תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

נורית ריינס עבדה ביחידה חשאית שהורכבה משני אנשים בלבד, היא ומייק, שנהרג במה שנראה כתאונת פגע וברח. היחידה, שעסקה במה שכונה "פתרון בעיות", התנהלה על קו התפר שבין עולם העסקים לבטחון ולריגול עסקי. עם מותו של מייק היחידה למעשה חדלה להתקיים. נורית הועברה ליחידה אחרת, לעבודה משמימה, הרבה למטה מכישוריה, תחת מנהל שמעצבן אותה. מייק חסר לה. מאוד.

הראל שטאובר, בעל נגריה, עבר ניתוח להסרת גידול ממוחו. הניתוח הצליח, אבל בתקופת ההחלמה הראל סובל מתופעות לוואי שונות. המטרידה שבהן היא התחושה כאילו מישהו זר השתכן בתוכו, ומנסה לכוון את מעשיו. אם לא די בכך, נישואיו, שהיו מעורערים עוד קודם, עומדים על סף סיום, ולא ברוח טובה.

שני האנשים האלה, שלכאורה אין דבר משותף ביניהם, מוצאים עצמם נרדפים ורודפים גם יחד, לא יודעים על מי לסמוך ובמי לחשוד, מנסים לפצח תעלומה שהונחה לפתחם. הם מתמודדים עם מפתחי תוכנה, יזמי סטארטאפ, בעולם של רוגלות ונוזקות והגנות סייבר, שגבולותיו בין רווח למוסר מטושטשים מאוד.

אביב סלע רקח סיפור דינמי, רב תפניות, מורכב ומפתיע, מבוסס על מציאות עכשווית שמתובלת באלמנט אל-טבעי, עם גיבורים מתחבבים שאינם גיבורי על אלא דמויות אנושיות מאוד. הוא מצליח לשמור על מתח לכל אורכו של הספר, וההומור השזור בעלילה מהנה.

מומלץ בעיקר לחובבי מתח, אבל גם מי שאינו נמנה איתם עשוי בהחלט ליהנות.

כנרת זמורה דביר

2026

כשנינה היתה בחורה צעירה נכבשה אוקראינה מולדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. הארוע הטראומטי הזה, אחד מרבים שחוותה, הטביע את חותמו על חייה למשך שנים. בעיני סטלין החיים תחת הכיבוש היו כתם מביש. היא התקשתה להתקבל ללימודים, הקידום שלה נעצר, ונאסר עליה לקבל דרכון ולצאת מהארץ לכנס מקצועי, "רק משום שלפני שלושה עשורים, לנינה הצעירה והיתומה לא הייתה דרך להתפנות מקייב".

יֶפים, מי שיהיה בעלה, סומן בכתם מביש אף יותר. כשפרצה המלחמה הוא שירת כתותחן. לאחר קרב, שבו איבד שתי אצבעות, נפל בשבי הגרמנים. מכאן ואילך, במשך שנות יסוריו בגרמניה, נאלץ להתמודד לא רק עם קשייו כשבוי רוסי, אלא גם עם ההכרח להסתיר את יהדותו. תחילה היה עצור במחנה שבויים, שם היה קרוב להפוך ל"דוחודיאגי [ברוסית: אדם או בעל חיים רזה מאוד, חלש, מותש או גמור מחוסר אוכל ומחלה] שבסלנג המקומי של המחנה משמעו 'מקרים אבודים' – צללים של הגברים שהם היו פעם, עם עיניים חלולות ורק עתיד אחד אפשרי". יחד עם חבר הצליח להמלט מן המחנה כשנודע להם שהם עתידים להיות מגויסים לכוח רוסי שאמור לשתף פעולה עם הגרמנים. כשנתפסו העמידו פנים שהם אזרחים רוסים שהובאו לגרמניה כעובדים בכפיה, ואת שארית המלחמה העבירו כפועלים, ללא תשלום, כמובן, עד שנפרדו דרכיהם. כשהצבא האדום הגיע למקום בו שהה יפים, הוא סיפר בכנות את שעבר עליו, והבין שהוא מסומן כפחדן וכבוגד. "ככלות הכל, הם העבירו את המלחמה בגרמניה בזמן שפטריוטים אמיתיים נלחמו למען המולדת, אז הם ודאי פחדנים, ואין ספק שהם מעוררים חשד". אלמלא היה הצבא זקוק לאנשים, מן הסתם היה נשלח ללא דיחוי לסיביר. יפים הצטרף אל הכוחות שעלו על ברלין, ומרגע זה ועד סוף ימיו התקבע בקרב כל מכריו, כולל אשתו וילדיו, המיתוס של "אבא הגיע לברלין". השנים שבין שירותו כתותחן להגעתו לברלין הפכו לסיפור מטושטש של קרבות. המדליות שלכאורה קיבל, כך סיפר, אבדו בדרך חזרה. חבר, קומיסר לשעבר שהיטיב להכיר את המשטר הסובייטי, הציע לו להמלט למערב ולא לשוב לביתו, אבל יפים רק רצה הביתה, אל הוריו, אל ארבעת אחיו החיילים, אל אחותו, בלתי מודע למה שעלה בגורלם בקרבות ותחת השלטון הנאצי שנתמך בכוחות מקומיים. ארבעים שנה אחרי שובו, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו, שב העבר המוסתר לרדוף אותו. הקג"ב לא שכח דבר. אחרי מותו מצאו בני משפחתו מכתב שכתב אל חוקרי הקג"ב, ולמדו לראשונה עם איזה סוד נאלץ לחיות כל ימיו, סוד שאילו היה נחשף היה מכתים לא רק אותו אלא משפיע על חייהם של צאצאיו לדורותיהם.

נינה ויפים הם בני דמותם של סבתה וסבה של סשה וסיליוק. סבה אכן הסתיר סוד דומה כל ימיו. בפיה של סבתה הסופרת שמה את המחשבה כי "אולי כל הדור שלהם לא היה צריך לשמור על סודיות כזאת. אולי הם בעצם היו צריכים לדבר על כל הדרכים המסובכות שבהן שרדו. על הניואנסים של חיים אמיתיים שלא היו יפים דיים להיכנס אל ספרי ההיסטוריה", והיא אכן, בערוב ימיה, כתבה את זכרונותיה בפרטי פרטים. על בסיס שני אלה, מגובה בראיונות עם בני משפחה ובתוצאותיהם של תחקירי עומק, כתבה וסיליוק את הספר הזה. דרך סיפורם של השניים היא מתארת את ההיסטוריה של אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כולל ההולודומור (הרעב הגדול), תחת הכיבוש הנאצי, כולל רצח העם היהודי, שוב תחת רוסיה הפרנואידית והאבסורדית, אחרי התפרקות ברית המועצות וההתפוררות החברתית שבעקבותיה, ועד המלחמה של ימינו ("האידיוטים בממשלה שלנו לא מצליחים להמציא סיבה אחת טובה לכך שצעירים מתים במלחמה עם אוקראינה, אז הם צועקים שטויות על נאצים ומנסים לקשר בין שתי המלחמות האלה כדי לעורר תחושת פטריוטיות"). הספר נפתח בנינה ויפים הצעירים, כל אחד בנפרד, ומסתיים בילדיהם ונכדיהם שבחרו בפתרונות משלהם למצוקה, כולל בחירה באמונה דתית (נינה הנוצרית ויפים היהודי היו אתאיסטים. בנם אנדריי, הנשוי ליהודיה, בחר בנצרות למרות שהרשויות דכאו את המאמינים), מעבר מדונצק באוקראינה למוסקבה, והגירה לארצות הברית.

קשה להאמין שהספר החכם, המקיף והמרגש הזה הוא ספר ביכורים. סשה וסיליוק כותבת בכשרון גדול, בעומק רגש אך באיפוק, מיטיבה להכנס לנפשות גיבוריה וגם לתאר את התמונה הפוליטית-חברתית הכוללת דרך זוית הראיה של האנשים שחיים ומפרכסים בתוכה. מומלץ ביותר.

Your Presence in Mandatory – Sasha Vasilyuk

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: תם פררו

אופיר, רואה חשבון קצת מרובע, כזה שמחשבותיו מאורגנות באקסלים, משודך ללילי השוטרת, שנראית הופכית ממנו – פתוחה וישירה לעומת מופנמותו וביישנותו – ביוזמת חברים משותפים. לילי, כך מתברר לו די מהר, אינה אדם שגרתי בשום מובן. היא גיבורת על, אוזניה כרויות לקריאות מצוקה, שלהן היא נענית בעזרת יכולתה לעוף וכוחה הפיזי העל-אנושי. יש ללילי כישורים נוספים, וגם סיפור חיים יוצא דופן, ואת כל אלה, או כמעט את כל אלה, היא חושפת בהדרגה באוזניו של אופיר.

בפרק הפותח את הספר אופיר נחטף. מוכה ומאבד את הכרתו, וכשהוא מתאושש הוא מוצא עצמו במה שנראה כמו תא מעצר. מולו מצוי תא נוסף ובו אדם בלתי מוכר לו, עורך דין שכמו אופיר אינו מבין כיצד נקלע לשם ולמה. באוזניו של אותו אדם, יעקב שמו, אופיר מגולל את פרשת היכרותו עם לילי, ואת חייהם המשותפים שידעו עליות ומורדות. סיבת המצאותם של שני הכלואים במצב בו הם נמצאים תתברר בהמשך, ולכוחותיה המיוחדים של לילי יהיה בכך חלק.

"אשתי גיבורת על" הוא בעיקר סיפור על קשר זוגי, ועל התפתחותו בצל כוחותיה של לילי וסודותיה. קל לחיות עם לילי – היא אוהבת, מסורה, פתוחה, חברת אמת. קשה לחיות עם לילי – היא שונה, היא מחייבת סודיות, היא אוחזת בכוחות שעשויים להיות מאיימים ומי יערוב שלעולם לא תשתמש בהם נגד בן זוגה? כמו בכל זוגיות, גם פה אופיר ולילי חווים אהבה וחיבה וקרבת לבבות, וגם אי הבנות ופקפוקים וחשדות. זהו גם סיפור על התבגרות מתוך ילדות מעורפלת – לילי אומצה כשהיתה בת חמש, וכל שנותיה הראשונות נמחקו מזכרונה – כשלקשיי ההתבגרות הרגילים נוסף סוד הכוחות שיש להסתיר, ונוספת האחריות הכבדה הנלווית להם. כל אלה מתוארים יפה.

יחד עם זאת יש בספר, לטעמי, כמה בעיות. האחת היא הארכנות שלו שקצת מייגעת. השניה היא המסגרת הסיפורית שלפיה אופיר מספר ליעקב, אדם זר ומאוד מטושטש, את פרטי הפרטים של חייו ושל חייה של לילי ביחד ולחוד. יש בזה חוסר אמינות. השלישית – ופה אולי זו רק אני שפחות מאמינה – היא ביסורי המצפון של לילי שקשורים במניע של מי שארגן את הסיטואציה של המעצר. הרביעית היא כשל לוגי מהותי במלכודת שהוטמנה ללילי (זה אינו קלקלן. העובדה שמדובר במלכודת ברורה כבר בשלב מוקדם) ובאופן בו היא מופעלת (ופה לא אוכל להרחיב מטעמי קלקלנים). ההצטברות של אלה מנעה ממני ליהנות מן הספר, וחבל, כי בהתעלם מהם הוא חביב וכתוב בשטף ופה ושם בהומור נעים.

רוב הקוראים, כך נראה לי, עוצרים את הקריאה לפני דברי התודה בסיום. מי שיעשה זאת יחמיץ הצצה, שנשתלה אחרי התודות, אל מה שיכול להיות עתיד מבטיח לגיבורי הספר.

כנרת זמורה דביר

2026

כותרת משנה: הרהורים בעקבות נסיון רצח

ב-12 באוגוסט 2022 הותקף סלמאן רושדי בניו-יורק על ידי צעיר מוסלמי אוחז סכין, כמעט שלושים וארבע שנים אחרי שהאייתוללה חומייני הוציא את הפתווה המתירה לרצוח אותו בשל ספרו "פסוקי השטן". באופן אירוני משהו, רושדי הותקף כשהיה על הבמה בכנס שנושאו מתן מקלט בארצות הברית לאמנים שנאלצו להמלט ממדינותיהם וחיפשו מקום שיאפשר להם חופש ביטוי. המתנקש, שרושדי מכנה ה-מ' ומסרב להתייחס אליו בשמו, הספיק במשך כחצי דקה לדקור את הסופר בכל איברי גופו, לפני שהנוכחים ההמומים הצליחו לעצור אותו. רושדי הובהל לבית החולים במצב קשה, חובר למכונת הנשמה, ושורה של רופאים – "ד"ר עין, ד"ר יד, ד"ר דקירות, ד"ר חתך, ד"ר כבד, ד"ר לשון" ועמיתיהם – עמלה להציל את אבריו הפגועים, מן העין שראייתה אבדה לנצח ועד הכבד. ההתאוששות שלו היתה איטית, השיקום הפיזי והנפשי ממושך, והוא נותר, כאמור, עיוור בעין אחת וגם מוגבל בשימוש באחת מידיו.

"אני אומר לעצמי שזאת הדרך שלי לתבוע בעלות על מה שקרה, להפוך אותו לשלי – להפוך אותו לעבודה שלי. וזה משהו שאני יודע לעשות. להתמודד עם התקפה רצחנית זה לא משהו שאני יודע לעשות. ספר על ניסיון רצח עשוי להיות דרך עבור הכמעט־נרצח להשלים עם האירוע".

רושדי מתאר לפרטיו את תהליך השיקום המייסר שעבר, את התמיכה שלה זכה (עד שהפעיל מחדש את חשבון הטוויטר שלו כדי לקדם ספר חדש שהושלם לפני ההתקפה, ו"זכה" גם למטר שטנה), את תגובות חבריו ובני משפחתו ואת השיבה האיטית אל שגרה חדשה. לצד ההיבטים ה"טכניים" האלה, שכצפוי ממנו אינם טכניים בלבד, הוא מספר על החיים בצל הפתווה, על ההחלטה שקיבל לפני שנים להפסיק להסתתר ולשוב לחיים, וכמובן על הסכין שחתכה את חייו ללפני ואחרי – "לא משנה מה כבר כתבתי או אכתוב, תמיד אהיה הבחור שחטף סכין. הסכין מגדירה אותי". במידה רבה זרקה אותו הסכין חזרה אל הספר "ההוא", כפי שהוא מכנה אותו, ואל התפקיד שלא רצה בו אבל נדמה שנכפה עליו. "אם הגורל הפך אותי למעין בובת ברבי מוסרית שוחרת חירות, רושדי חופש הביטוי, אז אאמץ את הגורל הזה. אולי זאת המשמעות של "סגירת מעגל" עבורי: קבלה של המציאות, ותנועה קדימה בעד המציאות הזאת".

הסופר מקדיש תשומת לב גם למתנקש. הוא משתעשע מעט ברעיון לשוחח אתו, אבל דוחה את הרעיון על הסף. נדמה שאין שום לשון משותפת שיוכל למצוא עם מי שהודה בראיון שלא קרא דבר מכתביו, שהוא פשוט אינו אוהב אותו, שנראה לו שהוא חסר כנות – אוסף סיבות מעורפלות לצאת למתקפה רצחנית. "החלטתי שלדמיין אותו, להכניס את עצמי לתוך הראש שלו ולתאר את מה שמצאתי שם, יהיה לי מעניין יותר מאשר להתעמת איתו בסרבל הכלא השחור־לבן שלו, ולהקשיב לזבל המטרה־מקדשת־את־האמצעים השחור־לבן האידיאולוגי שלו". דו-השיח המדומיין הזה הוא במידה רבה דו-שיח של חירשים. מצד אחד אדם שטוף מוח שמדקלם ססמאות, מצד שני אדם שמנסה לחדור דרך הססמאות באמצעות הגיון, נסיון שנועד לכשלון.

רושדי מבכה את היעלמותו של חופש הבעת הדעה, ואומר כי "לפעמים נדמה לי שאני שייך לעידן אחר. אני זוכר שהייתי בגינת ביתנו כילד בשנות החמישים, הקשבתי להוריי ולחבריהם צוחקים ומתבדחים כשהם דנים בכל דבר תחת השמש, מהפוליטיקה העכשווית ועד קיומו של אלוהים, מבלי להרגיש שום לחץ לצנזר או לדלל את דעותיהם". אין לו שום כוונה לשמור מעתה ואילך על שתיקה בנושאים החשובים לו. על הדת הממוסדת הוא מרחיב כאן, משום שאין לו רצון לשוב לנושא זה בעתיד. תמצית דבריו היא שאמונה היא דבר פרטי שאין בו נזק בדלת אמות. כשהיא הופכת לכלי פוליטי-חברתי, יש לה פוטנציאל, שכבר מומש, לגרום עוול ונזק ומוות.

נושא מעניין נוסף בספר הוא האופן בו נבנית תדמיתו של אדם מבלי שיש לו מילה בנושא, ובדרך כלל בלי קשר של ממש לאישיותו של אותו אדם. הוא עצמו סומן בשלל תגיות במהלך חייו, משטן עד קורבן, מאחד שמסוכן להיות בקרבתו ועד חיית מסיבות. בין שאר דברים בנושא זה הוא כותב: "למדתי הרבה על דמוניזציה, זה נכון. אני יודע שאפשר לבנות דימוי של אדם, עצמי שני, שדומה מעט מאוד לעצמי הראשון, אבל העצמי השני הזה צובר אמינות כי חוזרים עליו שוב ושוב, עד שהוא מתחיל להידמות אמיתי, יותר אמיתי מהעצמי הראשון. אני מאמין שמי שלמדת להכיר זה העצמי השני, שנגדו מכוונת תודעת האויב שלך".

"סכין" הוא ספר אישי מאוד, אבל רושדי מצליח להרחיב אותו מן הפרטי אל הכללי, והקריאה בו מעניינת ומומלצת.

Knife – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

בעולם שבו נדמה שהכל כבר הומצא, יזמים מחפשים את הרעיונות הנישתיים בדרך אל האקזיט הנכסף. דרור הוא אחד מהם. הרעיון ה"צנוע" שלו הוא לפצח את מסתרי הנפש האנושית, לסגור את הפער שבין האישיות האמיתית למלים שאותה אישיות משחררת לעולם. הוא יודע (טוב, חושב שהוא יודע) איך לעשות זאת. באמצעות ספרים. שהרי מה תפקידם של הספרים אם לא לנתח את נפשות גיבוריהם? אז נלקט דברים שאמרו הדמויות הספרותיות, נשדך ביניהם ובין אופי הדמויות כפי שתואר על ידי הסופרים, כי מי יודע טוב יותר מן הסופרים לעמוד על טיבו של האדם, ובניתוח הפוך נעמוד על אישיותם של בני אדם בשר ודם על פי הדברים שהם אומרים. בני האדם הללו, הווי אומר היוּזֶרִים, יספקו לאפליקציה מספר משפטים על עצמם, ובתגובה, על פי הקורלציה – מילת מפתח של יזם שדרור אימץ כגורו – בין התבטאויות ואישיות יקבלו ישר לפרצוף תיאור בלתי מתייפייף של עצמם. תיאור התחלתי, יש להדגיש. על תובנות נוספות יצטרכו לשלם. אז דרור מקים את אינסטמיינד בשותפות עם יותם, המכור לתכנות, והיוזמה יוצאת לדרך.

כל אחד מפרקי הספר סובב סביב דמות אחת הקשורה למיזם. נמצא שם, בין השאר, את חוקרת הספרות שהפכה למנהלת תוכן והתמכרה לדברי שטנה ברשת, את העובדת החדשה שממונה על ניכוש מטפורות מן הספרים שלא יבלבלו את האלגוריתם ואת המוח, את איש הכספים של החברה, המצוי נמוך בסולם המגניבוּת, את אמו של דרור שמנסה למצוא איכשהו פתח אל עולמו בתקווה לשחזר את הקשר אם-בן שחוותה בילדותו הרחוקה, ועוד.

בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום, משפטים שארצה לשלב בסקירה, אבל אלה התרבו בקצב מסחרר וויתרתי על סימונם. עיקר כוחו של הספר בדיוק המירבי שלו, בעיקר בשני מישורים: האחד הוא תיאור התרבות הארגונית ההייטקית, על נפיחותה ויומרנותה ודורסנותה ובזבזנותה (מי מוציא הון על שינוי צבע הלוגו של החברה מכחול אחד לכחול כמעט זהה לו כדי שישקף את ערכיה? – קטע משעשע ולכאורה מופרז בספר, אבל משקף במדויק מציאות על סף גיחוך). השני הוא ההתבוננות בנפשם של העובדים, אלה שהם לכאורה, על פי הסלוגנים הנוצצים, בלב הארגון, ובפועל הם בסך הכל משאבים. זוכים לשעשועים והעצמה ושאר ירקות, אבל נדרשים להתמסר לארגון מסביב לשעון וללא ליאות. נדרשים ונענים, איש איש ומניעיו, שגם אותם הסופר מנתח בסכין חדה ובכושר אבחנה מרשים.

הייתי אומרת שהספר מציג חזון מטריד, אבל החזון כבר אינו חזון אלא מציאות. אמנם הוא מקצין את הרעיון של חשיפת הנפש (אמנם ניתן קול גם למי שאומר שהאפליקציה טועה או מתבטאת בכלליות שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו, אבל מספיק אנשים נופלים בפח ומתמכרים), אבל כל מה שמסביב לרעיון זה כבר קיים ומיושם. מכירת פרטים אישיים, כולל פרטים רגישים, ועשיית שימוש בהם למטרות קידום עסקים ומיקסום רווחים תוך התנערות משיקולי מוסר ומצפון – אנחנו כבר מזמן שם. מהבחינה הזו, ומבחינות נוספות כמו הקשיים האישיים של כמה מהדמויות, הספר עצוב. ויחד עם זאת הוא נקרא בחלקים רבים בחיוך ובצחוק, בעיקר במקומות בהם נדמה שהוא גולש לאבסורד, עד שנזכרים שלא, שהאבסורד הוא המציאות.

פה ושם היתה לי הרגשה שהספר כמכלול מתארך שלא לצורך, אבל כל אחד מפרקיו מספק עוד זוית של העולם שהוא מתאר, וכולם יחד יוצרים את הפסיפס המרכיב אותו, כך שהתוצאה, בסופו של דבר, מענגת-כואבת-מדויקת-מטרידה-מצחיקה ומאוד מהנה.

כנרת זמורה ביתן

2023

סימה טייב, האם במשפחת פשע ידועה משכונת התקווה, החליטה שבנה הצעיר יודָה לא ילך בדרכי אביו שנהרג, ובדרכיהם של אחיו שנכנסים ויוצאים ממעצר וממאסר. אחרי מותו של האב השליטה את רצונה על בניה, ובהסכמת כולם הילד הופנה ללימודים. אסי, האח הדומיננטי, החליט שעם סיום התיכון והשירות הצבאי יודה ילמד משפטים, לתועלת המשפחה המסתבכת חדשות לבקרים עם המשטרה ועם הפרקליטות. האם, מאחורי גבו, הצליחה לשחרר את הצעיר, שחשק במסלול לימודים אחר, מן היעוד הזה, גם אם המחיר היה נידוי על ידי המשפחה, כולל התכחשות שלה בעל כורחה לבן האהוב.

האם יש סיכוי להחלץ מן החיים שלתוכם נולדים? אם החילות לנפול, האמנם נפול תיפול או שתצליח איכשהו לקום? אם נולדת לאומללות, האם את נדונה להיות אומללה ולאמלל אחרים? מה נדרש כדי לשנות מסלול חיים שלך ושל אחרים?

חייו של יודה יודעים עליות ומורדות. בצד המזל הוא זוכה במורה פרטי שהופך לאב רוחני. בצד חוסר המזל הוא לא מתקבל לשירות בגולני. בצד המזל הוא מצליח להפיק את המיטב ואת המירב מן הקלפים הרעים שחולקו לו. בצד חוסר המזל הוא תמיד נותר טייב, גם אחרי ששינה את שמו, מסומן לעד כבן המשפחה. בשני הצדדים גם יחד המשפחה, לכאורה מנותקת ממנו, ממשיכה לבחוש בחייו.

כמו שנכתב על כריכת הספר, זהו סיפור על משפחות. המשפחה שאליה נולד, המשפחה שאימצה אותו, המשפחה שהקים עם ליאת שבאה ממשפחה אלימה ועלובה. המשפחה יכולה לחנוק אותך בתשומת לב, יכולה לאמלל אותך, והיא זו שיכולה להתגייס לטובתך ולספק לך רשת בטחון ולשמור שלא תיפול.

מצד אחד, הכתיבה של ליאור אנגלמן מלאת חיים, עשירה בפרטים, סבלנית ומושכת לגלות מה קורה הלאה. מצד שני, הספר סובל מארכנות יתר, לטעמי שלא לצורך (ומכיוון שקראתי את סיפורי "צומת מסובים" והתרשמתי, אני יודעת שהסופר מסוגל להידוק ולצמצום שיכלו להועיל לספר). מצד אחד, הדמויות בחלקן נוגעות ללב, למרות שהן נוטות לחד-מימדיות. מצד שני, הספר לוקה בסטראוטיפיות רבה מדי, ולטעמי גם בהאדרה נגועה בפטרוניזם, שלא נעמה לי, של משפחת הפשע. מכיוון שכך, ההמלצה שלי עליו מסויגת. על "צומת מסובים", לעומת זאת, אשוב ואמליץ (אחד הסיפורים בקובץ הוא המשכו של "סולם גנבים").

כנרת זמורה

2024

סדרת ספרי "הרפתקאות דוד אריה", שכתב ינץ לוי ואייר יניב שמעוני, ראתה אור בין השנים 2007 – 2014 וזכתה להצלחה בארץ וגם מחוץ לה. כעת, בכיכובם של אותם מאזינים ובראשם הילד צפריר, אח אמצעי לינון הבכור ולאילאיל הצעירה, תורה של דודה ריקה לספר על הרפתקאותיה. גם לספר זה נלווים איורים מקסימים, הפעם ממכחולו של אבי בלייר.

סיפוריה הדמיוניים של דודה ריקה מעוגנים במציאות הטכנולוגית של ימינו ושל העתיד, ומשלבים בחן רב ניחוח של אגדות עם מגע מודרני. כך, לדוגמא, כשדודה ריקה מספרת מדוע יש לה רגל מעץ, מופיעה בסיפור שדה מתוך מנורה חשמלית פגומה, כשהיא לבושה בחליפה יצוגית, ומדגימה את כל מה שטוב, ובעיקר את כל מה שרע, בשירות לקוחות המלווה באותיות קטנות שאיש אינו קורא. עוד בספר אם שהשתמשה בשירותי מיזעור כדי להכנס לאוזנו של בנה ולהנחות אותו, משחק וידאו שיצא מן המחשב אל המציאות, והחלפת החיים האמיתיים של בני האדם בתוכן השמור בענן.

אפשר לקרוא את הסיפורים בכמה רבדים, החל מהרפתקה דמיונית גרידא, וכלה באמירות מעניינות על חינוך, על חמדנות, על עדריות, על משמעות ועוד. תלוי בגילו של הקורא. השילוב המוצלח הזה של הפשטנות הפונה לגיל הרך עם ההומור הסאטירי הפונה למבוגרים, עושה את הספר מתאים ומהנה לכל גיל.

מכיוון שסיפורי הדוד אריה פורסמו אחרי שכבר הפסקתי לקרוא ולהקריא ספרים לילדים, לא הזדמן לי לקרוא אותם. דודה ריקה בהחלט עוררה בי חשק להכיר את הדוד שקדם לה.

מצחיק, שופע דמיון, ומומלץ בהחלט

כנרת זמורה

2026

ענת סימן-טוב, אשה בערך במחצית חייה, עבדה במשך שנים רבות בחברה שעוסקת בהמרת תמונות מודפסות לדיגיטליות. העבודה התאימה לה ככפפה ליד, שכן לא הצריכה כמעט מגע עם אנשים אחרים, רק היא והמכונה בשקט שבדירתה, רק היא והדמיון המעורר לחיים תמונות של זרים. האיש ששכר אותה לעבודה הבטיח לה כלאחר יד שמקומה מובטח לכל חייה, אלא שהנסיבות השתנו, ההנהלה התחלפה, וענת מצאה עצמה מובטלת. יתרה מזו, אחותה הצעירה והדומיננטית כפתה עליה לעבור לגור עם אמן הדועכת במטרה להחליף את המטפלת השכירה. ענת חייבת להרוויח כסף כדי להמנע מן המטלה הזו. וכך היא מוצאת עצמה מועסקת בוריטאס מעבדות מחקר בע"מ.

וריטאס מעסיקה סוכנים שתפקידם לומר לאנשים את האמת. לפעמים זו עובדה שאינם מודעים לה, כמו אח שמנסה לנשל אותם מירושת הוריהם, לפעמים זו העמדת מראה מולם, הוצאת האויר מבלונים נפוחים. לקוחות, שמבקשים להעביר מסר של אמת, משלמים לחברה אחוז מסוים מן הרווח הכלכלי שיצמח מחשיפת השקר, הסוכנים מקבלים עמלה על פי חשיבות המקרה. על פי תפיסת החברה, "אמת יש רק אחת, והיא התאמה בין המציאות העובדתית לבין תפיסת המציאות של האדם", והתאמה מושלמת בין הסוכן ליעד, על פי איזשהן מטריצות עלומות, מבטיחה שהמסר ישנה את חיי היעד.

כמובן, אין רק אמת אחת, וחיים אינם משתנים ברגע רק בשל מילותיו המחודדות של אדם זר, אבל אי הסבירות הזו אינה באמת משנה (למען האמת, היא הפריעה לי בחלק מן הזמן, כשנדמה היה לי, בטעות, שהתבקשתי להאמין). הרקע העלילתי הזה הוא כר פורה לדיון באמת ובשקר בעולם סבוך של תרמיות, אילו תנאים צריכים להווצר כדי שהאמת תחלחל, האם שקר פסול תמיד, מהם טווחי ההשפעה של שניהם לטוב ולרע, מתי זה תקין להתערב בחיי זרים, ועוד נושאי משנה מסתעפים כמו פוליטיקה ורייטינג ותכניות ריאליטי וכיוצא באלה.

לדמיון מקום נרחב בחיי שתי הדמויות הראשיות, ענת ודויד, יועץ המס שאליו היא פונה בעל כורחה כשהיא נדרשת להגיש חשבוניות, ושהופך לאיש סודה. "קשה להבין מדוע אנשים מסרבים להתייחס אל הדמיון כדרך לקלוט את הממשות, בעל מעמד שווה לחושים המסורתיים ואולי החזק והמשוכלל מכולם. למה אינם באים בטענות דומות: שוב את רואה? עוד פעם את שומעת?", חושבת ענת כשאחותה העניינית והמעשית טוענת כנגדה שהיא שוב שקועה בדמיונות ואינה מקשיבה לה. ענת מדמיינת סיפורים, דויד מדמיין נתונים. במשך שנים צבר עובדות ונתונים – קוריוסיטאס אימודיקה, סקרנות יתר, מצב חשוך מרפא על פי הבחנת רופא – שהיו אמורים להוביל לתגליות גדולות שלא הגיעו. כעת הוא מפנה את האובססיה הזו לחישובי הרווח, או ההפסד, מחשיפת השקרים וגילוי האמת שמבצעת ענת, וכשהמספרים אינם מספיקים הוא עובר לצבעים, לאמנות, לדמיון ויזואלי.

קירבה אנושית גם היא נושא מרכזי בספר. ענת ודויד, כל אחד באופן אחר, הם אנשים בודדים, נרתעים ממגע בלתי הכרחי עם אחרים. אבל אנשים, כמו הקיפודים שבשם הספר, זקוקים לחום, וכמו הקיפודים הם מתקרבים כדי להתחמם עד שהם נתקלים בקוצים, ואז הם מתרחקים עד שהקור מאלץ אותם להתקרב שוב. צריך למצוא איזושהי נקודה שבה הדברים מתאזנים, או לנסות פתרונות אחרים.

עבודתה של ענת כסוכנת משנה את חיי יעדיה. אבל המפגש הזה, החדש עבורה, עם חיים אחרים, זרים לה, ישנה גם אותה. באחת הסצנות המשעשעות בספר היא משתתפת בכנס של החברה, נינוחה בחברת סוכנות אחרות כפי שלא היתה מעולם. דויד, שידע אהבה וננטש, יגלה גם הוא שקירבה אנושית אפשרית. והקירבה הזו בין שניהם, כך מתברר, מאפשרת להם לומר אך אמת זה לזה. שמורת טבע בתוך עולם של העמדות פנים.

העלילה מתרחשת בישראל שלפני השבעה באוקטובר. אין בספר דיון ישיר במה שעתיד להתרחש, למעט האמת שמוסרת ענת לתושבת העוטף אודות אסון מתקרב וחוסר סיוע מן המדינה. אבל יש נגיעה עקיפה באמצעות התיחסות לפוליטיקה, לאחריות, ליהירות, וגם באמצעות דמות שמופיעה ממש לקראת סיום.

הכתיבה של שחר קמיניץ מושכת. הוא מרבה בפרטים קטנים שממלאים בחיים את היקום העלילתי, משלב דמויות מוצלחות, כמו אמה של ענת והמטפלת המסורה שלה, מוליך את גיבוריו בנתיב רגשי ורעיוני מתקבל לגמרי על הדעת, מגניב הומור דק, ומעגן את העלילה עתירת הדמיון בסביבה מוכרת של כאן ועכשו. חווית קריאה טובה בהחלט.

כנרת זמורה

2026

"הטלת ספק, כאשר ניגשים אליה בחוכמה ובמינון נכון, אינה מעשה של ציניות או ניהיליזם, אלא פרקטיקה אינטלקטואלית ואישית חיונית ביותר […] את הקִדמה האנושית אנו חייבים לאנשים שהעזו להטיל ספק".

חיים שפירא מציע בספר זה הצעה שנראית לי מובנת מאליה: לא לקבל שום דבר כתורה מסיני, אלא להטיל ספק, לבחון, לשאול שאלות, ורק אחר כך לקבוע דעה. כמה וכמה גורמים מוליכים לאימוץ מהיר מדי של דעות ומאיימים על שיקול הדעת האנושי ועל הבחירה המושכלת בעמדה עצמאית, ושפירא מציג אותם בפירוט.

גורם אחד הוא הקלות והמיידיות של חשיבה אינטואיטיבית לעומת חשיבה אנליטית. הראשונה מבוססת על רגשות, על החלטות מהבטן, השניה מבוססת על השכל ודורשת תהליך ארוך יותר ומאמץ יותר. קל ועצלני להסתפק בראשונה, חכם ומתגמל יותר להשתמש בשניה.

גורם נוסף הוא השורה הארוכה מאוד של הטיות אוטומטיות שמתערבות בשיקול הדעת. לא אמנה את כל הרשימה, אזכיר רק שלוש: הטיית האישוש שגורמת לנו לברור מבין הדעות המוצגות בפנינו את אלו שמתיישרות עם דעותינו שלנו; הטיית המיקוד שמתרכזת בגורם אחד מתוך גורמים רבים, ומעניקה לו חשיבות יתר בלתי מוצדקת; הטיית השרידות שבגללה אנו מודעים רק למקרים ש"הצליחו" (כמו "ניבוי" שהצטייר כקולע, ולכן דובר בו רבות, לעומת אינספור ניבויים שלא התממשו ונמחקו מן הזכרון).

עוד גורם הוא הכמות העצומה של מידע זמין, שחלק ממנו פשוט אינו נכון. התוצאה: "בעבר, משמעותה של בורות היתה חוסר ידיעה. כיום פירושה ידיעת יותר מדי דברים שאינם נכונים".

גורם נוסף, מוכר מאז ומתמיד, הוא כוחו של ההמון, ההיסחפות אחר "כולם", העוצמה המלהיבה של הרבים, ובסופו של דבר ההתיישרות על פי הרוב הקולני בניגוד לשכל הישר ולשיקול הדעת העצמאי.

הדברים אולי אינם חדשים. שפירא עצמו כתב אודות חלק מהם בספריו האחרים. פילוסופים כתבו אודותם בדרך זו אחרת לאורך ההיסטוריה (מובאות מדבריהם משובצות בספר). סופרים ואנשי תקשורת התבטאו לגביהם. אבל יש ערך בכינוסם יחד סביב הנושא החשוב של הספקנות, ויש ערך גם בחזרה עליהם ובהדגשתם, אולי בעיקר בימים אלה:

"בימינו המצב חמור במיוחד: קטעי טיקטוק של 7 שניות במקום חשיבה, פופ-כלכלה, פופ-פילוסופיה, פופ-פמיניזם, חשיבה מבוססת דימויים, רדוקציה של רעיונות לסלוגן קליל, אלגוריתמים (המהפנטים החדשים, המותאמים אישית לכל אחד ואחת בהמון הדיגיטלי) המעדיפים לעורר זעם ולבטל ספקות… וכמובן, השימוש ב-AI, שמשבש לחלוטין את היכולת להבחין בין אמת לשקר"

לא ארחיב מעבר לכך, בעיקר משום שאי אפשר למצות את השפע בסקירה, ומומלץ לקרוא את הספר עצמו. אסיים במספר ציטוטים מועילים:

"סובלנות ללא גבולות תוביל להיעלמותה של הסובלנות. אם נרחיב את גבולותיה של הסובלנות ונכלול בתוכם את אלה שאינם סובלניים, ואם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מול המתקפה של אלה שהסובלנות זרה להם, אזי האנשים הסובלניים יושמדו יום אחד, והסובלנות יחד איתם" (קרל פופר, 1945)

"אחד הדברים שמאוד מפריעים לי במשחק הפוליטי הוא הקורלציה המוגזמת בין העמדות בנושאים שונים […] הרי אין שום מניעה לוגית שאדם יהיה בימין הכלכלי אך יתמוך בזכויות הלהט"ב ויאמין שישנה סכנה גדולה בשינויי האקלים". הקורלציה הזו מוסברת, מן הסתם, באידאולוגיה: " אידאולוגיות מפשטות את הלא ניתן לפישוט, מפתות/מהפנטות את האנשים ומשעבדות את מחשבתם. הן מעניקות ודאות במחיר האמת, מציעות שייכות במחיר החופש"

"אני מציע לכל ידידיי […] לקרוא גם עיתונים המחזיקים בדעות פוליטיות הפוכות משלהם – הרי אדם שקורא רק עיתון שמחזיק בדעות הזהות לאלה שלו, פשוט מדבר עם עצמו"

"בלי נקיטת ספק אנו נופלים בקלות לאמונות טפלות, לקונספירציות מטופשות, למניפולציות ולנחמות שווא. הספק מעניק לנו סיכוי להתקרב לאמת"

"היו כמה וכמה ישראלים (כולל סופרים אחדים) שהסבירו מעל הבמות מחוץ לארצנו שישראל מבצעת רצח עם בעזה. זה העציב אותי מאוד משתי סיבות – זו זילות השואה וזה לא נכון. כמה חבל שהאנשים האלה לא הטילו ולו ספק קל שבקלים בהתבטאויות שלהם. לפי כל הגדרה לרצח עם שהצלחתי למצוא, ישראל אפילו לא התקרבה לשם […] אילו התכוונה ישראל לבצע רצח עם, עזה היתה כבר מדבר לא מיושב – כאשר רוצים לבצע רצח עם, מרכזים אנשים במחנות או בגטאות ולא מעבירים אותם למקומות בטוחים יותר מאלה שהם נמצאים בהם"

ספר מעניין, נהיר, כתוב בחן רב וראוי לתשומת לב.

כנרת זמורה

2026

"די, אני לא רוצה יותר," הגיבורה שלי מתמרדת, "תחזירי לי את השִכחה".

והיא צודקת, למה להטיל עליה את כל הסבל הזה, בשביל מה, צריך לקחת ממנה שוב את הזכרון, לסלק מהראש שלה את כל התאריכים והמקומות והשמות, לא להשאיר כלום.

נורית גרץ כותבת את דמותה של אשה דמנטית, עדיין מודעת לעצמה, מודעת לבלבול שבו היא שרויה. זו אינה כתיבה ספרותית כפשוטה, כלומר הצטמצמות לבריאה של דמות יש מאין. האשה, נטולת שם רוב הזמן, למעט אפיזודה אחת שבה ניתן לה השם שרה, היא גם בדיונית, וגם בת דמותה של הסופרת ובת שיח שלה, וגם בדרך כזו או אחרת מייצגת איזשהו קולקטיב, נצר לדורות רבים של אסונות, שמתהלכת במדינה במשבר שאחרי שבעה באוקטובר, חיה בעבר ובהווה גם יחד, ומנסה למצוא חלקת אלוהים קטנה נטולת מטענים וזכרונות. "תחזירי לי את השִכחה", היא מבקשת, ואם כי איש אינו מבקש לעצמו דמנציה, אפשר להזדהות עם בקשתה.

הסופרת עצמה, מן הסתם, אינה רוצה לשכוח. בשיחה מעניינת עם מיה סלע ב"מה שכרוך" היא מדברת על תרבות שוכחת, ולא בחיוב. בספר היא מוליכה את הגיבורה שלה אל המרד הגדול נגד הרומאים, אל מחנות הריכוז, אל המלחמות ואל השבעה באוקטובר, נותנת קולות ופנים לקורבנות של הסכסוכים מבית ומחוץ. הדברים שאינה שוכחת נעים בטווח שבין הלאומי לפרטי, ועוברים גם באנשים שבחייה, כמו הפרק הנוגע ללב על מונה זילברשטיין, הכולל הכאה על חטא ההתעלמות ממצוקתה.

הזכרונות של הסופרת, ושל הדמות שיצרה ושאתה היא משוחחת, נחווים דרך פריזמת תפיסת העולם של הכותבת, והם לפיכך סלקטיביים ופרשניים. זה רק טבעי. מה שפחות טבעי בעיני הוא החיבור, שלטעמי אינו עובד, בין הקטעים השונים. יותר מדי זכרונות, תלושים זה מזה, נרקחו כאן יחד, אפילו ללא קשר אסוציאטיבי, כאילו אם הספר הזה כבר ממילא לא ייכתב אז אין צורך לשמור על קוהרנטיות. "מישהו קורא בשמי ונעלם" ו"ממילא גורלך נחרץ" נכתבו באותו סגנון, רצף משוטט של הרהורים, שנע בין אז ועכשו, בין המשפחתי לציבורי, אבל למרות זרם התודעה שבהם הם מהודקים, זורמים חלק. הפעם, זו לפחות החוויה שלי, החיבורים חורקים, וחבל.  

כנרת זמורה דביר

2026