סקירות ספרים

"המתנדב" הוא סיפורו ההרואי של ויטולד פילצקי, לוחם מחתרת פולני. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצטרף ויטולד לכוחות הלוחמים בצבא הפולש, ולאחר שכיבוש פולין הושלם הקים את אחת המחתרות הראשונות. מאוחר יותר הצטרפו אנשיו אל הארמיה קריובה, הארגון הגדול יותר. ויטולד עצמו, שהיה אז נשוי ואב לשני ילדים קטנים, נלכד במתכוון באחת האקציות, כדי להגיע לאושוויץ, שבספטמבר 1940 עדיין לא שימש כמחנה השמדה, לארגן שם מחתרת פולנית, ולהעביר אל המערב דיווחים על המתרחש במקום. מול עיניו הפך המחנה, שעד אז היה עבור הפולנים מעין חור שחור שאליו נשלחו אסירים פוליטיים וממנו לא שבו, למקום שבו נטבחו שבויים סובייטים, ומיד לאחר מכן למרכזה של התכנית להשמדת העם היהודי, והוא דיווח על כך וביקש לעצור את האסון.

מספטמבר 1940 ועד אפריל 1943, קרוב לתשע-מאות וחמישים ימים, פעל ויטולד באושוויץ. כוחותיו מנו כמה מאות אנשים, שאמנם לא יכלו לבצע מרד של ממש, בין השאר משום שהמחתרת בחוץ לא אישרה זאת, אבל ההתארגנות הזו עודדה את רוחם ואנשיה סייעו הדדית זה לזה. פה ושם הצליחה המחתרת הפנימית לגרום נזק, כולל ארוע של הדבקה מכוונת של מספר דמויות שנואות במחנה בטיפוס שגרם למותן. ויטולד ראה חשיבות עליונה בהעברת מידע החוצה. בתקופה בה עדיין שוחררו מדי פעם אסירים פוליטיים, השתמש בהם כבלדרים ששיננו את מסריו כדי להמנע מנשיאת מסמכים כתובים. כשהוסר איום הענישה הקולקטיבית במקרים של בריחה, סייע לכמה מאנשיו להמלט מן המחנה והטיל עליהם להעביר את מסריו. הוא נעזר גם בסייענים בודדים מן הכפר הסמוך. יתכן שבשלב כלשהו הצליחו אנשי המחתרת באושוויץ להרכיב מכשיר קשר ולהשתמש בו.

כבר באוקטובר 1940, כשבמסדר נמנו כחמשת אלפים איש בעוד מיספור הנכנסים הגיע לששת אלפים, נתונים שהצביעו על תמותה גבוהה, העביר ויטולד לבריטניה את המסר שהוא ואסירים אחרים מתחננים שמחסני הנשק במחנה יופצצו, גם במחיר חייהם. חלקם אולי יצליחו לברוח בחסות ההפצצה, וגם אם לא – למצער יבוא הקץ לעינויים המפלצתיים שחוו. במסריו הבאים, שתיארו את המצב ההולך ומחריף, חזר על הבקשה. לשווא.

"ויטולד מת באמונה שהוא נכשל בשליחותו," כותב הסופר באחרית דבר. "אני השתדלתי להראות שההפך הוא הנכון. בניגוד לכל סיכוי, הוא הצליח לשגר את המסרים שלו מאושוויץ. בעלות הברית, הן שלא הקשיבו לו".

למה מקבלי ההחלטות לא הקשיבו? לפעמים לא האמינו וחשבו שמדובר בהפרזה. לפעמים היו אדישים. לפעמים החליטו שאושוויץ הוא בעיה יהודית, או בעיה פולנית. לפעמים נדחקה עצירת ההשמדה לתחתית סולם העדיפויות – קודם יש לנצח במלחמה, אחר כך ייפתרו כל הבעיות האחרות. לפעמים, כמו במקרה של סטפן רובצקי, מפקד הארמיה קריובה, שאי-אפשר לחשוד בו באנטישמיות ובאדישות לגורל היהודים, נראה שהאחדות עם הלאומנים הקיצוניים היתה חשובה יותר כדי להצליח לשחרר את פולין. סיבות רבות ותוצאה אחת.

ג'ק פרווד'ר ערך תחקיר מקיף, שעליו הוא מספר מעט בסיום. הספר עוסק בפרטים הקטנים של היומיום וגם בתמונה הגדולה. הסופר אינו מוסיף דבר מדמיונו, ובמקרים השוליים שכן, הוא מסייג ב"יש לשער ש", או מציג אלטרנטיבות וסימוכין. לויטולד פילצקי היה כלל ברזל בכל מה שקשור למסרים שכתב בזמן אמת ולזכרונות שכתב אחרי שעזב את אושוויץ: "אסור שדבר כלשהו יופרז; אפילו הקטנה שבבדיות תחלל את זכרם של אותם אנשים טובים שקיפחו את חייהם שם". פרווד'ר אימץ את הכלל הזה כהנחיה.

הספר שופע מידע שלא הכרתי, נוקב בשמות אמיתיים של אנשי המחנה, שומרים ואסירים, ושל דמויות מחוץ לו, ומספק תמונה של אושוויץ מעיניו של מי שגם חווה את הזוועה על בשרו וגם מיקם את עצמו בתפקיד הצופה. בין מעלותיו הרבות של הספר, שתקצר היריעה מלפרט, יש לציין את ההתיחסות שלו למורכבות החיים באושוויץ. דוגמא בולטת לכך היא דמותו של ולדיסלב דרינג.

על דרינג שמעתי לראשונה באמצעות ספרו של ליאון יוריס, "משפט דיבה  QB VII". דרינג, ששימש כרופא מסייע בבית החולים במחנה, הוזכר ב"אקסודוס", בשם בדוי, כמי שהשתתף בביצוע שבעה-עשר אלף ניתוחים במסגרת ניסויים באסירים. בשל האזכור הזה הוא הגיש נגד יוריס תביעת דיבה, ויוריס כתב בתגובה את הספר על המשפט. גם שם הוסתר דרינג תחת שם בדוי, ותואר כמפלצת, אולי משום שיוריס באמת ראה אותו ככזה, אולי משום נקמה על התביעה או לצורך הספרותיות. המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. דרינג היה אחד מאנשי המחתרת, וסייע רבות בהצלת חולים ומחלימים שהיו מיועדים להמתה. לפעמים עשה זאת תוך סיכון עצמי ממש. ביו השאר סירב להמית חולים במו ידיו באמצעות זריקת פנול. כשויטולד חלה והיה על סף גסיסה ממש, דרינג הצליח להסתיר את מצבו ולהביא להחלמתו. דרינג גם היה זה שהצליח להשיג מכשיר רדיו לשימוש המחתרת. בו זמנית היתה לו אישיות שנויה במחלוקת, יתכן שהיה אנטישמי, והוא אכן השתתף בכמאה ושלושים ניתוחים מיותרים שרופאים אסירים אחרים סירבו להשתתף בהם. ויטולד, ואנשי מחתרת אחרים, היו צריכים ללמוד להכיל גם את הצדדים האפלים שבו.

"היתה למחנה דרך משלו לקלף יומרות ולחשוף את אישיותו האמיתית של האדם," כתב פרווד'ר. "אחדים – גלשו לביצה מוסרית", כתב ויטולד לאחר זמן. "אחרים – גילפו לעצמם אופי מהבדולח המשובח ביותר". והיו רבים אחרים מורכבים יותר.

ויטולד ברח מאושוויץ באפריל 1943 כשהעריך שיביא תועלת רבה יותר למחנה מבחוץ. הוא חבר לכוחות המחתרת, השתתף במרד בורשה לקראת סיום המלחמה, וכפטריוט פולני פעל נגד הכיבוש הסובייטי. במאי 1947 נעצר, ועד נובמבר אותה שנה עבר יותר ממאה וחמישים חקירות בעינויים. לאשתו ולגיסתו אמר על החודשים הללו: "אושוויץ היה משחק ילדים בהשוואה לזה. אני עייף מאוד. אני רוצה סיום מהיר". במאי 1948, מספר ימים אחרי יום הולדתו הארבעים ושבעה, הוצא להורג, אשתו וילדיו סומנו כאויבי המדינה, וסיפורו נשכח. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1990 טוהר שמו, וכיום הוא נחשב גיבור לאומי.

"המתנדב" הוא ספר מרשים ביותר. לא רק בזכות אישיותו של ויטולד פילצקי, אלא גם ובעיקר בזכות יכולתו של הסופר לצרף יחד את אינספור הפרטים המרכיבים את הסיפור לכלל תמונה מקיפה, מרתקת ומתסכלת, של התקופה. יש עוד כל כך הרבה לכתוב עליו, על כל מה שלמדתי ממנו, על האנשים הטובים המוזכרים בו וגם על הרעים, אבל עדיף לקרוא אותו בשלמותו. עמנואל לוטם תרגם מצוין, כרגיל, והספר מומלץ עד מאוד.

The Volunteer – Jack Fairweather

מודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

"מלכה בנשמה" הוא סיפורן של נשים בשכונת התקווה בשנות החמישים והששים. בין סיפוריהן של הנשים עובר כחוט השני סיפורה של נג'יה, ילידת עירק שהתייתמה בגיל צעיר משני הוריה. את אחיה הצעיר אספו אליהם קרובי משפחה. את הילדה, כדי להמנע מן הטרחה שבגידולה ובשידוכה העתידי, מסרו לזרים. בגיל צעיר נישאה לסעיד, גבר שנבחר עבורה. שנים אחר-כך, כשהיא מהרהרת בבחירות האהבה שעשו בנותיה, ושלא תמיד היו לרוחה, היא עומדת על ההבדל בין היכולת לבחור לבין נישואים מוסדרים. "היא הרי לא בחרה את סעיד, הוא בן אדם טוב, אבא טוב, היא לא אומרת, אבל בחרו לה אותו והיא ישר הסכימה, כי התרגלה שהחיים שלה מתגלגלים לאן שהם רוצים".

האמירה הזו, אודות החיים המתגלגלים לאן שהם רוצים, נכונה ולא נכונה. למעשה, הספר מציג דמויות של נשים שחיות בתוך מסגרת שפחות או יותר נכפתה עליהן, בין מטעמי מנהג ומסורת ובין משום מצוקה כלכלית שקשה להחלץ ממנה, אבל אינן מניחות לחיים המתגלגלים לגלגל אותן, אלא נוקטות יוזמה ועמדה בתוך גבולותיהן. על ויוויאן, בתה של נג'יה, שעזבה גבר בוגד, כותבת הסופרת, "ככה נשארה ויוויאן גרושה עם שתי תינוקות, חזרה לעבוד וזה לא היה קל, כי התרגלה לחיות כמו מלכה, אבל עכשיו היתה מלכה בנשמה, וזה יותר חשוב", והדברים תקפים לכל הדמויות שבספר, עוזרות בית וספריות ומוכרות בשוק ופרוצות מבחירה או בעל כורחן.

לגברים בחייהן יש חיים אחרים. חיים קשים, חיים של עבודה ומרדף אחרי פרנסה, אבל גם של הזדמנויות לרדיפה אחר חלומות וגם של אפשרות לשבירה. אחד מוצא מפלט מאסון בשתיה; אחר, שמתקשה למצוא עבודה בגלל פציעה, מסתגר בבית; שלישי, שחזר אדם שונה מהמלחמה, קם ומסתלק. זה אנושי להשבר, אבל הנשים אינן מאפשרות לעצמן את הזכות הזו, ובמקרים הנדירים שכן – יד אשה חברה מושטת לחלץ אותן ולהצביע על אפשרויות אחרות. "מי אני שייתן לך עצות?! ראית בעצמך מה קרה לילדים שלי! ובגלל זה אני אומרת לך נג'יה, יש גבול לכמה הבן אדם יכול לדאוג, עכשיו אנחנו צריכות לחשוב על עצמנו ועל החיים שנשאר לנו לחיות", אומרת ראשל לשכנתה וחברתה נג'יה, ומסייעת לה למצוא אופקים חדשים.

בין הדמויות הנשיות בספר, לצדה של נג'יה, נמצאות בנותיה – ויוויאן שכאמור התגרשה למרות הבושה הכרוכה בכך, ותהילה הצעירה שעובדת כעוזרת בית; מתוקה, יזמית ואשת עסקים בנשמה, שמנהלת ביושר ובמצפוניות קבוצה של פרוצות; סימון, שהחליטה לא לתת שוב לאף גבר להשתמש בה ולזרוק, והפכה את היוצרות; לילי, שהתחתנה מאהבה עם גבר מקסים, בנתה מספרה עצמאית במו ידיה, ומצאה עצמה מתמודדת עם יוצא צבא טראומטי; ומדליין, גם היא נשואה תחילה באושר, שמוכנה לעשות הכל כדי לפרנס את משפחתה ומשלמת מחיר כבד.

הספר אינו צבוע שחור-לבן. זה אינו ספר של נשים מול גברים. יחד עם הדמויות הנשיות כובשות הלב, מתוארות גם כאלה שלא, ובראשן טוֹבֶּה, אשה מרת נפש שממררת את חיי בעלה וילדיה, ויש לה רק מלים רעות לומר לכל סובביה. הגברים אינם נוכחים בספר כדמויות מדכאות. יש להם את הכוח להיות כאלה, וחלקם מנצלים אותו, אבל רובם בבסיסם מבקשים שלווה לעצמם ולמשפחותיהם.

זה גם אינו ספר של שכונת התקווה מול תל אביב השבעה, או במלים אחרות של מזרחים מול אשכנזים. יש תחושה של אפליה, של מי שהגיע מאוחר יותר ולא הצליח לקבל נתח שווה מן הצלחת הציבורית, ויש שמץ של גזענות. אבל יש גם משפחות מזרחיות בחלק השבע של החברה, ויש מצוקה נפשית גם בתוך הרווחה. בחנות הבשר בשכונת התקווה עובדת ניצולת שואה אשכנזיה, אינה מדברת עם איש, יושבת כפופה במשך שעות ומורטת נוצות. אֵם המשפחה, שאצלה עובדת תהילה, מאלצת אותה ללבוש תלבושת של משרתת ומעבידה אותה ללא הפוגה. אבל באותה רוח היא רודה גם בבנותיה, מאלצת אותן להתאמן שעות בנגינה. ברקע הרודנות הכפולה הזו מצוי השבר הגדול שחוותה כשחייה בגרמניה קרסו והחיים גלגלו אותה אל הלבנט.

העלילה מתרחשת ברובה בשכונה, אבל אינה מנותקת מארועי המדינה. הצנע, הסכם השילומים, מלחמת ששת הימים – אלה מעגנים את העלילה בזמן ובמקום, וכמובן נוגעים בחיי הדמויות.

למרות כל הקשיים והמשברים, הספר שופע אהבה, חמלה נעדרת שיפוטיות, ותקווה. נורה חורי חיים מלהטטת בהצלחה בין סגנונות הדיבור של הדמויות, ויוצרת עולם תוסס, מלא חיים, שדמויותיו נכנסות עמוק אל הלב.

מומלץ מאוד.

שתים בית הוצאה לאור

2026

"הבית שלנו" מספר על חייה של משפחה אחת בשתי נקודות זמן משמעותיות. בהווה, בשנת 2023, חייהם של חגי וגליה, זוג מבוגר, משתנים באחת בשל שבץ שתוקף את חגי. למזלם הגיעו למיון בתוך חלון הזמן שמאפשר להשיב במידה רבה את הגלגל לאחור, אבל מצאו עצמם עוברים מחיים של עצמאות פעילה לחיים של מחלה ושיקום. בעבר, בראשית שנות השמונים, השניים נמנו עם ראשוני הישוב נטף. כשגליה חשה אבודה במציאות החדשה שנכפתה עליהם, חגי, שכושר הדיבור חוזר אליו בהדרגה, מציע לה לכתוב על אותם ימים. המוטו שנבחר לספר, ציטוט מפיו של סטיבן קינג, משקף יפה את הקשר בין הסיפור ובין העבר, ההווה והעתיד: "הסיבה היחידה שמובילה אנשים לכתוב סיפורים היא כדי שיוכלו להבין את עברם ולהתכונן לתמותה עתידית".

סיפור ההווה הוא סיפור על הזדקנות, על בגידת הגוף, על ההשלמה בלית ברירה עם המגבלות שהזמן כופה, על הסתגלות וגם על חיפוש העצמי בתוך הדמות הנשקפת במראה ובתוך המציאות שבאה מבלי שהתבקשה. "אני לא רוצה להיעלם, להיות רק האישה המבוגרת הזאת מבית החולים, שעוזרת לאיש ההוא הנכה", חושבת גליה כשהיא מאזינה לאחת מאנשי הצוות בבית החולים. "פעם החזקתי תינוק על הידיים, והייתי לבד ופרצתי דרך. פעם שנינו בנינו בית. עכשיו, נדמה שאישה אחרת תופסת את מקום האישה שהייתי". היא יודעת שהיא צריכה להתיידד עם האשה האחרת הזו, שאין לה שום כוונה להסתלק ולפנות את מקומה למי שהיתה פעם. ההיאחזות באהבה היפה שבינה ובין חגי היא דרך אחת. גם הכתיבה היא אחת הדרכים שבהן היא מוצאת את עצמה.

סיפור העבר הוא סיפור על חיים צעירים, על התחלה, על התמקמות בתנאים לא נוחים מבלי להתייחס אליהם ככאלה, סיפור של טבע וריחות ומראות וטעמים, של תחושת בית, של הגשמת חלום. "היינו חבורה של צעירים שחלמה על כפר מבודד בטבע. היינו קהילה של אינדיווידואליסטים שבנו לעצמם כפר. זה היה עוד לפני שהשתרש המונח "יישוב קהילתי". פשוט רצינו מקום לעצמנו".

שני הסיפורים האלה, המשולבים יפה ובטבעיות זה בזה, כתובים היטב. קצת חבל שלא הסתפקה בהם, אלא שילבה כמה סיפורי משנה מפורטים מדי, כמו זה של מחנה הקיץ שבו הדריכה בארצות הברית, האהבה לבחור אמריקאי, החברה מן האוניברסיטה ועוד. אלה, לטעמי, תוקעים את העלילה ומוטב לו היו מקוצרים משמעותית או מושמטים (על כמה הבלחות של התחסדות עיוורת לא ארחיב, כי אנו פה בשביל הספרות ולא בשביל דיון בתפיסות עולם). השמות בספר אינם אמיתיים, אבל כמו בספרה הקודם, "ברכה", גם כאן הארועים שאובים מן הביוגרפיה שלה הסופרת.

ההווה של הספר מעוגן במציאות הישראלית של 2023. בני הזוג משתתפים באופן קבוע בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אבל מאמינים בעתיד טוב יותר, גם שלהם באופן פרטי לאחר תקופת השיקום, וגם של המדינה. ארועי השבעה באוקטובר וכל מה שארע אחריהם אינם נוכחים בספר, אבל לבו של הקורא, היודע מה עתיד לקרות בקרוב מאוד בעוד גליה וחגי שבים אל ביתם ואל שגרת חייהם הנינוחה, נחמץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

רוביק רוזנטל מספר בספר זה את קורות חייו מלידתו בנובמבר 1945 ועד היום. כפי ששם הספר מבהיר, הביוגרפיה שזורה לבלי הפרד בעיסוקו המתמיד בנושאים הקשורים בשפה העברית. היא שזורה גם בדעותיו ובעמדותיו של הכותב בשלל נושאים מן ההוויה הישראלית, והבחירה לא להסתפק בכרונולוגיה עובדתית הופכת את הספר לשונה בנוף האוטוביוגרפיות ולמעניין.

שני ארועים טרגיים הטילו צל כבד על חייו. ההתייתמות מאביו עוד לפני שמלאו לו חמש, ונפילתו של אחיו הצעיר גידי במלחמת יום הכיפורים. שני המתים נוכחים בחייו ובספר. לחווית השכול מוקדש פרק נפרד – ורוזנטל גם כתב עליו ספר, "האם השכול מת?" – ובו, בין השאר, התיחסות שנגעה ללבי לשכול ציבורי ולשכול פרטי. שיריו של גידי, שהיה אדם כותב, שזורים בפרק אודותיו.

גורם משפיע נוסף היה ה"גרמניות" של הוריו שהונחלה לו. ההיבט הזה הוא פתח לשאלות של זהות (יקית), וגם של כור ההיתוך, של גזענות, של קיבוץ גלויות ועוד.

עוד בנושאי הספר עמדות פוליטיות, יחס לשירות הצבאי, אמונה ודת, חינוך, ציונות, כולם נוגעים לחיי כולנו. אפשר להסכים עם תפיסות עולמו, אפשר להתנגד, אבל ההרהורים שהוא מעלה ראויים למחשבה אצל כל ישראלי.

וכמובן, העברית. רוזנטל יוצא נגד הדרך העבשה שבה מלמדים לשון בבתי הספר, מספר על היסורים שבכתיבת מילון, עומד על תפקידם של העורכים בספרות ובעיתונות, מתנגד לטהרנות היתר של "שומרי הסף" של השפה, מחבב סלנג, אינו מודאג מהיעלמות העברית בהשפעת הצונאמי האנגלי אבל כן מוטרד מ"נכסי שפה שאינם שורדים דורות חדשים". הוא "יוצא מן הארון" ומתוודה שהוא אוהב לנקד (הזדהיתי), ומאוהב במלים שבהן "הקסם מתחולל במפגש חד-פעמי בין צליל, צורה ומשמעות". כמה מעמדותיו אלה הובעו גם בספרו המומלץ "העברית הישראלית".

עוד בתחום העברית הוא מספר על נסיונות כתיבה כילד, על הספרים שפרסם, על עבודתו כעורך, וגם על לידתה ב-1997 של "הזירה הלשונית" שחיה ותוססת עד היום. "זירה שבה מתגוששים מלים וצירופי לשון, מסורות לשון, רובדי לשון, מאבקים בין המותר והאסור, בין הנמוך והגבוה, התכתשויות של העברית עם שפות המאיימות לבלוע אותה וסופן שנבלעו בתוכה. זירה שאין בה מנצחים ומנוצחים, וכללי המשחק שלה אינם ברורים. זירה שהיא החיים עצמם".

מצאתי בספר כמה וכמה רעיונות מעניינים ושווים עיון, אבל הציטוט הבא הוא כנראה החביב עלי מכולם. חכם ופשוט ומדויק: "אין שפה ילדית. יש שפה מתיילדת. שפה מתיילדת היא שפה של מבוגרים הסבורים שהילד אינו בשל לשמוע את שפת המבוגרים. אין טעות גדולה מזו. ילדים אינם מכירים במשלבים. עבורם כל מילה היא חבר, יצור של העולם החלופי. אין 'מלים קשות', אלא מלים שלא למדו, לא שמעו ולא קראו, וכשכבר נחשפו אליהן במקרה זה היה מפגש מאוחר ועקר".

חשוף, מעורר ענין ומחשבה, ומומלץ בהחלט.

כתר

2022

מיס ברודי, מורה כבת ארבעים בבית ספר שמרני, מטפחת קבוצה של תלמידות בנות עשר המכונות, לעתים בהערכה לעתים בגינוי, "חבורת ברודי". מיס ברודי אינה מאמינה בשיטות הלימוד האורתודוקסיות. היא מסרבת לשנן לתלמידותיה את חומר הלימוד המקובל, אלא מעדיפה להוציא אותן אל הטבע ולספר להן על החיים. תפקידה, כך היא אומרת, הוא להוביל את הנערות, לא לדחוס עובדות לראשן. יותר מפעם אחת הועלתה בפניה האפשרות ללמד בבתי ספר פרוגרסיבים הקרובים יותר לשיטותיה, אבל היא סירבה באומרה, "אני לא אבקש להתקבל למשרה בבית ספר מטורלל. אני אשאר במפעל החינוך הזה, זאת החובה המוטלת עלי. צריך להכניס שאור לעיסה. תנו לי ילדה בגיל שניתן להטביע בו חותם, והיא שלי לעד".

נשמע טוב. לכאורה. אבל מיס ברודי, המצויה לדבריה במיטב שנותיה, מקדישה זמן רב לסיפור עלילותיה שלה, כולל בעיקר עלילות אהבים, באוזני תלמידותיה. השיטה הבלתי מסודרת שלה מותירה אותן עם חורים בהשכלתן ועם חוסר בהירות לגבי האבחנה בין חשוב יותר לפחות. במרכז עולמה של מיס ברודי נמצאת היא עצמה, בתמיכתו הבלתי מסויגת של אלוהים, כך היא מאמינה. למרות דיעותיה הפדגוגיות התלמידות הן בעבורה כוכבי לכת החגים סביבה. מיס ברודי היא תומכת נלהבת של מוסוליני, ולחופשתה הבאה היא מתכננת לנסוע לגרמניה "למקום שבו היטלר התמנה לקנצלר, דמות של נביא כמו תומס קרלייל, אדם שאפשר לסמוך עליו יותר מכפי שאפשר לסמוך על מוסוליני". בדעתה של סנדי, התלמידה המועדפת בתוך חבורת המועדפות, עולה כי "חבורת ברודי היא הפשיסטיות של מיס ברודי – לא באופן גלוי לעין בלתי מזוינת, הן לא צעדו בסך, אבל היו צמודות זו לזו בהתאם לצרכיה וצעדו בסך בדרך אחרת".

התלמידות הן לא רק כוכבי הלכת שסביבה, הן גם מיועדות לשמש שלוחה שלה. כשהיא אינה יכולה לממש רומן עם המורה לציור הנשוי, היא מוכנה להסתפק ברומן שתנהל אתו אחת מן החבורה, בזמן שהיא עצמה מפתחת רומן מקביל ושתלטני עם מורה אחר. בכל שבע השנים המתוארות בספר, התלמידות מעורבות בכל פרט בחייה, כמאזינות לסיפוריה אודות עצמה, כמקור מידע על מקומות בהם נבצר ממנה להיות, וגם כנוכחות פיזית צופה במקומות בהם היא נוכחת ופועלת.

כשמנהלת בית הספר מנסה לשבור את החבורה באמצעות פיזור הבנות בין בתים שונים של החטיבה העליונה, מיס ברודי, למרות הפשיזם, מטיפה לאינדיבידואליות של הבנות, בניגוד לעמדת המנהלת המבקשת לטפח אצלן רוח צוות – כל אחת בעד הצוות שלה – מה שיגרום בהכרח לפירוד ביניהן. לעומת זאת היא, כמובן, מברכת על רוח הצוות שלהן כשהן אינן מסגירות את סודותיה בפני המנהלת המבקשת סיבות להפטר מנוכחותה בבית הספר.

הסופרת כותבת כי "אל לנו להניח שמיס ברודי היתה יוצאת דופן בנקודת הזמן הזאת של מיטב שנותיה, או (כיוון שדברים כאלה הם יחסיים) שהיא נפלה על הראש בדרך כלשהי". אין בכך כדי לנחם. להפך. גם אם כוונותיה המקוריות של מיס ברודי רצויות, בישום שלהן ובאישיותה המעורערת יש פוטנציאל הרסני. אם היא דוגמא אופיינית לזמנה – אבוי לנו.

באופן מפתיע, בסופו של דבר אף אחת מן הבנות, למעט סנדי שחושבת על מיס ברודי באותה אובססיביות שהמורה חושבת עליהן, לא ממש הושפעה לאורך זמן מהתנהלותה. מן הסתם יש לתלות זאת בעובדה שמיס ברודי היתה כל כך עסוקה בעצמה עד שהעיסוק שלה בבנות פשוט התרופף. אני נוטה להאשים אותה בסופה הטרגי של אחת מהן, זו שהיא הפכה לשעיר לעזאזל לכל האשמותיה, אבל אישיותה של אותה תלמידה היתה מלכתחילה קורבנית ומבולבלת, ויתכן שהשפעתה של המורה היתה שולית גם במקרה הזה.

הספר נחשב לפסגת יצירתה של מיוריאל ספארק, ונמנה דרך קבע עם רשימות הספרים הטובים ביותר של המאה שעברה. אני צריכה להודות שבעיני הוא רחוק מלהיות מושלם, בניגוד לטענת הביקורת המצוטטת על הכריכה. הספר מעניין, מתעתע, מטריד (וככל שאני כותבת עליו יותר הוא מצטייר לי כמאיים יותר), אבל לפחות עבורי הוא אינו ברור דיו. לא הצלחתי לעמוד על סוד הכריזמה של מיס ברודי, אם יש לה בכלל כזו לאור השפעתה המינורית, אישיותן של הנערות מטושטשת למדי, והספר לא הצליח לייצר, לדעתי, אמירה ברורה כלשהי. "מושב הנהג", שעסק גם הוא באשה שהיתה מעורערת באופן אחר, היה, בעיני, משכנע יותר. אולי נדרש לספר זמן לחלחל.

הספר ראה אור בעברית בעבר בתרגומה של כרמלה דגן (אור עם 1986) תחת השם "אביבה של מיס ברודי". לא קראתי אותו בשמו הקודם. תרגומה החדש יותר של אלינוער ברגר נאה עד מאוד.

The Prime of Miss Jean Brodie – Muriel Spark

הכורסא

2022 (1961)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

"הכתה המעופפת" מתרחש בפנימיה גרמנית בימים שלפני חג המולד. קבוצת חברים מן הכתה הששית עוסקת בהכנות להעלאת מחזה, שבו כתה יוצאת למסע מעופף כדי ללמוד על ארועים בעולם במקום התרחשותם. ג'וני, ילד שננטש על ידי הוריו ואומץ על ידי קברניט המבלה את רוב זמנו בים, הוא המחזאי ואחד השחקנים, ולצדו משחקים מרטין המצפוני והתלמיד המצטיין, המנהיג הבלתי מעורער של החבורה, סבסטיאן ה"פילוסוף" הציני, מתיאס טוב המזג הרעב תמיד והחולם להיות מתאגרף, ואוּלי הצנום והחששן, שדבק בו כתם הפחדנות.

החמישה, כמו שאר התלמידים בפנימיה, תוססים מהתרגשות לקראת השיבה אל משפחותיהם לרגל החג. ג'וני לבדו אמור להשאר במקום, אבל רוחו טובה עליו, בעיקר משום ששני המבוגרים המשמעותיים בחייהם של הנערים נשארים שם אף הם. האחד הוא המורה יוהן בק, המכונה בפיהם יוסטוס על שם הצדק שבו הוא מתייחס אל תלמידיו, מורה שלא שכח מה פירושו של דבר להיות ילד. השני אינו שייך לסגל ההוראה, אלא מתגורר בקרון רכבת סמוך לבית הספר, ומכונה בפי הנערים "אסור לעשן", למרות שהוא מרבה להעלות עשן במקטרתו. בכל פעם שמתעוררת דילמה שבה הם אינם יכולים לשתף את יוסטוס, הם מטפסים על גדר בית הספר ויוצאים להתייעץ עם "אסור לעשן".

אריך קסטנר, בספר צנום יחסית, מספר על הווי בית הספר, על חברוּת, על משפחה, על אומץ ופחד, על עזרה הדדית, ובעיקר על התפקיד המשמעותי שיכול מורה לשחק בחיי הילדים המופקדים בידיו. הספר נכתב ב-1933 (השנה בה נשרפו ספריו), ולמאורעות הפוליטיים אין דריסת רגל ישירה בעלילה, אם כי נדמה לי שנשתלו בה רמזים סמויים בודדים של ביקורת, אבל למצוקה הכלכלית ולתקווה לעתיד קל ונוח יותר יש נוכחות משמעותית.

כרגיל אצל אריך קסטנר, גיבוריו אמנם מתחבבים בקלות אך אינם מושלמים, אלא אנושיים מאוד, והוא מיטיב עד מאוד להבין את נפשם של הצעירים. ועוד כרגיל אצלו הוא שובר את הקיר בינו ובין הקוראים וגם בינו ובין הדמויות. בהקדמה הראשונה שצירף לספר הוא מתאר את ההחלטה לכתוב סיפור חג מולד, כולל האיום של אמו, "אם לא תכתוב אותו השנה, לא תקבל מתנה לחג המולד". בהקדמה השניה, וגם בסוף דבר, הוא משוחח עם ג'וני, זה שמופיע בעלילה כאחת הדמויות המרכזיות. המתרגם מיכאל דק צירף אף הוא הקדמה בה הוא משוחח עם הקוראים ומבהיר כמה מונחים וכמה מן הקוים המנחים בעבודת התרגום.

הספר תורגם פעמיים בעבר – על ידי אלישבע קפלן ב-1955, ועל יד אוריאל אופק ב-1978. למרות שבילדות קראתי אותו בתרגום הראשון, ואני די "מוטבעת" על תרגומי עבר, נהניתי מאוד לקרוא אותו כעת בתרגום המעודכן יותר של מיכאל דק.

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של ולטר טריאר.

"הכתה המעופפת" היה מאז ומעולם האהוב עלי מבין ספריו של קסטנר. הוא מתפקע מן התסיסה התמידית של החיים בפנימיה, שופע סיפורים אישיים המשתלבים יחדיו, מציג דמויות מלבבות של נערים ומבוגרים, משעשע ומרגש גם יחד. בהחלט לא נס ליחו.

מומלץ מאוד

Das Fliegende Klassenzimmer – Erich Kästner

אחיאסף

2000 (1933)  

תרגום מגרמנית: מיכאל דק

נחלת עולם הוא שם האחוזה שבנה לייב עבורו ועבור אשתו סופי סמוך למושבה הרצליה. נחלה מבודדת, מצומצמת בגבולותיה, כמעט אזור זמן לעצמה, ויחד עם זאת היא מתוארת כמשתרעת על כל שטחה של פלשתינה-א"י. בשל תיאור זה, ובשל הקשרים רבים בהמשך, אני משערת שהסופרת ביקשה ליצור כאן מעין אלגוריה למדינת ישראל, מימי העליות ועד תקופתנו.

לייב, שפיתה את אשתו לעלות לארץ, לכאורה באופן זמני רק כדי להעלות את עצמות הוריו, תכנן למעשה להתיישב כאן, ומשעה שהגיע לארץ הלכה התלהבותו וגברה. סופי מצדה שקעה בדכאון, ממנו נחלצה חלקית וזמנית בזכות מאהב ערבי. הנרייטה, הבת שנולדה לה, היא ספק בתו של הבעל ספק של המאהב. אחותו של לייב הובאה לארץ כדי לסייע בגידולה. הנרייטה בבגרותה נישאה לתעשיין פנטזיונר שעלה לגדולה וצנח ממנה. בעוד שני הדורות הקודמים התכנסו אל נחלת עולם, זיזו ונרי, התאומים שנולדים להנרייטה, יחפשו את דרכם מחוץ לה, ושניהם יילכדו בציפורניו של ראש כת משיחית, שיבקש להשתלט גם על האחוזה. הדור הרביעי, בתה של זיזו, ישוב לחיות בנחלה. כחוט השני מתלווה אל המשפחה לדורותיה, מגירוש ספרד ועד רותי של זיזו, שאור להכנת דברי מאפה, שבשל איכותו ומעמדו המרכזי בחוויה המשפחתית ניתן לו השם אלפונס דה-מולינס.

לשלומית אברמסון יש כושר ביטוי, עושר לשוני ודמיון. העלילה מעוגנת בהיסטוריה היהודית והישראלית, ונוטה אל הפנטסטי ואל המופרז מבית מדרשו של מאיר שלו. ה"איך", אם כן, מושך למדי לקריאה. ה"מה", לעומת זאת, מבולבל, שופע תתי-סיפורים שחלקם אינם מפותחים דיים בבחינת "תפסת מרובה וגו'", לעתים מפורש מדי ולעתים תלוש מדי, ואינו מתגבש לכלל אמירה מהותית (למרות ההשערה למעלה) או למצער לכלל סיפור קוהרנטי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשליש האחרון של הספר כשהעלילה נודדת אל ראש הכת, אבל לטעמי גם השליש האמצעי של הספר יכול היה להרוויח מקיצוץ משמעותי. התנופה שבה נפתח חלקו הראשון של הספר דועכת בהמשך וחבל.

כנרת זמורה דביר

2020

כשמלאו למדינה שבעים שנה ריכז מרדכי נאור שבעים סיפורים הקשורים כולם בארועי שנת תש"ח, שנת הקמת המדינה ומלחמת יום העצמאות. הסיפורים ערוכים על פי נושאים, ביניהם מבצעים קרביים, אישים בולטים, הכרזת המדינה ועוד, ועוסקים בנושאים שבלב התקופה, כמו הקרב על לטרון, ובנושאים שבשוליה, כמו שגרת החיים ביום ההיסטורי של ההכרזה. חלקם מוכרים יותר, כמו ההיסטוריה הפרטית של משה דיין, חלקם מוכרים (לי) פחות, כמו מקורו של הנח"ל במה שכונה "גיוס הילדים", כלומר גיוסם של בני שבע-עשרה לצבא, או ליתר דיוק לגדודי נוער. כולם כאחד מרתקים, ולמרות היותם תיעודיים באופיים הם נקראים כפרוזה, ומתארים מציאות שהיא קשה ונטועה במציאות, אך מצטיירת לעתים כפנטזיה שלא תיאמן. במילותיו של בן-גוריון, "בישראל מי שלא מאמין בנסים הוא לא ריאליסט".

מרדכי נאור נוגע במספר נושאים כבדי משקל ומפרק טענות שגויות שהצטברו עם השנים. אחד הנושאים הללו הוא גח"ל, שהביא עד סוף 1948 לגיוסם של כשלושה-עשר אלף יהודים שגויסו בחו"ל והיוו כוח משמעותי בצה"ל שמנה כמאה אלף חיילים. עם השנים השתרשה דעה או אמונה, לפיה פליטים חלשים וחסרי אונים נזרקו ללא הכשרה לשדה הקרב. בפועל, חלקם היו בעלי נסיון צבאי קודם, ורובם עברו הכשרה באירופה טרם בואם לארץ. הכשלון בקרב על לטרון, לדוגמא, נתלה במידה רבה בחיילי גח"ל ללא קשר למציאות בשטח. עוד למדתי כי אנשי גח"ל, למרות היותם חיילים מן השורה, זכו לאותו יחס מחפיר ברובו שזכו לו ניצולי השואה בארץ. על פי המילון לעברית מדוברת, שכתבו נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ, "גח"ליץ" היה כינוי גנאי, היפוכו של הצבר. עצוב.

רבים ממבצעי המלחמה, ביניהם נחשון, יואב, עובדה ואחרים, חרוטים בזכרון. פחות מוכר, כך נראה לי, הוא מבצע אבק. כדי להתכונן למלחמה מול המצרים בנגב, הוכשר בחופזה מסלול נחיתה בחולות, ומטוסי תובלה החישו לאזור חיילים ותחמושת במהלך שסלל את הדרך למבצע יואב.

באותו הקשר של אספקת נשק מספר נאור גם על הספינה נורה, שהובילה ציוד צבאי מצ'כוסלובקיה לארץ כחודש לפני הכרזת המדינה. כדי להתגבר על הפיקוח הבריטי כוסה הנשק במטען של תפוחי אדמה על סף ריקבון. הריח הבריח את הפקחים.

סיפור שלא הכרתי כלל הוא של מבצע "בצר", שנערך במשך מספר ימים באוגוסט 1948. אין המדובר במבצע קרבי, אלא במאמץ לאתר משתמטים משירות בתל אביב. על העיר הוטל עוצר, פשוטו כמשמעו, וחיילים עברו מבית לבית ובדקו את נתוני הדיירים. כאלפיים ושבע מאות משתמטים אותרו, כשליש מהם נשלחו לגיוס מיידי.

סיפור יסודו של חיל השריון מוכר, מן הסתם, לכל שריונר. שני חיילים בריטים, אחד אירי ואחד סקוטי, העמידו את הטנקים שלהם ואת עצמם לרשות צה"ל. הטנק מדגם קרומוול מופיע עד היום בסמלו של החיל.

קצין בריטי אוהד אחר הפר הוראה והרשה להוציא מתל נוף את המטוסים המפורקים שרכש הישוב מידי הבריטים, רגע לפני שהבריטים התחרטו והורו לא למסור אותם לקונים.

בספר "לוחמות", שראה אור לפני כשנה, התיחסו הלוחמות בנות ימינו אל מה שהן רואות כשליחות שמטרתה להוכיח את ערכן ואת תפקידן המשמעותי של הנשים במערך הלוחם. בפרק המוקדש להדסה אביגדורי-אבידוב היא אומרת דברים דומים: "יש להזהר שאיש לא ירגיש בחולשתי, כי אחר כך תבואנה שיחות וטרוניות על הבחורות… מוסה המ"כ מציע באדיבותו את עזרתו, שאותה אני דוחה בגאווה מופרזת. אסור לתת פתחון פה נגד הבנות…".

בחלקו של הספר המוקדש להכרזה על המדינה נאור מתייחס להצבעה על עצם קיומה שככל הנראה לא התקיימה מעולם. עוד על אותו יום כדאי מאוד לקרוא בספרו "יום שישי הגדול".

בפינת ה"אנקדוטות" אזכיר את הרב בן השבעים, המוזכר בפרק אודות הנחיתה מן הכנרת בטבריה, שהחליט להתבצר לבדו בעיר. כדי להגן על עצמו חישמל את ידית הדלת ולגיבוי הניח לבנים על הכרכוב להפילן על ראשיהם של אנשים חשודים.

הפרופורציות של אותה תקופה מעוררות השתאות. היחידה האנטי-טנקית מנתה שני כלי פיאט ורובה אנטי טנקי. כשהופל מטוס ישראלי ואחר נפגע, חוסלה בזאת מחציתו של חיל האויר של אותם ימים.

ועוד ועוד סיפורים וארועים ואישים בספר, כולם כתובים בקצרה אך לעומק, מעניינים מאוד, ומשרטטים את דיוקנה של המדינה בראשיתה.

מומלץ.

מודן

2018

בשורה התחתונה: אין שופטים ספר על פי שמו. ובהרחבה – אחרי מספר ספרים כבדי ראש רציתי לקרוא משהו קליל לפני כבד הראש הבא. שמו המקורי ומעורר הסקרנות של הספר הזה משך אותי. לצערי התברר שהמקוריות שלו מתחילה ומסתיימת בשמו.

אירמה ואליוט, חברים ושותפים עסקיים, הקימו ותחזקו חנות ספרים בשם "מעבר לקשת". ברי, בתה המאומצת של אירמה, עבדה בחנות וראתה בה את עתידה. לייני, הבת הביולוגית וחברתה של ברי, בחרה להסתלק מן הבית בגיל צעיר ולגור הרחק מאמה. תום, בן זוגו של אליוט, ראה באירמה ובחנות מתחרות על אהבתו ועל תשומת לבו של האיש שאתו.

כשאליוט מת, אירמה מודיעה לבנותיה ולתום שמכרה את החנות לחברת השקעות, שכבר הרסה כמה בתי עסק בסביבה לטובת מבני מגורים. מה שמדהים את השלושה, בנוסף להחלטה על המכירה שנעשתה ללא התיעצות איתם, הוא המחיר המגוחך שישלמו הקונים. אירמה מסרבת להסביר את עצמה. למרות ניגודי אינטרסים בולטים בין השלושה, הם משלבים כוחות כדי להבין את מניעיה של אירמה, וכדי למנוע את המכירה. מן השמים, שם הוא מבלה בחברת ג'ודי גרלנד, משקיף אליוט, שמדי פעם גם נותן לארועים על פני האדמה דחיפה קלה. ניוזלטרים ששלח אליוט למנויים בימי חייו משולבים גם הם בסיפור.

החולשות הסיפוריות רבות: אין שום הגיון בהתנהלות של אירמה, החל בכך שהכריחה את לייני להגיע ממרחק לישיבה שבה נודעה החלטתה, דרך העלבון שהיא מטיחה בברי על לא עוול בכפה, וכלה בסיבה שבגינה החליטה למכור בזול ולהסתיר את מניעיה. אין שום הגיון בתיאור היחסים בין אליוט ותום. יש יותר מדי סטראוטיפיות בתיאור הדמויות, יותר מדי מקריות בסיפורים הצדדיים (פתאם צצה אהבה, פתאם צצות תובנות משנות חיים). אפיוניי הדמויות שטחיים – לייני וברי, לדוגמא, שונות לגמרי זו מזו, אבל בדיאלוגים ביניהם צריך להתאמץ כדי להבין מי אומרת מה. פזורות בספר המלצות ספרים לרוב, אבל במקרים רבים השילוב שלהן מאולץ. שורות מחץ, שמן הסתם נועדו לשעשע (אבל הן לא), מודבקות לשיחות במקומות בלתי סבירים. יש תחושה של ליקוט נושאים ופרטים מן הגורן ומן היקב וערבובם יחד בתקווה שייצרו איכשהו פסיפס שלם. זה לא קורה.

נקודה לזכות הספר: אחת ההמלצות המוזכרות בו היא על "השטן בעיר הלבנה" של אריק לארסון. אותו אני בהחלט ממליצה לקרוא. על המועדון הממליץ אפשר לוותר.

The Book Hater’s Book Club – Gretchen Anthony

תכלת

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: טלי תלם

בפרעות ת"ח ות"ט (1648 – 1649) נרצחו אשתו ושלושת ילדיו של יעקב, תושב יוזפוב. נסיונו להמלט כשל, והוא נלכד ונמכר לעבדות לאיכר בכפר נוצרי. אנשי הכפר, שהיו שטופים באמונות טפלות, לא ראו בעין יפה את נוכחותו ביניהם, אך אדונו גונן עליו. ואנדה, אחת מבנותיו של האיכר, אלמנה צעירה, דאגה למזונותיו, ואהבה נקשרה ביניהם. דרכיהם נפרדו כששוחרר מן השעבוד על ידי יהודים ששילמו תמורתו, אבל געגועיו גברו עליו והוא שב לקחתה. ואנדה לא יכלה להתגייר, משום שעונש מוות היה צפוי לנוצרים שהמירו את דתם ליהדות; יעקב לא יכול היה להציגה בפני היהודים משום נצרותה. כדי שיוכלו לחיות יחדיו, ואנדה, שכעת נקראה בשם שרה, העמידה פני יהודיה אילמת, והזוג השתקע בישוב יהודי שבו לא הכירו אותם. למרות שהעלילה כולה מצויה ברשת, אעצור את סיפור המעשה בשלב זה.

יצחק בשביס-זינגר מספר סיפור של אהבה תמה, שיש בה חן וחסד ויש בה יסורים קשים. עבור ואנדה הבחירה אמנם אינה טבעית בנסיבות החברתיות של התקופה והסביבה, אך אינה כרוכה בהתלבטויות רבות. היא יוצאת דופן בהליכותיה, אינה משתלבת בחברה הגסה שבה היא חיה, ומשעה שבחרה ביעקב היא בחרה גם באורח חייו, להוטה ללמוד את שיש באפשרותו ללמד אותה ולדבוק במנהגיו. מעין רות המואביה של דורה. לא יהיה לה קל להסתיר את זהותה בחברה היהודית, אבל היא שלמה עם בחירתה. יעקב, מן הרגע שבו חש משיכה כלפיה, אינו חדל להתייסר. מנותק מן החברה בה גדל, מנותק מן התורה והתפילה, מלוח הזמנים היהודי, הוא נאבק לשמור על זהותו, וההיענות למה שהוא מכנה היצר הרע קשה עבורו. הוא אינו מפסיק להתלבט גם כשהבדידות והתשוקה מכריעות אותו, אבל נפשו נקשרה בנפשה, והוא בוחר באהבה מבלי לוותר על אמונתו.

יעקב הוא מסוג הגיבורים שבשביס-זינגר חיבב והרבה לכתוב אודותם. הוא מסתפק בדלת אמותיו, אינו רודף כבוד ושררה, דבק בטוב, ובעיקר חושב על כל דבר לעומק ואינו משלים עם תשובות שטחיות. "ידוע ידע שיסודה של היהדות היא האמונה, ולא השכל, אך הוא ניסה בדרכו שלו לבדוק עד היכן יכול שכלו של אדם להשיג". מדוע עם הבחירה נבחר לספוג יסורים? כיצד יתכן שתינוקות שלא חטאו מעונים ונרצחים, ואילו הרוצחים אוחזים בשלטון? למה מניח אלוהים לבני אדם להרוג בעלי חיים שנשמה באפם? מדוע אהבתו לואנדה נחשבת חטא ואילו דוד שנמשך לבת שבע ושלח את בעלה למלחמה זכה לטיהור? אמונתו באלוהים אינה מתערערת, אבל שאלות אלה ואחרות מטרידות אותו, ועם מה שנראה לו בלתי הוגן הוא אינו מסוגל להשלים. "מאמין אני שכל-יכול אתה וכל מה שאתה עושה לטוב אתה עושה, אבל מצוותך ו'אהבת' שוב איני יכול לקיים. איני יכול, אבי, איני יכול. לא בעולם הזה…". כל חייו הוא מנסה למצוא תשובות. הוא מחפש בתורה, בדברי חכמים, בקבלה, בשבתאות. בואנדה-שרה הוא מוצא אוזן קשבת לתהיותיו.

לא רק על מעשיו של אלוהים הוא תוהה. הוא מעביר ביקורת על צביעותן של הבריות הדבקות במצוות שבין אדם למקום אך מזלזלות במצוות שבין אדם לחברו –  "קל לו ליהודי למנוע בשר-חזיר מפיו מלשים מחסום לפיו המדבר סרה". הוא יוצא נגד חומרות היתר המצטברות עם השנים – "כל דין בתורה הפך לתריסר דינים במשנה ולתריסרים רבים בגמרא ולים של דינים בפוסקים האחרונים. כל דור הוסיף חומרותיו, אסר איסורים חדשים". והוא מאמין בכוחם של האנשים הטובים לרסן את הרעים – "הרשעים לא היו תקיפים כל-כך, אילולא היו הישרים פחדנים". שלוש אבחנות שכוחן יפה גם היום.

"העבד", כמו רבים מספריו האחרים של בשביס-זינגר, הוא סיפור פילוסופי הדן בשאלות עמוקות, מציג אדם חושב ומתלבט, שגם אם לא מקבלים את מסקנותיו חייבים להעריך את מאמציו למצוא תשובות, מתאר באמינות את הקשיים המרובים של חיי היהודים בפולין, ומספר סיפור אהבה ענוג הנכנס אל הלב. בעיני הוא  מטובי ספריו.

מומלץ מאוד.

דער קנעכט – יצחק באַשעוויס-זינגער

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאידיש: חיים פלג