ז'ואַו החמישי, מלך פורטוגל, נשא אשה בשנת 1708. משלא זכה תוך פרק זמן קצר ביורש עצר, נדר לבנות מנזר במאפרה, צפונית לליסבון, אם תתממש תשוקתו לילד. ב-1711 נולדה בתו הבכורה, והוא עמד בדבורו. הבניה החלה בפועל בנובמבר 1717, חנוכת הבזיליקה והמנזר נערכה באוקטובר 1730, אך העבודה הושלמה רק ב-1755. משלא נמצאו די פועלים שהתיצבו מרצונם לעבודה, הונהג גיוס בכפיה, ועשרות אלפי איש השתתפו במאמץ הכביר הכרוך בהקמת במבנה המונומנטלי.
סאראמאגו, שעסק רבות בפערים מעמדיים, מתאר לפרטים היבטים שונים בעבודת הבניה, ומתרכז תוך כדי כך בדמויות שוליות לכאורה של העושים במלאכה, נותן קול לאנשים שההיסטוריה המתועדת פסחה עליהם. כך, לדוגמא, אחד הפרקים הבלתי נשכחים בספר עוסק בהובלתה של אבן כבדה אחת מן המחצבה אל האתר, כשמאות צמדי שוורים ומאות פועלים גוררים אותה צעד אחד צעד בשבילים צרים, בעליות ובמורדות. בתוך ההמון הזה סאראמאגו מפנה את תשומת הלב אל חבורה קטנה של אנשים, שעבור המשגיחים הם בגדר דמויות אפורות הנבלעות בהמון, אך כל אחד מהם הוא עולם שלם לעצמו.
"והכל בגלל אבן שלא היה שום צורך שתהיה גדולה כל כך, כי בשלוש או בעשר קטנות יותר אפשר היה לבנות אותה גזוזטרה, רק שאז לא היינו יכולים להתגאות באוזני הוד מלכותו ולומר, זו אבן אחת בלבד, ובגלל גאוות-סרק אלה ואחרות מתפשט הגיחוך בכל, בדמותו הלאומית והפרטית, כמו הרישום בספרי הלימוד וההיסטוריה, המנזר במאפרה נבנה בזכות המלך דון ז'ואו החמישי, שנדר לבנות אותו אם ייוולד לו ילד, והנה הולכים עכשו שש מאות אנשים שלא עשו שום ילד למלכה והם-הם המשלמים את הנדר, הם הנדפקים שם, במחילה על הביטוי האנאכרוני".
כניגוד למסע המפרך הזה, אך מבלי להציב את השניים זה מול זה במפורש, הסופר מתאר את ההיערכות המופרזת והשקועה עד צוואר במותרות של התניידות המשפחה המלכותית ואנשי החצר ממקום למקום, את שפע הגינונים האבסורדים האופפים כל צעד שלהם, את החנפנות והנהנתנות, וגם את הניתוק מחיי העם הנתון לשליטתם.
סאראמאגו, כרגיל, שולח חיצים ארסיים בדת הממוסדת, בפער שבין עקרונותיה לישומם, בפאר מנקר העיניים של ראשיה, ובצביעות שבטקסיה. הבישופים שלו דואגים רק לרווחתם ולמעמדם, הנזירות שלו שטופות זימה. איש אינו יוצא נקי, גם לא המאמינים המקיימים בדבקות לכאורה את המנהגים, אך מניעיהם האמיתיים אינם אמוניים כלל.
על הרקע הזה הוא מציב שתי דמויות היסטוריות. המרכזית שביניהן היא זו של האב ברתולומאו לורנסו, איש רב אשכולות שנותר חקוק בזכרון בעיקר כממציא שהאמין ביכולת התעופה, ותכנן כלי טיס דמוי ציפור גדולה (שדה תעופה בברזיל קרוי על שמו). מאימת האינקויזיציה, שהיתה עשויה לראות בשאיפות התעופה שלו כוח שטני, נאלץ ללכת בין הטיפות, עד שברח לספרד ומת שם. השניה היא של המלחין סקארלטי, שבתקופה האמורה היה בין השאר המורה למוזיקה של הנסיכה.
ובחזית העלילה, בלתאזאר ובלימונדה, הוא חייל ששב משדה הקרב ללא כף ידו שמאלית, היא בעלת יכולת לראות מתחת לעורו של כל אדם, בתה של אם שהוגלתה על ידי האינקויזיציה בגלל חזיונות. השניים נפגשים בצפיפות הקהל שבא לצפות בהעלאת כופרים על המוקד, ונפשותיהם נקשרות יחדיו. הם נושאים חן בעיני ברתולומאו, והוא מגייס אותם בסודיות לסייע לו בעבודה על הפאסארולה – הציפור הגדולה. בלתאזאר מקים נפחיה ועוסק בבניית הציפור שלב אחר שלב, לעתים בליווי נגינתו של סקרלטי. בלימונדה תופרת מפרשים הנחוצים לתעופה ולתמרון, ובזכות יכולתה להציץ אל פנימיותן של הבריות היא מגויסת לאסוף רצונות, כי רק כוחם של מאות רצונות מאוחדים יוכל להרים את ספינת האויר מעלה. מאוחר יותר, אחרי שהעבודה תסתיים, יעברו בני הזוג למאפרה, מקום הולדתו של בלתאזאר ומקום מגורי משפחתו, והגבר ישתלב, כמו מרבית דרי המקום, בעבודה באתר הבניה, גורר מריצה בעזרת הקרס המחובר לגדם ידו השמאלית.
בתרגום לאנגלית נקרא הספר "בלתאזאר ובלימונדה", ולא בכדי. סיפור אהבתם הוא מהיפים בסיפורי האהבה שנכתבו אי פעם. לא משום יופיים של הגבר והאשה – הם אינם יפים, ולא משום מעשיהם – הם עוסקים בסתר בעבודה על כלי התעופה ובתחזוקתו, ואין איש מלבד ברתולומאו שישבח אותם, אלא משום השלמות הזוגית שביניהם מן הרגע הראשון ועד שהמוות מפריד ביניהם. סאראמאגו אמנם מאמין באהבה, אבל לא בסופים טובים.
הנה אחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר, ובו רק אהבה תמימה, ללא קריצה של דו-משמעות, ללא אירוניה, ללא דברי שנינות הגודשים את הספר:
"לבאלתאזאר אין ראי, אלא עינינו שלנו הרואות אותו יורד בדרך הבוצית אל העיירה, והן האומרות לו, הזקן שלך זרוע שיבה, באלתאזאר, המצח שלך מלא קמטים, באלתאזאר, הצוואר שלך התעבה, באלתאזאר, הכתפיים שלך כבר שמוטות, באלתאזאר, אינך נראה האיש שהיית, באלתאזאר, אבל הסיבה לכך היא לבטח פגם בעיניים שאנחנו משתמשים בהן, כי הנה בדיוק באה לקראתו אשה, ובמקום שאנחנו ראינו גבר זקן, היא רואה איש צעיר, את החייל ששאלה יום אחד, מה השם שלך, או אפילו לא את זה היא רואה, רק את הגבר היורד, מלוכלך, יגע וגידם, שבע-שמשות כינויו, אם הלאות הזאת עדיין ראויה לכינוי, אבל בשביל האשה הזאת הוא שמש קבועה ועומדת, לא מפני שהיא זורחת תמיד, אלא מפני שהיא קיימת, חבויה מאחורי עננים, מוסתרת בליקויים, אבל חיה, אלוהים הקדוש, והיא פורשת לקראתו זרועות, מי, הוא לקראתה, היא לקראתו, שניהם, הם, השערוריה של העיירה מאפרה, והם נצמדים זה לזו בפרהסיה, על אף גילם המתקדם, אולי מפני שאף פעם לא היו להם ילדים, אולי מפני שבעיניהם הם צעירים יותר משהם, עיוורים מסכנים, או אולי הם יצורי האנוש היחידים הרואים זה את זה כמו שהם, וזו דרך הראיה הקשה ביותר, ועכשו, כשהם יחד, אפילו עינינו שלנו מסוגלות לראות שהם יפים פתאום".
סאראמאגו, בסגנונו ה"פטפטני" והמפותל, מספר סיפור פשוט ומורכב כאחד, על חברה שסועת מעמדות, על כוחו של הרצון, ועל אהבה. בתוך אחד הקטעים הארוכים, מרובי הפסיקים ומעוטי הנקודות, הוא מגניב הערה על הפרטנות של דבריו: "ושלא יהיו ההסברים האלה לצנינים בעיניכם, מי הוא חושב שאנחנו, איזה בורים ועמי-ארצות, פרטי הפרטים רשומים פה פשוט מפני שאחרי כל תקופה של מדע ואמונה באים תמיד זמנים של קטני אמונה ומדעים אחרים, ומי יודע מי יקרא את הדברים האלה".
מרים טבעון תרגמה להפליא, והספר מומלץ עד מאוד.
Memorial do Convento – José Saramago
הספריה החדשה
1990 (1982)
תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון
