תגית: בלש

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991

אדם דלגליש, איש הסקוטלאנד יארד, נקרא אל בית הספר לאחיות על שם נייטינגייל לחקור את פרשת מותה של אחת המתלמדות. הדגמה של הליך רפואי על המתלמדת הסתיימה במותה ביסורים בשל חומר קטלני, לעיני חברותיה, מורותיה ומפקחת שבאה לחזות בהדגמה. כל האפשרויות פתוחות – התאבדות, רצח, מעשה קונדס שהשתבש. העלילה מסתבכת כשתלמידה נוספת מתה זמן קצר אחר-כך, בעטיו של חומר קטלני אחר. גם במקרה שלה יש מקום לספק אם נטלה את חייה במו ידיה, והיו לה סיבות לכך, או שמא היתה קורבן לרצח. דלגליש בטוח ששני המקרים קשורים זה בזה, ושבשניהם מדובר ברצח..

למרות הטרגיות שבמוות, למרות הקדרות המצמררת של בית נייטינגייל (שאינו נקרא על שם האחות המפורסמת), ולמרות סוד אפל שנגלה בהמשך, "רצח בבית נייטינגייל" הוא ספר נעים מאוד לקריאה. פ"ד ג'יימס ניחנה באיכויות הסיפוריות מן הסוג שהופך את ספריה של אגתה כריסטי מבלש גרידא לסיפור מהנה, בתוספת סבלנות לפרטים שאינם בהכרח קשורים לציר המרכזי של העלילה. כך, לדוגמא, הספר נפתח בתיאור שגרת הבוקר של המפקחת ושל חברתה ושותפתה לדירה, תיאור המשתרע על פני ארבעה עמודים, ואין בפרטיו כדי לתרום לפיצוח שני מקרי המוות. אבל הוא מעמיד תמונה חיה ומלבבת, משרטט היטב את דמותה של המפקחת, וכשדלגליש יבוא בשלב מאוחר של החקירה לבקר בביתן של השתים תיווצר תחושה נעימה של שיבה למקום מוכר. הסופרת מודיעה כבר במשפט הראשון שזהו "בוקר הרצח הראשון", ומסיימת את התיאור עם יציאתה של המפקחת מהבית כשהיא עושה "את צעדיה הראשונים בדרכה להיות עדה לרצח", ואינה גורעת בכך מן ההפתעה והזעזוע כשהרצח אכן מתרחש.

אדם דלגליש כיכב בארבע-עשר מספריה של פ"ד ג'יימס. "רצח בבית נייטינגל" הוא הרביעי שבהם, ולדלגליש כבר יש היסטוריה (כפי שלמדתי מויקיפדיה), אבל היעדרו של ידע מוקדם אודות הבלש אינו פוגם בהיכרות אתו בספר זה. כמו כל הדמויות האחרות, הוא משורטט בבהירות. שלא כמו גיבוריה של אגתה כריסטי, דלגליש הוא מקצוען, ולצד הגיון בריא, אינטואיציה, וכושר הסקת מסקנות, הוא מפעיל הליכי חקירה מקובלים. הסופרת עצמה בקיאה מנסיון אישי במערכת הבריאות ובמערכת הפלילית, ונראה כי ידע זה תורם לאמינות פרטי העלילה.

זהו הספר הראשון של פ"ד ג'יימס שאני קוראת. נהניתי ועוד אשוב אליה.

Shroud for a Nightingale – P.D. James

עם עובד

2024 (1971)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

כשג'ורג', רועה צאן, נמצא מת בשדה ובגופו נעוצה את, העדר שלו נותר לבדו. יחד עם החובה לדאוג לעצמו, נוטל העדר על עצמו גם את משימת פענוח הרצח של הרועה האהוב. הכבשים נעזרים בנסיון חייהם, וגם במה שהם יודעים על עולמם של בני האדם כפי שהוא משתקף ברומנים הרומנטיים שהיה ג'ורג' מקריא להם, כדי לנסות לקרוא את האנשים שסביבם ולהבין את מניעיהם.

חינו של הספר נובע מההתבוננות באנושות מנקודת המבט הבלתי מתוחכמת של העדר. כשהעדר מבין, לדוגמא, שבובת וודו מקש נועדה להפחיד את ג'ורג', תגובתו מופתעת "לנוכח טפשות אנושית מופלגת שכזאת. הרבה דברים איומים ונוראים יש בעולם, אבל קש הוא בלי ספק לא אחד מהם". או כשהאנשים מדברים על עשב ומתכוונים לסחר בסמים, העדר מתיחס למונח כפשוטו והוא נראה לו "כמעט יותר מדי הגיוני. בני האדם לא מנסים בדרך כלל להשיג מטרות סבירות כל כך". כשהכבשים משוכנעים שפענחו את תעלומת הרצח, ואין להם דרך לדבר עם בני האדם כדי לשתף בתגלית, הם מניחים שיוכלו להסביר את רעיונותיהם באמצעות ריח, שהרי לשם מה יש לבני אדם אף באמצע פניהם אם לא כדי להריח רגשות ותחושות? דילמת התקשורת עם חייזרים עולה על הדעת: אנחנו משגרים אליהם תמונות וסרטים ושידורי רדיו, תחת ההנחה שיש להם אמצעי קלט דומים לשלנו כך שיוכלו לפענח את המסרים.

כמה מן החיצים השנונים בספר מופנים אל הכנסיה. "כל האנשים האלה העריצו איזה שה, אבל שה מיוחד. הם כינו אותו "אדוני" […] על הקיר היה תלוי איש, איש עירום, ואף על פי שהיו לו המון פצעים מדממים, לא הרחתי שום ריח של דם […] יש לו המון כוח […] כל האנשים כרעו לפניו על הברכיים. והוא אמר שהוא יודע הכל". הסצנה שבה הכומר, שהכבשים משוכנעות ששמו אלוהים אחרי ששמעו אותו אומר "ברוכים הבאים אל בית האלוהים", עורך וידוי עם כבש שותק היא אחת המצחיקות בספר. אותלו, אחד הכבשים הדומיננטיים, מוצא קוים משותפים בין הכנסיה ובין קרקס שבו נאלץ לחיות במשך תקופה ארוכה.

אוהבי ספרות ייהנו למצוא בעלילה הקשרים ספרותיים, בעיקר בעיצוב דמויות הכבשים. מיס מייפל החכמה עוצבה ברוחה של מיס מארפל. היידי מדברת הרבה ובלי לחשוב. אותלו שחור, ואחיו מלמות הוא כבש נודד שהעז לעזוב את העדר. מייזי היא צעירה תמימה, וכדי שלא נתבלבל בזהותה מוצמד אליה כבדרך אגב המשפט "מה יודעת מייזי". מפקח המשטרה הוא הולמס, המודע לשמו ומספר על שוטר בשם ווטסון שבשל שמו היה מטרה לבדיחות.

היכולת של הסופרת להצמד אל נקודת המבט הכבשית לאורך כל העלילה מרשימה. הסיפור שופע הומור וחן, והתובנות הטמונות בהיפוך נקודת המבט – כבשים מתבוננות באנשים – מעוררות מחשבה.

מומלץ בהחלט.

Glennkill Ein Schafskrimi – Leonie Swann

עם עובד

2009 (2005)

תרגום מגרמנית: טלי קונס

"מעשי הרצח ברחוב מורג" נחשב לסיפור הבלשי המודרני הראשון. במרכז הסיפור נמצא מוחו האנליטי של אוגוסט דופין, פריזאי צעיר שירד מנכסיו, וחי מבלי לעבוד מן ההכנסות הזעומות שמספקת לו שארית אחוזת אבותיו. הפינוק היחיד שהוא מרשה לעצמו הנו קניית ספרים, ובעת חיפוש אחד ספר נדיר פגש במספר, שחיפש אף הוא את אותו הספר.

המספר, המתרשם מכושר ההתבוננות והניתוח של ידידו החדש, מתאר מפיו את תכונתו זו כ"כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם". כשפרשת רצח מסתורית של אם ובתה מסעירה את העיר, והמשטרה והעיתונות מנסות להבין כיצד חמקו הרוצחים מחדר שנראה נעול מבפנים, דופין, להנאתו וללא ציפיה לתגמול, מפעיל את יכולותיו ומפענח את התעלומה. כמו ב"תעלומת מרי רוז'ה", שנכתב שנה אחריו, גם כאן דופין מעיין בדברים שנכתבו אודות הפרשה ומסיק את מסקנותיו שלו. הפעם הוא גם יוצא אל זירת הרצח כדי לאמת את השערותיו, ומשהוא משוכנע שפיצח את המסתורין הוא אף מביא אליו בדרכי עקיפין אדם המעורב ברצח וזוכה לאימות סופי. בשונה מ"תעלומת מרי רוז'ה", הפעם ירדתי לסוף דעתו של דופין בשלב מוקדם למדי, והסיום לא בא לי בהפתעה. אולי משום כך, למרות ש"מעשי הרצח ברחוב מורג" מוערך יותר, השני הוא שנשא חן בעיני יותר. כך או כך, יש להעריך את החידוש שבו, ואת היותו אבן פינה לסוגה שלמה.

את הסיפור פותחת מסה בשבחו של הכושר האנליטי. הנה הפיסקה הפותחת בתרגומו המאתגר של אהרן אמיר, ולאחריה, לשם הבהרה, המקור באנגלית נוחה לבריות.

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה, ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

The mental features discoursed of as the analytical, are, in themselves, but little susceptible of analysis. We appreciate them only in their effects. We know of them, among other things, that they are always to their possessor, when inordinately possessed, a source of the liveliest enjoyment. As the strong man exults in his physical ability, delighting in such exercises as call his muscles into action, so glories the analyst in that moral activity which disentangles. He derives pleasure from even the most trivial occupations bringing his talent into play. He is fond of enigmas, of conundrums, of hieroglyphics; exhibiting in his solutions of each a degree of acumen which appears to the ordinary apprehension præternatural. His results, brought about by the very soul and essence of method, have, in truth, the whole air of intuition.

קראתי את הסיפור בפרויקט בן-יהודה. מאז 1965, כשתורגם בידי אהרן אמיר, הוא ראה אור בתוך קובצי סיפורים בתרגומים שונים.

מהנה.

The Murders in the Rue Morgue – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1965 (1841)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בשנת 1841 יצאה מרי ססיליה רוג'רס בת העשרים מביתה בקונטיקט לבקר את דודתה. שלושה ימים אחר-כך נמצאה גופתה בנהר ההדסון. ממצב הגופה היה ברור כי נרצחה. הרצח זכה לתשומת לב רבה של הציבור, העניין בו לובה על ידי העיתונות, והמשטרה, שהתקשתה לפתור את התעלומה הציעה פרסים למי שיוכל לספק מידע. אדגר אלן פו הפקיד את החקירה בידיו של הבלש הספרותי אוגוסט דופין, שאותו יצר ב"רציחות ברחוב מורג", והעביר את הפרשה על כל פרטיה המדויקים לפריז.

דופין הוא בלש מן הזן של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, שנוצרו על פי הדגם שלו. הוא עובד באמצעות ההגיון, נותן דעתו לסיפורים צדדיים ולפרטים שנראים שוליים, ואינו נתפס לתיאוריות אינטואיטיביות ושבלוניות. לצדו מסייע עוזר מעריץ, לא ממש מבריק אבל בהחלט מסור.

חלק הארי של הספר מוקדש להפרכת ההשערות שהועלו בעיתונות, עליה אומר דופין כי "שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה". הוא מקלף את ההשערות אחת לאחת, ומוכיח את חוסר ההגיון ואת חוסר העקביות שבהן. בהמשך הוא מתייחס לממצאים שהתגלו בשלבים מאוחרים של החקירה, ודוחה את המסקנות שאליהן הגיעו המשטרה והעיתונות. לסיום הוא מציע פתרון אפשרי, אולי היחיד ההגיוני, ומציע כיווני חקירה כדי לאמת את השערתו.

אדגר אלן פו היה הראשון שהפך פרשת רצח אמיתית לספרות. למרות שאין בסיפור "אקשן" – דופין אינו יוצא כלל מביתו – המעקב אחר מוחו של הבלש מרתק.

קראתי את הספר בפרוייקט בן-יהודה בתרגומו המפותל והמאתגר של אהרן אמיר. לא ידוע לי אם קיים תרגום נוסף לספר, אולי כסיפור בקובץ.

מעניין ומומלץ.

The Mystery of Marie Rogêt – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1956 (1842)

תרגום: אהרן אמיר

חבורת נופשים מתקבצת במלון על אי בריטי קטן, בטוחה ששום רע לא יאונה שם. אפילו נוכחותו של הרקול פוארו, שמעשי רצח נוטים להתרחש בסביבתו, אינה מערערת את בטחונם. פוארו, לעומת זאת, יודע שכדברי קהלת, בכל מקום מצויה הרעה תחת השמש. והוא צודק. גופתה של אחת הנשים נמצאת שרועה על החול באחד המפרצונים, ונדמה כי לרבים מן הנוכחים היו מניע או הזדמנות – אף פעם לא שניהם גם יחד – לבצע את הרצח.

אנשי המשטרה המקומית שמחים לנהל את החקירה יחד עם פוארו, שאתו שתפו פעולה בעבר. אך בעוד הם נצמדים לתרחישים מקובלים, כמו בעל קנאי, בת חורגת עוינת, סחר סמים וסחיטה, פוארו נותן דעתו על פרטים שוליים – פיסת קרטון שרופה, מיקום של מראה, אי התאמות קלות בעדויות. כמו מרכיב פאזל סבלני הוא אוסף את הפיסות, ודעתו אינה נחה עד שכולן מתיישבות במקומן.

פרט מהותי אחד פיצחתי – לגאוותי – בשלב מוקדם, אבל כרגיל אצל אגתה כריסטי הפיצוח השלם בסופו של דבר אינו צפוי, גם אם מסתבר שהוא מתיישב עם ההגיון ועם העובדות שרובן ככולן גלויות לקורא. בספר זה, כמו בספריה האחרים, כריסטי היא מספרת מיומנת, שמיטיבה לשרטט את דמויותיה, משלבת הומור נעים, ושומרת על מתח ועל סקרנות עד העמוד האחרון.

במאמר מוסגר, שאינו נוגע לספר עצמו, אציין שלמרות שהספר מהנה, בימים אלה בלתי אפשרי להתייחס בחיוך ובשוויון נפש אל קביעתו של פוארו לפיה "רצח נובע, בתשע פעמים מתוך עשר, מאישיותו ומנסיבות חייו של הנרצח. מפני שהקורבן היה או היתה אדם כזה או אחר, לפיכך הוא או היא נרצחו!", ואי אפשר שלא להזדהות דווקא עם דבריו של הכומר הקנאי המוטרף שאומר "הרוע הוא אמיתי! זאת עובדה! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!". הפעם אגתה כריסטי, שלא באשמתה, אינה מספקת הפוגה נינוחה במחוזות רחוקים.

ובכל זאת, מומלץ, כמובן.

Evil Under the Sun – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1941)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זמירה ומירי הן חברות מילדות, גדלו בית מול בית בשכונת תל גיבורים בחולון, ונפשותיהן נותרו קשורות זו בזו גם בשנות העשרים לחייהן. השנה היא 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. זמירה עובדת כפקידה במחלקת החקירות במשטרה, ומירי היא נשואה טריה לרפול, סוכן משטרתי, שהיכה אותה לפני שנישאו, ולא שינה ממנהגו גם לאחר החתונה. כשמירי מזעיקה את זמירה כדי לספר לה שרפול נעלם, זמירה פותחת בחקירה משל עצמה, מנסה להקדים את החקירה הפורמלית, אולי חושדת שמירי אינה מספרת לה את כל האמת ומבקשת לגונן עליה, אפילו באמצעות שיבוש הליכים. גילוי גופתו של רפול מעלה הילוך בשתי החקירות, וזמירה תיאלץ להתמודד עם טראומות העבר שלה ולחדש קשרים שניתקה בשכונת ילדותה.

זהו סיפור על חברוּת, על חיי מצוקה, על אימהוּת, על התנהלות בלתי שוויונית של משפחות פטריארכליות, על מעמדן הנחות של הבנות במשפחה, בעבודה ובחֶברה. שוביניזם הוא השפה המקובלת, ובשכונה שבה שולטים פשע ואלימות הוא בוטה במיוחד. מכיוון שהסיפור מעוגן בשנות הששים, הנסיון של זמירה לחרוג מתפקיד הפקידה לתפקיד החוקרת נדון להתקל בקירות, והיא נאלצת לתמרן, להעמיד פנים ולהפר איסורים כדי לבצע עבודה שהיתה יכולה לבצע בכשרון ובהצלחה לו ניתן לה לעסוק בה בגלוי. זהו, כמובן, גם סיפור בלשי על תעלומת רצח ועל נסיונות לפתור אותה. ברקע שוררים החרדה שלפני המלחמה, הפחד בעיצומה, והאופוריה שאחריה (אוסיף בסוגריים שבשל שמו של הספר חשבתי שהוא יעסוק בשד העדתי. הוא לא).

לצד שתי הנשים הצעירות נמצא בספר כמה דמויות מעניינות. בשכונה נתוודע אל תקווה השבורה, אמה של זמירה, שכנתה רוזה ניצולת השואה, ושכנתה סימה העובדת קשה כדי לפרנס את בנה. בתחנה זמירה מוקפת בזומר המפקד, שחייה שלובים בחייו, בסגנו ביטון המאוהב בה, וברופא סירוטה שנוכחותו עשויה להוות הבטחה לשינוי. הערכתי את יכולתה של הסופרת לדבר בלשונן של נשות השכונה ובסגנונן, והדבר בולט במיוחד בדמותה של תקווה. פחות הערכתי את סגנון דיבורם של הגברים, שלהם ייחסה רק את השגיאה הנפוצה של השימוש ב-י' במקום ב-א' בלשון עתיד, בעוד הם מתנסחים בבהירות, במשפטים שלמים, וללא שגיאות נוספות. התוצאה אינה אמינה.

האם נדע מי רצח את רפול? כדי להתמקד בכיוון חקירה מסוים, כל חוקר, ובמקרה הזה גם החוקרת בסתר, בעצם צריך לבחור את הסיפור המתקבל על דעתו ולהזניח את הסיפורים האפשריים האחרים. האם הסיפור שבחרה המשטרה הוא הסיפור האמיתי? הבחירה להאמין או לדחות היא בידי הקוראים. בעיני, הסיום הבלתי חד-משמעי, למרות סגירת התיק, הוא אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

קריא ושונה ומקורי לסוגו, ולכן מומלץ.

עם עובד

2023

בסִפריה של משפחת בנטרי, אנשים מכובדים בקהילתם, מתגלה בוקר אחד גופת אשה צעירה. פניה של הצעירה מאופרים בכבדות, שמלתה אינה מעידה על טוב טעם, ונוכחותה האילמת בספריה המכובדת והמרוהטת בטוב טעם היא חריגה, בלשון המעטה. המשטרה נקראת לחקור בפרשה, ובמקביל מזמינה הגברת בנטרי את ידידתה הקשישה, מיס מארפל, לתרום מכשרונותיה לפענוח התעלומה. "אני חושבת שאם כבר יש רצח בבית, עדיף ליהנות ממנו", היא אומרת ברוח טובה. מאוחר יותר תנטוש את קלות הדעת לטובת הדאגה לשמו הטוב של בעלה, כשהלשונות הרעות יתחילו לטעון שאין עשן בלי אש.

בת דודתה של הנרצחת מזהה אותה, משפחה מכובדת נוספת נגררת לחקירה, יחד עם מדריך טניס ומארחת במלון וקולנוען זוטר. גופה נוספת, שרופה כולה, צצה באזור, בלשים רשמיים ושאינם רשמיים מנסים לגלות קצה חוט. ומיס מארפל, כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, אינה מאמינה לאיש, יודעת מי הרוצח, ומנסה לבסס את הידיעה כדי שתוכל לחשוף אותה. רמזים לסיבות לחוסר האמון שלה פזורים בעלילה בבירור, לחלקם שמתי לב בעצמי (מבלי להבין את משמעותם, יש להודות), והפיצוח המורכב לגמרי מתקבל על הדעת.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה, למרות שהפרשה הבלשית היא לבו של הספר, ההנאה נגרמת לא רק ממעקב אחרי החקירה ואחרי האופן בו פועל מוחה של מיס מארפל, אלא גם מאמנות הסיפור של אגתה כריסטי. הספר מציג דמויות שוליות, שמבליחות לרגע ומאופינות במדויק במשפטים ספורים, ויחד הן נשזרות למרקם חי של הקהילה הרכלנית והבוחשת בענייני הזולת. מיס מארפל, שמאמינה שבני אדם דומים בכל מקום, בלי קשר למעמדם, מיטיבה להקיש מן האנשים שבסביבתה המיידית על התנהלותם של אחרים, ומתוך היכרותה את המין האנושי יודעת להבחין בין עיקר וטפל, בין אמת והעמדת פנים, ואינה מניחה להסחות דעת לעמוד בפני ההגיון.

התרגום של מיכל אלפון נוטה אל ביטויי ימינו, אך מצליח בכל זאת לשמר את אוירת אנגליה של מחצית המאה הקודמת, והקריאה בספר נעימה ומושכת.

The Body in the Library – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רב-פקד ענת נחמיאס, המוכרת מספרים קודמים של ליעד שהם (ביניהם "אם המושבות", "למראית עין" ו"עד מפתח") חוקרת פרשה שתחילתה באצבע קטועה, והמשכה בשתי גופות. במקביל היא מתמודדת עם תחושה של משבר בלתי נמנע בנישואיה, ומשתדלת, ולא תמיד מצליחה, לא ליישם את שיטות עבודתה בנסיון לפענח את סודותיו של בן זוגה.

עלילותיו של שהם מעוגנות תמיד במציאות, זו שקוראים עליה בכותרות העתונים ודנים בה בבתי המשפט. הפעם במוקד חברה שעוסקת במחקר רפואי, וקיצורי הדרך שעושים מייסדיה בלהיטותם לרווח ולכבוד. הספר עוסק בין השאר בנסיונות לגייס משקיעים, בעבודה הסיזיפית במטרה להגשים רעיונות, בהנפקת חברות, בעבודתם של עורכי הדין המסייעים, והיבטים נוספים שעלולים להצטייר כמשעממים או כאפורים, אבל תחת ידיו האמונות של שהם הופכים נהירים ומעניינים, ומשתלבים בסיפור מבלי להעיק.

למרות שבערך בשני-שליש הספר כבר היה לי ברור מי הרוצח (ולמען האמת, למרות שאני אוהבת להיות צודקת קצת התאכזבתי כשהתברר שההבנה שלי התבררה כנכונה, כי אני מעדיפה בלשים מתעתעים יותר), המשכתי לקרוא את הספר במתח, סקרנית לעקוב אחרי ענת ושיטות הפעולה שלה.

הספר מציג כמה נושאי משנה, ביניהם הקושי להיות אשה בעמדת הנהלה, איזון או חוסר איזון בין עבודה לחיים פרטיים, כוחו של הכסף להשחית אנשים ישרים, חשיבותה של תקשורת פתוחה בין בני זוג, ועוד. בשולי הדברים הוא מתייחס גם למלאכת הכתיבה, בעיקר של יצירות בלשיות. כל הנושאים כולם "גולשים" אל תוך העלילה בטבעיות. עוד יש להזכיר את השימוש המדויק של הסופר בשפה, שבשלו הדמויות זוכות לנפח ולאמינות.

ענת נחמיאס, כאמור, כיכבה בספרים קודמים יחד עם כמה מסובביה, אבל למרות אזכור פרשות עבר הספר עומד לחלוטין בפני עצמו, ואין צורך בהיכרות קודמת עם ענת ועם קורותיה כדי ליהנות ממנו.

נעים לקריאה, מותח במידה, וטוב לסוגו.

כנרת

2023

"הסוד המשותף", שראה אור במסגרת סדרת תרגומי יצירותיו של סימנון, מורכב משתי נובלות. הראשונה, "הסוד המשותף" משנת 1956, היא מן הרומנים הלא-בלשיים שלו. השניה, "הכלב הצהוב" משנת 1931, היא אחת מן הפרשיות הבלשיות שמוביל המפקח מגרה.

איני נמנית עם חובבי מגרה, ו"הכלב הצהוב" לא גרם לי לשנות את דעתי. ספרי מגרה אמנם כתובים בחן, שזורים הומור, ופה ושם מותחים, אבל הם יוצרים בעיני רושם חפיפי כלשהו, והדרך אל פיצוח התעלומה אינה משכנעת.

את הרומנים האחרים של מגרה, אלה שפורסמו בסדרה זו, אני מעריכה מאוד. סימנון מיטיב להעמיק אל נפש גיבוריו, מאיר בסבלנות פרטי פרטים המצטרפים יחדיו לדמויות מלאות, וגם אם מבחינה עלילתית לכאורה לא קורה הרבה, מה שמתרחש בחביון נפשן של הדמויות די בו כדי לפרנס רומן שלם.

"הסוד המשותף" נפתח בתאונה טרגית. לאמבר נהג במכוניתו בדרך חזרה מביקור באחד מעסקיו, בלווית מזכירתו שהיא גם המאהבת לעת מצוא. ברגע של הסחת דעת גרם לאוטובוס מלא ילדים לסטות מנתיבו ולהתנגש בחומה. מתוך קהות חושים, או מתוך פחד ואגואיזם, לא עצר את הרכב ולא הזעיק עזרה. כדי להרחיק את החשד מעצמו סטה לדרך אחרת, ולאחר מכן המשיך לנהל חיי שגרה. מזכירתו לא פצתה פה, לא ערערה על מעשיו, ובימים הבאים נהגה כאילו לא קרה דבר. למעט ילדה אחת, איש לא ניצל מהאסון.

חייו של לאמבר נחצו לשניים, למרות שכלפי חוץ כאילו לא ארע דבר. סימנון מתאר באמינות את תודעתו המתערערת, את תחושת היותו רדוף, שאולי יש לה ואולי אין לה אחיזה במציאות, ואת המהומה הפנימית שמנהלת את חייו מרגע האסון.

בזכות הסיפור הראשון מבין השניים, הספר מומלץ.

Les Complices, Le Chien Jaune – George Simenon

עם עובד

2006 (1956, 1931)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז