תגית: ספרית הפועלים

אל עיירת הקיט זמרינג שבאוסטריה מגיע בעת חופשת האביב ברון צעיר, ומיד נתקף שעמום. אין בסביבה פנים מוכרות, והוא, שרגיל להיות אהוב ומקובל בחברה, חושש, משום שהוא "מודע לחלוטין לאי-יכולתו לחיות בבדידות", שייאלץ לשהות בחברת עצמו. כצייד נשים מובהק, אחד מאותם אנשים שבהם "כל האינסטינקטים הלוהטים של הציד, האיתור, הדריכות והאכזריות הנפשית, מהבהבים בעירנות חסרת מנוחה", הוא מסמן לעצמו מטרה אשה, השוהה במקום עם בנה בן השתים-עשרה המחלים ממחלה ממושכת. האשה מצדה מצויה בשלב בחייה שבו היא מצטערת על נאמנותה לבעל שלא אהבה, ושבו יש לה הזדמנות אחרונה לבחור בין האימהות לנשיות. משחק החיזור יכול להתחיל, אך מה עושים עם הילד?

הברון מוזכר לאורך העלילה כולה בתוארו בלבד. האשה מתוארת רוב הזמן כ"האֵם", ושמה נפלט כמעט באקראי רק פעם אחת. הילד, לעומת זאת, מזוהה מיד בשמו אדגר, ולא בכדי, שכן הוא הוא הדמות המרכזית. בימים הספורים המתוארים כאן הוא עובר טלטלות רגשיות, וחוצה את הגבול שבין תמימות הילד לפקחון הנער. שני המבוגרים, שמשהו סודי, כך הוא חש, מתרחש ביניהם, מחניפים לו ודוחים אותו, משתמשים בו כמסווה לכוונותיהם וצועקים עליו ומענישים אותו. קל להתעלם מילד, להקטין אותו, להורות לו, להעלים אותו, אבל קשה עד מאוד לרמות אותו, ואדגר ילמד משהו מר מאוד ומשהו מתוק מאוד על עולמם של המבוגרים.

לשטפן צווייג יש לעתים נטיה, בעיקר ברומנים, לעודף רגשות מתפרצים, שלטעמי יוצרים גודש מעיק. בנובלה הזו, למרות הפן הרגשי העמוק שבה, כתיבתו מינורית, ובכך אינו מרדד את שאדגר חש, אלא להפך. משום האיפוק בכתיבה, ומשום היכולת לאפיין במדויק של שלוש הצלעות השונות של ה"משחק", בעיני, "בלהט סוד" היא אחת מן הטובות שביצירותיו.

התרגום של אברהם קנטור נאה מאוד בעיני, אבל הספר, שראה אור ב-1997, סובל מליקויי הגהה. בימים אלה רואה אור מהדורה מחודשת של אותו תרגום באותה הוצאה, במקביל לתרגום חדש ומבטיח של הראל קין תחת השם "סוד בוער" בהוצאת תשע נשמות.

מומלץ מאוד.

Brennendes Gheimnis – Stefan Zweig

ספרית פועלים

1997 (1913)

תרגום מגרמנית: אברהם קנטור

בכפר קטן ומבודד, נטול הרפתקאות וטלטלות, צץ לו חבל יוצא דופן. תחילה מבחין בו איכר שקט ושקול, ששם לב לאיכותו יוצאת הדופן של החבל המונח, כאילו אבד, על האדמה. אחריו מגלים אותו איכרים נוספים, וכשהם מנסים למשוך אותו, מתברר כי המשימה אינה אפשרית. הם מנסים ללכת לאורכו, כדי לגלות את הקשר ולהתירו, אך נראה כי קצהו השני של החבל מצוי אי שם הרחק בלב היער המקיף את הכפר. למרות שבתוך יום או יומיים יהיה על כל האיכרים להתגייס לקציר השיבולים, מחליטים הגברים להעמיק אל תוך היער כדי להתחקות על טיבו של החבל ועל מוצאו. עם הנשים, הילדים והזקנים נותר רק גבר אחד, שנבחר לכך באמצעות הגרלה. חובר אל מסע הגברים ראוק, נטע זר במקום, שיהפוך למנהיג החבורה.

מכאן מתגלגלת לה עלילה, המוליכה חבורת אנשים נורמטיביים אל קלות דעת, התנערות מאחריות, היגררות אחר מנהיג בלתי ראוי, ביזה, זלזול בכבודם של אחרים, ואף רצח. מה שהתחיל כתשוקה בלתי מודעת לשינוי – "הוא עורר בהם געגוע שהיה חבוי עד כה באזורים בלתי נגישים של הנפש: לברוח פעם אחת מעולמם הקטן והמסורתי, לבתק בהנאה מטורפת את אלף החוטים שבאמצעותם היו קשורים לבית ולכפר" – הפך לשעבוד – "השפעת החבל עליהם היתה חזקה מכוח רצונם […] בימים הראשונים עדיין היה להם כוח להיענות לקולות התבונה ולצאת לדרך בחזרה, אבל לא עוד; בהתחלה הם עדיין היו אדונים להחלטות שלהם, עכשו הם מסרו עצמם בידי הבלתי מובן והוּבלוּ". ובדרך בין שני הקצוות האלה הלכו והפכו לעדר, שליחיד בתוכו אין קול ואין רצון, ושבו כל דאלים גבר. בכפר עצמו מנסות הנשים לעשות את עבודתן וגם את עבודת הגברים, אבל כוחותיהן אינם עומדים להן, וגם הטבע יוצא נגדן, כאילו מעניש אותן על חטאי הגברים. הטבע הבלתי סולח ימיט משום מה חורבן גם על האדם היחיד שיעז לחרוג מן השורה ולפנות באומץ חזרה.   

למען האמת, מדובר בסיפור בנאלי למדי, שרבים כמוהו כבר סופרו, ופה ושם הסופר מאכיל את הקורא בכפית במקום להניח לעלילה לפרש את עצמה. יחד עם זאת, הספר קריא, תיאורי הנוף בו יפים, וכמה מן הדמויות נכנסות אל הלב. כמו כן, אף פעם לא מיותר לשוב ולהזכיר את הסכנות שבהיסחפות אחר ההמון מבלי להפעיל שיקול דעת, ומבלי להרהר אחר ססמאות המנהיג, גם אם הוא הרהוט מכולם.  מסיבה אחרונה זו – מומלץ בהסתיגויות המתבקשות.

Das Seil – Stefan aus dem Siepen

ספרית פועלים

2023 (2012)

תרגום מגרמנית: אברם קנטור

יוסף שפירא, ניצול שואה, פגש אחרי המלחמה את בת זוגו צילה, שניצלה אף היא. השניים נישאו, תכננו לעלות לארץ, אך התגלגלו לארצות-הברית, שם עשה יוסף חיל בעסקיו. חייו נקלעו למשבר בערב סוער אחד. תחילה התברר לו שפילגשו לא רק סחטה ממנו כספים אלא גם קיימה קשר מקביל עם גבר אחר. כשהסתלק מביתה ושב לביתו מוקדם מו המתוכנן, מצא את אשתו בחברת מאהב. הוא ארז את חפציו בו במקום והסתלק, ולאחר סדרת טלטלות מצא את מקומו בחברה החרדית בירושלים.

שפירא הוא דמות מעצבנת, ולדעתי לא מהטובות של בשביס-זינגר. עולמו נחלק לשחור וללבן, כשבצד אחד ניצב העולם הדתי-אמוני, תמים וטהור וחף מליקויים, ובצד השני כל מי שאינו משתייך לעולם זה, נטול ערכים, נטול מוסר, צבוע וריקני. "אין מוסריות ללא דת", הוא קובע, ומכיוון שאינו מסוגל לרסן את תשוקותיו הוא מקיף עצמו בסייגים ובאיסורים הלכתיים כדי להשמר מן היצר הרע. דרכו אל הדת אינה נובעת מאמונה, אלא מבריחה. כדרכם של חוזרים בתשובה רבים הוא קופץ מקצה אל קצה, מן החיים ההוללים שניהל אל הכללים הכפייתיים של הדת. איך יכול אדם שעבר את מוראות השואה וחווה את הקומוניזם להאמין בטוב לבו של אלוהים? אליבא דשפירא, אין בכך צורך. "אף אם הקדוש-ברוך-הוא אכזר, אעדיף לדבר אל בורא חוסר צדק בעולם מאשר אל נוכל מן הק.ג.ב.. אם אלוהים אינו בעל חסד, הוא לפחות חכם. אך מה על הרשעים? הללו טיפשים נוסף על כך…". אלוהים בגרסת הרע במיעוטו. "אימצתי את התורה ואת מפרשיה, כיוון שאני בטוח שאין ברירה טובה יותר", הוא מסכם כשהוא גולל את קורותיו באוזני הסופר. הוא מודה שגם שנים אחרי ששינה את אורח חייו הוא עדיין אינו מאמין באמונה שלמה, אבל אין דאגה בלבו, שכן נעשה קדם לנשמע, והאמונה תגיע עם המעשים.

לעמדות הקיצוניות הללו יש להוסיף גם את השוביניזם הבוטה שלו, את זלזולו בכל אשה, למעט אשתו השניה, בתו הצנועה של רב, ואת הסטנדרט הכפול שלו לפיו החזקת הפילגש היתה לגיטימית, אבל החזקת מאהב הפכה את אשתו לפרוצה. איכשהו הוא מצליח לראות את עצמו כקורבן, ומרחיב את הקורבנוּת לגורלם המר של כל הגברים שנישאו לכל הנשים.

בשביס-זינגר עוסק בספר זה בנושאים שהעסיקו אותו במרבית יצירתו. אורח החיים המסורתי ואורח החיים המודרני, יחסי גברים-נשים, צמחונות, אמונה אחרי השואה ועוד. הבעיה כאן, כך אני סבורה, היא בהפקדת הדיון בידיו של אדם מעורר עוינות בתפיסותיו הקיצוניות, ובעיני אף מעורר בוז.

בהקדמה לספר מבדיל עצמו הסופר מגיבורו בהיבט של הפתרון שבו בחר שפירא, הווה אומר, כלשונו, "בריחה מוחלטת מן הבעיה האנושית". לעומת זאת, הוא סבור כגיבורו שקיימת בעיה קשה הנובעת מהידרדרותו של האדם המודרני. "דרכי הגאולה שהוא ממליץ עליהן", הוא אומר על שפירא, "יתכן שאין בכוחם לרפא את פצעי האנושות, אך אני מקווה שהכל יכירו את טיבה של המחלה".

ובכל זאת אמליץ על הספר. גם בשל הכתיבה הטובה כתמיד של בשביס-זינגר, וגם משום ההנאה שבניהול ויכוח עירני עם דמות ספרותית.

תחת השמש, אגב, כנראה באמת אין כל חדש. בספר, שנכתב ב-1973, מספר שפירא על התרשמותו מן החברה היהודית בארץ בשנות הששים, המפולגת בין חילוניים לחרדים ובין שמאל לימין. "אנו אומה קטנה, כמחציתה הושמדה, ואילו הנותרים מסוכסכים, אכולי מחלוקת ושנאה".

The Penitent – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1986 (1973)

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.

ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.

"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.

הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.

The Falls – Joyce Carol Oates

ספרית פועלים

2022 (2004)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

שש נשים מעורערות וגבר מעורער אחד עומדים במרכזם של סיפורי "סוסים על כביש גהה". בכולם, למעט באחד, ארוע יחיד מניע את העלילה, מעורר שדים מן העבר, ומחריד ממקומם דעות קדומות וסטראוטיפים שבנסיבות אחרות היו נשארים לרחוש מתחת לפני השטח.

בסיפור ששמו כשם הספר, מות אביהם של שני אחים מחזיר לארץ אחד מהם, שנים אחרי שעזב, או הועזב לאחר שנדבק בשגעונותיה של חברתו, שכעת נשואה לאחיו. האשה, שמצבה הנפשי מעולם לא היה מזהיר, נסחפת שוב אל מערבולת רגשותיה כלפיו, ושגעונה מאיים לפורר את המשפחה בשנית. ב"כריתה" נחרדת ניצולת שואה לגלות פתק שנמסר לנכדתה, בו דווח להוריה כי נמצאו כינים בשערותיה. הכינים של המחנות רוחשים ובוחשים בזכרונותיה ובפחדיה, והיא משליכה מהם על הילדה. "בדרך לסידר ביטי" הוא סיפור מכמיר לב על אשה שחשה מעורערת ורדופה, כשבעלה ובנה שמים אותה ללעג ולקלס במהלך טיול משותף בחו"ל. נקמתה מעודנת אך פוגענית. אלמנת מלחמה צעירה סובלת במשך שנים מניכור מצד משפחת בעלה ב"כתוב באבן", אך מתעקשת להצטרף אל נשות המשפחה בכל יום זכרון עד שמתברר לה פשר היחס כלפיה. שיאו של "סוניה מוסקט" בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאשה שולחת את בתה אל בית אחותה, בתקווה להציל אותה מן הגרמנים שפלשו לאזור מגוריה, אך שורשיו שנים רבות קודם לכן בדחיה שדחתה המשפחה את האשה, שמצאה לעצמה מפלט בחיים כפריים עם בן זוג נוצרי. "דשאים סגולים" אף הוא צובט לב, ובמרכזו אשה חרדית שהורחקה מקהילתה, מבעלה ומבתה על לא עוול בכפה. הסיפור האחרון, "אושר", שונה גם משום שהדמות הראשית היא של גבר – משותק ומוכה הלם בעקבות ארוע צבאי – וגם משום שלמרות מצבו הוא בסופו של דבר מעורר בוז, והחמלה מופנית אל סובביו שסובלים מתוצאות מצבו.

כמו בספריה המאוחרים יותר, דוגמת "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"נשים מתוך קטלוג", סביון ליברכט מיטיבה למקד את סיפוריה במתרחש בנפש גיבוריה. גם אם לפעמים משוך על הסיפורים דוק הזוי משהו, כמו ב"סוסים על כביש גהה" וב"כתוב באבן", הם עדיין ניצבים עם שתי רגליים על קרקע המציאות, וקל להזדהות עם הדמויות ולחוש כלפיהן אמפתיה. למרות שאין קשר עלילתי בין הסיפורים, הקווים המשותפים מקנים לספר תחושה של גיבוש ומיקוד שמוסיפים, לטעמי, לאיכותו.

מומלץ.

ספרית פועלים

1988

אַמְבֶּרְג, רופא גרמני, מתעורר מטושטש בבית חולים. הוא בטוח שהובא לשם כחמישה ימים קודם לכן, אחרי שנפצע מכדור שנורה לעבר צעירה, שעליה ביקש להגן. האחות והרופא המטפלים בו טוענים שהוא שוכב בבית החולים כבר חמישה שבועות אחרי פציעה בתאונה. הוא משוכנע ששהה בעת שנפגע באחוזתו הכפרית של הברון פון-מלכין. המטפלים בו קובעים כי שהה בעיר. הפער הזה בין הזכרון המוחשי של אמברג ובין מה שמבקשים לשכנע אותו שארע, יוסבר לקראת סיומו של הספר, אך על העלילה כולה, וגם על הֶסְבֵּרָה, יוסיף לשרור ערפול הזוי כלשהו.

על רקע ההתערערות החברתית והפוליטית של אירופה בין שתי מלחמות העולם, הברון פון-מלכין מבקש להשיב את המלוכה. לא את זו של השנים האחרונות שהכזיבה, אלא את שושלת שטאופן מן המאות ה-12 וה-13, שאחד מבניה היה פרידריך ברברוסה. "ההשגחה [העליונה] פועלת ביעילות רבה יותר באמצעות שושלות מיוחסות מאשר באמצעות רצון העם", הוא מאמין. כדי להשיג את מטרתו הוא מבקש להחזיר קודם כל את האמונה באלוהים שנעלמה מן העולם, שכן "מי שישכיל לעורר מחדש את להט האמונה בתקופה של ריקנות ובינוניות כתקופתנו, ישיב בקלות את הלבבות אל ברק הכתר ואל רעיון הקיסרות בחסד האל". הוא מזמן אליו את ביביש, מדענית צעירה הסבורה כמוהו כי ניתן לעורר את הלהט של ההמון באמצעות הכימיה, והשניים מנסים לייצר את הסם שיעשה זאת. הוא מזמן גם את אמברג, מטיל עליו את תפקיד רופא הכפר, ומנסה לגייס אותו לנסות את הסם על מטופליו בלי ידיעתם. הכומר המקומי מזהיר את הברון מתוצאות בלתי צפויות – העלאת המולֶך מאוב במקום העלאת אלוהים שנעלם – אך האחרון מסרב להקשיב. התוצאה תהיה, כמובן, הרת אסון.

הטקסט שעל דש הספר, המספר את סיפור חייו של הסופר, מציע להבין את הספר דרך דבריו של מכס ברוד על פרוץ. אחרי האנשלוס היגר פרוץ מאוסטריה לארץ-ישראל, כאן חי, לדברי ברוד, בגלות, והמתין לשובה של הקיסרות ההבסבורגית. האם ביקש להביע בספר את געגועיו ליציבות של פעם, לסדר הישן? הראלד מילר, באחרית דבר, מציע זויות קריאה נוספות, אודות השבירות של הזכרון, הדלילות של הזהות, והאירוניה הסיפורית. בעיני הלקח העוצמתי ביותר הוא חוסר היכולת לשלוט בתנודות הלכי הרוח של ההמון משעה שניתנה בידו האפשרות לתת דרור לכוחו.

מעבר למסרים, "השלג של פטרוס הקדוש" הוא סיפור של פנטזיה ואימה. אמברג, גם לפני הטשטוש של הפציעה והאשפוז, חווה ניתוק מעצמו, שומע קולות, רואה אנשים צצים ונעלמים, מאבד דקות ושעות מחייו. הוא אינו מסוגל לקבוע מי מהאנשים שסביבו דובר אמת, מה מניע אותם, האם הם חורשי רע או דורשי טוב. נדמה כי הוא מצוי כל הזמן ליד המציאות, לא ממש בתוכה. מרבית ספריו של פרוץ מאופיינים בהיבטים פנטסטיים, אך נושאיהם וסגנונותיהם מגוונים, ביניהם "לאן תתגלגל תפוחון?", המתלווה אל חיילים ששוחררו מן השבי אחרי מלחמת העולם הראשונה, ו"בלילה מתחת לגשר האבן", אוסף סיפורים מקסימים מן העיר העתיקה של פראג.

שונה ומומלץ.

St. Petri Schnee – Leo Perutz

ספרית פועלים

2000 (1933)

תרגום מגרמנית: אריה אוריאל

כותרת משנה: אידיליה שחורה

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.

Siegfried – Harry Mulisch

ספרית פועלים

2006 (2001)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי, וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו, ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה, השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כשלכאורה אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.

הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, ב"בינת השכווי", יכול להיות בן-שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.

דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמפזר את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במחלה סופנית; דיפלומט תורכי שלבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית שמתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד. כמה מן הסיפורים עוסקים בזוית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, וצאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האירנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודיה, וצעיר ישראלי, ואחרים. דגן מיטיב לספר גם אודות ארועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי, וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. בספר צנום למדי, באמצעות מבחר סיפורים מגוון, הוא לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.

אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו; דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.

על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש". לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.

The Old Top Hat – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1991

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

אלברט אלבינוס חי חיי שגרה נינוחים, מצליח בעסקיו, מרוצה בחברת אשתו ובתו, פטרון לאמנים. מארגוט פטרס היא בת-עשרה, בת למשפחה קשת יום, סובלת מאלימות הוריה ואחיה. הגורל מפגיש אותם באפלת אולם הקולנוע, כשאלברט, המבקש להעביר שעה בהמתנה לפגישה עסקית, נכנס לצפות בסרט, ומובל למקומו בידי מארגוט העובדת במקום. כשעיניו נחות עליה, משתבשת שלוותו, והתשוקה להוסיף ולראותה, ואחר-כך להפוך אותה לפילגשו, מערערת את חייו. מארגוט, למרות גילה הצעיר, כבר הספיקה לעזוב את ביתה, לעבוד כדוגמנית עירום בשיעורי ציור, ולהתפתות לפרשת אהבים קצרה, שבסופה ננטשה. כשהיא מבחינה בתשוקתו של אלברט, וביתר שאת כשהיא רואה את ביתו המעיד על עושר, היא מחליטה להפיק את המיטב מן הקשר אתו. בערמומיות וברשעות היא משחקת את התפקיד שיועד לה, וקשה להתפתות לרחם על אלברט, שניסה לרמות אותה תחילה בהסירו את טבעת הנישואין, וסופו שהרס את חיי משפחתו. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מן הפרשה הזו, ושום דבר טוב אכן אינו צומח ממנה.

ולדימיר נבוקוב מספר סיפור, שיכול היה להיות בנאלי, לולא נכתב על ידו. למעשה, בערך כך הוא מעיד עליו כבר בפסקת הפתיחה:

פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה איש ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר; יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה; הוא אהב; הוא לא נאהב; וחייו באו אל קיצם באסון.

זהו כל הסיפור כולו, ואפשר היה להניחו כמות שהוא, אלמלא גנוזים היו רווח ועונג במעשה הסיפור; ואף כי מקום יש די והותר על גבי מצבה לכתוב עליו נוסח מקוצר, כרוך באזוב, של חיי אדם, תמיד יבורך הפירוט.

לכאורה, נבוקוב הורס את המתח, כשהוא חושף את סופו של הסיפור כבר בתחילתו. בפועל ההנאה מקריאת הספר אינה נפגמת כהוא זה, והרווח והעונג שהסופר חש בעת הכתיבה הם גם מנת חלקו של הקורא. העלילה שופעת הומור וציניות, ומצטיינת בחדות ובחוכמה בהן מתוארים הלכי הרוח של הדמויות והתנהלותן. מכיוון שנבוקוב טען כי "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה", חשיפת הסיום מבחינתו באמת אינה משנה דבר לקורא, אולי אפילו ההפך הוא הנכון.

נושא הספר – יחסים נצלניים בין גבר מבוגר ונערה צעירה – הופיע בהרחבה ובהקצנה ב"לוליטה", שראה אור עשרים ושתים שנים אחרי הספר הזה. סגנון הכתיבה – העט הרץ בקלות לכאורה, ההנאה המחלחלת מן הכותב אל הקורא – קרוב יותר אל "יאוש", שפורסם שנה אחרי "צחוק באפילה". אגב, הספר, שפורסם במקור ברוסית ב-1933 בשם "קמרה אובסקורה", תורגם תרגום ראשון לאנגלית שלוש שנים אחר-כך. נבוקוב לא רווה נחת מן הגרסה האנגלית, וכעבור שנתיים תרגם אותו בעצמו ונתן לו את שמו החדש. ממאמרים שנכתבו על הספר למדתי כי נבוקוב לא אהב לחשוף את תהליכי עבודתו ואת הגרסאות המוקדמות של ספריו, והתרגום שתרגם את ספרו, תוך שהוא משדרג אותו, מהווה הזדמנות לעמוד על התפתחותו הספרותית. ועוד בעניני תרגום, זה של לאה דובב לעברית מהנה ומוצלח מאוד.

נבוקוב, שהיה סבור כי טולסטוי הוא גדול כותבי הפרוזה ברוסית (בניגוד ליחסו המזלזל כלפי דוסטויבסקי וסופרים אחרים), שתל בספר מחוות לסופר ול"אנה קארנינה". הבולטת מכולן היא הענקת שם הבמה "דוריאנה קארנינה" לאחת מדמויות המשנה בספר. תשובתה של דוריאנה זו לשאלה אם קראה את טולסטוי, משקפת את יחסו המבזה של נבוקוב לדמות: "טוסט-אוי?" חקרה דוריאנה קארנינה. "לא, אני חוששת שלא. למה?".  

"צחוק באפילה" כתוב בכשרון ובברק, הוא נעים מאוד לקריאה למרות הטרגיות שבו, ומומלץ בהחלט.

Камера Обскура – Laughter in the Dark – Vladimir Nabokov

ספרית פועלים

1983 (1933)

תרגום מאנגלית: לאה דובב