כותרת משנה: מורה נבוכים להפרדה מגדרית
הדרת נשים מן המרחב הציבורי מתרחשת בארץ בקנה מידה רחב בשמם של אינטרסים לאומיים. הטרמינולוגיה הנהוגה בשנים האחרונות מדברת על הפרדה, מילה רכה יותר מהדרה, אבל בפועל מדובר בהרחקה של נשים ובדחיקתן אל מרחבים מוגבלים. ישנן סיבות מסיבות שונות להסביר מדוע השוויון המלא בין גברים לנשים לא הושג במלואו, אך הן אינן מעניינו של ספר זה. הוא דן ב"כללים מוצהרים החוסמים באופן קטגורי את דרכן של נשים כנשים לגישה ולהשתתפות שוות במרחב הציבורי ובמעגלי השפעה".
אז מדברים על אינטרסים לאומיים, כמו שילוב חרדים בצבא ובאקדמיה, ובשמם נשים נתבעות לכללי התנהגות שמורידים אותן לדרגת חפץ מחטיא, מצרים את צעדיהן, ומצמצמים את האפשרויות העומדות בפניהן. האם בשם אותם אינטרסים, ובשמו של הסלוגן הפופולרי "רב תרבותיות" ניתן לפגוע בזכויותיו של ציבור שלם, ציבור שמעמדו השוויוני הושג רק במאה האחרונה? "שוויון הנשים הוא הראשון להיפגע כשהוא מזוהה כמתנגש עם כל אינטרס או צורך לאומיים. לא פעם ולא פעמיים שמעו הנשים בישראל, בהקשרים מגוונים ובמיוחד במקרים של הפרדה מגדרית: 'חכו בסבלנות, תוותרו קצת, לא יקרה אסון'."
גם אם נניח שהדרישה מנשים להתיישר – ולא מדובר רק בלבוש צנוע (על פי אילו סטנדרטים?), אלא בהגבלת שעות שהות בספריית האוניברסיטה, בישיבה בשורות האחוריות בכנסים מעורבים ועוד – היא סבירה בהתחשב במה שעומד על הפרק, מה שקורה בפועל הוא פיחות זוחל בזכויות הנשים ובנוכחותן בפעילות הציבורית, תוך כניעה לכללים שמוכתבים על ידי מיעוט קיצוני. ואין הכוונה למיעוט החרדי, אלא לקיצוניים שבו, אלה שמפעילים את מכבש הלחצים של ההפרדה, ומכוח קיצוניותם גורמים לציבור שלהם להתיישר לפיהם.
"מה שמוצג כזמני נהפך לקבוע. הוא מעצב ומקבע סטנדרטים חדשים של צניעות והפרדה, שהניסיון מלמד שמרגע שהתגבשו הם כמעט בלתי הפיכים והולכים ומקצינים". וגם "הפרדה מובילה לא לשילוב אלא לעוד הפרדה. כל אזור חדש שמונהגת בו הפרדה מתפקד כתקיעת יתד שממנה אפשר להתרחב לחזית ההפרדה הבאה".
ההפרדה, טוענת יופי תירוש בצדק, פוגעת בסופו של דבר לא רק בנשים החילוניות, ובעצם לא רק בנשים בכלל. החברה כולה אינה יוצאת נשכרת. כך, לדוגמא, ההפרדה באקדמיה מצמצמת את אפשרויות הבחירה של כל הלומדים. אפרופו האקדמיה: "שיעור הנשירה של גברים חרדים מהלימודים האקדמיים הוא אינדיקציה לכך שהחסם העיקרי של חרדים מפני לימודים באקדמיה אינו שהלימודים מתקיימים במעורב, אלא – כפי שמראים גם סקרים שנעשו בקרב חרדים – היעדר לימודי ליבה, קשיי פרנסה והטאבו הקהילתי לגבי לימודי חול". מן הראוי לפתור קודם את הבעייתיות הזו, לפני שמבקשים מנשים לסור מן הדרך. ולא, הורדת הסטנדרטים האקדמאים אינה פתרון. ועוד אפרופו האקדמיה, חרדים למדו במסגרות מעורבות מאז ומתמיד, חלקם המשיכו לקריירה אקדמאית והמשיכו להחזיק באמונתם. שיעורי ההצלחה שלהם במסגרות הללו גבוהים הרבה יותר מאשר בלימודים בהפרדה.
ובאותו הקשר, הכותבת אינה מתייחסת לכך, אבל חרדים רבים חיים מחוץ לישראל, בסביבה שאינה מתחשבת בערכיהם, והם מנהלים את היומיום שלהם בחברה מעורבת. מסתבר שזה אפשרי.
חשוב לציין שהמאבק נגד הפרדה בצבא ובאקדמיה אינו אנטי-דתי. הוא מאבק על זכויותיו של ציבור הנשים, ובהרחבה על דמותה של החברה ועל השוויון שייטיב בסופו של דבר עם כולם.
בעיני כל הפרדה על בסיס מגדר היא רעה חולה (אלא אם מדובר, כמובן, בהפרדה מרצון, כמו חוג כושר שבו כל מגדר מרגיש משוחרר יותר לבדו, או כזו המשרתת צרכים מסוימים, כמו קבוצת תמיכה לנפגעות (או לנפגעי) פגיעות מיניות). את מה שאני חשה אינטואיטיבית, הכותבת מגבה באינספור דוגמאות מן המציאות – אבסורדיות להפליא ומסמרות שיער – ובנימוקים בהירים הנתמכים בנתונים על נזקי ההפרדה לכל הצדדים.
פחות התחברתי לפרק האחרון, הקושר בין המהפכה המשטרית להפרדת נשים. משתמע ממנו תכנון בנוי כהלכה של הפרדה והקטנה. אני סבורה שהדברים מתגלגלים באופן אחר, לא כתוצר של מוח שלטוני זדוני הפועל לפי משנה סדורה בתחום זה.
סימנתי לעצמי משפטים רבים וחשובים מן הספר. להלן כמה מהם:
"במשפט הישראלי אין מחלוקת על החופש לקיים הפרדה בבית הכנסת, בשמחות משפחתיות או במקומות שהגוף נחשף בהם, למשל בבריכה. בהקשרים כאלה, הפרדה מגדרית מוגנת תחת מטרייה של זכויות כמו חופש הפולחן, האוטונומיה ההורית או הזכות לפרטיות. הבעיה היא ההפרדה בהקשרי חיים אחרים".
"הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי".
"אין לטעות: כוחו האמיתי של מנגנון ההפרדה והצניעות אינו בהגנה על טוהר מחשבותיהם ומעשיהם של גברים. שום דרגת צניעות נשית לא תוכל לשמש עירבון לטוהר הזה; גם אישה שעוטה ניקאב, המכסה את מלוא פניה מלבד חרך צר לעיניים, עלולה להיות מואשמת בניד ראש פתייני או בעפעוף מפלרטט. הכוח של מנגנון ההפרדה והצניעות הוא ביצירת מסד רעיוני משכנע ש"מתנחל בלבבות" של הנשים והגברים, הילדות והילדים, שלפיו זהו הסדר הנכון של הדברים. נשים צריכות לשמור ולהישמר. זהו סידור שהוא לטובת כל הצדדים. זהו הסידור שבו מעוניין בורא עולם. זהו סידור הנובע מטבעו של כל מין".
"ראוי להבחין ולהפריד במשורה, ורק כאשר ברור שהתועלת של הפרדה, במונחים של קידום חברה צודקת לכולם, עולה על נזקיה. כלומר, כל הצעה להפרדה, למשל בהכשרות מקצועיות או במופעי תרבות, נבחנת על פי השאלה אם מימוש ההצעה יקדם את השוויון בין נשים לגברים או יפגע בו".
"וכך נותרנו עם רגישות רבה כלפי מי שמתקשים עם נוכחות של נשים, ערבים או להטב״קים – ועם הרבה פחות רגישות כלפי אפלייתם של אלה המסומנים כמפריעים".
"מבחינת מדינת ישראל, החרדי הקיצוני ביותר הוא – והוא בלבד – החרדי ה"אותנטי". אם לא נשלב אותו, כאילו לא שילבנו חרדים".
"במופעיו הנוכחיים בישראל, השיח הרב־תרבותי מציג סימטריה כוזבת, כאילו הפגיעה ברגשותיו של אדם דתי שנאלץ להסכין עם הימצאות נשים במרחב שקולה לפגיעה בחירותה של אישה להתלבש כרצונה, אם לא חמורה ממנה. איש לא יכריח אדם דתי לשהות במחיצת אישה, אבל אדם שמעדיף לא לשהות במחיצת אחרים בשל השתייכותם הקבוצתית למין או לגזע כלשהם צריך לשאת במחיר העדפותיו".
"רב־תרבותיות בגרסה נטולת ריסונים ואיזונים מאיימת על הישגים אלה באופן ממשי. היא נשענת על פרשנויות דתיות דכאניות ומייחסת משקל מופלג לפגיעה ברגשותיהם של בעלי הכוח והקול בתוך קהילות שמרניות".
"קל וחומר שיש מקום לזהירות ולהקפדה מרובות לגבי זכויות המיעוט בתוך קהילה, בוודאי כשקהילה מעניקה לבניה זכויות אחרות מאלה שהיא מעניקה לבנותיה. אבל מנגנונים כאלה אינם בנמצא כשמדובר בהגנה על זכויות המיעוט שבתוך המיעוט, דוגמת נשים חרדיות ובמקרים מסוימים גם נשים דתיות בישראל. ההימנעות מפיתוחם מבוססת על ההנחה שמי שמשתפות פעולה עם ציפיות קהילתיות גם מסכימות להן הסכמה חופשית. זוהי הנחה פשטנית, שמבוססת על הכללות נמהרות וסטריאוטיפיות. נשים בתוך קהילות דתיות עשויות לקיים בחפץ לב את ההפרדה בבית הכנסת או בחתונה, אבל להתנגד בתוקף להפרדה בקו האוטובוס או בתור בקופת החולים".
"ההסדרים שקובעות פקודות הצבא כדי להתאים את השירות של חיילים דתיים לדרישות ההנהגה הדתית, והפרשנות המרחיבה והמחמירה שניתנת להן ביחידות, פוגעים לכאורה רק בחיילות. למעשה הם עלולים לפגוע בנשים בחברה הישראלית בכללותה. המדינה מעבירה לחיילים דתיים וחרדים את המסר שהציפייה שלהם להרחיק נשים מן העין לגיטימית, והמסר הזה מלווה אותם גם בהמשך החיים – בלימודים האקדמיים, בהכשרות המקצועיות, בשוק התעסוקה וגם בתחום הצריכה והפנאי. החיילות נפגעות הן מהצמצום של תפקידי הדרכה, פיקוד ומבצעים שנפתחים עבורן, משום שחיילים תובעים את זכותם שלא לשרת לצדן, והן מהמסר שהזכות הזאת מבטאת לגבי ערכן ויכולותיהן".
"בדיונים ביקורתיים על התפשטות ההפרדה המגדרית בישראל, הנטייה המקובלת היא להפנות אצבע מאשימה אל גורמים דתיים. אלא שבכך מתעלמים מאחריותם של גופים שלטוניים וציבוריים המקבלים, בדרך כלל כלאחר יד, החלטות על הנגשה בצורת הפרדה […] במקום לשתף פעולה עם טענות בשם הגרסאות השמרניות ביותר של היהדות האורתודוקסית, על קובעי המדיניות והציבור לעמוד על המשמר ולמתוח בבהירות את הקווים האדומים".
עד כאן כמה מן הטיעונים שבספר.
חשוב ומומלץ.
קרן ברל כצנלסון
2026
