סקירות ספרים

סבסטיאן צולנר הוא מבקר אומנות, לא מהשורה הראשונה. באוניברסיטה, כשהיה אמור לכתוב עבודה על דֶגה, העתיק מהאנציקלופדיה. כשהחל לעבוד, פילס את דרכו באמצעות התיישרות עם הרוב ויכולת סבירה ליצור קשרים. הוא עדיין מחפש את הפריצה הגדולה שתביא לו תפקיד מכובד ומעמד. אחרי בחינת מספר אפשרויות הוא בוחר לכתוב את הביוגרפיה של הצייר מנואל קמינסקי. הצייר כבר זקן, מתעוור, לא בריא, יתכן שמותו קרוב. הוא אמנם כבר מזמן אינו בכותרות, אבל מיד אחרי מותו ייפתח לצולנר חלון הזדמנויות לפרסם את הביוגרפיה ולעשות כותרות.

אז צולנר נדחף, מתחמן, משמן את דרכו באמצעות שוחד ותחבולות, ומצליח לתמרן כך שיהיה לבדו בחברת קמינסקי, בלי הנוכחות של בתו, שמשגיחה עליו, ובלי הנוכחות של האשה העובדת בביתו. כעת הוא יכול לחטט בחפציו של הצייר כאוות נפשו, וגם לנסות לדובב אותו כדי ללקט פרטים רכילותיים עסיסיים שישרתו את הספר העתידי.

קמינסקי היה פעם פופולרי, ואז לא, ואחר-כך שוב כן ושוב לא, הכל לפי האופנה וטעמו של הקהל, או ליתר דיוק לפי המגמות שקובעים מעצבי דעת הקהל. בתקופת הזוהר שלו היה מקורב למאטיס. פיקסו קנה תמונה שלו. הוא צייר בסגנונות שונים, נגישים יותר ונגישים פחות. בשנים האחרונות הסתגר בבית עם בתו ודי נעלם מהעין.

צעיר נמרץ ואמביציוזי פוגש זקן עיוור ותשוש. מה שנקרא, לא כוחות. אבל בפועל אגו גדול נתקל באגו גדול. לצייר יש רק מה להרוויח מהקשר הזה, למבקר יש הרבה מה להפסיד. מי מסובב את מי?

דניאל קלמן מוציא את השניים למסע משעשע, ובאמצעות השיחות ביניהם הוא מתבונן בעולם האמנות מן הצד הפרסומי שלו, מתייחס לקשר שבין אמנות וביקורת, עוסק בתהילה אמיתית ומלאכותית, וגם בזכרון ובהתרפקות על עבר שחלף ואיננו.

בשונה מ"הבמאי" שלו, שהוא ספר כבד ראש העוסק בשאלות מוסר עמוקות, "אני וקמינסקי" הוא סאטירה קלילה למדי, שאינה לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. הדמויות אינן מבקשות להתחבב, פגמיהן הרבים מעלים חיוך, והקריאה בספר אמנם עשויה לעורר מחשבה אצל מי שמצוי בעולם המתואר בו, אבל היא בעיקר קלה ומהנה. 

מומלץ.

Ich und Kaminski – Daniel Kehlmann

הקיבוץ המאוחד

2014 (2003)

תרגום מגרמנית: רחל ליברמן

את עלילת הספר אפשר לתמצת בשלושה משפטים: פלטיאל ז"ק מסר כתב יד לחוות דעתו של הסופר ערן ויטנברג. זמן קצר אחר-כך פלטיאל ז"ק הפך לפלטיאל ז"ל, וכתב היד נותר אצל ערן. מספר שנים מאוחר יותר ערן הפך את כתב היד לספר מצליח תחת שמו.

זהו. סביב העלילה הזו, שאין לה כמעט נוכחות בספר עד מחציתו, וגם במחצית השניה, עד וכולל הסיום, בעצם אינה משחקת תפקיד משמעותי, מתן חרמוני חובט בכל מה שזז בעולם הספרות הישראלי ובאקדמיה, ומעניק לשתי דמויות – ערן וגם מספר יודע כל – זחיחות יתר, גישה של "אני ואפסי עוד", שמכסה, כך נראה לי, על חוסר בטחון ועל צורך עז בהכרה.

שתי הדמויות הללו, ערן והמספר, שואבות פרטים ביוגרפיים מן הסופר עצמו. כך, לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שערך את "מאזניים"; ערן משתבח בעצמו על מה שהוא מכנה "ניסוי כלים", שבו חזר לכתיבה הגלותית (ראו "היברו פבלישינג קומפני"); הספר שגנב מפלטיאל, "אוריאל אקוסטא", עוסק בסופר בן זמננו שבדירתו משתכן שד שהוא בעצם סופר שמת, ושמו של הספר הוא כשם הרחוב בו נמצאת הדירה (ראו "ארבע ארצות"). יש לפעמים משהו חינני בהתיחסות של סופרים אל עצמם בספריהם, ואולי יש משהו נועז בכתיבה על ספר של עצמך כאילו בנית אותו על כתב יד של סופר אחר, אבל פה ה"טריק" הזה הוא, לפחות בעיני, "יותר מדי".

אם הייתי חוקרת עוד, מן הסתם הייתי מוצאת מקבילות נוספות בין הספר לסופר. למעשה, בשלב מסוים התחלתי, בהעדר עלילה, לראות את הספר ככתב חידה. לצד אזכורים רבים של דמויות אמיתיות בשמן, יש בו הרבה אזכורים מרומזים, לפעמים בתוספת הערות מסוג "אתם יודעים על מה ועל מי אני מדבר". תחילה הם עוררו את סקרנותי, אבל ההצטברות שלהם שיוותה לספר ניחוח רכילותי שלא נעם לי. אגב, גם להרמזים הללו ערן מתייחס התיחסות מעין ביוגרפית כשהוא מציין שהיו רבים מסוג זה בכתב היד אבל גם בספריו שלו, ואני מניחה שכיוון גם אל ספריו הקודמים של חרמוני, כמו "שפילפוגל, שפילפוגל", שהיה במידה רבה רומן מפתח: "גרוע יותר הוא שהספר היה מלא בלעג ברוטלי וגס וחיסולי חשבונות נבזיים עם דמויות שלא היה ממש אפשר להתעלם מכך שכל חץ היה מכוון למטרה, וכל מטרה הייתה תלויה על חזהּ של דמות אחרת מעולם הספרות והתרבות, ואנחנו חייבים כאן לציין שאנחנו בעצמנו לא צדיקים גדולים וגם אצל ערן ביצירה המוגמרת, אפשר היה לזהות כמה חיצי רעל מושחזים. אבל גם לנו יש את הגבולות שלנו".

ויש גם חבטות פחות ספציפיות, כגון זו: "נראה שבשנים שעברו מאז נעשה טיפוס קצת ממורמר וזעוף. עם תחושה תמידית של מי שלא מקבל את מה שבאמת מגיע לו. כמו כל סופר אחר בישראל, בעצם. יש מי שמשמיע את זה בקול רם יותר ומי שלועס ובולע את העלבון בשקט." למה להתעסק עם כל אחד בנפרד כשאפשר להכליל?

זה באשר לתוכן, שאולי יהיה מי שייהנה ממנו יותר ממני. הבעיה המשמעותית יותר, בעיני, היא ההתמקדות בסגנון על פני העלילה. כבר בפרק הראשון, המתרחש בעת הלוויה של בנו של פלטיאל, אנו עומדים על טיבו של ערן, ומכאן ואילך הספר די ממחזר את עצמו בסגנון מסתלסל, רעיונית ולשונית, במשחקי מילים רומזניים, בתיאורי מין שברובם אינם אינטגרליים לעלילה, במיזנתרופיה שנדמית מאולצת. אילו היה הסופר מצמצם את היצירה לכדי נובלה קצרה, הייתי יכולה ליהנות מן ההומור, מן ההקשרים הספרותיים, מן הנוסטלגיה התל-אביבית. אבל הספר מתארך ללא תוחלת, והולך לאיבוד בעשרות פרטים בלתי חשובים. בסקירה על "שפילפוגל, שפילפוגל" ציינתי לחיוב כי "מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח". הפעם, לטעמי, הסאטירה, למרות שיש בה הבלחות יפות ומשעשעות, הופכת לטורח הרבה לפני שהיא מסתיימת. חבל.

את העטיפה המושכת עיצב דן שריד.

אפרסמון

2026

וילי לומן, סוכן נוסע, אינו משלים עם השינויים שהזמן גרמם, ושבגללם הוא מנושל מעבודתו בידי מנהל צעיר, בנו של המנהל שהעסיק אותו כל השנים. אשתו לינדה מודאגת ממצבו הנפשי וגם מהניתוק בינו ובין שני בניו הבוגרים, בעיקר ביף שבו תלה תקוות גבוהות. שני הבנים, בשנות השלושים לחייהם, שוהים בבית, ביף אחרי שנים של חיפוש עצמי, הפי במרדף מתמשך אחרי נשים ואחרי חלומות התעשרות. בסמוך אליהם מתגוררת משפחה שדווקא מדגימה הצלחה – האב צ'ארלי והבן ברנרד, שניהם מצליחים בתחומם. צ'ארלי גם תומך בסתר בוילי, שמתקשה להביא את עצמו להודות בפני אשתו שכבר אינו מקבל משכורת. מכיוון שלינדה משוכנעת שוילי מתכוון להתאבד, ומכיוון שהיא מאפשרת את אשליותיו, היא מנסה לפייס בין האב לבניו ושולחת אותם לאכול ארוחה משותפת בלעדיה. הפי פחות או יותר משתף פעולה. ביף, שמודע מאוד לנזקי חוסר התקשורת בינו ובין אביו, בעיקר מכיוון שנכשל במבחן בסיום התיכון ולא הפך לכוכב ספורט ולאקדמאי כפי שתוכנן עבורו (בהמשך מתברר מה באמת שבר אותו), עושה מאמצים לנהל עם האב שיחה כנה, אך מאוחר מדי.

וילי הוא אדם שבור, וכדי לא להתמודד עם כשלונות ההווה הוא בורח אל העבר. הוא שבור בגלל המנגנון הקפיטליסטי שבתוכו ומכוחו פעל כל השנים, ושהקיא אותו כשחדל להביא תועלת. הוא שבור בגלל שלא הצליח ליצור קשר של ממש עם בניו, שמהם, ובעיקר מביף הבכור, ציפה, ועדיין מצפה, להיות כוכבים, והוא אינו מסוגל לראות בהם מבוגרים עם העדפות משלהם. הוא שבור בגלל שפגע במו ידיו ביחסיו עם אשתו. הבלבול שלו בין גדולתו – המדומיינת ברובה – בעבר למצבו הירוד בהווה יכול להתפרש כמשבר נפשי, אבל אולי גם כתחילתה של דמנציה. קשה מאוד אחרי שנים של חוסר תקשורת, חוסר אמון וחוסר הערכה, לשקם קשר שנשבר, בעיקר כשכבר אין עם מי לדבר. כפי ששם המחזה מודיע, הסוכן הנוסע לשעבר עתיד למות, ומה שנשבר בין האב לבני ביתו לא יתוקן.

אני מעדיפה לקרוא פרוזה, לא מחזות, אבל כשמחזה כתוב היטב, וזה המקרה כאן, גם המינימליות התיאורית אינה פוגמת בעוצמתה של העלילה. יתרה מזו, למרות שהמחזה נכתב ב-1949 הוא רלוונטי ועכשווי, ולא בכדי הוא שב ועולה על הבמות בארץ ובעולם.

צובט לב ומומלץ בהחלט.

Death of a Salesman – Arthur Miller

אור-עם

1949 (1986)  

תרגום מאנגלית: דן אלמגור

"השתלטות עוינת" הוא הראשון בסדרת ניק הלר. הבלש, איש הכוחות המיוחדים בעברו, פותח בתיאור חקירה שהוא עובד עליה – היעלמותו של מטען מתוך מטוס שהמתין לפריקה, וממשיך בקריאה שקיבל מאחיינו אחרי שאמו הותקפה ואביו נעלם. רוג'ר, אחיו של ניק, שאתו היה לו קשר רופף בלבד, הוא האב הנעלם. עם אשתו של רוג'ר, לורן, ועם בנה גייב, יש לו קשר קרוב יותר, והוא נחלץ להגן עליהם ולנסות לפענח את שעלה בגורל אחיו. במהרה יגלה שכוחות משמעותיים עד לדרגים גבוהים מעורבים בפרשה.

התעלילה שגרתית למדי, מותחת במידה, מציעה פיתולים, לעתים צפויים לעתים מפתיעים, נעזרת בטכנולוגיה מפותחת ובתאים האפורים. הדמויות די סטראוטיפיות – אשה עם סוד, בן-עשרה מסוגר אך רגיש, אב נוכל בכלא (אביהם של רוג'ר וניק), גאונית מחשבים, מזכירה נאמנה, פרנואיד מתבודד. מה שמציל את הספר משקיעה בבנאליה הם האזכורים של מקרים שכנראה קרו באמת. שנים-עשר מיליארד דולר הוטסו לעירק במלחמת המפרץ, רובם נעלמו בהעדר פיקוח הולם; בסביבות חמישים אלף איש נכללו ברשימת אסורים לטיסה בתוך ארצות הברית אחרי התשעה באוקטובר; ארצות הברית ביצעה שורה ארוכה של מה שנקרא מעצרים חריגים, כלומר חטיפת אנשים למטרות חקירה, לפעמים בעינויים, תוך התעלמות מחוקי מדינות המקור; שארל בלונדין הלך הלוך וחזור על חבל מעל הניאגרה במחצית המאה התשע-עשרה; חברת פלדין שבספר היא בת דמותה של בלאקווטר, חברה שהעסיקה צבא של שכירי חרב שלחם לצד הכוחות האמריקאים הסדירים, משוחרר מחוקים שהגבילו את הצבא; ועוד. מרשימת התודות הארוכה בסופו של הספר ניתן ללמוד על התחקיר המקיף שהסופר ערך לקראת הכתיבה. היה לי מעניין – ולעתים מטריד – לחפש מידע נוסף על פרטי העלילה האלה.

בשורה התחתונה – ספר סביר לסוגו.

Vanished – Joseph Finder

ידיעות ספרים

2009 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

"המעשה הנכון" מסופר מפיה של לליב, אמה של רז, שמתעוררת בעצלתיים בבוקרו של השבעה באוקטובר, ומוצאת בטלפון הודעה לקונית מבתה, "אני בסדר". הלילה הרגוע מתחלף בבוקר מסויט, שבו היא מיוסרת מרגש האשמה על שישנה בזמן שבתה נמלטה על נפשה מיריות המחבלים, ובעזרת אחיה התאומים היא מנסה ליצור איתה קשר, לגלות מה עלה בגורלה. בהמשך היום ייוודע לה שבמהלך המנוסה צעירה בשם שקד שאלה מרז את הטלפון כדי להתקשר לאביה, ובצירוף מקרים תגלה לליב שהאב, נגב, הוא אהוב נעוריה. לליב, אשה פסיבית למדי, שדי הניחה לחיים לסחוף אותה תוך שהיא תוהה מה היתה עושה "ענבל", דמות אלטרנטיבית שלה והופכית לה, נוטלת סוף סוף יוזמה מתוך רצון לעשות את "המעשה הנכון", וחוברת אל נגב בחיפושיו אחרי בתו שיום אחר כך היא עדיין נעדרת. רוית ראופמן לוקחת את לליב אל מחוזות האימה של בני המשפחה והחברים המבקשים כל בדל מידע על יקיריהם, אל הכאוס של חוסר הידיעה, של חוסר הארגון הממוסד, של ההתארגנויות הפרטיות להושיט סיוע.

השבעה באוקטובר, עם כל חריגותו ואימתו, אינו יום נפרד לעצמו, אלא חלק מן ההיסטוריה הישראלית. "רק הבוקר יצאתי מכאן, אבל היום שחלף נשא איתו את כל תולדות העם. על כל ניסיו ואסונותיו. ועל מוראותיו. ועל פקקי התנועה שלו", היא כותבת בסופו של היום הבא. גם לליב ונגב אינם רק אינדיבידואלים, אלא חלק מן המרקם החברתי הישראלי אז ועכשו. לליב גדלה עם סיפוריה של אמה על חייהם של הוריה החלוצים, על היותה של האם בת ראשונה בקיבוץ, על השתלבותה בפלמ"ח ובקרבות מלחמת העצמאות. שמו של נגב ניתן לו על ידי אביו שלחם עם חטיבת הראל בנגב בשלהי המלחמה. את ההיסטוריה שלהם לליב מספרת – יותר ממספרת, חיה – לא במקביל אלא במשולב עם כל מה שעובר עליה בשני הימים באוקטובר. סיפור על דרך ההשוואה ועל דרך ההנגדה. יש משהו גדול מן החיים בסגנון "מאיר שלוי" (במובן החיובי שלו) בתיאור עלילות הדורות הקודמים, וגם בכמה צירופי מקרים שמזדמנים לאורך השנים, כי כך חווה אותם לליב וכך נמצאת לה משמעות. היא לא תהיה אותו אדם אחרי הימים האלה.

אפשר להרחיב את הדיבור על אלמנטים מעניינים בספר, כמו הכפילות, התאומוּת, שמתגלה במספר מופעים, החזרתיות על כמה משפטים לאורך הדורות, תכונות אופי שעוברות מבלי משים מאשה לבתה ולנכדתה ולנינתה, לעתים דומיננטיות, לעתים צצות במפתיע. אלה ואחרים יוצרים את המרקם הקושר יחדיו עבר והווה, אם ובת, איש ואשה, ומרכיבים את הפסיפס ההיסטורי והעכשווי הכרוכים לבלי הפרד.

אודה ולא אבוש, אני סקפטית. ולכן, כשהתרשמתי מתיאורו של הספר שמדובר בהתעוררות של אהבה מן העבר על רקע ארועי השבעה באוקטובר, הנחתי, למרות ההמלצות, שאין סיכוי שישא חן בעיני, שיש סיכוי סביר שיכעיס אותי, שאחשוב שהסופרת תופסת טרמפ על האסון. באתי אל הקריאה מוכנה לויכוח. לכך יש להוסיף את תחושת המיצוי שלי מספרים שמתנהלים במקביל בעבר ובהווה, שיטה סיפורית שהפכה לאופנה למרות שלעתים קרובות מאוד אין בה צורך כלל. אז באתי אל הקריאה גם עם תחושה מוקדמת של חוסר נחת.

טעיתי. מאוד.

רוית קאופמן כתבה בכשרון וברגישות ספר מושקע ומשכנע, הן בהיבט הפרטי והן בראיה ההיסטורית. אני שמחה שהחשדנות המוקדמת שלי לגביו הופרכה כליל, ואני בהחלט ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2026

שמחה שטראסה נולד וגדל בקיבוץ, בן לאם ניצולת שואה, ששמה – שטראסה, רחוב – ניתן לה כשנמצאה עזובה ברחוב בתום המלחמה. שמחה הוא אדם חריג, איטי, חולמני, דבק בהרגלים, מחשבותיו מתפזרות לכל הכיוונים. אחרי מותה של אמו הוא מרגיש בודד מתמיד, מבולבל מתמיד. הוא כבר אדם מבוגר – הילדה הבלונדינית שבה היה מאוהב בבית הספר היא כבר סבתא ששערה מלבין – והוא עדיין מוטרד בשל זהותו העלומה של אביו.

שמחה הוא אמנם יוצא דופן, לפעמים דחוי, רוב הזמן בלתי מובן, אבל הקיבוץ אינו נוטש אותו. הוא אחראי על המחסן, שם הוא שוהה רוב היום לבדו. צמודה אליו אביגיל, לשעבר חברה לכתה וכעת מטפלת בקשישים בבית האבות המקומי וגם בשמחה. השכן בבית הסמוך, שאשתו נטשה אותו, שומר אתו על קשר חברי. דמות משמעותית אחרת בחייו היא נסטיה, שמגיעה לנקות את ביתו ומשתפת אותו במה שהיא לומדת בשיעורים לקראת גיור. במיוחד מציתים את דמיונו הסיפורים הניסיים על קפיצת הדרך. כי שמחה לא מוכן לוותר על החיפוש אחר אביו, ואולי אם יתאמץ יזכה גם הוא לנס שכזה, גם אם אינו יודע היכן לחפש.

וישנם בעלי החיים שנפשו קשורה בנפשם, החתול שרגא והחמור לואי. וישנם גם, מן הצד השני, אנשים שלוטשים עין אל ביתו, ובני נוער שמקימים זולה רועשת סמוך למחסן.

וישנה התחושה הברורה שחברי הקיבוץ יודעים אודותיו משהו שהוא אינו יודע, ואין לו מושג במה מדובר ואיך לברר זאת. כששכנו מתייחס לכמה מן השמועות בעניינו הוא מציע לו להרפות, כי "בסוף זה הכול סיפורים ואנחנו בוחרים לפי איזה סיפור אנחנו רוצים לחיות", אבל שמחה רוצה תשובות, זקוק לתשובות.

טליה גולדמן כלב כתבה ספר קצר, עדין מאוד, על אדם שאולי לא היינו מעיפים בו מבט נוסף אם היה נקרה על דרכנו, אבל הוא עולם ומלואו, מתנהל כמיטב יכולתו בעולם מבלבל, ונוגע מאוד ללב. בהחלט מומלץ.

פטל

2026

אמו של שמחה היתה מכורה לנגינתה של הפסנתרנית והמנצחת מיצוקו אושידה, בעיקר לביצועים שלה ליצירות של מוצרט. לכבודה, הנה אושידה בביצוע לקונצרט לפסנתר מספר 3 של בטהובן

כשנינה היתה בחורה צעירה נכבשה אוקראינה מולדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. הארוע הטראומטי הזה, אחד מרבים שחוותה, הטביע את חותמו על חייה למשך שנים. בעיני סטלין החיים תחת הכיבוש היו כתם מביש. היא התקשתה להתקבל ללימודים, הקידום שלה נעצר, ונאסר עליה לקבל דרכון ולצאת מהארץ לכנס מקצועי, "רק משום שלפני שלושה עשורים, לנינה הצעירה והיתומה לא הייתה דרך להתפנות מקייב".

יֶפים, מי שיהיה בעלה, סומן בכתם מביש אף יותר. כשפרצה המלחמה הוא שירת כתותחן. לאחר קרב, שבו איבד שתי אצבעות, נפל בשבי הגרמנים. מכאן ואילך, במשך שנות יסוריו בגרמניה, נאלץ להתמודד לא רק עם קשייו כשבוי רוסי, אלא גם עם ההכרח להסתיר את יהדותו. תחילה היה עצור במחנה שבויים, שם היה קרוב להפוך ל"דוחודיאגי [ברוסית: אדם או בעל חיים רזה מאוד, חלש, מותש או גמור מחוסר אוכל ומחלה] שבסלנג המקומי של המחנה משמעו 'מקרים אבודים' – צללים של הגברים שהם היו פעם, עם עיניים חלולות ורק עתיד אחד אפשרי". יחד עם חבר הצליח להמלט מן המחנה כשנודע להם שהם עתידים להיות מגויסים לכוח רוסי שאמור לשתף פעולה עם הגרמנים. כשנתפסו העמידו פנים שהם אזרחים רוסים שהובאו לגרמניה כעובדים בכפיה, ואת שארית המלחמה העבירו כפועלים, ללא תשלום, כמובן, עד שנפרדו דרכיהם. כשהצבא האדום הגיע למקום בו שהה יפים, הוא סיפר בכנות את שעבר עליו, והבין שהוא מסומן כפחדן וכבוגד. "ככלות הכל, הם העבירו את המלחמה בגרמניה בזמן שפטריוטים אמיתיים נלחמו למען המולדת, אז הם ודאי פחדנים, ואין ספק שהם מעוררים חשד". אלמלא היה הצבא זקוק לאנשים, מן הסתם היה נשלח ללא דיחוי לסיביר. יפים הצטרף אל הכוחות שעלו על ברלין, ומרגע זה ועד סוף ימיו התקבע בקרב כל מכריו, כולל אשתו וילדיו, המיתוס של "אבא הגיע לברלין". השנים שבין שירותו כתותחן להגעתו לברלין הפכו לסיפור מטושטש של קרבות. המדליות שלכאורה קיבל, כך סיפר, אבדו בדרך חזרה. חבר, קומיסר לשעבר שהיטיב להכיר את המשטר הסובייטי, הציע לו להמלט למערב ולא לשוב לביתו, אבל יפים רק רצה הביתה, אל הוריו, אל ארבעת אחיו החיילים, אל אחותו, בלתי מודע למה שעלה בגורלם בקרבות ותחת השלטון הנאצי שנתמך בכוחות מקומיים. ארבעים שנה אחרי שובו, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו, שב העבר המוסתר לרדוף אותו. הקג"ב לא שכח דבר. אחרי מותו מצאו בני משפחתו מכתב שכתב אל חוקרי הקג"ב, ולמדו לראשונה עם איזה סוד נאלץ לחיות כל ימיו, סוד שאילו היה נחשף היה מכתים לא רק אותו אלא משפיע על חייהם של צאצאיו לדורותיהם.

נינה ויפים הם בני דמותם של סבתה וסבה של סשה וסיליוק. סבה אכן הסתיר סוד דומה כל ימיו. בפיה של סבתה הסופרת שמה את המחשבה כי "אולי כל הדור שלהם לא היה צריך לשמור על סודיות כזאת. אולי הם בעצם היו צריכים לדבר על כל הדרכים המסובכות שבהן שרדו. על הניואנסים של חיים אמיתיים שלא היו יפים דיים להיכנס אל ספרי ההיסטוריה", והיא אכן, בערוב ימיה, כתבה את זכרונותיה בפרטי פרטים. על בסיס שני אלה, מגובה בראיונות עם בני משפחה ובתוצאותיהם של תחקירי עומק, כתבה וסיליוק את הספר הזה. דרך סיפורם של השניים היא מתארת את ההיסטוריה של אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כולל ההולודומור (הרעב הגדול), תחת הכיבוש הנאצי, כולל רצח העם היהודי, שוב תחת רוסיה הפרנואידית והאבסורדית, אחרי התפרקות ברית המועצות וההתפוררות החברתית שבעקבותיה, ועד המלחמה של ימינו ("האידיוטים בממשלה שלנו לא מצליחים להמציא סיבה אחת טובה לכך שצעירים מתים במלחמה עם אוקראינה, אז הם צועקים שטויות על נאצים ומנסים לקשר בין שתי המלחמות האלה כדי לעורר תחושת פטריוטיות"). הספר נפתח בנינה ויפים הצעירים, כל אחד בנפרד, ומסתיים בילדיהם ונכדיהם שבחרו בפתרונות משלהם למצוקה, כולל בחירה באמונה דתית (נינה הנוצרית ויפים היהודי היו אתאיסטים. בנם אנדריי, הנשוי ליהודיה, בחר בנצרות למרות שהרשויות דכאו את המאמינים), מעבר מדונצק באוקראינה למוסקבה, והגירה לארצות הברית.

קשה להאמין שהספר החכם, המקיף והמרגש הזה הוא ספר ביכורים. סשה וסיליוק כותבת בכשרון גדול, בעומק רגש אך באיפוק, מיטיבה להכנס לנפשות גיבוריה וגם לתאר את התמונה הפוליטית-חברתית הכוללת דרך זוית הראיה של האנשים שחיים ומפרכסים בתוכה. מומלץ ביותר.

Your Presence in Mandatory – Sasha Vasilyuk

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: תם פררו

כותרת משנה: הסהר והפירמידות בין פולקלור לאגיפטולוגיה

בעז שושן בוחן בספר זה כיצד דווחו כותבי ערבית לדורותיהם על השרידים הקדומים של מצרים. האם נתנו עליהם את דעתם? מה ידעו עליהם? כיצד פירשו את מה שידעו, אם ידעו? האם היתה קיימת רציפות תודעתית היסטורית בין הפרעונים למצרים גם לפני ההתעוררות הלאומית? כיצד קרה שבמשך תקופה ארוכה מאוד היתה האגיפטולוגיה נחלתם של זרים? ושאלות נוספות בהקשר זה. אקדים ואומר שהספר נישתי למדי: חוקרים בתחום אולי ירגישו כדג במים בתוך אינספור הפרטים. כקוראת בלתי מקצועית קצת הלכתי לאיבוד בתוכם, בעיקר מחוסר ידע, אבל גם כך הצלחתי לדוג מספר עובדות מעניינות.

אם להתבטא באופן כללי, הכתיבה הערבית המוקדמת על ההיסטוריה הקדומה של מצרים היתה, כפי שנכתב בכותרת אחד מפרקי הספר, "בין (פסבדו) תנ"ך לפולקלור".היו שקבעו את ראשית ההיסטוריה המצרית לזמנם של בני נוח, היו שהרחיקו את ההיסטוריה אל התקופה שטרם המבול. הכתיבה הושפעה ממיתולוגיות חיצוניות, מפרשנויות של התנ"ך, ובתקופת האסלם גם משיקולים של אמונה, כלומר יחוס נבואות בדבר התרחשויות אסלמיות עתידיות לממצאים היסטוריים. ההירוגליפים, לדוגמא, תורגמו לערבית, תרגום שלמותר לציין לא היה קשור בשום דרך לתוכנם האמיתי, ונוצלו כדי לקשר בין ההיסטוריה העתיקה לדת ההווה. בין שאר חוקרים מוזכרים בספר בהרחבה שניים – מוחמד אל אדריסי ויאקות אל חמאווי, אנשי אשכולות בני המאות ה-12 וה-13, שהותירו אחריהם מחקרים גיאוגרפים והיסטוריים רחבי היקף. כתביהם היו לא רק מחקריים אלא גם בעלי אופי של מדריך מוסרי. כך, לדוגמא, אדריסי "השליך מההתפעלות המתחייבת לנוכח מראה הפירמידות על הטבע האנושי בכלל. מי שמסוגל להתפעל מהן הוא בעל נפש בריאה, ומי שלא זקוק לטיפול רפואי. דרכו אליהן תירשם לזכותו, והיא נחשבת כאחד ממעשי החסד".

רבים מן הכתובים המוזכרים בספר אבדו עם השנים, ואנו יודעים על קיומם רק מאזכורים שלהם בספרים מאוחרים יותר. גם על מבנים מצריים קדומים שלא שרדו אפשר למצוא פרטים רבים במחקרי התקופה, בין אם הכותבים ראו אותם במו עיניהם ובין אם למדו עליהם ממחקרים קודמים. סיבות רבות יש להיעלמותם של מבנים קדומים, ביניהן הנחיות משיקולי דת לסתום את הגולל על אתרים פגאניים, שוד אוצרות ונדליסטי, שימוש במבנים כחומר גלם לבניה חדשה, ועוד.

"דבר אחד ברור עולה מתוך החומרים השונים בספר זה ומעוד רבים אחרים שלא נכללו בו: בראשית המאה ה־19 היה הידע המסורתי על מצרים ועתיקותיה מצבור של סיפורים ותמונות היסטוריות עשירות אך לרוב נעדרות כל בסיס עובדתי. בזאת אפשר היה להיווכח בבהירות לכל המאוחר במועד כלשהו במהלך המאה ההיא, לנוכח ממצאי האגיפטולוגיה המערבית המתפתחת". בתקופה העותומאנית, אם לשפוט על פי מספר הכותרים בנושא, הענין בעתיקות מצרים הקדומה פחת עד מאוד. האגיפטולוגיה המדעית החלה לפרוח עם מסעו של נפוליאון למצרים ב-1798, כשהתלוותה אליו משלחת גדולה של אנשי מדע. מאז ועד ההתעוררות הלאומית המצרים בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה המחקר נתון בידיהם של האירופאים, שגם ניכסו לעצמם את כל הממצאים שיכלו לשנע.

כבר בשלהי המאה ה-19 היה מי שקישר בין המולדת המצרית לעברה הקדום, וקולות אלה גברו בתחילת המאה ה-20. "לדידם, שורשיה ההיסטוריים של האומה המצרית נעוצים בתקופת מלכי מצרים הקדומים. ההיסטוריה המצרית אינה ניתנת לחלוקה, והיא מושתתת על סך כל תולדותיו של עמק הנילוס משחר ההיסטוריה". אבל עברו עוד שנים לפני שהמצרים השתלבו בתחום האגיפטולוגיה ולפני שמצרים החלה לעמוד על כך שממצאים ארכיאולוגיים לא יוצאו ממנה. הדומיננטיות האירופאית בתחום נחקרת כחלק מן הקולוניאליזם, אך כפי שהכותב מציין גם למצרים היה בכך חלק, כשויתרו במשך שנים על העיסוק המחקרי, לא פיתחו תנאים הולמים לטיפול בממצאים, ונטלו חלק פעיל בשוד העתיקות. המנהל המצרי הראשון של מוזיאון קהיר נכנס לתפקידו ב-1941, ותריסר שנים אחר כך מונה לראשונה מנהל מצרי לרשות העתיקות.  

"האסלם ומצרים הקדומה" הוא ספר מקיף, עתיר ידע, שידבר בעיקר אל אנשי מקצוע אך גם אל קוראים סבלניים אחרים. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ על ספר נוסף של בעז שושן, "ויקטוריאנים על הנילוס".

רסלינג

2026

בסיום הסקירה המאוד לא אוהדת שלי על "הסוד של עוזרת הבית" כתבתי באופן נחרץ למדי כי מבחינתי זו היתה היכרות ראשונה ואחרונה עם יצירתה של פרידה מקפדן. מאז שמעתי כמה דברים לאו דווקא רעים על כתיבתה מפיה של קוראת שאת דעתה אני מעריכה, ואם כי אין לי כוונה לקרוא ספרים אחרים מאותה סדרה, חשבתי לנסות לגלות שוב למה הסופרת זוכה לפופולריות. "הקולגה", שאינו חלק מסדרה, נבחר כמקרה מבחן.

זהו סיפורן של שתי נשים, נטלי ודון. נטלי היא אשה יפה, חברותית, מושכת, אשת מכירות מובילה בחברה של תוספי תזונה. כשהיתה בגיל העשרה היתה, כמובן, הילדה הכי פופולרית, וגם כעת היא מעין "מלכת הכתה" בגרסה למבוגרים. דון היא ההופכית שלה. היא מוזרה, מזניחה את הופעתה, מתקשה לחלוטין ליצור קשרים חברתיים, דבקה במנהגים קשיחים (ארוחות בצבע אחד, הקפדה פדנטית על לוח זמנים, כולל זמן לביקור בשירותים, וכיוצא באלה), טובה במספרים ועוסקת בניהול חשבונות באותה חברה. ואם באלה לא די כדי לסמן אותה כמוזרה, היא אובססיבית לצבים. שתי הנשים יושבות בתאים סמוכים בחלל העבודה הפתוח. כשהעלילה נפתחת, נטלי תוהה כיצד קרה שדון, שאף פעם אינה מאחרת ואינה מחסירה שעת עבודה, עדיין אינה נמצאת במשרד. שיחת טלפון מטרידה, שבה היא שומעת את דון קוראת לעזרה, גורמת לנטלי דאגה, שאיש מלבדה אינו שותף לה. כשיחלפו השעות, ודון לא תגיע לפגישה שהיא עצמה זימנה עם מנהל החברה, נטלי תצא לחפש אותה בביתה, ומשם הכל יילך ויסתבך.

באמצעות הסיפור הכרונולוגי, ובאמצעות הקפיצות לעבר שיחשפו עוד ועוד פרטים מטרידים על שתי הנשים, הסופרת בונה סיפור דינמי, מתעתע ומותח, שמצליח להפתיע לכל אורכו ממש עד הסיום. הספר העביר לי בכיף מספר שעות, ולכן (להפתעתי, בשל הנחרצות שהוזכרה בפתיחה) אני ממליצה עליו.

The Coworker – Frieda McFadden

ספר לכל

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: מרים שפס

רדקליף הול היתה סופרת אנגליה, שפעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הידוע בספריה (אודה שלא שמעתי עליו קודם) הוא "תהום הבדידות", רומן לסבי שמתאר את חייה של אשה שכבר מילדות ניכרו בה סימני מה שהסופרת מכנה "נטיה הפוכה מוּלדת". בהקדמה לסיפור "מיס אוגילבי מגלה את עצמה", אחד משלושת הסיפורים בקובץ זה, שפורסם לראשונה אחרי "תהום הבדידות" למרות שנכתב לפניו, הסופרת כותבת כי ניתן למצוא בו את הגרעין של חלקים מן הספר.

מיס אוגילבי, הבכורה משלוש בנות, היתה יוצאת דופן במשפחתה. בילדותה נמשכה למשחקיהם של הבנים, בהתבגרותה דחתה את רעיון הנישואים. אחרי מותו של אביה היא מילאה את תפקיד ה"גבר" במשפחה, זו שאליה פונים עם כל בעיה ובטוחים שהיא תפתור אותה. אחרי מות אמה הוטל עליה הטיפול באחיותיה המפונקות והחולניות שלמגינת לבן לא הצליחו להנשא. חייה נראו לה משמימים, עד שבהגיעה לגיל חמישים ושמונה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וסוף סוף נוצרה עבורה ההזדמנות לעשות משהו משמעותי. זה דרש מאמצים והשתדלויות, אבל בסופו של דבר שירתה במשך כמה שנים כמפקדת על יחידת נשים אנגליות בצבא הצרפתי, יחידה שעסקה בעיקר בטיפול בפצועים. כך גילתה מיס אוגילבי את עצמה בפעם הראשונה. ואז הסתיימה המלחמה – ובכך נפתח הסיפור – וההזדמנות הנדירה התפוגגה. "מיס אוגילבי האומללה ישבה ברכבת, קודרת כל כך במגפי הצבא הגבריים והכומתה! אומללות הן כל המיס אוגילביות שחזרו מהמלחמה עם הירכיות, המגפיים הצבאיים והאשליות הילדותיות שלהן! מלחמות באות ומלחמות הולכות, אבל העולם אינו משתנה: הוא תמיד ישכח חוב שלדעתו אין זה הולם לזכור אותו". כעת היא צריכה לגלות את עצמה שוב. הסופרת שמה בסיפור דגש על הזוית הלסבית, אך במידה רבה זהו סיפורן של נשים בכלל באותה תקופה, לאו דווקא אלה שבחרו להתגייס. נשים בהמוניהן מילאו את השורות של הגברים שגויסו במפעלים ובמקומות עבודה אחרים, וכשהמלחמה הסתיימה נדחקו חזרה ל"מקומן".

אני מדלגת אל הסיפור השלישי (כי אהבתי במיוחד את השני, אז אשמור אותו לסוף). "על ההרים" הוא סיפורם של שני אחים שהקשר ביניהם היה מאז ומתמיד עוצמתי, ואהבה של אמת שררה ביניהם. נדמה ששום דבר אינו יכול לפגוע בקשר הזה, אלא שאז אחד האחים, טינו, מתאהב באשה, ומלחמת חורמה ניטשת בינה ובין מתאו, האח השני, על לבו של טינו, שרוצה להחזיק בשתי האהבות. "מתאו לא אמר הרבה אך בכל זאת עמד על משמרתו, והקפיד לא להתרחק מדי מאחיו. הוא עזר לו לשמור על הדבר החיוני ביותר – לא להפסיק לאהוב אותו ולו לרגע. אולי היה עדיף לוּ יכול היה לעשות זאת, אך אין לדעת – הקשר היה אמיץ כל כך… ובינתיים המשיך טינו לִרְצות את שניהם; את האחת רצה בתשוקה, את השני רצה באהבה שטוהרה נסך בה את עוצמתה האדירה". מכיוון שהסיפור נפתח בבשורה על מותם של שני האחים, ברור ששום דבר טוב לא יצמח מן המלחמה המיותרת הזו, שרק הולכת ומקצינה עד אבסורד.

שני הסיפורים הללו כתובים היטב ובדקות אבחנה, אבל לטעמי הסיפור השלישי בקובץ, "פרוליין שוורץ", עולה עליהם. גם כאן, כמו מיס אוגילבי, הגיבורה היא אשה מבוגרת, בודדה, בלתי מובנת, הפעם בגלל היותה זרה – גרמניה באנגליה – ובגלל ביישנותה. פרוליין שוורץ היא מורה לגרמנית, ומתגוררת במלון קטן בלונדון בו מתגוררים דיירי קבע נוספים, שאיתם היא מתקשה ליצור קשר בגלל אופייה. "פרויליין שוורץ היתה חברה של העולם כולו, דבר שכמובן עורר בה הרגשת בדידות, כי לעולם לא היה זמן לפרויליין שוורץ, והוא גם לא הביע ולו שמץ של רצון בחברוּת שלה". הדיירים האחרים אינם עוינים אותה, אינם דוחים אותה, הם פשוט אינם שמים לבם אליה. ואז פורצת המלחמה, והאשה השקטה הזו מסומנת כנציגת האויב הגרמני השנוא. "ועכשיו הסתנן לתוך עיניהם של האנשים הללו, השקטים והרגילים, מבט שהיה אכזרי להפתיע; מבטו של הצייד הסוגר על טרפו, ערני, דרוך מתוך תחושת כוח – הכוח להכניע חיים במעשה ההריגה; ואילו לעיניה החיוורות של פרויליין שוורץ חדרה ההבעה המבולבלת, המתריסה של הניצוד. ואז כשלה פרויליין שוורץ, שגתה שגיאה מגוחכת יותר מכל שגיאותיה קודם לכן. בכמיהתה הכנה לשלום עלי אדמות, באמונתה הכנה שכל בני האדם אחים, במצוקתה הכנה בגלל סבלות המלחמה, היתה מוכרחה לנסות להסביר לנוכחים שם שהיא לא רק מבקשת ידידות, אלא גם מציעה להם את ידידותה. אבל הם לא הבינו; הם ראו בכך עלבון, כי אבוי, בעולם הזה, לעיתים רחוקות בלבד זהו מעשה נבון להושיט את ניצב החרב במקום הלהב". לאן תוביל העוינות הלאומית הזו שקיבלה פנים אישיות כל כך? את זאת מתארת הסופרת בהמשך.

קובץ בן שלושה סיפורים כתובים בכשרון ונוגעים ללב, מתורגמים יפה על ידי רעות בן יעקב, ומלווים בעטיפה יפיפיה שאייר ועיצב דן שריד – בהחלט מומלץ.

Miss Ogilvy Finds Herself – Radclyffe Hall

אפרסמון

2026 (1926, 1934)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב