כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס
אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.
פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.
בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".
אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:
כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.
נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו
השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,
חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.
מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".
למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.
מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.
The Penelopiad – Margaret Atwood
פן וידיעות ספרים
2005 (2005)
תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר
סקירות ספרים 