סקירות ספרים

דויד, לאה ורותקה מכירים מאז ילדותם. הם גדלו באותו מושב קטן, למדו יחד, היו פעילים באותה תנועה. נחום, שחווה ילדות של נדודים ויתמות, הצטרף לחבורה בגיל העשרה. דויד, שעמד במרכזה של חבורת הנוער המקומית, קירב אליו את נחום, שעד אז היה הזר, יוצא הדופן, והשניים הפכו חברים קרובים. גם ההתאהבות של שניהם ברותקה לא פירקה את הקשר האמיץ ביניהם. חתונותיהם התקיימו בסמיכות זמנים, דויד עם רותקה ונחום עם לאה, שהיתה מאוהבת בסתר בדויד וקינאה במשיכה של נחום אל רותקה.

עשרות שנים אחר כך, אחרי שנחום נופל ושובר מרפק וירך, הם מספרים, כל אחד בנפרד, את סיפורם המשותף לרופאה שמטפלת בנחום. הרופאה, ששמה אינו מוזכר ועל חייה נרמז אך מעט, היא חברתה מילדות של בתם של נחום ולאה, ומכאן היכרותה עם המשפחה. אקדים ואומר שלסקרנות הכמעט אובססיבית שלה כלפי הסיפור לא ניתן תירוץ מספק, גם אם ניתנו רמזים לגבי בעיות בחייה שהיא אולי מנסה לפתור באמצעות נסיונם של אחרים. אבל בסופו של דבר היא אינה הנושא בספר, והחריקה הקלה הזו אינה פוגמת בנושאים המעניינים העולים מן העלילה.

למעט נתק קצר בשל עלבון שהוטח, ואחר כך נסלח, הקשר בין שני הזוגות נמשך מאז שנפגשו ועד שנסיבות החיים גזרו על נחום ולאה מעבר מן הפריפריה לדיור מוגן במרכז. למרות הקשר האינטנסיבי, ואפילו למרות האהבה ששררה מאז ומעולם בין דויד ונחום, מסתבר שלכל אחד מהם סיפור משלו, זוית ראיה ששונה מזו של האחרים, ולפעמים אף נסתרת מן האחרים. נחום, מיום שפגש את רותקה ועד למועד שבו הוא שופך את לבו באוזני הרופאה, לא חדל לרקום סביבה פנטזיות בלתי ממומשות, למגינת לבה של לאה ובלי ידיעתם של דויד ושל רותקה עצמה. רותקה, מצדה, היתה מרותקת לזוגיות של נחום ולאה, וייחלה לזוגיות כזו עבור עצמה. נחום היה אסיר תודה לדויד על שבחר בו לחבר וסייע לו להשתלב בחברת הנוער במושב. דויד, כך מסתבר, פעל ממניעים אנוכיים שנחום אינו מודע להם. שני הזוגות, יחד עם ארבעה זוגות אחרים, נהגו להפגש מדי ערב שבת, למה שהגברים פירשו כמפגש חברתי מהנה, והנשים ראו באופן שונה. וכן הלאה. על כל צעד ושעל מסתבר שיכולים בני אדם לחיות בקרבת גוף ונפש, ועדיין כל אחד מהם יספר לעצמו סיפור שונה על אותה מסכת חיים.

לא שהיו להם חיים רעים. שני הזוגות הקימו משפחות, ידעו אושר. אבל שום דבר אף פעם לא היה מושלם באמת. בין אם משום שכמו נחום חיפשו את מה שאין, בין אם משום שכמוהו וכמו לאה חשו שבחרו בסוג ב', לא במי שרצו באמת, ובין אם משום שנדחפו לנישואין כי זו היתה האפשרות היחידה בזמנם, ועשו זאת מבלי להתנסות קודם לכן, מבלי להבין למה באמת הם נכנסים.

גילה פפר מספרת סיפור שנגול לאטו על זוגיות, על חברות ועל זיקנה, ועושה זאת בארבעה קולות מובחנים היטב, בדמויות משורטטות יפה באמצעות קולן בלבד. ארבע הדמויות נכנסות אל הלב, השילוב של סיפוריהן הנפרדים מעורר מחשבה, והספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

"מחזיר אהבות קודמות" הוא פסיפס של סיפורי חיים הנפגשים בבית תל אביבי אחד, כשחוטים סמויים פחות או יותר קושרים ביניהם. למרות הקירבה הפיזית והתנגשות הגורלות, המוטיב המרכזי הוא בדידות, כל איש לנפשו, בלי יכולת למצוא מסילות של ממש זה אל לבו של זה, לכונן קשר עמוק.

גבי, אשה צעירה, קושרת את גורלה בזה של גבר מבוגר ומסתורי, שאינו שש לספר על עצמו. הוא שוכר עבורם דירה, בה הם נפגשים כשהוא מתפנה לכך, ואוסר עליה ליצור כל קשר עם השכנים. נדמה שיש שם אהבה, אך הנסתר רב על הגלוי. מעבר לקיר גר אבירם, גבר בגיל העמידה שמעולם לא ידע אהבה, מאזין לגניחות ההנאה של גבי. אבירם הוא שותף בסוכנות שהשכירה את הדירה, הנפש היחידה הקרובה אליו היא של הכלב שחי אתו, והוא חולם על קשר עם השכנה המסוגרת. על דירת המרתף משתלט זוג שעושה בה ובחצר הבית כרצונו, ספק מכין דירה עבור הבת כדי שתוכל לעבור משכונת המצוקה שלהם לשכונה מבוססת יותר, ספק מבקש להשכיר אותה לזרים תמורת כסף. ראש ועד הבית, זקן חולה בשנות השמונים לחייו, מנסה להלחם בהם ומקבל משכניו, במקרה הטוב, תמיכה מן הפה ולחוץ. הקבלן, שמבצע את העבודות במרתף ובחצר, מנסה להתמודד עם בעיותיו של בנו שערק משירות צבאי והוא מבוקש על ידי המשטרה הצבאית. במקום אחר בעיר מתגורר זקן נכה, התלוי בלינדה, המטפלת הזרה שלו, וגם בחבר שלה שפולש בהדרגה אל הבית, ומוצא בהם משפחה למרות שאינו מבין את שפתם וכמעט אינו מדבר בעצמו (או אולי דווקא משום כך). אל אלה מצורפות דמויות לווין, כמו שותפו של אבירם והנשים שהוא שוכר למשרדם, ועדה, חברתה הקרובה היחידה של גבי.

בעיני, הזקן הנכה, שהקשר שלו לבנין קלוש משל האחרים, אבל דיירי הבנין ישפיעו מהותית על גורלו, מייצג בחוסר היכולת הקיצוני שלו לתקשר את התלישות שמאפיינת כל אחת מהדמויות. הוא, אגב, היחיד המוצג בספר בגוף ראשון, מדבר בלבו גם אם לא בפיו. הוא נאחז באשליית המשפחה שיש לו לכאורה עם המטפלת ובן זוגה, כפי שגבי נאחזת באשליית האהבה, אביו של החייל נאחז באשליית היכולת לשאת במכאוביו של הבן ולהביאם לידי פתרון, ראש וועד הבית נאחז באשליית הכוח שמעניק לו תפקידו ובאשליה על חיים של שכנות טובה ומכבדת, ואבירם נאחז באשליה שיוכל לצאת מתוך עורו ולהפוך לגבר שיכול למשוך נשים מסוגה של גבי. חוסר היכולת להשלים עם המציאות, שנובע ברובו מהעדר כמעט מוחלט של תקשורת פתוחה, לא יכול להוביל לאושר. רק לאסון.

כמו בספריו המוקדמים, ביניהם "אחרי החגים", וכמו בספריו המאוחרים, ביניהם "בדרך אל החתולים", יהושע קנז, מטובי סופרי ישראל, לדעתי, מתבונן במבט מפוכח וחומל על דמויות חריגות משהו, או כאלה שנקלעו לנסיבות קשות ומתקשות לפלס דרך מוצא. הוא מיטיב ללכוד במלים את הבדידות הקיומית, גם אם החיים מתנהלים בסביבה עירונית צפופה והומה אדם והתרחשויות. הסגירות של גיבוריו מכסה על הדחקה של סערות פנימיות, שאותן הוא מתאר במדויק, מוביל את הסיפורים השונים אל התפרצות בלתי נמנעת.

מומלץ בהחלט

עם עובד

1997

מאיר שטרית, יליד אוקטובר 1948, עלה ממרוקו לארץ עם משפחתו כשהיה כבן תשע. המשפחה קבעה את מגוריה ביבנה, שהיתה אז ישוב נידח ומוזנח. ב-1974, בגיל עשרים וחמש, אחרי לימודים אקדמאים ושירות צבאי כקצין בחיל רפואה, ייסד עם חבריו רשימה שרצה לראשות יבנה במטרה לשנות את פני העיירה. את הגב המפלגתי קיבל מיצחק שמיר בליכוד, ונותר חבר המפלגה במשך רוב שנות פעילותו למרות עמדותיו היוניות ותמיכתו ביוזמת השלום הסעודית ובפתרון שתי המדינות. בשלוש-עשרה שנותיו בראשות יבנה שיפר את החינוך במקום, הרחיב את הבניה, משך אוכלוסיות חזקות, וקיים את התחייבותו לשנות את פניה. בהמשך היה חבר כנסת, גזבר הסוכנות היהודית, ושימש כשר במשרדי החינוך, התחבורה, האוצר, הפנים, המשפטים והשיכון בממשלות שונות ותחת ראשי ממשלה שונים. כשהוקמה מפלגת קדימה חבר אליה, ואחר-כך אל מפלגת התנועה. מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה נפלה בגלל פרשיה של הטרדה מינית לכאורה שהוא מכחיש ומגדיר כפרשת סחיטה מצד המתלוננת, אם כי בזמנו בחר לשלם לה דמי שתיקה כדי לסגור את הענין בשקט. אחרי פרישתו מן הפוליטיקה פנה לעסוק בחינוך אקדמי ונתן את קולו למחאה נגד המהפכה המשפטית.

את מסלול חייו מתאר שטרית באוטוביוגרפיה זו. כצפוי מספר מעין זה הוא גדוש ב"עשיתי" וב"צדקתי", לצד אזכורים מעטים של דברים שלא הצליח להגשים, והדברים אינם נאמרים בזלזול, אם כי יש פנים לכאן ולכאן באשר לכל מה שהוא מציג כהישג, כפי שלמדתי מעיון בכתבות ישנות ברשת (עד כמה שניתן לסמוך גם עליהן). שטרית צמח בעוני ובמחסור, אבל בחר לשנות את חייו במו ידיו, וזהו גם המסר שהוא מבקש להעביר: "ההצלחה שלכם תלויה רק בכם". הוא מתנגד נמרץ לגישה של ש"ס שמבקשת לשמר את תחושת הנחשלות, ומאמין בכוח של כל אחד לקבוע את גורלו בעצמו. עמדו לזכותו כשרונו, האמביציה שלו, וגם אנשים טובים שנקרו בדרכו כאדם צעיר, ידעו לכוון אותו ואפשרו לו להביא את יכולותיו לידי ביטוי.

שמו של הספר עורר בי תחילה התנגדות, משום שנראה שהוא מנציח את תחושת שתי החברות שנדמה שמתקיימות כאן, אשכנזית וספרדית. אבל ישראל הראשונה והשניה מקבלות מפיו פרשנות שונה, בלתי מפלגת: "לתפיסתי, ישראל הראשונה הם האנשים שמתאמצים, לומדים, עובדים, מתפתחים ומצליחים. יש ביניהם אשכנזים וספרדים ואנחנו רואים אותם בכל הדרגות ובכל הרמות – בצה"ל, בפוליטיקה, בעסקים, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. לישראל השניה שייכים אלה שמעדיפים להתלונן ולא מתאמצים כלל לשפר את מצבם". הוא אינו חולק על עובדת קיומה של גזענות כלפי העולים מארצות ערב בשנים הראשונות לקיום המדינה, ויודע שלעולים אלה היה קשה יותר למצוא מסילות לממסד שהיה רובו ככולו אשכנזי. אבל הוא מאמין שהיו כוונות טובות, וגם אם נעשו טעויות קשות בתהליך הקליטה לא היתה אפליה מכוונת. גישה מרעננת בהחלט.

שטרית מתייחס גם למצב הנוכחי במדינה, מבכה ערכים ומנהל תקין שהיו ואינם, ומייחל להחלפתה של הממשלה (אם כי הוא מביע הערכה לנתניהו בשנותיו הראשונות כראש ממשלה).

כמי שמציג עצמו כאדם שערכי יושר מנחים אותי, הופתעתי לקרוא שיעץ לאולמרט לא להתפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, וכי גם היום הוא מצדיק את עצתו זו למרות ההרשעה והמאסר, שעליהם הוא אינו אומר מילה.

הספר מעניין מבחינה היסטורית ומבחינה אישית, מאפשר הצצה קלה אל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, מרענן את הזכרון לגבי ארועים שכבר שכחתי, ומומלץ. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל.

כנרת זמורה

2026

אלישבע-מרים, המכונה בפי מכריה אלי, היא תלמידת סמינר חרדי לבנות בקרית ספר. הוריה הם בעלי תשובה, ילידי ארצות הברית, מקפידים בקלה כבחמורה, אחותה הבכורה ואחיה הצעירים דבקים באותה הדרך. בעקרון, גם אלי מחזיקה באותם ערכים, מקבלת על עצמה את הכללים, רואה את עתידה כאשת תלמיד חכם המפרנסת את בעלה כדי שיוכל להקדיש את עיתותיו לתורה, צופה הליכות ביתה ומגדלת ילדים למצוות. בקצוות, היא מרשה לעצמה חריגות קלות. גרביונים פחות עבים מן המקובל, טיפונת איפור, פה ושם הצצה סקרנית אל העולם הבלתי חרדי. אולי גורמת לכך נוכחותן בסמינר של בנות מזרמים פחות חרדיים, אולי זוהי חקרנות גרידא של בת-עשרה.

התהיות הקטנות הללו באשר לכללים שעל פיהם היא חיה מקבלות תפנית משמעותית כשהיא פוגשת את דני, אחיו של גיסה מאיר. בניגוד למאיר ולכל משפחתו, דני נמנה עם אלה המכונים שבאבניקים, הפושטקים של החברה החרדית. דני נפלט מכל ישיבה שאליה רושמים אותו הוריו, הוא ממיר את הכיפה החרדית בכיפה קטנה סמלית, שגם אותה הוא חובש רק כדי לכבד את הוריו, הוא מרשה לעצמו ג'ינס וטריקו, ומרגע לרגע הוא מאבד את אמונתו, ונוטה יותר ויותר אל החיים החילוניים.

אלי מוצאת עצמה נמשכת אל דני, נמשכת וחוששת, מתייסרת באהבה שהיא אינה אמורה לחוש ורוצה עד מאוד באהבה הזו. השניים נפגשים לעתים רחוקות בנסיבות משפחתיות, וכל פגישה מעצימה את המשיכה ביניהם, את קרבת הלבבות. גבול נחצה כשהם נוגעים זה בזה, ובסופו של דבר (עובדה המסופרת כבר בפרקים הראשונים) אלי מוצאת עצמה בהריון אחרי מגע מיני חד-פעמי ביניהם.

בחברה החרדית הסגורה והנוקשה מדובר במשבר מערער, שאינו משפיע רק על שני הצעירים אלא גם על משפחותיהן הענפות, שנאלצות להתמודד עם הבושה שאותה יש לשמור בסוד.

לאה סאקס, שניכר שהיא בקיאה בעולם שהיא מתארת, מיטיבה לבטא את הבלבול של אלי, את ההיקרעות בין החינוך לנטיית הלב, בין הרצון לדבוק בערכים שעליהם חונכה לרצון לדבוק באהבה שהיא חשה. היא מוליכה את אלי בין כניעה למרדנות דרך רצון למצוא שביל זהב, ומובילה את העלילה אל נקודת הכרעה. יש לציין כי הספר אינו בא לערער על אמונות ועל אורח חיים חרדי, אלא בודק מה מתרחש בנפשו של מי שאינו מוצא עצמו מתאים בשלמות למסגרת.

בניגוד לצד המוצלח הזה של הספר, תיאורי המשיכה של אלי כלפי דני ארוכים, חוזרים על עצמם שלא לצורך ומייגעים. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מקיצורו באופן ניכר, מקיצוץ משמעותי בתיאורים הללו, ומהשארת הבמה המרכזית לדילמה הנצחית שבין חינוך שהוטבע לדרך עצמאית, ולהתלבטויות שבין בחירה בעולם הנוקשה שערכיו ברובם מקובלים עליה לבחירה באושר הפרטי שהיא ודני זכאים לו.

בהסתיגות האמורה, הספר נוגע ללב, ומעניק הצצה מעניינת אל עולם סגור.

קינמון

2025

איזי ונייתן נפגשו במקרה כשישבו זה לצד זה במטוס. המשיכה ההדדית היתה מיידית וחזקה. כשהמטוס התרסק לתוך נהר מיזורי, ונייתן הציל את חייה של איזי כשנשא אותה אל אמבולנס שהחיש אותה לניתוח, נדמה היה שהקשר בין השניים לא יינתק. אלא שנייתן היה בדרכו להצטרף לשירות בכוחות המיוחדים, שירות שניתק אותו מכל דבר אחר לתקופות ארוכות, ואיזי פסעה במסלול של לימודים גבוהים. בתנאים אלה נאלצו להסתפק בקשר מכתבים ובפגישות נדירות מאוד. עשור אחרי התאונה, ושלוש שנים אחרי שנפגשו בפעם האחרונה, פגישה שלא הסתיימה יפה, דרכיהם מצטלבות שוב. נייתן מוצב באפגניסטן, ואיזי מגיעה לשם כשליחתה של סנטורית אבל עם מטרה סודית להחזיר איתה את אחותה שמשוטטת במדינה כעיתונאית. רגע לפני שאפגניסטן נופלת לידי הטאליבן, המצב בלתי יציב, ומסוכן במיוחד לאמריקאים. נייתן מנסה לגרום לאיזי לעזוב, אבל נסחף אל המשימה שהטילה על עצמה.

לזכותה של רבקה יארוס יש לזקוף את היכולת לכתוב סיפור קריא ולהציב אותו במיקום לא שגרתי. מעבר לכך, זהו רומן רומנטי שגרתי למדי. הוא, הגבר המסוקס, המתוסבך משהו, אוהב אותה, היא, האשה היפיפיה המבקשת לגבש את זהותה העצמאית, אוהבת אותו, המציאות עומדת בדרכם, או שהם מסבכים אותה שלא לצורך, במשך עשור הם סובבים סביב האפשרויות מבלי לבחור, בדרך היא מתארסת לאחר, הדברים מגיעים למשבר ואז נפתרים. אל הקלחת נוספים הורים בעייתיים, אחות אוהבת, חברים טובים, יסורי נפש והתחבטויות, ופה גם אקשן צבאי ומדיני. הסגנון, כאמור, קריא וגם בלתי מעיק, אבל מה שכן מעיק הוא המנהג, שדי קצתי בו, לקפוץ בין הזמנים שלא לצורך, קצת הווה, קצת פרקי עבר, לפעמים הוא מספר, לפעמים היא (ושניהם פחות או יותר באותו הקול).

חובבי הסוגה כנראה ייהנו מהספר. אני פחות.

In the Likely Event – Rbecca Yaros

סיקרט

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: כנרת הדס

כותרת משנה: שפה, צליל ומשמעות ברוק הישראלי

נורית אורן אבישר עוקבת בספר זה אחר שינויים שחלו בשפה העברית משנות ה-70 ואילך דרך הפריזמה של הרוק הישראלי. בכל אחד מן העשורים היא בודקת שירים של שני אמנים, כמעט בכל המקרים מדובר בלהקות, ומצביעה על תופעות ועל מגמות. הניתוח שלה מתייחס הן לצורה והן לתוכן, ויוצר תמונה שלמה המורכבת ממלים, מלחן וממאפייני המוזיקה על שלל היבטיהם החזותיים, הקוליים והחברתיים.

את שנות ה-70 מייצגות כוורת ותמוז, את שנות ה-80 תיסלם ומשינה. המכשפות ומוניקה סקס הן נציגות שנות ה-90, וחותמים את הרשימה הדג נחש וטונה כמייצגי המאה ה-21. הייתי עלולה לחוש מעט בורות, ואולי גם מבוכה, לנוכח חוסר ההיכרות שלי עם המאוחרים שבהם, אבל ציטוט מפיו של רוביק רוזנטל "הרגיע אותי". כך הוא מעיד על עצמו: "לפני עשורים הגעתי אל תקרת הזכוכית שלי. זקני צפת. משינה. תיסלם. אני מקשיב, מבין, מפרגן, ערוצי הנפש כבר אינם ערוכים לעוד דור מוזיקלי". מכל מקום, גם אם חלק מן השירים אינם מוכרים לי, היתה זו הזדמנות להתוודע אליהם.

האם תופעות מוזיקליות חדשות עונות על צורך של הקהל או יוצרות צורך? ובהקשר השפה, האם השירים יוצרים מבעים חדשים או מאמצים את אלה שרווחים בתקופתם? אני מניחה שמדובר בהיזון חוזר ובזרימה דו-כיוונית. כך או כך, נדמה שיש נטיה ברורה לכיוון המשלב הנמוך יותר של השפה, לאי הקפדה על היגוי נכון, יותר ללשון מדוברת ופחות ללשון ספרותית. גם התכנים השתנו עם השנים, בעיקר החל משנות השבעים, כשהפאתוס של "אנו" פינה את מקומו לחוויות האינדיבידואל. אבל גם אם התחושה הרווחת היא של רידוד, עדיין אפשר למצוא בשירים רבים הסתמכות על משלבים קדומים ושאיבה מעניינת מן המקורות. אורן אבישר מצביעה בין השאר על מגמה, שמתחזקת בשנים האחרונות, של חזרה אל טקסטים מן המקורות, אולי כמשקפת תופעה חברתית.

לא אתייחס כאן לכל השירים ולכל הניתוחים. אזכיר רק את מייצגי שנות ה-70 – כוורת שמיוצגת באמצעות שלושה שירים – המגפים של ברוך, יו יה ומדינה קטנה – ותמוז שמיוצגת באמצעות שניים – סוף עונת התפוזים והולך בטל. למרות שפעלו בערך באותה התקופה, שתי הלהקות שונות זו מזו כמעט בכל, ומייצגות את הטווח שבין השטותניקיות המוחלטת של המגפים של ברוך ועד דברי השירה שבסוף עונת התפוזים, כשבאמצע מצויים יו יה הסיפורי, ומדינה קטנה והולך בטל הכמעט חתרניים. פה ושם היתה לי הרגשה של העמסת עודף משמעות במקומות שלדעתי היא אינה מצויה, אבל אולי רק חמקה ממני.

כמי שאינה מתיימרת להיות מומחית למוזיקה ישראלית בת ימינו, לא אוכל לומר עד כמה האמנים שנבחרו אכן מייצגים את התופעות שעליהן החוקרת מדברת, ואולי אלה שלא נכללו מייצגים יותר. בוודאי לא אוכל להתייחס למתודות המחקר. אבל הספר מספק מבחינתי הצצה מעניינת אל השירים, ונהניתי לקרוא אותו.

רסלינג

2026

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"כל אחד צריך בן אדם אחד שהוא יוכל לסמוך עליו"

"מבעד לקירות" מסופר מפיו של עמוס, העובד בארגון 'אסימון' כמנהל צוות של כוננים שעונים לשיחות של עובדי נוער ברחוב בלילה. עמוס חולק תורנויות עם שני עובדים נוספים, איתי ונעה, והשלושה, המתפקדים כיועצים ומסייעים בשעות הלילה, נפגשים מדי יום לשיחת שיתוף, חשיבה והפקת לקחים.

רועי בן מנחם ניהל את תחום עבודת הרחוב בעמותת ״עלם״ במשך שמונה שנים. להלן תיאור פעילותה של העמותה כפי שהוא מוצג באתר: "עמותת עלם פוגשת כ-20,000 בני נוער מדי שנה, משמשת עבורם כתובת אמיתית ומסייעת להם בסלילת הדרך להשתלבותם המחודשת בקהילה. בני הנוער אותם עלם פוגשת מתמודדים עם רצף רחב של מצוקות, החל ממצבי משבר אישיים של נוער נורמטיבי בגיל ההתבגרות, דרך נשירה ממסגרות לימודיות, קשיי קליטה, קשיים חברתיים, בעיות משפחתיות, שאלות בנוגע לזהות המינית, הזהות הדתית ושייכות, התמכרות לסמים ואלכוהול, אלימות ועבריינות, ניצול מיני, פגיעה מינית בבני נוער וילדים אחרים, ועד למצבי ניתוק קשים כגון מעורבות בזנות ומחוסרי בית".

הספר שזור מקרים רבים שאותם פוגשים מתנדבי הארגון ועובדיו, כשהדגש מושם פחות על הנערים והנערות ויותר על אינספור הדילמות והקשיים של אנשי הארגון. בין השאר הוא עוסק במטרה הבסיסית של פעילותם – "אין בן אדם בעולם, לא משנה באיזה גיל, שלא רוצה שיראו אותו. אין דבר כזה. בשביל זה אנחנו כאן" – בהכרה במגבלותיהם – "תחושת השבר כשאתה מבין כשהמציאות יותר מורכבת ממה שחשבת ושאין לך באמת תשובות לכל דבר" – ובאופן בו העבודה הלילית הזו מחלחלת עמוק אל תוך חייהם שלהם – "זה לא באמת משנה לאן נעבור וכמה נתרחק. אנחנו לא נצליח לברוח ולא נוכל להפסיק לראות".

לכל אחד מן השלושה שק בעיות משל עצמו, היחסים ביניהם אינם תמיד מושלמים, אבל משותפים להם ההכרה העמוקה בחשיבות עבודתם, הרצון לעמוד לרשות הנזקקים להם, והדבקות במשימה גם כשהיא גובה מחיר אישי.

ניכר שהכותב בקיא בנושא כתיבתו, והדמויות והארועים שהוא מתאר אמינים, מעניינים, וראויים לתשומת לב. פחות אהבתי את ההתמקדות בחיים האישיים של עמוס בפרקים האחרונים. נכון שהוא הלך לאיבוד בין בעיותיו מבית ומחוץ, אבל גם הסיפור הלך קצת לאיבוד באריכות תיאור התיקון שביקש ומצא. מכל מקום, הספר מעניין וחשוב דיו גם כך, ואני ממליצה עליו.

ידיעות ספרים

2025