תגית: רסלינג

כותרת משנה: חייו ויצירתו של פנחס מינקובסקי

פנחס מינקובסקי יליד 1859, היה חזן, מלחין, מרצה וכותב, שפעל במשך כחמישה עשורים במקומות שונים באוקראינה, ברוסיה ובארצות-הברית, מהם שלושים שנה באודסה, שם שימש כחזן ראשי בבית הכנסת של יוצאי ברודי. מכיוון שהתנגד נמרצות להקלטת יצירות חזנות, לא ניתן לשמוע אותו כיום, אבל הוא הותיר כמה יצירות מולחנות, ביניהן "שיר עד" ו"שיר המעלות" (את האחרון יש המייחסים ליוסל'ה רוזנבלט שהקליט אותו). כמו קולו, גם רבים מכתביו אבדו, בעיקר בשל האופן בו נאלץ בסופו של דבר לחמוק מאודסה מחמת מצוקות המהפכה הבולשביקית. ענת רובינשטיין חקרה את חייו ואת פועלו בהתבסס על ספר אוטוביוגרפי שכתב, "מִסֵּפֶר חיי", על מאמרים שנותרו, ועל דברים שכתבו אודותיו בני תקופתו.

דמותו של מינקובסקי מעניינת במיוחד בשל הדואליות שאפיינה אותו, ורבים מבני תקופתו, שחיו על קו התפר שבין מסורת למודרנה. "המשכיל היהודי חי במתח מתמיד בין מה שהשאיר מאחור, בין המטען התרבותי, החינוכי והדתי שבנה את אישיותו בשנותיו הצעירות, ובין חייו הבוגרים, שאותם בחר לנתק מעברו "המיושן" ולהפנות את פניו אל העתיד, אל המודרנה והקדמה", כותבת רובינשטיין, ומבחינה בין ההשכלה היהודית-גרמנית, שעסקה בשאלות תיאולוגיות, להשכלה היהודית-רוסית שלא נתפסה כתנועה לשינוי דתי. מינקובסקי מגלם זאת באופן בו ניהל את הקריירה המשגשגת שלו. מצד אחד דבק בטקסטים הדתיים, ועשה הבחנה ברורה בין קודש לחול (כמו בהתנגדותו להקלטות וגם למופעי חזנות פומביים). מצד שני, כפי שסיפר, "הנהגנו עוגב ומקהלת נשים, וערכנו שינויים בנוסחאות העתיקות, כך שנהגו לומר עלינו: מי שרוצה לשמוע מוזיקה של היהדות הרפורמית, חייב ללכת למקדש הברודיים. כל הפרופסורים מהקונסרבטוריון המלכותי, כל אומני האופרה הרוסים והאיטלקים, כולם נהגו להשתתף בתפילות. כל הגנרלים ופקידי הממשל, כמו גם הנסיך פון אלדענבורג ורעייתו, אחותו של אלכסנדר השלישי, כולם פקדו את התפילות והיו מלאי התפעלות". תושבי אודסה – "עיר חביבה, עיר עליזה, עיר 'גנבית' הייתה העיר", כפי שתיאר אותה זאב ז'בוטינסקי, יליד המקום – היו להוטים אחר מוזיקה, וחידושיו של מינקובסקי משכו רבים. למותר לציין שהיו מתנגדים לשינויים הללו, כמו גם לעובדה יוצאת הדופן של פניו המגולחים של החזן הראשי, אבל בני ברודי, שאימצו כבר בעיר מולדתם אורח חיים משכילי, ביקשו לתת לו ביטוי גם במקומם החדש.

אודסה של אותה תקופה היתה גם אחד ממרכזי הספרות הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי המודרני. מינקובסקי השתלב היטב בחברה זו, ופרסם מאמרים רבים בעיתונות היהודית והעברית בנושא מוזיקה יהודית וחזנות, בהם פרס את משנתו ביחס למשמעותם של תהליכים שעברה המוזיקה בבתי הכנסת בעקבות ההשכלה, מעמדה של החזנות, המוזיקה בהקשר של ההתעוררות הלאומית היהודית, חינוך מוזיקלי ושאר ענייני השעה. הוא שימש גם כפרופסור למוזיקה יהודית ומרצה לתולדות המוזיקה בקונסרבטוריון יהודי, היה מזכיר חבורת זמיר, שעם חבריה נמנו טשרניחובסקי, ביאליק ואחרים, והיה פעיל באגודת תרבות שתמכה בבתי ספר עבריים.

חייו של מינקובסקי, למרות הצלחתו, לא היו קלים מבחינה אישית, וגם הקריירה שלו נתקלה פה ושם בקשיים. אחת המשרות הראשונות שלו היתה בבית-כנסת בחרסון, שם נקלע אל מה שכונה "קהילה אוכלת חזניה", עם קהל שהיה מפוצל באהדתו לשני החזנים ששימשו יחדיו לפניו, ומאוחד בציפיתו למפלתו של החזן החדש. "המצב היה לי לגועל נפש", כתב, ונענה להצעת משרה בארצות-הברית, שם היה אמור להיות חזן-כוכב שימשוך קהל מתפללים אל בית הכנסת, ויהווה גשר בין ישן לחדש. סכסוך כספי שלח אותו חזרה לאודסה, שם נפתח הפרק הארוך בחייו. כשישוב לארצות-הברית בגיל ששים ושלוש, אחרי שיימלט מרוסיה, יגלה שהזמנים ישתנו, ניו-יורק נגמלה מ"שגעון החזנים", ומבחינת ראשי הקהל זמנו עבר. את ההגירה הזו עשה לבדו, משום שלא הצליח להשיג ויזה לאשתו, שמצאה עוד קודם לכן מקלט בצרפת אצל בתם. אגודת החזנים פרשה עליו את חסותה, אבל הוא לא האריך ימים ונפטר בהיותו בן ששים וארבע.

על חשיבותו ועל מקומו המרכזי של מינקובסקי בתרבות ובחברה יעידו האזכורים הרבים שלו במאמרים וביצירות ספרותיות שכתבו סופרים בני זמנו, ביניהם מנדלי מוכר ספרים ב"ספר הקבצנים", שלום עליכם ב"מנחם-מנדל", ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, ואיסאק באבל ב"סיפורי אודסה", שם מובטחת לאחת הדמויות הלוויה מפוארת במיוחד: "שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלת בית הכנסת של יוצאי ברודי, מינקובסקי בכבודו ובעצמו יבוא לשיר לעילוי נשמתו".

בשנת 1921 הורשו מספר סופרים ואנשי רוח יהודים לעזוב את ברית-המועצות. מינקובסקי היה אמור להיות אחד מהם, אך ברגע האחרון נמחקו הוא וטשרניחובסקי מן הרשימה. תמונת הכריכה היא קטע מצילום של הקבוצה, שבמרכזה מינקובסקי יושב בין ביאליק לטשרניחובסקי.

"חזן המשוררים באודסה" הוא סיפורו של אדם מעניין ששיחק תפקיד משמעותי בצומת דרכים מרתקת בהיסטוריה. הועשרתי בידע ואני ממליצה עליו.

רסלינג

2024

כותרת משנה: סיפורה של הוצאת בן-אביגדור בוורשה 1891 – 1896

אברהם ליב שאלקוביץ, שבחר בשם בן‐אביגדור בפעילותו הספרותית, זכה למקום של כבוד בתרבות העברית כמו"ל העברי המודרני הראשון. בן-אביגדור היה ממקימי ההוצאות אחיאסף ותושיה, אך עוד קודם לכך יזם את המפעל העצמאי "ספרי אגורה", שסימן את ראשיתו של זרם ספרותי חדש, "המהלך החדש".

ספרונים זולים במחיר שווה לכל כיס היו נפוצים עוד קודם לכן. רוכלים נודדים הפיצו ספרונים קטנים וזולים בכפרי אירופה כבר במאה השבע-עשרה. צ'רלס דיקנס פרסם כמה מספריו בסדרה של ספרונים ("אוליבר טוויסט" נדפס בשנים 1837 עד 1839 בעשרים וארבעה ספרונים ללא כריכה, ובמחצית התקופה בערך ראה אור גם כספר שלם). לספרות העממית, שהופצה בפורמט זה, היתה חשיבות גדולה בקידום האוריינות וההשכלה בקרב העם.

בן-אביגדור, שדגל בתחייה הלאומית באמצעות חיי הרוח בלשון עברית, ושאף לטפח ספרות יפה בעברית שתדבר אל לב המוני העם, בחר בפורמט הספרונים הזולים כדי להגשים את מטרותיו. הוא הקפיד על רמה ספרותית, על תכנים הלקוחים מן היומיום היהודי, ועל שפה מדוברת. בשונה מן הנהוג בתקופתו הוא שילם שכר סופרים הוגן למפרע. לעומת ההשקעה בתכנים, בסופרים, ואחר-כך בשיווק (וגם בתשלום שוחד לצנזורים), הוא חתך עלויות בכל מה שקשור לפורמט, כדי שהספרים יצדיקו את שמם, "ספרי אגורה". היו אלה ספרונים קטנים, לא כרוכים אלא בעלי מעטפת נייר, מודפסים על נייר דקיק בדפוס באיכות ירודה. ארבעים וחמישה הספרונים הפכו ללהיט ונמכרו באלפי עותקים בין השנים 1891 ו-1896. את הספרים הראשונים כתב בן-אביגדור עצמו, אך בהמשך לא התקשה לגייס סופרים, כאלה שכבר היו מוכרים וכאלה שחיפשו במה ראשונה, שנמשכו אל השכר ההוגן ואל ההצלחה.

היו מבקרים שסברו שהסיפורים ירודים, שמקומם לא יכירם על מדף הספרים המכובדים, אבל מעגל הקוראים הלך והתרחב. עורך עיתון, שסירב לתת מקום לפרסומם ואף קרא להחרימם, מצא עצמו מאוחר יותר מציע אותם כתמריץ לגיוס מנויים לעיתונו. כמו כל הצלחה, גם "ספרי אגורה" הפכו מודל לחיקוי (עשרות שנים אחר כך המודל עדיין עובד: ספרית תרמיל, סדרת פטיט של תשע נשמות, הסיפורים הקצרים שנמכרים בנפרד באתר עברית – אם למנות מספר דוגמאות).

אסתר לפון קנדלשיין חקרה את "ספרי אגורה" מהיבטים רבים, החל במצבם של יהודי אירופה בתקופה המדוברת, דרך סיפורו של בן-אביגדור ותיאור פועלו, עבור בניתוח מנקודת מבט ביבליוגרפית, וכלה בביוגרפיות קצרות של הסופרים ובתיאור פרטני של המרכיבים הפיזיים של כל אחד מן הספרונים.

מכיוון שמדובר בספר עיון, יש בו התיחסות מפורטת אל היבטים "טכניים", אבל עיקרו של הספר, בעבור קוראת כמוני, הוא בתיאורים החיים של הנפשות הפועלות, של הרקע ההיסטורי והחברתי, ובעיקר של העולם הספרותי התוסס. במקומות רבים מאוד מצאתי שההתלבטויות של העוסקים במלאכה – מו"לים, בעלי דפוס, סופרים – אינה שונה כלל מזו שמלווה אותם כיום, ולכן גם אם זהו מחקר היסטורי, מעניין כפי שהוא, יש בו רלוונטיות רבה גם היום.

"ספרי אגורה" הוא ספר מאיר עיניים, מעניין ומומלץ.

את הספרון הראשון, "לאה מוכרת הדגים", פרי עטו של בן-אביגדור, וספרים נוספים מן הסדרה, ניתן לקרוא בפרויקט בן-יהודה.

רסלינג

2024

"עוץ לי גוץ לי", המחזה שכתב אברהם שלונסקי על בסיס אגדה אכזרית של האחים גרים, עלה על הבמה לראשונה ב-1965 כמחזמר אופטימי, משעשע ושמח, וזכה מאז להפקות מצליחות נוספות. חוקרת הספרות חגית הלפרין מעמיקה להתבונן אל תוך הטקסט, ומצביעה על השפע שבו. "שלונסקי הבוגר, המשורר בן ה‐65 ,הביא למחזה שכתב לילדים, עוץ לי גוץ לי, את עולמו שלו, את רעיונותיו, אמונותיו ואת הפואטיקה המודרניסטית שלו. כפי שהוא עצמו העיד – אין שלונסקי לילדים ושלונסקי למבוגרים, יש רק שלונסקי אחד הכותב תמיד "על אותו הדבר עצמו", אך מעניק לדברים לבוש שונה המתאים למחזה לילדים. ניתן לומר שהמחזה המצליח עוץ לי גוץ לי אינו "רק" מחזה לילדים אלא מחזה עשיר, מורכב, אגדי ואישי המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד", היא מסכמת בסיומו של הספר.

הכותבת מתעכבת, בין השאר, על התנגדותו של המשורר לספרות מגויסת, ולגישה האידיאולוגית‐חינוכית שדגלה בהקניית ערכים באמצעות ספרות. במקביל, וללא סתירה, היא מצביעה על מסרים השלובים בעלילה, ביניהם נצחון הטוב, עדיפות האמת על השקר, כוחה של האהבה ועוד. הדמויות במחזה אינן חד-מימדיות – רעות בלבד או טובות בלבד – אלא מלאות ואנושיות, מושפעות זו מזו ומתפתחות. היא עומדת על הביקורת הפוליטית הנרמזת בו – "חצים פוליטיים‐ סטיריים, שחבויים בפרולוג ובסיטואציות אחדות, מעין "הבלחות" או קריצות לקהל המבוגרים" – מרחיבה על המקורות התרבותיים העשירים שמהם ניזון הטקסט, ומתבוננת בו דרך השוואה והנגדה ליצירותיו האחרות של שלונסקי. "הכתיבה לילדים אפשרה לשלונסקי לבטא את צידו "הקל", הליצני, המשתעשע, את מאור הפנים שבו, את חוש ההומור והווירטואוזיות הלשונית שלו. בכתיבתו לילדים יכול היה לגלות את הפן הילדותי, את הצורך שלו להדהים, להלהיב, להפליא, לנוח מזעפו ולשמח את לבבות הצופים והקוראים במקום לעורר רגשות כעס, מרירות ואפילו שנאה כמו בפולמוסים הספרותיים שבהם היה מעורב".

המחזה עורר התנגדות לפני עלייתו לבמה בשל שפתו הקשה יחסית. רבים טענו כי השפה מתחכמת מדי, מורכבת מדי, וילדים יתקשו להבין אותה. שלונסקי מצדו סירב לשנות אפילו מילה. הוא האמין ביכולתם של ילדים להבין את משמעותו של הטקסט גם אם לא יבינו כל מילה בנפרד, וקבע נמרצות כי אין סיבה להתיילד בכתיבה. המתיילדים, בלשונו, "מיטפשים ומטפישים". ביאליק סבר אף הוא כמוהו, וחשב שיש להשתמש בכתיבה לילדים באוצר מילים רחב. הוא טען כי "הילד יוכל בדרך כלל להבין את המילה, מתוך הקשרה, וכך ירחיב את יכולתו המילולית". ביאליק טען כי יש "להתאמץ לכתוב [לילדים] בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים, שאם לא כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מילותיה". ההתלהבות שבה התקבל המחזה על ידי צופים צעירים הוכיחה את צדקת גישתו. חבל עד מאוד שאין נוקטים בה גם כיום, אלא מעדיפים להוריד את הרף עוד ועוד.

את "עוץ לי גוץ לי" ראיתי כילדה לפני שנים רבות מאוד. אני, כמובן, לא יכולה לזכור את כל פרטי החוויה, אבל זכורה לי היטב האווירה התוססת באולם, שנבעה מן השילוב של משחק מעולה, סיפור מרתק, תפאורה מושכת עין, מוזיקה קליטה, והחידוש שבפנייה הישירה של השחקנים אל הקהל. מן ה"בוקר טוב" של אריק לביא ועד הסיום שרר באולם קסם, שכוחו, כך מסתבר, לא התפוגג עד היום.

אם היה לי חשש ש"חיטוט" בנבכי המחזה יעקר מעט מן הקסם, הוא התבדה. הספר "הפקיע" את המחזה מתחום ספרות הילדים ומתחום הנוסטלגיה, והעניק לו מימד נוסף שבעיני רק מעשיר אותו.

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2023

כותרת משנה: בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום

מקרה, על פי האקדמיה ללשון, הוא דבר שקורה מבלי שנצפָּה מראש ומבלי שתוכנן. בדרך-כלל קשה לזהות את הגורמים הישירים לו, והופעתו הפתאומית עשויה לשנות את מהלך העניינים המתוכנן והסדיר. אייל דותן עוסק בהיבטים הפילוסופיים של המקרה, באמצעות מופעיו בספרות העיונית והבדיונית. "בספר זה ארצה לקדם את ההנחה כי מקריות איננה רק סיבה של אירוע אלא אירוע לכל דבר, חוויה, התרחשות, סטייה, מפגש – דבר חי שאין למצותו בהגדרה כזאת או אחרת […] אני מבקש להראות שלמפגש המקרי נועד תפקיד מכונן בחייו של אדם, על אלף מישורי הווייתו. למרות ההבדלים בהנחות היסוד, במטרות וב״שפה״ של כל יוצר ויוצרת, ניתן לחלץ הסכמה גורפת בדבר יכולתו חסרת התקדים של האירוע המקרי לחשוף בנו ובעולם צדדים לא מוכרים והתנהגויות חדשות". הוא פותח ב"על טבע היקום" מאת לוקרטיוס בן המאה הראשונה לפני הספירה, עובר בסיפורו של הנביא יונה, נדרש לכתביהם של פרויד ויונג, מתבונן במקריות באמנות, ומעיין ביצירות ספרותיות מגוונות מאת יוצרים שונים, ביניהם וולטר, אליס מונרו ובורחס. הוא כותב על מזל ועל גורל, על חופש ועל כפיה, על החמצות ועל הזדמנויות.

כל אחד מפרקי הספר מהווה דיון בפני עצמו, מרחיב מעבר לגבולות המקרה ומתכנס אליו. בין היצירות נמצא את סיפורו המוכר של סומרסט מוהם, "פגישה בסמארה", שבו אדם, הפוגש במקרה במוות, ממהר להמלט ממנו, רק כדי לגלות שהמקרה הוביל אותו ישירות אל גורלו. נמצא כאן גם עיסוק מקיף בהגרלות ובמשמעותן, כמו בספר יונה, שבו ההגרלה כוונה על ידי אלוהים, ובסיפור "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון, שבו ההגרלה, ששורשיה עלומים, היא דרכן של הבריות להתנער מאחריות (פרק זה בספר היה בעבורי המרתק מכולם, והוא כולל, בין השאר, דיון באלימות האנושית ובתפקידו של השעיר לעזאזל).

מהותו של המקרה היתה נושא שהרבו לעסוק בו לאורך הדורות, כשכל גורם פירש אותו על פי תפיסת עולמו. "בין אם הינך אדם מאמין ובין אם הינך חילוני – בשני המקרים האויב היה המקריות. זו הייתה נקודת ההסכמה היחידה בין הכנסייה ובין אנשי המדע החילוניים. האחד חיפש את תהילת האל, השני את תהילת האדם. המקריות סומנה כאויב. היקום מסודר וקוהרנטי; תפקידנו לפענח את הסיבות הפועלות בו, ולהבין את המכלול". הנאורות ראתה במקרה מעין תקלה זמנית שנבעה מבורות. פרויד טען שמה שנראה כמקריות נובע בעצם מן התת-מודע. מקרה יכול להיות "ברבור שחור" משנה סדרי עולם, והוא יכול להיות מקומי, נקודתי.

אפשר לקרוא את הספר כשדיון קוהרנטי אחד, המקיף את הנושא מצדדים שונים. אפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו, ואפילו לא להקפיד על הסדר שקבע הסופר, וליהנות מדיונים נפרדים. התחברתי בעיקר לדיונים הספרותיים, פחות לפסיכולוגיים, אבל הספר כמכלול מעניין וקריא ומעורר מחשבה.

רסלינג

2022

תופעת כוחו של מנהיג לסחוף המונים מרתקת. כיצד מצליח אדם יחיד להפנט את הרבים אליו, להטות אותם לדעתו? כיצד קורה שקבוצת אנשים בוחרת לשאת עיניה אל היחיד שינהיג אותה? "מנהיגות וכריזמה" עוסק בפענוח חידות אלה.

נקודת המוצא של הדיון היא שהמנהיג והמנהיגות אינם יכולים להבחן במבודד מן המונהגים ומן ההקשר שבו הם פועלים. אם להשתמש באש כדימוי, הרי שהיא תוצר של שלושה גורמים: המנהיג שהוא הניצוץ המצית חומרי בעירה, המונהגים שהם חומרי הבעירה, והנסיבות המייצגות את החמצן המזין אותה. הספר דן בשלושתם. בתמצית על קצה המזלג, המוּנהגוּת היא תופעה אבולוציונית-ביולוגית, הנובעת מצרכים בסיסיים של ביטחון, כיוון, חזון, תחושה שיש על מי לסמוך. המנהיגות מסקרנת, מפני שהיא מציגה אדם החורג מן הצורך הציבורי בהנהגה ומציב עצמו בראש. כריזמה, כפי שהיא נתפסת בדרך-כלל, אינה יכולה להסביר זאת. הנסיבות הן המשתנה המגוון מכולם, תלויות תרבות, ארועים גיאו-פוליטיים, תהליכים חברתיים ועוד.

הספר מציע מבט משולב ביולוגי-סוציולוגי-אנתרופולוגי-היסטורי, הנתמך במחקרים מרתקים רבים, וחותר עמוק אל לב התופעה. בשורה התחתונה, אם לדלג ישירות לשם, המונהגות היא הדורשת את מירב תשומת הלב. אדם יחיד, מוכשר ומושך לב ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר מנהיג רק אם יש ציבור שמוכן לקבל את הנהגתו. "הנטייה "לצרוך מנהיגים" (מכל סוג – מדריכים רוחניים, מנהיגים פוליטיים) היא ברירת מחדל, שמקורה הראשוני הוא קדום. טענה זו אין משמעה שלא ניתן להיאבק בנטייה (התלותית) הזו, לצמצמה ולהרחיב את טווח הבחירה והאוטונומיה. זאת למעשה הנגזרת של ההבנה שמדובר בגומחה אבולוציונית ביולוגית‐תרבותית, שבתוכה אינטראקציה מתמדת בין דטרמיניזם ביולוגי לבין מרחב בחירה […] שיפורנו כמונהגים, הגברת מודעותנו ויכולת ההיקש שלנו והקניית פרמטרים לבחינת מקורות האמון שלנו במנהיגים – יכולים לשפר מהותית את המנהיגים עצמם. לפיכך, פיתוח מונהגים הוא במידה רבה פיתוח מנהיגות איכותית יותר".

באופן טבעי, כשתוהים על כוחו של מנהיג ועל עדריותו של הציבור הנוהה אחריו, הדיון מגיע אל היטלר. גם בספר זה להיטלריזם מיוחד מקום, בין דיונים בדמויות אחרות. העיסוק בו "פוגש" כמה אזכורים והתיחסויות לתופעה שמשכו את תשומת לבי במקורות נוספים. קרל אובה קנאוסגורד, במסה על היטלר שכתב בכרך האחרון של "המאבק שלי", נגע אף הוא בסימביוזה בן המנהיג למונהגים: "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". איאן קרשו התייחס לכך ב"המיתוס של היטלר", בדגש על המונח "מיתוס", שמצביע על הפער בין מי שהיטלר היה לבין מי שמונהגיו בחרו לראות. יואכים פסט בביוגרפיה על היטלר כתב על תופעת "לכוון לדעתו של הפיהרר", שמשמעותה שהמנהיג לא היה חייב להיות ברור וחד-משמעי בכל פרט – מונהגיו בחרו להבין אותו כרצונם. אין בכך, כמובן, משום הפחתה באחריותו, אבל בלי אלה שאפשרו אותו הוא פשוט לא היה עולה על במת ההיסטוריה.

הנה כמה אמירות מעניינות שמשכו את תשומת לבי:

מחקרים עדכניים הצביעו על כך שלא רק שלבני אדם יש ככל הנראה נטייה מולדת לקבוצתיות, הם גם רגישים מאוד, מגיל מוקדם מאוד, להבחנה בין הקבוצה "שלי" לקבוצה של "אחרים".

הצורך בסמלים עצמם כיוצרי ומחזקי סולידריות קבוצתית הוא אוניברסלי. […] גם מנהיגים או מועמדים לתפקידי מנהיגות הם בחזקת אותות עבור המונהגים. מידת הכריזמטיות המיוחסת להם,  הנכונות להיות מובלים על ידם, ניתנות להבנה ולפירוש במסגרת ניתוחם כאותות.

כוחו המפתיע של המנהיג הכריזמטי מושג מתוך הכמיהה ליכולתו (גם אם היא מדומיינת) לתווך לנו, באמצעות רגישותנו, הבטחה הטבועה בנו. מורכב ככל שיהיה המסר הכריזמטי, יש לו איכות חווייתית פשוטה אך על‐זמנית הדומה לזו של תינוק הנלקח בזרועות אמו – תחושה של "הגעה אל הנחלה".

ההיבט המוטיבציוני הזה הוא ככל הנראה אחת ההבחנות החשובות בין מנהיגים כריזמטיים כדוגמת לינקולן, רוזוולט, בן‐גוריון, גנדי ומנדלה הנחשבים ל"כריזמטיים חיוביים", לבין מנהיגים כהיטלר וג'ים ג'ונס, הנחשבים ל"כריזמטיים שליליים". הראשונים היו בעלי דימוי עצמי חיובי. רובם, כפי שצוין, ראו עצמם כמי שמיועדים להנהגה ומתאימים לה מרגע שעמדו על דעתם. האחרונים גילו את יכולתם להשפיע באקראי בנסיבות של עלייה על בימה כלשהי.

הכריזמה, כפי שתואר, היא מופע של המונהגים יותר מאשר מאפיין של המנהיג.

ואמירה אחת שהפתיעה אותי: הביוגרפיה היא הסוגה הנחותה ביותר של מחקר היסטורי. למה? האם המדד אינו איכות המחקר אלא הסוגה?

"מנהיגות וכריזמה" הוא ספר מעמיק, מעורר מחשבה ומומלץ.

רסלינג

2022

כותרת משנה: הפרישה מהעבודה בעידן של שינויים

במדרג ארועי החיים הקריטיים, ארועים שיש בהם פוטנציאל ללחץ, הפרישה מעבודה ממוקמת ברבע העליון. פרישה מסיבת גיל, שבה עוסק הספר, נתפסה בעבר כמעבר מעומס להתרגעות, אך בעידן השינויים שבו אנו חיים פני הדברים שונים, והפרישה נתפסת, מרצון או שלא, כמעבר מתקופה פעילה אחת למשניה. חוברות לכך מספר סיבות, ביניהן עליה בבריאות שבגינה בני הששים פלוס אינן נחשבים זקנים, אלא אנשים פעילים במיטב שנותיהם; עליה בתוחלת החיים שבשלה הפורשים מטופלים לעתים בהורים מזדקנים; פיתוח קריירה שמציבה את הפורשים בתפקידי בייביסיטר במשרה מלאה כדי לאפשר לילדיהם להתפתח; ריבוי אפשרויות ניצול פנאי קורצות; ועוד. הפרישה מעוררת חרדה מצד אחד בשל ירידה בהכנסה, ותקווה מצד שני בשל תחושת חופש. היא עלולה להרוס יחסי זוגיות או לשפר אותם, לגרום לתחושה של ערך עצמי נמוך או למיצוי פוטנציאל שהיה חבוי עד כה.

איך צולחים את המעבר בשלום? המלצת אנשי המקצוע היא לאמץ אסטרטגיה של הכנה לשינויים הפוקדים אותנו במעברי החיים. ככל שהפורש יעריך את מעברי חייו המשמעותיים ככאלו המזמנים אתגרים, וככל שירגיש שיש לו את המשאבים הדרושים כדי להתמודד עם השינויים בעקבות התרחשותם, כך גובר הסיכוי שלו להסתגלות מוצלחת ומותאמת לחייו במגוון תחומים.

ליאת קוליק עוסקת בכל אחד מההיבטים שהוזכרו למעלה ובהיבטים נוספים הקשורים לפרישה. כל פרק נפתח בסקירת הנושא המתואר בו, בהסתמך על מחקרים ועל ראיונות, ומתכנס אל האופן בו הוא בא לידי ביטוי בתקופת הפרישה. הספר מורכב מארבעה שערים, שכל אחד מהם מתבונן בחווית הפרישה מזוית אחרת – העצמי בפרישה מהעבודה: תהליכים פנים-אישיים; הפרישה מהעבודה ויחסי הזוגיות; יחסי שארים בפרישה מהעבודה; עיסוקים חלופיים בעת הפרישה: התנדבות ופנאי – ומשער נוסף המנסה להגדיר מהי פרישה מיטבית.  

כמו כמעט בכל היבט של מדעי החברה, רבים מהמחקרים אינם חד-משמעיים, ולעתים הם אף מגיעים למסקנות הופכיות. נראה לי כי המסקנה בפרק הדן בשאלה מהו פנאי מיטבי תקפה כמעט לכל השאלות העולות בספר: "נראה שכדאי לקבל את דרך המלך ולאמץ את התפיסה כי בשלב זה של החיים הכול הולך". הספר, אם כך, אינו מתיימר לקבוע מסמרות של "כך תעשו", שכן מה שמתאים לאדם אחד אינו בהכרח מתאים לחברו. יחד עם זאת יש בו חשיבות כמעין מורה דרך המצביע על הגורמים שיש לקחת בחשבון בעת תכנון הפרישה, על מנת למצות ממנה את המיטב, להתגבר על האובדנים המתלווים אליה ולהיענות לאתגריה.

מעניין ומועיל.

רסלינג

2022

בשנת 1983 נראו סימנים ראשונים לאלצהיימר אצל אמה של אנני ארנו. החל מקיץ אותה שנה לא ניתן היה להשאיר אותה לבדה. במשך מספר חודשים חיתה עם בתה ועם שני נכדיה, שם, כפי שמתארת הבת, "נהפכה לאשה מטורפת, משוטטת בבית בכל עבר, או נשארת ישובה שעות ארוכות על גרם המדרגות במסדרון". כשסירבה לאכול וסבלה מתשישות אושפזה, ואחר-כך הועברה למחלקה הגריאטרית, שם נפטרה ב-1986 בהיותה בת שבעים ותשע. בשובה מביקוריה אצל אמה חשה ארנו "צורך לכתוב עליה בכל מחיר, על מילותיה, על גופה, שהיה לי יותר ויותר קרוב. כתבתי מהר מאוד, בסערת רגשות, מבלי להרהר או לחפש סדר". את הדברים שכתבה, "בפלצות ובטלטלה שחוויתי אז", קיבצה בספר זה ללא עריכה.

כמו ב"האירוע", שבו תיארה ללא כחל וסרק את ההפלה שעברה ואת הטראומה שנחרטה בה, גם כאן היא אינה עוצרת את עצמה מלתאר את הצדדים המכוערים, המשפילים, של המחלה. רגשותיה חשופים על פני השטח, אבל עוצמת הדברים נובעת מן הדייקנות הקרה והתמציתית שבה היא מתארת את שחוותה בכל ביקור ואת תחושותיה במהלכם ובעקבותיהם. הספר קשה מנשוא – המילה "זוועה" שבה ועולה בו – ומי שנקלע לסיטואציה דומה, או חושש שהעתיד יזמן לו כמוה, ייטיב להבין את הכאב, את האובדן ואת האשמה.

במקום לתאר את הספר, בחרתי לצטט כמה משפטים (לא רציפים) מתוכו:

היא לא הייתה עוד האשה שהכרתי תמיד, שחלשה על חיי, ועם זאת, תחת מסכת פניה הלא־אנושית, בקולה, במחוותיה, בצחוקה, זו הייתה אמי יותר מאי־פעם.

הכול התהפך. עכשיו, היא הבת הקטנה שלי. אני לא יכולה להיות אימא שלה.

כשאני נכנסת שוב למעלית, אני מבחינה בפניה בין שתי הדלתות הנסגרות באכזריות כאילו הן מוחקות אותה במחי טריקה.

זה קורע לב. היא בחיים, יש לה עוד תכניות, משאלות. היא רוצה רק לחיות. גם אני צריכה שתחיה.

מעולם לא חשתי אשמה כבדה כל כך, נדמה היה לי שאני הובלתי אותה למצב הזה.

ברגע הזה, הייתי רוצה שתמות, שלא תהיה עוד בתוך ההשפלה הזאת.

טונות של רגשות אשמה נכונו לי בעתיד.

"לא קמתי מהלילה שלי" היה המשפט האחרון שכתבה אמה של אנני ארנו עוד לפני האשפוז במכתב שלא סיימה. הלילה שירד על מוחה קבר אותה תחתיו.

קשה לכתוב "מומלץ" על ספר קשה שכזה, ובכל זאת אמליץ עליו, משום שהוא מתאר בחשיפה כנה ובבהירות מציאות שאי אפשר להסתתר מפניה, ומשום עוצמת הביטוי של הסופרת.

מיכל בן-נפתלי תרגמה ברגישות והוסיפה אחרית-דבר מרחיבה.

Je ne suis pas sortie de ma nuit – Annie Ernaux

רסלינג

2016 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

כשאנני ארנו היתה בת עשרים ושלוש היא נכנסה להריון לא מתוכנן מקשר בלתי מחייב. השנה היתה 1963, והפלות היו בלתי חוקיות. קנס ומאסר איימו על נשים שיזמו הפלה ועל מי שסייעו בעדן. כמעט ארבעה עשורים אחר כך כתבה את "האירוע", ובו תיארה את שעבר עליה מרגע הגילוי ועד ההפלה. "העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן", היא מאמינה.

חברי ועדת פרס נובל לספרות, שבחרו בה ככלת הפרס לשנת 2022, הזכירו בדבריהם את "החדות הקלינית" של כתיבתה. "האירוע" ניחן בחדות כזו. ארנו כותבת כמתבוננת בעצמה של אז ושל עכשו, מתארת כמעט ביובש את עוצמת רגשותיה, ומובילה את הקורא אל חדרה של "יוצרת המלאכים", כינוייה של המסייעת בהפלה, ואל התהליכים הגופניים שלה עצמה. בזמן הכתיבה, כמו אז ב-1963, היא דוחקת את הרגש לטובת המעשיות. "במהלך הכתיבה אני צריכה לפעמים להתנגד לליריות של הכעס או של הכאב. אני לא רוצה לעשות בטקסט הזה את מה שכמעט ולא עשיתי בחיים באותו הזמן: לצעוק ולבכות. אני רוצה רק להיצמד ככל האפשר לתחושה של ההתנהלות השקטה של הצרה".

ארנו מתקוממת נגד השתלטנות האלימה כלפי גופן של הנשים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק של אותם ימים. "לא היה אפשר לדעת אם הפלות אסורות מכיוון שזה רע או אם זה רע מכיוון שזה אסור. שפטו ביחס לחוק, לא שפטו את החוק עצמו", היא מתריסה כנגד הפורמליות היבשה שאינה מתירה שיקול דעת ואמפתיה. היא מתארת את תגובות הסביבה, את הרופאים שבחרו לשלוח נשים לבצע הפלות מסכנות חיים כדי לא לסכן את הקריירה של עצמם, את הגברים שמשעה שגילו שאשה בהריון ראו בה פרוצה ומותרת, את היחס המשפיל כלפי נשים ממעמד חברתי נמוך, את הכומר שגרם לה להרגיש כפושעת.

הספר נכתב משום שביקש להכתב, ומשום שארנו ראתה בכתיבתו שליחות. "אם איני ממצה את סיפור החוויה עד תום, אני תורמת להאפלה על מציאות של נשים, ובכך נעמדת לצדה של השליטה הגברית בעולם", היא מרגישה. ובסיום הכתיבה היא חשה כי "מחקתי את האשמה היחידה שחשתי אי-פעם ביחס לאירוע הזה: שהוא קרה לי ושלא עשיתי אתו דבר".

"האירוע" הוא אמנם ממואר הממוקד בחוויה אינטימית, אך חשיבותו חורגת מן הגבולות הפרטיים כשהוא נותן קול ומקום לחוויה שגם היום היא במידה רבה אפופת שתיקה והסתרה. כשנותנים את הדעת על ההתפתחויות האחרונות בארצות-הברית סביב חוקיות ההפלות, הספר הופך רלוונטי אף יותר.

כתוב מצוין ומומלץ.

L’événement – Annie Ernaux

רסלינג

2008 (2000)

תרגום מצרפתית: נורה בונה

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022