סקירות ספרים

כותרת משנה: יומן בית הכלא 1944

בין החודשים ספטמבר ודצמבר 1944 שהה הסופר הנס פאלאדה בבית סוהר לחולי נפש על פי צו בית המשפט, משום שירה באקדחו בעת ריב עם אשתו והואשם בנסיון רצח. לפאלאדה (שם העט של רודולף דיצן) היה עבר סוער של אשפוזים פסיכיאטרים, אלכוהוליזם והתמכרות לסמים, ושנותיו בגרמניה תחת השלטון הנאצי לא תרמו ליציבותו הנפשית (אך לא פגעו ברהיטותו), כפי שהוא מתאר ביומן שכתב במוסד. הועמדו לרשותו אמצעי כתיבה כדי שיוכל לכתוב את הרומן האנטישמי שהזמין ממנו גבלס (כבר ב-1941 הוא אסף חומר על מקרה הונאה מפורסם משנות העשרים בבנק היהודי בַּרְמַט וקוּטיסְקֶר, כהכנה לכתיבה), אבל בין השורות, בכתב זעיר ולעתים תוך שימוש בקודים, כתב באותו זמן את "השתיין" וגם את היומן הזה. באחד מימי החופשה מן הכלא הצליח להבריח החוצה את כתב היד.

פאלאדה נמנה עם הסופרים ואנשי הרוח שבחרו להשאר בגרמניה, בניגוד לרבים שבחרו לעזוב. אפשר היה להשאר, להוריד את הראש ולחכות עד יעבור זעם, אפשר היה להתנגד, ואפשר היה לשתף פעולה. פאלאדה פסע איפשהו בין כל האפשרויות. ההתנגדות שלו באה לידי ביטוי בעיקר בדיבורים בלתי זהירים וברגשות עוינות שהתקשה להסתיר. את הרכנת הראש ושיתוף הפעולה הוא מנסה להצדיק בכתיבה.

למרות כמה התבטאויות בלתי נעימות כלפי יהודים, לא נראה לי שאפשר להאשים את פאלאדה באנטישמיות. לעומת זאת, בהחלט ניתן לומר שביומנו מצטייר איש קטן, מרוכז מאוד בעצמו ובצרכיו, ונעדר רגישות מינימלית לסבלות הזולת. הנה שתי דוגמאות. בראשונה שבהן הוא מתאר שני יהודים ממכריו, שלא חיבבו, בלשון המעטה, זה את זה. כשהחלו הרדיפות נגד היהודים, התקרבו שני אלה זה לזה והתיחסו בחשדנות אל הלא-יהודים. זה מה שפאלאדה מסיק מן ההתנהגות הזו, הטבעית מכורח הנסיבות: "הכרתי בעובדה שהיהודים הם שהקימו את המחיצה הזאת בינם ובין עמים אחרים, כפי שטענו הנאצים ואנחנו לא רצינו להאמין […] בעקבות ההכרה הזאת לא נעשיתי אנטישמי, אבל למדתי לחשוב אחרת על היהודים". הדוגמא השניה מתייחסת לחבר בשם סאס, שהיה בעבר קומוניסט אך פרש מהתנועה. ידיד קומוניסט מפקיד בידיו מזוודה למשמרת, אבל נתפס בידי הגסטפו ומוסר שמות של מכרים, ביניהם החבר הקומוניסט לשעבר. גרסת פאלאדה: "ואז, יום אחד, כרעם ביום בהיר, הוא נעצר; החבר מאז נאסר ובעליבותו מסר את שמותיהם של שלושים וחמישה אנשים – גברים, נשים ונערות – שקיימו קשרים איתו, לכאורה. בהם היה סאס – זו היתה הנקמה בחבר מפלגה שהפסיק את פעילותו!". בהתעלם מן העינויים שהאיש עבר מן הסתם, הוא מכנה את התנהגותו עלובה, ומרחיק לכת וקובע ששמו של החבר נכלל ברשימה כנקמה…

מי שאינו מכיר את ההיסטוריה יכול להתרשם מן היומן כי עיקר עוולותיו של המשטר הנאצי התמצו בהתעמרות באנשים גרמנים טובים. את ההיבט הזה של תלאות האזרח הפשוט – רוב הזמן הוא עצמו אבל בהחלט כמקרה מייצג – פאלאדה מיטיב מאוד לתאר. האופורטוניסטים שעלו לגדולה, זכויות היתר של חברי המפלגה, ההלשנות, חוסר היכולת לתת אמון באחרים, הפחד משרירות הלב של החוק, היכולת למחוק בני אדם בגלל דבר מה שולי שנתפס על ידי השלטונות כפשע. כל אלה, יחד עם המלחמה שהתקרבה אל לבה של גרמניה, גרמו לו לפנטז על מחבוא מתחת לאדמה, שבו יחיו לבטח הוא ואשתו וילדיהם, כפי שהוא מתאר בהרחבה לקראת סיום היומן.

רובו של הספר עוסק ביומיום של פאלאדה לצד חבריו, מול הרשויות, וגם מול מי שהחזיקו בידם את הכוח להחליט מה יכתוב ומה יפורסם. כשהוא מספר על הצייר אריך אוזר, עוד אמן שבחר להשאר בגרמניה, ולצד יצירות עצמאיות צייר קריקטורות פוליטיות בשירות השלטון, הוא מציין כי האיש פשוט היה מוכרח לצייר, כי בלי הציור אין לו חיים: "ה"כורח" הזה הוא מילת המפתח, הוא לא היה מסוגל שלא לעשות זאת – השבועון "רייך" נתן לו את ההזדמנות והוא ניצל אותה". נראה לי שבעקיפין פאלאדה מסביר פה גם את עצמו. הוא היה מוכרח לכתוב, כי בלתי אפשרי לו לחיות באופן אחר, אז הוא התפשר, כתב גם לפי הזמנה, נזהר במילותיו. הפשרה המפורסמת מכולן היא זו שבשינוי הסיום של "גוסטב איש הברזל", שבו, על פי דרישת גבלס, צירף את גיבור הספר אל שורות המפלגה הנאצית. כך הוא מסביר זאת ביומן: "אינני אוהב מחוות של גדלות רוח – להתייצב לפני רודנים ולהניח להם לחסל אותי ללא טעם, ללא תועלת ותוך גרימת נזק לילדי; לאחר ששקלתי זאת שלוש דקות הסכמתי לקבל על עצמי את המשימה ולכתוב את ההמשך. על ההתמודדות שלי עם עצמי בבית כתבתי בפרק אחר. החודש שבו כתבתי את הזנב הנאצי הזה מסומן במסגרת של דיו שחורה ביומני, העולם עורר בי בחילה, אבל אני הרגשתי בחילה גדולה עוד יותר מעצמי".

הוא עשה גם דברים שלא היה חייב לעשות, והוא מודה בהם ללא התנצלות. על פי הוראה מגבוה היה עליו להעביר לידי המפלגה כל מכתב שקיבל אם הכיל דברי הסתה או ביקורת כנגד השלטון. המו"ל שלו, ארנסט רובולט, צפצף על ההוראה ולא אונה לו כל רע (הוא הודח מאוחר יותר משום שהתעקש להעסיק עובדת יהודיה). הגישה של פאלאדה היתה שונה, וכשהוא מספר על כך הוא משתלח גם באלה שבחרו לעזוב את גרמניה: "כמה נחמד ונעים לשבת בפריז או בפראג ולקרוא לנו, הסופרים הגרמנים, להתקוממות פעילה נגד הנאצים: "סָרבו לציית להם! חַבלו באמצעים שלהם! קִראו לעם לאחוז בנשק! גורלה של אירופה בידיכם, אתם הרוח של אירופה!" כהנה וכהנה דברי הבל שנכתבו ממקלט בטוח! כפי שאמרתי, כל זה נשמע נחמד, אך העידוד להתאבדות מפיהם של אלה שהיגרו מהארץ נראה חסר תוחלת בעיני, ומשום כך ארזתי בכל פעם במצפון נקי את החומר האמור ושלחתי אותו ל-RSK [לשכת הספרות של הרייך] בלי להניד עפעף".

אני לא חשה זלזול כלפי הסבריו מדוע בחר להשאר בגרמניה. למען האמת, יש בהם מן ההגיון, ואפילו מן האומץ (כמו שיש גם בהחלטה לעזוב ולהשמיע קול מבחוץ). "איזה מין גרמני הייתי אילו הסתלקתי מכאן בשעות של מצוקה והשפלה ונמלטתי אל החיים הקלים?". זו גם לא חוכמה גדולה לשפוט את התנהלותו ממרחק שנים ובלי לחוות את מה שהוא חווה. אבל כן ניתן לשפוט את מה שכתב, ומן הדברים הללו עולים אטימות ואגואיזם. שנאתו לנאציזם לא נבעה מסיבות הומניטריות ומוסריות, אלא מן ההפרעה לחייו ולנוחותו. מאחרית הדבר למדתי שאחרי סיום המלחמה פאלאדה ישב לשכתב את הדברים, ובין השאר קיצץ חלקים נרחבים מהטקסט, העצים את סבלו הפרטי, ומיתן אמירות שיכלו להשתמע כאנטישמיות. יכול להיות שזוית הראיה שלו השתנתה כשזוועות המשטר נחשפו, יכול להיות שהבין שהתנהלותו ודעותיו לא יתקבלו יפה בימים שאחרי. מכל מקום, הטקסט המקורי משקף היטב את דיוקנו של אדם שהתפשר עם הרוע, הצדיק עצמו בדיבורים אך לא היה באמת שלם עם כך, ותוך כדי כך השתלח במרירות באחרים.

למרות שהספר נכתב כיומן, קופצני לעתים, ולא כעלילה מסודרת, הוא כתוב היטב, ויש בו עניין רב, מקומם יותר או פחות. אמנם פאלאדה עוסק בעיקר בפאלאדה, אבל יתכן שהוא מספק הצצה אל מה שעבר בחייהם ובראשם של רבים. המחזה אינו נעים, אבל יש להישיר אליו מבט.

In Meinem Fremden Land – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2012 (1944)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

"ברית האפונים" הוא סיפורם של לב ואנקה מורשטיין, סבה וסבתה של הסופרת, שנולדו בפולין ועלו לארץ ב-1935 אחרי נישואיהם. לב, שעסק מדי פעם בכתיבה, הותיר אחריו יומן, ובהתבסס עליו, על הסיפורים המשפחתיים וגם על הדמיון היוצר, כתבה הנכדה את הספר.

סיפורם של בני הזוג דומה בקווים רבים לסיפורם של רבים מבני דורם: ההתלבטות אם לנטוש את המולדת המוכרת, שבה האנטישמיות הישנה הרימה ראש חדש, לטובת מולדת בלתי מוכרת שהיא אמנם משאת חלום אך בבירור אינה מאירת פנים; נטישת בני המשפחה שנותרו במקומם; קשיי ההסתגלות וקשיי הפרנסה בארץ-ישראל; העימותים עם הבריטים ועם הערבים; הקשר שניתק עם מי שלא הספיקו לעלות ותחושת האשמה. ועדיין כל סיפור הוא יחודי, כל אדם הוא עולם ומלואו, וראויים הסיפורים להכתב ולהקרא.

לב נולד בזֶלְבָה ב-1908, בן למשפחה שהתפרנסה מעבודת כפיים במנסרה. אחרי מות אביו הפך לב למשענת של אמו ושל אחיותיו. בשל בעיות פרנסה, שנבעו בין השאר מדחיקת רגליהם של היהודים, עבר לפינסק, ועבד במספר עבודות, ביניהן ניהול קואופרטיב של חקלאים וגננים יהודים. את מרבית שכרו שלח למשפחתו. בפינסק הכיר את אנקה דולינקו, בת למשפחה מבוססת. השידוך ביניהם נראה על פניו בלתי אפשרי, גם בגלל פערי המעמד, גם משום שאיפותיהם השונות – הוא רצה לעלות לארץ, היא רצתה להשאר – וגם משום שלבו היה נתון לאשה אחרת שהקשר איתה ניתק כשעזבה את פולין לארץ-ישראל בעוד הוא חש חובה להשאר ולתמוך במשפחה. אבל אנקה הציעה לו להנשא, ריפדה את ההצעה בהסכמה לעלות לארץ ובתמיכה כספית של משפחתה, היו ביניהם ידידות ושפה משותפת בעניינים שונים, ועיקשותה ונחישותה הרשימו אותו. חייהן של אחיותיו כבר היו מסודרים והדאגה להן הוסרה מכתפיו ומכתפי אמו, והוא יכול היה לעזוב את פולין. אז הוא נענה להצעה, וגם אם תהה בשנים שאחר כך איך היו נראים חייו לולא הסכים, הוא דבק בבחירה שלו.

קורותיהם של בני הזוג, ושל ארבעה הילדים שנולדו להם, שזורים בקורות הישוב. לא אפרט פה את כל מהלך חייהם, אזכיר רק כמה אישים וארועים על קצה המזלג. אחרי נסיון חקלאי שכשל, הוצעה ללב שותפות במפעל "גלים", מפעל ליצור משקאות מוגזים שהקים יעקב דיטקובסקי, שהיה בין שאר עיסוקים מנהל מחלבת "טרה" ובעליו של קולנוע "לילי" ברמת גן; אברהם קריניצי, נשיא מועצת רמת גן ולימים ראש העיר, הזמין את לב להקים ולנהל בית קפה בבריכת "גלי גיל", מקום שהפך לעסק משפחתי וגם למקום תעסוקה ומפלט לניצולי שואה עריריים; הוא שהה בבריכה בעת שנחטפו ממנה שני שוטרים בריטיים כתגובה על איום להעלות לוחם מחתרת לגרדום; ביולי 1939 נפצע בראשו כשנפל מעגלה בעת ירי בשכונת תל כביר, ונשלח לבית הבראה, מוסד שחלף מן העולם וקצת חבל; ברמת גן הצטרף לב למשמר האזרחי ואחר כך להגנה; וכן הלאה. אנקה התקשתה להסתגל לארץ, לחום, לרעש, למצוקה. מול החולמנות והאופטימיות שלו היא היתה מעשית ונרגנת. פערי האופי גרמו אי הבנות וכעסים ומריבות, ועם זאת הקשר ביניהם נראה שרק הלך והתהדק.

היה לי מעניין מאוד לקרוא את הספר, גם משום הדמויות הנכנסות אל הלב, וגם משום שבנקודות מסוימות השיק לסיפורי חיים שאני מכירה באופן אישי. יותר מכל נגעו ללבי היאוש שחשו עם ניתוק הקשר עם המשפחות בפרוץ המלחמה, ההלם כשנודעו הפרטים על גורל היהודים בכלל ועם גורל המשפחות בפרט, ותחושת האשמה – הבלתי מוצדקת – שאיתה נאלצו לחיות.

בפתח הספר ניתן קרדיט לעורכות, אך לטעמי הספר היה יוצא נשכר מעריכה מהודקת יותר שהיתה משפרת את איכותו הספרותית. אבל גם כך, אפרת מור מילמן עשתה עבודה חשובה בהנצחת סבה וסבתה, ובמתן הבמה והכבוד לדור שעשה היסטוריה, פשוטו כמשמעו. לפיכך, הספר מומלץ.

הנני

2026

פעם, מזמן, יעל חוותה אהבה גדולה. עמית היה קשוב, אכפתי, עוטף, מביע את אהבתו במחוות גדולות. היום יעל שוקלת להכין לעצמה בחשאי דירה משלה, לארוז את חפציה ולהסתלק מדירתם המשותפת. בכל אותן השנים שבין האהבה ההיא לתכניות האלה היא לא שמה לב לשינויים בהתנהגותו ולהתדרדרות ביחסיהם. איך זה יכול להיות?

"הייתי כמו הצפרדע בסיר, שלא מרגישה איך לאט־לאט הטמפרטורה של המים עולה, עד שהיא מתבשלת ומתה. אני הצפרדע. אני באמת הצפרדע."

הסימנים היו שם: אכזבה קשה שאכזב אותה, שבעקבותיה באה פרידה ממושכת; ביקורות עוקצניות שהעביר על התנהגותה; הימנעות מלשפר את היחס של אמו כלפיה. בדיעבד, גם הטוטאליות של האהבה הגדולה שהפגין כלפיה היתה סימן כזה.

עמית הוא מי שאנחנו מכנים, בדרך כלל בחיבה, "אבא משוגע". טילי, בתם בת הארבע של בני הזוג, היא מרכז עולמו. הוא עבד נרצע לרצונותיה, מבלה איתה מן הרגע שהוא חוזר מן העבודה ועד שהוא משכיב אותה לישון. הוא מעורב בכל הפעילויות שלה בגן. הוא מפנק אותה ללא גבול – מאכיל אותה למרות שהיא כבר מסוגלת לאכול בעצמה, מניח לה לישון במיטתם. יעל מרגישה קצת מחוץ לתמונה, אבל טילי אוהבת גם אותה (אלא אם אביה בסביבה, ואז היא מעדיפה את חברתו), ובכלל, כולם מתמוגגים מעמית, מן הקשר הנפלא בינו ובין בתו.

נדרש משבר שיציב את יעל נוכח המציאות, והוא מגיע בתחילת הספר. יעל נפגעת ממכונית חולפת, כשהיא יוצאת מחנות באזור תעשיה נידח, שם קנתה קונפטי למסיבת יום ההולדת של טילי, כי עמית לא היה מוכן להסתפק בפחות מן הקונפטי המשובח ביותר עבור בתו. עמית כמעט ואינו מגיע לבית החולים, בנימוק שהוא צריך לטפל בטילי שהתאונה של אמה בוודאי קשה לה. הוא גם אינו מסכים להביא את הילדה לבית החולים. כשיעל מציעה שבגלל נכותה הזמנית הם יעברו לישון בחדר האורחים שבקומה הראשונה, הוא עושה את המינימום הנדרש כדי להכין לה מקום שינה בחדר שמחוסר שימוש הפך למחסן, והוא וטילי נשארים בקומה העליונה. תחושת ההידחקות מחוץ למסגרת ה"זוגית" של האב והבת הולכת ומעצימה, וה"צפרדע" מתחילה לסבול מהחום.

אז יעל יודעת שמשהו אינו תקין, אבל אינה מסוגלת לשים ממש את האצבע, לפענח את הסימנים, גם כשהם זועקים. היא לא יכולה להרשות לעצמה להאמין שהיא נשואה לגבר מעורער, והיא לא יכולה להיות היחידה שאינה חושבת שהוא נהדר, אז היא תוהה אם האשמה ביחסים הבלתי תקינים בבית היא שלה. "כשהתבוננה בבתה המשחקת בשלוות בוקר בסלון, חשה כיווץ בשולי הבטן, וחשבה שאולי בעצם זו היא שאחראית למרחק שנפער ביניהן, אולי היא מיהרה מדי להישען לאחור ולתת לעמית להוביל כל הזמן, להחליט כל הזמן, לעשות את כל התנועות האלה שנראו לה מתחשבות, ושנדמה היה לה תמיד שבאות לו כל כך בטבעיות. יכול להיות שמרוב ההישענות שלה – הלכו התנועות שלו והתרחבו, והמקום שהוא תפס הלך וגדל, עד שלה לא נשאר מקום". לוקח לה זמן להפתח ולספר לאחרים את שמתרחש בבית, ולהפנים שהיא צריכה ליזום פתרון.

גם אם היתה נקודה שבה חשבתי שההיסוסים של יעל אינם מתקבלים על הדעת – קל מאוד לשפוט כשאני רק צופה בסיטואציה – אורנה ורכובסקי עושה עבודה טובה בתיאור התהליך הנפשי שיעל עוברת. אין ליעל שום הוכחה שמשהו מיני-פלילי מתרחש בתוך ביתה, והיא נוטה להאמין שמדובר באהבה – או בשתלטנות – חסרת גבולות ולכן מזיקה. אז איפה עובר הגבול בין "תחרות" בין הורים על נפש הילדה לאהבה בלתי בריאה? ואיפה עובר הגבול בין פינוק לגרימת נזק? והאם הגבול הדק שבין משחקים גופניים תמימים פחות או יותר לכאלה שאינם תמימים כלל עלול להיחצות?

הבחירה הזו של הסופרת להלך על הגבול טובה מאוד בעיני. במקרה של ניצול מיני של הילדה, הכל ברור, אין מקום להתלבט, אין שאלות של טובת הילדה, אין סיבה להתרפק על זכרונות האהבה של פעם. ההתמקדות בהרסנות של האהבה הטוטאלית עושה את ההתלבטות של יעל קשה יותר, והאזור האפור הזה שבין נורמטיבי לטאבו מטריד. אהבתי גם את הבחירה שלה לעצור את הסיפור במקום שעצרה, ולא אפרט מחמת קלקלנים. אחרי שיעל עשתה את הבחירה שלה, ברור שלא הגיע סוף פסוק וגם לא סוף מהאגדות. דרך ארוכה עוד מחכה לכל הנפשות הפועלות, אבל כמאמר המשורר, הדרך הזו היא "מסיפור אחר". הבחירה והתהליך שהוביל אליה הם לב הספר.

הערכתי את ספרה הקודם של אורנה ורכובסקי, "כל העומרים שהיו לה", שבדרך אחרת ובמיקוד אחר לגמרי עסק גם הוא, בין השאר, ביחסי הורים-ילדים. "הכלוב של הדובים" בהחלט שומר על רמתו הגבוהה של קודמו.

התחנה

2026

בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1948 נערכו קרבות בחרבת מחאז שבנגב בין הצבא המצרי ובין לוחמי חטיבת יפתח. הקרבות הללו תוארו במפורט בספרו המונומנטלי של ס. יזהר "ימי צקלג". בהרצאה שנשא ב-2007 אמר הסופר בין השאר: "הסיפור הזה של ח’רבת מחאז, הסיפור ההיסטורי או הסיפור הבדיוני, מספר על תקופה, על אנשים, על אידיאות, על רצונות שהיו באיום נורא, איום טוטאלי. ובכוח של נעורים, ובכוח של שובבות, ובכוח של הכרה ברורה שאין דרך אחרת בה נלך, נלך עד תום. הדברים האלה השתנו לחלוטין. אינני רוצה להגיד לטוב או לרע, אלא אחרת. יש לנו עכשיו עם אחר, יש לנו חברה אחרת, ואתם הם אלה שהם אחד היהלומים שבהיסטוריה שלנו".

על רקע אותם קרבות מתרחשת עלילת "אני פחדן אני" שכתב פוצ'ו, אשר השתתף בהם בפועל. בדרכו השונה מאוד מזו של ס. יזהר מספר אף הוא על אותה הכרה שאין דרך אחרת, וגם על השובבות והנעורים והאידאות. כמה מגיבורי הספר, המבוססים על דמויות אמיתיות, הופיעו גם בספריו האחרים, ביניהם "חבורה שכזו" ו"יוסל'ה, איך זה קרה?". גם "המורה הדגול שמילקיהו" צץ בזכרונותיהם.

המספר הוא יורם, שמגדיר את עצמו כפחדן, וחש בלתי מוצלח בהשוואה לאחיו התאום שייקה, גם אם העובדות האובייקטיביות מעידות אחרות. יורם חש מרוצה מצד אחד מהכשרת הקשר שארגן לו אחיו, ומצד שני חש תסכול על היותו מרוחק מפעילות קרבית. הוא מצליח לשכנע את שייקה לקחת אותו אתו לאזור הכנרת לחזות במתרחש שם. למרות הזעזוע שספג – "עוד לא מלאו לי שמונה־עשרה. את המלחמה צריך להכיר טיפין טיפין, ולא בבת־אחת ככה" – נסחף איכשהו להצטרף כוחות הלוחמים ונשלח לנגב. סיפוריו מן הימים שעשה שם מתרכזים בעיקר באנקדוטות משעשעות מחיי החיילים, מתיאור הטיפוסים השונים והיחסים ביניהם, מחלומותיהם על בנות, וגם מהשלומיאליות שהוא מייחס לעצמו, שוב ללא קשר למציאות. הוא מתאר את הקרבות, בדרך כלל במין נעבעכיות של מי שאינו באמת מודע לסכנות, למרות שהוא כמובן מודע להן. הוא מלגלג על נטייתם של הלוחמים להגזים בעלילות גבורותיהם (הוא עצמו שואל סיפורים ששמע מאחרים ומייחס אותם לעצמו), מספר על הפער בין החזית והעורף התל-אביבי (יש דברים שכנראה אינם משתנים), ועוד. הוא אינו מרבה בהבעת רגש, אבל מעשיו מעידים על מה שהוא חש באמת – הדאגה לחבלן תמהוני שמשוטט בשטח ושוכח לחזור, הזינוק תחת האש כדי להציל חבר. אפילו על מותו של אחיו הבכור בפיצוץ בבית מלאכה לנשק של ההגנה הוא יותר מדווח ופחות מתייחס ברגש. אין לו פנאי, ומן הסתם אין לו את הפריבילגיה להשבר תחת עומס הכאב.

ובכל זאת מדי פעם הוא משחרר אמירות נוקבות. כך, לדוגמא, הוא מספר על חווית הנסיעה המשותפת עם קבוצת חיילים שנשלחה להלחם בחרבת מחאז: "כן, היתה זו השירה שזיעזעתני כל כך. כבר שמעתי הרבה שירות בחיי, אך לשירה זו גונב טעם מיּוחד ודבקות מיוחדת שלא ידעתי עד כה. רק כשירדנו ליד תל־נג‘ילה, בעוד הטנדר ממשיך לנסוע לעבר הגבעה העולה באש, הבנתי. היתה זו שירתם של נדונים למוות. הרגשת הקץ המתקרב הוא שהתגנב לתוך מיתרי הקול והרטיטם עד כדי כך. ליד התל שלנו נפרדנו מהם וזמן מה נשארנו לעמוד ליד הדרך, קולטים אבק וצלילי שיר עז ורואים את המכונה הטסה ואצה לעבר גבעה אחת אפופת עשן". ועל חבורתו שלו, שלחמה פעמיים במקום והפעם יועדה לתפקיד אחר, הוא כותב: "אתה, ההלך, המסייר כיום להנאתך בשבילי הנגב, אנא, סור לתל־נג‘ילה. תמצאנה בנקל, תראה גבעה, ועליה עץ אשל בודד, רחב צמרת. טפס עליה וראה תראה, כי היא מלאה אבנים. כל הגבעה מרוצפת אבנים עגלגלות, חלקות. מובטחני, כי לא תאמין לדברי, אך אני מוכן להישבע בפניך בכל היקר לי. האבנים הכבדות הללו הן אבנים אשר נפלו מהלב, לבם של עשרים נערים, שהתבשרו כי לא הם הנשלחים הפעם לחירבת־מחאז…". דווקא משום שהספר עוטה חזות הומוריסטית, לעתים קלת דעת, הקטעים הנדירים האלה עוצמתיים במיוחד.

כפי שס. יזהר ציין בדברים שלמעלה, הדברים השתנו מאז ימי הפלמ"ח ומלחמת העצמאות ועד הימים בהם נשא את נאומו, והם המשיכו להשתנות מאז. כמה מן הדברים שכתב פוצ'ו לא היו נכתבים היום – ניחוח של שוביניזם, זלזול באויב, השלמה אדישה לכאורה עם נפילת חברים כאילו זו דרכו של עולם (אולי כי גברים אינם אמורים לבכות). ובכל זאת, אם להסתמך על דברים שהחלו להכתב על המלחמה האחרונה, תחושת ההתגייסות ההכרחית תחת איום טוטאלי עודה מתקיימת. כותרת ספרו של שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, כנראה מתמצתת זאת במדויק – "עכשיו תורנו".

הספר מצוי כולו בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ מאוד.

מסדה

1966

"ג׳ו היה עדיין בלהט ההתחלה של חברותו עם ראטסו ריצו, ובמהלך השבועות ההם שום דבר לא היה נורא בעיניו כמו האפשרות לחזור אל חיק הבדידות. אף שכבר יצא לחופשי מסגוֹר שנותיו הגלמודות, הן הוסיפו לקנן אי־שם בתוכו והאפילו על היום־יום כמו יצירי בלהות, שחורות ורשעות ומרובות ידיים, מוכנות ומזומנות לחטוף אותו בחזרה אל עוד ועוד מדורים של בדידות".

שלוש נשים בלונדיניות – כנראה זונות, אחת מהן כנראה אמו – גידלו את ג'ו באק. כשהן נעלמו מחייו לבלי שוב הוא עבר לחסותה של בלונדינית אחרת, סבתו, שהיתה במשך זמן רב הדמות המשמעותית בחייו, גם אם עסקה בעיקר בפלירטים עם גברים מתחלפים. מהולדתו ועד מותה של סבתו, לקראת תום שירותו הצבאי, הוא במידה רבה מגדל את עצמו, יותר נגרר בחיים מאשר חי אותם בפועל. כשכבר נוצר קשר בינו ובין אנשים אחרים, הוא נועד מראש לכשלון, בעיקר בשל העדר מוחלט של כישורי חיים מצדו שעושה אותו טרף קל. משבר המוות של סבתו משנה אותו, או כך נדמה לו. מסתם נער יפה תואר הוא הופך לגבר זקוף, עוטה בגדי קאובוי, מתהלך בעולם במה שנראה כלפי חוץ כבטחון עצמי, ועוזב את אלבקרקי לטובת ניו יורק, את עבודתו כשוטף כלים לטובת קריירה כנער ליווי, גם אם למעשה אין לו מושג כיצד יעשה זאת. בעיר הגדולה, כך ברור לו, ישתנה גורלו.

אבל ניו יורק אינה מחכה לג'ו. ג'ו הוא אדם בודד, בדידות נואשת, בדידות ללא מרפא. ג'ו נעדר יכולת להבין אנשים, לעמוד על כוונותיהם האמיתיות, נעדר יכולת לעמוד על שלו. אף אחד בילדותו לא לקח את ידו והסביר לו או הנחה אותו. ניו יורק הסוערת, האבודה, המחפשת את עצמה, תלעס אותו, תעמיד מולו מראה, תדחה אותו, תרמה אותו.

ובכל זאת, ג'ו מוצא חבר. ריצו, המכונה נגד רצונו ראטסו (עלבון שבבסיסו rat, עכברוש), הבן הצעיר במשפחה מרובת ילדים, חי ברחוב מאז היה בן שש-עשרה, צולע קשות בגלל שיתוק ילדים, מתפרנס מכייסות וממעשי הונאה. למרות שבפגישה הראשונה ביניהם ראטסו הונה את ג'ו, נקשרו נפשותיהם כשנפגשו שוב. יחד הם מתגלגלים במאורות ניו יורק, ראטסו ממשיך לגנוב, ובשעות מצוקה מוצא תעסוקה לג'ו.

"לפעמים, כשנעשה רעב לבלי שאת, הוא היה מארגן לג׳ו, בניגוד לשיקול דעתו, עסקה מהירה של חמישה או עשרה דולר, ולא נדרש מהקאובוי אלא לעמוד דומם כמה דקות במכנסיים פתוחים. אבל לא פעם הנסיבות הללו גבו מג׳ו מחיר נפשי מערער ועגום. הוא חש כאילו עשה עסקת חליפין תמורת איזה נעלם הרה אסון, משהו שלא סוכם מראש ואף לא הובהר לאיש מהצדדים, וזה הטביע בו עצב ובלבול וגם כעס שלא מצא ממנו מנוח".

החברות הבלתי טבעית בין שתי הנפשות הפגועות הללו הדהדה לי מעט את החברות שבין ג'ורג' ולני ב"של עכברים ואנשים". ג'ו וראטסו אינם דומים לג'ורג' ולני, אבל משותפת להם המסירות ההדדית בתוך הבדידות, כי הם כל מה שיש להם בעולם. ומשותף להם החלום על חיים פשוטים, נקיים, חווה קטנה לצמד אחד, השמש והקוקוסים של פלורידה לצמד השני. כשהספר הפך לסרט קולנוע נעשה בו שימוש בשיר “Everybody’s Talkin’”, בחירה מושלמת שמשקפת גם את הניתוק של ג'ו מעצמו ומן המציאות של סביבתו, וגם את חלומם הצנוע: “I'm going where the sun keeps shining”

הספר עוסק בחברה האמריקאית בשנות ה-60, בהווי המבולבל של ניו-יורק באותן שנים, במשפחה ובהיעדרה, בחברות, בנסיון לגבש זהות ולקחת את הגורל בידים. אבל נראה לי שעיקר כוחו נובע מיכולתו לתאר בדידות עד שניתן כמעט לחוש בה כנוכחות בפני עצמה. ולכן, למרות שחלפו כששים שנה מאז ראה אור, הוא עדיין רב עוצמה ונוגע אל הלב.

ענת עינהר, שתרגמה את הספר, הוסיפה בסיום אחרית דבר מאירת עיניים שכדאי לקרוא. תרגומה יפיפה, תענוג של ממש, ולכן אסיים בציטוט.

"והוא ידע שכך יהיה, שיום אחד יהיו לו כל הדברים האלה, ויהיו ימי שבת אמיתיים, כמו זה שנשקף אליו מהחלון במשך כל היום. סביר להניח שהוא יהיה שוטף כלים או שיקבל הזמנות במזנון של מזון מהיר. יעבדו איתו שם אנשים ובתחילה הם לא יבחינו בקיומו, לא יעיפו בו מבט, לא יעלה בדעתם שהוא בדיוק כמוהם, אחד מהם, למעשה, אבל בסופו של דבר הם יקלטו את העניין. הם יתחילו לשים לב שהוא נועל נעליים רגילות ואיכשהו יתגלה להם שהוא לא סתם לן במלון, אלא שיש לו מקום משלו עם חדר רחצה פרטי. ויתחילו לקפוץ אליו הביתה ולבקר אותו לעתים קרובות, ואין ספק שבבוא הזמן בין כל המכרים החדשים האלה תהיה אישה, לאו דווקא בלונדינית או כל סוג אחר של אישה, אבל יהיו לה שפתון ורולים לשיער, לכולן יש את זה, והיא תשמח שיש לה גבר שדואג לה, אחד כזה שיודע לעשות אהבה; וראטסו ייחשב לילד שלהם והם יכריחו אותו לחפוף את השיער לפחות פעם בשבוע, ואם הוא יהיה חולה הם יחפפו לו את השיער בעצמם".

מומלץ בהחלט.

Midnight Cowboy – James Leo Herlihy

אפרסמון

2026 (1965)

תרגום מאנגלית: ענת עינהר

"המתנדב" הוא סיפורו ההרואי של ויטולד פילצקי, לוחם מחתרת פולני. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצטרף ויטולד לכוחות הלוחמים בצבא הפולש, ולאחר שכיבוש פולין הושלם הקים את אחת המחתרות הראשונות. מאוחר יותר הצטרפו אנשיו אל הארמיה קריובה, הארגון הגדול יותר. ויטולד עצמו, שהיה אז נשוי ואב לשני ילדים קטנים, נלכד במתכוון באחת האקציות, כדי להגיע לאושוויץ, שבספטמבר 1940 עדיין לא שימש כמחנה השמדה, לארגן שם מחתרת פולנית, ולהעביר אל המערב דיווחים על המתרחש במקום. מול עיניו הפך המחנה, שעד אז היה עבור הפולנים מעין חור שחור שאליו נשלחו אסירים פוליטיים וממנו לא שבו, למקום שבו נטבחו שבויים סובייטים, ומיד לאחר מכן למרכזה של התכנית להשמדת העם היהודי, והוא דיווח על כך וביקש לעצור את האסון.

מספטמבר 1940 ועד אפריל 1943, קרוב לתשע-מאות וחמישים ימים, פעל ויטולד באושוויץ. כוחותיו מנו כמה מאות אנשים, שאמנם לא יכלו לבצע מרד של ממש, בין השאר משום שהמחתרת בחוץ לא אישרה זאת, אבל ההתארגנות הזו עודדה את רוחם ואנשיה סייעו הדדית זה לזה. פה ושם הצליחה המחתרת הפנימית לגרום נזק, כולל ארוע של הדבקה מכוונת של מספר דמויות שנואות במחנה בטיפוס שגרם למותן. ויטולד ראה חשיבות עליונה בהעברת מידע החוצה. בתקופה בה עדיין שוחררו מדי פעם אסירים פוליטיים, השתמש בהם כבלדרים ששיננו את מסריו כדי להמנע מנשיאת מסמכים כתובים. כשהוסר איום הענישה הקולקטיבית במקרים של בריחה, סייע לכמה מאנשיו להמלט מן המחנה והטיל עליהם להעביר את מסריו. הוא נעזר גם בסייענים בודדים מן הכפר הסמוך. יתכן שבשלב כלשהו הצליחו אנשי המחתרת באושוויץ להרכיב מכשיר קשר ולהשתמש בו.

כבר באוקטובר 1940, כשבמסדר נמנו כחמשת אלפים איש בעוד מיספור הנכנסים הגיע לששת אלפים, נתונים שהצביעו על תמותה גבוהה, העביר ויטולד לבריטניה את המסר שהוא ואסירים אחרים מתחננים שמחסני הנשק במחנה יופצצו, גם במחיר חייהם. חלקם אולי יצליחו לברוח בחסות ההפצצה, וגם אם לא – למצער יבוא הקץ לעינויים המפלצתיים שחוו. במסריו הבאים, שתיארו את המצב ההולך ומחריף, חזר על הבקשה. לשווא.

"ויטולד מת באמונה שהוא נכשל בשליחותו," כותב הסופר באחרית דבר. "אני השתדלתי להראות שההפך הוא הנכון. בניגוד לכל סיכוי, הוא הצליח לשגר את המסרים שלו מאושוויץ. בעלות הברית, הן שלא הקשיבו לו".

למה מקבלי ההחלטות לא הקשיבו? לפעמים לא האמינו וחשבו שמדובר בהפרזה. לפעמים היו אדישים. לפעמים החליטו שאושוויץ הוא בעיה יהודית, או בעיה פולנית. לפעמים נדחקה עצירת ההשמדה לתחתית סולם העדיפויות – קודם יש לנצח במלחמה, אחר כך ייפתרו כל הבעיות האחרות. לפעמים, כמו במקרה של סטפן רובצקי, מפקד הארמיה קריובה, שאי-אפשר לחשוד בו באנטישמיות ובאדישות לגורל היהודים, נראה שהאחדות עם הלאומנים הקיצוניים היתה חשובה יותר כדי להצליח לשחרר את פולין. סיבות רבות ותוצאה אחת.

ג'ק פרווד'ר ערך תחקיר מקיף, שעליו הוא מספר מעט בסיום. הספר עוסק בפרטים הקטנים של היומיום וגם בתמונה הגדולה. הסופר אינו מוסיף דבר מדמיונו, ובמקרים השוליים שכן, הוא מסייג ב"יש לשער ש", או מציג אלטרנטיבות וסימוכין. לויטולד פילצקי היה כלל ברזל בכל מה שקשור למסרים שכתב בזמן אמת ולזכרונות שכתב אחרי שעזב את אושוויץ: "אסור שדבר כלשהו יופרז; אפילו הקטנה שבבדיות תחלל את זכרם של אותם אנשים טובים שקיפחו את חייהם שם". פרווד'ר אימץ את הכלל הזה כהנחיה.

הספר שופע מידע שלא הכרתי, נוקב בשמות אמיתיים של אנשי המחנה, שומרים ואסירים, ושל דמויות מחוץ לו, ומספק תמונה של אושוויץ מעיניו של מי שגם חווה את הזוועה על בשרו וגם מיקם את עצמו בתפקיד הצופה. בין מעלותיו הרבות של הספר, שתקצר היריעה מלפרט, יש לציין את ההתיחסות שלו למורכבות החיים באושוויץ. דוגמא בולטת לכך היא דמותו של ולדיסלב דרינג.

על דרינג שמעתי לראשונה באמצעות ספרו של ליאון יוריס, "משפט דיבה  QB VII". דרינג, ששימש כרופא מסייע בבית החולים במחנה, הוזכר ב"אקסודוס", בשם בדוי, כמי שהשתתף בביצוע שבעה-עשר אלף ניתוחים במסגרת ניסויים באסירים. בשל האזכור הזה הוא הגיש נגד יוריס תביעת דיבה, ויוריס כתב בתגובה את הספר על המשפט. גם שם הוסתר דרינג תחת שם בדוי, ותואר כמפלצת, אולי משום שיוריס באמת ראה אותו ככזה, אולי משום נקמה על התביעה או לצורך הספרותיות. המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. דרינג היה אחד מאנשי המחתרת, וסייע רבות בהצלת חולים ומחלימים שהיו מיועדים להמתה. לפעמים עשה זאת תוך סיכון עצמי ממש. ביו השאר סירב להמית חולים במו ידיו באמצעות זריקת פנול. כשויטולד חלה והיה על סף גסיסה ממש, דרינג הצליח להסתיר את מצבו ולהביא להחלמתו. דרינג גם היה זה שהצליח להשיג מכשיר רדיו לשימוש המחתרת. בו זמנית היתה לו אישיות שנויה במחלוקת, יתכן שהיה אנטישמי, והוא אכן השתתף בכמאה ושלושים ניתוחים מיותרים שרופאים אסירים אחרים סירבו להשתתף בהם. ויטולד, ואנשי מחתרת אחרים, היו צריכים ללמוד להכיל גם את הצדדים האפלים שבו.

"היתה למחנה דרך משלו לקלף יומרות ולחשוף את אישיותו האמיתית של האדם," כתב פרווד'ר. "אחדים – גלשו לביצה מוסרית", כתב ויטולד לאחר זמן. "אחרים – גילפו לעצמם אופי מהבדולח המשובח ביותר". והיו רבים אחרים מורכבים יותר.

ויטולד ברח מאושוויץ באפריל 1943 כשהעריך שיביא תועלת רבה יותר למחנה מבחוץ. הוא חבר לכוחות המחתרת, השתתף במרד בורשה לקראת סיום המלחמה, וכפטריוט פולני פעל נגד הכיבוש הסובייטי. במאי 1947 נעצר, ועד נובמבר אותה שנה עבר יותר ממאה וחמישים חקירות בעינויים. לאשתו ולגיסתו אמר על החודשים הללו: "אושוויץ היה משחק ילדים בהשוואה לזה. אני עייף מאוד. אני רוצה סיום מהיר". במאי 1948, מספר ימים אחרי יום הולדתו הארבעים ושבעה, הוצא להורג, אשתו וילדיו סומנו כאויבי המדינה, וסיפורו נשכח. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1990 טוהר שמו, וכיום הוא נחשב גיבור לאומי.

"המתנדב" הוא ספר מרשים ביותר. לא רק בזכות אישיותו של ויטולד פילצקי, אלא גם ובעיקר בזכות יכולתו של הסופר לצרף יחד את אינספור הפרטים המרכיבים את הסיפור לכלל תמונה מקיפה, מרתקת ומתסכלת, של התקופה. יש עוד כל כך הרבה לכתוב עליו, על כל מה שלמדתי ממנו, על האנשים הטובים המוזכרים בו וגם על הרעים, אבל עדיף לקרוא אותו בשלמותו. עמנואל לוטם תרגם מצוין, כרגיל, והספר מומלץ עד מאוד.

The Volunteer – Jack Fairweather

מודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

"מלכה בנשמה" הוא סיפורן של נשים בשכונת התקווה בשנות החמישים והששים. בין סיפוריהן של הנשים עובר כחוט השני סיפורה של נג'יה, ילידת עירק שהתייתמה בגיל צעיר משני הוריה. את אחיה הצעיר אספו אליהם קרובי משפחה. את הילדה, כדי להמנע מן הטרחה שבגידולה ובשידוכה העתידי, מסרו לזרים. בגיל צעיר נישאה לסעיד, גבר שנבחר עבורה. שנים אחר-כך, כשהיא מהרהרת בבחירות האהבה שעשו בנותיה, ושלא תמיד היו לרוחה, היא עומדת על ההבדל בין היכולת לבחור לבין נישואים מוסדרים. "היא הרי לא בחרה את סעיד, הוא בן אדם טוב, אבא טוב, היא לא אומרת, אבל בחרו לה אותו והיא ישר הסכימה, כי התרגלה שהחיים שלה מתגלגלים לאן שהם רוצים".

האמירה הזו, אודות החיים המתגלגלים לאן שהם רוצים, נכונה ולא נכונה. למעשה, הספר מציג דמויות של נשים שחיות בתוך מסגרת שפחות או יותר נכפתה עליהן, בין מטעמי מנהג ומסורת ובין משום מצוקה כלכלית שקשה להחלץ ממנה, אבל אינן מניחות לחיים המתגלגלים לגלגל אותן, אלא נוקטות יוזמה ועמדה בתוך גבולותיהן. על ויוויאן, בתה של נג'יה, שעזבה גבר בוגד, כותבת הסופרת, "ככה נשארה ויוויאן גרושה עם שתי תינוקות, חזרה לעבוד וזה לא היה קל, כי התרגלה לחיות כמו מלכה, אבל עכשיו היתה מלכה בנשמה, וזה יותר חשוב", והדברים תקפים לכל הדמויות שבספר, עוזרות בית וספריות ומוכרות בשוק ופרוצות מבחירה או בעל כורחן.

לגברים בחייהן יש חיים אחרים. חיים קשים, חיים של עבודה ומרדף אחרי פרנסה, אבל גם של הזדמנויות לרדיפה אחר חלומות וגם של אפשרות לשבירה. אחד מוצא מפלט מאסון בשתיה; אחר, שמתקשה למצוא עבודה בגלל פציעה, מסתגר בבית; שלישי, שחזר אדם שונה מהמלחמה, קם ומסתלק. זה אנושי להשבר, אבל הנשים אינן מאפשרות לעצמן את הזכות הזו, ובמקרים הנדירים שכן – יד אשה חברה מושטת לחלץ אותן ולהצביע על אפשרויות אחרות. "מי אני שייתן לך עצות?! ראית בעצמך מה קרה לילדים שלי! ובגלל זה אני אומרת לך נג'יה, יש גבול לכמה הבן אדם יכול לדאוג, עכשיו אנחנו צריכות לחשוב על עצמנו ועל החיים שנשאר לנו לחיות", אומרת ראשל לשכנתה וחברתה נג'יה, ומסייעת לה למצוא אופקים חדשים.

בין הדמויות הנשיות בספר, לצדה של נג'יה, נמצאות בנותיה – ויוויאן שכאמור התגרשה למרות הבושה הכרוכה בכך, ותהילה הצעירה שעובדת כעוזרת בית; מתוקה, יזמית ואשת עסקים בנשמה, שמנהלת ביושר ובמצפוניות קבוצה של פרוצות; סימון, שהחליטה לא לתת שוב לאף גבר להשתמש בה ולזרוק, והפכה את היוצרות; לילי, שהתחתנה מאהבה עם גבר מקסים, בנתה מספרה עצמאית במו ידיה, ומצאה עצמה מתמודדת עם יוצא צבא טראומטי; ומדליין, גם היא נשואה תחילה באושר, שמוכנה לעשות הכל כדי לפרנס את משפחתה ומשלמת מחיר כבד.

הספר אינו צבוע שחור-לבן. זה אינו ספר של נשים מול גברים. יחד עם הדמויות הנשיות כובשות הלב, מתוארות גם כאלה שלא, ובראשן טוֹבֶּה, אשה מרת נפש שממררת את חיי בעלה וילדיה, ויש לה רק מלים רעות לומר לכל סובביה. הגברים אינם נוכחים בספר כדמויות מדכאות. יש להם את הכוח להיות כאלה, וחלקם מנצלים אותו, אבל רובם בבסיסם מבקשים שלווה לעצמם ולמשפחותיהם.

זה גם אינו ספר של שכונת התקווה מול תל אביב השבעה, או במלים אחרות של מזרחים מול אשכנזים. יש תחושה של אפליה, של מי שהגיע מאוחר יותר ולא הצליח לקבל נתח שווה מן הצלחת הציבורית, ויש שמץ של גזענות. אבל יש גם משפחות מזרחיות בחלק השבע של החברה, ויש מצוקה נפשית גם בתוך הרווחה. בחנות הבשר בשכונת התקווה עובדת ניצולת שואה אשכנזיה, אינה מדברת עם איש, יושבת כפופה במשך שעות ומורטת נוצות. אֵם המשפחה, שאצלה עובדת תהילה, מאלצת אותה ללבוש תלבושת של משרתת ומעבידה אותה ללא הפוגה. אבל באותה רוח היא רודה גם בבנותיה, מאלצת אותן להתאמן שעות בנגינה. ברקע הרודנות הכפולה הזו מצוי השבר הגדול שחוותה כשחייה בגרמניה קרסו והחיים גלגלו אותה אל הלבנט.

העלילה מתרחשת ברובה בשכונה, אבל אינה מנותקת מארועי המדינה. הצנע, הסכם השילומים, מלחמת ששת הימים – אלה מעגנים את העלילה בזמן ובמקום, וכמובן נוגעים בחיי הדמויות.

למרות כל הקשיים והמשברים, הספר שופע אהבה, חמלה נעדרת שיפוטיות, ותקווה. נורה חורי חיים מלהטטת בהצלחה בין סגנונות הדיבור של הדמויות, ויוצרת עולם תוסס, מלא חיים, שדמויותיו נכנסות עמוק אל הלב.

מומלץ מאוד.

שתים בית הוצאה לאור

2026

"הבית שלנו" מספר על חייה של משפחה אחת בשתי נקודות זמן משמעותיות. בהווה, בשנת 2023, חייהם של חגי וגליה, זוג מבוגר, משתנים באחת בשל שבץ שתוקף את חגי. למזלם הגיעו למיון בתוך חלון הזמן שמאפשר להשיב במידה רבה את הגלגל לאחור, אבל מצאו עצמם עוברים מחיים של עצמאות פעילה לחיים של מחלה ושיקום. בעבר, בראשית שנות השמונים, השניים נמנו עם ראשוני הישוב נטף. כשגליה חשה אבודה במציאות החדשה שנכפתה עליהם, חגי, שכושר הדיבור חוזר אליו בהדרגה, מציע לה לכתוב על אותם ימים. המוטו שנבחר לספר, ציטוט מפיו של סטיבן קינג, משקף יפה את הקשר בין הסיפור ובין העבר, ההווה והעתיד: "הסיבה היחידה שמובילה אנשים לכתוב סיפורים היא כדי שיוכלו להבין את עברם ולהתכונן לתמותה עתידית".

סיפור ההווה הוא סיפור על הזדקנות, על בגידת הגוף, על ההשלמה בלית ברירה עם המגבלות שהזמן כופה, על הסתגלות וגם על חיפוש העצמי בתוך הדמות הנשקפת במראה ובתוך המציאות שבאה מבלי שהתבקשה. "אני לא רוצה להיעלם, להיות רק האישה המבוגרת הזאת מבית החולים, שעוזרת לאיש ההוא הנכה", חושבת גליה כשהיא מאזינה לאחת מאנשי הצוות בבית החולים. "פעם החזקתי תינוק על הידיים, והייתי לבד ופרצתי דרך. פעם שנינו בנינו בית. עכשיו, נדמה שאישה אחרת תופסת את מקום האישה שהייתי". היא יודעת שהיא צריכה להתיידד עם האשה האחרת הזו, שאין לה שום כוונה להסתלק ולפנות את מקומה למי שהיתה פעם. ההיאחזות באהבה היפה שבינה ובין חגי היא דרך אחת. גם הכתיבה היא אחת הדרכים שבהן היא מוצאת את עצמה.

סיפור העבר הוא סיפור על חיים צעירים, על התחלה, על התמקמות בתנאים לא נוחים מבלי להתייחס אליהם ככאלה, סיפור של טבע וריחות ומראות וטעמים, של תחושת בית, של הגשמת חלום. "היינו חבורה של צעירים שחלמה על כפר מבודד בטבע. היינו קהילה של אינדיווידואליסטים שבנו לעצמם כפר. זה היה עוד לפני שהשתרש המונח "יישוב קהילתי". פשוט רצינו מקום לעצמנו".

שני הסיפורים האלה, המשולבים יפה ובטבעיות זה בזה, כתובים היטב. קצת חבל שלא הסתפקה בהם, אלא שילבה כמה סיפורי משנה מפורטים מדי, כמו זה של מחנה הקיץ שבו הדריכה בארצות הברית, האהבה לבחור אמריקאי, החברה מן האוניברסיטה ועוד. אלה, לטעמי, תוקעים את העלילה ומוטב לו היו מקוצרים משמעותית או מושמטים (על כמה הבלחות של התחסדות עיוורת לא ארחיב, כי אנו פה בשביל הספרות ולא בשביל דיון בתפיסות עולם). השמות בספר אינם אמיתיים, אבל כמו בספרה הקודם, "ברכה", גם כאן הארועים שאובים מן הביוגרפיה שלה הסופרת.

ההווה של הספר מעוגן במציאות הישראלית של 2023. בני הזוג משתתפים באופן קבוע בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אבל מאמינים בעתיד טוב יותר, גם שלהם באופן פרטי לאחר תקופת השיקום, וגם של המדינה. ארועי השבעה באוקטובר וכל מה שארע אחריהם אינם נוכחים בספר, אבל לבו של הקורא, היודע מה עתיד לקרות בקרוב מאוד בעוד גליה וחגי שבים אל ביתם ואל שגרת חייהם הנינוחה, נחמץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

רוביק רוזנטל מספר בספר זה את קורות חייו מלידתו בנובמבר 1945 ועד היום. כפי ששם הספר מבהיר, הביוגרפיה שזורה לבלי הפרד בעיסוקו המתמיד בנושאים הקשורים בשפה העברית. היא שזורה גם בדעותיו ובעמדותיו של הכותב בשלל נושאים מן ההוויה הישראלית, והבחירה לא להסתפק בכרונולוגיה עובדתית הופכת את הספר לשונה בנוף האוטוביוגרפיות ולמעניין.

שני ארועים טרגיים הטילו צל כבד על חייו. ההתייתמות מאביו עוד לפני שמלאו לו חמש, ונפילתו של אחיו הצעיר גידי במלחמת יום הכיפורים. שני המתים נוכחים בחייו ובספר. לחווית השכול מוקדש פרק נפרד – ורוזנטל גם כתב עליו ספר, "האם השכול מת?" – ובו, בין השאר, התיחסות שנגעה ללבי לשכול ציבורי ולשכול פרטי. שיריו של גידי, שהיה אדם כותב, שזורים בפרק אודותיו.

גורם משפיע נוסף היה ה"גרמניות" של הוריו שהונחלה לו. ההיבט הזה הוא פתח לשאלות של זהות (יקית), וגם של כור ההיתוך, של גזענות, של קיבוץ גלויות ועוד.

עוד בנושאי הספר עמדות פוליטיות, יחס לשירות הצבאי, אמונה ודת, חינוך, ציונות, כולם נוגעים לחיי כולנו. אפשר להסכים עם תפיסות עולמו, אפשר להתנגד, אבל ההרהורים שהוא מעלה ראויים למחשבה אצל כל ישראלי.

וכמובן, העברית. רוזנטל יוצא נגד הדרך העבשה שבה מלמדים לשון בבתי הספר, מספר על היסורים שבכתיבת מילון, עומד על תפקידם של העורכים בספרות ובעיתונות, מתנגד לטהרנות היתר של "שומרי הסף" של השפה, מחבב סלנג, אינו מודאג מהיעלמות העברית בהשפעת הצונאמי האנגלי אבל כן מוטרד מ"נכסי שפה שאינם שורדים דורות חדשים". הוא "יוצא מן הארון" ומתוודה שהוא אוהב לנקד (הזדהיתי), ומאוהב במלים שבהן "הקסם מתחולל במפגש חד-פעמי בין צליל, צורה ומשמעות". כמה מעמדותיו אלה הובעו גם בספרו המומלץ "העברית הישראלית".

עוד בתחום העברית הוא מספר על נסיונות כתיבה כילד, על הספרים שפרסם, על עבודתו כעורך, וגם על לידתה ב-1997 של "הזירה הלשונית" שחיה ותוססת עד היום. "זירה שבה מתגוששים מלים וצירופי לשון, מסורות לשון, רובדי לשון, מאבקים בין המותר והאסור, בין הנמוך והגבוה, התכתשויות של העברית עם שפות המאיימות לבלוע אותה וסופן שנבלעו בתוכה. זירה שאין בה מנצחים ומנוצחים, וכללי המשחק שלה אינם ברורים. זירה שהיא החיים עצמם".

מצאתי בספר כמה וכמה רעיונות מעניינים ושווים עיון, אבל הציטוט הבא הוא כנראה החביב עלי מכולם. חכם ופשוט ומדויק: "אין שפה ילדית. יש שפה מתיילדת. שפה מתיילדת היא שפה של מבוגרים הסבורים שהילד אינו בשל לשמוע את שפת המבוגרים. אין טעות גדולה מזו. ילדים אינם מכירים במשלבים. עבורם כל מילה היא חבר, יצור של העולם החלופי. אין 'מלים קשות', אלא מלים שלא למדו, לא שמעו ולא קראו, וכשכבר נחשפו אליהן במקרה זה היה מפגש מאוחר ועקר".

חשוף, מעורר ענין ומחשבה, ומומלץ בהחלט.

כתר

2022

מיס ברודי, מורה כבת ארבעים בבית ספר שמרני, מטפחת קבוצה של תלמידות בנות עשר המכונות, לעתים בהערכה לעתים בגינוי, "חבורת ברודי". מיס ברודי אינה מאמינה בשיטות הלימוד האורתודוקסיות. היא מסרבת לשנן לתלמידותיה את חומר הלימוד המקובל, אלא מעדיפה להוציא אותן אל הטבע ולספר להן על החיים. תפקידה, כך היא אומרת, הוא להוביל את הנערות, לא לדחוס עובדות לראשן. יותר מפעם אחת הועלתה בפניה האפשרות ללמד בבתי ספר פרוגרסיבים הקרובים יותר לשיטותיה, אבל היא סירבה באומרה, "אני לא אבקש להתקבל למשרה בבית ספר מטורלל. אני אשאר במפעל החינוך הזה, זאת החובה המוטלת עלי. צריך להכניס שאור לעיסה. תנו לי ילדה בגיל שניתן להטביע בו חותם, והיא שלי לעד".

נשמע טוב. לכאורה. אבל מיס ברודי, המצויה לדבריה במיטב שנותיה, מקדישה זמן רב לסיפור עלילותיה שלה, כולל בעיקר עלילות אהבים, באוזני תלמידותיה. השיטה הבלתי מסודרת שלה מותירה אותן עם חורים בהשכלתן ועם חוסר בהירות לגבי האבחנה בין חשוב יותר לפחות. במרכז עולמה של מיס ברודי נמצאת היא עצמה, בתמיכתו הבלתי מסויגת של אלוהים, כך היא מאמינה. למרות דיעותיה הפדגוגיות התלמידות הן בעבורה כוכבי לכת החגים סביבה. מיס ברודי היא תומכת נלהבת של מוסוליני, ולחופשתה הבאה היא מתכננת לנסוע לגרמניה "למקום שבו היטלר התמנה לקנצלר, דמות של נביא כמו תומס קרלייל, אדם שאפשר לסמוך עליו יותר מכפי שאפשר לסמוך על מוסוליני". בדעתה של סנדי, התלמידה המועדפת בתוך חבורת המועדפות, עולה כי "חבורת ברודי היא הפשיסטיות של מיס ברודי – לא באופן גלוי לעין בלתי מזוינת, הן לא צעדו בסך, אבל היו צמודות זו לזו בהתאם לצרכיה וצעדו בסך בדרך אחרת".

התלמידות הן לא רק כוכבי הלכת שסביבה, הן גם מיועדות לשמש שלוחה שלה. כשהיא אינה יכולה לממש רומן עם המורה לציור הנשוי, היא מוכנה להסתפק ברומן שתנהל אתו אחת מן החבורה, בזמן שהיא עצמה מפתחת רומן מקביל ושתלטני עם מורה אחר. בכל שבע השנים המתוארות בספר, התלמידות מעורבות בכל פרט בחייה, כמאזינות לסיפוריה אודות עצמה, כמקור מידע על מקומות בהם נבצר ממנה להיות, וגם כנוכחות פיזית צופה במקומות בהם היא נוכחת ופועלת.

כשמנהלת בית הספר מנסה לשבור את החבורה באמצעות פיזור הבנות בין בתים שונים של החטיבה העליונה, מיס ברודי, למרות הפשיזם, מטיפה לאינדיבידואליות של הבנות, בניגוד לעמדת המנהלת המבקשת לטפח אצלן רוח צוות – כל אחת בעד הצוות שלה – מה שיגרום בהכרח לפירוד ביניהן. לעומת זאת היא, כמובן, מברכת על רוח הצוות שלהן כשהן אינן מסגירות את סודותיה בפני המנהלת המבקשת סיבות להפטר מנוכחותה בבית הספר.

הסופרת כותבת כי "אל לנו להניח שמיס ברודי היתה יוצאת דופן בנקודת הזמן הזאת של מיטב שנותיה, או (כיוון שדברים כאלה הם יחסיים) שהיא נפלה על הראש בדרך כלשהי". אין בכך כדי לנחם. להפך. גם אם כוונותיה המקוריות של מיס ברודי רצויות, בישום שלהן ובאישיותה המעורערת יש פוטנציאל הרסני. אם היא דוגמא אופיינית לזמנה – אבוי לנו.

באופן מפתיע, בסופו של דבר אף אחת מן הבנות, למעט סנדי שחושבת על מיס ברודי באותה אובססיביות שהמורה חושבת עליהן, לא ממש הושפעה לאורך זמן מהתנהלותה. מן הסתם יש לתלות זאת בעובדה שמיס ברודי היתה כל כך עסוקה בעצמה עד שהעיסוק שלה בבנות פשוט התרופף. אני נוטה להאשים אותה בסופה הטרגי של אחת מהן, זו שהיא הפכה לשעיר לעזאזל לכל האשמותיה, אבל אישיותה של אותה תלמידה היתה מלכתחילה קורבנית ומבולבלת, ויתכן שהשפעתה של המורה היתה שולית גם במקרה הזה.

הספר נחשב לפסגת יצירתה של מיוריאל ספארק, ונמנה דרך קבע עם רשימות הספרים הטובים ביותר של המאה שעברה. אני צריכה להודות שבעיני הוא רחוק מלהיות מושלם, בניגוד לטענת הביקורת המצוטטת על הכריכה. הספר מעניין, מתעתע, מטריד (וככל שאני כותבת עליו יותר הוא מצטייר לי כמאיים יותר), אבל לפחות עבורי הוא אינו ברור דיו. לא הצלחתי לעמוד על סוד הכריזמה של מיס ברודי, אם יש לה בכלל כזו לאור השפעתה המינורית, אישיותן של הנערות מטושטשת למדי, והספר לא הצליח לייצר, לדעתי, אמירה ברורה כלשהי. "מושב הנהג", שעסק גם הוא באשה שהיתה מעורערת באופן אחר, היה, בעיני, משכנע יותר. אולי נדרש לספר זמן לחלחל.

הספר ראה אור בעברית בעבר בתרגומה של כרמלה דגן (אור עם 1986) תחת השם "אביבה של מיס ברודי". לא קראתי אותו בשמו הקודם. תרגומה החדש יותר של אלינוער ברגר נאה עד מאוד.

The Prime of Miss Jean Brodie – Muriel Spark

הכורסא

2022 (1961)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר