סקירות ספרים

ספרו של אנדרה מורואה תורגם לעברית פעמיים, ב-1944 על ידי א.ל. יעקבוביץ' תחת השם "המשמנאים והמרזנאים", וב-2007 על ידי עידו בסוק תחת השם "השמנפופים והחדחוטים". חלק מאיוריו המקוריים של ז'אן ברולר (הידוע בשם ורקור) נכללו בתרגום הראשון בהוצאת יזרעאל, ללא צבע. לתרגום החדש צורפו כל האיורים בשלל צבעיהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. הוצאת מטר כרכה את שני התרגומים יחד בספר בכריכה קשה.

אני נוטה חיבה יתרה לתרגומים ישנים. אעדיף את "מחניים" על פני "הנערים מרחוב פאל", ואת "אי הילדים" על פני "אי-בוד". ברור לי שהתרגומים הישנים אינם לגמרי נאמנים למקור, הן משום שנעשה בהם שימוש בעברית ארכאית משהו, אם בגלל מחסור במלים הולמות ואם בגלל הגישה שהספרות אמורה להכתב בשפה רמה, והן משום חירות שנטלו לעצמם המתרגמים והמו"לים של אותן שנים. ובכל זאת, משום חיבתי לעברית של פעם, וכמובן מטעמי נוסטלגיה ו"החתמה", אני שומרת אמונים לאלו שקראתי קודם. במקרה של הספר הזה, שלמיטב זכרוני לא קראתי בעבר, נגשתי לתרגום החדש ללא מטען העבר, ונהניתי ממנו. לאחר מכן קראתי את התרגום הישן במחציתו השניה של הספר, נהניתי מאוד מן השפה, אבל משום ההשוואה בין השניים יכולתי להבחין בקלות בסטיות מן המקור. חוויה מעניינת בהחלט.

אנדרה מורואה כיוון את ספרו לילדים. שני גיבוריו הראשיים הם ילדים, אחים בני עשר ותשע, סגנונו פשטני למדי, ומסריו מוגשים באופן ברור ונוח לעיכול. שני האחים, הבכור אדמון שמנמן והצעיר תיירי דקיק, נקלעים לעולם תת קרקעי, שיושביו נחלקים לשתי מדינות: האחת היא מדינתם של הרזים, אנשים דקים כחוטים, קשוחים על סף ספרטניות, דייקנים עד כדי חולניות, חדי לשון, מתעצבנים בקלות, מעשיים מאוד ופעלתנים. השניה היא מדינתם של השמנים, אנשים עגלגלים ומלאים, חובבי אוכל – הרבה וכל הזמן, חובבי שינה, נינוחים, איטיים וטובי מזג. שנאה שוררת בין שני העמים, למרות שיתופי פעולה מסוימים. מלחמה שניהלו בעבר הסתיימה במעין תיקו, וכעת הם עומדים בפני נסיון להגיע להסכם שלום, כשהמכשול המהותי היחיד הוא ויכוח עז וחסר פשרות על שמו של אי נייטרלי שמצוי בים שבין שתי המדינות. 

תראו בגלל אילו שטויות פורצות מלחמות, אומר מורואה בדרכו עתירת הדמיון. תראו אילו עילות חסרות הגיון מדינות ממציאות כדי לשמור על עליונות, אמיתית או מדומה, אילו עלילות הן בודות על אויביהן כדי להכפיש אותם ולהטיל עליהם את אשמת הסכסוכים. לכל בעיה יש פתרון, אם רק משתחררים לרגע מן העקרונות העיקשים הבלתי נחוצים. כפי שמציינת ד"ר דינה חרובי בהקדמה, הספר מציג מצב סימטרי לחלוטין, שבו שתי המדינות אשמות וזכאיות באותה המידה, מה שמרחיק אותו מן המציאות. אבל, כאמור, הספר מכוון לילדים, ולפיכך נמנע מן המורכבויות של החיים האמיתיים. ובכל זאת, יש בו מספיק היבטים סאטיריים שמעגנים אותו במציאות. כך, לדוגמא, כשמוסברת לאדמון מטרתה של ועידה שבה עתידית שני הצדדים להפגש, הוא מגיב במלים "אצלנו היו כל כך הרבה ועידות שאף אחד כבר לא מתעניין בהן". כך גם מערכות היחסים בין בעלי התפקידים השונים בתוך כל מדינה, העקיצות כלפי הביורוקרטיה, משחקי הכבוד, ועוד, כולם משקפים תופעות מן העולם העל-קרקעי.

לדמויות הדמיוניות הנוטות לסטראוטיפיות של מורואה יש אישיות מובחנת, הן מוקצנות ומשעשעות, והסופר בורא להן סביבה המורכבת מפרטים הולמים ומבדחים. התוצאה נעימה מאוד לקריאה, ונאה מאוד לעין, גם לקורא המבוגר.  

Patapoufs et Filifers – André Maurois

מטר

2007 (1944, 1930)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק (2007), א.ל. יעקבוביץ' (1944, הוצאת יזרעאל)

אלי, שהתאלמן מאשתו אושרה, האמין שלחיים כבר אין מתנות בשבילו, עד שפגש את ליה. אלי הוא מתרגם ספרות, מתרכז בעיקר בספרי מתח, אב לבת שקשורה אליו ולבן שהתנתק. ליה היא צ'לנית, גרושה מזה שנים רבות ללא ילדים, קשורה בכל נימי נפשה לפליקס, הכלב הכנעני שאימצה. מהרגע הראשון בו נפגשו אצל חברים משותפים נוצר בין אלי וליה קשר מיוחד, שבעידודם של חבריהם הלך והעמיק.

הסופר שותל במהלך הספר רמזים עבים למכשולים בדרכו של הזוג החדש. האם הקשר עלול להכשל בגלל הסודות שליה כנראה נוצרת באשר לנישואיה הקצרים? האם החשדנות של אלי כלפי נגן ברביעיה שבה ליה חברה תעמוד ביניהם? אולי זכר אשתו לא יניח לו להקשר אל אשה אחרת? או שמא יתערב גורם חיצוני כלשהו? משהו יקרה, והרצון לדעת כיצד יתפתחו הדברים מושך לקרוא ברצף.

לא אספר, כמובן, מה קורה בהמשך. אומר רק שמדובר בכדור שלג, שנפתח בטעות תמימה, שגוררת בעקבותיה טעות נוספת, ומכאן נוצרת תסבוכת של שקרים שאי אפשר לצאת ממנה מבלי להביא לחורבן מוחלט, או כך לפחות סבור אלי, האיש שחשב שחייו נגמרו עם מות אשתו, וכעת חרד לאבד את החיים החדשים שהזדמנו לו.

יש בספר חקירה משטרתית ומעשה עברייני וראיות מחשידות – המרכיבים שבונים ספר מתח. אבל עיקרו של הספר מצוי במה שמתרחש במוחו ובלבו של אלי, והאמינות שבה מתואר הבלגן הנפשי שלתוכו הכניס את עצמו היא בעיקר זו שמעניקה לספר את איכותו.

ההיבט היחיד שלא אהבתי בספר הוא הבחירה לכתוב אותו בגוף שני, כשהכותב פונה אל אלי ומספר לו על עצמו ועל מעשיו. למרות שניתן בספר הסבר לבחירה הזו, היא עדיין מעיקה ומלאכותית. באיזשהו שלב הצלחתי לשקוע בעלילה ולהתעלם ממנה, אבל כששבתי לקרוא אחרי הפסקה שוב התקשיתי להתרגל. פרט לכך, ספר מוצלח בהחלט, קומפקטי, מושך ואמין.

אחוזת בית, ידיעות ספרים

2026

הסקירה כוללת קלקלנים

סבתו של אדם, ניצולת שואה, מתוסכלת מן השסעים בחברה הישראלית ומן ההדרדרות המוסרית. היא אינה נשארת בבית, אלא מצטרפת בהתמדה להפגנות בתקווה לשנות את המצב. לפני שהיא הולכת לעולמה היא מותירה לאדם צוואה בעל פה: "אני מבקשת שלא תשלים עם המצב". הטריטוריה אינה חשובה, חשוב לנסות להגשים את חזון חברת המופת שאותה חזה הרצל. אולי צריך להתחיל מחדש. אדם, שנקט עד כה בגישה הפוכה מזו של סבתו, כלומר הסתגר בתוך עולמו ונמנע ממעורבות, נרתם למלא את רצונה. ההזדמנות מציגה עצמה בפניו כשחבר מן העבר, שהתעשר באוסטרליה, מספר לו על כפר נטוש שממשלת אוסטרליה מבקשת לשקם, ומציע לו ליטול על עצמו את המשימה. אדם מצליח לשכנע שמונה חברים להצטרף אליו כדי ליצור גרעין לחברה חדשה, חברה שתהיה עבור הישראלים, ועבור העולם כולו, "אור לגויים", הוכחה שאפשר לחיות בהרמוניה.

ברור מלכתחילה שהניסוי נועד לכשלון. רבים ניסו וכשלו, במודל כזה או אחר, לאורך ההיסטוריה, וגיבורינו אינם יוצאי דופן. מדובר למעשה בקבוצת אנשים בלתי הומוגנית, חסרת כיוון, שאינה מסוגלת להגיע להסכמה אמיתית על דבר, בעיקר מפני שכולם כאחד מחפשים מפלט אישי משק בעיות שהם נושאים. אחד סובל מהלם קרב, אחת מתוסכלת מאי הצלחה אמנותית, אחר נטש את הדת ולא מצא מנוח בחילוניות, אחת סבלה מסטיגמות של עולה חדשה ולא השתחררה מן הצורך להוכיח את עצמה שוב ושוב, וכיוצא באלה. כפר נטוש באוסטרליה, ממומן על ידי אחרים, נראה כמו פתרון, מקום שאליו אפשר להגיע בלי כל הבעיות שייוותרו מאחור. אלא שבחיים זה לא עובד ככה. הבעיות הולכות אתך, האישיות אינה משתנה עם שינוי המקום.

הספר אכזב אותי. ציפיתי לדיון אמיתי באפשרות של אוטופיה, לבחינה אמיתית של האפשרות להתחיל מחדש. שום דבר מזה אינו נמצא בספר. לא רק משום שהכשלון היה ברור מראש (וכמו כדי להכריז עליו כבר מלכתחילה, הופיע בעלילה, עוד בטרם הגיעה החבורה לכפר, בריון אוסטרלי עם דרישת דמי חסות), אלא משום שהספר הפך חיש מהר למקבץ סיפורים פרטיים של דמויות לא מעניינות במיוחד, קצת פלקטיות למען האמת, נסיון לדחוס יחד מבחר בעיות, רובן ישראליות חלקן גלובליות – חבר שנפצע בקרב, אונס, קליטת עליה, דת ואמונה, אינטריגות בעבודה, לסביות. ואם בכל אלה לא די, השתרבב לעלילה גם אבוריג'יני מפוקפק, הזדמנות לספר על סבלותיהם של האבוריג'ינים ועל "זמן חלום".

המסר המשמעותי מופיע בסיום. בזה אחר זה אנשי הכפר נוטשים את המקום, כל אחד מסיבותיו שלו (ובעיקר, כך לדעתי, משום שהגיעו לשם מן הסיבות הלא נכונות). אדם, שכאמור נמנע עד כה ממעורבות פוליטית וחברתית, חוזר לארץ, נוטל לידיו את דגל ישראל, ומצטרף להפגנה. כי שינוי עושים מבפנים.

ישי סנדק יודע לכתוב ולספר, כל סיפור בנפרד. הספר כמכלול אינו מתגבש לאמירה משמעותית, וחבל.

שולחן כתיבה, מטר

2026

ארמינטה רוסו, צעירה אפריקנרית בדרום-אפריקה, להוטה לעזוב את המדינה. האפריקנרים (מוכרים גם בשם בוֹרים), צאצאי מתיישבים הולנדים, גרמנים וצרפתים מן המאה השבע-עשרה, התפתחו עם השנים לעם נפרד עם שפה משלו ואורח חיים משלו, נבדל מזה של המתיישבים הבריטים, שדחקו את רגליהם. ארמינטה גאה במורשת שלה, חשה חלק מעמה, ושבה ומזכירה את העוול שגרמו לו הבריטים. יחד עם זאת, היא מתנגדת, התנגדות פסיבית, למדיניות האפרטהייד שהנהיגה המפלגה האפריקנרית בעלותה לשלטון אחרי מלחמת העולם השניה. אבל מה שגורם לה לרצות למצוא לעצמה מקום משלה הרחק משם היא השנאה של שאר העולם כלפי בני עמה. כשהיא יוצאת עם המקהלה שבה היא חברה להופיע, באופן בלתי פורמלי בשל החרם, בכנס מקהלות באירופה, היא נתקלת חזיתית בשנאה, וסופגת רוק בפרצופה. "לא סבון ולא מים ולא שמפו ולא מטלית רחצה ולא מגבת ולא הקרצוף החזק מכל ולא שום דבר שבעולם אין בכוחם למחות רוק מפניו של אדם. ולא את השנאה מעיניה של אשה".   

כדי להגשים את חלומה, למרות התנגדות אביה הכומר, היא עובדת בסוכנות נדל"ן, צוברת עמלות, ומתפתה לתווך בסחר יהלומים פרטי, שאסור על פי חוק. בפעם הראשונה שלה בתחום הזה היא מסכימה לעזור ללקוח פוטנציאלי, שאין בידו מזומן אלא מספר יהלומים. למרות הסודיות הכרוכה בסחר הבלתי חוקי, ולמרות הפחד להתפס, היא מגלה שמדובר בכסף קל, הרבה יותר מכפי שהיא מסוגלת להרוויח בעסקי הנדל"ן, אז היא ממשיכה לחפש הזדמנויות לסחור. ההסתבכות הבלתי נמנעת בוא תבוא.

טוב ורע משמשים בחייה של ארמינטה, כרוכים זה בזה, ומציבים בפניה דילמות מוסריות. היא שייכת לעם מדוכא שהפך למדכא; היא מעורבת במעשים בלתי חוקיים ממניעים טובים; כשמוכר יהלומים מצפה לקבל סכום מסוים והיא משיגה סכום גבוה לאין שיעור, היא יכולה להשתמש בהפרש או לוותר עליו לטובת המוכר; כשלוחצים עליה להפליל סוחרים אחרים כדי להקל בעונש הצפוי לה, היא יכולה לשתף פעולה או למצוא דרך להזהיר. בארץ של שחורים ולבנים, שום דבר אינו נראה שחור או לבן.

ארמינטה אוהבת את הארץ, את נופיה, את היהלומים המופקים מאדמתה. כשהיא מגלה מה המחיר שמשלמים האנשים ומשלמת אדמת הארץ בעבור חופן יהלומים, היא מזועזעת.

דלין מתיה זכורה לטוב מאוד מ"הקפות ביער" ומ"הילד של פילה". "יום הסנונית", הטוב בפני עצמו, אינו מתעלה לרמתם. הוא מתנהל באופן חזרתי מדי, ובאופן שאינו משתלב בעלילה מציע גם סיפור אהבה בלתי ברור. יחד עם זאת הוא מספק נקודת מבט שונה על החברה הדרום אפריקאית, ומציג דילמות מעניינות ודמויות כתובות היטב. לפיכך, מומלץ.

להרחבה כדאי לקרוא את המאמר של אלינער ברקת, "השבט הלבן של אפריקה".

The Day the Swallows Spoke – Dalene Matthee

עם עובד

1996 (1992)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

קלקלנים בגוף הסקירה

כשנד בוין, מהנדס במקצועו, זוכה בהון בזכות עסקה שביצע, הוא פורש מעבודתו, מבקש להתמסר לכתיבת ספר,  ועובר עם אשתו מרי מארצות הברית לאנגליה. הם חולמים על חיים נינוחים בבית אנגלי עתיק, כל כך עתיק שאין בו חשמל וגם לא מים זורמים, וכדי שהחוויה תהיה מושלמת הבית צריך להתהדר ברוח רפאים משלו. "אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש" […] "אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס" (לאחר מכן", הוצאת קתרזיס, בתרגומו של דוד ישראל ארונשטם). חברתם מסייעת להם למצוא את בית החלומות, פחות או יותר. בית אחוזה עתיק, ללא חשמל ומים, אבל גם ללא רוח כפי שהם מדמיינים אותה, כזו שמשוטטת בלילות בשקשוק שלשלאות ומפריחה את נשמתם של הדיירים. יש בו, לדבריה, רוח שכשרואים אותה לא מבינים שהיא כזו, ורק לאחר מכן, יתכן שאפילו לאחר מכן רחוק בזמן, מבינים מה התגלה לעיניהם. השניים מסכימים להתפשר (הפתיחה ההומוריסטית הזו עוררה בי זכרון מ"הרוח מטירת קאנטרוויל", שבו אוסקר וויילד יצר מפגש משעשע בין רוח רפאים בריטית כבדת ראש למשפחה אמריקאית קלת דעת).

מהי רוח רפאים? מה בורא אותה? מרי עתידה לגלות שאת הרוח שהיא רואה – ומבינה רק לאחר מכן מה ראתה, כפי שנבאה החברה – הביאו בני הזוג איתם. רוח שמייצגת את העסקה המפוקפקת שביצע נד, את הבורות מרצון שלה בכל מה שקשור לעסקיו, את חוסר התקשורת ביניהם, את העוול שנגרם לאדם אחר. כשנדמה לה שהיא רואה דמות רפאים אפורה על הרקע האפור של שעת בין ערביים, בעלה מספק לה הסבר מרגיע. כשהיא חושדת שהוא מסתיר ממנה סוד, היא מתחילה לחוש אי נוחות וחוסר בטחון, אבל מניחה לו להניח את דעתה. כשהוא נעלם עם אלמוני שהופיע יש מאין, ומותיר אחריו מכתב בלתי גמור לעורך דינו, היא להוטה לפענח את פשר ההיעלמות. רק לאחר מכן, הרבה לאחר מכן, היא קושרת את הקצוות ומבינה מה ראתה.

"לאחר מכן" ראה אור לראשונה לפני כמעט מאה ועשרים שנה, אבל נושאיו נותרו רלוונטים. האם ניתן לחמוק מעונש על עוול? האם אפשר לקיים זוגיות אמיתית ללא תקשורת פתוחה? איך ניתן, אם בכלל, להתמודד עם צלו הכבד של העבר? אדית וורטון בונה את הסיפור בהדרגה, חושפת באמצעות תיאורי רגש ומחשבות ונופים את השאלות שבהן היא מבקשת לדון, ומובילה במתינות, מבלי לומר דבר מפורש, אל התובנות.

מומלץ בהחלט (בכל שפה).

Afterward – Edith Wharton

1910

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"לצורתנו החיצונית יש השפעה מהותית על ההזדמנויות החברתיות שייקרו בפנינו, על בחירת בני זוג, על הצלחה במוסדות לימוד ועל אפיקי תעסוקה. נוסף על כך, לצורה החיצונית יש השפעה שניתן למדוד ולתאר במונחים נוירולוגיים, כלכליים, סטטיסטיים, תרבותיים ואבולוציוניים". הצורה החיצונית משפיעה על האופן בו אנו נתפסים על ידי אחרים, וגם על תפיסתנו העצמית. יופי וכיעור נקשרו בעבר לטוב ולרע, והקישור הזה מתקיים אינסטינקטיבית גם היום. מחקרים אינספור נערכו בתחום זה, אבל מיתוסים הקשורים לשני המונחים האלה הופיעו כבר בעת העתיקה, וגם בתרבות היהודית לא נפקד מקומם.

חן מרקס עוסק בנושא זה בארבעה פרקים: איך הכיעור משפיע עלינו, איך היופי משפיע עלינו, בשירות כוחות האופל, היופי כנתיב לאלוהים.

ההגדרה של יופי אנושי היא, כמובן, חמקמקה. אפשר לקבוע מידות ומדדים, אבל היופי הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן, כך נראה לי, ואינו מושפע בלעדית ממראה חיצוני. יחד עם זאת, מחקרים מצביעים על השפעה ברורה של מה שנחשב יופי על ההתנהלות של בני האדם המתבוננים בו. לדוגמא, בניסוי מסוים התבקשו אנשים לדרג את מכלול תכונותיו של גבר. התברר כי אם אשה יפה הצהירה שהיא בת זוגו, הוא זכה לדרוג גבוה יותר. בניסוי אחר נמצא כי גברים משקרים פחות לנשים יפות מאשר לנשים מכוערות. דוגמא מתחום אחר: נמצא שצפייה ביופי אנושי מפעילה את אותו האזור במוח שפועל כאשר אנחנו מקבלים פרס, אוכל, או כסף. קיים, אם כך, יופי אנושי אובייקטיבי ברמה כזו או אחרת.

הפרקים שעניינו אותי במיוחד בספר, וחידשו לי, הם אלה שעוסקים בסיפורים מן המסורת היהודית. ביניהם, סיפורו של יעקב המקראי ושתי אהבותיו, לרחל, היפה שבין האחיות, וליוסף, היפה שבין הבנים, וסיפורו של רבי אלעזר שמסתיים במשפט 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. כך מסכם הסופר את הסיפור הזה: "אז מה אומר רבי אלעזר לחבריו? הייתי רוצה להאמין שהוא אומר כך: כאשר אנחנו עוזבים את בית המדרש, התאורטי, השמור והאליטיסטי, ויוצאים לעולם — חשוב שנזכור לא לנהות אחר הרושם הראשוני שעושים עלינו דברים, אלא לבדוק את מהותם. עלינו להימנע מדברים יפים בעלי תכונות קשות וגסות (כמו עץ הארז), ולהעדיף תכונות טובות ורכות, גם אם הצורה החיצונית אינה מרשימה (כמו הקנה). עלינו לנסות לזנוח את הסטיגמות שחוש הראייה שלנו מייצר, אף על פי שהדבר קורה לנו, אינסטינקטיבית, כבר בשלב שאנו תינוקות".

אהבתי גם את הניתוח של שיר השירים, שמציג אשה יפה כהת עור, בניגוד לסטיגמה שקשרה צבע עור שחור לכיעור וכתוצאה מכך לתכונות שליליות, סטיגמה שחוללה שמות בשנים הבאות. עוד בענין סטיגמות – מעציב לקרוא על אינספור האזהרות מפני נשים יפות, תוך קשירתן לשטן, ותוך האשמתן בחולשת הגברים, כמו בסיפורו של רבי יוסי שגזר מוות על בתו היפה משום שמציצן שלא התגבר על יצרו צפה בה בחשאי. היחס ליופי, כך מתברר, נע בין הקבלתו לכל מה שטוב ובין היותו מחטיא ומאמלל, בעיקר כשהוא קשור, רחמנא ליצלן, לאשה.

אם המשיכה ליופי וקישורו האינסטינקטיבי לטוב מוטבעים פיזית במוחנו, מן הסתם יש לכך סיבה, לפחות ביולוגית. יחד עם זאת, מכיוון שהמשיכה הזו עשויה לגרום הטיות ואפליה, יש להיות מודעים לה.

"הצד האפל של היופי והכיעור" הוא ספר מעניין. ניכר שחן מרקס בקיא בתחומו – הוא מרצה לספרות חז"ל, מקרא ותרבות עברית – והוא מיטיב להגיש את הנושא לקוראים. נהניתי, השכלתי, ואני ממליצה עליו.

התחנה בית הוצאה לאור

2025

בילדותי, התפריט הספרותי שלי כלל, בין שאר מטעמים, סיפורי חסידים. את הסיפורים הללו אפשר לקרוא כיצירות אמוניות שבאות להלל דבקות באלוהים ובמצוותיו, אבל במקרים רבים נכון יותר לקרוא אותם ככאלה שמתבוננים בפנימיותו של האדם, ורואים יופי וחן וחסד גם מתחת לחיצוניות דלה, כעורה או מתפקרת. רבים מסיפוריו של ליאור אנגלמן בקובץ זה עוקבים אחר אותה מסורת. רובם ככולם מעוגנים במסורת היהודית (הספר מאורגן בשערים העוקבים אחר חגי היהדות ואחר ימים שנקבעו בלוח הישראלי), אבל הדת אינה הנושא. בני האדם הם בלבן של העלילות הקצרות.

וכך אנו מוצאים כאן פייטן שמזייף במלים ובמנגינה של תפילות ראש השנה, אבל בזכות כוונותיו פוקדת את טבריה שנה מצוינת; אביה של תצפיתנית חטופה, אדם חילוני, המוזמן, להפתעת המתפללים, על ידי הרב אל בית הכנסת בעודו בבגדי חול, ומצליח, הוא לבדו, לתקוע בשופר; גבר בודד, שמכבה בחשאי את החנוכיות שמדליקים שכניו, אבל נעשה לו בכל זאת נס חנוכה; ילד אוטיסט, שאינו מסוגל לשקר, ומחזיר לאמו בטחון שאבד לה; חזן שמאפשר לקודמו להשמיע ניגון שירש מסבו שנרצח בשואה, ובזכותם "אותה שנה האירה פנים לישראל, ואין איש יודע אם מחמת נגינתו של נפתלי או מפני ענוותנותו של שליח הציבור"; ועוד.

לכמה מן הסיפורים יש אפוא טעם של פעם, אבל הם מושרשים עמוק בישראליות של היום. חלקם עוסקים בדרך זו או אחרת בסכסוכים הפנימיים – הסכסוכים של פעם בשער תשעה באב ואלה של היום בשער יום העצמאות – וחלקם מציגים את רגעי האחווה, המפתיעים לעתים, שגם הם חלק מן הסיפור הישראלי. אחדים מן הסיפורים נוגעים בפצע העמוק של שבעה באוקטובר, בשכול, בפחד המצמית של נשות החיילים, בעקירת תושבי הצפון מבתיהם, וגם בבדידות שכפתה הקורונה.

בשניים מהסיפורים בוחר הסופר בזוית התבוננות שונה ומעניינת. בסיפור הראשון בספר, שאותו ניתן לקרוא באתר עברית, משמש דג כמעין "פסיכולוג", המסייע לאשה צעירה לתת משמעות עמוקה ומשחררת למנהג התשליך. להאנשה זוכות גם הערבות, הפחותות שבארבעת המינים, שעתידות להחבט בהושענא רבא, באחד הסיפורים המשעשעים בספר.

שמו של הספר הוא הברקה מוצלחת. תשומת לב מרובה ניתנה גם למשפטים הקצרים הפותחים כל אחד מן השערים. כדאי לא לדלג עליהם.

אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכולם מלאי חן, מקוריים, וטובים מאוד בעיני.

כנרת זמורה

2026