פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מחזאי. אהליאב הלוי נמשך מאז ילדותו לחלום הקמת בית המקדש, ובעיקר נמשכה נפשו אל מלאכת הקורבנות של הכוהנים ואל שירת הלוויים. אהליאב עובד כמורה, מנהל חיים שקטים עם אשתו שפרה ועם שני בניו, אבל חזון המקדש אינו מרפה ממנו. בעקבות אחד מחלומות הלילה הפוקדים אותו הוא מבין כי "לכך קראה לו המקהלה שבחלום – לכתוב ולבצע שיר על בית המקדש, והשיר יקרב את העם אל חזון הקורבנות והשלום!". תחילה הוא מבקש לכתוב שיר שיביע את רחשי לבו וימשוך את הבריות להיות שותפים לחלומותיו, אחר-כך הוא מרחיב את רעיונו לשרשרת שירים, עד שמתגבשת התכנית לכתוב מחזמר. זה יהיה סיפורו של איש מן הכוהנים, או הלוויים, שיצטרך לבחור בין מלאכת הקודש לאהבתו לאשה נוכריה.
הסיפור יעבור גלגולים רבים, ידים רבות תנסינה לבחוש בו ולהציע רעיונות ("שלשום פנה אליו שאול, המורה לספורט, והציע לו להוסיף למחזה סצנת היאבקות בסגנון יהודי־בנימיני; ציפי, המורה להוראה מתקנת, אמרה לו בשבוע שעבר שלדעתה חשוב מאוד להתייחס לקשיים שיש לחלק מהכוהנים הצעירים בלימוד הלכות טהרה; וניצה, דווקא היא, הרהרה בקול אם כדאי להוסיף למחזה התייחסות למצוקתם של כוהנים רגישים לגלוטן"), הוא ייתקל בקשיים פיננסיים ואמנותיים, אבל אהליאב לא יפסיק להאמין בו. רוב הזמן.
אהליאב חובר אל יוני גבירץ, דתל"ש שהפך למפיק, לא מצליח במיוחד, שניסה להפיק "סדרת סרטי טלוויזיה על ההיסטוריה האלטרנטיבית של ישראל מנקודת מבט 'יהודית ולאומית'", וזכה לביקורת לגלגנית בנוסח "לאומנות פרימיטיבית". יוני מזהה את הפוטנציאל ברעיונו של אהליאב, ולמרות פערים רבים בתפיסות כיצד יש לממש את הרעיון, הם פועלים בשותפות. רוב הזמן.
לצדו של אהליאב ניצבת שפרה, האשה והחברה שכל אחד צריך. שפרה, אשה מעשית מאוד, פילסה לעצמה דרך משלה בעולם שבו גדלה, והיא יודעת להעריך את דבקותו של אהליאב התמים בתשוקתו ולתמוך בו. "לכל אדם יש את הדרך שלו בחיים, וזה נכון גם לעבודת ה', או לרוחניות כמו שאתה קורא לזה. אז יש כאלה שמה שמחבר אותם לה' זה תפילה אישית ויש כאלה שמעדיפים מניין, ויש כאלה, ואולי הם אפילו הרוב, שצריכים טקסים ומוזיקה ויופי. ולעניות דעתי, זו דרך לא פחות טובה", היא אומרת.
הספר שופע דמויות משנה משורטטות היטב. מכיוון שסגנונו של הספר סאטירי ברובו, אפיוני הדמויות נוטים להגזמה קלה, אבל העיקריות שבהן נמלטות ממלכודת הסטראוטיפיות שקל ליפול לתוכה כשבוחרים בסגנון זה, והן מורכבות ואמינות.
למרות שיש בספר ביקורת על חלק מרעיונותיהן של הדמויות ועל התנהלותן (ובהרחבה על ה"מגזר"), התחושה שלי היא שהספר נכתב באהבה. לא רק כלפי אהליאב ושפרה, אלא כלפי רוב הדמויות המשמעותיות, טועות או לא. והאהבה הזו מדבקת, אולי משום שהסיפור כולו עטוף בחיוך, וה"טריקים" שבו כובשי לב. הנה כמה מהם.
הסיפור מופקד בידיו של מספר יודע כל, ששובר את הקיר בין המספר לקורא, ואף מתעמת עם יוני, שמתפרץ לדבריו כל אימת שהאופן בו הוא מתואר אינו נושא חן בעיניו (מה שגורם למספר באחת הפעמים להעלים בתוך הערת שוליים את דעתו על מעשה של יוני, כדי שזה האחרון לא ישים לב).
הערות השוליים הן חלק חינני ובלתי נפרד מן העלילה. לעתים הן פשוט מראי מקום של ציטוטים ששולבו בה, אבל ברוב המקרים הן משמשות להביע, קצת בחשאי, את דעתו של המספר, או להוסיף פרט שאולי יפגום בזרימה אם ישולב במישרין בעלילה. כך, לדוגמא, כשנזכר מלאכי, הנביא האחרון, הערת השוליים מוסיפה בלקוניות "בינתים", ובהערת שוליים למשפט "מחא כף אל גב כף, כמנהג יהודים יראי שמיים הנזהרים מלנגן בשבת קודש" הוא מציין בסוגריים "(אבל לעשות "ביטבוקס", שהוא באמצעות הפה, מותר)".
השירים שאהליאב כותב עבור המחזמר נשענים במידה רבה על שירים ישראלים ידועים. הנה דוגמא: "כל אשר עושים יהודים, אעשה ואוסיף ואחמירה, שבת, כשרות ונידה, כמובן, גם הפרשת ח־לה". על השראה זו מעיר המספר כי "נכון, הם עשויים להזכיר שירים אחרים, מוכרים יותר. אבל לא עצלנות היא הסיבה לכך, וגם לא עצתו של יוני, ככל שהבין אותה. נהוג בקרב אנשינו, המכונים ציונות דתית או כיפות סרוגות או פשוט "המגזר", מהחרד"לים שבהר ועד הליברלים שבבקעה (איזו בקעה? נו, באמת), לשאול לחנים מוכרים. כך מנהגנו מימים ימימה".
אגב, לא רק שיריו של אהליאב חוטאים בזה. הנה משפט מתוך העלילה עצמה: "אוי יהודים, אני עייף, אמר ראש ישיבה, אני רעב, אמר ראש ישיבה, אני צמא, אמר ראש ישיבה. ניגשו למזנון ואכלו בורקס ושתו מיץ אשכוליות (וראש ישיבה הוסיף צ'ייסר ערק)".
חובבי שירים ישראלים ייהנו, אם כך, משפע האזכורים. אבל יותר מאזכורי שירים הספר שופע ציטוטים מן המקורות, מן התנ"ך ומדברי חכמים. אני מניחה שחוסר היכרות אתם לא יפגע בהנאתו של מי שאינו מצוי בהם, אבל מי שדובר את ה"שפה", ומונחים כמו שוב"בים ובני"ש אינם זרים לו, עשוי ליהנות מרובד נוסף ומשמעותי.
הערת שוליים משלי: אהבתי מאוד את העקיצה כלפי האקדמיה ללשון (אני מניחה שהסופר התכוון לעקוץ) בשל ה-י' העודפות שהיא מחבבת משום מה: "בנוגע לאנרגיה, או אנרגייה כפי שמורה לנו האקדמיה, זו אכן לא חסרה לצביודה" (=צבי יהודה).
"מחזמר" הוא ספר כיפי. ממש. הוא עוקב אחר העבודה על המחזמר, מתלווה להתלבטויותיו האמנותיות והמוסריות של אהליאב, מתאר את חיי היומיום ב"מגזר", את היחסים בין בני הזוג, בין מורים לתלמידים, בין בני משפחה ובין דתיים ודתל"שים, מציע ידע מעמיק בנושאים שעליהם הוא מספר, ומשלב ביקורת עם חיבה. ספרו הקודם של מוטי פוגל, "לא ממואר", הציע הגות. זו אינה נעדרת גם כאן, אך פה היא עטופה בסיפור, ומוגשת בסגנון מקורי, בהומור משעשע ובחינניות מרובה.
תענוג אמיתי.
אפרסמון
2026
