סקירות ספרים

כותרת משנה: כך ינצחו האומות החופשיות את עידן הטירוף

בספרו "שגעון ההמון" עסק דאגלס מאריי בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו – הומוסקסואליות, פמיניזם, גזע וטרנס. בספרו "המוות המוזר של אירופה" התייחס לכניעתה של אירופה להגירה ההמונית המאיימת על ערכי המערב. הספר הנוכחי מתמקד בגזענות שקמה לתחיה במסווה של אנטי-גזענות, תוך שהיא מבטלת כל מה שמערבי ולבן.

ביל מאהר, המזוהה עם הליברליזם, כתב ב"ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21", בין שאר נושאים, על אותן תופעות: "אתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את ‘הבה לא נבחין בצבע’ ב’הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן", וגם "למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?". דאגלס מאריי, שמיוחסת לו שמרנות ימנית, מקונן על אותם הדברים: "מי שיצרו את התשתית לתאוריה הביקורתית של הגזע טענו תחילה שגזע הוא הגורם החשוב ביותר בהחלטות גיוס הצוות באוניברסיטאות העילית, ולאחר מכן שהוא העדשה החשובה ביותר שיש לפענח באמצעותה את החברה כולה", וגם "בכל מקום שהוא, היכן שהמערב נסוג, האנטי-מערביות התקדמה. הגיעה עת התיקון. אבל תוך זמן קצר התיקון הזה הפך לתיקון-יתר […] המערב נכנס לעידן שבו מסוכן להודות שהמערב אי פעם עשה משהו נכון".

קריאת אינספור הדוגמאות שמאריי מתאר היא כמסע במוח שהשתבש, או כקריאה ב"1984" של ג'ורג' אורוול. מכיוון שכל דבר מערבי ולבן מוקע כגזען, ומכיוון שבימינו לקיצוניות אין גבולות, אין תחום החסין בפני בחינה במשקפי תיאורית הגזע. וכך, בין השאר, גם המתמטיקה הפשוטה נפלה קורבן, והקביעה ששתים ועוד שתים הם ארבע מוגדרת כלבנה ולכן פגומה. אורוול ניבא זאת בספרו: "בסופו של דבר תקום המפלגה ותכריז ששניים ועוד שניים הם חמישה, ויהיה עליך להאמין. בהכרח יגיעו במוקדם או במאוחר לטעון כך; הדבר מחויב על פי ההגיון הפנימי של עמדתם. לא רק תוקפו של הנסיון, אלא עצם קיומה של מציאות חיצונית נמצא מוכחש ממילא על ידי הפילוסופיה שלהם".

"אחד מסימני ההיכר של התאוריה הביקורתית של הגזע היה שקביעותיה לא התבססו על ראיות, אלא על פרשנויות וגישות", וכך נוצר "מדע" שאינו נדרש להוכחות ולשיטתיות מדעית. לכך יש להוסיף כי "הרעיון שיש לי "האמת שלי" ולך יש האמת שלך מייתר את עצם הרעיון של אמת אובייקטיבית […] בביטוי הקיצוני ביותר שלו הוא חזרה לצורה של חשיבה מאגית", והתוצאה היא בעצם היכולת לומר כל דבר, מופרך ונורא ככל שיהיה, ולהוקיע את כל מי שאינו עומד בסטנדרטים הזויים. הנה כמה דוגמאות למעשים ולאמירות שנדמה שהפכו מקובלים:

"בתי ספר ציבוריים בבאפלו אילצו ילדים בגן לצפות בסרטונים של ילדים שחורים מתים כדי ללמד אותם על "אלימות המשטרה""

"להורים לבנים בבית הספר הקהילתי איסט סייד בניו יורק נשלחו "כלים לפעולה" שמנחים אותם להפוך ל"לבנים בוגדים" ולאחר מכן לתמוך ב"ביטול הלבן""

בתקופת הקורונה תמך איגוד הרפואה האמריקאי ברעיון לשנות סדרי עדיפויות בטיפול בחולי קורונה ולא לתעדף מבוגרים בסיכון כי "החברה בנויה בדרך שמאפשרת ללבנים לחיות זמן רב יותר. במקום לתת יתרונות בריאותיים נוספים למי שגם כך קבלו כאלה, נוכל להתחיל לאזן מעט את מגרש המשחקים"

"נצחון בעלות הברית על הנאציזם לא היה משמעותי במיוחד כי "כל מה שעשינו באמת היה לעבור מגרסה ישנה של עליונות לבנה לגרסה חדשה של עליונות לבנה""

"כפי שהכריזה לאחרונה מחלקת החינוך של אריזונה בכבודה ובעצמה, תינוקות יכולים להפוך לגזענים כבר מגיל שלושה חודשים, ולפי "ארגז הכלים לצדק" של המחלקה, שהטענה הזאת הופצה דרכו, תינוקות לבנים הם הבעיה" […] בעוד "ילדים שחורים וילדים ממוצא לטיני" בני חמש "אינם מראים כל העדפה כלפי הקבוצות שלהם", "ילדים לבנים בגיל הזה נוטים בחוזקה לטובת הלובן""

ועוד לא דברנו על "דה-קולוניזציה" של המדשאות בקנדה…

אחת הסיבות לכך שהגישות ההזויות הללו, שמסיגות לאחור את כל ההישגים שהושגו במיגור הגזענות בעולם המערבי, הופכות מקובלות היא הבורות הכללית של הציבור. לא רק בורות היסטורית, לא רק סירוב להבין כי "כדי להעריך את מורשתה של האימפריה צריך להעריך את התקופה בכללותה. בדיוק כמו שבתקופה קודמת לא היו מסוגלים להודות בפגמים כלשהם באימפריה, כך בתקופה הפוסט-קולוניאליסטית איננו מסוגלים להכיר במשהו חיובי שקרה. וזה מוביל לטעויות א-היסטוריות ופשוט לא נכונות", אלא גם אפס היכרות עם מה שמתרחש בעולם ממש כעת. על פי הערכות שונות יש יותר מארבעים מליון אנשים החיים בעבדות ברחבי העולם כיום; הודו, על מיליארד וחצי תושביה, מקיימת מערכת חברתית גזענית המנדה בני קאסטות נמוכות; סין, השניה בעולם מבחינת מספר נתיניה, מדכאת באכזריות מיעוטים; בין המאה ה-16 למאה ה-19 מיליון ורבע אירופים נחטפו מבתיהם ונמכרו לעבדות או למטרות כופר; ועוד. אבל חסידי התיאוריה הביקורתית של הגזע מתעלמים מכל אלה, ועוסקים בגזענות ובעבדות של אירופה בתקופתה האימפריאליסטית ושל ארצות הברית במאה התשע-עשרה.

"בשנים האחרונות מבקרי המערב בנו לעצמם מערך טענות יוצא מן הכלל. לטכניקה שלהם יש כעת תבנית. היא מתמקדת בהתנהגות מערבית, מוציאה אותה מהקשר התקופה, מזיזה הצדה מקבילות לא מערביות, ואז מפריזה בתיאור מה שהמערב עשה בפועל".

קשה שלא להתפס לדכדוך נוכח טירוף המערכות הזה, אבל מאריי מאמין שאפשר לשנות את כיוון ההדרדרות. אנשים במערב, הוא אומר, צריכים לחדול מרגשות אשמה על עוולות עבר שאין בכוחם לשנות, ולהרגיש הכרת טוב עמוקה על כל ההישגים המפוארים בכל תחום. "כאלה אנשים, רעיונות, מבנים וערים במערב ראויים לכבוד לא משום שהם פרי יצירתם של אנשים לבנים, אלא משום שהם מורשת לכלל האנושות". יש צורך לחדול מן השטות של "ניכוס תרבותי" ולהבין כי "אין סיבה שתרבות תיחשב כבעלת גבולות שלא ניתן לחצות. להפך, ההיסטוריה של התרבות היא היסטוריה של שיתוף, השאלה, חיקוי והערצה". צריך לחדול לשפוט את אירועי העבר בניתוק מתקופתם, בניגוד לעמדת אותם מבקרים מטעם עצמם ה"מניחים שהנושאים שמעסיקים אותנו היום חייבים להיות דה-פקטו אותם נושאים שהיו צריכים לטרוד את מחשבתם לא רק של אנשים מסוימים, אלא של כל האנשים, בזמנים שלפני זמננו". "אנשים שוכנעו שעיסוק יתר בקבוצה נבחרת של עוולות היסטוריות יעזור לפתור בעיות בחברות שלהם כיום. אך האמת היא שהבנה טובה יותר של הבעיות העומדות בפני החברות שלנו כיום היא דרך סבירה יותר לפתור את הבעיות הללו", הוא טוען בצדק, אבל אחרי הקריאה של הספר קשה להדבק באופטימיות שלו שההגיון ינצח את ההתלהמות. יש לקוות שתנועת המטוטלת החברתית הגיעה אל הגבול הקיצוני שלה, ומכאן היא יכולה רק לשוב על עקבותיה.

הספרות, אגב, נופלת גם היא קורבן. בין שאר שמות ברשימה שחורה אינסופית ניתן למצוא את רודיארד קיפלינג ש"אשם בהיות האימפריה הבריטית "נושא מרכזי" ביצירותיו הספרותיות"; את המשורר סמואל טיילור קולרידג', אשר נתן בשירתו ביטוי לדעות נגד שעבוד עבדים, אבל נכלל ברשימה משום "שהיה לו אחיין שחי בברבדוס ועבד בשיתוף פעולה עם אחוזות שהיו בהן עבדים"…; ואת ג'יין אוסטן בגלל משפט אחד במנספילד פארק, שדווקא רומז על תמיכה בביטול העבדות, אבל פורש באורח מוטה. אריסטו, אם לעבור מספרות לפילוסופיה, הוקע "משום שאדם אחר העריץ אותו כמעט אלפיים וחמש מאות שנים לאחר מותו", ואותו אדם נחשב גזען.

היקף המחקר של דאגלס מאריי מרשים, טיעוניו משכנעים, והעקביות שלו, כמו גם האומץ, לשוב ולטעון אותם מרשימים.

למרות הדכדוך, הספר חשוב וראוי לתשומת לב.

The War on the West – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: ענבל אלוני

"שפינוזה מרחוב השוק" הוא קובץ בן אחד-עשר סיפורים, שנכתבו על ידי יצחק בשביס-זינגר ביידיש, ותורגמו לאנגלית. התרגום לעברית נעשה מן האנגלית. במאמר ביקורת שפורסם בשנה בה ראה הספר אור באנגלית, ציין הכותב כי חלק מן הביטויים היידיים הולכים לאיבוד בתרגום. העובדה שהגרסה העברית לא נשענת על המקור מוסיפה, מן הסתם, לריחוק מן הטעם המיוחד שביידיש. השפה כנראה נפגעת, אבל איכות הסיפורים נשמרת.

העלילות, רובן ככולן, שוקקות כוחות מסתוריים, אפלים, שדים מזיקים ואמונות טפלות, מן הסוג המאכלס את יצירתו של בשביס-זינגר. לפעמים הם נוכחים בפועל ומנהלים את חיי הבריות, כמו ב"מעשה בזוג שקרנים", שבו השטן, הסיטרא אחרא, הוא המספר בגוף ראשון, והוא מעיד על פעולותיו שנועדו להוביל בני אדם לאבדון; לפעמים הם נוכחים רק בנפשם של בני האדם, כמו ב"חתונה שחורה", שבו בתו של רב משוכנעת שהחתונה שאורגנה עבורה משליכה אותה אל עולמם של השדים, ולהבנתי האמונה הממאירה הזו שעתידה לקפח את חייה מייצגת את הפחד מפני הנישואים והאינטימיות הכרוכה בהם; ולפעמים הם זוכים לפן קומי, כמו ב"שידא וכוזיבא", המתאר את פחדיהם של שד צעיר ואמו מפני בני האדם.

אמונות טפלות מאכלסות את חיי הדמויות בעיירות המתוארות בסיפורים, אבל לב העלילות הוא סיפורים אנושיים, נוגעים ללב ברובם. מלומד מזדקן המאמין בשפינוזה ורווקה מזדקנת מוצאים זה את זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בסיפור שהעניק את שמו לקובץ; הצצה בסתר אל רגע של אהבה מרומזת בין הרב לאשתו הזקנה דוחף רופא נוצרי הולל לנישואין ב"צל העריסה"; עניים מחליפים סיפורים על הזדמנויות שהוחמצו ב"בהקדש"; ועוד.

שניים מן הסיפורים הם בנוסח של סיפורי צדיקים ונִסים. ב"כך אמר הקבצן" מתברר שמה שנראה כמידע מוטעה היה בעצם קול קורא שנועד לזמן את האדם הנכון למקום הנכון; ב"חתיכת עצה" אדם חם מזג, שמרחיק מעצמו את הבריות, מקבל מן הרב עצה לכעוס מבפנים ולזייף חביבות כלפי חוץ, עצה שגורמת לו לכעוס על הצביעות שהוא מתבקש להפגין. אלא שמתברר, כמובן, שיש דברים בגו, או כפי שהסופר מסכם: "אם אינך מאושר, נהג כמאושר. האושר יבוא אחר-כך. וכך גם באשר לאמונה. גם אם נואשת, נהג כמאמין. מתוך שלא לשמה בא לשמה".

לא נעדרת מן הסיפורים גם היצריות, הנוכחת אף היא ביצירתו של בשביס-זינגר. ב"חורבן קרשב" מי שמצטייר כתלמיד חכם מתגלה כחסיד בסתר של שבתי צבי, ותאוותיו וסטיותיו מביאות חורבן על אשתו, ואחר כך גם על כל קהילתו.

בין אם מדובר בסיפור קומי או בסיפור טרגי, בעלילה המתרחשת על פני הקרקע או בכזו המתנהלת בתוך נפש מסוכסכת, בשביס-זינגר ניחן ביכולת לערב ריאליזם ומגיה לכלל יצירה משכנעת, מעוררת רגש ומחשבה, להציג דמויות מורכבות, להחיות עולם שהיה ואיננו, ולרתק את קוראיו. הסיפורים כולם, אלה שהוזכרו כאן ואלה שלא, מומלצים בהחלט.

The Spinoza of Market Street – Isaac Bashevis Singer

הד ארצי

1998 (1944, 1961)

תרגום מאנגלית: אורי בלסם

אדם מורגן, סופר שאינו מצליח לשחזר את ההצלחה המתונה של ספרו הראשון, מנהל רומן מחוץ לנישואים. אשתו שרה היא עורכת דין מצליחה, מאוד עסוקה, והיחסים בין בני הזוג, למרות האהבה, חורקים, כך נראה, בשל חוסר יכולת למצוא הזדמנויות לבלות יחדיו. אדם שוהה רבות בבית הנופש שרכשו כדי שיוכל ליהנות משקט שיסייע לו לכתוב, ושם הוא גם נפגש מזה שנה ומעלה עם קלי, מלצרית בבית קפה מקומי, שסובלת, לדבריה, מהתעללות מצד בן זוגה.

ה"סידור" הזה בא אל סיומו האלים כשקלי נמצאת מתה מדקירות סכין, במיטה בבית הנופש. מי שלוקחת על עצמה את ההגנה עליו היא שרה, אשתו הנבגדת. חוסר היכולת להציב גבול בין היחסים המקצועיים והיחסים האישיים, כמו גם חוסר התקשורת המתמשך בין שרה ואדם, למרות שמעל ראשו מרחף האיום של עונש מוות, אינם מקלים על הנסיונות לברר מי רצח את קלי.

הגימיק הזה של הדילמה בין האישי למקצועי מייחד את הספר, שפרט לכך הוא די שגרתי. בצד החיוב יש לציין שהסופרת מצליחה ליצור מתח כבר מהתחלה, ושותלת הטעיות ששומרות על המתח גם בהמשך. בצד הפחות חיובי, הדמויות כולן כתובות בשטחיות, רובן חד-מימדיות. בצד השלילה, הגילויים בפרק המסיים את הספר אינם משכנעים. ליתר דיוק, הם יכלו להיות כאלה אילו היה הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הבחירה של הסופרת לכתוב אותו בגוף ראשון מפיה של שרה, לסרוגין עם קולו של אדם, מעקרת את הסבירות של הסיום.

מכיוון שהספר בסיכומו של דבר די חלש בעיני, הופתעתי לקרוא בדברי התודות של הסופרת, שזוהי גרסה שניה של ספרה הראשון, שראה אור בגרסה הראשונה ארבע שנים קודם לכן (על הדרך היא משתלחת במו"ל הראשון שלא העביר את הספר עריכה).

חובבי מתח קליל אולי ייהנו ממנו. אני, לצערי, לא.

The Perfect Marriage – Jeneva Rose

מטר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: סיפורן של 100 נשים יהודיות אמיצות

פעם, מזמן, אי-אז בילדותי, אהבתי ספרים שהציגו דמויות גדולות מהחיים. אלה יכלו להיות מלחינים בספר אחד או מגלי עולם בספר אחר, תיאורם יכול היה לכלול את קורות חייהם בקיצור או להתמקד בארוע מכונן. כך או כך, היה בהם משהו מעורר השראה. נזכרתי בספרים הללו כשקראתי את "חוצפה גירלס", שכפי שכותרת המשנה שלו מעידה עליו הוא מתמקד בדמויותיהן של נשים יהודיות.

הספר, לטעמי, יכול להתאים לילדים, פחות למבוגרים. לכל אחת מן הדמויות מוקדש פחות מעמוד אחד, שסוקר בקצרה את חייהן ואת פועלן על רקע התקופה בה חיו, ומסתיים בציטוט מדברים שאמרו או שנאמרו עליהן. כדי לעורר סקרנות, וגם גאווה שבטית, בקרב ילדים, יכול להיות שזה מספיק. לקוראת המבוגרת שאני – לא. הכתיבה תמציתית מדי, המסר – הנשים הללו הן מה שהן בזכות יהדותן – פשטני מדי, התוכן צבוע באופן בולט מדי בתפיסת העולם של הכותבות, והבחירות תמוהות במקרים רבים מדי.

את הרשימה המלאה של הדמויות אפשר למצוא באתר הספר. הרשימה כוללת נשים מתקופת התנ"ך, החל בארבע האמהות, ועד ימינו אלה. הנשים מגיעות ממדינות שונות, מרקע שונה, ומפגינות תכונות יחודיות בתחומים שבין חיי ההלכה למדע, בין פעילות התנדבותית ויצירתיות, ועוד. חלק מן הבחירות גרמו לי להרים גבה, לא משום שהנשים אינן ראויות להערכה, אלא משום שהקשר בין פעילותן ל"אומץ" המוזכר בכותרת המשנה אינו קיים בעצם. אבל ניחא, אולי ניתן להסתפק במסקנה שנשים יכולות לעשות הכל.

לא אזכיר כאן את כל הדמויות, אבל אציין שלוש מתוך אלה שמשכו את תשומת לבי, וחיפשתי מידע נוסף אודותן.

ג'ודי פלד קאר, יהודיה קנדית, פעלה במשך כעשרים וחמש שנים, החל משנות השבעים, להצלת יהודי סוריה. חייהם של למעלה משלושת-אלפים יהודים ניצלו בזכות פועלה.

ז'יזל ברקה, יהודיה תוניסאית, הסתירה את יהדותה ושירתה כאחות בצלב האדום בצרפת בתקופת הכיבוש. תחת מסווה זה סייעה לשבויים להמלט מן המחנות בהם נכלאו.

אמי נתר, יהודיה גרמניה, נמשכה למתמטיקה ולפיזיקה, אך נאלצה כל חייה להלחם במגבלות שהוטלו על נשים שביקשו ללמוד או לקבל משרה ההולמת את כישוריהן. למרות זאת הפכה לאחת המתמטיקאים הבולטים של תקופתה, ועבדה לצדם של הילברט ואיינשטיין.

הספר, המעוצב במתכונת אלבומית, מציג את דיוקנותיהן של הנשים, כפי שצוירו על יד שתים-עשרה אמניות יהודיות מרחבי העולם.

אנקדוטה ספרותית לסיום: אחת הנשים המוצגות בספר היא אליזה דייויס, שזכתה להכלל ברשימה משום ששלחה מכתב לצ'רלס דיקנס, ובו מחתה על ייצוגו של פייגין היהודי ב"אוליבר טוויסט". כתוצאה ממכתבה, החל מפרק 39 של הספר, שפורסם בהמשכים, פייגין אינו קרוי עוד "היהודי".

Chutzpah Girls – Julie Esther Silverstein & Tamar Schlossberg Pruwer

קורן

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: ירדן גרינספן

כששחר היתה חיילת היא הוצבה ב"ביתך", מוזיאון המציג את ראשית ההתישבות. כשהשתחררה מן השירות נשארה במקום, השתכנה בקראוון צמוד שהוסב לדירת מגורים, וכעת היא משמשת כמדריכה וכיד ימינו של מנהל המוסד הצנוע. בין התמונות המוצגות במוזיאון מצויה תמונתה של עטרה שטורמן, רעייתו של חיים שטורמן, שהיה מראשוני השומר וממקימי קיבוץ עין חרוד. עטרה, אשה רבת פעלים בזכות עצמה, שכלה את בעלה ב-1938, ואת בנה ושניים מנכדיה במלחמות ישראל, וכשאמרו לה מנחמיה להיות חזקה, ענתה "אנחנו חזקים!", והתכוונה לכך. לאחר מותה התיחסו אליה מספידיה כאל אגדה חיה.

שחר מוקסמת מעטרה, אבל היא במיעוט נכחד. עטרה נמחקת מן הזכרון, נוכחותה ברשת נעלמת, ספרים אודותיה אינם בנמצא. חוקרים אומרים עליה דברים כגון "עטרה היא בסך הכול אגדה שגברים המציאו על עוד אישה שמרצה גברים", וגם "זו חלוצה גנרית לגמרי. ברור שלא היתה אישה כזאת באמת. לקחו קצת מכל סיפור ודחפו הכול לדמות בשם עטרה". היה מיתוס ואיננו עוד. שחר נוטלת על עצמה לברר מדוע הושכחה עטרה וכיצד ניתן להחזיר אותה אל התודעה. במקום שבו מעצבת שנשכרה לקדם את המוזיאון מציעה להפוך אותו למקום בילוי דל תוכן, במקום שבו שחר נאלצת להוריד את השלט האייקוני "נופלים ההולכים ראשונה" כי הוא כבר לא "in", במקום שבו דווקא נשים חוקרות נחשדות בחוסר יושרה משום ש"הן מחפשות אייקונים נשיים, אבל רק כאלה שבאות להן בטוב. ראיתי כבר חלוצות שעשו להן את האפגרייד הפמיניסטי הזה […] עטרה לא באה להן בטוב. חלוצה עם נשק ושכול", שחר מהרהרת בעצה צינית שקבלה: "הוא אמר לי שאני חייבת לחשוב יצירתי, שאם אני אראה להם נניח שעטרה חשפה הטרדות מיניות או משהו, את זה הם יאהבו. זה מה שהם רוצים. שאני אחשוב על משהו כזה".

ליבתו של הספר, אם הבנתי אותו נכון, היא הנטיה הממאירה לנפץ מיתוסים, להתעלם מן ההיסטוריה כפי שהיתה באמת ולהלביש עליה את הרהורי הלב של ההווה, לבעוט ברגל גסה במציאות ולהמיר אותה ב"ריאליטי". אידיאליזם החוצה, שערוריות פנימה. בהיבט הזה הספר חד מאוד ומעניין. אבל יש בספר גם סיפור מקביל, סיפור רווקותה של שחר, תדמית הגוף שלה, יחסיה עם חברותיה. כשלעצמו ההיבט הזה כתוב רוב הזמן בחינניות, קצת פטפטני לטעמי וחוזר על עצמו, אבל יש בו שילוב מוצלח של קלילות ועומק והוא יכול היה להיות טוב כסיפור נפרד. הבעיה היא בחיבור בין שני היבטים אלה, שמטביע את אגדת עטרה במלל, עד שנדמה שסיפורה הופך משני. סיפור משפחתה של שחר, משפחה ששילמה על בשרה את מחיר היהדות והישראליות, משתלב היטב בזה של עטרה. לעומת זאת, סיפורה של דאשה, עובדת נקיון וקוסמטיקאית, שמשום מה הספר נפתח איתה, והיא חוזרת ומופיעה בעלילה לכל אורכה, נותר תלוש ובלתי מובן. הספר, אגב, מסתיים בבוקר השבעה באוקטובר. אני מניחה שהכוונה היתה ליצור רצף מימיה של עטרה אל ימינו, אבל בעיני הסיום מאולץ משהו.

לדפנה ברשילון כשרון ברור לספר סיפור. הדמויות חיות, ההומור משובח, הרעיונות מקוריים. אבל בספר הזה, לטעמי, היא מספרת יותר מדי סיפורים, שאינם נדבקים היטב יחד, ודווקא המשמעותי שבהם נדחק מעט הצידה. מכל מקום, מרענן לקרוא ספר שאינו הולך בנתיב המקובל של שחיטת פרות קדושות, אלא דווקא קורא על כך תיגר.

על עטרה שטורמן ניתן לקרוא, בין השאר, כאן. מחיקתה מן הזכרון, כפי שהיא מתוארת בספר, היא בגדר משל בלבד, וטוב שכך.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

כותרת משנה: המרדף אחרי ספרו של קופרניקוס

"הספר שאיש לא קרא", כך תיאר ארתור קסטלר את ספרו של ניקולאוס קופרניקוס, "על הקפות כיפות השמים" (שיכונה להלן "דה רבולוציוניבוס") ביצירתו "הסהרורים" (שרק חלק ממנה תורגם תחת הכותרת "יוהאנס קפלר"). אוון גינגריץ', אסטרונום והיסטוריון של המדע, התקומם נוכח התיאור המעליב למדי של ספר שהוא אבן דרך בהבנת היקום, ספר שהציג לראשונה ב-1543, שנת מותו של כותבו, את התיאוריה ההליוצנטרית שמיקמה את השמש במרכז היקום, והדיחה את כדור הארץ מן המרכזיות שיוחסה לו עד אז. ב-1970, בעת שהחל להיות פעיל בתכנון חגיגות החמש-מאות להולדתו של קופרניקוס, ערך גינגריץ' תרגיל מחשבתי עם אחד מעמיתיו, ויחד יצרו רשימה של לפחות תשעה אנשים שבוודאות קראו את הספר, כולו או חלקו, בהתבסס על קרבתם לקופרניקוס ועל התיחסויות שלהם לתיאוריה שפיתח. בצרוף מקרים מוצלח מצא גינגריץ' את אחד מעותקי הספר, כשהוא מלא בהערות שוליים של אחד הקוראים, וגילוי זה שלח אותו למסע של כשלושה עשורים, שבסיומו פרסם את "המִפקד", תיאור מפורט של שש מאות ואחד עותקים שאיתר, מאתים שבעים וששה מן המהדורה הראשונה ושלוש מאות עשרים וחמישה מן המהדורה השניה. "אין ספק שארתור קסטלר לא דייק כאשר כתב על 'דה רבולוציוניבוס' שהוא "הספר שאיש לא קרא", ותיאר אותו כ"מועט-המכר הגרוע ביותר בהיסטוריה". דבר אינו רחוק יותר מן האמת. טעות היתה בידו. ועוד איך", כך הוא חותם את הספר הזה שמתעד את מחקרו.

הספר עוסק, כמובן, במשנתו של קופרניקוס, אבל עיקרו הוא המרדף הבלתי נלאה אחרי עוד עותק ועוד עותק. אין המדובר באספנות לשמה – גינגריץ' עצמו מחזיק, להבנתי, בעותק יחיד – אלא במחקר ביבליוגרפי וביבליופילי מקיף, שעולות ממנו מסקנות מעניינות באשר להתנהלות עולם המדע מן המאה השש-עשרה ואילך. מכיוון שהדפסת ספר היתה ענין מורכב, ומכיוון שהספרים הודפסו כאסופת דפים ללא כריכה, בעליהם של העותקים התייחסו אליהם כאל נכס פרטי, שאותם הם כרכו, עיצבו, הוסיפו הקדשות, והותירו הערות שוליים. גינגריץ' מתאר את כל ההיבטים הכרוכים בספרים, החל מהדפסתם וכלה במכירתם לאספנים פרטיים ולספריות, אבל עיקר תשומת הלב מוקדש להערות. לעתים כותבי ההערות היו אנשי שם כמו גיאורג יואכים רטיקוס, תלמידו היחיד של קופרניקוס, או טיכו ברהה. לעתים היו אלה תלמידיהם שהעתיקו את ההערות של מוריהם. עבודת נמלים הושקעה בנסיון לזהות כל אחד מהכותבים, ושביל של קשרים אישיים וקשרי מדע נחשף בתהליך הזיהוי. מכיוון שהספרים עברו ידים רבות במהלך השנים – חלק מן הבעלים הזדהו בשמם והשאירו חותם, חלק התנאו בעצם הבעלות על הספר – ניתן לעקוב אחר יחסי הכוחות וקשרי הגומלין על פני אירופה ומחוץ לה. גינגריץ' מקשר בחן בין ארועי התקופות השונות – תהפוכות פוליטיות, אסונות טבע ועוד – לגלגוליהם של עותקי הספר, מתאר את עולמם של האספנים, וגם של הגנבים, ואת עולמם של ההיסטוריונים המתמקדים בקופרניקוס. הוא מתייחס לצנזורה שהטילה הכנסיה על הספר, ומזכיר את בעלי העותקים שצייתו ומחקו קטעים, את אלה שהתעלמו, וגם את אלה שנקטו דרך ביניים, ביניהם גלילאו ששילב בעותק שלו משפטי הבהרה שהכתיבה הכנסיה, אבל על הקטעים המצונזרים העביר קו דק בלבד שמאפשר את קריאתם. הוא מתאר פכים קטנים מהתנסויותיו שלו במרדף אחר העותקים, ומצליח להפיח חיים בדמויות ההיסטוריות ובחוקרים ובאספנים בני זמננו.

שילוב הסיפור הכמו-בלשי של איסוף כל מה שניתן לדעת על עותקי "דה רבולוציוניבוס", עם רקע מדעי והיסטורי ועם התלהבות אישית, יוצר ספר מרתק, מלהיב ומעשיר. התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, והספר מומלץ בהחלט.

The Book Nobody Read – Owen Gingerich

אריה ניר

2004 (2004)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

ג'ון בראון היה לוחם נחוש נגד העבדות בארצות הברית. הוא האמין כי יש לנקוט בפעולות כמו-צבאיות על מנת להשיג את מטרתו. פעולתו המשמעותית ביותר היתה פשיטה על נשקיה פדרלית, מתוך שאיפה – נאיבית – להקים צבא חמוש היטב של עבדים מקומיים, שינהיגו מהפכה. בראש כוח של שמונה-עשר אנשים הצליח לפרוץ לנשקיה, לנכס כלי נשק רבים ולקחת בני ערובה, אך בסופו של דבר נלכדו הוא ואנשיו, ובדצמבר 1859 נתלה בראון לאחר שהורשע בבגידה, ברצח ובהסתה. בראון אולי נכשל, אבל הפשיטה על הנשקיה בהרפרס פרי היתה אחד מהארועים שהובילו למלחמת האזרחים ולקץ העבדות.

ג'יימס מקברייד מספר את סיפורו של בראון בתערובת ססגונית של עובדות ובדיה. העלילה מסופרת מפיו של הנרי שקלפורד (דמות בדויה), נער שחור צעיר, עבד של דאץ' הנרי שרמן (דמות אמיתית), שאביו נרצח, והוא עצמו התגלגל איכשהו להיות בן לוויה של בראון, שחשב בטעות שמדובר בילדה בשם הנרייטה. במשך מספר שנים התלווה הנרי אל בראון ואל צבאו – ש"לא היה יותר מאוסף מסמורטט של איזה חמש עשרה הטיפוסים הכי עור ועצמות, הכי בטלנים והכי עלובים שראיתם בחיים שלכם" – נהנה מן היתרונות של התחזותו לילדה, משום שלא נדרש להלחם, ונחשב בלי הצדקה לילדה אמיצה, בעיקר משום שבראון ראה רק את מה שרצה לראות. הנרי מתאר את פעילויותיו השונות של בראון לטובת העבדים, וכן את פגישותיו עם אישי מפתח, ביניהם פרדריק דאגלס והארייט טאבמן. טאבמן היתה אמורה להצטרף לפשיטה על הרפרס פרי, אך היתה חולה ולא הגיעה. דאגלס סבר שפעילות אלימה אינה הדרך, וסירב להצטרף או לתמוך.

במפתיע, למרות הנושא הכואב מאוד של העבדות, הספר מצליח פה ושם לשעשע ואפילו להצחיק. התחפושת של הנרי כילדה מספקת רגעי הומור, כך גם תיאוריו את קנאותו הדתית הטרחנית של בראון. תפיסת העולם הצעירה שלו, שרוב הזמן אינה מכירה בגוונים אפורים, תורמת לעלילה נקודות מבט מעוררות מחשבה.

ההומור והססגוניות ושפע הדמויות השונות, והמשונות, אינם מכסים, כמובן, על לב הסיפור – הגזענות הבוטה, האכזריות והעוול שבעבדות, החיים הבלתי נסבלים של השחורים. הנרי חוזר שוב ושוב לנושא זה. כך, לדוגמא, כשהוא חש כמו רמאי בגלל הופעתו כילדה, הוא "מתנחם" בידיעה כי "להיות כושי זה ממילא שקר. אף אחד לא רואה את האתה האמיתי. אף אחד לא יודע מה אתה בפנים. שופטים אותך רק לפי מה שאתה מבחוץ", ובכלל השחורים "כל הזמן חשבו איך להסתדר בלי שיראו אותם, ואיך לדאוג שכל השקרים שלהם יתאימו למה שהאנשים הלבנים רוצים". את ג'ון בראון הנרי מעריץ, ומאמין שהוא פועל מתוך לב טהור, אבל אינו מאמין בכך באשר למאבק בין תומכי העבדות למתנגדיה: "אף אחד לא שאל את הכושי מה הוא חושב על כל העסק הזה, וגם לא את האינדיאני, בגלל שהדעות שלהם לא נחשבו בכלל, למרות שרוב ההתנגשויות היו כאילו בשבילם. אני אומר "כאילו", כי כל העסק היה בעצם בענין של אדמות וכסף".

הספר, כמצופה מג'יימס מקברייד, כתוב היטב, אך בשונה מספריו האחרים הוא נוטה, לטעמי, ללהגנות יתר. חלק מן ההפרזות שלו לא אהבתי. בין השאר הוא מתייחס יחס בלתי הוגן, לדעתי, כלפי פרדריק דאגלס, שאותו הוא מתאר כאגואיסט, גנדרן, שתיין, ביגמיסט ואפילו פחדן. כשבראון מנסה, לשווא, לגייס אותו לפשיטה, הנרי מתאר אותו כ"איש של שיחות סלון, של חולצות משי ומגבעות הדורות, של חליפות ועניבות פשתן. הוא היה איש של מלים ונאומים". מעניין, עם זאת, שבסופו של דבר הנרי מתייחס כך לפעילותו של בראון בשבועות האחרונים לחייו בעודו בכלא: "אני באמת מאמין שבששת השבועות האחרונים ההם הוא עשה נגד העבדות, במכתבים ובדיבורים, יותר ממה שהוא עשה כשהרים רובה או הניף חרב".

הציפור שבשם הספר היא נקר שנהבי, שבנוצותיה מצא בראון, על פי הספר, סימן למזל טוב. לדבריו של אחד מבניו של בראון, כינוייה ניתן לה על שום יופייה, משום שכל מי שראה אותה אמר "אלוהים שבשמים".

הספר זכה לתרגום יפה של צילה אלעזר, ולמרות ההסתיגויות הקלות הוא בסופו של דבר ריתק והעשיר אותי, ואני ממליצה עליו.

The Good Lord Bird / James McBride

מטר

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

אלכסנדר קינרוס נולד כממזר בסקוטלנד במאה התשע-עשרה, סבל מידו הקשה של אביו ומגינוייו המתמידים של הכומר. כשהיה בן חמש-עשרה קם ונמלט. מאמין בהיותו נועד לגדולות, כמו אלכסנדר הגדול, נדד בעולם, צבר רכוש שנחסך בתבונה, ובסופו של דבר שם פעמיו לניו סאות ולס. לפני שיצא לשם חזר לסקוטלנד לבקש מדודו לתת לו את אחת מבנותיו לאשה, אך נדחה בבוז. מספר שנים אחר-כך, כשכבר היה מבוסס כהלכה באוסטרליה, בעל מכרות ובעל בית משל עצמו הבנוי בעיר שנקראת על שמו, שיגר בקשה דומה אל אותו הדוד בצירוף סכום כסף גדול. הכסף עשה את שלו, ואליזבת בת השש-עשרה, שעד אז גדלה מסוגרת בביתה, עומדת לשירותו של אביה השתלטן, נשלחה להנשא לאלכסנדר.

לא היו אלה נישואים מאושרים. אלכסנדר היה נדיב ומתחשב ככל יכולתו, אבל אליזבת נרתעה ממנו, ובכל שנותיהם יחדיו לא יכלה להביא את עצמה אפילו לחבב אותו. הוא מצדו מצא את אושרו ואת אהבתו האמיתית אצל רובי, אשה ססגונית שניהלה מלון ובית בושת, וחייו נחלקו בין שתי הנשים, אחת לאהבה ולקרבת לבבות ואחת ללדת ילדים ולעמוד לצדו בנסיבות חברתיות. במפתיע, שתי הנשים הפכו חברות.

קולין מקאלוג מספרת את הסטוריית ההתישבות באוסטרליה בעשרים וחמש השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה במשולב עם סיפורה של משפחת קינרוס ושל האנשים שחייהם נקשרו בחייה. הסיפור ההיסטורי עתיר ידע, עוסק בהיבטים חברתיים, תעשיתיים, טכנולוגיים, אמוניים ועוד. בין השאר היא מתארת את היחס אל המהגרים הסיניים והאיריים, את השיטות להפקת זהב ופחם, את המעבר מגז לחשמל, את מאבקי ארגוני העובדים, את תהליך איחוד המושבות הנפרדות לפדרציה, את תחילת ההשתלבות המהוססת של נשים בלימודים גבוהים ועוד. שפע הפרטים מעיד על תחקיר מקיף ומרשים. הסיפור של המשפחה, לטעמי, שטוח ופלקטי למדי, ואינו משכנע באשר להתנהלותן של רוב הדמויות. קצת מאכזב, במיוחד בהשוואה ל"טירוף מגונה" ול"שירתה של טרויה", ששילבו שניהם בצורה מוצלחת סיפורים אישיים עם מידע מעניין.

בזכות הפן ההיסטורי המעניין, ובגלל הפן הרומנטי החלש, ההמלצה מסויגת.

The Touch / Colleen McCullough

מודן

2007 (2003)

תרגום מאנגלית: מיכל יודלמן