מנהג המקום / אדית וורטון

"אפילו עכשיו לא תמיד הייתה מאושרת. היא קיבלה כל דבר שרצתה, ובכל זאת לעיתים הרגישה שיש דברים אחרים שהייתה עשויה לרצות אילו ידעה על קיומם"

משפט זה, המופיע לקראת סיומו של הספר מתמצת את אישיותה של אנדין, הדמות הראשית, שסביב סיפורה הפרטי מתארת אדית וורטון את החברה הגבוהה של ניו יורק בתקופתה. בעיר הולדתה של אנדין, במערב התיכון של ארצות הברית, היא נישאה נישואי בזק ואולצה לבטל אותם באותו החפזון. בשאיפתה לעושר ולמעמד גררה איתה את הוריה, שאינם מסוגלים לעמוד בפני תשוקותיה ומצבי הרוח שלה, לניו יורק. כאן נישאה לגבר שהעריץ אותה, וכמו הוריה נכנע לכל גחמותיה, אך התברר שהוא מעדיף את הבדידות בשניים על פני התענוגות שבהם חשקה. הבעל הבא, בעל תואר של רוזן, התגלה כצרפתי מדי בהשוואה לאמריקאיות המועדפת עליה. הבעל האחרון בסדרה, זה שאתו מסתיים הספר, הוא מספיק עשיר ומספיק חובב חברה, אבל משמתברר לאנדין שהוא לא יוכל להתמנות לשגריר, המדרגה הבאה שעליה היא מבקשת לטפס, היא שוב מתוסכלת. "מאחורי כל הסנוורים הללו נותרה עננה שחורה זעירה. נודע לה שיש דבר שלעולם לא תוכל להשיגו, דבר שלא יופי ולא השפעה ולא הון עתק לא יוכלו לקנות לה. היא לעולם לא תהיה אשת שגריר; וכשפסעה לקראת אורחיה הראשונים אמרה בליבה שזה התפקיד היחיד שאותו נועדה למלא באמת".

אנדין היא זיקית, מתאימה את עצמה לבני שיחה, כלומר אלה שיוכלו להועיל לה בהשגת מטרותיה המשתנות. "אנדין הייתה עצמאית בכל נפשה ובכל מאודה ועם זאת חקיינית נלהבת. היא רצתה להפתיע את כולם ולגלות מעוף ומקוריות, אך בעל כורחה התאימה את עצמה תמיד לאדם האחרון שנקרה על דרכה, והתנגשות האידיאלים שנבעה מכך הקשתה עליה מאוד כל אימת שנדרשה לבחור בין שני אופני פעולה". אין לה שום רגש של כבוד לערכים, למסורת, למשפחה, ונאמנותה למכריה משתנה על פי צרכיה. עולם המושגים שלה לקוח מרומנים זולים, והיא בוחרת בדרכי התנהלות השאולות מהם. נושאי השיחה שלה מצומצמים בהתאם, אם כי יש לה יכולת לרכוש אוצר מלים "במידה הדרושה לאישה יפה כדי ליצור רושם של בקיאות". אפילו מקור שמה מעיד עליה: באחד הקטעים המשעשעים הבודדים בספר, בעלה של אנדין מתפעם כשהוא חושב על משמעותו – גל – ועל מקורו במאמר של מונטן, אבל חוטף קיתון של צוננים כשאמה מספרת לו שהיא נקראה על שם מוצר לסלסול שיער שאביה הוציא לשוק בשבוע שבו היא נולדה.

אפשר לייחס חלק מאופייה ומהתנהלותה של אנדין לסביבה, למגבלות שהוטלו על נשים בזמנה, ל"מנהג המקום" שכופה עצמו על הבריות, והסופרת אכן מתייחסת לכך. כמו ב"עידן התמימות" גם כאן היא שמה בפיו של גבר דברי תוכחה על התיחסותם של גברים לנשים, ביניהם "האמריקאי הממוצע מזלזל באשתו […]מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! שם היא לא הערת אגב כמו פה — היא במרכז התמונה […] כל אהדתי נתונה להן, למסכנות המרומות, כשאני רואה את ניסיונותיהן הקלושים, המוטעים, להתהדר בשיירים שמשליך להן גבר שדעתו אינה נתונה להן – הכסף והמכוניות והבגדים – ולהעמיד פנים, בפני עצמן וזו בפני זו, שאה הדברים האמיתיים בחיים!". אבל גם בהתחשב רקע התקופה, אנדין היא טיפוס בלתי נסבל. אנוכית, קפריזית, דורכת על גופות, בת זוג ואם נוראה, וקשה עד מאוד לחבב אותה.

נסיונותיה של אנדין לפלס את דרכה אל שאיפותיה, שכאמור אינן ברורות גם לה, מאירים את החברה שבתוכה היא חיה. כמו בנובלות שב"ניו יורק הישנה", גם כאן הסופרת מתבוננת בחברה הגבוהה הניו יורקית, מצביעה על פגמיה, על צביעותה, על הנהנתנות השולטת בה. בספר זה היא מעבירה חלק מן העלילה אל החברה הצרפתית, ומתבוננת בחברה האמריקאית גם על דרך ההשוואה. בפיו של אחד הצרפתים היא שמה את המלים הללו: "אתם באים אלינו ומדברים בשפתנו ואין לכם מושג למה אנחנו מתכוונים; רוצים את אותם דברים שאנחנו רוצים, ואין לכם מושג מדוע; מחקים את חולשותינו, מפריזים במשוגותינו, מתעלמים מכל מה שחשוב לנו או שמים אותו ללעג — אתם באים ממלונות גדולים כמו ערים ומערים קלושות כנייר, שבהן עדיין לא הספיקו לתת לרחובות שמות והבניינים נהרסים עוד בטרם יבשו והאנשים מתגאים בשינוי כמו שאנחנו גאים לשמור על מה שיש לנו — ואנחנו בטיפשותנו מאמינים שמפני שאתם מעתיקים את מנהגינו וקולטים את העגה שלנו, אתם מבינים דבר וחצי דבר מכל מה שמעניק לחיינו הגינות וכבוד".

אדית וורטון היא סופרת בעלת כושר אבחנה מעמיק ויכולת מרשימה לרקום מפרטי חיים יומיומיים עלילה מעניינת ומושכת. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז ראה אור, "מנהג המקום" חי ותוסס ובמידה רבה עדיין רלוונטי. הספר זכה לתרגום נאה של מיכל אלפון, והוא מומלץ בהחלט.

The Custom of the Country – Edith Wharton

עם עובד

2022 (1913)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שלך, אלי / לאה סאקס

אלישבע-מרים, המכונה בפי מכריה אלי, היא תלמידת סמינר חרדי לבנות בקרית ספר. הוריה הם בעלי תשובה, ילידי ארצות הברית, מקפידים בקלה כבחמורה, אחותה הבכורה ואחיה הצעירים דבקים באותה הדרך. בעקרון, גם אלי מחזיקה באותם ערכים, מקבלת על עצמה את הכללים, רואה את עתידה כאשת תלמיד חכם המפרנסת את בעלה כדי שיוכל להקדיש את עיתותיו לתורה, צופה הליכות ביתה ומגדלת ילדים למצוות. בקצוות, היא מרשה לעצמה חריגות קלות. גרביונים פחות עבים מן המקובל, טיפונת איפור, פה ושם הצצה סקרנית אל העולם הבלתי חרדי. אולי גורמת לכך נוכחותן בסמינר של בנות מזרמים פחות חרדיים, אולי זוהי חקרנות גרידא של בת-עשרה.

התהיות הקטנות הללו באשר לכללים שעל פיהם היא חיה מקבלות תפנית משמעותית כשהיא פוגשת את דני, אחיו של גיסה מאיר. בניגוד למאיר ולכל משפחתו, דני נמנה עם אלה המכונים שבאבניקים, הפושטקים של החברה החרדית. דני נפלט מכל ישיבה שאליה רושמים אותו הוריו, הוא ממיר את הכיפה החרדית בכיפה קטנה סמלית, שגם אותה הוא חובש רק כדי לכבד את הוריו, הוא מרשה לעצמו ג'ינס וטריקו, ומרגע לרגע הוא מאבד את אמונתו, ונוטה יותר ויותר אל החיים החילוניים.

אלי מוצאת עצמה נמשכת אל דני, נמשכת וחוששת, מתייסרת באהבה שהיא אינה אמורה לחוש ורוצה עד מאוד באהבה הזו. השניים נפגשים לעתים רחוקות בנסיבות משפחתיות, וכל פגישה מעצימה את המשיכה ביניהם, את קרבת הלבבות. גבול נחצה כשהם נוגעים זה בזה, ובסופו של דבר (עובדה המסופרת כבר בפרקים הראשונים) אלי מוצאת עצמה בהריון אחרי מגע מיני חד-פעמי ביניהם.

בחברה החרדית הסגורה והנוקשה מדובר במשבר מערער, שאינו משפיע רק על שני הצעירים אלא גם על משפחותיהן הענפות, שנאלצות להתמודד עם הבושה שאותה יש לשמור בסוד.

לאה סאקס, שניכר שהיא בקיאה בעולם שהיא מתארת, מיטיבה לבטא את הבלבול של אלי, את ההיקרעות בין החינוך לנטיית הלב, בין הרצון לדבוק בערכים שעליהם חונכה לרצון לדבוק באהבה שהיא חשה. היא מוליכה את אלי בין כניעה למרדנות דרך רצון למצוא שביל זהב, ומובילה את העלילה אל נקודת הכרעה. יש לציין כי הספר אינו בא לערער על אמונות ועל אורח חיים חרדי, אלא בודק מה מתרחש בנפשו של מי שאינו מוצא עצמו מתאים בשלמות למסגרת.

בניגוד לצד המוצלח הזה של הספר, תיאורי המשיכה של אלי כלפי דני ארוכים, חוזרים על עצמם שלא לצורך ומייגעים. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מקיצורו באופן ניכר, מקיצוץ משמעותי בתיאורים הללו, ומהשארת הבמה המרכזית לדילמה הנצחית שבין חינוך שהוטבע לדרך עצמאית, ולהתלבטויות שבין בחירה בעולם הנוקשה שערכיו ברובם מקובלים עליה לבחירה באושר הפרטי שהיא ודני זכאים לו.

בהסתיגות האמורה, הספר נוגע ללב, ומעניק הצצה מעניינת אל עולם סגור.

קינמון

2025

במקרה הסביר / רבקה יארוס

איזי ונייתן נפגשו במקרה כשישבו זה לצד זה במטוס. המשיכה ההדדית היתה מיידית וחזקה. כשהמטוס התרסק לתוך נהר מיזורי, ונייתן הציל את חייה של איזי כשנשא אותה אל אמבולנס שהחיש אותה לניתוח, נדמה היה שהקשר בין השניים לא יינתק. אלא שנייתן היה בדרכו להצטרף לשירות בכוחות המיוחדים, שירות שניתק אותו מכל דבר אחר לתקופות ארוכות, ואיזי פסעה במסלול של לימודים גבוהים. בתנאים אלה נאלצו להסתפק בקשר מכתבים ובפגישות נדירות מאוד. עשור אחרי התאונה, ושלוש שנים אחרי שנפגשו בפעם האחרונה, פגישה שלא הסתיימה יפה, דרכיהם מצטלבות שוב. נייתן מוצב באפגניסטן, ואיזי מגיעה לשם כשליחתה של סנטורית אבל עם מטרה סודית להחזיר איתה את אחותה שמשוטטת במדינה כעיתונאית. רגע לפני שאפגניסטן נופלת לידי הטאליבן, המצב בלתי יציב, ומסוכן במיוחד לאמריקאים. נייתן מנסה לגרום לאיזי לעזוב, אבל נסחף אל המשימה שהטילה על עצמה.

לזכותה של רבקה יארוס יש לזקוף את היכולת לכתוב סיפור קריא ולהציב אותו במיקום לא שגרתי. מעבר לכך, זהו רומן רומנטי שגרתי למדי. הוא, הגבר המסוקס, המתוסבך משהו, אוהב אותה, היא, האשה היפיפיה המבקשת לגבש את זהותה העצמאית, אוהבת אותו, המציאות עומדת בדרכם, או שהם מסבכים אותה שלא לצורך, במשך עשור הם סובבים סביב האפשרויות מבלי לבחור, בדרך היא מתארסת לאחר, הדברים מגיעים למשבר ואז נפתרים. אל הקלחת נוספים הורים בעייתיים, אחות אוהבת, חברים טובים, יסורי נפש והתחבטויות, ופה גם אקשן צבאי ומדיני. הסגנון, כאמור, קריא וגם בלתי מעיק, אבל מה שכן מעיק הוא המנהג, שדי קצתי בו, לקפוץ בין הזמנים שלא לצורך, קצת הווה, קצת פרקי עבר, לפעמים הוא מספר, לפעמים היא (ושניהם פחות או יותר באותו הקול).

חובבי הסוגה כנראה ייהנו מהספר. אני פחות.

In the Likely Event – Rbecca Yaros

סיקרט

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: כנרת הדס

מעשה אמנות או מעשה יום יום / נורית אורן אבישר

כותרת משנה: שפה, צליל ומשמעות ברוק הישראלי

נורית אורן אבישר עוקבת בספר זה אחר שינויים שחלו בשפה העברית משנות ה-70 ואילך דרך הפריזמה של הרוק הישראלי. בכל אחד מן העשורים היא בודקת שירים של שני אמנים, כמעט בכל המקרים מדובר בלהקות, ומצביעה על תופעות ועל מגמות. הניתוח שלה מתייחס הן לצורה והן לתוכן, ויוצר תמונה שלמה המורכבת ממלים, מלחן וממאפייני המוזיקה על שלל היבטיהם החזותיים, הקוליים והחברתיים.

את שנות ה-70 מייצגות כוורת ותמוז, את שנות ה-80 תיסלם ומשינה. המכשפות ומוניקה סקס הן נציגות שנות ה-90, וחותמים את הרשימה הדג נחש וטונה כמייצגי המאה ה-21. הייתי עלולה לחוש מעט בורות, ואולי גם מבוכה, לנוכח חוסר ההיכרות שלי עם המאוחרים שבהם, אבל ציטוט מפיו של רוביק רוזנטל "הרגיע אותי". כך הוא מעיד על עצמו: "לפני עשורים הגעתי אל תקרת הזכוכית שלי. זקני צפת. משינה. תיסלם. אני מקשיב, מבין, מפרגן, ערוצי הנפש כבר אינם ערוכים לעוד דור מוזיקלי". מכל מקום, גם אם חלק מן השירים אינם מוכרים לי, היתה זו הזדמנות להתוודע אליהם.

האם תופעות מוזיקליות חדשות עונות על צורך של הקהל או יוצרות צורך? ובהקשר השפה, האם השירים יוצרים מבעים חדשים או מאמצים את אלה שרווחים בתקופתם? אני מניחה שמדובר בהיזון חוזר ובזרימה דו-כיוונית. כך או כך, נדמה שיש נטיה ברורה לכיוון המשלב הנמוך יותר של השפה, לאי הקפדה על היגוי נכון, יותר ללשון מדוברת ופחות ללשון ספרותית. גם התכנים השתנו עם השנים, בעיקר החל משנות השבעים, כשהפאתוס של "אנו" פינה את מקומו לחוויות האינדיבידואל. אבל גם אם התחושה הרווחת היא של רידוד, עדיין אפשר למצוא בשירים רבים הסתמכות על משלבים קדומים ושאיבה מעניינת מן המקורות. אורן אבישר מצביעה בין השאר על מגמה, שמתחזקת בשנים האחרונות, של חזרה אל טקסטים מן המקורות, אולי כמשקפת תופעה חברתית.

לא אתייחס כאן לכל השירים ולכל הניתוחים. אזכיר רק את מייצגי שנות ה-70 – כוורת שמיוצגת באמצעות שלושה שירים – המגפים של ברוך, יו יה ומדינה קטנה – ותמוז שמיוצגת באמצעות שניים – סוף עונת התפוזים והולך בטל. למרות שפעלו בערך באותה התקופה, שתי הלהקות שונות זו מזו כמעט בכל, ומייצגות את הטווח שבין השטותניקיות המוחלטת של המגפים של ברוך ועד דברי השירה שבסוף עונת התפוזים, כשבאמצע מצויים יו יה הסיפורי, ומדינה קטנה והולך בטל הכמעט חתרניים. פה ושם היתה לי הרגשה של העמסת עודף משמעות במקומות שלדעתי היא אינה מצויה, אבל אולי רק חמקה ממני.

כמי שאינה מתיימרת להיות מומחית למוזיקה ישראלית בת ימינו, לא אוכל לומר עד כמה האמנים שנבחרו אכן מייצגים את התופעות שעליהן החוקרת מדברת, ואולי אלה שלא נכללו מייצגים יותר. בוודאי לא אוכל להתייחס למתודות המחקר. אבל הספר מספק מבחינתי הצצה מעניינת אל השירים, ונהניתי לקרוא אותו.

רסלינג

2026

אני הילדה מאושוויץ / טובה פרידמן ומלקולם ברבנט

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

מבעד לקירות / רועי בן מנחם

"כל אחד צריך בן אדם אחד שהוא יוכל לסמוך עליו"

"מבעד לקירות" מסופר מפיו של עמוס, העובד בארגון 'אסימון' כמנהל צוות של כוננים שעונים לשיחות של עובדי נוער ברחוב בלילה. עמוס חולק תורנויות עם שני עובדים נוספים, איתי ונעה, והשלושה, המתפקדים כיועצים ומסייעים בשעות הלילה, נפגשים מדי יום לשיחת שיתוף, חשיבה והפקת לקחים.

רועי בן מנחם ניהל את תחום עבודת הרחוב בעמותת ״עלם״ במשך שמונה שנים. להלן תיאור פעילותה של העמותה כפי שהוא מוצג באתר: "עמותת עלם פוגשת כ-20,000 בני נוער מדי שנה, משמשת עבורם כתובת אמיתית ומסייעת להם בסלילת הדרך להשתלבותם המחודשת בקהילה. בני הנוער אותם עלם פוגשת מתמודדים עם רצף רחב של מצוקות, החל ממצבי משבר אישיים של נוער נורמטיבי בגיל ההתבגרות, דרך נשירה ממסגרות לימודיות, קשיי קליטה, קשיים חברתיים, בעיות משפחתיות, שאלות בנוגע לזהות המינית, הזהות הדתית ושייכות, התמכרות לסמים ואלכוהול, אלימות ועבריינות, ניצול מיני, פגיעה מינית בבני נוער וילדים אחרים, ועד למצבי ניתוק קשים כגון מעורבות בזנות ומחוסרי בית".

הספר שזור מקרים רבים שאותם פוגשים מתנדבי הארגון ועובדיו, כשהדגש מושם פחות על הנערים והנערות ויותר על אינספור הדילמות והקשיים של אנשי הארגון. בין השאר הוא עוסק במטרה הבסיסית של פעילותם – "אין בן אדם בעולם, לא משנה באיזה גיל, שלא רוצה שיראו אותו. אין דבר כזה. בשביל זה אנחנו כאן" – בהכרה במגבלותיהם – "תחושת השבר כשאתה מבין כשהמציאות יותר מורכבת ממה שחשבת ושאין לך באמת תשובות לכל דבר" – ובאופן בו העבודה הלילית הזו מחלחלת עמוק אל תוך חייהם שלהם – "זה לא באמת משנה לאן נעבור וכמה נתרחק. אנחנו לא נצליח לברוח ולא נוכל להפסיק לראות".

לכל אחד מן השלושה שק בעיות משל עצמו, היחסים ביניהם אינם תמיד מושלמים, אבל משותפים להם ההכרה העמוקה בחשיבות עבודתם, הרצון לעמוד לרשות הנזקקים להם, והדבקות במשימה גם כשהיא גובה מחיר אישי.

ניכר שהכותב בקיא בנושא כתיבתו, והדמויות והארועים שהוא מתאר אמינים, מעניינים, וראויים לתשומת לב. פחות אהבתי את ההתמקדות בחיים האישיים של עמוס בפרקים האחרונים. נכון שהוא הלך לאיבוד בין בעיותיו מבית ומחוץ, אבל גם הסיפור הלך קצת לאיבוד באריכות תיאור התיקון שביקש ומצא. מכל מקום, הספר מעניין וחשוב דיו גם כך, ואני ממליצה עליו.

ידיעות ספרים

2025

אישה על הנייר / מוטי זעירא

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025

שבויה במשימה / שושן הרן

שושן הרן נחטפה לעזה בשבעה באוקטובר יחד עם בתה עדי שהם ושני ילדיה, נווה בן השמונה ויהל בת השלוש, ועם גיסתה שרון אביגדורי וילדתה נעם בת השתים-עשרה. במשך שעות התבצרו בממ"ד בבית בבארי, מייחלים לעזרה שלא הגיעה, עד שהחליטו להכנע. אבשלום, בעלה של שושן, נרצח במקום, עובדה שנודעה להם רק בשובם לארץ. טל שהם, בעלה של עדי, נחטף והוחזק בתנאים קשים. בבית הסמוך לבית הרן נרצחה אחותה של שושן, לילך, יחד עם בעלה אביתר, שסבל ממחלת ניוון שרירים, ועם פול שטיפל בו. גם עובדה זו לא היתה ידועה להם בחמישים הימים שחלפו עד עסקת השחרור הראשונה.

שלוש הנשים ושלושת הילדים הוחזקו יחד במספר דירות פרטיות בעזה, מופרדות מן המשפחות שהתגוררו בהן על ידי השומרים שהשגיחו עליהן מסביב לשעון. המזון ניתן במשורה, התנאים ההיגייניים היו ירודים, והאזור היה תחת הפגזות של צה"ל. יחסית שיחק להם מזלם (עד כמה שניתן להשתמש במלים אלו בהקשר הזה), והשומרים התיחסו אליהם רוב הזמן כאל קלפי מיקוח יקרים, אבל הזכרונות הטראומטיים הטריים ממה שראו עיניהם בבארי אחרי שיצאו מן הממ"ד הבהירו להם שחייהם תלויים להם מנגד. לכך תרמה גם אמירתו של אחד מהם שהצהיר כי הוא אמנם התמנה לתפקיד עורפי של שמירה על החטופים, אבל הוא ואנשי החמאס שביצעו את מעשי הזוועה אחד הם.

שושן מתארת בלשון שהיא בעיקרה דיווחית, אם כי הרגש נוכח מאוד, את קורותיהם החל מן השעות הנואשות בממ"ד ועד שחרורו של טל אחרי חמש-מאות וחמישה ימים. את היומיום המעיק וחסר הוודאות, את הרעב, את החיים יחדיו במרחב מוגבל, את הנסיונות לגונן על הילדים מפני המציאות, את השאלות המייסרות באשר לגורל בני משפחתם וחבריהם, וגם את האינטראקציה המורכבת עם השובים. עם שחרורם, למרות כאב הבשורות על גורל קרוביהם ולמרות שנזקקו לשיקום, נחלצו למאבק להשבתם של טל ושל שאר החטופים שנשארו מאחור, ונחשפו לסיפוריהם של חטופים אחרים, נשים וילדים, ששוחררו באותה פעימה. על ההתעללות הפיזית והנפשית שספגו אלה שנותרו בעזה עד הימים האחרונים של המלחמה למדו עם רק עם שובם של אלה.

פרק מעניין בספר מוקדש לעניין תגובת העולם לארועי השבעה באוקטובר. מערכת משומנת היטב הוכנה מראש כדי לגייס את דעת הקהל לטובתם של הרוצחים, וכידוע היא השיגה, ועדיין משיגה תוצאות. שושן היתה פעילה בתנועת נשים למען השלום, מתוך אמונה שיש בכוחן לגרום לו להפציע. בספר היא אינה עוסקת בפוליטיקה, אבל נדמה לי שמשהו באמונה הזו נפגם, או למצער שינה פוקוס, ונראה שנדרש חריש עמוק ויסודי, בעיקר בצד הפלשתיני, כדי להביא לדו-קיום בין הצדדים.

בשולי הדברים: ההיכרות הכמעט אינטימית של הציבור עם החטופים, וגם עם חללי אותו יום מר, חשפה דמויות מעוררות השתאות, שחבל שאיננו נחשפים אליהן גם בימים רגילים. תחילה למדנו על אלה שיכלו להמלט, אבל בחרו להבריח מן השטח המסוכן עוד ועוד אנשים, ועל אלה שמיהרו דרומה לעזור. מסיפורי השבים למדנו על חטופים שעודדו חטופים אחרים, על אלה שהעזו לעמוד מול השובים. וכל הזמן הזה סופרו עוד ועוד פרטים מחייהם של החטופים ושל החללים לפני השבעה באוקטובר, והתברר שנעשים פה דברים גדולים שאינם זוכים לכותרות. שושן הרן, כדוגמא, יזמה פרויקט שאפתני ורב השפעה לטיוב החקלאות באפריקה ולשיפור משמעותי בחיי החקלאים. על הפרויקט Fair Planet ניתן לקרוא כאן.

"שבויה במשימה" הוא ספר חשוב. צריך לשוב ולספר את שארע, צריך להציג בפני העולם את הפנים האמיתיות של האיסלם הקיצוני המבקש לשנות אותו שינוי יסודי. הספר כתוב בבהירות, בכנות, חודר ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2026

האורחת האחרונה / ג'ייסון רקולאק

מגי, בתו המנוכרת של פרנק, חוזרת לחייו במפתיע אחרי נתק של שלוש שנים, ובפיה בשורה: היא מתחתנת. פרנק, שפגש לאחרונה את בתו בדירתה השכורה העלובה מוצא אותה כעת בפנטהאוז המפואר של בן זוגה איידן, בנו של מנהל החברה שבה היא מועסקת. החתן עצמו, לצערו, מעורר בו חששות בשל יחסו המאולץ כלפיו ובשל ממצא מחשיד שהוא מוצא באקראי בדירתו. מצד אחד הוא מבקש להזהיר את מגי, אך מצד שני הוא נזהר לא להתעמת איתה אחרי שסוף סוף חודש הקשר ביניהם. אז הוא מנסה לזרום.

יחד עם אחותו תמי ועם אביגיל, ילדת האומנה החדשה שלה, הוא מגיע לחתונה במתחם מבודד, עשיר להפליא ומוזר להפליא. נדמה שמה שכולם, בני משפחה ואנשי צוות, מבקשים הוא להנעים את זמנו של פרנק, אבל הוא עצמו אינו מסוגל להרגיע את חרדותיו. שמועות בלתי נעימות, שלא לומר פליליות, אופפות את איידן ואת משפחתו, ופרנק מנסה להפריד אמת מבדיה כדי לגרום לבתו לקבל החלטה מושכלת באשר לחתונה. מגי מצדה מפגינה שאננות, בטוחה לחלוטין בהחלטתה.

האם מגי היא קורבן תמים ועיוור של אהבתה? האם "אין גבול לרמות הטמטום שהורים מסוגלים להגיע אליהן כדי לרמות את עצמם",ובלבד שיוכלו להאמין שילדיהם צחים כשלג? פרנק מוצא עצמו מיטלטל בין גרסאות שונות של האמת המוגשות לו.

ג'ייסון רקולאק מספר סיפור קריא רב תפניות, שכל אחת מהן מפריכה את מה שהיה ידוע לפניה. חובבי מתח לשמו ייהנו ממנו. קוראים ביקורתיים ימצאו בו אי סבירויות לרוב, ויצטרכו להשעות את השיפוטיות כדי לזרום עם העלילה.

The Last One at the Wedding – Jason Rekulak

ידיעות ספרים

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

האח הגרמני / שיקו בוארקי

שיקו בוארקי הוא זמר, מלחין וסופר ברזילאי, מוכר ומעוטר, בנו של היסטוריון וסוציולוג בעל שם. כשנודע לו בשלב כלשהו בחייו שלאביו יש כנראה בן, שנולד בגרמניה לאשה מקומית ב-1930, התעוררה סקרנותו. את חיפושיו אחרי אחיו למחצה שילב בספר זה, שהוא תערובת של מציאות ובדיה, על רקע ההיסטוריה הקשה של ברזיל בעיקר תחת הדיקטטורה הצבאית בשנים 1964 עד 1985.

מכיוון שמשולבים בספר צילומי מכתבים שנראים אותנטיים, חיפשתי את הדמויות המרכזיות ברשת. מצורפים למטה שני קישורים רלוונטים. מי שלא אצה לו הדרך ילמד עליהן בהערותיו של הסופר בסופו של הספר.

המשפחה המתוארת בספר היא בת ארבע נפשות. האב סרז'יו, אינטלקטואל המשמש כמפקח הכללי של מועצת המוזיאונים והספריות של מדינת המחוז סאו פאולו, חי בשביל הקריאה. את רוב שעותיו הוא מבלה לבדו בחדר הספריה, מקום שהוא מחוץ לתחום עבור הבן הצעיר נינו, המספר בגוף ראשון. האם אסונטה חיה בשביל בעלה. היא היחידה היודעת איפה נמצא כל אחד מאלפי הספרים, המכסים את כל קירות הבית, היא מטפלת בהם בקפידה, וניצבת הכן להושיט לסרז'יו כל ספר שיבקש. האח הבכור מימו חי בשביל לכבוש בחורות, או כך נדמה לנינו, שמנסה ללכת ללא הצלחה בעקבות אחיו הנאה והכריזמטי. נינו עצמו חי בסרטים. הוא היה רוצה לזכות בהערכת אביו, לרַצות את אמו ולהיות קליל כאחיו, אבל הוא טיפוס נסחף יותר, שוגה בחלומות, בונה לעצמו ללא הרף תסריטים במוחו. האופן שבו הדברים מתרחשים במציאות, האופן בו יכלו להתרחש או אולי התרחשו, כל אלה מתרוצצים בראשו במקביל. דרך המחשבה הזו וההיסחפות בדמיונות באים לידי ביטוי בכתיבה, עושים אותה ססגונית ומסחררת, ואם כי פה ושם הם מקשים על הקריאה, התוצאה היא בסופו של דבר קליידוסקופית ומהנה.

בין התסריטים המקבילים הנבראים בדמיונו של נינו, הוא מנסה לתאר את גורלו של ילד מעורב לאם חד הורית בגרמניה של שנות השלושים. האם אנה, אמו, היתה מסוגלת לגדל אותו? אולי העדיפה לעזוב את גרמניה ולהפליג לברזיל, מקום מגורי אביו? אולי לא יכלה לעמוד בעלות גידול הילד ומסרה אותו לאימוץ, או שנישאה לאיש שראה בו בן? ואותו איש, האם כיבד את שורשיו היהודים המשוערים של הילד, או שעיצב אותו בדמותו, אולי אפילו כנאצי? נינו עוקב אחר כל קצה חוט, אמיתי או דמיוני, ופורש סיפור רב זרועות.

הספר אמנם קרוי "האח הגרמני", אך הוא עוסק במידה רבה גם בחיים בברזיל. בזמן שנינו תוהה על גורלו של אחיו הגרמני, אחיו הברזילאי מצטרף לסטטיסטיקה של צעירים שנלקחו לחקירה ונעלמו. אמו של מימו, ואמו של מי שהיה חברו הקרוב של נינו, מצטרפות בעל כורחן לשורת האמהות החיות בציפיה לבן שישוב.

"האח הגרמני" הוא סיפור סוחף על התבגרות, על קשרי משפחה למיניהם, על החיים בדיקטטורה, על דמיון, על חברות ועוד. הוא נוגע ללב, רחב יריעה ומקורי, וגם אם המעקב אחר חוט מחשבותיו ודמיונותיו של נינו מאתגר לעתים, החוויה בהחלט מומלצת.

O Irmão Alemão – Chico Buarque

ידיעות ספרים

2026 (2014)

תרגום מפורטוגזית: אראלה טלנברג לרר

האב

האח

מבחר משיריו של שיקו בוארקי