קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

כשנינה היתה בחורה צעירה נכבשה אוקראינה מולדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. הארוע הטראומטי הזה, אחד מרבים שחוותה, הטביע את חותמו על חייה למשך שנים. בעיני סטלין החיים תחת הכיבוש היו כתם מביש. היא התקשתה להתקבל ללימודים, הקידום שלה נעצר, ונאסר עליה לקבל דרכון ולצאת מהארץ לכנס מקצועי, "רק משום שלפני שלושה עשורים, לנינה הצעירה והיתומה לא הייתה דרך להתפנות מקייב".

יֶפים, מי שיהיה בעלה, סומן בכתם מביש אף יותר. כשפרצה המלחמה הוא שירת כתותחן. לאחר קרב, שבו איבד שתי אצבעות, נפל בשבי הגרמנים. מכאן ואילך, במשך שנות יסוריו בגרמניה, נאלץ להתמודד לא רק עם קשייו כשבוי רוסי, אלא גם עם ההכרח להסתיר את יהדותו. תחילה היה עצור במחנה שבויים, שם היה קרוב להפוך ל"דוחודיאגי [ברוסית: אדם או בעל חיים רזה מאוד, חלש, מותש או גמור מחוסר אוכל ומחלה] שבסלנג המקומי של המחנה משמעו 'מקרים אבודים' – צללים של הגברים שהם היו פעם, עם עיניים חלולות ורק עתיד אחד אפשרי". יחד עם חבר הצליח להמלט מן המחנה כשנודע להם שהם עתידים להיות מגויסים לכוח רוסי שאמור לשתף פעולה עם הגרמנים. כשנתפסו העמידו פנים שהם אזרחים רוסים שהובאו לגרמניה כעובדים בכפיה, ואת שארית המלחמה העבירו כפועלים, ללא תשלום, כמובן, עד שנפרדו דרכיהם. כשהצבא האדום הגיע למקום בו שהה יפים, הוא סיפר בכנות את שעבר עליו, והבין שהוא מסומן כפחדן וכבוגד. "ככלות הכל, הם העבירו את המלחמה בגרמניה בזמן שפטריוטים אמיתיים נלחמו למען המולדת, אז הם ודאי פחדנים, ואין ספק שהם מעוררים חשד". אלמלא היה הצבא זקוק לאנשים, מן הסתם היה נשלח ללא דיחוי לסיביר. יפים הצטרף אל הכוחות שעלו על ברלין, ומרגע זה ועד סוף ימיו התקבע בקרב כל מכריו, כולל אשתו וילדיו, המיתוס של "אבא הגיע לברלין". השנים שבין שירותו כתותחן להגעתו לברלין הפכו לסיפור מטושטש של קרבות. המדליות שלכאורה קיבל, כך סיפר, אבדו בדרך חזרה. חבר, קומיסר לשעבר שהיטיב להכיר את המשטר הסובייטי, הציע לו להמלט למערב ולא לשוב לביתו, אבל יפים רק רצה הביתה, אל הוריו, אל ארבעת אחיו החיילים, אל אחותו, בלתי מודע למה שעלה בגורלם בקרבות ותחת השלטון הנאצי שנתמך בכוחות מקומיים. ארבעים שנה אחרי שובו, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו, שב העבר המוסתר לרדוף אותו. הקג"ב לא שכח דבר. אחרי מותו מצאו בני משפחתו מכתב שכתב אל חוקרי הקג"ב, ולמדו לראשונה עם איזה סוד נאלץ לחיות כל ימיו, סוד שאילו היה נחשף היה מכתים לא רק אותו אלא משפיע על חייהם של צאצאיו לדורותיהם.

נינה ויפים הם בני דמותם של סבתה וסבה של סשה וסיליוק. סבה אכן הסתיר סוד דומה כל ימיו. בפיה של סבתה הסופרת שמה את המחשבה כי "אולי כל הדור שלהם לא היה צריך לשמור על סודיות כזאת. אולי הם בעצם היו צריכים לדבר על כל הדרכים המסובכות שבהן שרדו. על הניואנסים של חיים אמיתיים שלא היו יפים דיים להיכנס אל ספרי ההיסטוריה", והיא אכן, בערוב ימיה, כתבה את זכרונותיה בפרטי פרטים. על בסיס שני אלה, מגובה בראיונות עם בני משפחה ובתוצאותיהם של תחקירי עומק, כתבה וסיליוק את הספר הזה. דרך סיפורם של השניים היא מתארת את ההיסטוריה של אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כולל ההולודומור (הרעב הגדול), תחת הכיבוש הנאצי, כולל רצח העם היהודי, שוב תחת רוסיה הפרנואידית והאבסורדית, אחרי התפרקות ברית המועצות וההתפוררות החברתית שבעקבותיה, ועד המלחמה של ימינו ("האידיוטים בממשלה שלנו לא מצליחים להמציא סיבה אחת טובה לכך שצעירים מתים במלחמה עם אוקראינה, אז הם צועקים שטויות על נאצים ומנסים לקשר בין שתי המלחמות האלה כדי לעורר תחושת פטריוטיות"). הספר נפתח בנינה ויפים הצעירים, כל אחד בנפרד, ומסתיים בילדיהם ונכדיהם שבחרו בפתרונות משלהם למצוקה, כולל בחירה באמונה דתית (נינה הנוצרית ויפים היהודי היו אתאיסטים. בנם אנדריי, הנשוי ליהודיה, בחר בנצרות למרות שהרשויות דכאו את המאמינים), מעבר מדונצק באוקראינה למוסקבה, והגירה לארצות הברית.

קשה להאמין שהספר החכם, המקיף והמרגש הזה הוא ספר ביכורים. סשה וסיליוק כותבת בכשרון גדול, בעומק רגש אך באיפוק, מיטיבה להכנס לנפשות גיבוריה וגם לתאר את התמונה הפוליטית-חברתית הכוללת דרך זוית הראיה של האנשים שחיים ומפרכסים בתוכה. מומלץ ביותר.

Your Presence in Mandatory – Sasha Vasilyuk

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: תם פררו

שבעה-עשר סיפורים שכתב גי דה מופסן בין השנים 1880 – 1890 נכללים בקובץ זה. חלקם מוכרים מאוד, כמו "המחרוזת" שראה אור בשלל תרגומים, חלקם מוכרים (לי) פחות או בכלל לא. אני מניחה שכולם תורגמו בעבר ונכללו בקבצים אחרים, אבל מכיוון שהם ראויים מאוד להקרא טוב שראו אור שוב, הפעם בתרגומה היפה של רמה איילון.

באחרית דבר לספר כותבת רוזלין דרי, נספחת לנושא הספר והיצירה הכתובה בשגרירות צרפת, על גאונותו של גי דה מופסן "המאפשרת לו לגעת באוניברסלי באמצעות ההתבוננות הפרטית". הסיפורים אכן מספרים לכאורה עלילה קטנה, פרטית, מקומית, אך דרכה הסופר מתבונן בחברה, ובאמצעות בחירה נבונה ושנונה של פרטים מביע את שהוא חש כלפיה. קרוב למאה וחמישים שנה עברו מאז נכתבו הסיפורים, ערכים השתנו, אבל בתכונות היסוד של בני האדם, כיחידים וכחברה, לא חל שינוי מהותי, והסיפורים נותרו לפיכך לא רק רעננים ספרותית אלא גם רלוונטיים.

הסיפור הפותח את הקובץ, "כדור שומן", חובט בצביעות הבורגנית. על רקע תבוסת צרפת לפרוסיה במלחמת 1870, כמה סוחרים באזור נורמנדי הצליחו לקבל אישור לצאת אל האזור שעדיין נשלט על ידי הצבא הצרפתי, והם ונשותיהם מצטופפים בכרכרה, מוכנים לנסיעה ארוכה. בכרכרה נמצאת גם, למגינת לבם של הנוסעים הנכבדים, יצאנית שמנה טובת מזג. הסופר מלעיג על צביעותם באמצעות יחסם המשתנה חדשות לבקרים כלפי היצאנית, בהתאם לאינטרסים הרגעיים שלהם. כשקצין גרמני אינו מאפשר לחבורה להמשיך בדרכה, אלא אם כן היצאנית תסכים לשכב אתו, הסופר שם בפי אחת הנשים את המונולוג הבא: "לפי דעתי הקצין מתנהג בסדר גמור. יכול להיות שהדבר הזה נמנע ממנו כבר הרבה זמן, ונמצאות כאן שלוש נשים שהיה מן הסתם מעדיף עליה. אבל לא, הוא מסתפק בבחורה של כולם. יש לו כבוד לנשים הנשואות. אל תשכחו שהוא האדון. מספיק שהיה אומר 'אני רוצה', והיה יכול לקחת אותנו בכוח בעזרת החיילים שלו". כל הנפיחות והצביעות וההתנשאות וחוסר המודעות מקופלות במשפטים בודדים.

המלחמה נוכחת בכמה מן הסיפורים האחרים. ב"מדמואזל פיפי" הסופר מגנה את התנהלותם של הכובשים, המשחיתים ארמון להנאתם, ומלגלג על הנכבשים שכל התנגדותם מתמצית בהשתקת פעמוני הכנסיה. גם כאן מככבת זונה, ודווקא היא זו שאינה מבליגה על העלבונות שמטיחים הפרוסים בצרפתים. "שני רֵעים" הוא סיפור טרגי על גורלם של שני צרפתים בפריז הכבושה, שכל שביקשו היה לדוג כהרגלם לפני המלחמה, וסופם שנחשדו בריגול.

למרות חוט הטרגיות המשוך על מרבית הסיפורים, לא נעדר גם מקומו של הלצון. "החזיר הזה מורן" הוא סיפור משעשע על נסיונם של שני גברים להציל את חברם מורן ממאסר, אחרי שהוא, כבן כפר שנקלע לעיר הגדולה, נישק אשה זרה. ב"הבתול החסוד של גברת הוסון" מככב גבר צעיר, ביישן קיצוני, שזוכה באות כבוד ובסכום כסף נכבד בשל מידותיו הטובות, אך במהלך הסעודה לרגל הארוע מגלה את מנעמי המזון ובעיקר המשקה.

גם ליחסי זוגיות ניתן מקום נרחב בסיפורים. "האושר" הוא סיפור צנוע על אהבה צנועה, אהבתם של בת עשירים צרפתיה וחייל פשוט, שנמלטו כדי להנשא, והמירו את חיי העושר באושר של חיים משותפים בכפר נידח בקורסיקה. ב"מדמואזל פרל" גבר ואשה אינם מסוגלים לממש את אהבתם, או אפילו להודות בה בפני עצמם, בשל פערי מעמד.

לא אזכיר כאן את הסיפורים האחרים בשל קוצר היריעה. אוסיף רק שכל אחד ואחד מהם הוא הרבה יותר מן הגרעין הסיפורי שבלבו. הסיפור "אהבה", לדוגמא, מדגים זאת נפלא. הוא נפתח בהרהור על פשע של תשוקה, נמשך בתיאור החיבה של המספר לציד – "נולדתי מצויד בכל האינסטינקטים והחושים של האדם הקדמון, מרוסן בידי ההגיונות והרגשות של בן תרבות. אני להוט אחר הציד, אך החיה המדממת, הדם על הנוצות ועל כפות ידי, מצמיתים את לבי עד כדי עילפון" – עובר לתיאורי טבע יפיפיים שהם חלק בלתי נפרד מן העלילה ומאווירתה, מתאר לפרטיה יציאה לציד בשעת בוקר מוקדמת וקפואה, ומסתיים במה שלשמו נכתב הסיפור – המסירות עד מוות של ברווז לברווזה, מסירות טרגית שגרמה למספר לנטוש את האזור ולשוב לפריז. וכל אלה בסיפור קצר מהודק.

אסיים אפוא בחלק מתיאורי הטבע ב"אהבה":

"הביצה היא עולם ומלואו עלי אדמות, עולם שונה, ולו חיים משלו, תושבי קבע ואורחים מזדמנים, קולות, רעשים ומעל לכול — מסתורין. אין דבר מטריד יותר, עוכר שלווה יותר ולפעמים מפחיד יותר מהביצה. מדוע משוּך הפחד על אותם מישורים נמוכים מחופים מים? האם מקורו באוושת הקנים העמומה, ברשף הביצות המוזר, בדממה הכבדה העוטפת הכול בלילות רוגעים, או שמא בערפילים המשונים הנשרכים מעל הקנים כגלימות מוות? ואולי הפכפוך החרישי, כה דקיק וענוג, ולעתים אימתני יותר מתותחי האדם או מרעם השמים, הוא שמשרה על הביצה נופך של חלום, מטיל מורא, האוצר בתוכו סוד טמיר והרה גורל?

לא. משהו אחר עולה מן הביצה, סוד אחר, עמוק יותר, כבד משקל יותר, מרחף בערפילים הסמיכים, אולי חידת הבריאה עצמה! שהרי, האם לא במים העומדים, העכורים, בטחב הדחוס של האדמה הלחה תחת השמש היוקדת, זע, רטט ונפתח לאור היום זרע החיים הראשון?"

מומלץ מאוד.

Anthologie de Nouvelles – Guy de Maupassant

פן וידיעות אחרונות

2016 (1880 – 1890)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

אידה פינק היתה בת עשרים כשגרמנים הגיעו לעירה זברז' במזרח פולין. לאחר גירוש היהודים הזקנים והחולים מן העיר, רוכזו היהודים הנותרים, כארבעת אלפים וחמש-מאות, בגטו מקומי. אידה, אחותה הלנה ואביהן נמנו עימם. בהדרגה הלך מספר יושבי הגטו והידלדל בעקבות גלי גירושים ותנאי מחיה קשים. אביהן של האחיות, שהוזהר כי אם בנותיו תברחנה הוא יוצא להורג, הצליח לארגן מקום מסתור לעצמו ואפשרות בריחה לבנות. השתים צוידו בתעודות מזויפות והעמידו פנים כאילו התנדבו לעבודה בגרמניה. האב המתין עד שקיבל אישור כי השלב הראשון בבריחה עלה יפה, וירד למחתרת במרתפו של כוורן.

הסיפורים שכתבה אידה פינק אחרי השואה מעודנים, מינוריים, נוגעים באסון בעקיפין. "נלך בלילות נישן בימים", המתאר את מאבק ההישרדות של האחיות בין 1942 ל-1945, שונה. יש בו אמנם מיופיים הלירי של הסיפורים, אך הוא דיווחי וענייני, תוך שהוא מותיר מקום לרגש. כמו מרבית סיפורי ההישרדות של התקופה, הוא מוּנע על ידי שילוב של צירופי מקרים, לעתים כמעט על סף נס, עם תושיה אמיצה ונחישות. יותר מפעם אחת חשדו בהן שהן יהודיות. הן היו קורבן להלשנות ולסחיטה ועברו חקירות. נוכחותן נסבלה על ידי מעסיקיהן למרות יהדותן, שאותה הכחישו, משום שהיו כוח עבודה זול, עד שנמצא להן תחליף. ללא הרף נאלצו לעמוד על המשמר, ולהחליט החלטות חורצות גורלות, עד מתי ניתן לקחת את הסיכון ולהשאר למרות החשדות, ומתי יש להחליף זהות ולחפש מקום אחר. ניקרו בדרכן מבקשי רעתן, וגם אנשים שהושיטו יד עוזרת, ולא תמיד היה ברור מי אויב ומי ידיד, ומי מסוגל להיות גם וגם. אחת ההחלטות הנועזות שקבלו, בחוסר ברירה, היתה להסגיר את עצמן למשטרה הגרמנית, בהעמידן פנים שהן פולניות שתעודותיהן אבדו. שניות ספורות הפרידו בין האפשרות הכמעט וודאית של העברתן לגסטפו על ידי שוטר אחד, להחלטה של המפקד המקומי לאפשר להן לעבוד אצל כפריים מקומיים ששיוועו לידים עובדות.

מיד עם הגעת חיילי בעלות הברית אל הכפר שבו שהו בחודשים האחרונים של המלחמה, יצאו האחיות חזרה הביתה. אביהן שרד גם הוא.

 "הן חזרו. חזרו והריהן כבר בעיר שבה גר עכשו אביהן, הן חוזרות יחד כשם שיצאו פעם יחד, הן יצאו בחשכה והן חוזרות בחשכה, אז ברדת הלילה כעת בסוף הלילה, בעוד שעה קלה יפציע השחר.

אח, אל תהיי פאתטית, מה אתך? היציאה ברדת הלילה היתה מטעמי בטיחות, והשיבה עם שחר היא בגלל לוח זמני הרכבות. רק בלי סמלים, בלי סנטימנטים.

אח, ברגע זה הכל מותר, הרי זה רגע מיוחד במינו, ברגע כזה הפאתוס איננו פאתוס ואפילו הדמעות מותרות, אלא שדווקא הן לא באות, כי עדיין אין היא יודעת לבכות".

במהלך שנות המלחמה כתבה אידה פינק, בעיקר לעצמה, אך עם כל מעבר נאלצה להשמיד את ניירותיה. אחרי המלחמה חזרה לכתוב. סיפוריה, שאותם כתבה בפולנית, החלו להתפרסם בארץ בשנות השבעים, וזיכו אותה בפרסים כאן ובעולם, כולל פרס ישראל לספרות. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ עליהם.

האחיות, שגדלו בבית בורגני נינוח, מצאו עצמן שחקניות על במה שלא ביקשו לעצמן, לפעמים מעמידות פני בורות, לפעמים "מומחיות" לחליבת פרות ולפעמים נערות ריקניות, לפעמים דוברות פולנית בלבד ולפעמים גרמנית צחה. אידה פינק מתארת באמינות נוגעת ללב את החיים בזהות שאולה, את הכפילות שבדבקות בזהות הבדויה תוך שמירה על נאמנות לזהות האמיתית, את הערנות הדרוכה תמידית לדעת מי את באמת ומי את כלפי כל העולם. באותה אמינות היא מתארת את החיים כבני אדם רדופים, את החברויות שנקשרו ואת אלה שנפרמו, ואת הקשיים הפיזיים והמנטליים שאיתם נאלצו להתמודד.

ספר מרשים של אשה מרשימה וסופרת מוכשרת. מומלץ מאוד.

Podróż – Ida Fink

ספרית פועלים

1993 (1990)

תרגום מפולנית: דוד ויינפלד