אשתי גיבורת על / סער ורדי

אופיר, רואה חשבון קצת מרובע, כזה שמחשבותיו מאורגנות באקסלים, משודך ללילי השוטרת, שנראית הופכית ממנו – פתוחה וישירה לעומת מופנמותו וביישנותו – ביוזמת חברים משותפים. לילי, כך מתברר לו די מהר, אינה אדם שגרתי בשום מובן. היא גיבורת על, אוזניה כרויות לקריאות מצוקה, שלהן היא נענית בעזרת יכולתה לעוף וכוחה הפיזי העל-אנושי. יש ללילי כישורים נוספים, וגם סיפור חיים יוצא דופן, ואת כל אלה, או כמעט את כל אלה, היא חושפת בהדרגה באוזניו של אופיר.

בפרק הפותח את הספר אופיר נחטף. מוכה ומאבד את הכרתו, וכשהוא מתאושש הוא מוצא עצמו במה שנראה כמו תא מעצר. מולו מצוי תא נוסף ובו אדם בלתי מוכר לו, עורך דין שכמו אופיר אינו מבין כיצד נקלע לשם ולמה. באוזניו של אותו אדם, יעקב שמו, אופיר מגולל את פרשת היכרותו עם לילי, ואת חייהם המשותפים שידעו עליות ומורדות. סיבת המצאותם של שני הכלואים במצב בו הם נמצאים תתברר בהמשך, ולכוחותיה המיוחדים של לילי יהיה בכך חלק.

"אשתי גיבורת על" הוא בעיקר סיפור על קשר זוגי, ועל התפתחותו בצל כוחותיה של לילי וסודותיה. קל לחיות עם לילי – היא אוהבת, מסורה, פתוחה, חברת אמת. קשה לחיות עם לילי – היא שונה, היא מחייבת סודיות, היא אוחזת בכוחות שעשויים להיות מאיימים ומי יערוב שלעולם לא תשתמש בהם נגד בן זוגה? כמו בכל זוגיות, גם פה אופיר ולילי חווים אהבה וחיבה וקרבת לבבות, וגם אי הבנות ופקפוקים וחשדות. זהו גם סיפור על התבגרות מתוך ילדות מעורפלת – לילי אומצה כשהיתה בת חמש, וכל שנותיה הראשונות נמחקו מזכרונה – כשלקשיי ההתבגרות הרגילים נוסף סוד הכוחות שיש להסתיר, ונוספת האחריות הכבדה הנלווית להם. כל אלה מתוארים יפה.

יחד עם זאת יש בספר, לטעמי, כמה בעיות. האחת היא הארכנות שלו שקצת מייגעת. השניה היא המסגרת הסיפורית שלפיה אופיר מספר ליעקב, אדם זר ומאוד מטושטש, את פרטי הפרטים של חייו ושל חייה של לילי ביחד ולחוד. יש בזה חוסר אמינות. השלישית – ופה אולי זו רק אני שפחות מאמינה – היא ביסורי המצפון של לילי שקשורים במניע של מי שארגן את הסיטואציה של המעצר. הרביעית היא כשל לוגי מהותי במלכודת שהוטמנה ללילי (זה אינו קלקלן. העובדה שמדובר במלכודת ברורה כבר בשלב מוקדם) ובאופן בו היא מופעלת (ופה לא אוכל להרחיב מטעמי קלקלנים). ההצטברות של אלה מנעה ממני ליהנות מן הספר, וחבל, כי בהתעלם מהם הוא חביב וכתוב בשטף ופה ושם בהומור נעים.

רוב הקוראים, כך נראה לי, עוצרים את הקריאה לפני דברי התודה בסיום. מי שיעשה זאת יחמיץ הצצה, שנשתלה אחרי התודות, אל מה שיכול להיות עתיד מבטיח לגיבורי הספר.

כנרת זמורה דביר

2026

סכין / סלמאן רושדי

כותרת משנה: הרהורים בעקבות נסיון רצח

ב-12 באוגוסט 2022 הותקף סלמאן רושדי בניו-יורק על ידי צעיר מוסלמי אוחז סכין, כמעט שלושים וארבע שנים אחרי שהאייתוללה חומייני הוציא את הפתווה המתירה לרצוח אותו בשל ספרו "פסוקי השטן". באופן אירוני משהו, רושדי הותקף כשהיה על הבמה בכנס שנושאו מתן מקלט בארצות הברית לאמנים שנאלצו להמלט ממדינותיהם וחיפשו מקום שיאפשר להם חופש ביטוי. המתנקש, שרושדי מכנה ה-מ' ומסרב להתייחס אליו בשמו, הספיק במשך כחצי דקה לדקור את הסופר בכל איברי גופו, לפני שהנוכחים ההמומים הצליחו לעצור אותו. רושדי הובהל לבית החולים במצב קשה, חובר למכונת הנשמה, ושורה של רופאים – "ד"ר עין, ד"ר יד, ד"ר דקירות, ד"ר חתך, ד"ר כבד, ד"ר לשון" ועמיתיהם – עמלה להציל את אבריו הפגועים, מן העין שראייתה אבדה לנצח ועד הכבד. ההתאוששות שלו היתה איטית, השיקום הפיזי והנפשי ממושך, והוא נותר, כאמור, עיוור בעין אחת וגם מוגבל בשימוש באחת מידיו.

"אני אומר לעצמי שזאת הדרך שלי לתבוע בעלות על מה שקרה, להפוך אותו לשלי – להפוך אותו לעבודה שלי. וזה משהו שאני יודע לעשות. להתמודד עם התקפה רצחנית זה לא משהו שאני יודע לעשות. ספר על ניסיון רצח עשוי להיות דרך עבור הכמעט־נרצח להשלים עם האירוע".

רושדי מתאר לפרטיו את תהליך השיקום המייסר שעבר, את התמיכה שלה זכה (עד שהפעיל מחדש את חשבון הטוויטר שלו כדי לקדם ספר חדש שהושלם לפני ההתקפה, ו"זכה" גם למטר שטנה), את תגובות חבריו ובני משפחתו ואת השיבה האיטית אל שגרה חדשה. לצד ההיבטים ה"טכניים" האלה, שכצפוי ממנו אינם טכניים בלבד, הוא מספר על החיים בצל הפתווה, על ההחלטה שקיבל לפני שנים להפסיק להסתתר ולשוב לחיים, וכמובן על הסכין שחתכה את חייו ללפני ואחרי – "לא משנה מה כבר כתבתי או אכתוב, תמיד אהיה הבחור שחטף סכין. הסכין מגדירה אותי". במידה רבה זרקה אותו הסכין חזרה אל הספר "ההוא", כפי שהוא מכנה אותו, ואל התפקיד שלא רצה בו אבל נדמה שנכפה עליו. "אם הגורל הפך אותי למעין בובת ברבי מוסרית שוחרת חירות, רושדי חופש הביטוי, אז אאמץ את הגורל הזה. אולי זאת המשמעות של "סגירת מעגל" עבורי: קבלה של המציאות, ותנועה קדימה בעד המציאות הזאת".

הסופר מקדיש תשומת לב גם למתנקש. הוא משתעשע מעט ברעיון לשוחח אתו, אבל דוחה את הרעיון על הסף. נדמה שאין שום לשון משותפת שיוכל למצוא עם מי שהודה בראיון שלא קרא דבר מכתביו, שהוא פשוט אינו אוהב אותו, שנראה לו שהוא חסר כנות – אוסף סיבות מעורפלות לצאת למתקפה רצחנית. "החלטתי שלדמיין אותו, להכניס את עצמי לתוך הראש שלו ולתאר את מה שמצאתי שם, יהיה לי מעניין יותר מאשר להתעמת איתו בסרבל הכלא השחור־לבן שלו, ולהקשיב לזבל המטרה־מקדשת־את־האמצעים השחור־לבן האידיאולוגי שלו". דו-השיח המדומיין הזה הוא במידה רבה דו-שיח של חירשים. מצד אחד אדם שטוף מוח שמדקלם ססמאות, מצד שני אדם שמנסה לחדור דרך הססמאות באמצעות הגיון, נסיון שנועד לכשלון.

רושדי מבכה את היעלמותו של חופש הבעת הדעה, ואומר כי "לפעמים נדמה לי שאני שייך לעידן אחר. אני זוכר שהייתי בגינת ביתנו כילד בשנות החמישים, הקשבתי להוריי ולחבריהם צוחקים ומתבדחים כשהם דנים בכל דבר תחת השמש, מהפוליטיקה העכשווית ועד קיומו של אלוהים, מבלי להרגיש שום לחץ לצנזר או לדלל את דעותיהם". אין לו שום כוונה לשמור מעתה ואילך על שתיקה בנושאים החשובים לו. על הדת הממוסדת הוא מרחיב כאן, משום שאין לו רצון לשוב לנושא זה בעתיד. תמצית דבריו היא שאמונה היא דבר פרטי שאין בו נזק בדלת אמות. כשהיא הופכת לכלי פוליטי-חברתי, יש לה פוטנציאל, שכבר מומש, לגרום עוול ונזק ומוות.

נושא מעניין נוסף בספר הוא האופן בו נבנית תדמיתו של אדם מבלי שיש לו מילה בנושא, ובדרך כלל בלי קשר של ממש לאישיותו של אותו אדם. הוא עצמו סומן בשלל תגיות במהלך חייו, משטן עד קורבן, מאחד שמסוכן להיות בקרבתו ועד חיית מסיבות. בין שאר דברים בנושא זה הוא כותב: "למדתי הרבה על דמוניזציה, זה נכון. אני יודע שאפשר לבנות דימוי של אדם, עצמי שני, שדומה מעט מאוד לעצמי הראשון, אבל העצמי השני הזה צובר אמינות כי חוזרים עליו שוב ושוב, עד שהוא מתחיל להידמות אמיתי, יותר אמיתי מהעצמי הראשון. אני מאמין שמי שלמדת להכיר זה העצמי השני, שנגדו מכוונת תודעת האויב שלך".

"סכין" הוא ספר אישי מאוד, אבל רושדי מצליח להרחיב אותו מן הפרטי אל הכללי, והקריאה בו מעניינת ומומלצת.

Knife – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

מבט ממעוף העורב / אי סאנג

אי סאנג, יליד 1910, היה אמן קוריאני – סופר, משורר, צייר ואדריכל – שחי בתקופה בה קוריאה היתה תחת שלטון יפני. למרות שנפטר עוד לפני שמלאו לו עשרים ושבע, ולמרות שבקרב בני דורו זכה לא אחת לביקורת בלתי אוהדת, הוא הותיר חותם משמעותי על התרבות בשתי המדינות בדורות הבאים ועד ימינו. בהוצאת פרפנצ'ה, המתמחה בספרות מזרח אסיה, רואה כעת אור ספר המכיל כמה מיצירותיו בפרוזה ובשירה.

שלושת הסיפורים בספר – "כנפיים", "חזיון תעתועים" ו"פגישות ופרידות" – סובבים סביב יחסיו, המוזרים, יש לומר, עם שתי נשים. החביב עלי משלושתם הוא "כנפיים", פרשת יחסיו עם גיישה, שאיתה חלק את מקום מגוריו ואת חייו, כשהוא עיוור מרצון לעיסוקה אשר מפרנס אותו. עדינות הסיפור המרומז, ביטויי הלב המבוטאים במחוות קטנות, התקשורת המינימליסטית ביניהם, ויחד עם זאת עומק הרגש המתפרץ כלַבָּה מבעד לסדקים אקראיים, לצד התובנות המשולבות בסיפור – כל אלה יוצרים יחד סיפור יחודי, שעליו כתבה ההוצאה בצדק, "כזה עוד לא קראתם".

מבין השירים גם "התחתנתי עם כלת צעצוע" עוסק בקשר זוגי, הפעם עם אשתו שלה נישא כמה חודשים לפני מותו. קטעי השירה האחרים הם הגותיים, ונוגעים בשורה של נושאים, שבולטת בהם התבוננות עצמית ומודעות עצמית. לעתים נדרשת קריאה חוזרת ועוד אחת כדי לעמוד על כוונותיו של הכותב. מכיוון שהיה לי העונג לערוך את הספר עריכה לשונית לפני פרסומו, כלומר לקרוא אותו בדקדקנות מספר פעמים, היתה לי ההזדמנות להתוודע אליו לעומק, ונכבשתי במוזרות ובמיוחדות שלו.

"כשגופי רפה מרוב תשישות, נפשי מצטללת כמטבע כסף בוהק. כשניקוטין מחלחל אל תוך קרביי המתולעים, דף חלק נפרש בתוך ראשי. ואני ממלא אותו בשנינויות ובפרדוקסים, כאדם המסדר את אבני הגוֹ על לוח המשחק. מחלה נוראה היא – מחלת השכל הישר" (מתוך "כנפיים")

אורי קפלן תרגם יפה מקוריאנית (אחד השירים תורגם מיפנית), והוסיף הקדמה שכדאי לקרוא אודות אי סאנג ויצירתו.

שונה ומומלץ.

פרפנצ'ה

2026 (1930 – 1937)

תרגום מקוריאנית ומיפנית: אורי קפלן

משאבי אנוש / שחר קמיניץ

בעולם שבו נדמה שהכל כבר הומצא, יזמים מחפשים את הרעיונות הנישתיים בדרך אל האקזיט הנכסף. דרור הוא אחד מהם. הרעיון ה"צנוע" שלו הוא לפצח את מסתרי הנפש האנושית, לסגור את הפער שבין האישיות האמיתית למלים שאותה אישיות משחררת לעולם. הוא יודע (טוב, חושב שהוא יודע) איך לעשות זאת. באמצעות ספרים. שהרי מה תפקידם של הספרים אם לא לנתח את נפשות גיבוריהם? אז נלקט דברים שאמרו הדמויות הספרותיות, נשדך ביניהם ובין אופי הדמויות כפי שתואר על ידי הסופרים, כי מי יודע טוב יותר מן הסופרים לעמוד על טיבו של האדם, ובניתוח הפוך נעמוד על אישיותם של בני אדם בשר ודם על פי הדברים שהם אומרים. בני האדם הללו, הווי אומר היוּזֶרִים, יספקו לאפליקציה מספר משפטים על עצמם, ובתגובה, על פי הקורלציה – מילת מפתח של יזם שדרור אימץ כגורו – בין התבטאויות ואישיות יקבלו ישר לפרצוף תיאור בלתי מתייפייף של עצמם. תיאור התחלתי, יש להדגיש. על תובנות נוספות יצטרכו לשלם. אז דרור מקים את אינסטמיינד בשותפות עם יותם, המכור לתכנות, והיוזמה יוצאת לדרך.

כל אחד מפרקי הספר סובב סביב דמות אחת הקשורה למיזם. נמצא שם, בין השאר, את חוקרת הספרות שהפכה למנהלת תוכן והתמכרה לדברי שטנה ברשת, את העובדת החדשה שממונה על ניכוש מטפורות מן הספרים שלא יבלבלו את האלגוריתם ואת המוח, את איש הכספים של החברה, המצוי נמוך בסולם המגניבוּת, את אמו של דרור שמנסה למצוא איכשהו פתח אל עולמו בתקווה לשחזר את הקשר אם-בן שחוותה בילדותו הרחוקה, ועוד.

בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום, משפטים שארצה לשלב בסקירה, אבל אלה התרבו בקצב מסחרר וויתרתי על סימונם. עיקר כוחו של הספר בדיוק המירבי שלו, בעיקר בשני מישורים: האחד הוא תיאור התרבות הארגונית ההייטקית, על נפיחותה ויומרנותה ודורסנותה ובזבזנותה (מי מוציא הון על שינוי צבע הלוגו של החברה מכחול אחד לכחול כמעט זהה לו כדי שישקף את ערכיה? – קטע משעשע ולכאורה מופרז בספר, אבל משקף במדויק מציאות על סף גיחוך). השני הוא ההתבוננות בנפשם של העובדים, אלה שהם לכאורה, על פי הסלוגנים הנוצצים, בלב הארגון, ובפועל הם בסך הכל משאבים. זוכים לשעשועים והעצמה ושאר ירקות, אבל נדרשים להתמסר לארגון מסביב לשעון וללא ליאות. נדרשים ונענים, איש איש ומניעיו, שגם אותם הסופר מנתח בסכין חדה ובכושר אבחנה מרשים.

הייתי אומרת שהספר מציג חזון מטריד, אבל החזון כבר אינו חזון אלא מציאות. אמנם הוא מקצין את הרעיון של חשיפת הנפש (אמנם ניתן קול גם למי שאומר שהאפליקציה טועה או מתבטאת בכלליות שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו, אבל מספיק אנשים נופלים בפח ומתמכרים), אבל כל מה שמסביב לרעיון זה כבר קיים ומיושם. מכירת פרטים אישיים, כולל פרטים רגישים, ועשיית שימוש בהם למטרות קידום עסקים ומיקסום רווחים תוך התנערות משיקולי מוסר ומצפון – אנחנו כבר מזמן שם. מהבחינה הזו, ומבחינות נוספות כמו הקשיים האישיים של כמה מהדמויות, הספר עצוב. ויחד עם זאת הוא נקרא בחלקים רבים בחיוך ובצחוק, בעיקר במקומות בהם נדמה שהוא גולש לאבסורד, עד שנזכרים שלא, שהאבסורד הוא המציאות.

פה ושם היתה לי הרגשה שהספר כמכלול מתארך שלא לצורך, אבל כל אחד מפרקיו מספק עוד זוית של העולם שהוא מתאר, וכולם יחד יוצרים את הפסיפס המרכיב אותו, כך שהתוצאה, בסופו של דבר, מענגת-כואבת-מדויקת-מטרידה-מצחיקה ומאוד מהנה.

כנרת זמורה ביתן

2023

סיפורה של גיזלה / שירז אפיק, שמואל אבינון

השבוע הלכה לעולמה גיזלה אבינון, כמעט בת מאה, ילידת וישגראד שביוגוסלביה (היום בוסניה הרצגובינה), שורדת ברגן-בלזן. חייה היו למודי סבל, החל במחלה שפגעה בעצמותיה מלידה, דרך עינויי השואה, עבור בקשיי הקיום בארץ בשנותיה המוקדמות, וכלה בסיוטים ובפחדים ובמכאובים שדבקו בה מימי המחנות לשארית חייה, אבל היא אחזה בטוב, או כדבריה, "הגישה שעזרה לי לאורך חיי ושאני מאמינה בה בכול ליבי: תחשוב טוב – יהיה לך טוב. מחשבות רעות רק עושות רע בנשמה. לא טוב לך היום, אבל יהיה לך טוב מחר. אני לא מניחה לעצמי לחשוב רע. פשוט לא מאפשרת למחשבות האלה להסתנן אליי".

לפני כשבע שנים חברו יחד שמואל אבינון, בנה של גיזלה, והסופרת שירז אפיק, שלצד ספרי פרוזה כותבת ועורכת סיפורי חיים, וכתבו בשיתוף פעולה את קורותיה. אני מניחה שכתיבת הסיפור נועדה תחילה לבני המשפחה, אבל הספר עלה חינם לרשת לכל המעוניין לקרוא אותו, ומצאתי עצמי מרותקת אליו ואל אישיותה של גיזלה, שלה ניתן הקול המספר.

תחילתו של הסיפור בזכרונות ילדות, זכרונות של מאכלים וריחות, של משחקי ילדים והווי משפחתי, של חברות עם ילדות ללא הבדל דת ומוצא, וגם זכרונות נעימים פחות של שנים בגבס בגלל רככת ובעיות שנוצרו בלידה. הכל השתנה ב-1938 כשהאנטישמיות הרימה את ראשה המכוער, אחר כך הגיע הכיבוש האיטלקי ובעקבותיו הגרמני, וביניהם ובמקביל להם פעלו האוסטאשים הרצחניים. עוד לפני שנכלאה המשפחה בברגן בלזן ניצלו חייה של גיזלה בדרך מקרה. במחנה סבלה מרעב, מאלימות, מעבודת פרך, מקור. בתוך יומיים, בחודש מרץ 1945, איבדה בזו אחר זו את סבתה ואת אמה. פחות מחודש אחר כך נפטר גם אביה, ממש על סף השחרור, ברכבת האבודה. מן המשפחה הגרעינית נותרו רק היא ואחותה הצעירה צילה.

"בליל ה-23 במרץ 1945 נפטרה סבתי, ושעות ספורות לאחר מכן, בבוקר ה-24 במרץ, נפטרה אמי. התבוננתי כיצד מוציאים אותן מהצריף וצעקתי, "אימא!" אבי אימץ אותי קרוב אליו, וכך זה נגמר. איבדתי את שתיהן בלילה אחד בלי שאוכל לבכות או להתאבל עליהן, פרט לאותה צעקה בודדה. עד היום אני לא יכולה לבכות. אני מרגישה את הדמעות עומדות בגרון, מרגישה את המחנק, אבל לבכות אני לא מסוגלת, גם לא משמחה".

הבכי הגיע שנים רבות אחר-כך, ב-2003, כששרידיו של אביה נמצאו בקבר אחים יחד עם שרידיהם של חמישה מקורבנות הרכבת.

אחרי המלחמה בחרה גיזלה בחיים, ונטלה על עצמה את האחריות לאחותה ולבני משפחה צעירים ששרדו. באותה רוח של שיקום מבלי להתבונן לאחור נישאה לליאון אבינון לאחר פגישה אחת: "ליאון הזמין אותי לצאת לטייל וכבר באותו טיול רגלי שאל אותי, "את רוצה להתחתן?" על אף ההיכרות הקצרה הרגשתי כלפיו קרבה מסוימת, ואת משפחתו כבר הכרתי ואהבתי. לכך נוספה העובדה שלא רציתי להיות למעמסה על משפחתה של מדיקה, וידעתי שלא אוכל להתפרנס לבדי ללא השכלה. לכן אמרתי "כן"". עוד לפני גיל עשרים היתה נשואה ואם, ועל העבר, שרדף אותה בסיוטי לילה ובמכאובי הגוף, לא דברה כלל.

השנים הראשונות בארץ היו קשות, שנים של מחסור, של מאבק יומיומי על פרנסה. לאט ובעבודה קשה פילסו להם בני הזוג את דרכם אל רווחה יחסית. למרות התנאים המעיקים לא התבוננה אחורה בכעס. היה קשה לכולם, למדינה שהתמודדה עם גלי עליה גדולים, לתושביה שנאלצו הצטמצם כדי לפנות מקום לעולים, לעולים שהגיעו רובם בחוסר כל ומוכי טראומה. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר ומזה צריך לפלס את הדרך הלאה.

אחרי שהשתתפה בטקס הצבת האנדרטה לקורבנות הרכבת האבודה, ולא ידעה כיצד להתמודד עם הזכרונות שהתעוררו והציפו, גילתה גיזלה את עמותת עמך, שטיפלה ומטפלת בניצולי שואה, ומצאה מעט מזור לנפשה. בעקבות השיחות עם עובדי העמותה גם החלה לדבר על שעבר עליה בפני קהל בהזדמנויות שונות. "אני מספרת כי אני רוצה שידעו, שלא ישכחו ושמה שקרה לא יחזור אף פעם, שכן אני רואה מה קורה בעולם סביבנו, איך האנטישמיות חוזרת ואיתה הפחד".

היכולת להתרומם מן התהום שאליה הטילה אותה המלחמה, הקבלה ללא תלונה של הקיום הקשה בישראל, אי-הכניעה לקשיים הפיזיים, אלה שנגרמו לה בלידה ואלה שנגררו אחריה בגלל המכות שספגה והרעב שסבלה, הבחירה לספר על כל אלה בכנות כובשת ובאיפוק רגש רב עוצמה, ולעשות כל זאת ברוח אמיצה ובעדינות נפש – כל אלה מעוררים השתאות והערכה. לא זכיתי להכיר את גיזלה, אבל לפחות היתה לי הזכות להתוודע לסיפורה.

גיזלה וליאון זכו לבן ולשלושה נכדים, וגיזלה, לאחר מותו של ליאון ב-1992, זכתה גם לשמונה נינים.

סיפורי השואה והתקומה רבים מספור, ואין אחד דומה למשנהו. יפה עשו שמואל אבינון ושירז אפיק שנתנו לסיפור הזה קול ובמה. יהא זכרה של גיזלה ברוך.

הספר ראה אור בסיוע יד ושם, קרן עזריאלי וועדת התביעות

2019

פעמיים / מיץ' אלבום

איכשהו יצא שלא קראתי עד היום אף אחד מספריו של מיץ' אלבום. הופעה של ספר חדש שלו היא הזדמנות לגלות מה החמצתי.

כשאמו של אלפי בן השמונה נפטרה, אלפי גילה שיש לו יכולת לחזור לנקודת זמן בעבר, לחוות שוב את מה שארע מאז, ולהחליט החלטות שונות מתוך ידיעת הצפוי לו. את היכולת החדשה הזו הוא מנצל כדי לשבת ליד מיטת אמו החולה, אחרי שבפעם הראשונה לא נענה לדרישת אביו לעשות זאת, והאם נפטרה בהיעדרו. את המוות, כך היא מסבירה לו בפעם השניה, אין ביכולתו למנוע, אבל הפעם הוא משוחח איתה לפני פטירתה ומבין שירש ממנה את היכולת יוצאת הדופן הזו. מאוחר יותר ילמד שאמו ירשה אותה מאמה, וסבתו תזהיר אותו מפני שימוש בלתי נכון בכוחו זה. במהלך חייו יחזור אלפי שוב ושוב אל מקומות וזמנים בעברו, לפעמים כדי לשחזר אכילת גלידה שאהב, לפעמים כדי להושיט סיוע לחבר, ולפעמים כדי לשפר את חיי האהבה שלו. אין לו אפשרות להשפיע על מהלך ההיסטוריה, רק על ארועים שקרו לו עצמו. האנשים שסביבו אינם מודעים לכך שבעצם חזרו פעמיים על מעשיהם. אלפי הוא היחיד שזוכר את כל הגלגולים.

הספר מתנהל בשני זמנים במקביל. בהווה אלפי נתון לחקירה בנסאו שבאיי בהאמה בחשד למרמה בקזינו, אחרי שהימר שלוש פעמים על מספרים יחידים וזכה בשני מיליון דולר. חלק קטן מן הכסף העביר לאפריקה, ואת רובו הוריש לאשה בשם ג'יאנה רול. הוא מודה בזכיה ומכחיש את המרמה, וכדי להסביר את עצמו הוא מבקש מהחוקר לקרוא במחברת בה כתב מכתב ארוך המופנה לבוסית שלו. פרקי המחברת מגוללים את קורות חייו. הוא מספר על ילדותו כבן למסיונרים באפריקה, על מותה של אמו וגילוי היכולת לחזור פעמיים על דברים שארעו לו, ובעיקר על יחסיו עם ג'יאנה, שהקשר איתה החל כשהיו ילדים באפריקה. ההיסטוריה הפרטית רבת התהפוכות של אלפי, וההווה של החקירה, נקשרים יחד לקראת סופו של הספר.

ספריו של אלבום מסווגים תחת פילוסופיה, רוחניות, חיפוש עצמי והשראה. מן הבחינות האלה הספר קלוש מאוד. יש בו כמה אמירות בנאליות על בחירה ועל אהבה, שום דבר מעמיק שבגללו כדאי לקרוא את הספר. מבחינה סיפורית יש בו חורים בלתי סבירים, ואני לא מתכוונת לאי הסבירות של עצם החזרה בזמן, שהיא, כמובן, אמצעי "פילוסופי" בלבד, אלא לסתירות פנימיות מהותיות. מה כן יש בו? כתיבה שוטפת לקריאה נטולת מאמץ, וסיפור שמצליח למרות חולשותיו להחזיק במתח כדי לגלות לאן יקח אותנו דמיונו של הסופר, ומסתיים לפני שהוא מתחיל להעיק. מבחינתי אין בזה די, ולכן לא אוכל להמליץ עליו. אני מניחה שקוראיו הנאמנים של אלבום, שלהם הוא מודה בסוף הספר (וגם לקוראים הנאמנים חלקית, לקוראים לראשונה, ולקוראים שהספר הגיע לידם במקרה), ייהנו ממנו.

מטר

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

חירשת בדיוק כמוך / שירה רייז משולם

קרן, כבת שלושים, מתחזקת זוגיות יציבה עם ערן. כשהוא מציע לעבור לגור יחד, היא, להפתעתו, אינה נענית בהתלהבות. תגובתה נובעת בחלקה מכניסתו המחודשת לחייה של צביקה, שהיה בן זוגה בהיותם נערים, למרות שהוא עומד ככל הנראה להנשא לאחרת, ובחלקה מן השעמום המסוים שמהלכת עליה היציבות. ערן הוא בן זוג מושלם, אוהב, אכפתי, קשוב, וכבונוס הוא גם אהוב על הוריה. מסלול חייהם המשותף פרוש לפניהם – חתונה, בית, ילדים, הזדקנות שלווה יחדיו. צביקה, כך נראה, מציע לה ידידות, לא במקום בת זוגו, אלא בנוסף לה, במשבצת אחרת. ערן הוא ההגיון והשלווה, צביקה הוא ההרפתקה והפרפרים בבטן.

כבר קראנו ספרים רבים כאלה – אשה צעירה על פרשת דרכים מנסה לבחור בין הראש ללב. אבל קרן היא לא כמו כל גיבורה ספרותית אחרת מסוגה. נשים רבות בגילה פורשות כנפיים ובונות קן משלהן. קרן מחוברת לתמיד אל קן ההורים. כבת שומעת להורים חירשים היא האוזניים והקול שלהם, המתורגמנית, המקשרת בין עולם החירשים לעולם השומעים, חיה בשניהם ולתחושתה אינה שייכת בשלמות לאף אחד מהם. שירה רייז משולם, שהיא עצמה בת שומעת להורים חירשים, פותחת עבור הקוראים השומעים דלת אל עולמה של קהילת החירשים.

אודה שמעולם לא חשבתי על חירשים כעל קהילה. הרהרתי לפעמים בקשיים וניסיתי לדמיין חיים של דממה (וגם, כמו קרן, עלו בי הרהורי כפירה מסוג "יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מקנאת בשקט של החירשות שלהם"). ידעתי, כמובן, על קיומה של שפת הסימנים, אם כי לא הייתי מודעת למורכבותה ולגווניה. הכרתי ברפרוף כבדי שמיעה בודדים. הספר גילה לי מציאות של קהילה עם הווי משלה וכללים משלה, אנשים עם רגישויות יוצאות דופן שהתפתחו כמעין פיצוי על הלקות – אמה של קרן מסוגלת לזהות את מצבי הרוח של בתה על פי קמט קטן בזוית הפה, קרן עצמה ניחנה ביכולת לעמוד על טיבם של בני אדם על פי שפת הגוף בהתעלם מן המילים שהם אומרים, כי שפת הסימנים היא "שיחה בשפה שבה כל הגוף משתתף". היא מתארת פרטים מן היומיום של ההתמודדות עם החוש החסר. היא מספרת על החיים כילדה שומעת שלפעמים התביישה במה שנתפס כמוזרות של ההורים, וכמתבגרת ואשה שנוטלת על עצמה את התמיכה בהוריה שצריכים להתמודד עם עולם השומעים. היא מציפה שאלות כמו מה עדיף להורים חירשים, ילד חירש שיהיה חלק ממשפחה שלמה ומן הקהילה, או ילד שומע שאולי ירצה "לערוק" אל החברה השומעת או לחילופין ייאלץ לשאת באחריות על הוריו.

כך שעל הדילמות ה"סטנדרטיות" שאיתן מתמודדת קרן, נוספות דילמות הנובעות מן המשפחה ומן הקהילה. ערן הוא גבר שומע, צביקה חירש. הוריה מתנגדים בתוקף לקשר עם צביקה, ותומכים בלהט בקשר עם ערן, לאו דווקא משום אישיותם של השניים, אלא מתוך דאגה לבתם, שכבר עומסת על שכמה את הדאגה להם, ולמה להוסיף עליה גם את התמיכה בבעל חירש. בינה ובין צביקה מתלהט ויכוח, כשהיא מודעת למגבלות הנובעות מן החירשות ודורשות זהירות יתר, והוא להוט להוכיח שהוא יכול לעשות כל מה שהשומעים עושים, וטוב יותר. כדי לדעת כיצד נפתרו הדילמות, יש להגיע לסופו של הספר.

שמעתי לראשונה על הספר ועל הקהילה בפרק מרתק מתוך הפודקאסט "ארבעים דקות" של שירז אפיק, שבו התארחו תמרה חלוצי, בלשנית ומתרגמת לשפת הסימנים, ושירה רייז משולם. מומלץ מאוד לצפייה.

"חירשת בדיוק כמוך" כתוב ברהיטות, בענייניות, נעים לקריאה, פוקח עיניים ומומלץ.

הוצאה עצמית

2025

אם לא היינו נפגשים / וארי מקפרליין

לורי, שחיתה בזוגיות יציבה במשך קרוב לעשרים שנה, התבשרה על ידי בן זוגה שאינו מאושר, שהוא צריך "לחפש את עצמו", שהרעיון ללדת ילדים מרתיע אותו, שהוא עוזב. מהר מאוד הוא חובר לבת זוג אחרת, שאיתה פלירטט עוד קודם ללא ידיעתה של לורי. מהר מאוד בת הזוג החדשה נכנסת להריון. הדימוי העצמי של לורי בשפל, או כדבריה, "מאז שדן עזב אותי חשבתי על עצמי בתור אבן ריחיים מוזנחת". העובדה ששניהם עובדים באותה חברת עורכי דין, ושהמניות שלה יורדות בעיני העמיתים הסקסיסטיים משום שננטשה, אינה מועילה למצב רוחה.

ג'יימי, גם הוא עורך דין באותה חברה, שואף להפוך לשותף, אבל המוניטין שלו כרודף שמלות בעוכריו. אז קורה מה שצפוי שיקרה: לורי, שצריכה לנפנף בבן זוג אטרקטיבי בפני דן הנוטש, וג'יימי, שצריך להציג בת זוג רצינית בפני השותפים שיקבעו את גורלו, חוברים יחד לתרמית רומנטית שתועיל לשניהם. למותר לציין שגם בהמשך קורה מה שצפוי שיקרה: שני אנשים, שעל הנייר אינם מתאימים זה לזה כלל, יגלו שמתחת לחזות החיצונית מסתתרות הנפשות התאומות שלהם, ואחרי כמה טעויות וכמה מכשולים יגיע הסוף הטוב. זה אינו קלקלן, זהו טיבה של סוגת הרומנטיקה הקלילה.

הסוגה הזו אינה לטעמי, בעיקר משום שהיא בלתי תובענית וחוזרת על עצמה, אבל ניסיתי לקרוא אותה בעיניים של מי שכן נהנה ממנה. מן הזוית הזו יש בספר יותר מסיפור המסגרת הבנאלי. יש בו הרהורים על שוויוניות לכאורה ועל שוויוניות אמיתית בזוגיות; יש בו התיחסות לתפקידם של הורים ולתפקידן של חברות; יש סקסיזם ופמיניזם וגם גזענות קלה; יש גם נגיעה מרפרפת, ומיותרת, בפדופיליה; יש התמודדות עם טראומות מן העבר. הכל אמנם מטופל בשטחיות ובאופן די סטראוטיפי, אבל הנגיעה בנושאים הללו יכולה לעורר מחשבה. עוד ייאמר לזכותו של הספר שסגנונו קל לקריאה.

חובבי הסוגה ייהנו ממנו, כך נראה לי.

If I Never Met You – Mhairi McFarlane

לב אדום

2026 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

הבמאי / דניאל קלמן

הבמאי האוסטרי ג"ו פאבסט פעל בין השנים 1923 – 1956 באוסטריה, בצרפת ובארצות-הברית. דניאל קלמן מעגן את עלילת הספר בנקודות ציון בחייו של פאבסט, ומציג לצדו שפע דמויות אמיתיות, בעיקר מתחום הקולנוע והפוליטיקה, ויחד עם זאת מתיר לעצמו את חירות המספר. הוא עושה זאת הן בתיאור היומיום של פאבסט ושל הדמויות האחרות, שאל תוך נפשן הוא מנסה להכנס, והן בשיאה הדרמטי של העלילה שנרמז כבר בתחילה ונחשף בהמשך. לטעמי, מכיוון שהסטיה מן המציאות הביוגרפית גדולה למדי, מן הנכון היה ליצור דמות ראשית בדויה המבוססת על פאבסט, ולא לייצר אשליה של מציאות. הדבר נכון שבעתיים בהתחשב בעובדה שבעיקרו של דבר פאבסט האיש אינו באמת הנושא המעניין כאן. לב הספר הוא התמודדותו של יוצר עצמאי עם התנאים הכפייתיים של המשטר הנאצי, ויותר מזה – עם הדילמות המוסריות שניצבות מולו.

אבל נניח את ההערה הזו בצד.

פאבסט, שהחזיק בעמדות הנוטות לקומוניזם והיה פציפיסט (אולי גם בהשפעת השנים שבהן סבל כאסיר במחנה בצרפת במלחמת העולם הראשונה), חש שלא בנוח בארצו עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא עבר לביים בצרפת, ואחר-כך בארצות-הברית. מכיוון שהסגנון ההוליוודי-אמריקאי לא היה לרוחו, וסרטו נחל כשלון מהדהד, שב לעבוד בצרפת, שם התקיימה קהילה גדולה של אנשי רוח גולים גרמניים. ב-1939 חזר לאוסטריה. הנימוק שניתן לשיבתו בספר הוא מצבה הרפואי של אמו. אולי הגלות היתה קשה לו, אולי רצה לשוב לתהילה שזכה לה בארצו. כך או כך, מה שאמור היה אולי להיות ביקור מוגבל בזמן – רק לסדר מקום בסנטוריום לאם ולשוב לצרפת – הפך למלכודת עבורו ועבור אשתו ובנו כשהמלחמה פרצה והגבולות נסגרו. פאבסט, שסלד ממגבלות על עבודתו, נכנע כעת לתכתיבים שנכפו עליו על ידי גבלס ועושי דברו.

קלמן מיטיב לתאר את אוירת התקופה בשלל אמצעים כמו-קולנועיים. פגישתו של פאבסט עם גבלס, לדוגמא, מתוארת כסרט אימה מתעתע. עבודתו עם הבמאית לני ריפנשטאהל מתוארת לפרטי פרטים כהזויה ומעוררת חלחלה ודחיה. באחד הפרקים ניתנת זכות הדיבור לבן יקוב (שם בדוי כדי לא להכפיש את הבן האמיתי), ובו הוא מספר כדמות בסרט התבגרות על התובנה שכדי לשרוד בחברה הכוחנית הוא חייב להיות כוחני ואלים וחסר רחמים, מה שבאופן בלתי נמנע, ואחרי שטיפת מוח מסיבית, עושה אותו נאצי פעיל. טרודה, אשתו של פאבסט, שרואה טוב מכולם את תערובת הרגשות שבתוכו פנימה, מככבת לבדה בכמה פרקים, כולל אחד, כמעט קומי לולא היה טרגי, ובו חבורת נשים כבודות מתכנסת למעין מועדון קריאה, שבו, כמובן, קוראים רק ספרים שהוכשרו על ידי השלטון.

התחושה הכללית של הקריאה, ואני מניחה שבמתכוון, היא של צפייה בסרט, כשהזרקור עובר בין מקומות ודמויות, והסגנון משתנה בהתאם. כמה מן הפרקים – וזו כבר העדפה אישית – פחות עניינו אותי, אבל אני מקבלת שמקומם בספר שעוסק בדמות חשובה בעולם הקולנוע. כך, לדוגמא, לא באמת מעניין אותי לשמוע מונולוג מפיה של גרטה גרבו (כוכבת שהתגלתה על ידי פאבסט), ולפיו כל מה שהיא רוצה זה להיות מסוגלת לצאת לרחוב מבלי שיזהו אותה. כנ"ל לגבי מונולוג מפיה של לואיז ברוקס (גם היא תגלית שלו), שמכחישה את הרומן שקלמן מייחס לה עם פאבסט.

הצד המעניין הרבה יותר הוא זה שנוגע להתמודדות של פאבסט עם העובדה שהפך במידה רבה למשרתם של הנאצים. שני הסרטים שהפיק עם תקציבים נדיבים של המשטר לא נועדו לצרכי תעמולה שלילית, אנטישמית או לוחמנית, אלא נקטו בצד השני של המשוואה – שיר הלל להיסטוריה הגרמנית. לכאורה ניתן לו חופש אמנותי, אך בפועל היו תלויים מעל ראשו איומיו של גבלס הכל יכול. אולי עדיין הדהד בו הכשלון בארצות-הברית שדחף אותו להוכיח את עצמו בארצו. סביבו אנשים נלקחו באור יום לחקירה ולא שבו, או ששבו שבורים. חברים ועמיתים התגלו לעתים כמלשינים. האם היתה לו ברירה? יכול להיות שכן. אחת השחקניות הראשיות באחד מסרטים אלה היתה הני פורטן, שסירבה להתגרש מבעלה היהודי, ואם כי מעמדה ככוכבת אולי נפגע היא המשיכה להופיע עד סוף המלחמה. אפשר היה לומר לא. מצד שני, כפי שקלמן ממחיש היטב, הסרטים היו כל חייו של פאבסט. בלעדיהם לא היה לו דבר. מסובך.

מה שלא מסובך הוא המקרה הזה – מפגש פנים אל פנים עם אסירים צוענים שהוכרחו לשמש ניצבים בסרט שאותו לני ריפנשטאהל ביימה כשפאבסט משמש כיועצה. מן המקרה המטרים הזה, שאולי לא היה בשליטתו של פאבסט, אבל צריך היה להוות קו אדום, קלמן מוביל לארוע אחר (בדוי), חמור יותר, והוא השיא הדרמטי שאליו התייחסתי בפתיחה.

כן, קל לשפוט מנוחות הספה את פאבסט ולחרוץ את דינו, וקשה לדעת מה היינו עושים במקומו. אבל לשיפוט יש למרות זאת משמעויות מוסריות ומעשיות, ודיון בשאלות שמציב הספר הוא בעל ערך.

"הבמאי" נכלל השנה, בצדק, ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי. ניצה בן-ארי העניקה לספר תרגום נאה לעברית, ואני בהחלט ממליצה עליו בשל נושאיו וסגנונו המיוחד.

את הכריכה היפה יצרה טליה בר.

Lichtspiel – Daniel Kehlmann

פן וידיעות אחרונות

2026 (2023)

תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי

יהיה טוב / רות בונדי

"יהיה טוב" היה שמו של טור עיתונאי סאטירי שכתבה רות בונדי החל משנות החמישים של המאה הקודמת. הטור ראה אור במשך למעלה משלושה עשורים. בספר זה רוכזו הדברים שכתבה עד 1968.

אני אוהבת את הכתיבה של רות בונדי, החל מספרים עיוניים כמו "לא רק קפקא והגולם" ו"השליח", דרך סאטירה כמו בספר הזה, וכלה בספרים ביוגרפיים כמו "שברים שלמים" (ולא נשכח את התרגומים הרבים, בעיקר לספרות הצ'כית). היא ניחנה בעין חדה לפרטים, ביכולת לברור את העיקר, בחוש הומור ובצניעות. גם הטורים שבספר זה כתובים באותה גישה ובאותו כשרון.

כמה מן הטורים מתארים תופעות שעברו מן העולם, ביניהן תווי מגן דוד אדום, ששימשו, מסתבר, כעודף שייצג מחצית הפרוטה, והיוו בעצם תרומה לארגון. הבושה מהימצאותם של מקקים בבית גם היא כבר אינה נחלתנו. אבל מרבית הטורים, למרות השתנות הזמנים והאמצעים והטכנולוגיה, נוגעים בתופעות שלא פסו מן העולם. מה שהיה הוא שיהיה?

הנה, לדוגמא, מה שהיא כותבת על הסיכון שבכתיבת מכתבים. מדובר, כמובן, במכתבי נייר כתובים בעט ולא במדיה הדיגיטלית שאינה שוכחת דבר, ובתקופה שבה לפעמים קימצו במילים כדי שמחיר הבולים לא ירקיע שחקים, אבל אויה, סכנת הביוש העתידי היתה ועודנה:

"תמיד קיימת סכנה, שאחרי הסתלקותך לעולם טוב יותר עלול מישהו, מתוך חוסר עבודה פרודוקטיבית יותר, לכתוב ביוגרפיה שלך, או לאסוף את כל מכתביך כדי לפרסם אותם ברבים תמורת שכר־סופרים הגון. ואז כל פתק טפשי למס הכנסה עלול לסלף את דמותך הנערצת.

[…]

וחשוב מכל: אל תנער את דעותיך הפוליטיות במכתבים פרטיים. לכתוב עליהן בעתון, זה משהו אחר. כל אחד יודע, ששם זה לא רציני ולא מחייב. אבל מכתב פרטי בעל תוכן פוליטי עלול להעיד נגדך בדיוק בשעה שאתה מנסה להשיג משרה מרופדת, בה דרושות דעות מנוגדות לחלוטין. ואחר כך לבוא ולהסביר ולהכחיש, זה כבר מסובך. כל אחד יאמר: אם הוא מכחיש, סימן שזה אמת".

בעיתונות של ימינו, ובמדיה בכלל, המליצה וההגזמה שולטות ברמה. מסתבר שזו אינה תופעה חדשה, ויש לה גם הסבר:

"המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך, מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב מכל קצווי תבל“. זה לא יאמר מאומה ואיש לא יוכל להאשים אותך שאינך נאמן לאמת. אמיתותה של מליצה, פשוט, אין בודקים. אם תכתוב ”המונים נהרו לאסיפה“, לא יטריח את עצמו איש לבדוק, אם אמנם נהרו ומה זה בעצם המונים, אבל אם תכתוב ”לאסיפה באו חמש מאות איש“ יש תמיד סכנה שיימצא מישהו שיעמיד את הדברים על דיוקם ויציין, כי היו שם שש מאות לפחות".

יקום מי שאינו סבור שמרבית הישיבות בעבודה הן בזבוז זמן. החליפו את פולין הקונגרסאית בתכניות ריאליטי ואת בריז'יט ברדו בכוכבת עכשווית, וכאילו נכתבו הדברים היום:

"מה אפשר לעשות, אם לא הזדמן לי מעולם להשתתף בישיבה – והיתה ארוכה כיום של צום – שבה סודר יותר מאשר אפשר היה לסדר תוך עשר דקות של שיחה אנושית. כל ישיבה נפתחת בחילופי בדיחות, זכרונות מפולין הקונגרסאית ודברי שבח ליתרונותיה הבולטים של בריז‘יט ברדו. עד שמגיעים לתכלית, מתחילים מרבית המסובים להביט בשעון: סליחה, אבל אצטרך ללכת. יש לי עוד ישיבה. את הדברים המעשיים בין כה וכה מבצעים אותם המעטים העוסקים בעבודה תכליתית. אילו לא היתה מתקיימת הישיבה, לא היה הדבר משנה לגביהם מאומה. אבל האשליה טובה לחיזוק הרגשת הקולקטיב".

החרדים יוצאים להפגנות נזעמות? לא חדש:

"סימטה אפלולית במאה שערים. תקיעת שופר. מפתח הבתים מתחילים לנהור המוני חרדים, שטריימל על הראש ואבן ביד, העיניים זועמות והאגרופים קמוצים. נשמעות צעקות, פריצעס, זוינעס, שאבעס, קנישעס, דאלעס". בשלשות צועדים נטורי קרתא בכיוון העיר החדשה – אל הבריכה. בריכת השחיה".

מדי פעם מלגלגים על אנשים שקונים ספרים במבצעים כדי להגדיל את הספריה הביתית עבור הרושם שבכך:

"הרוב קונים ספרים, אך לא קוראים אותם. יש שטח ריק במזנון המורכב החדש, ובמקום־העבודה אפשר להשיג ספרים בחצי מחיר ובתשלומים נוחים, ובכלל, יש ספרים חשובים שכל איש המטפח את השכלתו חייב להחזיקם בספריה שלו.

[…]

השיטה היעילה ביותר היא לקרוא ספרים, אך לא לקנות אותם. מבחינה זו הדבר הטוב ביותר הוא להיות מבקר ספרותי: שולחים לך את הספרים חינם. מפעם לפעם אתה מעתיק קטע מהעטיפה, כדי להצדיק את קיומך, והספריה גדלה ללא מאמץ".

ולסיום, מתוך הטור שנכתב לרגל חגיגות יום העצמאות העשירי:

"רק אתמול העלתה לנו עצם המלה ”מדינה יהודית“ סמק בלחיים, והיום אנו אומרים כלאחר־יד: לא נותנים לחיות במדינה הזאת".

"יהיה טוב", בקריאה עכשווית, הוא מבט נוסטלגי על הווי שהיה כאן ואיננו, וגם מבט מפוכח על מה שהיה ועודנו. כתוב בחן בנועם ומומלץ.

הספר מצוי בפרויקט בן-יהודה.

יבנה

1968