תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

אבישג פישמן וגל וייס, שניהם לוחמי מוסד, מועמדים לקידום לאותו התפקיד, שניהם מתמודדים עם נסיבות אישיות שעלולות לחבל בקידום המיוחל, ושניהם, כך נראה, סולדים הדדית זה מזה. וייס מתנהל כמאצ'ואיסט שוביניסט בוטה; פישמן נאבקת על הכרה בערכה, למרות שהיא מוּנעת רוב הזמן על ידי הדחף לרַצות. את כל מה שעומד ביניהם הם נדרשים להניח בצד, אם יוכלו, כשהם מצוותים יחדיו למבצע סיכול פיגוע טרור במוסדות יהודיים וישראלים ברומא.

עד כאן התיאור אולי נשמע כמו עוד אחד מאותם סיפורים רומנטיים על שונאים שעתידים להפוך לאוהבים ולשייט מחובקים אל עבר השקיעה, אבל אין שום קשר בין השבלונה הזו לבין עלילת הספר. נועה שלו מובילה את גיבוריה אל גרסה משוחררת יותר של עצמם, כשהמסע האישי של כל אחד מהם לחוד מאפשר להם להציץ אל מתחת למעטה של מי שנכפה עליהם כשותף.

אבישג מגיעה ממשפחה שחוותה שכול. כשהיתה בת שלוש-עשרה נהרג אחיה שחר בן העשרים בעת שירותו הצבאי. השבר הותיר אותה במידה רבה ללא תמיכה הורית, ומי שתפס את מקום המבוגרים בחייה היה עידו פינטו, חברו של שחר, ששנים אחר-כך גייס אותה למוסד. אבישג נשואה לנמרוד, והיחסים ביניהם, שתחילה היו שוויוניים, הפכו עם הזמן בלתי מאוזנים. "אני חושבת שזו בעיה כשיש צד שתמיד מתנצל וצד שתמיד בסדר ותמיד צודק", מהרהרת אבישג, כשהיא נתקלת שוב בפסקנותו של נמרוד, והיא תוהה מדוע אינה יכולה להפסיק להזהר לידו, להפסיק לפחד לומר מה היא באמת רוצה ומרגישה. נמרוד ממורמר בשל עבודתה התובענית של אבישג, וההתנגשות של דרישות התפקיד עם מאמציהם להכנס להריון מעצימה את העימותים ביניהם.

וייס, שגדל עם אב מסרס ועם תהיות על מהותו שלו, למד מגיל צעיר להסתיר את עצמו מפני כולם. "לפעמים הוא נבהל מתחושת הדליפה, מהתחושה שהוא לא מהודק מספיק, לא אטום מספיק, שבורח לו משהו שהוא היה רוצה לכלוא בתוכו". רוב חייו הצליח להתנהל בדיוק על פי התדמית שיצר לעצמו, אבל כשהתרחש ארוע שהוא חרד עד מאוד להסתיר (ומחשש קלקלנים לא אחשוף), הוא נקלע לבעיה של ממש. בדיקת הפוליגרף התקופתית עולה על עצם קיומו של הסוד, והוא צריך לבחור אם להתוודות ולהסתכן בתגובות שאולי יפגעו בו, או לשמור על הסוד ולסכן את הקידום אם לא יצליח בבדיקות הפוליגרף הבאות.

הספר מציג דמויות אנושיות מאוד. הקורא אולי רוצה לטלטל אותן, בעיקר את אבישג, כדי שיקבלו כאן ועכשו החלטות נבונות, אבל הן מתלבטות, טועות, צועדות שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כמו בחיים. אין פתרונות פלא, אין נכון מוחלט ושגוי מוחלט, אבל יש אפשרויות בחירה. "אני חיה בתרבות שמקדשת את חופש הבחירה כאילו זה דבר טוב", חושבת אבישג. "מה טוב בזה? הרי בכל בחירה יש ויתור". אבל גם אי-בחירה היא ויתור, ולהיסחפות ללא בחירה יש מחיר כבד, והשניים יגששו דרכם אל האפשרויות שנראות הטובות מביניהן, ויקוו לטוב.

"את עוד תתחרטי על זה" כתוב חכם, מאזן יפה בין מתח מבצעי דינמי להתחבטות אישית מהורהרת, מעורר מחשבה והזדהות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

דֶּמְבָּה שטאניסלאוס צץ במקומות שונים בוינה, ומותיר רושם של תמהוני. בחנות מכולת הוא מבקש לחם וחלב, אך אינו מושיט את ידיו ליטול אותם. על ספסל בפארק הוא מפתה כלבלב להתקרב אליו, ובועט בו כשהלה מושיט לו בצייתנות את רגלו הקדמית. לעלמה בפארק אחר הוא מספר שאינו יכול לכתוב לעצמו את כתובתה משום שאיבד את זרועותיו בתאונה (אך הקורא המכיר אותו מן הפרקים הקודמים יודע שהוא משקר).

מה מניע את דמבה? את פשר התנהגותו המשונה יסביר לשטפי המאוהבת בו, ויקווה שתסייע בידו, למרות שהתגלגל אל מצבו הנוכחי בשל דיבוק אהבתו לסוניה. דמבה משוכנע שאם יצליח להשיג סכום כסף גדול עד הערב יוכל לשכנע את סוניה לבטל את תוכניתה לנסוע לונציה עם גבר אחר. מעת פגישתו עם שטפי בצהרי היום, ועד שתשיג עבורו את העזרה הנדרשת בשעות הערב, ימשיך במרוץ ברחבי העיר בנסיון לשכנע חברים ומכרים לקנות משהו מחפציו, או להחזיר חוב שהם חייבים לו, או להלוות לו כסף.

אפשר לקרוא את הספר במספר דרכים. קריאה אחת, מספקת בהחלט, היא כסיפור הרפתקאות מקורי ומשעשע. מסתובב לו ברחבי העיר בחור שמסתיר את ידיו מתחת לשכמיה ונמנע מלהשתמש בהן, מנסה איכשהו להגשים את מטרותיו, ומותיר אחריו שורה של אנשים מבולבלים עד מבוהלים. הוא אובססיבי ונסער, חי פחות או יותר בתוך ראשו שלו ובמנותק מעט מן המציאות, ולמרות שאינו טיפוס מתחבב עלילותיו ביום המתואר בספר נקראות בסקרנות לדעת איך ייצא מן התסבוכות שאליהן נקלע.

מכיוון שדמבה פוגש במהלך היום דמויות שונות, ניתן לקרוא את הספר כתיאור של החברה הוינאית בראשית המאה העשרים. האנשים הנקרים בדרכו, אקראיים או מכרים, משורטטים במדויק על ידי הסופר, בשנינות וגם בציניות, ויחד הם מציירים תמונה חברתית. מכיוון שהשם שהסופר ביקש תחילה לתת לספר היה "חופש", אפשר להניח שהתנועה התזזיתית של דמבה ברחבי העיר, וחוסר המנוחה הכמעט פרנואידי שלו, מהווים התרסה כנגד המסגרות החברתיות.

דרך שלישית היא זו שאליה מתייחס המו"ל והמבקר פראנץ רוטנשטיינר, שכתב אחרית דבר לספר. רוטנשטיינר מצביע על אופיו הבלתי מגובש דמבה, על חוסר הבטחון העצמי שלו, ובעיקר על ההעדר המוחלט של היכולת להגיע לסיפוק הבא לידי ביטוי בתיאור זה: "שמע, אתה אוכל באגט עם מלח. או אגס. ואתה עוזב לרגע את החתיכה האחרונה ומניח אותה באיזשהו מקום. אחר-כך אתה מחפש אותה ולא מצליח למצוא אותה. אז יישאר לך תיאבון אליה במשך כל היום. אתה יכול לאכול דברים אחרים, כמה שתרצה, דברים טעימים פי אלף: חתיכת האגס הקטנה תחסר לך כל הזמן".

ליאו פרוץ, שהיה בין הסופרים הפופולרים ביותר בספרות הגרמנית בתקופה שבין מלחמות העולם, מאפשר את שלוש הדרכים גם יחד. "בין תשע לתשע" הוא סיפורה של וינה, סיפורו של אדם שאינו מסוגל להיות מרוצה, וגם סיפור עלילתי משעשע, שפרט המתגלה בסיומו מציב אותו בתחומה של הפנטזיה.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרים נוספים שלו, "לאן תתגלגל, תפוחון?", "השלג של פטרוס הקדוש" ו"בלילה מתחת לגשר האבן", המדגימים את רבגוניותו.

Zwischen Neun und Neun – Leo Perutz

זמורה ביתן

1993 (1918)

תרגום מגרמנית: חנה לבנת

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

מר ביזוואז, תושב טרינידד ממשפחה הודית, מת בהיותו בן ארבעים ושש, מספר שבועות אחרי שפוטר מעבודתו. במספר עמודים בפתח הספר סוקר הסופר את חייו של גיבורו, חיים של מצוקה ושל סכסוכים, שגולת הכותרת שלהם היא הגשמת החלום לחיות בבית משלו, משוחרר מכבלי משפחת אשתו שבצלה חסה רוב ימיו. אמנם הבית נקנה בחופזה, מבלי לתת את הדעת על אינספור ליקוייו שמעולם לא תוקנו, ואמנם מר ביזוואז שקוע בגינו עד צוואר בחובות שאין לו סיכוי להחזיר, אבל הוא חושב בסיפוק כי "מה נורא ודאי היה זה, לעת הזאת, להיות בלעדיו; למות בין בני משפחת טולסי, בתוך העניות של אותה משפחה גדולה, מתפוררת ואדישה; להשאיר את שאמה והילדים ביניהם, בחדר אחד; גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שנסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

מר ביזוואז נולד בחצות, שעה לא מוצלחת על פי האמונה המקומית. על פי תווי פניו קבע הפאנדיט כי הוא עתיד להיות נואף, בזבזן ושקרן, וכי ימיט אסון על אביו. הוענק לו השם מוֹהוּן, האהוב, אך הוא בהחלט לא חש ככזה. אחרי שאביו מת כשצלל לאגם כדי להציל את בנו שבטעות סבר כי טבע, והתממשה נבואת האסון, עברו הילד עם אמו ואחותו להתגורר בחדר אחד בבקתת חומר בחצר האחורית של דודתו. חיים של תלות ושל בושה ציפו לו מעתה והלאה. הוא ניצל את כשרונו בשרטוט אותיות כדי להתפרנס בדוחק כצייר שלטים, אבל חש שאינו חי ממש. "הוא התחיל לחכות, לא רק לאהבה, אלא שהעולם יגלה את מתיקותו ואת הרומנטיקה שבו. הוא דחה את כל הנאתו בחיים עד ליום ההוא". בהלך רוח זה נחו עיניו על שאמה הצעירה. הוא העז להגניב אליה פתק אהבה, וחיש קל מצא עצמו נשוי לא רק לאשתו אלא לכל משפחתה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמה של שאמה ועל ידי גיסה.

אחרי ההקדמה הנוגה, ואחרי תיאור ילדותו העצובה של מר ביזוואז, הלב יוצא אליו. ואז מהפך. במקום לטפח אושר עם האשה שבה בחר, הוא בוחר להלחם בכל. במשפחה שסיפחה אותו אליה, באשתו, בילדים שיוולדו לו. הוא הופך בתוך יום לגס רוח, רודן, מתנשא בזכות השכלתו היחסית, שולל הכל. הוא עוזב בכעס, חוזר כנוע, עוזב שוב וחוזר חלילה. הוא עוקר מחדרו בבית המשותף עם שאמה ועם הבת שנולדה להם כדי לנהל חנות מכולת של המשפחה, ומביא אותה אל עברי פי פחת. מנסה לבנות בית, וכושל. שב ומסתכסך עם משפחת אשתו, ומאמלל את ילדיו. אותה תחושה קדומה שאינו חי באמת ממשיכה לפקוד אותו, כי "מעולם לא נטשה אותו ההרגשה שאיזו מטרה נעלה יותר מזומנת לו". משפחתה של שאמה אכן דוחקת אותו לשוליים, אבל הוא מצדו אינו עושה שמץ של מאמץ אמיתי להיטיב את חייו, ורוב הזמן הוא די מעורר בחילה.

ולא שאין לו פוטנציאל לחיות חיים טובים יותר. במשך כמה ימים של חסד הוא שרוי לבדו עם בנו, והוא מנצל זאת לעורר בילד ענין במדע ובטבע. אבל דבקותו בבית המתפורר שבנה לעצמו הורסת גם את ההזדמנות הזו. מר ביזוואז הוא, כאמור, משכיל יחסית לסביבתו, אבל אינו מנצל את ידיעותיו כדי להיטיב את חייו. נוח לו יותר להתקרבן. "הוא האשים את אביו; הוא האשים את אמו; הוא האשים את בני טולסי; הוא האשים את שאמה. אשָם תכף לאשָם והכל שימש אצלו בערבוביה". רק אחרי לידת ילדו הרביעי, כשהחיים בבית טולסי הפכו בלתי נסבלים, קם והסתלק מבלי לומר שלום בתחושה ש"העבר היה מזויף, שורה של תקלות מתעתעות. החיים האמיתיים ומתיקותם המיוחדת היו לפניו: עדיין היה מתחיל". לראשונה בחייו נקט יוזמה והשיג עבודה כעיתונאי, והפך לאדם בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זה לא שינה במאומה את יחסו כלפי בני משפחתו. גם כשבמקרה שמע את שאמה משוחחת עם המנהלת שלו במשרה הבאה שהשיג, והבין כי "מעולם לא דימה בנפשו ששאמה מתמצאת עד כדי כך ויש לה דעות קדומות חותכות כל כך", לא השתנה דבר ביניהם. חיים שלמים בוזבזו בתחושה של המְתנה מתמדת, בהחלטות חפוזות, בהפסדים ובכשלונות.

וכל הזמן דיבוק הבית, מתפורר ככל שיהיה, הסמל לעצמאות, לזהות נפרדת, לניצחון, מעניק תחושה של בעלות, של שליטה.

ו.ס. נאיפול ביסס את הספר על משפחתו שלו, ואולי משום כך נגע ללבי יותר מכולם הבן אנאנד, בן דמותו שלו, שכאבו בשל נסיבות חייו מתואר בחיות יתרה. הכתיבה שלו מצוינת, מדויקת, אמינה, והספר זכה להכלל ברשימות קריאה נחשבות בצדק. לא ברור לי אם ביקש להבהיר את התנהלותו של אביו, אבל מבחינתי נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע דחף מר ביזוואז את עצמו במו ידיו עמוק יותר ויותר אל זרועות האומללות למרות כישוריו וכשרונותיו, וחבל. יחד עם זאת, ולמרות סלידתי מדמותו, הספר, בתרגומו היפה של אהרן אמיר, ריתק אותי.

A House for Mr Biswas – V. S. Naipaul

זמורה ביתן

1985 (1961)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בעולם עתידי, אוטופי או דיסטופי, תלוי את מי שואלים, בני אדם נוצרים בפס יצור תעשייתי, מותאמים בהתפתחותם למעמד שאליו הם אמורים להשתייך, ועוברים במשך שנים התניה ושטיפת מוח שתטביע בהם השלמה עם החיים שנכפו עליהם. בני מעמד אלפא העליון נהנים מחיים נוחים, שעשועים לצד עבודה בלתי תובענית. בני מעמד אפסילון הנחות מכולם הם מעוכבי התפתחות וכמעט נטולי מודעות. מעמדות הביניים ממלאים תפקידים שונים בחברה, וכולם יחד די מרוצים, בעיקר משום שאינם מכירים אפשרויות אחרות. כדי למנוע מרעיונות זרים לערער את החברה, הספרות היפה אסורה, כמו גם ספרי דת ופילוסופיה. למעשה, הספרות המותרת היא טכנולוגית בלבד. האב המייסד של השיטה הוא אדם בשם פורד (רמז ברור למי שמיסד את פסי היצור), והחברה כולה מוכוונת לתרבות הצריכה ולקפיטליזם. אחת מסיסמאותיה היא "קהילתיות, זהות, יציבות", לאדם אין הזדמנות להיות לבד, כל אחד שייך לכולם, וערכי העבר כמו משפחה וזוגיות הם בגדר גסויות מביכות. אם בכל זאת נוצר זמן פנוי של חוסר תעסוקה, או אם מתגנבת לה איכשהו איזושהי עצבות, הסם סומא פותר את הבעיה. מי שנוטל אותו מרחף לו בחלומות מציאותיים מאוד, מהם הוא מקיץ ללא תופעות לוואי, מוכן להמשיך בחייו.

כמו בכל תהליך יצור, גם פה נופלות לעתים שגיאות. ברנארד הוא "שגיאה" כזאת, וכתוצאה מכך הוא נמוך יותר מן הסטנדרט של מעמדו, מעמד אלפא, סובל מרגשי נחיתות, ומפתח הרהורים בלתי רצויים. גם הלמהולץ הוא מעין "שגיאה", וכמו ברנארד הוא סובל משום כך מבדידות, אך במקרה שלו דווקא בשל יכולת יתרה. במהלך העלילה, כשלברנארד ייפתח פתח להצלחה חברתית, הוא ישכח לרגע את ספקותיו ויאהב את חייו. הלמהולץ יישאר עקבי, וכשיזדמן לו למצוא אוזן קשבת ינסה לברר שאלות קיומיות.

אל תוך העולם הזה נקלע ג'והן הפרא. ברנארד מצליח להשיג אישור לחקור חברה של אינדיאנים פראיים, שחיים בשמורה כפי שבני אדם חיו פעם ללא הטכנולוגיה העתידנית. הוא פוגש שם את לינדה, אשה לבנה שהושארה מאחור כשהרתה, ואת בנה ג'והן, ולוקח אותם אתו בשובו הביתה. הפרא הוא ההפך המוחלט של אנשי העולם שמחוץ לשמורה. בעוד מטרתם היא אושר ללא שאלות, הפרא הוא אדם המבקש משמעות, קנאי לערכים שספג מעותק בלוי של יצירות שייקספיר, ומייסר פיזית ורוחנית את הסובבים אותו ובעיקר את עצמו. בלתי מסוגל להתפשר או להסתגל, הוא מרחיק עצמו אל מקום מבודד. גם ברנארד והלמהולץ יורחקו כעונש לאי רחוק, אך כפי שאומר להם בגילוי לב המפקח הגוזר עליהם את העונש, יתכן שמדובר בפרס. האי הוא המקום שבו נמצאת קבוצת הגברים והנשים המעניינת ביותר, אלה שמרדו בערכי החברה, אלה שאיתם ניתן לדבר באמת, ללבן רעיונות, לחשוב בפתיחות. דמותו של המפקח, אגב, היא אחת המעניינות בספר, שכן הדיון ברעיונותיו של האקסלי מתנקז אליה, אבל היא גם מתמיהה, שכן מסתבר שיש כנראה מעמד מעל האלפא, אנשים כלשהם שמודעים לחסרונות של השיטה, שמחביאים ספרים אסורים בכספת, אנשים שעשו את הבחירה בין המדע והאמת לאושר הקבוצתי. כשהחברה ברובה משועבדת, מישהו מרוויח, בין אם כבוד או כוח או ממון. איפה הם בסיפור, לא ברור.

למרות שפע הרעיונות המעניינים בספר (כדאי לקרוא בהקשר זה את ההקדמה שכתבה מרגרט אטווד למהדורה שראתה אור במלאת ליצירה שבעים וחמש שנה), ולמרות שכמה מתחזיותיו הגשימו את עצמן, הפריעה לי ההעמדה זו כנגד זו של שתי אפשרויות קיצוניות: מצד אחד החברה שבעולם החדש והמופלא, ומצד שני חברת הפראים המטונפת, הפרימיטיבית. ג'והן הפרא, שהוא צאצא של הראשונה, גדל בשניה, והוחזר אל הראשונה בבגרותו, נדרש לבחור אחת מהשתיים, כאילו אין אפשרויות לחיים אחרים, איזה שביל ביניים. מסתבר שאלדוס האקסלי עצמו התחרט על העיצוב הזה של הדילמה. באחרית דבר, חמש-עשרה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה ב-1932, הודה שכעת היה כותב את הספר אחרת, שכן הוא משוכנע שניתן להשיג חיים שפויים ואין צורך לבחור בין טירוף לסהרוריות. האקסלי מוסיף ומצביע בכנות על ליקויים נוספים בניבויים של הספר, אבל למרות הפיתוי אינו כותב אותו מחדש. "עתה, כשהנני אדם אחר, זקן יותר, יש להניח כי יחד עם מגרעות הסיפור אשליך מתוכו גם את הדברים הטובים שהיו בו מלכתחילה. על כן עומד אני בפיתוי להתפלש בחרטה אמנותית, מעדיף להניח את הטוב ואת הרע כמות שהם ולחשוב על משהו אחר".

למרות הסתיגות זו ונוספות לה, הרעיונות שבספר, ההתראות שבו, צריכים להשמר בתודעה ולעורר מחשבה ודיון. הנדסה גנטית אנושית, אושר מלאכותי, התרוקנות מרעיונות, שעבוד מרצון, קונפורמיות, עדריות ואיבוד העצמיות, כל אלה ועוד ראויים שניתן עליהם את הדעת.

Brave New World – Aldous Huxley

זמורה ביתן

1985 (1932)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.

מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.

"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.

מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).

רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.

בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.

בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.

אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.

ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.

כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King

דביר

2006 (2002)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: מאמרים וטקסטים מזדמנים 2004 – 2021

"שאלות בוערות" הוא אוסף של מאמרים, הרצאות וטקסטים מזדמנים אחרים שכתבה מרגרט אטווד בין השנים 2004 ו-2021 (קדמו לו "מלים שניות" ו"מטרות נעות" שכיסו דברים שכתבה החל מ-1960). "למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה-21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה".

בראש הנושאים הבוערים מונה אטווד את הפגיעה האנושית בכדור הארץ, את חלוקת העושר הלא שוויונית ואת הסכנה לקיומה של הדמוקרטיה, אך המאמרים אינם עוסקים רק באלה. נמצא בספר סקירות ספרותיות (ביניהן "דוקטור סליפ" של סטיבן קינג); התיחסות למכלול היצירה של סופרים שונים (ביניהם אליס מונרו, קפקא וריי ברדבורי) ולמלאכת הכתיבה שלה עצמה; עיסוק מהיבטים שונים בפמיניזם ובזכויות אדם; תהייה על אמיתות ופייק ניוז; נגיעה בכלכלה ובפוליטיקה; וגם פכים קטנים מחייה ומחיי בן זוגה הסופר גרהם גיבסון שנפטר ב-2019 אחרי שנתיים קשות של החמרה בדמנציה שבה לקה. למרות סגנון שפה ושם הופך קליל, אפילו מצחיק, היא מתייחסת לכל נושא בו היא בוחרת בכובד ראש, מתוך אכפתיות אמיתית (ותעיד העובדה שהיא שבה וחוזרת אל נושאים מרכזיים לאורך השנים), ותמיד מתוך נקודת מבט מעניינת ומעוררת מחשבה. עמדותיה, לפחות לטעמי, קלות לעיכול, אבל אני מניחה שיש שיחלקו על כך, בעיקר כשהיא נוקטת עמדה פחות פופולרית. במאמר מ-2018, לדוגמא, היא מסבירה מדוע חתמה על עצומה לביטול פיטוריו של עובד אוניברסיטה שהואשם בפגיעה מינית. לתפיסתה הגישה של "אשם משום שהואשם" היא רעה חולה, כזו שהופעלה ומופעלת על ידי משטרים טוטליטריים, וכזו שהופנתה נגד נשים בתקופת צייד המכשפות, ולכן אין לנקוט בה גם כשהיא משרתת את מי-טו. עם הכינוי "פמיניסטית רעה", שהודבק לה בעקבות העצומה, היא חיה בשלום.

הספר בנוי מחמישה חלקים כרונולוגיים. האחרון שבהם מכיל את תקופת הקורונה. אטווד אינה מקלה בה ראש, אך כמי שילדותה עברה עליה לפני עידן החיסונים, כשבתים ובהם חולים במחלות מדבקות סומנו בשלטי בידוד צהובים, היא למודת נסיון, ובפיה מילות עידוד שנכתבו בשיא המגפה: "אם אתם לא חולים, המגפה עשויה להיות מתנה! והמתנה היא זמן. תמיד התכוונתם לכתוב רומן או ללמוד סטפס? זאת ההזדמנות שלכם. ותהיו אמיצים! האנושות כבר עברה את זה. בסופו של דבר נגיע לצד השני. אנחנו רק צריכים לעבור את השלב שבין לפני לאחרי. כפי שסופרים יודעים, האמצע הכי קשה. אבל הוא אפשרי".

נהניתי למצוא בספר דברי רקע לספרים אחרים שלה שאהבתי, ביניהם "זרע-רע" ו"מזרן אבן". "סיפורה של שפחה", שהוא אולי הפופולרי מבין ספריה, מוזכר אף הוא בהזדמנויות שונות. כשכתבתי אודות האחרון סברתי שהסופרת כיוונה את מסריה נגד פטריארכליות, בעוד למעשה גם הגברים בעלילה, גם אם הם נהנים ממידה רבה יותר של חופש וכוח, כבולים באותה מערכת רומסת ומאיימת. סברתי שיש פה פספוס מסוים, אבל מסתבר שחשדתי חשד-שווא. הנה מה שאטווד כתבה בענין זה ב-2015: "אחדים חושבים שהמבנה החברתי של גלעד מבוסס על מעמד נעלה לגברים ומעמד נחות לנשים, אבל זה לא נכון. מדובר בשיטה אבסולוטית, או טוטליטרית, ולא בכזו שמוכתבת רק על סמך חלוקה מגדרית". בין בני אותו מעמד הגברים "שווים" יותר, אך אשה ממעמד גבוה נחשבת יותר מגבר ממעמד נמוך, וכולם יחד נמעכים תחת אותה דיקטטורה דתית, שלדעתה של הסופרת היא זו שתתפוס את החלל שיווצר אם הדמוקרטיה האמריקאית תקרוס.

מרגרט אטווד אולי אינה מהפכנית או בעלת דעות חריגות, אבל את מה שיש לה להגיד היא מביעה בבהירות, בחן, בדרך-כלל מנקודת מבט מקורית ומעניינת, ובשל כך הספר מומלץ.

Burning Questions – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023