תגית: רסלינג

כותרת משנה: הסהר והפירמידות בין פולקלור לאגיפטולוגיה

בעז שושן בוחן בספר זה כיצד דווחו כותבי ערבית לדורותיהם על השרידים הקדומים של מצרים. האם נתנו עליהם את דעתם? מה ידעו עליהם? כיצד פירשו את מה שידעו, אם ידעו? האם היתה קיימת רציפות תודעתית היסטורית בין הפרעונים למצרים גם לפני ההתעוררות הלאומית? כיצד קרה שבמשך תקופה ארוכה מאוד היתה האגיפטולוגיה נחלתם של זרים? ושאלות נוספות בהקשר זה. אקדים ואומר שהספר נישתי למדי: חוקרים בתחום אולי ירגישו כדג במים בתוך אינספור הפרטים. כקוראת בלתי מקצועית קצת הלכתי לאיבוד בתוכם, בעיקר מחוסר ידע, אבל גם כך הצלחתי לדוג מספר עובדות מעניינות.

אם להתבטא באופן כללי, הכתיבה הערבית המוקדמת על ההיסטוריה הקדומה של מצרים היתה, כפי שנכתב בכותרת אחד מפרקי הספר, "בין (פסבדו) תנ"ך לפולקלור".היו שקבעו את ראשית ההיסטוריה המצרית לזמנם של בני נוח, היו שהרחיקו את ההיסטוריה אל התקופה שטרם המבול. הכתיבה הושפעה ממיתולוגיות חיצוניות, מפרשנויות של התנ"ך, ובתקופת האסלם גם משיקולים של אמונה, כלומר יחוס נבואות בדבר התרחשויות אסלמיות עתידיות לממצאים היסטוריים. ההירוגליפים, לדוגמא, תורגמו לערבית, תרגום שלמותר לציין לא היה קשור בשום דרך לתוכנם האמיתי, ונוצלו כדי לקשר בין ההיסטוריה העתיקה לדת ההווה. בין שאר חוקרים מוזכרים בספר בהרחבה שניים – מוחמד אל אדריסי ויאקות אל חמאווי, אנשי אשכולות בני המאות ה-12 וה-13, שהותירו אחריהם מחקרים גיאוגרפים והיסטוריים רחבי היקף. כתביהם היו לא רק מחקריים אלא גם בעלי אופי של מדריך מוסרי. כך, לדוגמא, אדריסי "השליך מההתפעלות המתחייבת לנוכח מראה הפירמידות על הטבע האנושי בכלל. מי שמסוגל להתפעל מהן הוא בעל נפש בריאה, ומי שלא זקוק לטיפול רפואי. דרכו אליהן תירשם לזכותו, והיא נחשבת כאחד ממעשי החסד".

רבים מן הכתובים המוזכרים בספר אבדו עם השנים, ואנו יודעים על קיומם רק מאזכורים שלהם בספרים מאוחרים יותר. גם על מבנים מצריים קדומים שלא שרדו אפשר למצוא פרטים רבים במחקרי התקופה, בין אם הכותבים ראו אותם במו עיניהם ובין אם למדו עליהם ממחקרים קודמים. סיבות רבות יש להיעלמותם של מבנים קדומים, ביניהן הנחיות משיקולי דת לסתום את הגולל על אתרים פגאניים, שוד אוצרות ונדליסטי, שימוש במבנים כחומר גלם לבניה חדשה, ועוד.

"דבר אחד ברור עולה מתוך החומרים השונים בספר זה ומעוד רבים אחרים שלא נכללו בו: בראשית המאה ה־19 היה הידע המסורתי על מצרים ועתיקותיה מצבור של סיפורים ותמונות היסטוריות עשירות אך לרוב נעדרות כל בסיס עובדתי. בזאת אפשר היה להיווכח בבהירות לכל המאוחר במועד כלשהו במהלך המאה ההיא, לנוכח ממצאי האגיפטולוגיה המערבית המתפתחת". בתקופה העותומאנית, אם לשפוט על פי מספר הכותרים בנושא, הענין בעתיקות מצרים הקדומה פחת עד מאוד. האגיפטולוגיה המדעית החלה לפרוח עם מסעו של נפוליאון למצרים ב-1798, כשהתלוותה אליו משלחת גדולה של אנשי מדע. מאז ועד ההתעוררות הלאומית המצרים בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה המחקר נתון בידיהם של האירופאים, שגם ניכסו לעצמם את כל הממצאים שיכלו לשנע.

כבר בשלהי המאה ה-19 היה מי שקישר בין המולדת המצרית לעברה הקדום, וקולות אלה גברו בתחילת המאה ה-20. "לדידם, שורשיה ההיסטוריים של האומה המצרית נעוצים בתקופת מלכי מצרים הקדומים. ההיסטוריה המצרית אינה ניתנת לחלוקה, והיא מושתתת על סך כל תולדותיו של עמק הנילוס משחר ההיסטוריה". אבל עברו עוד שנים לפני שהמצרים השתלבו בתחום האגיפטולוגיה ולפני שמצרים החלה לעמוד על כך שממצאים ארכיאולוגיים לא יוצאו ממנה. הדומיננטיות האירופאית בתחום נחקרת כחלק מן הקולוניאליזם, אך כפי שהכותב מציין גם למצרים היה בכך חלק, כשויתרו במשך שנים על העיסוק המחקרי, לא פיתחו תנאים הולמים לטיפול בממצאים, ונטלו חלק פעיל בשוד העתיקות. המנהל המצרי הראשון של מוזיאון קהיר נכנס לתפקידו ב-1941, ותריסר שנים אחר כך מונה לראשונה מנהל מצרי לרשות העתיקות.  

"האסלם ומצרים הקדומה" הוא ספר מקיף, עתיר ידע, שידבר בעיקר אל אנשי מקצוע אך גם אל קוראים סבלניים אחרים. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ על ספר נוסף של בעז שושן, "ויקטוריאנים על הנילוס".

רסלינג

2026

כותרת משנה: זיכרון אישי קולקטיבי

נעמי קהתי ברונר, בת להורים שעלו מתימן, מספרת בספר זה, כפי שנכתב בכותרת המשנה, סיפור קולקטיבי ואישי. באמצעות הסיפור של משפחתה ושלה היא פורשת את ההיסטוריה בת מאות השנים של הקהילה היהודית בתימן, ואת חבלי ההגירה והקליטה בארץ.

לב הספר הוא, כאמור, הסיפור הפרטי של משפחת קהתי, אך מסתעפים ממנו פרקים היסטוריים, הפותחים באופן בו נוצרה הקהילה, ביחסיה עם הסביבה, במנהגיה הפנימיים, בהתפתחות התנועה הציונית בקרבה, עד העליה המסיבית לארץ אחרי הקמת המדינה. בחלקו השני של הספר, שמתרחש אחרי אותה עליה, ניתן ביטוי למה שהכותבת מכנה בפתיחה "עמדת ״האחרּות״ הנחותה שממנה באתי", לפצע המדמם של הילדים שנעלמו, להסתגלות לחברה בעלת ערכים שונים, כולל שינוי ביחסי הכוחות בתוך המשפחה, ולקושי להשתלב בשל פערים תרבותיים: "אפילו ב־1949 הפער בין חיי הוריי בתימן ובין החיים בארץ ישראל לא היה רק פער גיאוגרפי של אלפי קילומטרים, אלא גם פער של מאות שנים, הן מבחינת החידושים והן במנהגים".

"הסיפור הציוני האידיאלי, הסוחף, שהוזרק לנו במנות חינוכיות מדודות, לא הותיר מקום להיסטוריה של הוריי או לתרבויות המזרח בכלל […] צילה העצום של השואה דחק הצידה כל כאב אחר והוסיף עוד שכבה לפיצול בין מזרחים לאשכנזים, בין יוצאי אירופה ליוצאי צפון־אפריקה והמזרח. שום נרטיב אחר לא הצליח להתחרות בזוועות הנאצים". גם אם יש הפרזה בקביעה שלא נותר באותה תקופה מקום להיסטוריה של תרבויות המזרח, לימוד ההיסטוריה של יהדות אירופה אכן היה דומיננטי יותר. השלמתי פערי ידע עם השנים, אך עדיין אינני יודעת די, והספר מבחינה זו בהחלט תורם. הכותבת מספרת על ארועי פוגרום, על מעמד של יהודי חסות, על דחיקה לשכונות מובדלות, ועל היסורים הבלתי נסבלים של העולים בדרכם מתימן אל המטוסים שהביאו אותם לארץ. היא מספרת גם על הגורמים שהביאו למעמדם כ"חוטבי עצים ושואבי מים", שילוב של גזענות עם נתוני פתיחה קשים בכל המובנים.

ייאמר לזכותה של הכותבת שאינה מבקשת להשתלח בכוח ב"אליטה" של התקופה. יש טענות, כמובן, אפילו הרבה. דברים יכלו להתנהל טוב יותר, צודק יותר. אבל היו גם אילוצים, והיו כוונות לא בהכרח רעות (גם אם היום הן נראות לנו כאלה). וביסודו של דבר, היה כאן כור היתוך שרוב הזמן הצליח לחבר בין אנשים. כך, לדוגמא, היא מתארת את שכונת ילדותה: "הדר יוסף הייתה פסיפס של תרבויות, צבעי עור, שפות, מבטאים, מאכלים, מוזיקה, ריחות ולבוש. המוזיקה של אום כולתום, הזמרת המצרית המפורסמת, חייתה בשלום לצד בטהובן, כמו אוכל חריף לצד גפילטע פיש מתוק, אבל כולנו היינו יהודים שהחיו את רעיון הבית הלאומי לעם היהודי; כולנו היינו עולים חדשים שהשרישו שורשים באדמה הצחיחה, מאתאיסטים ועד דתיים. השכונה שלנו, שמנתה כ־3,000 תושבים, הרגישה מאוחדת בצורה יוצאת דופן".

"מתימן אל ציון" הוא ספר מעניין, עשיר במידע ומומלץ.

רסלינג

2026

לבינה המלאכותית צפויה להיות השפעה ניכרת על הרפואה, כמו על עיסוקים רבים אחרים. ד"ר אירית צ'ודנר, שעוסקת במחקר וביעוץ בתחומים של הטמעת טכנולוגיות, רפואה מרחוק, בריאות דיגיטלית ועוד, מתמקדת בספר זה ברפואה ראשונית* "כמקרה בוחן מרכזי להבנת המהפכה שהבינה המלאכותית עתידה לחולל במקצועות הרפואה".

מחציתו הראשונה של הספר עוסקת בהיסטוריה של מערכת הרפואה בישראל, ובתהליך שהוביל למעבר מ"רופא הכפר", זה שמכיר היכרות אינטימית את מטופליו, לרופא שהוא חלק ממנגנון גדול ושנתון ללחצים המונעים ממנו לפתח את אותם קשרים ישנים. בין השאר מתייחסת החוקרת לכניסתה של הטכנולוגיה אל הרפואה הראשונית, כשמצד אחד היא מקלה על מעקב מיטבי אחר ההיסטוריה הרפואית של כל מטופל, ומצד שני משעבדת את הרופאים לתיעוד ולביורוקרטיה. "רופא משפחה מתמודד עם כ־40 אינטראקציות פרונטליות עם מטופלים, מעל 20 אינטראקציות באמצעות פניות מקוונות כתובות במיילים ובאפליקציות שונות, וכ־9 שיחות טלפון ביום עבודה אחד". כשמוסיפים לכך את העובדה שמחצית ויותר מזמן האינטראקציה הפרונטלית מוקדשת לקריאה מן המסך או לכתיבת סיכום המפגש, לא ייפלא שהרופאים מתוסכלים ושהמטופלים מאבדים אמון.

הבינה המלאכותית, כך מאמינה ד"ר צ'ודנר, דווקא מספקת הזדמנות לשקם את חווית "רופא הכפר" בגרסה עכשווית, בין השאר בגלל שהיא יכולה לשחרר את הרופא מתפקיד ה"פקיד", יכולה לסייע במידה משמעותית עד מאוד בתהליך האבחון, וכתוצאה מכך לאפשר לרופא להתמקד בטיפול הוליסטי הנובע מהיכרות מקיפה ועמוקה עם המטופל, עם סביבתו ועם צרכיו.

"לא רק שרופא המשפחה של העתיד לא יהיה פחות חשוב, אלא שהוא יהיה קריטי למערכת, מועצם ומבוסס בתוכה. במקום להיות מנהל מידע, הוא יהיה מנתח מצבים מורכבים. במקום להיות ממלא טפסים, הוא יהיה בונה קשרים. במקום להיות חותמת גומי למומחים, הוא יהיה המנהיג הקליני שמתאם בין כל הטכנולוגיות ותחומי המומחיות ויוודא שהם משרתים את צרכיו הייחודיים של האדם".

כמי שנמצאת מן הצד המטופל ולא מן הצד המטפל, ההיבט הזה של האינטראקציה בין שני הצדדים מן הסתם עניין אותי ביותר. אבל הספר מיועד לרופאים, והוא דן לפיכך בהיבטים נוספים, ומעניינים, של עבודת הרופא הראשוני בתוך המנגנונים הגדולים ומחוצה להם. לא אכנס אליהם כאן. אזכיר רק את קריאתה של הכותבת אל הרופאים להיות מעורבים בכל ההתפתחויות הטכנולוגיות כדי לוודא שהן תואמות את מה שהם באמת צריכים, וכדי לעצב מחדש את תפקידם שלהם.

בשולי הדברים, בפרק האחרון הכותבת מייחסת מספר תכונות לדור Z, במטרה להדגים לרופאים לאיזה קהל יעד הם אמורים להתאים. לא אהבתי את ההכללות. חלקן, לדעתי, תלושות מן המציאות.

לא בשולי הדברים, עושה רושם שאף אחד לא טרח לערוך הגהה לספר. כמות החזרות המיותרות, וכמות שגיאות התחביר והכתיב, כולל שגיאה בוטה במונח רפואי, בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה מכבדת את הנושא, את הכותבת ואת ההוצאה.

* רפואה ראשונית היא מונח רחב המתייחס לשירותי הבריאות הניתנים בקו הראשון של מערכת הבריאות. זהו המגע הראשוני של המטופל עם מערכת הבריאות, במרפאות שונות בקהילה (ולא בבתי חולים), הכולל שירותים כגון מניעה, אבחון ראשוני, טיפול במחלות נפוצות וניהול מחלות כרוניות. רפואת המשפחה היא התמחות ספציפית בתוך הרפואה הראשונית. רופאי משפחה מומחים מספקים טיפול כוללני ומתמשך למטופלים מכל הגילים, תוך התחשבות בהקשר המשפחתי והקהילתי. רפואה כללית מתייחסת לרופאים שעובדים ברפואה ראשונית ללא התמחות ספציפית ברפואת המשפחה

רסלינג

2026

כותרת משנה: שפה, צליל ומשמעות ברוק הישראלי

נורית אורן אבישר עוקבת בספר זה אחר שינויים שחלו בשפה העברית משנות ה-70 ואילך דרך הפריזמה של הרוק הישראלי. בכל אחד מן העשורים היא בודקת שירים של שני אמנים, כמעט בכל המקרים מדובר בלהקות, ומצביעה על תופעות ועל מגמות. הניתוח שלה מתייחס הן לצורה והן לתוכן, ויוצר תמונה שלמה המורכבת ממלים, מלחן וממאפייני המוזיקה על שלל היבטיהם החזותיים, הקוליים והחברתיים.

את שנות ה-70 מייצגות כוורת ותמוז, את שנות ה-80 תיסלם ומשינה. המכשפות ומוניקה סקס הן נציגות שנות ה-90, וחותמים את הרשימה הדג נחש וטונה כמייצגי המאה ה-21. הייתי עלולה לחוש מעט בורות, ואולי גם מבוכה, לנוכח חוסר ההיכרות שלי עם המאוחרים שבהם, אבל ציטוט מפיו של רוביק רוזנטל "הרגיע אותי". כך הוא מעיד על עצמו: "לפני עשורים הגעתי אל תקרת הזכוכית שלי. זקני צפת. משינה. תיסלם. אני מקשיב, מבין, מפרגן, ערוצי הנפש כבר אינם ערוכים לעוד דור מוזיקלי". מכל מקום, גם אם חלק מן השירים אינם מוכרים לי, היתה זו הזדמנות להתוודע אליהם.

האם תופעות מוזיקליות חדשות עונות על צורך של הקהל או יוצרות צורך? ובהקשר השפה, האם השירים יוצרים מבעים חדשים או מאמצים את אלה שרווחים בתקופתם? אני מניחה שמדובר בהיזון חוזר ובזרימה דו-כיוונית. כך או כך, נדמה שיש נטיה ברורה לכיוון המשלב הנמוך יותר של השפה, לאי הקפדה על היגוי נכון, יותר ללשון מדוברת ופחות ללשון ספרותית. גם התכנים השתנו עם השנים, בעיקר החל משנות השבעים, כשהפאתוס של "אנו" פינה את מקומו לחוויות האינדיבידואל. אבל גם אם התחושה הרווחת היא של רידוד, עדיין אפשר למצוא בשירים רבים הסתמכות על משלבים קדומים ושאיבה מעניינת מן המקורות. אורן אבישר מצביעה בין השאר על מגמה, שמתחזקת בשנים האחרונות, של חזרה אל טקסטים מן המקורות, אולי כמשקפת תופעה חברתית.

לא אתייחס כאן לכל השירים ולכל הניתוחים. אזכיר רק את מייצגי שנות ה-70 – כוורת שמיוצגת באמצעות שלושה שירים – המגפים של ברוך, יו יה ומדינה קטנה – ותמוז שמיוצגת באמצעות שניים – סוף עונת התפוזים והולך בטל. למרות שפעלו בערך באותה התקופה, שתי הלהקות שונות זו מזו כמעט בכל, ומייצגות את הטווח שבין השטותניקיות המוחלטת של המגפים של ברוך ועד דברי השירה שבסוף עונת התפוזים, כשבאמצע מצויים יו יה הסיפורי, ומדינה קטנה והולך בטל הכמעט חתרניים. פה ושם היתה לי הרגשה של העמסת עודף משמעות במקומות שלדעתי היא אינה מצויה, אבל אולי רק חמקה ממני.

כמי שאינה מתיימרת להיות מומחית למוזיקה ישראלית בת ימינו, לא אוכל לומר עד כמה האמנים שנבחרו אכן מייצגים את התופעות שעליהן החוקרת מדברת, ואולי אלה שלא נכללו מייצגים יותר. בוודאי לא אוכל להתייחס למתודות המחקר. אבל הספר מספק מבחינתי הצצה מעניינת אל השירים, ונהניתי לקרוא אותו.

רסלינג

2026

כותרת משנה: על בית הספר שבספארי

בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.

לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת‍־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.

איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות – פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."

ספר מעניין וראוי לתשומת לב.

רסלינג

2025

הספר ""במבט לאחור" ראה אור בשנת 1888. הכותב, אדוארד בלאמי, פרש בו את חזונו באשר לאופייה של החברה האנושית בשנת 2000. על רקע התסכול ואי-שביעות הרצון של תקופתו, הוא רקח חברה שבעיניו, כמו בעיני קוראיו, נראתה אוטופית. אם לתמצת את תפיסתו לכדי עקרון אחד, הרי שאפשר לומר כי את האינדיבידואליות האגואיסטית עתידה להחליף סולידריות חברתית, וזו האחרונה תנחיל לחבריה אושר.

את הלב העיוני של ספרו עטף בלאמי בעלילה ספרותית. ג'וליאן ווסט, צעיר אמיד בן המאה התשע-עשרה, מאורס לאדית, אף היא בת החברה המבוססת והשבעה. את עיקר זמנו הפנוי, וכזה יש לו הרבה, הוא מקדיש לבנית בית כדי שיוכל להנשא ולהביא אליו את בחירת לבו. שוק עבודה מעורער ושביתות תכופות מעכבים את הגשמת חלומו. ג'וליאן, שסובל מאינסומניה, בנה לעצמו חדר תת קרקעי מבוצר ואטום לרעשים, והוא נעזר במהפנט כדי לשקוע בשינה. מלבד משרתו האישי אין איש יודע על קיומו של החדר, אפילו לא ארוסתו. באחד הלילות, כך מסתבר לו בדיעבד, פורצת שריפה בביתו. החדר, בשל מבנהו המבוצר, שורד, אך אין מי שיידע שתחת ההריסות ישן לו ג'וליאן, ואין מי שיעיר אותו. מאה ושלוש־עשרה שנה שלושה חודשים ואחד־עשר ימים אחר-כך, החדר נפרץ על ידי ד"ר ליט. ג'וליאן מתעורר אל מציאות חדשה. ד"ר ליט נוטל על עצמו את המשימה להציג את נפלאותיה של החברה בשנת 2000, ובתו, שגם היא נקראת אדית, מספקת לעלילה את המגע הרומנטי.

ד"ר ליט מציג בפני ג'וליאן את העקרונות המנחים של החברה בימיו. את היוזמה הפרטית והתחרות החופשית, שהביאו לכדי ריכוז ההון בידי כמה ידים פרטיות, תוך הפגנת בזבוז וחוסר יעילות שבסופו של דבר הזיקו לכולם, החליף תאגיד אחד ויחיד, התאגיד של האומה. "האומה אורגנה כתאגיד אחד גדול, שבתוכו נבלעו כל שאר התאגידים; נוצר מצב שבו קיים בעל הון אחד במקום כל שאר בעלי ההון, מעסיק אחד בלעדי, מונופול אחד כוללני שלתוכו נבלעו כל שאר המונופולים הקודמים, קטנים וגדולים גם יחד; מונופול שברווחיו, בהונו ובחסכונותיו כל האזרחים הפכו להיות שותפים". את הנסיונות העצמאיים של בני האדם לבור את דרכם ולבחור את מקצועם, החליף צבא העבודה. בדומה לצבא לוחם היררכי המבוסס על משמעת, מכשיר את אנשיו מאפס ומקדם את בעלי הנסיון, כך גם צבא העבודה. אחרי שנים של חינוך פורמלי שווה לכל, האנשים מגויסים אל צבא העבודה, ועוברים שנים של הכשרה בסיסית, "מעין בית ספר בסיסי וקפדני במיוחד שבו אנשים צעירים לומדים הרגלי ציות, כפיפות ומסירות לחובתם". אחרי הכשרה זו מתאפשרת התמקצעות, והעובדים מתמידים בשירותם עד גיל ארבעים וחמש, אז הם משוחררים לעסוק בפעילות פנאי. השכר אינו ניתן בכסף אלא באשראי שניתן לניצול בחנויות התאגיד, והוא מתגמל מאמץ, לא תוצרת. "לכמות התוצר אין דבר וחצי דבר עם השאלה שעניינה הוא הגמול שהאדם זכאי לו מעצם היותו אדם. גמול לעבודה הוא עניין לגמרי מוסרי, וכמות של תוצר היא סוגיה חומרית. רק היגיון מעוות ינסה לפסוק בשאלה מוסרית על סמך קנה מידה כמותי". כל הערה על כישורים ועל ביצועים, כמו גם על משמעת, נשמרת בקפידה על מנת להכריע בענייני קידום. מכיוון שכל דבר קטן מתועד, כולל סיכה שיוצאת מן המחסנים, יש לתאגיד שליטה מירבית על היצור ועל הצריכה, ואלה מתוכננים היטב לפרטיהם ועונים על צרכי הכל. איכשהו, וד"ר ליט מפרט בענין זה, כל רגשי החמדנות והקנאה והראוותנות חדלו מלהתקיים, נעשו בלתי כדאיים, והצורך להתבלט על חשבונם של אחרים הוחלף בדאגה כנה לטובת הכלל. "בימינו אנו, כשחריצות ויצרנות מכל סוג אינן עוד עניין פרטי, השירות לאומה, הפטריוטיזם והתשוקה להומניות הם שממריצים את העובד, כפי שדחפו בזמנך את החייל בשדה הקרב", אומר ד"ר ליט, ומוסיף, "אותה התחרות רהבתנית, אשר בזמנך הובילה לפזרנות מופלגת שלא תרמה דבר לאיכות החיים ולטוב הכללי, אינה מצויה עוד במקומותינו כמובן; תחרות כזו אין לה מקום בחברה שכל בניה ובנותיה שווים לגמרי זה לזה מבחינת המשאבים וההכנסה; לפיכך שאיפתנו אינה חורגת מעבר למה שמשרת את הנאות חיי הכלל". ומה קורה לחריגים הבודדים שאינם הולכים בתלם? "אדם היכול למלא את חובתו לטובת הכלל אך מסרב בעקשנות לעשות זאת, נידון למאסר בבידוד ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ, עד שיתרצה ויסכים לנהוג כאזרח הגון".

בחברה של שנת 2000 אין כמעט צורך בחקיקה, אין צורך בעורכי דין, כמו בכל מי שפרנסתם על סבלם של בני האדם. אנשי רוח, שאינם תורמים ליצור הכולל, רשאים לעסוק בתחומם, אם ימצאו די אנשים שיסכימו לוותר על חלק מן האשראי שלהם לטובתם, או אם יסכימו להסתפק במחצית מן האשראי הניתן לאחרים. מכיוון שענייננו כאן בספרים, אזכיר את ההתיחסות אל הסופרים: "יכולתו הספרותית של כותב כלשהו נקבעת על פי רמת הפופולריות שלו, ותגובה זו היא אמת המידה למתן הזדמנות לכותב להקדיש את כל זמנו לספרות […] אנו מעניקים מידה רבה של אמינות לפסק דינו של קהל הקוראים באשר לערכה של יצירה ספרותית".

לא אכנס כאן לכל פרטי העקרונות שעל פיהם מתנהלת החברה. אזכיר בקצרה את מעמדן של הנשים, שמועסקות בצבא עבודה משלהן, אלא אם כן הן הופכות לאמהות, והן האחראיות להשבחת הגזע האנושי משום שהם בוחרות גברים ראויים על פי התמסרותם לעבודה. פה ושם חומק לבלאמי השוביניסט, כשהוא אומר דברים כגון "הגברים של היום מעריכים מאוד את היופי והחן של הנשים, כדבר המוסיף טעם לחייהם ואף משמש תמריץ למאמציהם; אי לכך הם מרשים לנשים לעבוד בשלל עיסוקים" או "בימים אלה נשים הן מין מאוד שמח בהשוואה למה שהיו אי פעם בכל תקופות ההיסטוריה של העולם; אי לכך, יכולתן להעניק אושר לגברים התגברה באותו יחס". חומקת לו גם העליונות המערבית, כשהוא מדבר על פדרציה עולמית שבמסגרתה "האומות הגדולות של אירופה, כמו גם אוסטרליה, מקסיקו וחלקים מדרום אמריקה, מאורגנות עתה מבחינה תעשייתית כמו ארצות הברית, שהובילה כחלוצה את האבולוציה הזו". משאר העולם הוא מתעלם באלגנטיות. אבל הערות מעין אלה הן שוליות למדי במכלול. אציין גם כי לד"ר ליט יש תשובה לכל שאלה שג'וליאן מעלה בפניו, והוא מפרק בקלות את הסקפטיות שלו, וגורם לו לחוש אשם ונבוך כשהוא מהרהר בתקופה הרעה שממנה הגיע.

הספר זכה לתפוצה רחבה ונחשב בעל השפעה. מועדוני בלאמי רבים נפתחו ברחבי ארצות-הברית לדון בחזונו, ספרים נכתבו בהשראתו, ורעיונותיו היו מקובלים על מגזרים שונים. משה אלחנתי, שתרגם והוסיף הערות שוליים מרחיבות, כתב הקדמה מקיפה, ובה הוא מתייחס בין השאר למעמדו של הספר

"מבט לאחור" לוקה בעיני בשתי נקודות עיקריות. האחת היא ההנחה חסרת הביסוס שאנשים מקבלים החלטות רציונליות, ושניתן לעקר ולעקור נטיות אופי טבעיות. "השיטה שלנו אינה תלויה כלל בחקיקה ייחודית, ביסודה היא התנדבותית לגמרי; היא התוצאה ההגיונית של פעולת הטבע האנושי תחת תנאים רציונליים", כך מסביר ד"ר ליט, ומעדיף להאמין שהחברה כגוף מסוגלת לכך, ושהרצון הפרטי יכפיף את עצמו בהתנדבות ולנצח לטובת הכלל. השניה היא האמונה שחברה שכופה על חבריה משמעת ברזל היא אוטופיה ולא דיסטופיה. בעיני אין אושר בחיים מוכתבים נטולי יוזמה וכמעט נטולי חופש בחירה, חיים הנתונים למעקב יומיומי פרטני ולמערכת של הערכות וציונים על כל צעד ושעל. יחד עם זאת, נהניתי עד מאוד להתווכח עם הכתוב, מצאתי פה ושם רעיונות שכדאי לאמץ, ולמדתי מעט על החברה בבוסטון במאה התשע-עשרה, גם אם נקודת המבט מוטית. מכל הסיבות הללו, וגם מתוך סקרנות גרידא באשר לפרסומים היסטוריים, אני ממליצה עליו.

Looking Backward: 1887–2000 – Edward Bellamy

רסלינג

2025 (1888)

תרגום מאנגלית: משה אלחנתי

כותרת משנה: ההיסטוריה של גני החיות בישראל

שי בן עמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בגני חיות, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל. הספר "גן החיות הציוני" מבוסס על עבודה זו. ההנחה שביסוד הספר היא שגני החיות הם השתקפות ייחודית ונאמנה של החברה והתרבות שבה הם מתפתחים. אחת הדרכים בהן הגשמת הרעיון הלאומי הציוני באה לידי ביטוי היתה ביצירת מוסדות תרבותיים שהם מעין "תו תקן" להתפתחות של היישוב היהודי בדרכו להקמת המדינה, וגן החיות נמנה עם מוסדות אלה. במהלך המאה התשע-עשרה גני חיות הפכו להיות מוסד נדרש בכל עיר אירופית מתקדמת, ומודל זה הועתק אל ההתישבות הציונית המתפתחת בארץ.

הספר נפתח בסקירה היסטורית של האבולוציה של גני החיות, החל מן האוספים הפרטיים של השליטים, שהפגינו באמצעותם עושר ועוצמה, ועד גני החיות של היום הפתוחים לציבור הרחב, ומשמשים למטרות שונות, ביניהן שימור וחינוך, וכמובן בידור. ככל שההתישבות העירונית הלכה והתפתחה, הצורך בטבע ובפעילות פנאי הלך וגבר, וגני החיות ענו ועונים על צורך זה. גני החיות פונים אל ציבור רחב, ומספקים חוויה תרבותית שאינה נתפסת כ"מחנכת", אלא כבידור ערכי לאוכלוסיה כולה על כל גווניה.

בפרקים הבאים אחרי הסקירה ההיסטורית מתוארים בפירוט רב כמה מגני החיות הבולטים בארץ, ביניהם גן החיות התנ"כי בירושלים, הגן המיתולוגי שהיה צמוד לעירית תל אביב עד שמוזג לתוך הספארי, גן החיות הלימודי בחיפה, גן הקופים ברמת גן, והחי-בר ביוטבתה. סיפורו של הראשון מעניין במיוחד בעיני, משום היותו משולב לבלי הפרד בהתפתחותה של ירושלים העברית. לא אציג פה את ההיסטוריה של כל אחד מהם, רק אזכיר כמה נקודות מעניינות משותפות.

מעבר לרצון להקים בארץ-ישראל מוסדות דוגמת אלה שבמדינות מחוץ לה, מנהלי גני החיות התיחסו לפעילותם כהגשמה של אידיאלים כמו ציונות ובניית אומה. ראו לדוגמא את הכרזה (מצורפת למטה) המודיעה על הצטרפותם של אריות לגן החיות התל אביבי: "בואם הוא סימן טוב לעתידות ולתקומתה של המדינה היהודית". אגב, שמותיהם של המצטרפים החדשים היו גיבור ותמר. אוסף בעלי החיים של גן החיות התנ"כי התבסס על בעלי חיים שהוזכרו בתנ"ך וחיו במרחב הישראלי בהווה או בעבר, כמשקף את חזרתו ושיקומו של העם. צירוף בעלי חיים "זרים" נועד לעיבוי האוסף ולמשיכת מבקרים.

עוד מצד האידיאלים – גני החיות לקחו חלק בהחיאת השפה העברית, הן בצורך לתרגם את שמות החיות והן בהקפדה על שילוט בעברית.

לצד אלה היו לנגד עיניהם של מנהלי הגנים ערכים של שמירת טבע וחינוך. גן החיות התנ"כי, לדוגמא, הנחיל למבקרים ידע בזואולוגיה, ובפרט בזו של התנ"ך. עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך הראשון, ישב בחדר בגן וענה על שאלות המתעניינים.

העוסקים במלאכה הגיעו מתחום שונים. אהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי, היה בעל הכשרה מדעית, ואת הגן התחיל לפתח מאוסף קטן בחסות המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית שבה למד והרצה. מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות התל-אביבי, עלה לארץ אחרי שהיה רב הקהילה היהודית בקופנהגן, וכאן פתח תחילה חנות חיות. תחילתו של הגן בפתח תקווה בפינת חי בביתו של מהנדס העיר בן ציון השמשוני.

בתהליך התפתחותם של הגנים הונהגה האכלתם במזון ברמה גבוהה שיהודים לא יכלו לצרוך – פסולי שחיטה ובשר פיגולים, מעשרות של ירקות פירות וחלב והפרשת לחם. גם היום חלק ניכר מתזונת בעלי החיים מקורו זהה.

מכיוון שגני החיות נתפסו כאקס-טריטוריה, תושבי הארץ הערבים יכלו ליהנות מן הפעילויות בהם ולהתעלם מן ההיבטים הלאומיים. אוכלוסיה נוספת שנהנתה מן הגנים היא החרדית, שנמנעה מטעמים דתיים לבקר במוסדות תרבות אחרים.

הספר מעניין ושופע פרטים המשרטטים תמונה היסטורית שלמה, אך יש להודות שקראתי אותו באי נוחות. התפיסה שבבסיס גני החיות נראית לי אכזרית ובלתי הוגנת. הפרדת פילים מן העדר שבו נולדו כדי להציג אותם לקהל במקומות שאינם בית הגידול הטבעי, צמצום שטח המחיה של אריות לכלוב או לרחבה מגודרת – אלה ועוד הם בבחינת התעללות בעיני. אני מקבלת את ההיבטים של השימור ושל החינוך. ההיבט הבידורי הטהור הוא שגורם לי לתהות על זכות הקיום של המוסד.

מכל מקום, שי בן עמי אינו עוסק בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא היסטורית. ניכר שערך תחקיר מדוקדק, ומתוך ההתמקדות בתחום הספציפי עולה תמונת ההתישבות על האידיאלים ועל הקשיים שבה.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2024

כותרת משנה: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל

בין השנים 1927 – 1953 פעלו בשטחי בית הספר החקלאי מקווה ישראל מספר מזבלות, אליהן פונתה אשפת העיר תל אביב. בין השנים 2016 – 2020 נערכה באחת מהן חפירה ארכיאולוגית. חמישה מאמרים הסוקרים את פעילות המזבלה ואת תוצאות החפירות נכללים בספר זה, בליווי מבוא מאת תמר אלאור ובליווי תמונות בתוספת הסברים מן התערוכה שכללה כמה מן הממצאים.

קצת מוזר להשתמש במונח ארכיאולוגיה כשמדובר באתר שפעילותו החלה לפני כמאה שנה והסתיימה לפני שבעה עשורים בלבד. תמר אלאור כותבת במבוא על "מאמץ אנתרופולוגי מתבקש הנובע מן המסורת הדיסציפלינרית להכיר את העולם החומרי של הנחקרים ולפענח את תרבותם ”מבעד לעיניהם” שלהם", אבל מכיוון שמדובר על תקופה שניתן ללמוד עליה רבות מתיעוד כתוב (ואולי גם מעדויות ישירות), הארכיאולוגיה במקרה זה נראית לי יותר אנקדוטית, תומכת בתיעוד. אסף נתיב מצביע על כך במאמר "כרוניקה של חפירה בזבל", ומתייחס לתובנות השטחיות שניתן להפיק מן החפירות: "לכל היותר הן מצביעות על דבר-מה ששווה בירור, אך כל צעד נוסף דורש פנייה לארכיון הרשמי שמכיל התכתבויות, צילומים, דוחות ומסמכים היסטוריים אחרים. דהיינו, כדי לדון בתל אביב ההיסטורית, אנחנו חייבים לעבור מן המטמנה אל ההיסטוריה "הקונוונציונלית", ולכן הראשונה לעולם לא תאתגר או תחתור תחת השנייה". בנוסף יש לקחת בחשבון, והדברים נכונים לכל חפירה היסטורית, שמה שהשתמר אינו משרטט תמונה שלמה של החיים בתקופה הנחקרת. במזבלה במקווה ישראל, לדוגמא, כמות מוצרי הזכוכית גבוהה בהרבה משיעורה באשפה המקורית, שכן מוצרים אחרים התכלו רובם או חלקם.

תהיות בצד, הספר עצמו מעניין. מכיוון שהפן ההיסטורי מעורר בי ענין יותר מהיבטים טכניים או פילוסופיים, נהניתי במיוחד ממאמרו של ירון בלסלב, "בין הרצוי למצוי: אתגר האשפה בתקופת המנדט הבריטי", שעוסק בפירוט בהיסטוריה של הטיפול באשפה התל-אביבית. מתוך ההתכתבויות והתיעוד האחר עולה לא רק השאלה הסניטרית, אלא תמונה מקיפה יותר של נושאים שהעסיקו את הישוב באותן שנים. בין השאר אפשר ללמוד על הקשיים הכלכליים שאיתם התמודד בית הספר, על המאבק על עבודה עברית, על חלוקת מקומות עבודה לפי מפתח מפלגתי, ועוד. "סיפור המזבלה במקווה ישראל טומן בחובו את המעשה הציוני, המאבק היהודי-ערבי, ומשחקי הכוח האידיאולוגיים בתוך המחנה היהודי. התנהלות המזבלה מאירה גם את המתח המתמיד בין הרצוי למצוי, ובין האידיאה לפרקטיקה. עיריית תל אביב שאפה כל העת להיות יעילה ומתקדמת, ובתוך כך ניסתה לשפר את דרכי הטיפול באשפה. אולם השיקול הכלכלי היה תמיד זה שהכריע את הכף לטובת טיפול זול של הרחקת האשפה וערימתה במזבלה – וזאת גם במחיר ידוע של יצירת מפגע סביבתי פעם אחר פעם".

עוד בספר – תמר אלאור כותבת על מעשה ומוסר בסילוק חפצים; גלעד שטיינברג, אסף נתיב, לדיסלב סמג׳ה, רויטל בוקמן, ירון בלסלב, ואורן אקרמן חוקרים אם קיימות השפעות אנתרופוגניות ארוכות טווח על הסביבה; ארבל לוי, אספן של ישראלינה ושל בקבוקי זכוכית, כותב על תעשית המשקאות הקלים בארץ; ניל ננר ואביחי מזרחי מספרים על הרעיונות שהנחו אותם בהכנת התערוכה שהוצגה במוזיאון חולון לעיצוב ב-2021.

מה יספרו עלינו בעוד מאה שנים החפצים שאנו מסלקים והאשפה שאנו מטמינים היום?

רסלינג

2024

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

כותרת משנה: חייו ויצירתו של פנחס מינקובסקי

פנחס מינקובסקי יליד 1859, היה חזן, מלחין, מרצה וכותב, שפעל במשך כחמישה עשורים במקומות שונים באוקראינה, ברוסיה ובארצות-הברית, מהם שלושים שנה באודסה, שם שימש כחזן ראשי בבית הכנסת של יוצאי ברודי. מכיוון שהתנגד נמרצות להקלטת יצירות חזנות, לא ניתן לשמוע אותו כיום, אבל הוא הותיר כמה יצירות מולחנות, ביניהן "שיר עד" ו"שיר המעלות" (את האחרון יש המייחסים ליוסל'ה רוזנבלט שהקליט אותו). כמו קולו, גם רבים מכתביו אבדו, בעיקר בשל האופן בו נאלץ בסופו של דבר לחמוק מאודסה מחמת מצוקות המהפכה הבולשביקית. ענת רובינשטיין חקרה את חייו ואת פועלו בהתבסס על ספר אוטוביוגרפי שכתב, "מִסֵּפֶר חיי", על מאמרים שנותרו, ועל דברים שכתבו אודותיו בני תקופתו.

דמותו של מינקובסקי מעניינת במיוחד בשל הדואליות שאפיינה אותו, ורבים מבני תקופתו, שחיו על קו התפר שבין מסורת למודרנה. "המשכיל היהודי חי במתח מתמיד בין מה שהשאיר מאחור, בין המטען התרבותי, החינוכי והדתי שבנה את אישיותו בשנותיו הצעירות, ובין חייו הבוגרים, שאותם בחר לנתק מעברו "המיושן" ולהפנות את פניו אל העתיד, אל המודרנה והקדמה", כותבת רובינשטיין, ומבחינה בין ההשכלה היהודית-גרמנית, שעסקה בשאלות תיאולוגיות, להשכלה היהודית-רוסית שלא נתפסה כתנועה לשינוי דתי. מינקובסקי מגלם זאת באופן בו ניהל את הקריירה המשגשגת שלו. מצד אחד דבק בטקסטים הדתיים, ועשה הבחנה ברורה בין קודש לחול (כמו בהתנגדותו להקלטות וגם למופעי חזנות פומביים). מצד שני, כפי שסיפר, "הנהגנו עוגב ומקהלת נשים, וערכנו שינויים בנוסחאות העתיקות, כך שנהגו לומר עלינו: מי שרוצה לשמוע מוזיקה של היהדות הרפורמית, חייב ללכת למקדש הברודיים. כל הפרופסורים מהקונסרבטוריון המלכותי, כל אומני האופרה הרוסים והאיטלקים, כולם נהגו להשתתף בתפילות. כל הגנרלים ופקידי הממשל, כמו גם הנסיך פון אלדענבורג ורעייתו, אחותו של אלכסנדר השלישי, כולם פקדו את התפילות והיו מלאי התפעלות". תושבי אודסה – "עיר חביבה, עיר עליזה, עיר 'גנבית' הייתה העיר", כפי שתיאר אותה זאב ז'בוטינסקי, יליד המקום – היו להוטים אחר מוזיקה, וחידושיו של מינקובסקי משכו רבים. למותר לציין שהיו מתנגדים לשינויים הללו, כמו גם לעובדה יוצאת הדופן של פניו המגולחים של החזן הראשי, אבל בני ברודי, שאימצו כבר בעיר מולדתם אורח חיים משכילי, ביקשו לתת לו ביטוי גם במקומם החדש.

אודסה של אותה תקופה היתה גם אחד ממרכזי הספרות הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי המודרני. מינקובסקי השתלב היטב בחברה זו, ופרסם מאמרים רבים בעיתונות היהודית והעברית בנושא מוזיקה יהודית וחזנות, בהם פרס את משנתו ביחס למשמעותם של תהליכים שעברה המוזיקה בבתי הכנסת בעקבות ההשכלה, מעמדה של החזנות, המוזיקה בהקשר של ההתעוררות הלאומית היהודית, חינוך מוזיקלי ושאר ענייני השעה. הוא שימש גם כפרופסור למוזיקה יהודית ומרצה לתולדות המוזיקה בקונסרבטוריון יהודי, היה מזכיר חבורת זמיר, שעם חבריה נמנו טשרניחובסקי, ביאליק ואחרים, והיה פעיל באגודת תרבות שתמכה בבתי ספר עבריים.

חייו של מינקובסקי, למרות הצלחתו, לא היו קלים מבחינה אישית, וגם הקריירה שלו נתקלה פה ושם בקשיים. אחת המשרות הראשונות שלו היתה בבית-כנסת בחרסון, שם נקלע אל מה שכונה "קהילה אוכלת חזניה", עם קהל שהיה מפוצל באהדתו לשני החזנים ששימשו יחדיו לפניו, ומאוחד בציפיתו למפלתו של החזן החדש. "המצב היה לי לגועל נפש", כתב, ונענה להצעת משרה בארצות-הברית, שם היה אמור להיות חזן-כוכב שימשוך קהל מתפללים אל בית הכנסת, ויהווה גשר בין ישן לחדש. סכסוך כספי שלח אותו חזרה לאודסה, שם נפתח הפרק הארוך בחייו. כשישוב לארצות-הברית בגיל ששים ושלוש, אחרי שיימלט מרוסיה, יגלה שהזמנים ישתנו, ניו-יורק נגמלה מ"שגעון החזנים", ומבחינת ראשי הקהל זמנו עבר. את ההגירה הזו עשה לבדו, משום שלא הצליח להשיג ויזה לאשתו, שמצאה עוד קודם לכן מקלט בצרפת אצל בתם. אגודת החזנים פרשה עליו את חסותה, אבל הוא לא האריך ימים ונפטר בהיותו בן ששים וארבע.

על חשיבותו ועל מקומו המרכזי של מינקובסקי בתרבות ובחברה יעידו האזכורים הרבים שלו במאמרים וביצירות ספרותיות שכתבו סופרים בני זמנו, ביניהם מנדלי מוכר ספרים ב"ספר הקבצנים", שלום עליכם ב"מנחם-מנדל", ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, ואיסאק באבל ב"סיפורי אודסה", שם מובטחת לאחת הדמויות הלוויה מפוארת במיוחד: "שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלת בית הכנסת של יוצאי ברודי, מינקובסקי בכבודו ובעצמו יבוא לשיר לעילוי נשמתו".

בשנת 1921 הורשו מספר סופרים ואנשי רוח יהודים לעזוב את ברית-המועצות. מינקובסקי היה אמור להיות אחד מהם, אך ברגע האחרון נמחקו הוא וטשרניחובסקי מן הרשימה. תמונת הכריכה היא קטע מצילום של הקבוצה, שבמרכזה מינקובסקי יושב בין ביאליק לטשרניחובסקי.

"חזן המשוררים באודסה" הוא סיפורו של אדם מעניין ששיחק תפקיד משמעותי בצומת דרכים מרתקת בהיסטוריה. הועשרתי בידע ואני ממליצה עליו.

רסלינג

2024