תגית: רמה איילון

שבעה-עשר סיפורים שכתב גי דה מופסן בין השנים 1880 – 1890 נכללים בקובץ זה. חלקם מוכרים מאוד, כמו "המחרוזת" שראה אור בשלל תרגומים, חלקם מוכרים (לי) פחות או בכלל לא. אני מניחה שכולם תורגמו בעבר ונכללו בקבצים אחרים, אבל מכיוון שהם ראויים מאוד להקרא טוב שראו אור שוב, הפעם בתרגומה היפה של רמה איילון.

באחרית דבר לספר כותבת רוזלין דרי, נספחת לנושא הספר והיצירה הכתובה בשגרירות צרפת, על גאונותו של גי דה מופסן "המאפשרת לו לגעת באוניברסלי באמצעות ההתבוננות הפרטית". הסיפורים אכן מספרים לכאורה עלילה קטנה, פרטית, מקומית, אך דרכה הסופר מתבונן בחברה, ובאמצעות בחירה נבונה ושנונה של פרטים מביע את שהוא חש כלפיה. קרוב למאה וחמישים שנה עברו מאז נכתבו הסיפורים, ערכים השתנו, אבל בתכונות היסוד של בני האדם, כיחידים וכחברה, לא חל שינוי מהותי, והסיפורים נותרו לפיכך לא רק רעננים ספרותית אלא גם רלוונטיים.

הסיפור הפותח את הקובץ, "כדור שומן", חובט בצביעות הבורגנית. על רקע תבוסת צרפת לפרוסיה במלחמת 1870, כמה סוחרים באזור נורמנדי הצליחו לקבל אישור לצאת אל האזור שעדיין נשלט על ידי הצבא הצרפתי, והם ונשותיהם מצטופפים בכרכרה, מוכנים לנסיעה ארוכה. בכרכרה נמצאת גם, למגינת לבם של הנוסעים הנכבדים, יצאנית שמנה טובת מזג. הסופר מלעיג על צביעותם באמצעות יחסם המשתנה חדשות לבקרים כלפי היצאנית, בהתאם לאינטרסים הרגעיים שלהם. כשקצין גרמני אינו מאפשר לחבורה להמשיך בדרכה, אלא אם כן היצאנית תסכים לשכב אתו, הסופר שם בפי אחת הנשים את המונולוג הבא: "לפי דעתי הקצין מתנהג בסדר גמור. יכול להיות שהדבר הזה נמנע ממנו כבר הרבה זמן, ונמצאות כאן שלוש נשים שהיה מן הסתם מעדיף עליה. אבל לא, הוא מסתפק בבחורה של כולם. יש לו כבוד לנשים הנשואות. אל תשכחו שהוא האדון. מספיק שהיה אומר 'אני רוצה', והיה יכול לקחת אותנו בכוח בעזרת החיילים שלו". כל הנפיחות והצביעות וההתנשאות וחוסר המודעות מקופלות במשפטים בודדים.

המלחמה נוכחת בכמה מן הסיפורים האחרים. ב"מדמואזל פיפי" הסופר מגנה את התנהלותם של הכובשים, המשחיתים ארמון להנאתם, ומלגלג על הנכבשים שכל התנגדותם מתמצית בהשתקת פעמוני הכנסיה. גם כאן מככבת זונה, ודווקא היא זו שאינה מבליגה על העלבונות שמטיחים הפרוסים בצרפתים. "שני רֵעים" הוא סיפור טרגי על גורלם של שני צרפתים בפריז הכבושה, שכל שביקשו היה לדוג כהרגלם לפני המלחמה, וסופם שנחשדו בריגול.

למרות חוט הטרגיות המשוך על מרבית הסיפורים, לא נעדר גם מקומו של הלצון. "החזיר הזה מורן" הוא סיפור משעשע על נסיונם של שני גברים להציל את חברם מורן ממאסר, אחרי שהוא, כבן כפר שנקלע לעיר הגדולה, נישק אשה זרה. ב"הבתול החסוד של גברת הוסון" מככב גבר צעיר, ביישן קיצוני, שזוכה באות כבוד ובסכום כסף נכבד בשל מידותיו הטובות, אך במהלך הסעודה לרגל הארוע מגלה את מנעמי המזון ובעיקר המשקה.

גם ליחסי זוגיות ניתן מקום נרחב בסיפורים. "האושר" הוא סיפור צנוע על אהבה צנועה, אהבתם של בת עשירים צרפתיה וחייל פשוט, שנמלטו כדי להנשא, והמירו את חיי העושר באושר של חיים משותפים בכפר נידח בקורסיקה. ב"מדמואזל פרל" גבר ואשה אינם מסוגלים לממש את אהבתם, או אפילו להודות בה בפני עצמם, בשל פערי מעמד.

לא אזכיר כאן את הסיפורים האחרים בשל קוצר היריעה. אוסיף רק שכל אחד ואחד מהם הוא הרבה יותר מן הגרעין הסיפורי שבלבו. הסיפור "אהבה", לדוגמא, מדגים זאת נפלא. הוא נפתח בהרהור על פשע של תשוקה, נמשך בתיאור החיבה של המספר לציד – "נולדתי מצויד בכל האינסטינקטים והחושים של האדם הקדמון, מרוסן בידי ההגיונות והרגשות של בן תרבות. אני להוט אחר הציד, אך החיה המדממת, הדם על הנוצות ועל כפות ידי, מצמיתים את לבי עד כדי עילפון" – עובר לתיאורי טבע יפיפיים שהם חלק בלתי נפרד מן העלילה ומאווירתה, מתאר לפרטיה יציאה לציד בשעת בוקר מוקדמת וקפואה, ומסתיים במה שלשמו נכתב הסיפור – המסירות עד מוות של ברווז לברווזה, מסירות טרגית שגרמה למספר לנטוש את האזור ולשוב לפריז. וכל אלה בסיפור קצר מהודק.

אסיים אפוא בחלק מתיאורי הטבע ב"אהבה":

"הביצה היא עולם ומלואו עלי אדמות, עולם שונה, ולו חיים משלו, תושבי קבע ואורחים מזדמנים, קולות, רעשים ומעל לכול — מסתורין. אין דבר מטריד יותר, עוכר שלווה יותר ולפעמים מפחיד יותר מהביצה. מדוע משוּך הפחד על אותם מישורים נמוכים מחופים מים? האם מקורו באוושת הקנים העמומה, ברשף הביצות המוזר, בדממה הכבדה העוטפת הכול בלילות רוגעים, או שמא בערפילים המשונים הנשרכים מעל הקנים כגלימות מוות? ואולי הפכפוך החרישי, כה דקיק וענוג, ולעתים אימתני יותר מתותחי האדם או מרעם השמים, הוא שמשרה על הביצה נופך של חלום, מטיל מורא, האוצר בתוכו סוד טמיר והרה גורל?

לא. משהו אחר עולה מן הביצה, סוד אחר, עמוק יותר, כבד משקל יותר, מרחף בערפילים הסמיכים, אולי חידת הבריאה עצמה! שהרי, האם לא במים העומדים, העכורים, בטחב הדחוס של האדמה הלחה תחת השמש היוקדת, זע, רטט ונפתח לאור היום זרע החיים הראשון?"

מומלץ מאוד.

Anthologie de Nouvelles – Guy de Maupassant

פן וידיעות אחרונות

2016 (1880 – 1890)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

שרה ואמה מוניק הן צרפתיות שחיות בקזבלנקה. לשרה אין מושג מיהו אביה. הגבר היחיד ששימש עבורה כדמות אב, החל לנעוץ בה מבטי זימה כשהיתה בת עשר, ואמה עשתה את המעשה הנכון ונטשה אותו. נוכל אחר פיתה אותן לעבור מצרפת למרוקו כדי לפתוח חנות, והותיר אותן בחוסר כל. מבחינתה של מוניק, כל עוד היא חיה בצד הנכון של הגדר, הווה אומר בשכונה עניה אבל לא העניה ביותר, היא מרוצה, גם אם היא חיה מחסדיהם של גברים מזדמנים. השקפתה של שרה שונה לחלוטין. אמנם כבר מגיל צעיר היא מוכנה לעשות הרבה עבור הבנים כדי שיקנו לה כל מה שלבה חפץ, אבל כעת בגיל שש-עשרה היא נחושה להיות עשירה. על הכוונת שלה נמצא דריס, מי שהוגדר באוזניה כ"עשיר יותר מן המלך".

דריס מכוער, מוזר, נדמה שהוא צר אופקים וכל מעייניו באופנועים, והוא בפירוש אינו מתעניין בבנות. אם שרה היתה כנה עם עצמה היא היתה מודה שהוא דוחה אותה. אבל הוא, כאמור, עשיר. מאוד. בסולם ההיררכי של קזבלנקה הוא נמנה עם המעמד השולט. שרה רוצה עושר, רוצה שליטה, ויותר מכל היא רוצה את השלווה ששורה, כך נראה לה, בבתיהם של העשירים. "כל עוד יהיו שטרות בארנק של דריס, אותם שטרות בלתי נדלים של בחור עשיר כמו המלך, כי אז בבית שלו, ושלה, תשרור שלווה אמיתית: הקץ לעוול, לשליטה, לאלימות; השלווה תשרור בבית החנון בכל הזכויות".

שרה טוותה מערכת מסועפת של כזבים, שנועדו להסתיר את בושת העוני, ונדמה לה שהצליחה בכך. "הם חשבו שהיא בודדה, מסתורית, מרושעת. אבל אף אחד לא ניחש שהיא עניה. זה לא היה אפשרי". אבל דריס יודע. ובמפתיע, זה לא אכפת לו. כי דריס, כמו שחשבו מכריו בסתר לבם, "מסובב על כל הראש, הוא אף פעם לא מבין איך הדברים עובדים. הוא היה האחרון שעדיין לא שקע בטירוף הדעת של המקום הזה". וזהו עיקרו של הסיפור – טירוף הדעת של המקום הזה, קזבלנקה בשנות התשעים.

שרה אוחזת מצד אחד בתחושת העליונות של צרפתיה במרוקו – "ברור שאני יותר טובה מכם. אני צרפתיה. אנחנו לא שייכים לאותו גזע, אדיוט", היא מטיחה בשכן שלה – ומצד שני בתחושת הבושה של העוני ושל התלות הנובעת ממנו. היא מתמודדת גם עם מעמדה כאשה צעירה בעולם שבו לגברים מעמד איתן יותר, ועם תחושת הזרות כלא-מסולמית במדינה שאורחותיה נקבעות על ידי הדת. מתוקף הצרפתיות שלה היא זוכה ללימודים חינם, אך מכוח הזרות והעוני נשללות ממנה זכויות והנאות. גם בתוך החברה המרוקאית מתנהלים החיים תחת סולם היררכי ברור, המבדיל בין בעלי הון ושליטה לאחרים, בין גברים לנשים, בין אדונים כל-יכולים ומשרתים נטולי אפשרויות. ומעל כולם "היתה קבוצה ששלטה בכולם – בגברים, בעשירים, בבעלים, במנהלי העסקים: הפאסים", יוצאי פס. משפחתו של דריס נמנית איתם. גם אם דריס אינו מבין "איך הדברים עובדים", ובינו ובין שרה נרקם קשר, מה הסיכויים שאלה שכן מבינים יאפשרו להם לממש את הקשר הזה?  

במפתיע, בתוך המבנה החברתי הסבוך והנוקשה שוררת גם סובלנות בלתי צפויה. חוקי האיסלם הנכפים בכוח על המוסלמים אינם נכפים כלל על הזרים. היהודי שבחבורה אינו יוצא דופן או דחוי. יש כבוד כלפי נשים, כלומר כלפי אלה שאינן נחשבות רכוש משפחתן. ובכל זאת, "ככה זה כאן, כמו בכל מקום אחר בארץ הזאת. תמיד יהיה מי שישלוט בך. פה השליטה באחר היא כמו השפה הלאומית. אם הייתי במקומך והיה לי דרכון, הייתי עולה על מטוס ועוברת לחיות בצרפת. אומרים ששם כל בני האדם שווים. את קולטת דבר כזה? כל בני האדם שווים", כך אומרת לשרה משרתת בבית משפחתו של דריס.

"עשיר כמו המלך" הוא ספרה הראשון של אביגיל אסור, סופרת צרפתיה ילידת קזבלנקה, אך לא ניכרים בו סממנים בוסריים של ספר ביכורים. הוא הרשים אותי משום היותו ססגוני, תוסס, מדויק, אמין, נוגע ללב, והכללתו ברשימה הקצרה לפרס גונקור לספרי ביכורים מוצדקת בעיני. התרגום של רמה איילון עשיר וזורם, והספר מומלץ בהחלט.

Aussi Riche que le Roi – Abigail Assor

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

שתי יצירות שונות של ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה, ומשותפת להן השאלה, האם אדם יכול לברוח מעצמו?

מר מונד, הדמות הראשית ב"הבריחה של מר מונד", שגדל במשפחה של תעשיינים ומנהל את המפעל המשפחתי, מתעורר ביום הולדתו הארבעים ושמונה לעוד יום של שגרה. בתו מנישואיו הראשונים נשואה ואם לילדים, ובאה לבקר אותו רק כשהיא צריכה כסף. בנו מאותם נישואים עובד במפעל, אך שומר מרחק מאביו. אשתו הראשונה עזבה אותו, וכעת הוא נשוי לאשה קרה ומנוכרת. לא מפתיע אותו שאיש מקרוביו אינו זוכר את יום הולדתו, אבל משהו בו פוקע כשגם האיש הקרוב אליו ביותר בעבודה אינו מברך אותו. בשתי נקודות בחייו ביקש להמלט משגרת חייו אך נרתע. היום, כשעייפות של ארבעים ושמונה שנים רובצת עליו, הוא מושך סכום גדול מחשבונו, מגלח את שפמו, קונה בגדים משומשים, ובלי מילת פרידה עולה על רכבת ומסתלק. הוא נפעם כשמסעו מזמן לו אפשרויות לחיות בפועל חיים שעד אז ראה רק מבחוץ – לשבת לאכול במסעדה המונית, להתחכך באנשים בתור לספר – ואולי, רק אולי, יצליח לאמץ לעצמו חיים חדשים.

אבל יש דברים שלא משתנים, בעיקר ליבת האישיות. מר מונד הוא טיפוס של מטפל, אף פעם לא מטופל, והוא מוצא עצמו משום כך מעורב בחיי שתי נשים ונוטל עליהן אחריות, כמעט נגד רצונו. מכיוון שמעולם לא היה מאושר, הוא שומר על מרחק קבוע ובלתי ניתן לחציה בין מעשיו ובין רגשותיו. האופן בו בחר סימנון לסיים את הפרשה (ולא ארחיב כדי לא להכשל בקלקלנים) הוא מעין תערובת בין בחירה והשלמה.

מעניין שסימנון נתן לגיבורו את השם מר עולם, אולי כאמירה שאין מדובר פה באדם יחיד אלא בדמות מייצגת.

ז'אן, הדמות הראשית ב"האלמנה קודר", גדל גם הוא במשפחה ממעמד מכובד, אבל מחסור באהבה ובתמיכה ניתב אותו למסלול בשולי החברה. כשהוא מופיע על במת הסיפור הוא נווד שהאלמנה קודר מאמצת אל ביתה כעובד, ואולי כמאהב עתידי. האלמנה מסובכת ביחסים מורכבים עם חמה ועם גיסותיה, ויותר מכל מטרידה את שלוותה אחייניתה בת השש-עשרה, שכנראה מגלמת בעיניה את חרות הנעורים שאבדה לה מזמן. בדומה למר מונד גם ז'אן קץ בעבר בשגרת חייו, אך בשונה ממנו הוא עשה מעשה שסימן אותו לתמיד. כשהאלמנה הופכת יותר ויותר תובענית וקנאית, הוא מוצא עצמו שוב בנקודת שבירה. "שוב ושוב להתחיל מחדש! נמאס לו!". אחוז בחילה ומיאוס הוא חוזר אל אותו דפוס שקבע את חייו בעבר.

כמו ברבות מיצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה), מרבית העלילה מתרחשת במקום המעניין ביותר, נפשן של הדמויות. יש עלילה, יש דרמה, אבל עיקר העניין הוא בהשפעה של הארועים על הדמויות, ובתגובה שלהן שבתורה מזינה את הארועים. סימנון מצטיין גם בשימת הלב לפרטי הפרטים שמהם מורכבת תמונה שלמה של מקום ושל אוירה. רמה אילון תרגמה היטב, והספר מצטרף לסדרה המוצלחת של יצירות סימנון הרואות אור בעברית.

Le Fuite de M. Monde; Le Veuve Couderc – Georges Simenon

עם עובד

2024 (1945, 1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

"אדם צריך תמיד לשמור לעצמו – הנה, המילה חוזרת אלי – מקום, מין מקום פרטי, שהוא יכול להיות בו לבדו ולאהוב […] לשמור בתוך עצמו מקום של ציפיה, אי אפשר לדעת, ציפיה לאהבה, אולי אהבה שאף אחד עדיין לא נקשר בה, אבל מקום לתכלית זו בלבד. כדי לאהוב".

מרגריט דיראס יושבת עם בן זוגה בבית קפה, משוחחת אתו שיחה קטועה על אהבה, על כתיבה ועל פחדים, ומתבוננת ביושבים סביבה. עיקר תשומת הלב של בני הזוג נתונה לזוג אנגלי מבוגר, קפטן ורעייתו – "הם לקראת סיום המסעות שלהם", כך היא מתרשמת – והסיפורים שדיראס ובן זוגה רוקמים סביבם מעניקים להם פרספקטיבה נוספת לגבי יחסיהם שלהם.

החיים והכתיבה הם היינו הך עבור דיראס. "אני כותבת עכשו משהו אחר, שאיכשהו יכלול בתוכו את הסיפור שלנו, יבלע אותו, משהו רחב פי כמה… אבל לכתוב את הסיפור שלנו במישרין – לא, זה נגמר. אני לא אצליח". ההתבוננות, השיחה, נוכחותו של בן זוגה, דמיונה – כל אלה הם חלק מתהליך מתמשך של יצירה. באמילי ל' היא מספרת שלושה סיפורי אהבה, הנובעים זה מזה – סיפורה שלה, סיפורם של בני הזוג, וסיפור אהבתו של עובד האחוזה של בני הזוג לאשה, ובכולם לכתיבה מקום מרכזי. החל מן הדחף האישי שלה ליצור, דרך השירים שהם כלי הביטוי של אשת הקפטן, וכלה בשיר האבוד היקר ללבו של העובד, הכתיבה היא צורך, היא שפה, היא כלי הביטוי של הנפש. לא בכדי הפיסקה האחרונה של הספר עוסקת בה ולא באהבה: "ואמרתי גם שצריך לכתוב בלי לתקן, לא בהכרח במלוא המרץ והתנופה, לא, אלא בהתאם לקצב האישי שלָך ולרגע שעובר עליך, לרגע הזה שבו עליך להשליך את הכתיבה החוצה, כמעט להדוף אותה, כן, לנהוג בה בגסות, לא לגרוע דבר מהשפע המיותר שלה אלא להניח אותה כמות שהיא עם כל היתר, לא לרסן דבר, לא מהירות ולא איטיות, להשאיר הכל כפי שהוא בעת היראותו".

יש להודות שלא בקלות ירדתי לסוף דעתה של הסופרת. יש משהו מרחף, תלוש ומקוטע באופן בו היא מתבטאת, כאילו היא מניחה שהיא כספר הפתוח לקוראיה המיטיבים להכיר אותה ואת שפתה (או ש"נוכחותו" של הקורא אינה גורם שמשפיע על הכתיבה). מכיוון שמבחינתי ההנחה הזו שגויה (קראתי מזמן את "המאהב" ואת "הירושימה אהבתי", אך אין לי יכולת לטעון שנוצרה היכרות), בחרתי לדלג אחרי מספר דפים אל אחרית הדבר שכתבה המתרגמת רמה איילון, שאהבתה לטקסט ניכרת בתרגום. היא מתארת תחושה של היתלשות מחלום בסיום הקריאה, תחושה שיכולתי להבין אחרי שסיימתי גם אני, ומתארת יפה את הרקע לספר ואת שביקשה הסופרת להביע בו. מצוידת במידע שבתי לקרוא, והפעם צללתי אל המלים והערכתי את היצירה.

אציין לטובה גם את הפורמט המענג – כריכה קשה ומינימליסטית, סימניה מבד מודבקת לשדרת הספר – בטעם של פעם.

שונה ומומלץ

Emily L. – Marguerite Duras

ספריית רות

2023 (1987)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בשעת לילה מאוחרת בערב חג המולד, כחודש אחרי שסיים לכתוב את "הסוף של אדי", חזר אדואר לואי, צעיר בן עשרים, לביתו בפריז, נושא ספרים שקיבל כמתנת חג מחבריו. בעודו ברחוב ניגש אליו בחור זר, והשיחה שהתפתחה בין השניים הובילה אותם לבילוי לילי משותף בדירתו של אדואר. מה שהצטייר תחילה כסטוץ מהנה, הפך עם שחר לשוד, שהתגלגל לאונס ברוטלי ולנסיון רצח. "היסטוריה של אלימות" מגולל את ארועי הלילה, ואת החיים בצלה הכבד של הטראומה בימים שאחריו.

לואי מספר את הסיפור בשני קולות. אחד מהם הוא קולו שלו, הפותח בנסיון הרצח, חוזר לשעות שקדמו לו ומתקדם לימים שאחריו. הוא מתאר את ההלם שחווה, את נסיונותיו למחוק כל זכר לרֵדָה, הבחור הזר, את החרדה מאיידס, את התלונה שהגיש במשטרה בלחצם של חבריו, ואת הבחירה שלו להתרחק מן העיר. למרות היחסים הכבדים והסבוכים עם משפחתו בכפר הולדתו, שתוארו במפורט בספרו הראשון, ביקש למצוא מקלט בביתה של קלרה, אחותו הנשואה. קולה של קלרה הוא המספר השני. בעוד אדואר יושב בחדרו, הוא שומע את קלרה מתארת באוזניו של בעלה את כל מה שסיפר לה אחיה, שנתקף בימים שאחרי הארוע האלים תאוות דיבור, בתוספת פרשנויות משלה. תחילה נראה לי הסיפור הכפול טריק ספרותי מסורבל ומיותר, אבל בהדרגה הבנתי את התחכום שבשיטה זו. במקום לספר על היחס של משפחתו כלפיו, הוא מניח ליחס זה להחשף בהערות השוליים המרובות של קלרה, שאתן הוא מתווכח בלבו. האמת של קלרה אינה תמיד האמת כפי שאדואר חווה אותה – אולי היא באמת אינה מבינה אותו, אולי משקרת לעצמה ומאמינה לשקריה – והשקפותיה מאפשרות מבט רחב יותר על עולמו של הסופר. כך, לדוגמא, היא מספרת לבעלה שאדואר שיקר תחילה לרדה, כי לא היה בטוח שהוא מעונין להזמינו אליו, ואמר לו שהוא מתגורר עם משפחתו השמרנית שאינה רואה את אורח חייו בעין יפה. על דברים אלה היא מעירה כי "מה, הוא לא היה יכול להמציא שקר אחר? לא יודעת, משהו שלא מציג אותנו כמו אנשים חשוכים […] אנחנו תמיד כיבדנו את מי שהוא, תמיד, וכשהוא אמר לנו שהוא שונה, ביום שהוא אמר לנו את זה – אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – שלא יהיו לך ספקות, אמרנו לו שזה לא משנה כלום, ושנאהב אותו למרות הכל (היא משקרת), תמיד, ושבשבילנו הוא יהיה אותו אדם. אמרנו לו שמה שחשוב זה האושר שלו, שהוא יהיה מאושר (היא משקרת)". ההערות בסוגריים הן של אדואר, המאזין בסתר.

לואי יודע ששופטים אותו על אורח חייו, והוא רגיש לכך. כשהרופאה, שנותנת לו מרשם לטיפול מונע איידס, אומרת "טוב, זאת לא בושה", הוא חש כי, "הזאת לא בושה הזה רצה לומר בדיוק שזאת בושה ושאני בושה". אבל "היסטוריה של אלימות" רחב יותר מן הסיפור ההומוסקסואלי. הוא מתאר ברגישות ובחשיפה מדויקת את תחושותיהם של קורבנות אונס, את המיאוס ואת חוסר האונים, את ההתלבטות אם להגיש תלונה מפחד הנקמה, ובעיקר כדי לא להאלץ "לחזור שוב ושוב על מה שקרה, שמה שקרה יהיה ממשי ביתר שאת, שמה שקרה ייחקק בי, בגוף שלי ובזכרון שלי ביתר שאת". הוא מספר על ההתמודדות עם הביורוקרטיה של המשטרה, על הצורך הדוחק לחוש שמאמינים לדבריו, על הבדיקה הרפואית המשפילה, וגם על האופן בו בחר להתגבר על הטראומה.

כמו ב"הסוף של אדי", גם בספר הזה אדואר לואי מניח תחת זכוכית מגדלת פרק ביוגרפי מחייו, ומספר סיפור פרטי, שיש בו תובנות היוצאות מתחום הפרט אל הכלל. רמה איילון תרגמה יפה, ואמרי זרטל יצר עוד כריכה מינימליסטית הולמת.

כואב ומומלץ.

Historie de la Violence – Édouar Louis

עם עובד

2020 (2016)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בשנת 2018 כתבה אלנה פרנטה טור שבועי עבור הגרדיאן. מכיוון שהיא רגילה לכתוב בקצב שלה, ללא לוח זמנים כפייתי וללא מגבלה על היקף היצירה, היתה זו התנסות יוצאת דופן עבורה, והיא נענתה להזמנת העתון לתקופה מוגבלת של שנה. נושאי הטורים נבחרו, על פי בקשת הסופרת, על ידי העתון. "המצאות מזדמנות" מציג את חמישים ואחד הטורים על פי סדר הופעתם בצירוף מבוא. כל אחד מן הטורים מעוטר באיור שובה עין, הרומז על נושא הטור, מעשה ידיו של אנדראה אוצ'יני.

נושאי הטורים מגוונים, ומשותפת להם הנימה האישית הכנה של הכותבת. בין הנושאים מלאכת הכתיבה, יחסי הורים-ילדים, זכרונות, פחדים, הרהורים על מוות, עיבוד ספרים לקולנוע, אהבה ראשונה, יחסים בינאישיים, רמזים ביוגרפיים ועוד. ברוב הטורים שזורה זוית ראיה נשית, לוחמנית למדי.

כמה מן הטורים מובילים לשורת שיא מסכמת מעניינת. הנה שתיים שלכדו את תשומת ליבי: בסופו של טור, שבו היא מספרת על יומן שכתבה בנעוריה, היא כותבת באבחנה דקה שהשליכה את המחברות משום ש"הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשו לזכור את נעורי" (ההדגשה שלי). טור שנושאו שימוש בסימן קריאה, שהיא מתנגדת לו משום שהיא בוחרת באיפוק על פני התוקפנות המשתמעת ממנו, מסתיים בדימוי שנשא חן בעיני: "לפחות בכתיבה עלינו להמנע מלנהוג כמו המנהיגים המטורפים של העולם, שמאיימים, מתמקחים, סוגרים עסקאות וצוהלים כשהם מצליחים, ומחזקים את הנאומים שלהם בצללים של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בסוף כל אחד מן המשפטים האומללים שלהם".

טורים אחדים נגעו בי באופן אישי, אחרים היו מעניינים ומעוררי מחשבה. התקשיתי להזדהות עם אמירותיה הנחרצות על מצבן של הנשים. כך, לדוגמא, באחד הטורים היא כותבת שהיא מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנותן של נשים, לא משום שחסרות נשים רעות, אלא משום שהיא, באופן טבעי לה, תמיד בצד שלהן, שהרי, כדבריה, כל אשה עושה "מאמץ אדיר, מורט עצבים" להגיע לסופו של כל יום בעולם "שמורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית". מטעמים דומים היא מוכנה לאפשר לאשה, המעבדת את ספרה לקולנוע, לשנות אותו כדי להציג את נקודת המבט שלה, כי "אנחנו נמצאות כבר יותר מדי זמן בתוך הכלוב הגברי, ועכשו שהכלוב הזה קורס, צריכה אשה-אמנית להיות אוטונומית לחלוטין". לעומת זאת, לגבר אינה מאפשרת את אותה החרות, כי "לגבר יש כבר אלפי שנים דמיון מובנה של המין החזק. אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי". אפשר להתווכח עם עמדותיה, אבל בכל מקרה הן רהוטות ומנומקות ושוות עיון.

לא תמיד אנחנו נותנים לבנו לעבודת התרגום, המאפשרת לנו לקרוא ספרים מתרבויות שונות, במידה רבה משום שתרגום טוב הוא שקוף. אסיים אפוא במילות הערכה למתרגמים מתוך הטור שכותרתו "לאומיות לשונית": "הגיבורים היחידים שלי הם המתרגמות והמתרגמים… אני אוהבת את המתרגמים במיוחד כשהם גם קוראים נלהבים ומציעים תרגומים. הודות להם האיטלקיוּת נוסעת בעולם ומעשירה אותו, והעולם, עם הלשונות הרבות שבו, חוצה את האיטלקיוּת ומשנה אותה. המתרגמים הללו נושאים לאומים לתוך לאומים אחרים, הם הראשונים שמתמודדים עם אופני הרגשה מרוחקים. אפילו השגיאות שלהם מעידות על מאמץ חיובי. התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד".

ספר מחכים, כתוב בתמציתיות מספקת, מעניין ומומלץ.

L’invenzione Occasionale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: רמה איילון

שני טורים לטעימה

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מרקוס גולדמן, הסופר שסיפר בגוף ראשון את "האמת על פרשת הארי קברט", מספר ב"בני בולטימור" את סיפורה של משפחתו. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, וסובבת כל הזמן סביב אסון כלשהו שהתרחש באוקטובר 2004. מה היה אותו אסון נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

מרקוס השתייך לענף העני יותר של המשפחה, הגולדמנים ממונטקלייר. אביו היה מהנדס, ואמו מוכרת בחנות אופנה. הענף העשיר יותר, הגולדמנים מבולטימור, כלל את דודו סול, עורך-דין בעל שם, את דודתו אניטה, אונקולוגית ידועה, את בנם הילל, בן גילו של מרקוס, ואת וודי פין, ילד שנעזב על ידי הוריו, ונאסף על ידי הבולטימורים. שלושת הילדים, כנופית גולדמן כפי שהתכנו, היו קשורים בקשרי נפש, ושלושתם כאחד היו מאוהבים באלכסנדרה. להילל ניבאו גדולות ונצורות בשל מוחו החד, לוודי ציפה עתיד של שחקן פוטבול בעל כשרון נדיר, אלכסנדרה חלמה לשיר, ומרקוס בחר לשלוח ידו בכתיבה.

בעיניו של מרקוס הילד היו הבולטימורים כלילי שלמות, אך החיים זימנו לו תגליות שפוררו את תפיסתו המוטעית. אט אט נחשפים במהלך עלילת הספר סודות המשפחה, סכסוכים ישנים, חולשות אנוש. מרקוס יגלה שאפילו תחת מעטה החברות המושלמת של הכנופיה פעלו יצרים אפלים, שבאופן כמעט בלתי נמנע הוליכו לטרגדיות.

בניגוד ל"האמת על פרשת הארי קברט", שהוא ספר דינמי ושופע תובנות, "בני בולטימור" הוא ספר טרחני לעייפה. הסופר חוזר עד זרא על אותם סיפורים, כשבכל חזרה הוא מוסיף שביב דל של מידע, מותח באופן מלאכותי סיפור פשוט לספר עב כרס. בסקירה על הספר הקודם הצבעתי על נטיה לסטראוטיפיות, שנחוותה כשולית משום איכותה הכללית של היצירה. בספר הנוכחי, בשל דלות החומר, הסטראוטיפיות בולטת, ומשום כך שום פיתול בעלילה אינו מצליח להפתיע.

לצערי, אכזבה רבתי.

Le Livre des Baltimore – Joël Dicker

מודן

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: רמה איילון