סקירות ספרים

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"לצורתנו החיצונית יש השפעה מהותית על ההזדמנויות החברתיות שייקרו בפנינו, על בחירת בני זוג, על הצלחה במוסדות לימוד ועל אפיקי תעסוקה. נוסף על כך, לצורה החיצונית יש השפעה שניתן למדוד ולתאר במונחים נוירולוגיים, כלכליים, סטטיסטיים, תרבותיים ואבולוציוניים". הצורה החיצונית משפיעה על האופן בו אנו נתפסים על ידי אחרים, וגם על תפיסתנו העצמית. יופי וכיעור נקשרו בעבר לטוב ולרע, והקישור הזה מתקיים אינסטינקטיבית גם היום. מחקרים אינספור נערכו בתחום זה, אבל מיתוסים הקשורים לשני המונחים האלה הופיעו כבר בעת העתיקה, וגם בתרבות היהודית לא נפקד מקומם.

חן מרקס עוסק בנושא זה בארבעה פרקים: איך הכיעור משפיע עלינו, איך היופי משפיע עלינו, בשירות כוחות האופל, היופי כנתיב לאלוהים.

ההגדרה של יופי אנושי היא, כמובן, חמקמקה. אפשר לקבוע מידות ומדדים, אבל היופי הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן, כך נראה לי, ואינו מושפע בלעדית ממראה חיצוני. יחד עם זאת, מחקרים מצביעים על השפעה ברורה של מה שנחשב יופי על ההתנהלות של בני האדם המתבוננים בו. לדוגמא, בניסוי מסוים התבקשו אנשים לדרג את מכלול תכונותיו של גבר. התברר כי אם אשה יפה הצהירה שהיא בת זוגו, הוא זכה לדרוג גבוה יותר. בניסוי אחר נמצא כי גברים משקרים פחות לנשים יפות מאשר לנשים מכוערות. דוגמא מתחום אחר: נמצא שצפייה ביופי אנושי מפעילה את אותו האזור במוח שפועל כאשר אנחנו מקבלים פרס, אוכל, או כסף. קיים, אם כך, יופי אנושי אובייקטיבי ברמה כזו או אחרת.

הפרקים שעניינו אותי במיוחד בספר, וחידשו לי, הם אלה שעוסקים בסיפורים מן המסורת היהודית. ביניהם, סיפורו של יעקב המקראי ושתי אהבותיו, לרחל, היפה שבין האחיות, וליוסף, היפה שבין הבנים, וסיפורו של רבי אלעזר שמסתיים במשפט 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. כך מסכם הסופר את הסיפור הזה: "אז מה אומר רבי אלעזר לחבריו? הייתי רוצה להאמין שהוא אומר כך: כאשר אנחנו עוזבים את בית המדרש, התאורטי, השמור והאליטיסטי, ויוצאים לעולם — חשוב שנזכור לא לנהות אחר הרושם הראשוני שעושים עלינו דברים, אלא לבדוק את מהותם. עלינו להימנע מדברים יפים בעלי תכונות קשות וגסות (כמו עץ הארז), ולהעדיף תכונות טובות ורכות, גם אם הצורה החיצונית אינה מרשימה (כמו הקנה). עלינו לנסות לזנוח את הסטיגמות שחוש הראייה שלנו מייצר, אף על פי שהדבר קורה לנו, אינסטינקטיבית, כבר בשלב שאנו תינוקות".

אהבתי גם את הניתוח של שיר השירים, שמציג אשה יפה כהת עור, בניגוד לסטיגמה שקשרה צבע עור שחור לכיעור וכתוצאה מכך לתכונות שליליות, סטיגמה שחוללה שמות בשנים הבאות. עוד בענין סטיגמות – מעציב לקרוא על אינספור האזהרות מפני נשים יפות, תוך קשירתן לשטן, ותוך האשמתן בחולשת הגברים, כמו בסיפורו של רבי יוסי שגזר מוות על בתו היפה משום שמציצן שלא התגבר על יצרו צפה בה בחשאי. היחס ליופי, כך מתברר, נע בין הקבלתו לכל מה שטוב ובין היותו מחטיא ומאמלל, בעיקר כשהוא קשור, רחמנא ליצלן, לאשה.

אם המשיכה ליופי וקישורו האינסטינקטיבי לטוב מוטבעים פיזית במוחנו, מן הסתם יש לכך סיבה, לפחות ביולוגית. יחד עם זאת, מכיוון שהמשיכה הזו עשויה לגרום הטיות ואפליה, יש להיות מודעים לה.

"הצד האפל של היופי והכיעור" הוא ספר מעניין. ניכר שחן מרקס בקיא בתחומו – הוא מרצה לספרות חז"ל, מקרא ותרבות עברית – והוא מיטיב להגיש את הנושא לקוראים. נהניתי, השכלתי, ואני ממליצה עליו.

התחנה בית הוצאה לאור

2025

בילדותי, התפריט הספרותי שלי כלל, בין שאר מטעמים, סיפורי חסידים. את הסיפורים הללו אפשר לקרוא כיצירות אמוניות שבאות להלל דבקות באלוהים ובמצוותיו, אבל במקרים רבים נכון יותר לקרוא אותם ככאלה שמתבוננים בפנימיותו של האדם, ורואים יופי וחן וחסד גם מתחת לחיצוניות דלה, כעורה או מתפקרת. רבים מסיפוריו של ליאור אנגלמן בקובץ זה עוקבים אחר אותה מסורת. רובם ככולם מעוגנים במסורת היהודית (הספר מאורגן בשערים העוקבים אחר חגי היהדות ואחר ימים שנקבעו בלוח הישראלי), אבל הדת אינה הנושא. בני האדם הם בלבן של העלילות הקצרות.

וכך אנו מוצאים כאן פייטן שמזייף במלים ובמנגינה של תפילות ראש השנה, אבל בזכות כוונותיו פוקדת את טבריה שנה מצוינת; אביה של תצפיתנית חטופה, אדם חילוני, המוזמן, להפתעת המתפללים, על ידי הרב אל בית הכנסת בעודו בבגדי חול, ומצליח, הוא לבדו, לתקוע בשופר; גבר בודד, שמכבה בחשאי את החנוכיות שמדליקים שכניו, אבל נעשה לו בכל זאת נס חנוכה; ילד אוטיסט, שאינו מסוגל לשקר, ומחזיר לאמו בטחון שאבד לה; חזן שמאפשר לקודמו להשמיע ניגון שירש מסבו שנרצח בשואה, ובזכותם "אותה שנה האירה פנים לישראל, ואין איש יודע אם מחמת נגינתו של נפתלי או מפני ענוותנותו של שליח הציבור"; ועוד.

לכמה מן הסיפורים יש אפוא טעם של פעם, אבל הם מושרשים עמוק בישראליות של היום. חלקם עוסקים בדרך זו או אחרת בסכסוכים הפנימיים – הסכסוכים של פעם בשער תשעה באב ואלה של היום בשער יום העצמאות – וחלקם מציגים את רגעי האחווה, המפתיעים לעתים, שגם הם חלק מן הסיפור הישראלי. אחדים מן הסיפורים נוגעים בפצע העמוק של שבעה באוקטובר, בשכול, בפחד המצמית של נשות החיילים, בעקירת תושבי הצפון מבתיהם, וגם בבדידות שכפתה הקורונה.

בשניים מהסיפורים בוחר הסופר בזוית התבוננות שונה ומעניינת. בסיפור הראשון בספר, שאותו ניתן לקרוא באתר עברית, משמש דג כמעין "פסיכולוג", המסייע לאשה צעירה לתת משמעות עמוקה ומשחררת למנהג התשליך. להאנשה זוכות גם הערבות, הפחותות שבארבעת המינים, שעתידות להחבט בהושענא רבא, באחד הסיפורים המשעשעים בספר.

שמו של הספר הוא הברקה מוצלחת. תשומת לב מרובה ניתנה גם למשפטים הקצרים הפותחים כל אחד מן השערים. כדאי לא לדלג עליהם.

אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכולם מלאי חן, מקוריים, וטובים מאוד בעיני.

כנרת זמורה

2026

צירוף השמות של הספר ושל הסופר עשוי להעלות על הדעת צרור סיפורים שופעי הומור, שבהם הסופר מתאר בשנינות האופיינית לו את המצבים המביכים שאליהם נקלעים הגיבורים שברא. בפועל, אם כי מצוי בסיפורים הומור מוסווה, מדובר בכולם ביסורים שעוברים גיבוריהם, יסורי נפש שמעמידים אותם בפני ההכרח להחליט בין מספר ברירות, שאף אחת מהן אינה מושלמת. פאר פרידמן, שתרגם את הספר, מסביר באחרית דבר את ענין שמו: בשנות העשרים של המאה הקודמת התואר, שמשמעותו כעת היא "מביך" בלבד, נשא גם משמעויות של יסורים מענים. "ככלות הכול", הוא כותב, "זה מה שעושה לאדם המבוכה: גם היום היא מציקה לו, אם לא מייסרת ממש".

פותח את הספר הסיפור "האבות", יצירת מופת המקופלת בתוך מספר קטן של עמודים. ילדה בת שש, שהיתה בבת עינו של אביה, הולכת לעולמה. האב, שעולמו חרב, נאלץ לפני שנים להחליט החלטה קשה: הילדה בבירור אינה שלו, אלא תוצאה של בגידתה של אשתו. הוא בחר להיות אב. הסיפור נודד אל פרשת האהבים של האם, אל הלגלוג של העיר כולה המודעת לפרשה, ומגיע גם אל האב הביולוגי. "באדמה מלוא האת קובר הקברן את בתם של שני אבות", כך מסתיים הסיפור, ומבלי להוסיף דבר ברור שצ'אפק שואל כאן, וגם עונה, מיהו האב, מהו אב. את הסיפור ניתן לקרוא באתר עברית.

החלטות קשות, הסובבות בעיקר סביב דילמות הקשורות ביחסים עם האנשים הסובבים את הגיבורים, הן גם לב הסיפורים הבאים. הגיבורים, אגב, אינם בהכרח אנשים שקל להזדהות איתם או שהלב יוצא אליהם, כדוגמת האב ב"האבות". ב"שלושה", לדוגמא, אשה בוגדת נקלעת בין בעלה למאהבה, מתעבת את חמדנותו של הראשון ואת אדישותו של השני. כך גם ב"הבריון" שבו אדם, שנוהג בכוחנות ובשרירות לב בעבודתו, מנסה להבין מה עובר בראשה של אשתו ושל חברו שאתו היא כנראה מתכננת לברוח, מתחבט כיצד לשמור אותה מאושרת, ובסופו של דבר נותר בחייו האישיים בריון כפי שהוא בחייו העסקיים. בסיפור זה בולטת עד מאוד העובדה שאת כל ההתלבטויות המעשיות והפילוסופיות האיש מבצע עם עצמו, ואף לא לרגע אחד אינו מעלה בדעתו לשוחח עם הנוגעים בדבר, לשמוע את דעתם, לנסות לפענח אותם באמצעות תקשורת ישירה. המוטיב הזה של חיפוש משמעות במעשיהם של אחרים יחד עם העדר תקשורת מסייעת, חוזר בכל הסיפורים. בחלקם הקֶצר התקשורתי נגרם בשל הבדלי מעמדות – הדבר בולט בעיקר ב"בארמון", שם מורה, שנשכרה ללמד את ילדי הרוזן והרוזנת, קצה ביחס שהיא זוכה לו מצד מעסיקיה – ובחלקם בגלל זרות שהתנחלה בין קרובים עם השנים והשגרה וחוסר הנחת.

במרבית הסיפורים אם נמצא הומור הוא חבוי, ובדרך כלל ציני או שחור, כמו במשפט הזה מתוך "האבות": "היא פסעה בשבילי החיים מובלת בידו של אביה, בחיקו שכבה חולה, ועתה ברכו את שם האלוהים על שמתה בגיל שש, רכה בשנים, ותוכל להיות למלאך". מעט יוצא דופן במכלול הוא הסיפור "החולצות" שמתאר אדם פזור נפש שמגלה אחרי שנים שסוכנת הבית שלו מרמה אותו. תיאור חשדותיו משעשע למדי, אבל כמו הסיפורים האחרים גם הוא מתכנס לבחירה כיצד לנהוג בה, האם לסלק אותה כגנבת או להניח לדברים להמשך כי הוא רגיל אליה. צ'אפק מסובב בסופו של דבר את הדילמה לכיוון אחר, זה של יסוריה של האשה שנתפסה בקלקלתה ונעלבה: "אתה רואה, אמר לעצמו, לכל אדם חולשתו שלו, אך אין דבר שיפגע בו יותר משתזהה אותה. אח, כזו רגישות מוסרית אדירה מטפח האדם באשמותיו! אח, כמה שברירי ועדין עד כאב הוא בקלקוליו! משש את הרוע החבוי בו, והאזן אז: האין זו זעקת הכאב והפגיעה המשיבה לך! האמנם אינך רואה כי בבואך לשפוט את האשֵם, שופט אתה את הפגוע?"

הסיפורים הם אמנם בני יותר ממאה שנה, אך הדילמות האנושיות הן אותן דילמות, והכתיבה של צ'אפק לא איבדה עם השנים מטעמה הטוב ומחוכמתה. פאר פרידמן תרגם יפה, כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים שלמעלה, וכתב אחרית דבר מאירת עיניים, והספר מומלץ מאוד.

Trapné Pvídky – Karel Čapek

אפרסמון

2026 (1921)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

פיטר וגיא הם אחים. פיטר גדל באנגליה, בן ביולוגי של קייט שאומץ פורמלית על ידי אביבה, בת זוגה. גיא גדל בישראל, בנם של זאב ואביבה. אותה אביבה. כשקייט נהרגת בתאונת דרכים בישראל, ומתעורר חשד שמדובר ברצח, מתברר לגיא שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר על משפחתו. אביו ידע על חייה הכפולים של אשתו, אחותו של גיא, שרון, ניחשה זמן רב קודם לכן וקיבלה אישור לניחושיה מאמה. פיטר היה מודע לקיומה של המשפחה הישראלית של אמו, שחלקה את חייה בין שתי המדינות ובין שתי המשפחות. גיא, שצריך להתמודד עם מעצרן של אמו ושל אחותו כחשודות ברצח, נאלץ להתמודד גם עם גילויים של הסודות שהוסתרו ממנו.

פיטר הוא עיתונאי חוקר, גיא משרת בפרקליטות. פיטר מעוניין בקשר עם אחיו, גיא מסויג. בהדרגה, ככל שמצוקתם המשותפת גוברת, הם מתקרבים זה לזה ומנסים להבין יחד מה באמת קרה. מולם ניצבת ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה המוכשרת שכיכבה בספרים קודמים של ליעד שהם.

שהם מחבר בספריו בין סיפורים אישיים ואנושיים לפרשיות שכמו לקוחות מן העתונות של ימינו, וכותב יצירות מותחות שהציר המוביל אותן הוא החקירה הבלשית. בספר הזה הוא מעביר את מרכז הכובד אל האישי, בעיקר אל היחסים בין שני האחים. ענת נחמיאס נותרת עלומה, אנחנו יודעים עליה רק את מה שהאחים יודעים, ואת המעט שהיא בוחרת לשתף איתם. שינוי המוקד עובד יפה.

לעומת זאת, פיצול הקול המספר בין פיטר לגיא חורק בעיני. איכשהו, שני הגברים האלה, השונים מאוד זה מזה, מדברים ממש באותו הסגנון. אפילו הפונט השונה בכל אחד מן הקולות לא הצליח לגרום לי לעצור לרגע ולנסות להזכר מי המספר התורן. עדיף היה אפוא לתת למספר יודע כל לדבר בשמם.עיה העיקרית בספר, שבגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

בעיה נוספת בספר, שגם בגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

*** הערה מאוחרת: הסתירה, שאיכשהו חמקה מכל העיניים שבחנו את הספר לפני הפרסום, תתוקן בהדפסה הבאה

על רוב ספריו של ליעד שהם שקראתי המלצתי, על זה פחות.

כנרת

2026

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

כותרת משנה: משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני הישוב

"הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא ליאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה יהודים לא יהיו קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יְבַכּוּ את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו".

שלושים ושבעה איש ואשה נמנו עם הקבוצה שכונתה "צנחני הישוב", יהודים תושבי ארץ ישראל שאומנו על ידי הצבא הבריטי במטרה להצניחם מעבר לקווי האויב למטרות מודיעין וסיוע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית. למעשה היתה שליחותם כפולה, שכן מטרתם, כפי שהוגדרה על ידי ראשי הישוב, היתה ליצור קשר עם ניצולים ולהכין אותם למה שקיוו שתהיה עליה המונית ארצה. הצנחנים, שהתנדבו למשימה, קיוו מן הסתם למצוא את בני משפחותיהם שהקשר איתם היה מנותק מזה כחמש שנים.

"הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם", כהגדרתו של מתי פרידמן, גרם לו לצאת למסע בעקבות הצנחנים, מסע פיזי במקומות בהם עברו, ומסע עיוני בארכיונים ובמקורות מידע אחרים. כמה מן הצנחנים, כמו חביבה רייק, יצרו קשר עם ניצולים וסייעו להם. אחרים, כמו חיים חרמש, הצטרפו לפרטיזנים. שנים-עשר מתוכם נלכדו, ושבעה הוצאו להורג. אחדים מהם, כמו יואל פלגי, כתבו מאוחר יותר על פעילותם. כן, הם לא שינו את פני המלחמה, ושליחותם התרחשה בשלב שבו ההשמדה כבר כמעט הושלמה, אבל המיתוס באשר לגבורתם שריר וקיים. בצדק, כפי שנראה לי מובן מאליו, וכפי שפרידמן מנסח בקטע שצוטט בפתיחה.

חנה סנש הפכה במידה רבה לדמות המייצגת את צנחני הישוב כולם. ההסבר, לפי פרידמן, הוא בכוחן של מילותיה להביע את רוחה של הקבוצה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", השורה הפותחת וסוגרת את השיר שכתבה על אדמת יוגוסלביה במאי 1944 חודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה, מתמצתת את המטרה – להצית להבות גם במחיר כליון עצמי. התגובה לאסון לא יכולה להיות שיתוק וחדלון אלא פעולה. הפעולה עצמה, גם אם לא תניב תוצאות, תניע אחרים לפעול. זה מה שעשו הצנחנים, זה המיתוס שיצרו, וחנה היטיבה לתת לו מלים.

הספר מתרכז בארבע דמויות: חיים חרמש, חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סרני, ומזכיר כמה מן הצנחנים שהיו איתם באותן משימות – רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, ראובן דפני. מתי פרידמן משלב בין החוויה האישית שלו כשיצא בעקבותיהם, לתיעוד המבוסס על מסמכים, לשמץ רכילות (ללא שיפוטיות) ופרטים ביוגרפיים שוליים ההופכים מיתוסים לאנשים בשר ודם, והתוצאה מעניינת, נוגעת ללב ומעוררת השראה. אפשר להתווכח עם המסקנה שבפתיחה – "הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים" (ובכלל נדמה שזוהי חוויה קבועה שלי במפגש עם ספריו של פרידמן – הנאה ועניין לצד אי הסכמה ברמה כזו או אחרת לגבי המסקנות) – אבל הספר אינו בא לערער בכוח את המיתוס אלא להסביר אותו, והוא שופע ידע וכתוב היטב.

שם הספר בנוסח העברי לקוח מתוך אחד מן השירים הראשונים שחנה סנש כתבה בעברית:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

בהחלט מומלץ.

Out of the Sky – Matti Friedman

דביר

2026

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כשלבה של טקאקו נשבר, אחרי שמתברר לה שהידאקי, עמית לעבודה שחשבה שהוא בן זוגה, רק השתעשע איתה ובעצם תכנן חיים משותפים עם מישהי אחרת, היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד באותו מקום. היא מתפטרת, ומבלה את ימיה בשינה בדירתה. מי ששולף אותה משם הוא דודה סאטורו, שאותו היא זוכרת כתמהוני משהו. הוא מציע לה לבוא לעזור לו לנהל את חנות הספרים שלו, תמורת מגורים בחדר מעל החנות. בהעדר הכנסה אין לה ממש ברירה אלא להיענות.

חנות הספרים של הדוד, שאותה ייסד סבא-רבא של טקאקו, מצויה בלבו של אזור שהוא חלומו של כל אוהב ספרים, אזור גדוש חנויות ספרים יד שניה, כל אחת מתמחה בתחום אחר. טקאקו, שאינה קוראת נלהבת, או קוראת בכלל, נותנת לבה תחילה לריח המעופש של החנות ולערימות הספרים הגודשים את החדר שיועד לה. בהדרגה, כשהיא משתלבת בשגרת המקום, היא מתוודעת גם לחדוות הקריאה.

אבל הספר, למרות שמו ולמרות האזכורים הרבים של ספרות יפנית המשובצים בשיחותיהן של הדמויות, אינו אודות ספרות ואודות כוחה המרפא. למען האמת, העלילה יכלה להיות ממוקמת בחנות פרחים, ושום דבר משמעותי לא היה משתנה בה. כי לב הסיפור הוא זה: "בסופו של דבר, לא משנה אם מחוברים בקשר דם או מבלים שנים באותה כיתה או באותו מקום עבודה – אם לא מתַקשרים פנים אל פנים, לא באמת מכירים מישהו".

טקאקו מעולם לא אמרה להידאקי מה היא מרגישה. מומוקו, אשתו של סאטורו שעזבה אותו חמש שנים קודם לכן, מעולם לא אמרה לו מה מעיק עליה. קשר שנרקם בין טקאקו לאחד הלקוחות מתנהל בשיחות סתמיות למדי. טקאנו, עובד בבית הקפה החביב על טקאקו, אינו מסוגל לומר לטומו, עובדת אחרת באותו מקום, כיצד הוא חש כלפיה. כשכל אחד מהם מצליח להביא עצמו, בדרך זו או אחרת, לומר לאחרים את אשר על לבו, החיים נעשים פשוטים יותר, גלויים יותר ופחות מסובכים בהסתרות.

"ימים בחנות הספרים של מוריסאקי" הוא ספר חביב לקריאה קלה. קצת שטחי, למען האמת, ולטעמי יותר מדי מאכיל בכפית. קראתי אודותיו ביקורות לכאן ולכאן, ומכיוון שהיה רב מכר עטור פרסים ביפן אני נוטה להניח שחובבי ספרות יפנית יאהבו אותו. אני אבחר בהמלצה מסויגת.

Days at the Morisaki Bookshop – Satoshi Yagisawa

森崎書店の日々 – 八木沢 里志

כנרת זמורה

2026 (2023, 2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מחזאי. אהליאב הלוי נמשך מאז ילדותו לחלום הקמת בית המקדש, ובעיקר נמשכה נפשו אל מלאכת הקורבנות של הכוהנים ואל שירת הלוויים. אהליאב עובד כמורה, מנהל חיים שקטים עם אשתו שפרה ועם שני בניו, אבל חזון המקדש אינו מרפה ממנו. בעקבות אחד מחלומות הלילה הפוקדים אותו הוא מבין כי "לכך קראה לו המקהלה שבחלום – לכתוב ולבצע שיר על בית המקדש, והשיר יקרב את העם אל חזון הקורבנות והשלום!". תחילה הוא מבקש לכתוב שיר שיביע את רחשי לבו וימשוך את הבריות להיות שותפים לחלומותיו, אחר-כך הוא מרחיב את רעיונו לשרשרת שירים, עד שמתגבשת התכנית לכתוב מחזמר. זה יהיה סיפורו של איש מן הכוהנים, או הלוויים, שיצטרך לבחור בין מלאכת הקודש לאהבתו לאשה נוכריה.

הסיפור יעבור גלגולים רבים, ידים רבות תנסינה לבחוש בו ולהציע רעיונות ("שלשום פנה אליו שאול, המורה לספורט, והציע לו להוסיף למחזה סצנת היאבקות בסגנון יהודי־בנימיני; ציפי, המורה להוראה מתקנת, אמרה לו בשבוע שעבר שלדעתה חשוב מאוד להתייחס לקשיים שיש לחלק מהכוהנים הצעירים בלימוד הלכות טהרה; וניצה, דווקא היא, הרהרה בקול אם כדאי להוסיף למחזה התייחסות למצוקתם של כוהנים רגישים לגלוטן"), הוא ייתקל בקשיים פיננסיים ואמנותיים, אבל אהליאב לא יפסיק להאמין בו. רוב הזמן.

אהליאב חובר אל יוני גבירץ, דתל"ש שהפך למפיק, לא מצליח במיוחד, שניסה להפיק "סדרת סרטי טלוויזיה על ההיסטוריה האלטרנטיבית של ישראל מנקודת מבט 'יהודית ולאומית'", וזכה לביקורת לגלגנית בנוסח "לאומנות פרימיטיבית". יוני מזהה את הפוטנציאל ברעיונו של אהליאב, ולמרות פערים רבים בתפיסות כיצד יש לממש את הרעיון, הם פועלים בשותפות. רוב הזמן.

לצדו של אהליאב ניצבת שפרה, האשה והחברה שכל אחד צריך. שפרה, אשה מעשית מאוד, פילסה לעצמה דרך משלה בעולם שבו גדלה, והיא יודעת להעריך את דבקותו של אהליאב התמים בתשוקתו ולתמוך בו. "לכל אדם יש את הדרך שלו בחיים, וזה נכון גם לעבודת ה', או לרוחניות כמו שאתה קורא לזה. אז יש כאלה שמה שמחבר אותם לה' זה תפילה אישית ויש כאלה שמעדיפים מניין, ויש כאלה, ואולי הם אפילו הרוב, שצריכים טקסים ומוזיקה ויופי. ולעניות דעתי, זו דרך לא פחות טובה", היא אומרת.

הספר שופע דמויות משנה משורטטות היטב. מכיוון שסגנונו של הספר סאטירי ברובו, אפיוני הדמויות נוטים להגזמה קלה, אבל העיקריות שבהן נמלטות ממלכודת הסטראוטיפיות שקל ליפול לתוכה כשבוחרים בסגנון זה, והן מורכבות ואמינות.

למרות שיש בספר ביקורת על חלק מרעיונותיהן של הדמויות ועל התנהלותן (ובהרחבה על ה"מגזר"), התחושה שלי היא שהספר נכתב באהבה. לא רק כלפי אהליאב ושפרה, אלא כלפי רוב הדמויות המשמעותיות, טועות או לא. והאהבה הזו מדבקת, אולי משום שהסיפור כולו עטוף בחיוך, וה"טריקים" שבו כובשי לב. הנה כמה מהם.

הסיפור מופקד בידיו של מספר יודע כל, ששובר את הקיר בין המספר לקורא, ואף מתעמת עם יוני, שמתפרץ לדבריו כל אימת שהאופן בו הוא מתואר אינו נושא חן בעיניו (מה שגורם למספר באחת הפעמים להעלים בתוך הערת שוליים את דעתו על מעשה של יוני, כדי שזה האחרון לא ישים לב).

הערות השוליים הן חלק חינני ובלתי נפרד מן העלילה. לעתים הן פשוט מראי מקום של ציטוטים ששולבו בה, אבל ברוב המקרים הן משמשות להביע, קצת בחשאי, את דעתו של המספר, או להוסיף פרט שאולי יפגום בזרימה אם ישולב במישרין בעלילה. כך, לדוגמא, כשנזכר מלאכי, הנביא האחרון, הערת השוליים מוסיפה בלקוניות "בינתים", ובהערת שוליים למשפט "מחא כף אל גב כף, כמנהג יהודים יראי שמיים הנזהרים מלנגן בשבת קודש" הוא מציין בסוגריים "(אבל לעשות "ביטבוקס", שהוא באמצעות הפה, מותר)".

השירים שאהליאב כותב עבור המחזמר נשענים במידה רבה על שירים ישראלים ידועים. הנה דוגמא: "כל אשר עושים יהודים, אעשה ואוסיף ואחמירה, שבת, כשרות ונידה, כמובן, גם הפרשת ח־לה". על השראה זו מעיר המספר כי "נכון, הם עשויים להזכיר שירים אחרים, מוכרים יותר. אבל לא עצלנות היא הסיבה לכך, וגם לא עצתו של יוני, ככל שהבין אותה. נהוג בקרב אנשינו, המכונים ציונות דתית או כיפות סרוגות או פשוט "המגזר", מהחרד"לים שבהר ועד הליברלים שבבקעה (איזו בקעה? נו, באמת), לשאול לחנים מוכרים. כך מנהגנו מימים ימימה".

אגב, לא רק שיריו של אהליאב חוטאים בזה. הנה משפט מתוך העלילה עצמה: "אוי יהודים, אני עייף, אמר ראש ישיבה, אני רעב, אמר ראש ישיבה, אני צמא, אמר ראש ישיבה. ניגשו למזנון ואכלו בורקס ושתו מיץ אשכוליות (וראש ישיבה הוסיף צ'ייסר ערק)".

חובבי שירים ישראלים ייהנו, אם כך, משפע האזכורים. אבל יותר מאזכורי שירים הספר שופע ציטוטים מן המקורות, מן התנ"ך ומדברי חכמים. אני מניחה שחוסר היכרות אתם לא יפגע בהנאתו של מי שאינו מצוי בהם, אבל מי שדובר את ה"שפה", ומונחים כמו שוב"בים ובני"ש אינם זרים לו, עשוי ליהנות מרובד נוסף ומשמעותי.

הערת שוליים משלי: אהבתי מאוד את העקיצה כלפי האקדמיה ללשון (אני מניחה שהסופר התכוון לעקוץ) בשל ה-י' העודפות שהיא מחבבת משום מה: "בנוגע לאנרגיה, או אנרגייה כפי שמורה לנו האקדמיה, זו אכן לא חסרה לצביודה" (=צבי יהודה).

"מחזמר" הוא ספר כיפי. ממש. הוא עוקב אחר העבודה על המחזמר, מתלווה להתלבטויותיו האמנותיות והמוסריות של אהליאב, מתאר את חיי היומיום ב"מגזר", את היחסים בין בני הזוג, בין מורים לתלמידים, בין בני משפחה ובין דתיים ודתל"שים, מציע ידע מעמיק בנושאים שעליהם הוא מספר, ומשלב ביקורת עם חיבה. ספרו הקודם של מוטי פוגל, "לא ממואר", הציע הגות. זו אינה נעדרת גם כאן, אך פה היא עטופה בסיפור, ומוגשת בסגנון מקורי, בהומור משעשע ובחינניות מרובה.

תענוג אמיתי.

אפרסמון

2026