תגית: דנה כספי

כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.

השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.

מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".

קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".

למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.

המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.

"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.

דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.

אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".

Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård

מודן

2022 (2011)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, ביקר הסופר והעיתונאי השבדי סטיג דאגרמן בערים החרבות של גרמניה המובסת, ותיאר את שראו עיניו. גרמניה, שנשלטה על ידי בעלות הברית, עדיין לא התחילה להתאושש מתוצאות המלחמה, ובעיקר מתוצאות ההפצצות המסיביות על עריה. דאגרמן מתאר עם עני מאוד ברובו הגדול, מוכה רעב ועסוק במאבק על פת לחם ועל הישרדות. למרות היותו אנטי-פשיסט, ולבטח לא מאוהדי היטלר ומשטרו, הוא סירב לראות בגרמנים כולם ציבור אחיד נגוע בנאציזם, וסבר כי יש לשמר את החמלה גם אם מדובר באויב מאתמול. את התרשמויותיו פרסם בשורה של מאמרים בעיתוני שבדיה, ושנה אחר-כך קיבץ את המאמרים בספר. לספר מצורפים שני מבואות, האחד מאת הסופרת הגרמניה אלפרידה ילינק, שעוסק בתפיסת עולמו של הכותב, והשני מאת העיתונאי האמריקאי מארק קורלנסקי, שחלקו הגדול מתייחס להיבטים המעשיים והמוסריים שבהפצצת ערי גרמניה.

דאגרמן היה סופר פורה ומצליח, עד שב-1954, בהיותו בן שלושים ואחת, שם קץ לחייו. כתיבתו בספר זה רהוטה, מדויקת ומנומקת, אבל התקשיתי מאוד לגייס את החמלה שביקש. כן, ילד רעב שחי במרתף מוצף הוא ילד שסובל על לא עוול בכפו, אבל הניתוק בין מה שקורה בהווה של הספר לבין מה שקרה באותו המקום בדיוק שנה ועשור קודם לכן הוא בלתי אפשרי. וזהו בדיוק מה שחורק בספר הזה. כולו הווה מנותק. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו הוא מספר על רכבת המגורשים, תושבי עיר גרמנית שעברו במהלך המלחמה לכפרי בוואריה, וכעת גורשו על יד הבווארים חזרה אל עירם. דאגרמן מתאר את מצבם העגום של המגורשים שנאלצים לחיות בתוך רכבת, שאינה ראויה אפילו להובלת משאות ובעלי חיים. אנשים סביבו מביעים תסכול: "היית מאמין, בני אותו עם מגרשים זה את זה. גרמנים נגד גרמנים. בעינַי זה הנורא מכול." אבל אף מילה על צחוקו הציני של הגורל, ועל העובדה שאותם אנשים לא אמרו את המשפט הזה כשיהודים-גרמנים נדחסו לרכבות. באותה רוח, כשהוא מבקש לטעון כי כשאנשים אומרים שהיה טוב יותר בתקופת היטלר – כי רעב עם שתי פרוסות לחם ליום גרוע יותר מרעב עם חמש פרוסות – הם אינם בהכרח אוחזים בדעות נאציות, הוא מתעלם בחוסר אלגנטיות מדעותיהם בשנים קודמות. "המצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה", הוא כותב, למרות שהוא מתאר באותה נשימה גם איכרים גרמנים שחיים ברווחה יחסית ובורגנים שכבר התאוששו.

ובכלל, לגורלם של היהודים אין כמעט זכר בספר, למעט בפרק על תהליך הדה-נאציפיקציה שהוא שם ללעג, חלקית בצדק. מי שלא בקיא בהיסטוריה יכול להסיק שהדבר הגרוע ביותר שקרה ליהודים באותן שנים הוא שלא היו נחמדים אליהם. אם מוזכרים בספר מחנות ריכוז, ההקשר הוא פוליטי, לא גזעי.

אז כן, היתה הצדקה לשיקומה של גרמניה למרות פשעיה, וכן, לא כולם היו נאצים, ונכון, יש לשמור על "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא". אבל צמצום הספקטרום להווה בלבד הוא בגדר עיוורון והיתממות, והוא זועק במיוחד כשהוא מגיע ממי שניחן בבירור בעין בוחנת ובכושר אבחנה לפרטים ולתהליכים.

לכן, למרות כתיבה טובה, ולמרות הדיון המוסרי שהוא עשוי לעורר, לא אוכל להמליץ על הספר.

Stig Dagerman – Týsk Höst

אפרסמון

2022 (1946-7)

תרגום משבדית: דנה כספי

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי

טובה ינסון, הסופרת והמאיירת הפינית-שבדית, המוכרת בעיקר כיוצרת של המומינים, כתבה גם נובלות וסיפורים למבוגרים. "לנסוע עם מטען קל" הוא קובץ המכיל שנים-עשר סיפורים, שברובם נכללת נסיעה כלשהי, תמיד נושאת מטען שאינו קל כלל.

הסיפור הנושא את שם הקובץ, ואחד הטובים שבו, מסופר מפיו של גבר שקץ בחברת בני אדם. הוא מרגיש חנוק במחויבויות החברתיות היומיומיות, ולכן הוא קם ועוזב. לא באקט של מחאה, לא בטריקת דלת, רק בהחלטה שקטה. הוא משאיר דירה מסודרת, שאליה אינו מתכוון לחזור, אורז את המינימום הנדרש, ועם המטען הקל עולה על אניה, חש תחושת חופש מסחררת, והחלטתו נחושה לאמץ הלך רוח נונשלנטי, או לפחות הליכות מתאימות. עד מהרה יגלה שאינו יכול להפוך את עורו, ושאת הבדידות המיוחלת לא ימצא באנית נוסעים הומה אדם.

"השחפים" הוא בעיני המבריק ביותר בקובץ. מורה, שהעבודה בחברת ילדים מערערת אותו, נוסע עם אשתו אל אי מרוחק בנסיון להרגע. על הפערים בין השניים מספרת טובה ינסון באמצעות יחסם אל הציפורים באי.  

עוד אחד מהחביבים עלי הוא "האשה ששאלה זכרונות", שבו אמנית שבה אחרי שנים אל דירת הסטודיו שבה התגוררה בעבר. במקום גרה כעת אשה שהיתה בשולי החברה שהקיפה את האמנית. במשך השנים שעברו ניכסה לעצמה את זכרונותיה של חברתה, והטירוף המסתחרר במוחה מחלחל אל האמנית.

בין הסיפורים האחרים בספר – מכתבים מקוראת צעירה ביפן, שנפשה יוצאת למסעות, אך עליה להשלים עם המחשבה ש"עלי לפגוש סופרת רק בספריהָ"; ילד עירוני המגיע לכפר לתקופת הקיץ, ומשרה קדרות על מארחיו; זקן המאבד חלקים מזכרונו בעיר זרה; אמן צעיר המחפש את קולו היחודי; ועוד.

הטבע משחק תפקיד מפתח במרבית הסיפורים. איים משמשים כאמצעי המבודד כמה מן הדמויות מן היומיום ומזרז פורקן רגשי; קור מקפיא שורר בכמה מן העלילות; היער מפחיד ילדים, ואולי מהווה טריגר להתאבדות; נוף דרמטי משתלב בחיבתה של אחת הדמויות לספרי מתח.

הפרוזה של ינסון אינה מתמסרת בקלות. העלילות אינן מסובכות, אך מעין ערפל רגשי שרוי עליהן, משהו זר שבהעדר מילה מדויקת לתארו, ומשום שהוא נובע מן הרקע התרבותי-חברתי, אכנה אותו "פיני". בספרה "הרמאית הישרה" הזרות והמוזרות הטביעו את העלילה, ונראו לי כעודף התחכמות. בסיפורים שב"לנסוע עם מטען קל" הן משתלבות היטב בעלילות. דנה כספי תרגמה יפה, והסיפורים מיוחדים ומומלצים.

Resa med Lätt Bagage – Tove Jansson

קרן וליברוס

2021 (1987)

תרגום משוודית: דנה כספי

בני משפחת בראיי חיים באי הקרוי על שמם, קילומטר אורכו ומחצית הקילומטר רוחבו. האי הבדוי הוא חלק מאיי לופוטן בים הנורבגי, סמוך לקצה הצפוני של המדינה. מאה שנים קודם זמננו, המשפחה מתפרנסת מעמל כפיה, בעיקר מדיג וממכירת מוך, מצוידת בכלי עבודה פשוטים ללא מיכון מתוחכם, ומנהלת את חייה על פי תכתיבי מזג האויר. כשהספר נפתח המשפחה מונה חמש נפשות – הנס ומריה ובתם אינגריד, מרטין אביו של הנס, וברברו אחותו, המוחזקת בעיני כולם כרפת שכל. המוות יקח שניים מהם, אחת תאבד את כל כוחותיה, ושלושה ילדים יצטרפו ויזרימו דם חדש.

נדמה שההמשכיות היא מונח מפתח בחיי האי. משום כך איננו לומדים הרבה על עברו של מרטין, ומשום כך אין חשיבות מרובה לשיוכם המשפחתי של המצטרפים לחבורה. השלשלת היא החשובה, הפרטים המרכיבים אותה פחות. מאותה סיבה איש אינו מעלה בדעתו לעשות שימוש חוזר בחורבות המבנים העתיקים באי; הם מעדיפים למצוא אבנים חדשות ולאפשר לשרידים לעמוד במקומם כמו מצבת זכרון או בית קברות.

בני בראיי חיים ביקום בזעיר אנפין משל עצמם, וטוב להם בכך. כשהנס מוצא משקפת משובחת שהיתה שייכת לאביו, הוא מעיף מבט ביבשה ובאיים שכנים, ומחביא את המשקפת, ממש כמו שעשה אביו שנים קודם לכן. אין להם צורך בהתבוננות החוצה, למעט לצרכי מסחר, בירוקרטיה ודת. מריה יוצאת דופן מבחינה זו, ויקובסן מכנה אותה "הפילוסופית כאן באי"; היא ניחנה במבט מפוצל, מכיוון שבאה מאי אחר. כמה מן העימותים בינה ובין הנס נובעים מהיותה כאן ושם גם יחד.

וכך מתנהלים להם חיים של שגרה מפרכת, תחת סערות משתקות וחום לוהט, בין עבודת האדמה והצאן לדיג בתנאים קשים. נדמה כי דבר אינו משתנה פרט לחילופי הדורות, כשמעמד עמוד התווך של המשפחה עובר כמעט בהיסח דעת ממרטין להנס.

השינוי המהותי מגיע כשבעקבות משבר כלכלי הנס מסכים לצרף את האי למסלול ספינת החלב, המפליגה בין האיים, אוספת את תוצרת החלב, ומשמשת להובלת נוסעים ומסעות. "ספינת החלב", כותב יקובסן, "הפכה לשעון, והיא מאפשרת להם לחיות לפי שעון היבשת". השינוי הזה יניע גל של תמורות, שתחילתו בהחלטתה של אינגריד לעזוב את האי ולעבוד כמשרתת ביבשת, וסיומו בשימור המשכיותו של האי תוך מתן דריסת רגל לקידמה.

בשולי העלילה, חלק מן השינוי מתגלם במעמדן של הנשים. בעבר לא היו בבית כסאות לנשים, והן אכלו בעמידה לצד הגברים. חלוקת העבודה בין גברים לנשים היתה חד-משמעית ומובהקת – גבר לא נכנס לרפת, אשה לא יצאה לדוג. בהדרגה מתיישבות הנשים כולן, גבולות התפקידים מיטשטשים, ותפקיד עמוד התווך אינו שמור לאבי המשפחה לבדו.

בספרה "אווזים" כתבה עלית קרפ על ביקור באיי לוטופן בעקבות הספר, והתיחסה להיבטים עיקריים בכתיבתו של יקובסן, ביניהם בחירת הדמויות שלו: "יקובסן מציג בכתיבתו את נידחי החברה לא רק כחלק שהחברה מצווה לסבול אותו ולטפל בו, אלא כתוספת שגואלת את החברה מסתמיותה ומהבליה, ומעניקה לה ערך מוסף שעתיד להתגלות". ב"ילדת פלא" היתה זו לינדה, שנחשבה מפגרת, אך יחודה השפיע עמוקות על סביבתה. ב"הבלתי נראים" ברברו רפת השכל תשפיע על גורלו של האי, אך הנידחות אינה מנת חלקה בלבד.

"הבלתי נראים" הוא ספר של שגרה, ללא דרמות מטלטלות גדולות, או אולי מדויק יותר לומר שהדרמות משניות לשגרה. כתוצאה מכך, וגם משום שיקובסן יצר ספר מקרעי עלילה, המאתגרים את הרציפות, נדמה רוב הזמן שלא קורה דבר, מלבד מאמץ קיום סיזיפי. יחד עם זאת, הפרטים מהם מורכב היומיום, והטבע הדומיננטי – כולם מתורגמים יפה על ידי דנה כספי – מצליחים לשלב את הקורא באוירת המקום ובחיי תושביו, כמו היה אורח של קבע. "ילדת פלא" הוא, בעיני, יצירה משובחת יותר, אך "הבלתי נראים" מיוחד אף הוא.

De Usynlige – Roy Jacobsen

כתר

2015 (2013)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

פין, ילד צעיר, מתגורר עם אמו באוסלו. אביו של פין עזב את המשפחה שנים קודם לכן, נישא שוב, ונהרג זמן קצר אחר כך בתאונת עבודה, ולפין אין כל זכרון ממנו. קצבת השארים מועברת לאשתו השניה וללינדה, הבת שנולדה מן הנישואין השניים, ואמו של פין מפרנסת בדוחק את היחידה המשפחתית הקטנה שלהם מעבודה בחצי משרה בחנות נעליים. שני שינויים מהותיים מתחוללים בו זמנית בחייהם וכרוכים זה בזה. כשהם מפרסמים מודעה על השכרת חדר בדירתם הקטנה, כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, מופיעה על סף ביתם אשתו השניה של האב, ומבקשת להפקיד בידיהם את לינדה, משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לגדל אותה. משק הבית מורכב כעת מארבעה אנשים – פין ואמו, אחותו למחצה לינדה, וקריסטיאן, הדייר החדש, שאמור לנהל חיים עצמאיים בחדרו.

התקופה היא תחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ופס הקול של הספר הוא Sånt är livet – "אלה החיים" או "ככה זה בחיים" על פי התרגום של דנה כספי – שיר שהיה פופולרי בנורבגיה ב-1962. השיר הקצבי, בעל השם הפטליסטי מעט, אינו מעיד על עלילת הספר, אולי רק על דרך ההנגדה. פין, ילד בעל מודעות עצמית בוגרת לגילו, אינו מי שמשלים עם מה שהחיים מטילים לפתחו. הוא שואל, הוא מנתח, הוא נוקט עמדה, הוא פועל באימפולסיביות של ילד מעורבת בחושים חדים של מי שמכורח הנסיבות לא זכה לילדות שגרתית נטולת דאגות.

רוי יקובסן מפליא לשלב בין תבונתו של המספר הבוגר – פין בגוף ראשון – לתחושותיו של הילד. כך, לדוגמא, הוא מספר על התלבטויותיה של אמו, כשהיא שוקלת אם לאסוף את לינדה אל ביתה: בשבועיים האלה אמא הספיקה לא רק לחשב את ההוצאות, היא מספרת לי עכשו, אלא גם לשאול את עצמה, מה אנשים יגידו אם לא ניקח אותה? ואיך אנחנו נרגיש? וחוץ מזה, מה יקרה לילדה בבית יתומים? שלא לדבר על מה שאבין רק כשאגדל: האם לא עדיף להיות האלמנה שהצליחה לעשות את מה שצריך לעשות, מאשר להיות זו שהרימה ידים וברחה מאחריות בגלל משהו מטופש כמו התמכרות לסמים שהביאה על עצמה? פין עצמו מגיב לרעיון בתערובת מובנת של רגשות. בהיותו בעל הלב הרחב שהנו (אמו אמרה, שאני לא יכול לרחם על כל אחד כאן בעולם, ציינה שאני מביא הביתה כל הזמן כלבים וחתולים שאני רוצה לאמץ, אתה תהרוס לעצמך את החיים, פין, אם תאמין שאתה כאן כדי להציל מישהו) אימץ את לינדה מן הרגע הראשון, וכילד, שהתרגל להיות בן יחיד, לבו נצבט כשהילדה אחזה בחוזקה בידה של אמו, וכשזכתה לתשומת לב מיוחדת. משום שפין הבוגר מתאר בנאמנות את תחושותיו של פין הילד, תחושות שהן, מפאת גילו, לא פעם מעומעמות, הקורא מוצא עצמו מעורב בעלילה, מודע לדברים שהילד עתיד לגלות.

לינדה, רק בת שש, מביאה עמה שק של בעיות. יש הרואים בה מפגרת, אולי דיסלקטית, אולי פגועת טראומה. בעצם נוכחותה, ומכוחו של יחודה, היא תשפיע עמוקות על בני הבית, סודות נסתרים יצופו, פין יגלה בתוך עצמו תכונות שלא הכיר, קשיים יתגלעו ולא כולם ייפתרו.

מערכת היחסים בין פין ואמו מונחת בבסיס העלילה. האם, אשה צעירה שנבגדה ונותרה אם יחידנית, מתיחסת אל פין גם כאל ילד שעליה לגדל וגם כאל שותף ותומך. פין עצמו, כך נראה לי, כמה להיות ילד קטן לאם יציבה וברורה, ובבגרות קודם זמנה מתמודד עם התנודות ברגשותיה. התיאור האמין והרגיש של הקשר ביניהם הוא, בעיני, הישג ספרותי מיוחד.

שום דבר בסיפור אינו טריוויאלי ואינו מתרחש כמצופה, ולמרות שהוא אינו ספר מתח, רחוק מזה, התחושה תוך כדי קריאה היא של סקרנות ודריכות ותקווה לטוב.

"ילדת פלא" הוא ספר התבגרות כתוב מצוין, מטפל בנושאים של משפחה ואחריות וחברות, משרטט בנאמנות דמויות בלתי נשכחות, מרגש ומומלץ מאוד.

Vidunderbarn – Roy Jacobsen

כתר

2011 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום זאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה.

טְרוֹנְד, בשנות השישים לחייו, גר לבדו בבית הזקוק לשיפוץ בכפר במזרח נורבגיה. במשך שנים רבות, אולי כל חייו, השתוקק לשקט ולבדידות של הכפר, וכעת, אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים, מימש את תכניתו. הוא לא הביא אתו טלויזיה, לא התקין קו טלפון, לא עדכן את בנותיו מנישואיו הראשונים באשר לכתובתו החדשה. לאנשי הכפר הוא מספר כמה עובדות מחייו, ודי לו בכך. איש אינו יכול לגעת בו, כי הוא אינו רוצה בזה. חמישים שנה קודם לכן, ב-1948, כשהיה בן חמש-עשרה, בילה קיץ בחברת אביו בכפר דומה על גבול שבדיה. הקיץ האידילי, שזור עבודה קשה וקִרבת נפש בין האב ובנו, ידע גם טרגדיות, כשילדם של השכנים, כבן עשר, נהרג בשוגג. אותו קיץ התייחד גם בהתוודעות הראשונה של טרונד לקורותיו של האב במחתרת האנטי-נאצית בנורבגיה הכבושה. ואותו קיץ היה גם הפעם האחרונה בה ראה הבן את אביו.

סיפורי שלוש התקופות – המלחמה, השהיה האחרונה בצוותא, וחייו של טרונד בהווה – מסופרים בספר לסירוגין, ובהדרגה נחשפות הנימים הנסתרות הקושרות ביניהם. פר פטרסון מצליח, בכתיבה מרשימה, לצפות בארועים מעיניו של טרונד בשלוש נקודות מבט שונות, תלויות גיל. בתקופת המלחמה, כשהאב נעלם לתקופות קצרות או ארוכות ללא הסבר, טרונד בן השתים-עשרה היה ילד תמים למדי, מקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, כמעט ללא תהיה ושאלה. בתקופת הקיץ רב הארועים הוא היה בעיצומו של תהליך התבגרות, עדיין ילד נותן אמון, אבל כבר על סף הגבריות, מבחין בדברים המתרחשים מחוץ לו, מתחיל להבין שאביו הוא אדם לעצמו. בהווה, על סף הזיקנה, טרונד מצוי בעיצומו של תהליך השלמה וקבלה. הוא מציב גבולות בינו ובין סביבתו, ומנסה ליישם לקחים ששמע מאביו. "תן לזה לשקוע, טרונד, פשוט תניח לזה. אין לזה שום שימוש", יעץ לו האב, כשהנער נפל מגבו של סוס ויותר משנפגע פיזית חש כאב נפשי. "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך", אמר לו כשחשש לקצור סרפדים בחצר ביתם. הוא שוקע בשגרה, מתאמץ לדכא את הבהלה כשזו מופרת.

חייו של טרונד נטועים בטבע הנורבגי, ביופיו עוצר הנשימה ובקשיים העצומים שהוא מערים. תיאוריו של פטרסון את הצבעים, הריחות והקולות, הקור המקפיא, הרוח השורקת, השלג המצטבר, הנהרות השוצפים, מדויקים וחיים. הטבע האנושי והטבע הפיזי שלובים זה בזה, חומלים ומתאכזרים, שלווים וסוערים.

"יוצאים לגנוב סוסים" הוא ספר המסופר בעדינות. סודותיו נחשפים כמעט בלי משים, בסגנון השלוו, כמעט סטואי, שטרונד אימץ לעצמו ולחייו. רגשותיו העמוקים מקבלים משנה עוצמה דווקא משום שאינו נותן להם ביטוי מילולי נסער. את כאביו הניח מאחור, נאמן לעצת אביו. לא במקרה בחר בוריאציה על עצת האב – אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו – לסיום סיפורו.

מומלץ מאוד.

Ut og Stjæle Hester – Per Petterson

כתר

2007 (2003)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

"גשם חייב לרדת", החמישי בסדרת "המאבק שלי", מתרחש בברגן שבמערב נורבגיה. קרל אובה בן התשע-עשרה, אחרי שנת הוראה בצפון המדינה, כפי שתואר ב"לרקוד בחשכה", מגיע לברגן, בה מתגורר אחיו אינגבה, כדי ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. הספר מתאר, בפרטי פרטים כרגיל, את שעבר עליו באחת-עשרה השנים הבאות, את עולמו הגלוי לעין ואת עולמו הפנימי, את מאבקיו לכתוב עד לפרסום ספרו הראשון "מחוץ לעולם" ב-1998, ואת התאהבויותיו עד לקץ נישואיו הראשונים.

מכיוון שכל ששת ספרי "המאבק שלי" הם למעשה יצירה אחת, סקירה על הספר הזה תהיה במידה רבה חזרה על דברים שכתבתי על קודמיו – "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות" ו"לרקוד בחשכה". כמו בקודמים, גם כאן קריאת החוויות הפרטיות של הסופר אינה נחווית כהצצה אל חייו, אלא משולה להתבוננות עצמית אל תוך פנימיותו של הקורא. המודעות העצמית החשופה של הסופר אינה נתפסת כראוותנות, אלא ככנות פשוטה ובלתי מתיפייפת, והריאליזם הדקדקני מאציל משמעות לשלל פרטי הפרטים ולתמונה השלמה העולה מהם.

אם כך, במקום לחזור על עצמי, אצטט כאן כמה קטעים מן הספר, בתרגומה היפה של דנה כספי.

הציטוט הראשון מתייחס לארוע שביקש הסופר לשלב בספרו הראשון, ולחששותיו מפני ההיבטים הביוגרפיים שבו. אני סקרנית להבין את התהליך שעבר עליו מאז שכתב את המשפט הבא ועד שחייו הפכו, ביוזמתו ומרצונו החופשי, ליצירה בת שישה כרכים. אולי הספר השישי ישפוך על כך אור:

"גורם נוסף היה אי הנעימות שאני עצמי ארגיש אם אכניס את עצמי לסיפור, כי משהו בו היה אמיתי ואסור שאיש אי-פעם ידע על כך, ואם אכתוב זאת הוא יהיה קיים בעולם ולא רק בתוכי, ולא משנה כמה גדול יהיה החלק הבדוי".

כשאני מנסה להסביר מה בטקסטים שלו מהפנט כל כך, ולא מוצאת מלים, בא הסופר עצמו לעזרתי ומתאר את שקסם לו בכתיבתו של סופר נורבגי אחר, תור אולבן:

"מה הופך את הפרוזה של אולבן לטובה כל כך, מה בעצם מתרחש בה. היה בה מין שוויון בין החומרי לבין בני האדם, שבו אין לממד הפסיכולוגי מקום, וכתוצאה מכך הדרמה הפסיכולוגית התרחשה כל הזמן, לא רק בעת משבר, כשמישהו התגרש או איבד אב או אם, או התאהב והוליד ילד, אלא כל הזמן, בזמן שהדמות שתתה כוס מים או רכבה אל תוך החושך על אופניים עם פנס שנדלק ונכבה, או שפשוט לא היתה שם, בחלל הריק שאותו היטיב כל כך לתאר. והענין לא היה משהו שנאמר או נכתב, הוא לא היה בטקסט, הוא היה הטקסט. השפה הוציאה אותו, כפי שנהגנו לומר, באמצעות התנודות והביטויים שלה, לא ברמת האמירה, אלא בצורתו".

שני הציטוטים הבאים מדגימים את רמת המודעות העצמית של הסופר, ואת היכולת שלו לפרק את אישיותו לגורמים, מבלי להסחף לרחמים עצמיים, וגם מבלי להתנצל. השני שבהם מתייחס לשתקנותו בחברה, ואני תוהה אם כתיבת "המאבק שלי" היא מעין שחרור פקק, מתן רשות למלים לנבוע:

"אפילו אז הרגשתי מזויף, אחד שבמוחו מחשבות שאיש מלבדו לא חושב ושאסור שאיש ידע עליהן. מה שעלה באותם רגעים הוא אני עצמי, זה מי שאני. כלומר הדבר בתוכי שידע משהו שאחרים לא ידעו, הדבר בי שלעולם לא אוכל לחלוק עם איש. והבדידות, שעדיין חשתי עכשו, היתה משהו שתמיד נאחזתי בו מאז שכן היא הדבר היחידי שהיה לי. כל עוד היתה לי הבדידות איש לא יוכל לפגוע בי, כי הדבר שבו יפגעו – אם יפגעו – הוא בעצם משהו אחר. את הבדידות איש לא יוכל לקחת ממני. העולם היה חלל שבו התנועעתי, מקום שבו כל דבר עלול לקרות, אבל בחלל שהיה בתוכי, מה שהיה אני, הכל תמיד נשאר כשהיה. כל כוחי הסתתר שם. היחיד שידע איך להגיע לשם היה אבא, והוא אף עשה זאת בחלומותי, היה עומד בתוך נשמתי וצועק עלי".

"טוב, בעצם ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן, היה בי משהו שאנשים לא רצו, משהו שהם ניסו להתחמק ממנו, אם אפשר. משהו בי, משהו באופן ההתנהגות שלי. אבל מה? לא ידעתי. שאני ממעיט כל כך בדיבור, ברור, יכולתי להניח בוודאות שכולם שמו לב לזה ולא התלהבו במיוחד מהשתקנות שלי. אבל אולי גם לא התלהבו מכך שהמעט שאמרתי הוביל לעתים קרובות לנושאים לא מתאימים לשיחה. הרבה פעמים אמרתי דברים מעומק הלב, על כל פנים ברגע ששקעתי עם מישהו בשיחה בארבע עיניים, ומשיחות כאלה אנשים ברחו כמו ממגפה. האפשרות האחרת היתה לא להגיד שום דבר בכלל. אלה היו שני מצבי הפעולה שלי, בזה הסתכם כל הטווח שלי".

כדי שלא יתקבל רושם של קדרות גורפת, הנה ציטוט מקסים שעניינו השפעת האושר שבהתאהבות:

"מיד אחר כך, כשנעצרתי בראש הגבעה והשקפתי על העיר שהשתרעה לרגלי, תחושת האושר היתה פראית כל כך שלא ידעתי אם אהיה מסוגל ללכת הביתה, אם אהיה מסוגל לשבת בדירה ולכתוב, לאכול, לישון. אבל העולם בנוי כך שהוא בא לקראתך בדיוק ברגעים כמו אלה, האושר הפנימי מחפש מקבילה חיצונית, ומוצא אותה, הוא תמיד מוצא אותה, אפילו באזורים העגומים ביותר בעולם, כי אין דבר יחסי יותר מיופי".

ועוד על האהבה:

"כשהייתי איתה הרגשתי כאילו משהו נשאב מתוכי. הקודר התבהר, הפיתולים התיישרו והמוזר הוא שזה לא בא מבחוץ, היא לא האירה את צדדי האפלים, לא, זה היה משהו שהתרחש בתוכי משום שראיתי את עצמי בעיניה, ולא רק בעיני, ובעיניה הרי לא היה בי כל פגם, להפך. כך השתנה האיזון. כשהייתי עם גונבור כבר לא רציתי להרע לעצמי".

"גשם חייב לרדת" הוא עוד פרק ביצירה נפלאה ומאוד מומלצת.

Min Kamp 5 – Karl Ove Knausgård

מודן

2019 (2010)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

תמיד הסתכלתי לעבר מה שמתרחש בין אנשים […], תקופה ארוכה אף האמנתי שאני יודע לעמוד על טיבם של אנשים, אבל זה לא נכון, לאן שלא פניתי ראיתי רק את עצמי.

"מוות במשפחה" הוא הספר הפותח את שישית "המאבק שלי" המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד. כמו בספרים האחרים בסדרה (מסיבות שונות קראתי את השני עד הרביעי לפני שהגעתי אל הראשון), גם כאן הסופר מספר את עצמו, מניח את חייו תחת מיקרוסקופ, אך התוצאה אינה ראוותנות מצד הכותב ומציצנות מצד הקורא, אלא התבוננות עצמית של הקורא בחייו שלו, שונים ככל שיהיו מאלה המתוארים בספר.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתרחש בעיקרו סביב גיל שש-עשרה, על סף הבגרות, והשני סביב גיל שלושים, בימים שבין קבלת הידיעה על מות אביו ועד סמוך ללוויה. בספר שכותרתו "ילדות" (או בשמו המקורי "המאבק שלי 3") תוארו בהרחבה ובפירוט שנות ילדותו של הסופר, מגיל שש עד שלוש-עשרה, ילדות מבלבלת, שעמדה בצל הטרור המאיים שהטיל אביו. ב"מוות במשפחה" ("המאבק שלי 1") הוא מתעכב על אפיזודות מילדותו, מהן מצטיירת סאגת היווצרות אישיותו, אך נדמה שיותר מכל תעיד על היחסים בינו ובין אביו האימה שאחזה בו ובאחיו – קרל אובה כבר בן שלושים, אינגבה מבוגר ממנו – כשעולה בדעתם האפשרות שהאב בעצם לא מת. בשנתיים-שלוש האחרונות לחייו, לאחר גירושים שניים ולאחר שהפך לאלכוהוליסט, חזר האב לגור עם אמו, סבתם של האחים. הוא סילק את העוזרים ששכר אחיו, ולא איפשר לאף אדם להכנס אל הבית. האם מצאה אותו מת בכסאו, והזעיקה אמבולנס, אך מכיוון שהיא מבולבלת על סף השיטיון, חיה בתוך הזוהמה הבלתי נתפסת שחולל בנה, סובלת מתת תזונה ומשתוקקת לאלכוהול, האחים תוהים אם אבחנה נכון את מצבו. העובדה שטרם ראו את גופתו מעצימה את ספקנותם. כשדלת הכניסה לבית הסבתא נטרקת, שני הגברים, הנאבקים בעזובה ובטינופת, מתבוננים זה בזה.

זה אבא?

הוא חזר?

הייתי מפוחד כפי שלא הייתי אף פעם.

נשמעו צעדים במדרגות.

זה אבא, ידעתי זאת.

אוף, איזה חרא, עכשו הוא בא.

פניתי ונכנסתי לסלון, ירדתי לדלת הפונה למרפסת, מוכן לצאת דרכה בכל רגע, לחצות את המדשאה בריצה, לברוח מהעיר ולעולם לא לשוב אליה.

הוא בטח מטורף מרוב זעם. מה לכל הרוחות אנחנו עושים, מחטטים ככה בחפציו, באים הנה ומתפרצים ככה לחייו?

הספר נפתח בדיון במוות. לולא הכרתי את הסופר, הייתי חושדת שכוונתו פרובוקטיבית, אך בהכירי את כתיבתו, הנטולה כוונות נסתרות והבלתי מתנצלת, החשדנות ממני והלאה. הוא כותב על תפיסת המוות, ועל האבחנה בין האופן בו אנו מתיחסים אל מוות חדשותי-טלוויזיוני, גרפי וחשוף ובוטה, ליחס אל מותו של היחיד, שכרוכים בו כבודו של המת – מונח שהוא מפרש בפירוש יחודי לו – והַצְנעה מהירה של גופתו. סיומו של הספר שב אל נושא זה, וביתר שאת אל קבלתו של הבלתי נמנע: עכשו ראיתי את המוות. ראיתי שלא היה עוד הבדל בין מה שהיה פעם אבי ובין השולחן שעליו הוא מוטל, או הרצפה שעליה עמד השולחן, או התקע בקיר תחת החלון, או הכבל המחובר למנורה הקטנה על הקיר הסמוך. והרי האדם הוא רק צורה בין צורות אחרות שהעולם מבטא פעם אחר פעם, לא רק במה שחי אלא גם במה שאינו חי, משורטט בחול, באבן, במים. והמוות, שתמיד היה בעיני הדבר הגדול והחשוב ביותר בחיים, קודר, מושך, לא היה יותר מצינור מטפטף, ענף נשבר ברוח, מעיל המחליק מקולב ונופל ארצה.

בין הפתיחה לסיום, באמצעות פרטי פרטים של היומיום, בהווה ובעבר, מבצבצות ועולות תפיסת עולמו של הסופר ותובנותיו. הוא תוהה על משמעות חייו ועל מטרתם, מדמה אותם – כשהוא נשוי ואב לשלושה, כמתואר בהרחבה ב"גבר מאוהב" ("המאבק שלי 2") – לסירה בתעלת מים סכורה, הכמהה לפתיחת השער ולתנועה קדימה, אך בה בעת גם לשמירה על השגרה המגוננת. הוא מספר על מלאכת הכתיבה ועל תפקידה בחייו. הוא מתאר את ספקותיו באשר ליכולתו להיות אב, משום שאביו היה מי שהיה, ואינגבה, לאחר שנולדו ילדיו, היווה בעיניו אבן בוחן בסוגיה קשה זו. הוא מתאר את היחסים בין האחים, ואת הדרך השונה בה התמודד כל אחד מהם עם מורשת אביהם. האב עשה מדי פעם נסיונות להתקרב לקרל אובה, נסיונות שהסתיימו תמיד בבכי מצד הבן ובזעם מצד האב, אבל בשלהם "דמותו לא היתה חד-משמעית בעיני, כפי שהיתה אולי בעיני אינגבה. אינגבה שנא אותו יותר ממני והיה לו קל יותר". תיאוריו מפורטים, חושניים ומלאי חיים – אין הרבה סופרים שיכולים לרתק את הקוראים אל תיאור מדוקדק של קרצוף חדר אמבטיה, אריח אחר אריח – מה שאינו מפריע לו לשוב ולטעון שאין לו זכרונות מפורטים מילדותו. באחד הספרים האחרים סיפר שחברו השווה את זכרונו לגבינה שוויצרית. ואמנם כוחו של הסופר גדול בתיאורים האינטימיים-חושפניים של הפרטים, אך הרבה יותר מזה במשמעויות העולות מהם, גם אם הן עולות מאליהן מבין הפרטים ואינן נידונות במפורש.

בעבר כתבתי שאין חשיבות לסדר קריאת הספרים, ואני עדיין סבורה כך, שכן הסופר מקשר ללא הרף בין ארועים בחייו, וגם אירוע הנטוע בזמן מסוים הוא בעצם חלק בלתי נפרד ממרקם שלם, הנפרש בסדרה כולה. "מוות במשפחה", למרות היותו מושלם בפני עצמו, הוא מעין מבוא לספרים האחרים, המרחיבים כל אחד בתקופה שונה, אך גם הקריאה בו אחריהם היא חוויה מיוחדת, שיבה אל המוכר, וגם התוודעות מעמיקה אל יחסיו עם מי שהיה הדמות המגדירה בחייו, זה שעליו הוא אומר ללא כחל ושרק, "אני ייחלתי למותו זה זמן רב", אבל גם "האם הוא באמת היה חשוב לי כל כך? הו, כן. בהחלט. רציתי שהוא יראה אותי".

תרגומה של דנה כספי משובח, וכבר ציינתי זאת בהתייחס לספרים אחרים בסדרה. הפעם עורר את סקרנותי משפט שסבתו של קרל אובה שבה ואומרת – "החיים הם מֵאָבָק, אמרה הזקנה. היא לא ידעה דקדוק" – משום שיש בו משחק מלים הנקשר אל המאבק שבשם הסדרה, ותהיתי על היצירתיות שנדרשה כדי להמיר את המקור הנורווגי לעברית. חיפשתי ומצאתי את המשפט המקורי, “Åhh, sa hun så. – Livet er en gamp, sa kjerringa, hun kunne ikke si k.”, ואכן גם בו מצוי אותו משחק (gamp / kamp). המתרגם לאנגלית, לשם השוואה, בחר בפתרון שמתעלם לחלוטין משם היצירה: “Life's a pitch, as the old woman said. She couldn't pronounce her 'b's.”. אם להקיש מן הדוגמא הזו, התרגום העברי טוב יותר, אך אין צורך בסימוכין אלה כדי להתרשם מן השטף ומן האלגנטיות שבו.

"המאבק שלי" הוא יצירה חד-פעמית, מומלצת ביותר.

Min Kamp 1 – Karl Ove Knausgård

מודן

2014 (2009)

תרגום מנורווגית: דנה כספי