קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

"הכתה המעופפת" מתרחש בפנימיה גרמנית בימים שלפני חג המולד. קבוצת חברים מן הכתה הששית עוסקת בהכנות להעלאת מחזה, שבו כתה יוצאת למסע מעופף כדי ללמוד על ארועים בעולם במקום התרחשותם. ג'וני, ילד שננטש על ידי הוריו ואומץ על ידי קברניט המבלה את רוב זמנו בים, הוא המחזאי ואחד השחקנים, ולצדו משחקים מרטין המצפוני והתלמיד המצטיין, המנהיג הבלתי מעורער של החבורה, סבסטיאן ה"פילוסוף" הציני, מתיאס טוב המזג הרעב תמיד והחולם להיות מתאגרף, ואוּלי הצנום והחששן, שדבק בו כתם הפחדנות.

החמישה, כמו שאר התלמידים בפנימיה, תוססים מהתרגשות לקראת השיבה אל משפחותיהם לרגל החג. ג'וני לבדו אמור להשאר במקום, אבל רוחו טובה עליו, בעיקר משום ששני המבוגרים המשמעותיים בחייהם של הנערים נשארים שם אף הם. האחד הוא המורה יוהן בק, המכונה בפיהם יוסטוס על שם הצדק שבו הוא מתייחס אל תלמידיו, מורה שלא שכח מה פירושו של דבר להיות ילד. השני אינו שייך לסגל ההוראה, אלא מתגורר בקרון רכבת סמוך לבית הספר, ומכונה בפי הנערים "אסור לעשן", למרות שהוא מרבה להעלות עשן במקטרתו. בכל פעם שמתעוררת דילמה שבה הם אינם יכולים לשתף את יוסטוס, הם מטפסים על גדר בית הספר ויוצאים להתייעץ עם "אסור לעשן".

אריך קסטנר, בספר צנום יחסית, מספר על הווי בית הספר, על חברוּת, על משפחה, על אומץ ופחד, על עזרה הדדית, ובעיקר על התפקיד המשמעותי שיכול מורה לשחק בחיי הילדים המופקדים בידיו. הספר נכתב ב-1933 (השנה בה נשרפו ספריו), ולמאורעות הפוליטיים אין דריסת רגל ישירה בעלילה, אם כי נדמה לי שנשתלו בה רמזים סמויים בודדים של ביקורת, אבל למצוקה הכלכלית ולתקווה לעתיד קל ונוח יותר יש נוכחות משמעותית.

כרגיל אצל אריך קסטנר, גיבוריו אמנם מתחבבים בקלות אך אינם מושלמים, אלא אנושיים מאוד, והוא מיטיב עד מאוד להבין את נפשם של הצעירים. ועוד כרגיל אצלו הוא שובר את הקיר בינו ובין הקוראים וגם בינו ובין הדמויות. בהקדמה הראשונה שצירף לספר הוא מתאר את ההחלטה לכתוב סיפור חג מולד, כולל האיום של אמו, "אם לא תכתוב אותו השנה, לא תקבל מתנה לחג המולד". בהקדמה השניה, וגם בסוף דבר, הוא משוחח עם ג'וני, זה שמופיע בעלילה כאחת הדמויות המרכזיות. המתרגם מיכאל דק צירף אף הוא הקדמה בה הוא משוחח עם הקוראים ומבהיר כמה מונחים וכמה מן הקוים המנחים בעבודת התרגום.

הספר תורגם פעמיים בעבר – על ידי אלישבע קפלן ב-1955, ועל יד אוריאל אופק ב-1978. למרות שבילדות קראתי אותו בתרגום הראשון, ואני די "מוטבעת" על תרגומי עבר, נהניתי מאוד לקרוא אותו כעת בתרגום המעודכן יותר של מיכאל דק.

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של ולטר טריאר.

"הכתה המעופפת" היה מאז ומעולם האהוב עלי מבין ספריו של קסטנר. הוא מתפקע מן התסיסה התמידית של החיים בפנימיה, שופע סיפורים אישיים המשתלבים יחדיו, מציג דמויות מלבבות של נערים ומבוגרים, משעשע ומרגש גם יחד. בהחלט לא נס ליחו.

מומלץ מאוד

Das Fliegende Klassenzimmer – Erich Kästner

אחיאסף

2000 (1933)  

תרגום מגרמנית: מיכאל דק

בפרעות ת"ח ות"ט (1648 – 1649) נרצחו אשתו ושלושת ילדיו של יעקב, תושב יוזפוב. נסיונו להמלט כשל, והוא נלכד ונמכר לעבדות לאיכר בכפר נוצרי. אנשי הכפר, שהיו שטופים באמונות טפלות, לא ראו בעין יפה את נוכחותו ביניהם, אך אדונו גונן עליו. ואנדה, אחת מבנותיו של האיכר, אלמנה צעירה, דאגה למזונותיו, ואהבה נקשרה ביניהם. דרכיהם נפרדו כששוחרר מן השעבוד על ידי יהודים ששילמו תמורתו, אבל געגועיו גברו עליו והוא שב לקחתה. ואנדה לא יכלה להתגייר, משום שעונש מוות היה צפוי לנוצרים שהמירו את דתם ליהדות; יעקב לא יכול היה להציגה בפני היהודים משום נצרותה. כדי שיוכלו לחיות יחדיו, ואנדה, שכעת נקראה בשם שרה, העמידה פני יהודיה אילמת, והזוג השתקע בישוב יהודי שבו לא הכירו אותם. למרות שהעלילה כולה מצויה ברשת, אעצור את סיפור המעשה בשלב זה.

יצחק בשביס-זינגר מספר סיפור של אהבה תמה, שיש בה חן וחסד ויש בה יסורים קשים. עבור ואנדה הבחירה אמנם אינה טבעית בנסיבות החברתיות של התקופה והסביבה, אך אינה כרוכה בהתלבטויות רבות. היא יוצאת דופן בהליכותיה, אינה משתלבת בחברה הגסה שבה היא חיה, ומשעה שבחרה ביעקב היא בחרה גם באורח חייו, להוטה ללמוד את שיש באפשרותו ללמד אותה ולדבוק במנהגיו. מעין רות המואביה של דורה. לא יהיה לה קל להסתיר את זהותה בחברה היהודית, אבל היא שלמה עם בחירתה. יעקב, מן הרגע שבו חש משיכה כלפיה, אינו חדל להתייסר. מנותק מן החברה בה גדל, מנותק מן התורה והתפילה, מלוח הזמנים היהודי, הוא נאבק לשמור על זהותו, וההיענות למה שהוא מכנה היצר הרע קשה עבורו. הוא אינו מפסיק להתלבט גם כשהבדידות והתשוקה מכריעות אותו, אבל נפשו נקשרה בנפשה, והוא בוחר באהבה מבלי לוותר על אמונתו.

יעקב הוא מסוג הגיבורים שבשביס-זינגר חיבב והרבה לכתוב אודותם. הוא מסתפק בדלת אמותיו, אינו רודף כבוד ושררה, דבק בטוב, ובעיקר חושב על כל דבר לעומק ואינו משלים עם תשובות שטחיות. "ידוע ידע שיסודה של היהדות היא האמונה, ולא השכל, אך הוא ניסה בדרכו שלו לבדוק עד היכן יכול שכלו של אדם להשיג". מדוע עם הבחירה נבחר לספוג יסורים? כיצד יתכן שתינוקות שלא חטאו מעונים ונרצחים, ואילו הרוצחים אוחזים בשלטון? למה מניח אלוהים לבני אדם להרוג בעלי חיים שנשמה באפם? מדוע אהבתו לואנדה נחשבת חטא ואילו דוד שנמשך לבת שבע ושלח את בעלה למלחמה זכה לטיהור? אמונתו באלוהים אינה מתערערת, אבל שאלות אלה ואחרות מטרידות אותו, ועם מה שנראה לו בלתי הוגן הוא אינו מסוגל להשלים. "מאמין אני שכל-יכול אתה וכל מה שאתה עושה לטוב אתה עושה, אבל מצוותך ו'אהבת' שוב איני יכול לקיים. איני יכול, אבי, איני יכול. לא בעולם הזה…". כל חייו הוא מנסה למצוא תשובות. הוא מחפש בתורה, בדברי חכמים, בקבלה, בשבתאות. בואנדה-שרה הוא מוצא אוזן קשבת לתהיותיו.

לא רק על מעשיו של אלוהים הוא תוהה. הוא מעביר ביקורת על צביעותן של הבריות הדבקות במצוות שבין אדם למקום אך מזלזלות במצוות שבין אדם לחברו –  "קל לו ליהודי למנוע בשר-חזיר מפיו מלשים מחסום לפיו המדבר סרה". הוא יוצא נגד חומרות היתר המצטברות עם השנים – "כל דין בתורה הפך לתריסר דינים במשנה ולתריסרים רבים בגמרא ולים של דינים בפוסקים האחרונים. כל דור הוסיף חומרותיו, אסר איסורים חדשים". והוא מאמין בכוחם של האנשים הטובים לרסן את הרעים – "הרשעים לא היו תקיפים כל-כך, אילולא היו הישרים פחדנים". שלוש אבחנות שכוחן יפה גם היום.

"העבד", כמו רבים מספריו האחרים של בשביס-זינגר, הוא סיפור פילוסופי הדן בשאלות עמוקות, מציג אדם חושב ומתלבט, שגם אם לא מקבלים את מסקנותיו חייבים להעריך את מאמציו למצוא תשובות, מתאר באמינות את הקשיים המרובים של חיי היהודים בפולין, ומספר סיפור אהבה ענוג הנכנס אל הלב. בעיני הוא  מטובי ספריו.

מומלץ מאוד.

דער קנעכט – יצחק באַשעוויס-זינגער

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאידיש: חיים פלג

"אמנת המים" פורש את סיפורם של שלושה דורות במשפחה מליאלית בקֶרלה שבדרום הודו בין השנים 1900 ו-1977. הסיפור אמנם מתמקד בחיים הפרטיים של הדמויות הראשיות, אבל אלה שלובים לבלי הפרד במתרחש בהודו ובעולם. קרלה היא במידה מסוימת טריטוריה לעצמה, כפי שמגדיר זאת הסופר כשהוא מתאר את ארועי הדמים שהתלוו לעצמאות ולהיפרדות לשתי מדינות – הודו ופקיסטן: "גיאוגרפיה היא גורל, והגיאוגרפיה המשותפת לחוף התבלינים והשפה המַלַיאלית מאחדות את כל הדתות. ופעם נוספת, הרי הגְהַאט המערביים, הביצורים שבלמו פולשים ונביאי שקר במשך מאות בשנים, חוסכים מהם טירוף מהסוג שמוליד רצח עם". אבל הארועים הגלובליים והמקומיים אינם פוסחים על המקום, החל בשלטון הבריטי, דרך המאבק לשחרור ועד התנועות החברתיות שקמו בעקבותיו. בורות מתחלפת בהשכלה, אפליית נשים מפנה לאטה מקום לשוויון, מדע מסביר תופעות אל-טבעיות לכאורה. הספר עשיר בפרטים מעין אלה הכרוכים בחייהן של הבריות.

הספר נפתח במשפט מבשר רעות: "היא בת 12, ובבוקר תינשא לאיש". ילדה מבוהלת, שדודה החליט להשיא אותה לאלמן בן ארבעים, אב לילד בן שנתיים, רועדת בזרועותיה של אמה בלילה האחרון שלהן יחד. המרחק והמנהג יפרידו ביניהן מעתה ואילך, שכן "אישה נשואה מוותרת לנצח על בית ילדותה, ואילו גורלה של אלמנה הוא להישאר בבית שבו היתה נשואה". אבל הסופר אינו פוסע בכיוון הצפוי של ניצול ואומללות. החתן המיועד, שלא ידע שמשודכת לו ילדונת, הניח לה להמשיך להיות ילדה, ובדרכו השתקנית והמסוגרת ביקש לשמח אותה. בנו ראה בה אם ונפשו נקשרה בנפשה. הילד, כשילמד לדבר אנגלית, יצמיד לה את המילה הראשונה שיידע לומר, "ביג", והילדה, ששמה אינו מושמע בפי איש מאז עזבה את ביתה, תהפוך להיות "ביג אמאצ'י", אמא גדולה. למרות כל הצרות שעתידות לפקוד אותה, היא תהיה המטריארכלית הגדולה, החכמה, המרגיעה, הפורשת חסותה על ילדיה, על משפחתה, ועל עירה פראמביל. את שמה האמיתי של האשה נשמע לראשונה כשכלתה תחליט לקרוא לבתה, נכדתה של ביג אמאצ'י, על שם חמותה.

אברהם ורגיז נוגע בספר בשלל נושאים מעניינים. הנה כמה מהם:

שיטת הקאסטות בהודו היא מידרג נוקשה של בני אדם על פי מוצאם, על פי צבע עורם ועל פי עיסוקם. בספר ניתן לנושא ייצוג באמצעות שמואל, עובד מקאסטה נמוכה, שמשרת את בעלה של ביג אמאצ'י. למרות שהאחרון סומך עליו, רואה בו חבר ומשענת, ואף מעניק לו אדמה, שמואל אף פעם אינו סועד עם בני הבית, ומזונו מוגש לו בכלים שמשמשים רק אותו. בנו ג'ופאן, שהוא חברו של פיליפוס, בנה של ביג אמאצ'י, אומר לפיליפוס בישירות: "אם היית נותן לקרוב המשפחה ההוא שלך שעבד כאן כל חייו אותו גמול – חלקה לצריף ואת השכר המצטבר שלו – כולם פה היו אומרים שהוא נוצל. אבל אם זה בשביל שמואל פוליאן… אז זה נדיב". אבל אפליה על בסיס מעמדי אינה נחלת ההודים בלבד. דיגבי, סקוטי מגלזגו, לא מצא עבודה ראויה כמנתח בעירו בשל דתו, והפליג להודו כדי להתפתח במקצועו. הורים בריטים, ששירתו בהודו, שלחו את ילדיהם להתחנך באנגליה כדי שחלילה לא יחלקו את ספסל הלימודים עם אנגלו-הודים. "אנשים זרים מכל הדתות ומכל הקאסטות מסתדרים מצוין בקרון. למה לא קורה אותו הדבר מחוץ לרכבת? למה אי־אפשר שכולם פשוט יסתדרו ביניהם?", שואל את עצמו פיליפוס אחרי יממה ברכבת ממדראס הביתה.

באותו הקשר מעניין לעקוב אחר המאבקים החברתיים שהתעוררו בשם השוויון, ולמרות משטר שניסה לדכא אותם. הסופר אינו מרבה בתיאורים תיעודיים ישירים, אלא משלב אותם במהלך חיי הדמויות. הנה קטע ארוך יחסית שבו נכדתה של ביג אמאצ'י מנסה להבין את המאבק שבו מעורב גבר שהיא אוהבת: "היא מנסה להיזכר מה היא באמת יודעת על הנקסליטים. היא יודעת ששם התנועה בא מכפר קטן – נַקסַלבַּארי – במערב בנגל. האיכרים שם, שעבדו עבודת פרך למען בעלי האדמות, קיבלו בחזרה מעט מאוד מהיבול ורעבו. בייאושם הם לקחו לעצמם את היבולים של האדמה שהם עיבדו דור אחרי דור. שוטרים חמושים שקיבלו שכר מבעלי האדמות הגיעו וירו באיכרים שהתאספו כדי לנהל דו־שיח, ו־12 בני אדם או יותר, בהם נשים וילדים, נהרגו. בזה היא מצליחה להיזכר. התקרית עלתה לכותרות. זעם על הטבח בנַקסַלבּארי פשט כמו כולרה על פני כל הודו, ותנועת ה"נקסליט" נולדה".

הסופר הוא גם רופא, ולרפואה יש נוכחות בספר בשני מוקדים. האחד הוא הטיפול במצורעים, תחילה על ידי רופא שבדי שהקים למענם כפר, ואחר כך על ידי דיגבי שהוזכר קודם. השני הוא סביב מה שמכונה "הבעיה". במשפחה שאליה הצטרפה ביג אמאצ'י רבים חוששים ממים, נמנעים משחיה ומשיט. בכל דור לפחות אדם אחד מת בטביעה. אלה שלוקים בבעיה מתמודדים איתה בדרכים שונות, לא תמיד שגרתיות. אלה שמגדלים אותם או חיים איתם נאלצים לברור דרך שתגן עליהם מבלי להגביל אותם. הנכדה של ביג אמאצ'י, זו שקרויה על שמה, תבחר להיות חוקרת ונוירוכירורגית כדי להבין את מקור הבעיה ולנסות להתמודד איתה.

גברים ונשים גם יחד מככבים בספר, אבל לקול הנשי ניתן מקום נרחב. מהלך חייה של ביג אמאצ'י הוכתב עבורה, אבל בתוך גבולותיו היא יצרה לעצמה מקום והשפעה. בדור הבא אשה בוחרת להנשא לגבר שיאפשר לה להביא לידי ביטוי את כשרונותיה האמנותיים ולא ידחק אותה למטבח. בדור השלישי תעז אשה להתקומם נגד הטרדה מינית וסחטנות מינית, ותנצל את כל ההזדמנויות העומדות בפניה כדי לפרוח ולהתפתח. הגברים פורשים כנפיים בקלות ומתנסים במה שחשקה נפשם, ומשום כך הם גם מועדים יותר ליפול. הנשים מנהלות את עולמן, ורוב הזמן גם את זה של הגברים, במתינות ובסבלנות, מעלות ארוכה על פצעים.

לאמונה, וגם לחוסר האמונה, יש מקום בספר. ביג אמאצ'י ובני ביתה חברים בעדת תומס הקדוש, והיא עצמה מנהלת דו שיח מתמיד עם אלוהים, מה שלא עומד מבחינתה בסתירה עם השיחות שהיא מנהלת עם רוח השוכנת במרתף הבית. הנה מה שהיא אומרת כשהיא עומדת על סף הגשמת החלום להביא להקמת בית חולים בפראמביל, דברים שמשקפים במידה רבה את אופיה ואת דרכה בעולם: "אף פעם לא רעבנו, אדונָי, אף פעם לא חסר לנו כלום. לא התייחסתי לטוּב שהתברכתי בו כמובן מאליו. אבל תמיד יש משהו, נכון, אדונָי? כל שנה יש לנו דאגה חדשה. אני לא מתלוננת! אבל כן חשבתי שיגיע היום שכבר לא יהיה לי למה לדאוג." היא צוחקת. "כן, אני יודעת שזאת היתה שטות לצפות לזה. כי אלה החיים, נכון? בדיוק כפי שהתכוונת שיהיו. אילו לא היו בעיות, הייתי מניחה שאני בגן עדן, לא בפּארַמבּיל. אז אני בכל זאת מעדיפה את פּארַמבּיל. בית החולים שמגיע הנה הוא כולו מעשה ידיך – אל תחשוב שאני לא אסירת תודה. ובכל זאת, מדי פעם, אדונָי, לא תזיק לי קצת שלווה. קצת גן עדן עלי אדמות, זה מה שאני אומרת."

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל הסקירה הזו אמורה להסתיים בשלב כלשהו. אומר עוד שסאגות רבות נפתחות בתנופה ודועכות אל סיום מגומגם – כאן זה לא קורה. ביג אמאצ'י כובשת הלב תזדקן ותמות, אבל המרקם האנושי של המשפחה ושל העיר והמדינה ימשיכו לחיות, וסיפוריהם של צאצאיה, הנמשכים מסיפורה שלה, מעניינים לא פחות. עוד קורה בספרים מסוג זה, המשלבים מספר סיפורי חיים יחדיו, שהסיום, הקושר את כולם יחד, מאולץ. גם אל המלכודת הזו הספר אינו נופל. בכתיבה יפיפיה – שתורגמה היטב על ידי עידית שורר, שמן הסתם נאלצה להתגבר על אתגרים לא קלים – אברהם ורגיז מביא בפני הקוראים סיפור עשיר, תוסס, מלא חיים, מרגש, כואב אך גם מנחם, ובלתי נשכח. כיאה וכיאות הסופר מציין בסופו של הספר אילו ארועים ומקומות נטל מן המציאות ואילו בדה מדמיונו.

לקינוח, שני ציטוטים על קריאה:

"אַמאצ'י, כשאני מגיע לסוף של ספר ואני מרים את העיניים, עברו רק ארבעה ימים. אבל בזמן הזה חייתי שלושה דורות ולמדתי יותר על העולם ועל עצמי מאשר בשנה שלמה של לימודים בבית הספר. אחאב, קוויקווג, אופליה ודמויות אחרות מתות בין הדפים כדי שאולי לנו יהיו חיים טובים יותר."

"פרוזה היא שקר גדול שמספר את האמת על החיים של העולם!"

מומלץ מאוד.

The Covenant of Water – Abraham Verghese

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"בהתפרצות היסטרית של זעם גואה, היטלר צרח. מה קרה? האם בוצעו הפקודות האלה? היטלר פנה אל ראש המטה הכללי שלו ונעץ בו מבט פראי. "יודל!" צרח בקול צרוד, "האם פריז בוערת?""

ביוני 1940 חגג היטלר את נפילת פריז, היהלום שבכתר כיבושיו, בביקור פרטי יחסית בעיר, נהנה מיופיה היחודי. ארבע שנים וחודשיים אחר-כך הורה להרוס אותה עד היסוד, לא רק את המפעלים החיוניים שסביבה אלא גם את הגשרים והמבנים האיקוניים של העיר. באוגוסט 1944, כשכוחות בעלות הברית בחזית המערבית שעטו מזרחה, מינה את הגנרל דיטריך פון קולטיץ למפקד העיר, והורה לו חד משמעית להכין את העיר להריסה מוחלטת ולהלחם עד חורמה. "בשום פנים ואופן אין לאפשר את נפילתה של פריז בידי האויב, ואם יגיע האויב עליו למצוא בה רק תלי חורבות".

מה שהיטלר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעלות הברית כלל לא התכוונו לכבוש את פריז באותו שלב, אלא לעקוף אותה ולצעוד ישירות לגרמניה. היו לכך מספר סיבות, והעיקרית שבהן היתה הסיכון שהמשאבים שיידרשו לכיבוש העיר ולהחזקתה לא יותירו דלק עבור רבות מן האוגדות שנחתו בצרפת. זה היה סיכון שאייזנהאואר לא היה מוכן לקחת.

מה שאייזנהאואר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעיר הכבושה תכננו אנשי הריזיסטנס בראשות הפעילים הקומוניסטים לבצע התקוממות נרחבת, להשתלט על מוקדי כוח, להרוג כמה שיותר גרמנים ("הפתגם של ההתקוממות: A chacun son boche – לכל אחד הגרמני שלו") ולנכס לעצמם את נשקם. פעולה כזו היתה מחייבת את קולטיץ לפתוח בלחימה ברחובות העיר, וגם להורות להפעיל את מטעני הנפץ המרובים שהוטמנו בנקודות אסטרטגיות.

מה שהפעילים הקומוניסטים של הרזיסטנס לא ידעו באותה שעה היתה העובדה שדה גול התכוון להגיע אל העיר וליטול את השלטון תוך פירוק הקומוניסטים מכוחם. דה גול התכסיסן הנחוש, שכשל בנסיונותיו לשכנע את אייזנהאואר לשנות את תכניותיו, עקף אותו ופנה ישירות אל המפקד של הדיויזיה הצרפתית, שהיתה חלק מן הכוח של בעלות הברית.

קולטיץ, שכבר לחם במספר חזיתות, הרס מקומות ישוב, הורה על מעשי הרג רבים וחיסל יהודים (אם כי בנו טען בלהט שהעדויות לכך זויפו), היה קרוע. מצד אחד הוא היה איש צבא צייתן ופטריוט גרמני. הוא גם ידע שאם ייכשל במילוי תפקידו כל משפחתו תסבול (חוק שנחקק אחרי כשלון ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944 קבע, "שבני משפחותיהם של קצינים גרמנים ישאו מעתה ואילך באחריות לכישלונותיו של הקצין"). מצד שני הפגישה עם היטלר המעורער והפרנואידי סדקה את האמון שלו במנהיג, והוא לא היה להוט להחרט בזכרון ההיסטורי כמי שהרס את פריז.

לארי קולינס ודומיניק לפייר מתארים דקה אחר דקה את שהתרחש בפריז בימים הגורליים של אוגוסט 1944. הם נודדים בין המטה של אייזנהאואר לזה של הרזיסטנס, בין משרדו של קוליץ לבונקר של היטלר, בין בתי הכלא לרכבות הגירוש, בין הכוחות הלוחמים של בעלות הברית לשגריר השבדי ראול נורדלינג שהתרוצץ בין כולם בנסיון לתווך ולהציל את מי ואת מה שאפשר.

בין כל הגופים והאישים הקובעים והמשפיעים האלו, הסופרים משלבים אינספור פרטים מן היומיום של האנשים ה"קטנים", הלוחמים ותושבי פריז. פה ושם משתרבבות דמויות מוכרות. ארנסט המינגווי שהגיע לעיר כעיתונאי, פרדריק ז'וֹליוֹ־קִירִי, חתנה של מארי קירי, שייצר בקבוקי מולוטוב לקראת ההתקוממות, ואחרים. הם מספרים על מעשי ביזה, וגם על רגעים של חסד אנושי, על צרפתים שהתנגדו ועל אלה ששיתפו פעולה עם הכובשים ואף הרוויחו מן הכיבוש, ועוד. לא נעדר מקומן של אנקדוטות אבסורדיות – כמו זו שבה הופיעו ארבעה אנשי אס.אס בכירים במשרדו של קולטיץ, רגע לפני שחרור העיר, כדי ליטול בפקודת הימלר שטיח קיר יקר מאחד המוזיאונים. "לצורך איסוף החומר לספר הזה", כותבים השניים, "ראיינו יותר משמונה-מאות אנשים באופן אישי, בטלפון או בהתכתבות, והשתמשנו בחלקים מתיאורי החוויות של חמש-מאות שלושים ושישה מהם". השילוב הזה יוצר תמונה מלאה ומרתקת של קורות אותם ימים.

"זו היתה החלטה מכרעת, ודיטריך פון קולטיץ לא אהב לקבל החלטות מכריעות". לכן הוא הכין את העיר להריסה, וגם משך זמן. בסופו של דבר, בזכות שילוב של גורמים, פנו בעלות הברית לכבוש את פריז. ההחלטה הזו תבעה, כצפוי, את מחירה: "בתוך שבוע אחד בלבד, בשערי מץ, כשהריין במרחק הקצר עד כאב של 160 קילומטרים בלבד והכוחות הגרמניים נסוגים לפניהם באי־סדר מוחלט, יישארו הטנקים של הארמיה השלישית, בפיקודו של פטון, ללא דלק. הדלק שלהם ייגמר. כדי להגיע לריין הם יהיו זקוקים רק למיליון גלונים – הכמות שנדרשה לצורך שחרורה בטרם עת של פריז. כשיקבלו את הכמות הזאת בסוף ספטמבר, הגרמנים כבר יקבלו תגבורת, יתארגנו מחדש וימתינו להם בקווי זיגפריד. פטון יגיע אל הריין רק כעבור שבעה חודשים ארוכים, ב-22 במרס 1945". קולטיץ חתם על כתב כניעה. דה גול נכנס לפריז בעקבות הדיויזיה הצרפתית, וביים לעצמו קבלת פנים שמיצבה אותו כגיבור וכמנהיג. תושבי פריז בהמוניהם יצאו מגדרם מאושר, ותגובותיהם נחרטו לתמיד בזכרונם של המשחררים. היטלר, בפרץ זעם אחרון, שיגר כוח של הלופטוואפה אל מה שהיתה ההפצצה אחרונה, והגדולה מכולן, של העיר.  

"האם פריז בוערת?" הוא ספר מרתק, עתיר פרטים וידע, המשרטט את ההיסטוריה על שלל היבטיה. מומלץ מאוד.

Is Paris Burning? – Larry Collins and Dominique Lapierre

פן וידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: דרורה בלישה

סיון שיקנאג'י בראה לעצמה כפר קווקזי. בראיון איתה קראתי שהסיפור הראשון מבוסס על האופן בו נפגשו והכירו קרובי משפחה שלה, סיפור שאותו העבירה אל הכפר הדמיוני ואל דמויותיו המומצאות. משם, סיפור אחר סיפור, דמות אחר דמות, נוצר המקום, קשוח וחומל, מציאותי ומיסטי, עדין ונוקשה. כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, אך כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו.

קשה להסביר במילים עד כמה הספר הזה מיוחד. אולי אם אומר שיש בו משהו שעורר בי אסוציאציה לצ'ינגיס אייטמטוב, אצליח להבהיר זאת. הרגישות לפרטים, הקשיחות בהווי החיים לצד אהבה ורחמים, האכזריות המהולה ביופי, ההכרה המפוכחת בעובדות יחד עם אמונה בשדים ורוחות – את כל אלה ועוד מצאתי אצל שני הסופרים, כל אחד בדרכו היחודית, ואצל שניהם הם הילכו עלי קסם.

הספר מורכב משנים-עשר סיפורים קצרים ומנובלה אחת. כל אחד מהם נפתח בהצגה חיננית של הנפשות הפועלות. הנה הדמויות של אחד מהם שבחרתי באופן אקראי.

"תושבי הכפר שבסיפור הבא:

ואלרי – החבר הכי טוב של חיזגיל. המוח.

חיזגיל – משחיז סכינים מדלת לדלת. הכוח.

הסוס – בהמה שסוחבת עגלה ומואנשת לשווא (געגועים הם תמיד לשווא) על ידי חיזגיל".

נושאי הסיפורים מגוונים – עוני, משפחות מרובות ילדים, הקשרים הנרקמים עם בעלי החיים, יחסי גברים-נשים, אמונות ומנהגים, יחסי הורים-ילדים, אלימות, חמלה, דרכים עלומות לביטוי אהבה בחברה שאינה מחצינה אותה. אהבתי מאוד את כולם, אבל אם לבחור אחד שאהבתי במיוחד זה יהיה "נובי גוד", סיפור הימים הראשונים לנישואיהם של גרצן ושל אשה ששמה אינו מוזכר. כך מוצגות הדמויות בפתיחה שאומרת הכל: "גרצן – בעלה הטרי של הנחנכת. הנחנכת – אחרי הכל מדובר בסיפור חניכה". סיפור שמבטא את מעמדן הנחות של נשים בכפר, שופע אמונות תפלות יותר ופחות, מעורר חשש מפני הבאות, ויחד עם זאת מציע נחמה זוטא של אחוות אם ובת, ונחתם בתשומת-לב מפתיעה.

לפעמים ספרים טובים חומקים מתחת לרדאר, וחבל. הפעם חבל מאוד. הספר מקורי, מדויק, נכנס ללב, וראוי מאוד להכרה. התמזל מזלי וחברה וידאה שאקרא אותו. אני שמחה לגלגל את ההמלצה הלאה.

להתרשמות הנה חלק מן הסיפור הראשון באתר עברית.

מומלץ מאוד.

שתים

2025

כותרת משנה: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944 – 1945

ההיסטוריון איאן קרשו מעלה בספר זה את השאלה מדוע גרמניה לא ניסתה, לפחות בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השניה, להשיג הסדר של הפסקת אש שישים קץ לקרבות שסופם היה ברור. לאורך ההיסטוריה, כל מדינה שמצאה עצמה על סף תבוסה, הכירה במצבה ונסתה להציל את מה שנשאר. גרמניה של היטלר לחמה עד הרגע האחרון, עד הבית האחרון. החיילים בכל החזיתות נהרגו בהמוניהם, או נפצעו או נפלו בשבי; האזרחים בעורף נהרגו בהמוניהם מהפצצות בעלות הברית, או סבלו סבל יומיומי קשה בשל הרס תשתיות. אבל שלא כפי שארע בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים לא מרדו בשלטון, והמלחמה נמשכה עד שלא נותרו מהרייך אלא שרידים עשנים. רק אז, ורק אחרי התאבדותו של היטלר, נכנעו לתביעת הכניעה ללא תנאי שהעלו בעלות הברית.

כמה וכמה תיאוריות הוצעו במענה לשאלה זו. אחת מהן היא שותפות הגורל שלכאורה שררה בחברה הגרמנית, והתמיכה שלא חדלה מעולם בהיטלר. קרשו מצביע על ההדרדרות בתמיכה זו, עד כדי הטחת האשמות בפיהרר (גם אם לא בפומבי). הוא מדגים זאת, בין שלל ממצאים אחרים, בהלך הרוחות ששרר בקרב קצינים וחיילים גרמניים שנפלו בשבי, והשיחות ביניהם הוקלטו בלי ידיעתם: בתחילת ינואר 1945 הביעו ששים ושניים אחוזים מהם תמיכה בהיטלר. בסוף מארס אותה שנה תמכו בו רק עשרים ואחד אחוזים. על שותפות גורל לא היה מה לדבר באוירת הטרור ששררה במדינה. הטרור הזה, שבחודשים האחרונים של המלחמה הופנה כלפי הגרמנים עצמם, הוא תיאוריה נוספת המנסה להסביר את התמשכות המלחמה. על פי תיאוריה זו פחד מפני המשטר הוא שגרם לחיילים לאחוז בנשקם ולאזרחים להשלים עם כך. אבל הטרור עשוי היה באותה מידה לעורר התנגדות ומרד, וזה לא קרה, והוא בוודאי אינו מסביר את התנהלות האליטות. תיאוריה אחרת מתייחסת לאותה דרישה שהוזכרה קודם לכניעה ללא תנאי, שפגעה בכבוד הלאומי, ואולי גם עוררה חששות אצל אלה שידעו שהיא תביא איתה ענישה על מעלליהם. קרשו סבור שהדרישה הזו שיחקה תפקיד שולי בנכונות הגרמנית להמשיך במלחמה, אם בכלל היה לה תפקיד כלשהו.

התשובה שקרשו מציע מתייחסת למה שהוא מכנה "המבנים והמנטליות של השלטון הכריזמטי". היטלר נטל לידיו כבר בשלבים מוקדמים של שלטונו סמכויות רבות. הסמכויות שניתנו לאנשיו היו תלויות בו, ותחרות מתמדת ניטשה ביניהם על תחומי אחריות ועל חסדיו של הפיהרר. בשונה מאיטליה, לדוגמא, שבה לפחות לכאורה היו מבנים שלטוניים אלטרנטיביים, ולכן התאפשר להדיח את מוסוליני, בגרמניה לא היתה אלטרנטיבה. כל עוד היטלר חי, הכל נבע ממנו, ולא משום שהכריזמה המשיכה להתקיים, אלא משום שכך התקבעו המבנים, ותחושות החובה והנאמנות והציות, שהיו מוטבעות עמוק, סייעו לשמר אותם. האליטות השליטות "לא ניחנו בכוח הרצון הקולקטיבי או במנגנוני הכוח הדרושים כדי למנוע מהיטלר את גרירת גרמניה אל החורבן המוחלט. וזה מה שהכריע את הכף".

דוגמא בולטת לכך היא השינוי החד שעבר דניץ, מפקד חיל הים ויורשו של היטלר. כל עוד היטלר חי, דניץ הפגין התנהלות של צייתן פנטי שדבק בהמשך המאבק, למרות שידע שהמצב אבוד והיה מעדיף משא ומתן עם בעלות הברית. ביום בו ירש את השלטון במה שנותר מהרייך, הוא הפך למנהיג שמחפש דרך לשים קץ למלחמה. שינוי זה, כך כותב קרשו, הוא "עדות מאירת עיניים מאין כמותה לעד כמה אישיותו של היטלר ומבני השלטון והלכי הרוח שהבטיחו את שלטונו היו מרכזיים ומכריעים בהמשך המלחמה הרת האסון".

הספר נפתח בנסיון הכושל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944. גל, אולי אחרון, של תמיכה ושל הקלה על כשלון ההתנקשות, שטף רבים בציבור הגרמני. מכאן ואילך, עם התקדמות המלחמה ועם התגברות כוחה של המפלגה, המורל הגרמני בחזית ובעורף הלך והדרדר. את המדינה ניהלה, בכפוף להיטלר, כמובן, רביעיית מנהיגים שסמכויותיהם הורחבו – גבלס שקיבל סוף סוף את האישור שייחל לו לקדם מלחמה טוטלית; בורמן שחיזק את המפלגה; הימלר שסמכויותיו הורחבו אל כוחות המילואים של הצבא; שפאר שהגביר את מאמצי החימוש שבלעדיהם המלחמה היתה באה אל קיצה חודשים קודם שהסתיימה בפועל. המלחמה הטוטלית, שפירושה הפניית כל המשאבים לכלכלת מלחמה, כפתה על האזרחים גיוס לגופי הגנה ולוחמה חסרי הכשרה וחסרי סיכוי, ולעבודות כפיה של בנית ביצורים שלא יכלו להחזיק מעמד. חיזוק כוחה של המפלגה הביא להשתלטותם של נאמנים קנאים על מרבית השירות הציבורי, ולהידוק אחיזתם באוכלוסיה. הרחבת סמכויותיו של הימלר מן האס-אס אל צבא המילואים החדירה יותר מבעבר את הדוקטרינות הנאציות אל שורות הלוחמים. הגברת מאמצי החימוש התנהלה במידה רבה על גבם של עובדי כפיה ושל אסירי מחנות שהועבדו בפרך בתנאים בלתי אנושיים (ושפאר, שרחץ בנקיון כפיו, או העמיד פני מכה על חטא, לאחר המלחמה, היה מודע לכך היטב בזמן אמת, ואף התלונן כשלא קיבל מספיק עבדים).

קרשו מתאר בתמצית את הקרבות, עומד על הלכי הרוח של החיילים והאזרחים, מסביר את ההבדל בין החזית המערבית, שבה התקבלו הכובשים כמעט בברכה, והחזית המזרחית, שבה שררה פניקה נוכח האלימות הפראית של הכובשים. הוא מתאר מדינה שאיבדה את כל הבלמים המוסריים שעוד נותרו בתוכה, ושבה, בו בזמן, נותרו בעינן תחושות החובה והדבקות בצייתנות. תחושות אלה, יחד עם העייפות, האפתיה, הפטליות, ויחד עם המחשבה שבעצם אין להם כבר מה להפסיד, מנעו ככל הנראה כל אפשרות למרד. כך בקרב החיילים הפשוטים והאוכלוסיה האזרחית, וכך ביתר שאת בקרב חברי המפלגה והאליטות.

אתייחס לשתי נקודות נוספות: הראשונה – מנהיגים נאצים רבים, אלה שלא חמקו או התאבדו, ניסו למצב עצמם אחרי המלחמה כמי שהיו מנותקים מן המפלגה, ממעשיה ומדיעותיה. קרשו מפרק את ההיתממות הזו, ומצביע על אשמתם, בעיקר בהתייחס לדניץ ולשפאר. שפאר, לדוגמא, שטען אחרי המלחמה שידע כי היא אבודה וניסה לשכנע בכך את היטלר, כתב ממש לפני סיומה תזכיר וקרא לנקוט את כל הצעדים הדרושים, והאכזריים ביותר, כדי לגייס את כל המשאבים ולהחזיק בחזית הנוכחית. למותר לציין שאין לכך זכר בזכרונות שכתב. השניה – החיים במרבית שטחה של גרמניה בחודשים המתוארים בספר היו גיהינום של ממש. אחרי המלחמה הזכרון הקולקטיבי נטה להתמקד בחודשים הללו, ולטפח את הגישה שאזרחי גרמניה היו קורבנות שלא מרצון של היטלר והנאציזם. קרשו שב ומזכיר את הקורבנות האמיתיים (ההדגשה שלו) של המלחמה – המיעוטים הנרדפים, רובם יהודים, ועובדי הכפיה שמספרם הגיע בקיץ 1944 לשישה מיליון, ויחד עם כשני מיליון שבויים הם היוו כרבע מכוח העבודה. הדיכוי שחוו הגרמנים היה חלק בלתי נפרד מהמשטר מאז כינונו, אלא שבשנים שלפני המלחמה הוא התמקד בקבוצות ה"אחרות". "כל עוד כוון הדיכוי כנגד ה"אחרים" וה"לא רצויים", הוא התקבל אפילו ברוח טובה מצד רוב התושבים". עם תחילת המלחמה נועדה האלימות המואצת ל"יצוא". רק בחודשים האחרונים של המלחמה הפכו גם ה"לא-אחרים" לקורבנות. אגב, הכובשים, שבדקו באוקטובר 1945 את דעותיהם של הגרמנים, מצאו כי עשרים אחוז עדיין הסכימו עם יחסו של היטלר ליהודים, ועוד תשעה-עשר אחוז תמכו בתפיסתו אך גרסו שהרחיק לכת.

הספר, כמו תמיד אצל איאן קרשו, עתיר מידע, מרחיב מאוד את היריעה, יורד לפרטים הממחישים את הנושא, ולמרות היותו עיוני הוא כתוב כפרוזה מרתקת. מתוך השפע שבו בחרתי כמה נקודות שמשכו את תשומת לבי, ואני ממליצה לא להחמיץ את כל הטוב שהוא מציע.

The End – Ian Kershaw

עם עובד

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כשנינה היתה בחורה צעירה נכבשה אוקראינה מולדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. הארוע הטראומטי הזה, אחד מרבים שחוותה, הטביע את חותמו על חייה למשך שנים. בעיני סטלין החיים תחת הכיבוש היו כתם מביש. היא התקשתה להתקבל ללימודים, הקידום שלה נעצר, ונאסר עליה לקבל דרכון ולצאת מהארץ לכנס מקצועי, "רק משום שלפני שלושה עשורים, לנינה הצעירה והיתומה לא הייתה דרך להתפנות מקייב".

יֶפים, מי שיהיה בעלה, סומן בכתם מביש אף יותר. כשפרצה המלחמה הוא שירת כתותחן. לאחר קרב, שבו איבד שתי אצבעות, נפל בשבי הגרמנים. מכאן ואילך, במשך שנות יסוריו בגרמניה, נאלץ להתמודד לא רק עם קשייו כשבוי רוסי, אלא גם עם ההכרח להסתיר את יהדותו. תחילה היה עצור במחנה שבויים, שם היה קרוב להפוך ל"דוחודיאגי [ברוסית: אדם או בעל חיים רזה מאוד, חלש, מותש או גמור מחוסר אוכל ומחלה] שבסלנג המקומי של המחנה משמעו 'מקרים אבודים' – צללים של הגברים שהם היו פעם, עם עיניים חלולות ורק עתיד אחד אפשרי". יחד עם חבר הצליח להמלט מן המחנה כשנודע להם שהם עתידים להיות מגויסים לכוח רוסי שאמור לשתף פעולה עם הגרמנים. כשנתפסו העמידו פנים שהם אזרחים רוסים שהובאו לגרמניה כעובדים בכפיה, ואת שארית המלחמה העבירו כפועלים, ללא תשלום, כמובן, עד שנפרדו דרכיהם. כשהצבא האדום הגיע למקום בו שהה יפים, הוא סיפר בכנות את שעבר עליו, והבין שהוא מסומן כפחדן וכבוגד. "ככלות הכל, הם העבירו את המלחמה בגרמניה בזמן שפטריוטים אמיתיים נלחמו למען המולדת, אז הם ודאי פחדנים, ואין ספק שהם מעוררים חשד". אלמלא היה הצבא זקוק לאנשים, מן הסתם היה נשלח ללא דיחוי לסיביר. יפים הצטרף אל הכוחות שעלו על ברלין, ומרגע זה ועד סוף ימיו התקבע בקרב כל מכריו, כולל אשתו וילדיו, המיתוס של "אבא הגיע לברלין". השנים שבין שירותו כתותחן להגעתו לברלין הפכו לסיפור מטושטש של קרבות. המדליות שלכאורה קיבל, כך סיפר, אבדו בדרך חזרה. חבר, קומיסר לשעבר שהיטיב להכיר את המשטר הסובייטי, הציע לו להמלט למערב ולא לשוב לביתו, אבל יפים רק רצה הביתה, אל הוריו, אל ארבעת אחיו החיילים, אל אחותו, בלתי מודע למה שעלה בגורלם בקרבות ותחת השלטון הנאצי שנתמך בכוחות מקומיים. ארבעים שנה אחרי שובו, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו, שב העבר המוסתר לרדוף אותו. הקג"ב לא שכח דבר. אחרי מותו מצאו בני משפחתו מכתב שכתב אל חוקרי הקג"ב, ולמדו לראשונה עם איזה סוד נאלץ לחיות כל ימיו, סוד שאילו היה נחשף היה מכתים לא רק אותו אלא משפיע על חייהם של צאצאיו לדורותיהם.

נינה ויפים הם בני דמותם של סבתה וסבה של סשה וסיליוק. סבה אכן הסתיר סוד דומה כל ימיו. בפיה של סבתה הסופרת שמה את המחשבה כי "אולי כל הדור שלהם לא היה צריך לשמור על סודיות כזאת. אולי הם בעצם היו צריכים לדבר על כל הדרכים המסובכות שבהן שרדו. על הניואנסים של חיים אמיתיים שלא היו יפים דיים להיכנס אל ספרי ההיסטוריה", והיא אכן, בערוב ימיה, כתבה את זכרונותיה בפרטי פרטים. על בסיס שני אלה, מגובה בראיונות עם בני משפחה ובתוצאותיהם של תחקירי עומק, כתבה וסיליוק את הספר הזה. דרך סיפורם של השניים היא מתארת את ההיסטוריה של אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כולל ההולודומור (הרעב הגדול), תחת הכיבוש הנאצי, כולל רצח העם היהודי, שוב תחת רוסיה הפרנואידית והאבסורדית, אחרי התפרקות ברית המועצות וההתפוררות החברתית שבעקבותיה, ועד המלחמה של ימינו ("האידיוטים בממשלה שלנו לא מצליחים להמציא סיבה אחת טובה לכך שצעירים מתים במלחמה עם אוקראינה, אז הם צועקים שטויות על נאצים ומנסים לקשר בין שתי המלחמות האלה כדי לעורר תחושת פטריוטיות"). הספר נפתח בנינה ויפים הצעירים, כל אחד בנפרד, ומסתיים בילדיהם ונכדיהם שבחרו בפתרונות משלהם למצוקה, כולל בחירה באמונה דתית (נינה הנוצרית ויפים היהודי היו אתאיסטים. בנם אנדריי, הנשוי ליהודיה, בחר בנצרות למרות שהרשויות דכאו את המאמינים), מעבר מדונצק באוקראינה למוסקבה, והגירה לארצות הברית.

קשה להאמין שהספר החכם, המקיף והמרגש הזה הוא ספר ביכורים. סשה וסיליוק כותבת בכשרון גדול, בעומק רגש אך באיפוק, מיטיבה להכנס לנפשות גיבוריה וגם לתאר את התמונה הפוליטית-חברתית הכוללת דרך זוית הראיה של האנשים שחיים ומפרכסים בתוכה. מומלץ ביותר.

Your Presence in Mandatory – Sasha Vasilyuk

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: תם פררו

שבעה-עשר סיפורים שכתב גי דה מופסן בין השנים 1880 – 1890 נכללים בקובץ זה. חלקם מוכרים מאוד, כמו "המחרוזת" שראה אור בשלל תרגומים, חלקם מוכרים (לי) פחות או בכלל לא. אני מניחה שכולם תורגמו בעבר ונכללו בקבצים אחרים, אבל מכיוון שהם ראויים מאוד להקרא טוב שראו אור שוב, הפעם בתרגומה היפה של רמה איילון.

באחרית דבר לספר כותבת רוזלין דרי, נספחת לנושא הספר והיצירה הכתובה בשגרירות צרפת, על גאונותו של גי דה מופסן "המאפשרת לו לגעת באוניברסלי באמצעות ההתבוננות הפרטית". הסיפורים אכן מספרים לכאורה עלילה קטנה, פרטית, מקומית, אך דרכה הסופר מתבונן בחברה, ובאמצעות בחירה נבונה ושנונה של פרטים מביע את שהוא חש כלפיה. קרוב למאה וחמישים שנה עברו מאז נכתבו הסיפורים, ערכים השתנו, אבל בתכונות היסוד של בני האדם, כיחידים וכחברה, לא חל שינוי מהותי, והסיפורים נותרו לפיכך לא רק רעננים ספרותית אלא גם רלוונטיים.

הסיפור הפותח את הקובץ, "כדור שומן", חובט בצביעות הבורגנית. על רקע תבוסת צרפת לפרוסיה במלחמת 1870, כמה סוחרים באזור נורמנדי הצליחו לקבל אישור לצאת אל האזור שעדיין נשלט על ידי הצבא הצרפתי, והם ונשותיהם מצטופפים בכרכרה, מוכנים לנסיעה ארוכה. בכרכרה נמצאת גם, למגינת לבם של הנוסעים הנכבדים, יצאנית שמנה טובת מזג. הסופר מלעיג על צביעותם באמצעות יחסם המשתנה חדשות לבקרים כלפי היצאנית, בהתאם לאינטרסים הרגעיים שלהם. כשקצין גרמני אינו מאפשר לחבורה להמשיך בדרכה, אלא אם כן היצאנית תסכים לשכב אתו, הסופר שם בפי אחת הנשים את המונולוג הבא: "לפי דעתי הקצין מתנהג בסדר גמור. יכול להיות שהדבר הזה נמנע ממנו כבר הרבה זמן, ונמצאות כאן שלוש נשים שהיה מן הסתם מעדיף עליה. אבל לא, הוא מסתפק בבחורה של כולם. יש לו כבוד לנשים הנשואות. אל תשכחו שהוא האדון. מספיק שהיה אומר 'אני רוצה', והיה יכול לקחת אותנו בכוח בעזרת החיילים שלו". כל הנפיחות והצביעות וההתנשאות וחוסר המודעות מקופלות במשפטים בודדים.

המלחמה נוכחת בכמה מן הסיפורים האחרים. ב"מדמואזל פיפי" הסופר מגנה את התנהלותם של הכובשים, המשחיתים ארמון להנאתם, ומלגלג על הנכבשים שכל התנגדותם מתמצית בהשתקת פעמוני הכנסיה. גם כאן מככבת זונה, ודווקא היא זו שאינה מבליגה על העלבונות שמטיחים הפרוסים בצרפתים. "שני רֵעים" הוא סיפור טרגי על גורלם של שני צרפתים בפריז הכבושה, שכל שביקשו היה לדוג כהרגלם לפני המלחמה, וסופם שנחשדו בריגול.

למרות חוט הטרגיות המשוך על מרבית הסיפורים, לא נעדר גם מקומו של הלצון. "החזיר הזה מורן" הוא סיפור משעשע על נסיונם של שני גברים להציל את חברם מורן ממאסר, אחרי שהוא, כבן כפר שנקלע לעיר הגדולה, נישק אשה זרה. ב"הבתול החסוד של גברת הוסון" מככב גבר צעיר, ביישן קיצוני, שזוכה באות כבוד ובסכום כסף נכבד בשל מידותיו הטובות, אך במהלך הסעודה לרגל הארוע מגלה את מנעמי המזון ובעיקר המשקה.

גם ליחסי זוגיות ניתן מקום נרחב בסיפורים. "האושר" הוא סיפור צנוע על אהבה צנועה, אהבתם של בת עשירים צרפתיה וחייל פשוט, שנמלטו כדי להנשא, והמירו את חיי העושר באושר של חיים משותפים בכפר נידח בקורסיקה. ב"מדמואזל פרל" גבר ואשה אינם מסוגלים לממש את אהבתם, או אפילו להודות בה בפני עצמם, בשל פערי מעמד.

לא אזכיר כאן את הסיפורים האחרים בשל קוצר היריעה. אוסיף רק שכל אחד ואחד מהם הוא הרבה יותר מן הגרעין הסיפורי שבלבו. הסיפור "אהבה", לדוגמא, מדגים זאת נפלא. הוא נפתח בהרהור על פשע של תשוקה, נמשך בתיאור החיבה של המספר לציד – "נולדתי מצויד בכל האינסטינקטים והחושים של האדם הקדמון, מרוסן בידי ההגיונות והרגשות של בן תרבות. אני להוט אחר הציד, אך החיה המדממת, הדם על הנוצות ועל כפות ידי, מצמיתים את לבי עד כדי עילפון" – עובר לתיאורי טבע יפיפיים שהם חלק בלתי נפרד מן העלילה ומאווירתה, מתאר לפרטיה יציאה לציד בשעת בוקר מוקדמת וקפואה, ומסתיים במה שלשמו נכתב הסיפור – המסירות עד מוות של ברווז לברווזה, מסירות טרגית שגרמה למספר לנטוש את האזור ולשוב לפריז. וכל אלה בסיפור קצר מהודק.

אסיים אפוא בחלק מתיאורי הטבע ב"אהבה":

"הביצה היא עולם ומלואו עלי אדמות, עולם שונה, ולו חיים משלו, תושבי קבע ואורחים מזדמנים, קולות, רעשים ומעל לכול — מסתורין. אין דבר מטריד יותר, עוכר שלווה יותר ולפעמים מפחיד יותר מהביצה. מדוע משוּך הפחד על אותם מישורים נמוכים מחופים מים? האם מקורו באוושת הקנים העמומה, ברשף הביצות המוזר, בדממה הכבדה העוטפת הכול בלילות רוגעים, או שמא בערפילים המשונים הנשרכים מעל הקנים כגלימות מוות? ואולי הפכפוך החרישי, כה דקיק וענוג, ולעתים אימתני יותר מתותחי האדם או מרעם השמים, הוא שמשרה על הביצה נופך של חלום, מטיל מורא, האוצר בתוכו סוד טמיר והרה גורל?

לא. משהו אחר עולה מן הביצה, סוד אחר, עמוק יותר, כבד משקל יותר, מרחף בערפילים הסמיכים, אולי חידת הבריאה עצמה! שהרי, האם לא במים העומדים, העכורים, בטחב הדחוס של האדמה הלחה תחת השמש היוקדת, זע, רטט ונפתח לאור היום זרע החיים הראשון?"

מומלץ מאוד.

Anthologie de Nouvelles – Guy de Maupassant

פן וידיעות אחרונות

2016 (1880 – 1890)

תרגום מצרפתית: רמה איילון