סקירות ספרים

כותרת משנה: הסהר והפירמידות בין פולקלור לאגיפטולוגיה

בעז שושן בוחן בספר זה כיצד דווחו כותבי ערבית לדורותיהם על השרידים הקדומים של מצרים. האם נתנו עליהם את דעתם? מה ידעו עליהם? כיצד פירשו את מה שידעו, אם ידעו? האם היתה קיימת רציפות תודעתית היסטורית בין הפרעונים למצרים גם לפני ההתעוררות הלאומית? כיצד קרה שבמשך תקופה ארוכה מאוד היתה האגיפטולוגיה נחלתם של זרים? ושאלות נוספות בהקשר זה. אקדים ואומר שהספר נישתי למדי: חוקרים בתחום אולי ירגישו כדג במים בתוך אינספור הפרטים. כקוראת בלתי מקצועית קצת הלכתי לאיבוד בתוכם, בעיקר מחוסר ידע, אבל גם כך הצלחתי לדוג מספר עובדות מעניינות.

אם להתבטא באופן כללי, הכתיבה הערבית המוקדמת על ההיסטוריה הקדומה של מצרים היתה, כפי שנכתב בכותרת אחד מפרקי הספר, "בין (פסבדו) תנ"ך לפולקלור".היו שקבעו את ראשית ההיסטוריה המצרית לזמנם של בני נוח, היו שהרחיקו את ההיסטוריה אל התקופה שטרם המבול. הכתיבה הושפעה ממיתולוגיות חיצוניות, מפרשנויות של התנ"ך, ובתקופת האסלם גם משיקולים של אמונה, כלומר יחוס נבואות בדבר התרחשויות אסלמיות עתידיות לממצאים היסטוריים. ההירוגליפים, לדוגמא, תורגמו לערבית, תרגום שלמותר לציין לא היה קשור בשום דרך לתוכנם האמיתי, ונוצלו כדי לקשר בין ההיסטוריה העתיקה לדת ההווה. בין שאר חוקרים מוזכרים בספר בהרחבה שניים – מוחמד אל אדריסי ויאקות אל חמאווי, אנשי אשכולות בני המאות ה-12 וה-13, שהותירו אחריהם מחקרים גיאוגרפים והיסטוריים רחבי היקף. כתביהם היו לא רק מחקריים אלא גם בעלי אופי של מדריך מוסרי. כך, לדוגמא, אדריסי "השליך מההתפעלות המתחייבת לנוכח מראה הפירמידות על הטבע האנושי בכלל. מי שמסוגל להתפעל מהן הוא בעל נפש בריאה, ומי שלא זקוק לטיפול רפואי. דרכו אליהן תירשם לזכותו, והיא נחשבת כאחד ממעשי החסד".

רבים מן הכתובים המוזכרים בספר אבדו עם השנים, ואנו יודעים על קיומם רק מאזכורים שלהם בספרים מאוחרים יותר. גם על מבנים מצריים קדומים שלא שרדו אפשר למצוא פרטים רבים במחקרי התקופה, בין אם הכותבים ראו אותם במו עיניהם ובין אם למדו עליהם ממחקרים קודמים. סיבות רבות יש להיעלמותם של מבנים קדומים, ביניהן הנחיות משיקולי דת לסתום את הגולל על אתרים פגאניים, שוד אוצרות ונדליסטי, שימוש במבנים כחומר גלם לבניה חדשה, ועוד.

"דבר אחד ברור עולה מתוך החומרים השונים בספר זה ומעוד רבים אחרים שלא נכללו בו: בראשית המאה ה־19 היה הידע המסורתי על מצרים ועתיקותיה מצבור של סיפורים ותמונות היסטוריות עשירות אך לרוב נעדרות כל בסיס עובדתי. בזאת אפשר היה להיווכח בבהירות לכל המאוחר במועד כלשהו במהלך המאה ההיא, לנוכח ממצאי האגיפטולוגיה המערבית המתפתחת". בתקופה העותומאנית, אם לשפוט על פי מספר הכותרים בנושא, הענין בעתיקות מצרים הקדומה פחת עד מאוד. האגיפטולוגיה המדעית החלה לפרוח עם מסעו של נפוליאון למצרים ב-1798, כשהתלוותה אליו משלחת גדולה של אנשי מדע. מאז ועד ההתעוררות הלאומית המצרים בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה המחקר נתון בידיהם של האירופאים, שגם ניכסו לעצמם את כל הממצאים שיכלו לשנע.

כבר בשלהי המאה ה-19 היה מי שקישר בין המולדת המצרית לעברה הקדום, וקולות אלה גברו בתחילת המאה ה-20. "לדידם, שורשיה ההיסטוריים של האומה המצרית נעוצים בתקופת מלכי מצרים הקדומים. ההיסטוריה המצרית אינה ניתנת לחלוקה, והיא מושתתת על סך כל תולדותיו של עמק הנילוס משחר ההיסטוריה". אבל עברו עוד שנים לפני שהמצרים השתלבו בתחום האגיפטולוגיה ולפני שמצרים החלה לעמוד על כך שממצאים ארכיאולוגיים לא יוצאו ממנה. הדומיננטיות האירופאית בתחום נחקרת כחלק מן הקולוניאליזם, אך כפי שהכותב מציין גם למצרים היה בכך חלק, כשויתרו במשך שנים על העיסוק המחקרי, לא פיתחו תנאים הולמים לטיפול בממצאים, ונטלו חלק פעיל בשוד העתיקות. המנהל המצרי הראשון של מוזיאון קהיר נכנס לתפקידו ב-1941, ותריסר שנים אחר כך מונה לראשונה מנהל מצרי לרשות העתיקות.  

"האסלם ומצרים הקדומה" הוא ספר מקיף, עתיר ידע, שידבר בעיקר אל אנשי מקצוע אך גם אל קוראים סבלניים אחרים. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ על ספר נוסף של בעז שושן, "ויקטוריאנים על הנילוס".

רסלינג

2026

בסיום הסקירה המאוד לא אוהדת שלי על "הסוד של עוזרת הבית" כתבתי באופן נחרץ למדי כי מבחינתי זו היתה היכרות ראשונה ואחרונה עם יצירתה של פרידה מקפדן. מאז שמעתי כמה דברים לאו דווקא רעים על כתיבתה מפיה של קוראת שאת דעתה אני מעריכה, ואם כי אין לי כוונה לקרוא ספרים אחרים מאותה סדרה, חשבתי לנסות לגלות שוב למה הסופרת זוכה לפופולריות. "הקולגה", שאינו חלק מסדרה, נבחר כמקרה מבחן.

זהו סיפורן של שתי נשים, נטלי ודון. נטלי היא אשה יפה, חברותית, מושכת, אשת מכירות מובילה בחברה של תוספי תזונה. כשהיתה בגיל העשרה היתה, כמובן, הילדה הכי פופולרית, וגם כעת היא מעין "מלכת הכתה" בגרסה למבוגרים. דון היא ההופכית שלה. היא מוזרה, מזניחה את הופעתה, מתקשה לחלוטין ליצור קשרים חברתיים, דבקה במנהגים קשיחים (ארוחות בצבע אחד, הקפדה פדנטית על לוח זמנים, כולל זמן לביקור בשירותים, וכיוצא באלה), טובה במספרים ועוסקת בניהול חשבונות באותה חברה. ואם באלה לא די כדי לסמן אותה כמוזרה, היא אובססיבית לצבים. שתי הנשים יושבות בתאים סמוכים בחלל העבודה הפתוח. כשהעלילה נפתחת, נטלי תוהה כיצד קרה שדון, שאף פעם אינה מאחרת ואינה מחסירה שעת עבודה, עדיין אינה נמצאת במשרד. שיחת טלפון מטרידה, שבה היא שומעת את דון קוראת לעזרה, גורמת לנטלי דאגה, שאיש מלבדה אינו שותף לה. כשיחלפו השעות, ודון לא תגיע לפגישה שהיא עצמה זימנה עם מנהל החברה, נטלי תצא לחפש אותה בביתה, ומשם הכל יילך ויסתבך.

באמצעות הסיפור הכרונולוגי, ובאמצעות הקפיצות לעבר שיחשפו עוד ועוד פרטים מטרידים על שתי הנשים, הסופרת בונה סיפור דינמי, מתעתע ומותח, שמצליח להפתיע לכל אורכו ממש עד הסיום. הספר העביר לי בכיף מספר שעות, ולכן (להפתעתי, בשל הנחרצות שהוזכרה בפתיחה) אני ממליצה עליו.

The Coworker – Frieda McFadden

ספר לכל

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: מרים שפס

רדקליף הול היתה סופרת אנגליה, שפעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הידוע בספריה (אודה שלא שמעתי עליו קודם) הוא "תהום הבדידות", רומן לסבי שמתאר את חייה של אשה שכבר מילדות ניכרו בה סימני מה שהסופרת מכנה "נטיה הפוכה מוּלדת". בהקדמה לסיפור "מיס אוגילבי מגלה את עצמה", אחד משלושת הסיפורים בקובץ זה, שפורסם לראשונה אחרי "תהום הבדידות" למרות שנכתב לפניו, הסופרת כותבת כי ניתן למצוא בו את הגרעין של חלקים מן הספר.

מיס אוגילבי, הבכורה משלוש בנות, היתה יוצאת דופן במשפחתה. בילדותה נמשכה למשחקיהם של הבנים, בהתבגרותה דחתה את רעיון הנישואים. אחרי מותו של אביה היא מילאה את תפקיד ה"גבר" במשפחה, זו שאליה פונים עם כל בעיה ובטוחים שהיא תפתור אותה. אחרי מות אמה הוטל עליה הטיפול באחיותיה המפונקות והחולניות שלמגינת לבן לא הצליחו להנשא. חייה נראו לה משמימים, עד שבהגיעה לגיל חמישים ושמונה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וסוף סוף נוצרה עבורה ההזדמנות לעשות משהו משמעותי. זה דרש מאמצים והשתדלויות, אבל בסופו של דבר שירתה במשך כמה שנים כמפקדת על יחידת נשים אנגליות בצבא הצרפתי, יחידה שעסקה בעיקר בטיפול בפצועים. כך גילתה מיס אוגילבי את עצמה בפעם הראשונה. ואז הסתיימה המלחמה – ובכך נפתח הסיפור – וההזדמנות הנדירה התפוגגה. "מיס אוגילבי האומללה ישבה ברכבת, קודרת כל כך במגפי הצבא הגבריים והכומתה! אומללות הן כל המיס אוגילביות שחזרו מהמלחמה עם הירכיות, המגפיים הצבאיים והאשליות הילדותיות שלהן! מלחמות באות ומלחמות הולכות, אבל העולם אינו משתנה: הוא תמיד ישכח חוב שלדעתו אין זה הולם לזכור אותו". כעת היא צריכה לגלות את עצמה שוב. הסופרת שמה בסיפור דגש על הזוית הלסבית, אך במידה רבה זהו סיפורן של נשים בכלל באותה תקופה, לאו דווקא אלה שבחרו להתגייס. נשים בהמוניהן מילאו את השורות של הגברים שגויסו במפעלים ובמקומות עבודה אחרים, וכשהמלחמה הסתיימה נדחקו חזרה ל"מקומן".

אני מדלגת אל הסיפור השלישי (כי אהבתי במיוחד את השני, אז אשמור אותו לסוף). "על ההרים" הוא סיפורם של שני אחים שהקשר ביניהם היה מאז ומתמיד עוצמתי, ואהבה של אמת שררה ביניהם. נדמה ששום דבר אינו יכול לפגוע בקשר הזה, אלא שאז אחד האחים, טינו, מתאהב באשה, ומלחמת חורמה ניטשת בינה ובין מתאו, האח השני, על לבו של טינו, שרוצה להחזיק בשתי האהבות. "מתאו לא אמר הרבה אך בכל זאת עמד על משמרתו, והקפיד לא להתרחק מדי מאחיו. הוא עזר לו לשמור על הדבר החיוני ביותר – לא להפסיק לאהוב אותו ולו לרגע. אולי היה עדיף לוּ יכול היה לעשות זאת, אך אין לדעת – הקשר היה אמיץ כל כך… ובינתיים המשיך טינו לִרְצות את שניהם; את האחת רצה בתשוקה, את השני רצה באהבה שטוהרה נסך בה את עוצמתה האדירה". מכיוון שהסיפור נפתח בבשורה על מותם של שני האחים, ברור ששום דבר טוב לא יצמח מן המלחמה המיותרת הזו, שרק הולכת ומקצינה עד אבסורד.

שני הסיפורים הללו כתובים היטב ובדקות אבחנה, אבל לטעמי הסיפור השלישי בקובץ, "פרוליין שוורץ", עולה עליהם. גם כאן, כמו מיס אוגילבי, הגיבורה היא אשה מבוגרת, בודדה, בלתי מובנת, הפעם בגלל היותה זרה – גרמניה באנגליה – ובגלל ביישנותה. פרוליין שוורץ היא מורה לגרמנית, ומתגוררת במלון קטן בלונדון בו מתגוררים דיירי קבע נוספים, שאיתם היא מתקשה ליצור קשר בגלל אופייה. "פרויליין שוורץ היתה חברה של העולם כולו, דבר שכמובן עורר בה הרגשת בדידות, כי לעולם לא היה זמן לפרויליין שוורץ, והוא גם לא הביע ולו שמץ של רצון בחברוּת שלה". הדיירים האחרים אינם עוינים אותה, אינם דוחים אותה, הם פשוט אינם שמים לבם אליה. ואז פורצת המלחמה, והאשה השקטה הזו מסומנת כנציגת האויב הגרמני השנוא. "ועכשיו הסתנן לתוך עיניהם של האנשים הללו, השקטים והרגילים, מבט שהיה אכזרי להפתיע; מבטו של הצייד הסוגר על טרפו, ערני, דרוך מתוך תחושת כוח – הכוח להכניע חיים במעשה ההריגה; ואילו לעיניה החיוורות של פרויליין שוורץ חדרה ההבעה המבולבלת, המתריסה של הניצוד. ואז כשלה פרויליין שוורץ, שגתה שגיאה מגוחכת יותר מכל שגיאותיה קודם לכן. בכמיהתה הכנה לשלום עלי אדמות, באמונתה הכנה שכל בני האדם אחים, במצוקתה הכנה בגלל סבלות המלחמה, היתה מוכרחה לנסות להסביר לנוכחים שם שהיא לא רק מבקשת ידידות, אלא גם מציעה להם את ידידותה. אבל הם לא הבינו; הם ראו בכך עלבון, כי אבוי, בעולם הזה, לעיתים רחוקות בלבד זהו מעשה נבון להושיט את ניצב החרב במקום הלהב". לאן תוביל העוינות הלאומית הזו שקיבלה פנים אישיות כל כך? את זאת מתארת הסופרת בהמשך.

קובץ בן שלושה סיפורים כתובים בכשרון ונוגעים ללב, מתורגמים יפה על ידי רעות בן יעקב, ומלווים בעטיפה יפיפיה שאייר ועיצב דן שריד – בהחלט מומלץ.

Miss Ogilvy Finds Herself – Radclyffe Hall

אפרסמון

2026 (1926, 1934)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

שלוש נובלות קובצו יחד בספר זה מסדרת "תיבת פנדורין" – "כדור המים", "מפרש בודד" ו"לאן, אם כן, נשוט?". לכל אחת מהן כותרת משנה – "הרפתקה טכנוקרטית", "הרפתקה נוסטלגית" ו"הרפתקה אידיוטית" בהתאמה, וכולן מתרחשות בשנים הראשונות של המאה העשרים.

בראשונה מבין השלוש, שיש בה מן המד"ביות, פנדורין מוריד הילוך, ומעסיק את עצמו בחיפוש איטי אחר אוצר שירד למצולות עם ספינה שטבעה מאתים שנה קודם לכן. יחד עם מאסה הנאמן ועם מהנדס מוכשר הוא משייט בצוללת שפיתחו יחדיו סמוך לאי ארובה, ומתמודד כמיטב יכולתו עם הסכסוך בין שני עוזריו.

"במהלך ההפלגה באוקיינוס, אראסט פטרוביץ' הכריח אותם לחתום על מסמך, שבו נשבעו השניים בהן צדקם לשמור על יחסים מכובדים, ולכן חילופי העקיצות בין היריבים התנהלו כעת באורח מוזר. – עלי לומר לך, סֶר, בכל הכבוד המגיע, שבגלגול הבא שלך תיוולד כתולעת מעי בבטנו של חזיר, – אמר היפני. – ואתה מטומטם, סֶר, – החזיר בבוז פיט בול, שהעניק לשבועות פחות משמעות ממאסה".

פנדורין חולם על מציאת הזהב, אבל בעיקר נהנה מהחיפוש.

"אלא שפנדורין לא מיהר לשום מקום. חיים שכאלה התאימו לו כמו כפפה ליד. המטרה שהוצבה אמורה לזהור כמו עשרים טונות זהב ספרדי, אך אגב כך גם להישאר רחוקה מאוד ובלתי מושגת. האומנם ריצודו של האוקיינוס נופל ביופיו מזוהר המטילים? האין כל יום ויום מלא במלאכה בעלת משמעות, בהתגברות על קשיים ובתקווה? הלוואי שאפשר יהיה להמשיך ולחיות כך על האי המוזר הזה, שנה אחר שנה. לשתות בערבים רום עם מיץ אננס, לעשן סיגרים קובניים נפלאים, להרהר במיני נושאים מרתקים, להתווכח עם מאסה על דקויות אורחותיו של איש המעלה ועל יתר השטויות".

השלווה הזו, כמובן, לא תימשך זמן רב, ופנדורין ימצא עצמו נלחם בכוחות רשע בדמות דיקטטור מטעם עצמו שהגה רעיון של חיים מתחת למים, אבל לא הסתפק בכך אלא ביקש להשמיד את האימפריות היבשתיות, תוך שהוא נעזר בפרופסור רצחני. פנדורין יצטרך להתגבר לא רק על הדיקטטור שייסד את העיר התת-מימית, אלא גם על חסידיו, שכן, כפי שהוא מאבחן, "אנשים המאוחדים במטרה משותפת אחת, גם אם מטרה זו מטורפת או איומה, הופכים למעין נחיל דבורים: כל אחד מוותר על חלקיק מאישיותו, ומקבל עבורו את התחושה המשכרת של "שותפות במפעל אדיר", של רעות, של היעדר בדידות", וגם "הדבר האיום ביותר בעולם הוא אנשים רבים וטובים מאוד שמתלהטים מרעיון מאוד לא טוב. למרבה הצער, תופעה הפוכה לא מזדמנת לעולם".

בנובלה השניה, "מפרש בודד", פנדורין חוקר מקרה רצח של ראש מנזר, שהיתה אהובתו לשעבר. הוא עושה שימוש במוחו ובכושרו הגופני כדי לחקור את צפונות המנזר וסביבתו הנידחת למדי, שהיא בבואה של רוסיה בתקופתו.

"אלה היו האדים הרעילים שהתאבכו בצמרתה של פירמידת ח'ּוּפּוּ המכונה "המדינה הרוסית". אלא שבבסיסה, כך הבין אראסט פטרוביץ' עד מהרה, מצב העניינים היה גרוע עוד יותר."

"אּוּף, אילו רק ניתן היה לשתק את הרוע ברוסיה באותה קלות כמו את היצור החד־תאי הזה, עם העיניים הבולטות. להכות בנקודת ה"מא־ הי" של כמה אלפי סאבראסובים כאלה, שישכבו להם בשקט איזו שנה, לא צריך יותר מזה – והיתה מתגבשת פה ארץ אחרת לגמרי".

בנובלה השלישית, "לאן, אם כן, נשוט?", פנדורין מחפש הזדמנות לחמוק מחברתה המייגעת של אשתו, וזו נקרית לו כשהרכבת שבה הם נוסעים נעצרת באמצע הדרך בגלל שוד שארע ברכבת אחרת. פנדורין מנדב את עצמו לחקירת השוד ולמרדף אחרי השודד, למגינת לבו של מאסה שהושאר מאחור כדי להתלוות לאשה. המרדף אחר השודד, שבמהלכו פנדורין עושה שימוש בשיטות שלמד ממלמד בישיבה שחקר רק מעשי פשע בין יהודים, מוביל את הבלש אל כינוס שערכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בקרקוב בראשותו של לנין ובהשתתפותו של סטלין, שהיה אחראי על מימון פעילות המפלגה באמצעות מעשי שוד. קישורים מעין אלו בין העלילות הבדויות לארועים אמיתיים מצויים בכל הנובלות, כמו גם בספרי פנדורין האחרים, ויגאל ליברנט, שתרגם אותם הוסיף הערות רבות ערך המבהירות את האזכורים ההיסטוריים.

בנוסף לאלה, יש בספר התיחסויות לדמויות ולהתרחשויות מספרים אחרים של אקונין, וגם לאלה המתרגם הוסיף הבהרות. יש לציין כי למרות ההתיחסויות האלה, ולמרות שיש ערך להיכרות קודמת עם פנדורין ועם מאסה, כל אחד מספרי הסדרה, וכך גם הנובלות שבספר זה, יכול להקרא בפני עצמו.

פנדורין הוא, כרגיל ולמרות כישוריו המעולים, אדם בלתי מושלם, לפעמים טועה, לפעמים יהיר, לפעמים משתטה או מפעיל מניפולציות, סקרן, סתגלן לעתים וחסר סבלנות לעתים, פטריוט רוסי שכואב את שעובר על ארצו ויפני בנשמתו, חבר טוב רוב הזמן. בקצרה, בן אנוש. מאסה הנאמן, שפנדורין רואה בו חבר, מעדיף את התואר "וסאל", גם אם הוא אומר בכנות כדרכו: "הנה אני, למשל, תמיד משרת אותך נאמנה, אף על פי שמאוד לא קל להיות הווסאל שלך". הדינמיקה בין השניים משעשעת ונוגעת ללב גם יחד, ופנדורין מגלה כי "מאסה לא היה "מעט", כי אם הדבר היחיד שפנדורין העריך בחיים האלה, אף על פי שנראה כי לא חשב על כך עד עתה".

העלילות עצמן, יש להודות, אינן מרשימות במיוחד (ובקטעים מסוימים הן די מהפכות קרביים), אבל מה שמייחד את הנובלות, ואת הסדרה כולה, הם הכתיבה המצוינת, ההומור, ההקשרים ההיסטוריים, התובנות החברתיות, וכמובן הדמויות המתחבבות. יגאל ליברנט תרגם היטב, והספר בהחלט מהנה ומומלץ.

Вода Планета – Борис Акунин

ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

2026 (2015)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

אופיר, רואה חשבון קצת מרובע, כזה שמחשבותיו מאורגנות באקסלים, משודך ללילי השוטרת, שנראית הופכית ממנו – פתוחה וישירה לעומת מופנמותו וביישנותו – ביוזמת חברים משותפים. לילי, כך מתברר לו די מהר, אינה אדם שגרתי בשום מובן. היא גיבורת על, אוזניה כרויות לקריאות מצוקה, שלהן היא נענית בעזרת יכולתה לעוף וכוחה הפיזי העל-אנושי. יש ללילי כישורים נוספים, וגם סיפור חיים יוצא דופן, ואת כל אלה, או כמעט את כל אלה, היא חושפת בהדרגה באוזניו של אופיר.

בפרק הפותח את הספר אופיר נחטף. מוכה ומאבד את הכרתו, וכשהוא מתאושש הוא מוצא עצמו במה שנראה כמו תא מעצר. מולו מצוי תא נוסף ובו אדם בלתי מוכר לו, עורך דין שכמו אופיר אינו מבין כיצד נקלע לשם ולמה. באוזניו של אותו אדם, יעקב שמו, אופיר מגולל את פרשת היכרותו עם לילי, ואת חייהם המשותפים שידעו עליות ומורדות. סיבת המצאותם של שני הכלואים במצב בו הם נמצאים תתברר בהמשך, ולכוחותיה המיוחדים של לילי יהיה בכך חלק.

"אשתי גיבורת על" הוא בעיקר סיפור על קשר זוגי, ועל התפתחותו בצל כוחותיה של לילי וסודותיה. קל לחיות עם לילי – היא אוהבת, מסורה, פתוחה, חברת אמת. קשה לחיות עם לילי – היא שונה, היא מחייבת סודיות, היא אוחזת בכוחות שעשויים להיות מאיימים ומי יערוב שלעולם לא תשתמש בהם נגד בן זוגה? כמו בכל זוגיות, גם פה אופיר ולילי חווים אהבה וחיבה וקרבת לבבות, וגם אי הבנות ופקפוקים וחשדות. זהו גם סיפור על התבגרות מתוך ילדות מעורפלת – לילי אומצה כשהיתה בת חמש, וכל שנותיה הראשונות נמחקו מזכרונה – כשלקשיי ההתבגרות הרגילים נוסף סוד הכוחות שיש להסתיר, ונוספת האחריות הכבדה הנלווית להם. כל אלה מתוארים יפה.

יחד עם זאת יש בספר, לטעמי, כמה בעיות. האחת היא הארכנות שלו שקצת מייגעת. השניה היא המסגרת הסיפורית שלפיה אופיר מספר ליעקב, אדם זר ומאוד מטושטש, את פרטי הפרטים של חייו ושל חייה של לילי ביחד ולחוד. יש בזה חוסר אמינות. השלישית – ופה אולי זו רק אני שפחות מאמינה – היא ביסורי המצפון של לילי שקשורים במניע של מי שארגן את הסיטואציה של המעצר. הרביעית היא כשל לוגי מהותי במלכודת שהוטמנה ללילי (זה אינו קלקלן. העובדה שמדובר במלכודת ברורה כבר בשלב מוקדם) ובאופן בו היא מופעלת (ופה לא אוכל להרחיב מטעמי קלקלנים). ההצטברות של אלה מנעה ממני ליהנות מן הספר, וחבל, כי בהתעלם מהם הוא חביב וכתוב בשטף ופה ושם בהומור נעים.

רוב הקוראים, כך נראה לי, עוצרים את הקריאה לפני דברי התודה בסיום. מי שיעשה זאת יחמיץ הצצה, שנשתלה אחרי התודות, אל מה שיכול להיות עתיד מבטיח לגיבורי הספר.

כנרת זמורה דביר

2026

כותרת משנה: הרהורים בעקבות נסיון רצח

ב-12 באוגוסט 2022 הותקף סלמאן רושדי בניו-יורק על ידי צעיר מוסלמי אוחז סכין, כמעט שלושים וארבע שנים אחרי שהאייתוללה חומייני הוציא את הפתווה המתירה לרצוח אותו בשל ספרו "פסוקי השטן". באופן אירוני משהו, רושדי הותקף כשהיה על הבמה בכנס שנושאו מתן מקלט בארצות הברית לאמנים שנאלצו להמלט ממדינותיהם וחיפשו מקום שיאפשר להם חופש ביטוי. המתנקש, שרושדי מכנה ה-מ' ומסרב להתייחס אליו בשמו, הספיק במשך כחצי דקה לדקור את הסופר בכל איברי גופו, לפני שהנוכחים ההמומים הצליחו לעצור אותו. רושדי הובהל לבית החולים במצב קשה, חובר למכונת הנשמה, ושורה של רופאים – "ד"ר עין, ד"ר יד, ד"ר דקירות, ד"ר חתך, ד"ר כבד, ד"ר לשון" ועמיתיהם – עמלה להציל את אבריו הפגועים, מן העין שראייתה אבדה לנצח ועד הכבד. ההתאוששות שלו היתה איטית, השיקום הפיזי והנפשי ממושך, והוא נותר, כאמור, עיוור בעין אחת וגם מוגבל בשימוש באחת מידיו.

"אני אומר לעצמי שזאת הדרך שלי לתבוע בעלות על מה שקרה, להפוך אותו לשלי – להפוך אותו לעבודה שלי. וזה משהו שאני יודע לעשות. להתמודד עם התקפה רצחנית זה לא משהו שאני יודע לעשות. ספר על ניסיון רצח עשוי להיות דרך עבור הכמעט־נרצח להשלים עם האירוע".

רושדי מתאר לפרטיו את תהליך השיקום המייסר שעבר, את התמיכה שלה זכה (עד שהפעיל מחדש את חשבון הטוויטר שלו כדי לקדם ספר חדש שהושלם לפני ההתקפה, ו"זכה" גם למטר שטנה), את תגובות חבריו ובני משפחתו ואת השיבה האיטית אל שגרה חדשה. לצד ההיבטים ה"טכניים" האלה, שכצפוי ממנו אינם טכניים בלבד, הוא מספר על החיים בצל הפתווה, על ההחלטה שקיבל לפני שנים להפסיק להסתתר ולשוב לחיים, וכמובן על הסכין שחתכה את חייו ללפני ואחרי – "לא משנה מה כבר כתבתי או אכתוב, תמיד אהיה הבחור שחטף סכין. הסכין מגדירה אותי". במידה רבה זרקה אותו הסכין חזרה אל הספר "ההוא", כפי שהוא מכנה אותו, ואל התפקיד שלא רצה בו אבל נדמה שנכפה עליו. "אם הגורל הפך אותי למעין בובת ברבי מוסרית שוחרת חירות, רושדי חופש הביטוי, אז אאמץ את הגורל הזה. אולי זאת המשמעות של "סגירת מעגל" עבורי: קבלה של המציאות, ותנועה קדימה בעד המציאות הזאת".

הסופר מקדיש תשומת לב גם למתנקש. הוא משתעשע מעט ברעיון לשוחח אתו, אבל דוחה את הרעיון על הסף. נדמה שאין שום לשון משותפת שיוכל למצוא עם מי שהודה בראיון שלא קרא דבר מכתביו, שהוא פשוט אינו אוהב אותו, שנראה לו שהוא חסר כנות – אוסף סיבות מעורפלות לצאת למתקפה רצחנית. "החלטתי שלדמיין אותו, להכניס את עצמי לתוך הראש שלו ולתאר את מה שמצאתי שם, יהיה לי מעניין יותר מאשר להתעמת איתו בסרבל הכלא השחור־לבן שלו, ולהקשיב לזבל המטרה־מקדשת־את־האמצעים השחור־לבן האידיאולוגי שלו". דו-השיח המדומיין הזה הוא במידה רבה דו-שיח של חירשים. מצד אחד אדם שטוף מוח שמדקלם ססמאות, מצד שני אדם שמנסה לחדור דרך הססמאות באמצעות הגיון, נסיון שנועד לכשלון.

רושדי מבכה את היעלמותו של חופש הבעת הדעה, ואומר כי "לפעמים נדמה לי שאני שייך לעידן אחר. אני זוכר שהייתי בגינת ביתנו כילד בשנות החמישים, הקשבתי להוריי ולחבריהם צוחקים ומתבדחים כשהם דנים בכל דבר תחת השמש, מהפוליטיקה העכשווית ועד קיומו של אלוהים, מבלי להרגיש שום לחץ לצנזר או לדלל את דעותיהם". אין לו שום כוונה לשמור מעתה ואילך על שתיקה בנושאים החשובים לו. על הדת הממוסדת הוא מרחיב כאן, משום שאין לו רצון לשוב לנושא זה בעתיד. תמצית דבריו היא שאמונה היא דבר פרטי שאין בו נזק בדלת אמות. כשהיא הופכת לכלי פוליטי-חברתי, יש לה פוטנציאל, שכבר מומש, לגרום עוול ונזק ומוות.

נושא מעניין נוסף בספר הוא האופן בו נבנית תדמיתו של אדם מבלי שיש לו מילה בנושא, ובדרך כלל בלי קשר של ממש לאישיותו של אותו אדם. הוא עצמו סומן בשלל תגיות במהלך חייו, משטן עד קורבן, מאחד שמסוכן להיות בקרבתו ועד חיית מסיבות. בין שאר דברים בנושא זה הוא כותב: "למדתי הרבה על דמוניזציה, זה נכון. אני יודע שאפשר לבנות דימוי של אדם, עצמי שני, שדומה מעט מאוד לעצמי הראשון, אבל העצמי השני הזה צובר אמינות כי חוזרים עליו שוב ושוב, עד שהוא מתחיל להידמות אמיתי, יותר אמיתי מהעצמי הראשון. אני מאמין שמי שלמדת להכיר זה העצמי השני, שנגדו מכוונת תודעת האויב שלך".

"סכין" הוא ספר אישי מאוד, אבל רושדי מצליח להרחיב אותו מן הפרטי אל הכללי, והקריאה בו מעניינת ומומלצת.

Knife – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

אי סאנג, יליד 1910, היה אמן קוריאני – סופר, משורר, צייר ואדריכל – שחי בתקופה בה קוריאה היתה תחת שלטון יפני. למרות שנפטר עוד לפני שמלאו לו עשרים ושבע, ולמרות שבקרב בני דורו זכה לא אחת לביקורת בלתי אוהדת, הוא הותיר חותם משמעותי על התרבות בשתי המדינות בדורות הבאים ועד ימינו. בהוצאת פרפנצ'ה, המתמחה בספרות מזרח אסיה, רואה כעת אור ספר המכיל כמה מיצירותיו בפרוזה ובשירה.

שלושת הסיפורים בספר – "כנפיים", "חזיון תעתועים" ו"פגישות ופרידות" – סובבים סביב יחסיו, המוזרים, יש לומר, עם שתי נשים. החביב עלי משלושתם הוא "כנפיים", פרשת יחסיו עם גיישה, שאיתה חלק את מקום מגוריו ואת חייו, כשהוא עיוור מרצון לעיסוקה אשר מפרנס אותו. עדינות הסיפור המרומז, ביטויי הלב המבוטאים במחוות קטנות, התקשורת המינימליסטית ביניהם, ויחד עם זאת עומק הרגש המתפרץ כלַבָּה מבעד לסדקים אקראיים, לצד התובנות המשולבות בסיפור – כל אלה יוצרים יחד סיפור יחודי, שעליו כתבה ההוצאה בצדק, "כזה עוד לא קראתם".

מבין השירים גם "התחתנתי עם כלת צעצוע" עוסק בקשר זוגי, הפעם עם אשתו שלה נישא כמה חודשים לפני מותו. קטעי השירה האחרים הם הגותיים, ונוגעים בשורה של נושאים, שבולטת בהם התבוננות עצמית ומודעות עצמית. לעתים נדרשת קריאה חוזרת ועוד אחת כדי לעמוד על כוונותיו של הכותב. מכיוון שהיה לי העונג לערוך את הספר עריכה לשונית לפני פרסומו, כלומר לקרוא אותו בדקדקנות מספר פעמים, היתה לי ההזדמנות להתוודע אליו לעומק, ונכבשתי במוזרות ובמיוחדות שלו.

"כשגופי רפה מרוב תשישות, נפשי מצטללת כמטבע כסף בוהק. כשניקוטין מחלחל אל תוך קרביי המתולעים, דף חלק נפרש בתוך ראשי. ואני ממלא אותו בשנינויות ובפרדוקסים, כאדם המסדר את אבני הגוֹ על לוח המשחק. מחלה נוראה היא – מחלת השכל הישר" (מתוך "כנפיים")

אורי קפלן תרגם יפה מקוריאנית (אחד השירים תורגם מיפנית), והוסיף הקדמה שכדאי לקרוא אודות אי סאנג ויצירתו.

שונה ומומלץ.

פרפנצ'ה

2026 (1930 – 1937)

תרגום מקוריאנית ומיפנית: אורי קפלן

בעולם שבו נדמה שהכל כבר הומצא, יזמים מחפשים את הרעיונות הנישתיים בדרך אל האקזיט הנכסף. דרור הוא אחד מהם. הרעיון ה"צנוע" שלו הוא לפצח את מסתרי הנפש האנושית, לסגור את הפער שבין האישיות האמיתית למלים שאותה אישיות משחררת לעולם. הוא יודע (טוב, חושב שהוא יודע) איך לעשות זאת. באמצעות ספרים. שהרי מה תפקידם של הספרים אם לא לנתח את נפשות גיבוריהם? אז נלקט דברים שאמרו הדמויות הספרותיות, נשדך ביניהם ובין אופי הדמויות כפי שתואר על ידי הסופרים, כי מי יודע טוב יותר מן הסופרים לעמוד על טיבו של האדם, ובניתוח הפוך נעמוד על אישיותם של בני אדם בשר ודם על פי הדברים שהם אומרים. בני האדם הללו, הווי אומר היוּזֶרִים, יספקו לאפליקציה מספר משפטים על עצמם, ובתגובה, על פי הקורלציה – מילת מפתח של יזם שדרור אימץ כגורו – בין התבטאויות ואישיות יקבלו ישר לפרצוף תיאור בלתי מתייפייף של עצמם. תיאור התחלתי, יש להדגיש. על תובנות נוספות יצטרכו לשלם. אז דרור מקים את אינסטמיינד בשותפות עם יותם, המכור לתכנות, והיוזמה יוצאת לדרך.

כל אחד מפרקי הספר סובב סביב דמות אחת הקשורה למיזם. נמצא שם, בין השאר, את חוקרת הספרות שהפכה למנהלת תוכן והתמכרה לדברי שטנה ברשת, את העובדת החדשה שממונה על ניכוש מטפורות מן הספרים שלא יבלבלו את האלגוריתם ואת המוח, את איש הכספים של החברה, המצוי נמוך בסולם המגניבוּת, את אמו של דרור שמנסה למצוא איכשהו פתח אל עולמו בתקווה לשחזר את הקשר אם-בן שחוותה בילדותו הרחוקה, ועוד.

בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום, משפטים שארצה לשלב בסקירה, אבל אלה התרבו בקצב מסחרר וויתרתי על סימונם. עיקר כוחו של הספר בדיוק המירבי שלו, בעיקר בשני מישורים: האחד הוא תיאור התרבות הארגונית ההייטקית, על נפיחותה ויומרנותה ודורסנותה ובזבזנותה (מי מוציא הון על שינוי צבע הלוגו של החברה מכחול אחד לכחול כמעט זהה לו כדי שישקף את ערכיה? – קטע משעשע ולכאורה מופרז בספר, אבל משקף במדויק מציאות על סף גיחוך). השני הוא ההתבוננות בנפשם של העובדים, אלה שהם לכאורה, על פי הסלוגנים הנוצצים, בלב הארגון, ובפועל הם בסך הכל משאבים. זוכים לשעשועים והעצמה ושאר ירקות, אבל נדרשים להתמסר לארגון מסביב לשעון וללא ליאות. נדרשים ונענים, איש איש ומניעיו, שגם אותם הסופר מנתח בסכין חדה ובכושר אבחנה מרשים.

הייתי אומרת שהספר מציג חזון מטריד, אבל החזון כבר אינו חזון אלא מציאות. אמנם הוא מקצין את הרעיון של חשיפת הנפש (אמנם ניתן קול גם למי שאומר שהאפליקציה טועה או מתבטאת בכלליות שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו, אבל מספיק אנשים נופלים בפח ומתמכרים), אבל כל מה שמסביב לרעיון זה כבר קיים ומיושם. מכירת פרטים אישיים, כולל פרטים רגישים, ועשיית שימוש בהם למטרות קידום עסקים ומיקסום רווחים תוך התנערות משיקולי מוסר ומצפון – אנחנו כבר מזמן שם. מהבחינה הזו, ומבחינות נוספות כמו הקשיים האישיים של כמה מהדמויות, הספר עצוב. ויחד עם זאת הוא נקרא בחלקים רבים בחיוך ובצחוק, בעיקר במקומות בהם נדמה שהוא גולש לאבסורד, עד שנזכרים שלא, שהאבסורד הוא המציאות.

פה ושם היתה לי הרגשה שהספר כמכלול מתארך שלא לצורך, אבל כל אחד מפרקיו מספק עוד זוית של העולם שהוא מתאר, וכולם יחד יוצרים את הפסיפס המרכיב אותו, כך שהתוצאה, בסופו של דבר, מענגת-כואבת-מדויקת-מטרידה-מצחיקה ומאוד מהנה.

כנרת זמורה ביתן

2023

השבוע הלכה לעולמה גיזלה אבינון, כמעט בת מאה, ילידת וישגראד שביוגוסלביה (היום בוסניה הרצגובינה), שורדת ברגן-בלזן. חייה היו למודי סבל, החל במחלה שפגעה בעצמותיה מלידה, דרך עינויי השואה, עבור בקשיי הקיום בארץ בשנותיה המוקדמות, וכלה בסיוטים ובפחדים ובמכאובים שדבקו בה מימי המחנות לשארית חייה, אבל היא אחזה בטוב, או כדבריה, "הגישה שעזרה לי לאורך חיי ושאני מאמינה בה בכול ליבי: תחשוב טוב – יהיה לך טוב. מחשבות רעות רק עושות רע בנשמה. לא טוב לך היום, אבל יהיה לך טוב מחר. אני לא מניחה לעצמי לחשוב רע. פשוט לא מאפשרת למחשבות האלה להסתנן אליי".

לפני כשבע שנים חברו יחד שמואל אבינון, בנה של גיזלה, והסופרת שירז אפיק, שלצד ספרי פרוזה כותבת ועורכת סיפורי חיים, וכתבו בשיתוף פעולה את קורותיה. אני מניחה שכתיבת הסיפור נועדה תחילה לבני המשפחה, אבל הספר עלה חינם לרשת לכל המעוניין לקרוא אותו, ומצאתי עצמי מרותקת אליו ואל אישיותה של גיזלה, שלה ניתן הקול המספר.

תחילתו של הסיפור בזכרונות ילדות, זכרונות של מאכלים וריחות, של משחקי ילדים והווי משפחתי, של חברות עם ילדות ללא הבדל דת ומוצא, וגם זכרונות נעימים פחות של שנים בגבס בגלל רככת ובעיות שנוצרו בלידה. הכל השתנה ב-1938 כשהאנטישמיות הרימה את ראשה המכוער, אחר כך הגיע הכיבוש האיטלקי ובעקבותיו הגרמני, וביניהם ובמקביל להם פעלו האוסטאשים הרצחניים. עוד לפני שנכלאה המשפחה בברגן בלזן ניצלו חייה של גיזלה בדרך מקרה. במחנה סבלה מרעב, מאלימות, מעבודת פרך, מקור. בתוך יומיים, בחודש מרץ 1945, איבדה בזו אחר זו את סבתה ואת אמה. פחות מחודש אחר כך נפטר גם אביה, ממש על סף השחרור, ברכבת האבודה. מן המשפחה הגרעינית נותרו רק היא ואחותה הצעירה צילה.

"בליל ה-23 במרץ 1945 נפטרה סבתי, ושעות ספורות לאחר מכן, בבוקר ה-24 במרץ, נפטרה אמי. התבוננתי כיצד מוציאים אותן מהצריף וצעקתי, "אימא!" אבי אימץ אותי קרוב אליו, וכך זה נגמר. איבדתי את שתיהן בלילה אחד בלי שאוכל לבכות או להתאבל עליהן, פרט לאותה צעקה בודדה. עד היום אני לא יכולה לבכות. אני מרגישה את הדמעות עומדות בגרון, מרגישה את המחנק, אבל לבכות אני לא מסוגלת, גם לא משמחה".

הבכי הגיע שנים רבות אחר-כך, ב-2003, כששרידיו של אביה נמצאו בקבר אחים יחד עם שרידיהם של חמישה מקורבנות הרכבת.

אחרי המלחמה בחרה גיזלה בחיים, ונטלה על עצמה את האחריות לאחותה ולבני משפחה צעירים ששרדו. באותה רוח של שיקום מבלי להתבונן לאחור נישאה לליאון אבינון לאחר פגישה אחת: "ליאון הזמין אותי לצאת לטייל וכבר באותו טיול רגלי שאל אותי, "את רוצה להתחתן?" על אף ההיכרות הקצרה הרגשתי כלפיו קרבה מסוימת, ואת משפחתו כבר הכרתי ואהבתי. לכך נוספה העובדה שלא רציתי להיות למעמסה על משפחתה של מדיקה, וידעתי שלא אוכל להתפרנס לבדי ללא השכלה. לכן אמרתי "כן"". עוד לפני גיל עשרים היתה נשואה ואם, ועל העבר, שרדף אותה בסיוטי לילה ובמכאובי הגוף, לא דברה כלל.

השנים הראשונות בארץ היו קשות, שנים של מחסור, של מאבק יומיומי על פרנסה. לאט ובעבודה קשה פילסו להם בני הזוג את דרכם אל רווחה יחסית. למרות התנאים המעיקים לא התבוננה אחורה בכעס. היה קשה לכולם, למדינה שהתמודדה עם גלי עליה גדולים, לתושביה שנאלצו הצטמצם כדי לפנות מקום לעולים, לעולים שהגיעו רובם בחוסר כל ומוכי טראומה. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר ומזה צריך לפלס את הדרך הלאה.

אחרי שהשתתפה בטקס הצבת האנדרטה לקורבנות הרכבת האבודה, ולא ידעה כיצד להתמודד עם הזכרונות שהתעוררו והציפו, גילתה גיזלה את עמותת עמך, שטיפלה ומטפלת בניצולי שואה, ומצאה מעט מזור לנפשה. בעקבות השיחות עם עובדי העמותה גם החלה לדבר על שעבר עליה בפני קהל בהזדמנויות שונות. "אני מספרת כי אני רוצה שידעו, שלא ישכחו ושמה שקרה לא יחזור אף פעם, שכן אני רואה מה קורה בעולם סביבנו, איך האנטישמיות חוזרת ואיתה הפחד".

היכולת להתרומם מן התהום שאליה הטילה אותה המלחמה, הקבלה ללא תלונה של הקיום הקשה בישראל, אי-הכניעה לקשיים הפיזיים, אלה שנגרמו לה בלידה ואלה שנגררו אחריה בגלל המכות שספגה והרעב שסבלה, הבחירה לספר על כל אלה בכנות כובשת ובאיפוק רגש רב עוצמה, ולעשות כל זאת ברוח אמיצה ובעדינות נפש – כל אלה מעוררים השתאות והערכה. לא זכיתי להכיר את גיזלה, אבל לפחות היתה לי הזכות להתוודע לסיפורה.

גיזלה וליאון זכו לבן ולשלושה נכדים, וגיזלה, לאחר מותו של ליאון ב-1992, זכתה גם לשמונה נינים.

סיפורי השואה והתקומה רבים מספור, ואין אחד דומה למשנהו. יפה עשו שמואל אבינון ושירז אפיק שנתנו לסיפור הזה קול ובמה. יהא זכרה של גיזלה ברוך.

הספר ראה אור בסיוע יד ושם, קרן עזריאלי וועדת התביעות

2019

איכשהו יצא שלא קראתי עד היום אף אחד מספריו של מיץ' אלבום. הופעה של ספר חדש שלו היא הזדמנות לגלות מה החמצתי.

כשאמו של אלפי בן השמונה נפטרה, אלפי גילה שיש לו יכולת לחזור לנקודת זמן בעבר, לחוות שוב את מה שארע מאז, ולהחליט החלטות שונות מתוך ידיעת הצפוי לו. את היכולת החדשה הזו הוא מנצל כדי לשבת ליד מיטת אמו החולה, אחרי שבפעם הראשונה לא נענה לדרישת אביו לעשות זאת, והאם נפטרה בהיעדרו. את המוות, כך היא מסבירה לו בפעם השניה, אין ביכולתו למנוע, אבל הפעם הוא משוחח איתה לפני פטירתה ומבין שירש ממנה את היכולת יוצאת הדופן הזו. מאוחר יותר ילמד שאמו ירשה אותה מאמה, וסבתו תזהיר אותו מפני שימוש בלתי נכון בכוחו זה. במהלך חייו יחזור אלפי שוב ושוב אל מקומות וזמנים בעברו, לפעמים כדי לשחזר אכילת גלידה שאהב, לפעמים כדי להושיט סיוע לחבר, ולפעמים כדי לשפר את חיי האהבה שלו. אין לו אפשרות להשפיע על מהלך ההיסטוריה, רק על ארועים שקרו לו עצמו. האנשים שסביבו אינם מודעים לכך שבעצם חזרו פעמיים על מעשיהם. אלפי הוא היחיד שזוכר את כל הגלגולים.

הספר מתנהל בשני זמנים במקביל. בהווה אלפי נתון לחקירה בנסאו שבאיי בהאמה בחשד למרמה בקזינו, אחרי שהימר שלוש פעמים על מספרים יחידים וזכה בשני מיליון דולר. חלק קטן מן הכסף העביר לאפריקה, ואת רובו הוריש לאשה בשם ג'יאנה רול. הוא מודה בזכיה ומכחיש את המרמה, וכדי להסביר את עצמו הוא מבקש מהחוקר לקרוא במחברת בה כתב מכתב ארוך המופנה לבוסית שלו. פרקי המחברת מגוללים את קורות חייו. הוא מספר על ילדותו כבן למסיונרים באפריקה, על מותה של אמו וגילוי היכולת לחזור פעמיים על דברים שארעו לו, ובעיקר על יחסיו עם ג'יאנה, שהקשר איתה החל כשהיו ילדים באפריקה. ההיסטוריה הפרטית רבת התהפוכות של אלפי, וההווה של החקירה, נקשרים יחד לקראת סופו של הספר.

ספריו של אלבום מסווגים תחת פילוסופיה, רוחניות, חיפוש עצמי והשראה. מן הבחינות האלה הספר קלוש מאוד. יש בו כמה אמירות בנאליות על בחירה ועל אהבה, שום דבר מעמיק שבגללו כדאי לקרוא את הספר. מבחינה סיפורית יש בו חורים בלתי סבירים, ואני לא מתכוונת לאי הסבירות של עצם החזרה בזמן, שהיא, כמובן, אמצעי "פילוסופי" בלבד, אלא לסתירות פנימיות מהותיות. מה כן יש בו? כתיבה שוטפת לקריאה נטולת מאמץ, וסיפור שמצליח למרות חולשותיו להחזיק במתח כדי לגלות לאן יקח אותנו דמיונו של הסופר, ומסתיים לפני שהוא מתחיל להעיק. מבחינתי אין בזה די, ולכן לא אוכל להמליץ עליו. אני מניחה שקוראיו הנאמנים של אלבום, שלהם הוא מודה בסוף הספר (וגם לקוראים הנאמנים חלקית, לקוראים לראשונה, ולקוראים שהספר הגיע לידם במקרה), ייהנו ממנו.

מטר

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: עידית שורר