. אפשר היה אולי "להחליק" את המגרעות הללו, לולא היתה הכתיבה מחושבת מאוד, ומאמץ התפירה שלה גלוי כל-כך. בעיני, ה"איך" השתלט על ה"מה", והפך את הקריאה לבלתי נעימה (תהיתי על מה ולמה נבחר לספר השנה של הגרדיאן ושל הניו-יורק טיימס, כפי שנכתב על הכריכה. ובכן, הוא לא. הוא מופיע בתוך רשימה ארוכה של עשרות ספרים שהעיתונים הללו ממליצים עליהם).

A Burning – Megha Majumdar

אריה ניר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק