סקירות ספרים

כותרת משנה: שפה, צליל ומשמעות ברוק הישראלי

נורית אורן אבישר עוקבת בספר זה אחר שינויים שחלו בשפה העברית משנות ה-70 ואילך דרך הפריזמה של הרוק הישראלי. בכל אחד מן העשורים היא בודקת שירים של שני אמנים, כמעט בכל המקרים מדובר בלהקות, ומצביעה על תופעות ועל מגמות. הניתוח שלה מתייחס הן לצורה והן לתוכן, ויוצר תמונה שלמה המורכבת ממלים, מלחן וממאפייני המוזיקה על שלל היבטיהם החזותיים, הקוליים והחברתיים.

את שנות ה-70 מייצגות כוורת ותמוז, את שנות ה-80 תיסלם ומשינה. המכשפות ומוניקה סקס הן נציגות שנות ה-90, וחותמים את הרשימה הדג נחש וטונה כמייצגי המאה ה-21. הייתי עלולה לחוש מעט בורות, ואולי גם מבוכה, לנוכח חוסר ההיכרות שלי עם המאוחרים שבהם, אבל ציטוט מפיו של רוביק רוזנטל "הרגיע אותי". כך הוא מעיד על עצמו: "לפני עשורים הגעתי אל תקרת הזכוכית שלי. זקני צפת. משינה. תיסלם. אני מקשיב, מבין, מפרגן, ערוצי הנפש כבר אינם ערוכים לעוד דור מוזיקלי". מכל מקום, גם אם חלק מן השירים אינם מוכרים לי, היתה זו הזדמנות להתוודע אליהם.

האם תופעות מוזיקליות חדשות עונות על צורך של הקהל או יוצרות צורך? ובהקשר השפה, האם השירים יוצרים מבעים חדשים או מאמצים את אלה שרווחים בתקופתם? אני מניחה שמדובר בהיזון חוזר ובזרימה דו-כיוונית. כך או כך, נדמה שיש נטיה ברורה לכיוון המשלב הנמוך יותר של השפה, לאי הקפדה על היגוי נכון, יותר ללשון מדוברת ופחות ללשון ספרותית. גם התכנים השתנו עם השנים, בעיקר החל משנות השבעים, כשהפאתוס של "אנו" פינה את מקומו לחוויות האינדיבידואל. אבל גם אם התחושה הרווחת היא של רידוד, עדיין אפשר למצוא בשירים רבים הסתמכות על משלבים קדומים ושאיבה מעניינת מן המקורות. אורן אבישר מצביעה בין השאר על מגמה, שמתחזקת בשנים האחרונות, של חזרה אל טקסטים מן המקורות, אולי כמשקפת תופעה חברתית.

לא אתייחס כאן לכל השירים ולכל הניתוחים. אזכיר רק את מייצגי שנות ה-70 – כוורת שמיוצגת באמצעות שלושה שירים – המגפים של ברוך, יו יה ומדינה קטנה – ותמוז שמיוצגת באמצעות שניים – סוף עונת התפוזים והולך בטל. למרות שפעלו בערך באותה התקופה, שתי הלהקות שונות זו מזו כמעט בכל, ומייצגות את הטווח שבין השטותניקיות המוחלטת של המגפים של ברוך ועד דברי השירה שבסוף עונת התפוזים, כשבאמצע מצויים יו יה הסיפורי, ומדינה קטנה והולך בטל הכמעט חתרניים. פה ושם היתה לי הרגשה של העמסת עודף משמעות במקומות שלדעתי היא אינה מצויה, אבל אולי רק חמקה ממני.

כמי שאינה מתיימרת להיות מומחית למוזיקה ישראלית בת ימינו, לא אוכל לומר עד כמה האמנים שנבחרו אכן מייצגים את התופעות שעליהן החוקרת מדברת, ואולי אלה שלא נכללו מייצגים יותר. בוודאי לא אוכל להתייחס למתודות המחקר. אבל הספר מספק מבחינתי הצצה מעניינת אל השירים, ונהניתי לקרוא אותו.

רסלינג

2026

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"כל אחד צריך בן אדם אחד שהוא יוכל לסמוך עליו"

"מבעד לקירות" מסופר מפיו של עמוס, העובד בארגון 'אסימון' כמנהל צוות של כוננים שעונים לשיחות של עובדי נוער ברחוב בלילה. עמוס חולק תורנויות עם שני עובדים נוספים, איתי ונעה, והשלושה, המתפקדים כיועצים ומסייעים בשעות הלילה, נפגשים מדי יום לשיחת שיתוף, חשיבה והפקת לקחים.

רועי בן מנחם ניהל את תחום עבודת הרחוב בעמותת ״עלם״ במשך שמונה שנים. להלן תיאור פעילותה של העמותה כפי שהוא מוצג באתר: "עמותת עלם פוגשת כ-20,000 בני נוער מדי שנה, משמשת עבורם כתובת אמיתית ומסייעת להם בסלילת הדרך להשתלבותם המחודשת בקהילה. בני הנוער אותם עלם פוגשת מתמודדים עם רצף רחב של מצוקות, החל ממצבי משבר אישיים של נוער נורמטיבי בגיל ההתבגרות, דרך נשירה ממסגרות לימודיות, קשיי קליטה, קשיים חברתיים, בעיות משפחתיות, שאלות בנוגע לזהות המינית, הזהות הדתית ושייכות, התמכרות לסמים ואלכוהול, אלימות ועבריינות, ניצול מיני, פגיעה מינית בבני נוער וילדים אחרים, ועד למצבי ניתוק קשים כגון מעורבות בזנות ומחוסרי בית".

הספר שזור מקרים רבים שאותם פוגשים מתנדבי הארגון ועובדיו, כשהדגש מושם פחות על הנערים והנערות ויותר על אינספור הדילמות והקשיים של אנשי הארגון. בין השאר הוא עוסק במטרה הבסיסית של פעילותם – "אין בן אדם בעולם, לא משנה באיזה גיל, שלא רוצה שיראו אותו. אין דבר כזה. בשביל זה אנחנו כאן" – בהכרה במגבלותיהם – "תחושת השבר כשאתה מבין כשהמציאות יותר מורכבת ממה שחשבת ושאין לך באמת תשובות לכל דבר" – ובאופן בו העבודה הלילית הזו מחלחלת עמוק אל תוך חייהם שלהם – "זה לא באמת משנה לאן נעבור וכמה נתרחק. אנחנו לא נצליח לברוח ולא נוכל להפסיק לראות".

לכל אחד מן השלושה שק בעיות משל עצמו, היחסים ביניהם אינם תמיד מושלמים, אבל משותפים להם ההכרה העמוקה בחשיבות עבודתם, הרצון לעמוד לרשות הנזקקים להם, והדבקות במשימה גם כשהיא גובה מחיר אישי.

ניכר שהכותב בקיא בנושא כתיבתו, והדמויות והארועים שהוא מתאר אמינים, מעניינים, וראויים לתשומת לב. פחות אהבתי את ההתמקדות בחיים האישיים של עמוס בפרקים האחרונים. נכון שהוא הלך לאיבוד בין בעיותיו מבית ומחוץ, אבל גם הסיפור הלך קצת לאיבוד באריכות תיאור התיקון שביקש ומצא. מכל מקום, הספר מעניין וחשוב דיו גם כך, ואני ממליצה עליו.

ידיעות ספרים

2025

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025

שושן הרן נחטפה לעזה בשבעה באוקטובר יחד עם בתה עדי שהם ושני ילדיה, נווה בן השמונה ויהל בת השלוש, ועם גיסתה שרון אביגדורי וילדתה נעם בת השתים-עשרה. במשך שעות התבצרו בממ"ד בבית בבארי, מייחלים לעזרה שלא הגיעה, עד שהחליטו להכנע. אבשלום, בעלה של שושן, נרצח במקום, עובדה שנודעה להם רק בשובם לארץ. טל שהם, בעלה של עדי, נחטף והוחזק בתנאים קשים. בבית הסמוך לבית הרן נרצחה אחותה של שושן, לילך, יחד עם בעלה אביתר, שסבל ממחלת ניוון שרירים, ועם פול שטיפל בו. גם עובדה זו לא היתה ידועה להם בחמישים הימים שחלפו עד עסקת השחרור הראשונה.

שלוש הנשים ושלושת הילדים הוחזקו יחד במספר דירות פרטיות בעזה, מופרדות מן המשפחות שהתגוררו בהן על ידי השומרים שהשגיחו עליהן מסביב לשעון. המזון ניתן במשורה, התנאים ההיגייניים היו ירודים, והאזור היה תחת הפגזות של צה"ל. יחסית שיחק להם מזלם (עד כמה שניתן להשתמש במלים אלו בהקשר הזה), והשומרים התיחסו אליהם רוב הזמן כאל קלפי מיקוח יקרים, אבל הזכרונות הטראומטיים הטריים ממה שראו עיניהם בבארי אחרי שיצאו מן הממ"ד הבהירו להם שחייהם תלויים להם מנגד. לכך תרמה גם אמירתו של אחד מהם שהצהיר כי הוא אמנם התמנה לתפקיד עורפי של שמירה על החטופים, אבל הוא ואנשי החמאס שביצעו את מעשי הזוועה אחד הם.

שושן מתארת בלשון שהיא בעיקרה דיווחית, אם כי הרגש נוכח מאוד, את קורותיהם החל מן השעות הנואשות בממ"ד ועד שחרורו של טל אחרי חמש-מאות וחמישה ימים. את היומיום המעיק וחסר הוודאות, את הרעב, את החיים יחדיו במרחב מוגבל, את הנסיונות לגונן על הילדים מפני המציאות, את השאלות המייסרות באשר לגורל בני משפחתם וחבריהם, וגם את האינטראקציה המורכבת עם השובים. עם שחרורם, למרות כאב הבשורות על גורל קרוביהם ולמרות שנזקקו לשיקום, נחלצו למאבק להשבתם של טל ושל שאר החטופים שנשארו מאחור, ונחשפו לסיפוריהם של חטופים אחרים, נשים וילדים, ששוחררו באותה פעימה. על ההתעללות הפיזית והנפשית שספגו אלה שנותרו בעזה עד הימים האחרונים של המלחמה למדו עם רק עם שובם של אלה.

פרק מעניין בספר מוקדש לעניין תגובת העולם לארועי השבעה באוקטובר. מערכת משומנת היטב הוכנה מראש כדי לגייס את דעת הקהל לטובתם של הרוצחים, וכידוע היא השיגה, ועדיין משיגה תוצאות. שושן היתה פעילה בתנועת נשים למען השלום, מתוך אמונה שיש בכוחן לגרום לו להפציע. בספר היא אינה עוסקת בפוליטיקה, אבל נדמה לי שמשהו באמונה הזו נפגם, או למצער שינה פוקוס, ונראה שנדרש חריש עמוק ויסודי, בעיקר בצד הפלשתיני, כדי להביא לדו-קיום בין הצדדים.

בשולי הדברים: ההיכרות הכמעט אינטימית של הציבור עם החטופים, וגם עם חללי אותו יום מר, חשפה דמויות מעוררות השתאות, שחבל שאיננו נחשפים אליהן גם בימים רגילים. תחילה למדנו על אלה שיכלו להמלט, אבל בחרו להבריח מן השטח המסוכן עוד ועוד אנשים, ועל אלה שמיהרו דרומה לעזור. מסיפורי השבים למדנו על חטופים שעודדו חטופים אחרים, על אלה שהעזו לעמוד מול השובים. וכל הזמן הזה סופרו עוד ועוד פרטים מחייהם של החטופים ושל החללים לפני השבעה באוקטובר, והתברר שנעשים פה דברים גדולים שאינם זוכים לכותרות. שושן הרן, כדוגמא, יזמה פרויקט שאפתני ורב השפעה לטיוב החקלאות באפריקה ולשיפור משמעותי בחיי החקלאים. על הפרויקט Fair Planet ניתן לקרוא כאן.

"שבויה במשימה" הוא ספר חשוב. צריך לשוב ולספר את שארע, צריך להציג בפני העולם את הפנים האמיתיות של האיסלם הקיצוני המבקש לשנות אותו שינוי יסודי. הספר כתוב בבהירות, בכנות, חודר ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2026

מגי, בתו המנוכרת של פרנק, חוזרת לחייו במפתיע אחרי נתק של שלוש שנים, ובפיה בשורה: היא מתחתנת. פרנק, שפגש לאחרונה את בתו בדירתה השכורה העלובה מוצא אותה כעת בפנטהאוז המפואר של בן זוגה איידן, בנו של מנהל החברה שבה היא מועסקת. החתן עצמו, לצערו, מעורר בו חששות בשל יחסו המאולץ כלפיו ובשל ממצא מחשיד שהוא מוצא באקראי בדירתו. מצד אחד הוא מבקש להזהיר את מגי, אך מצד שני הוא נזהר לא להתעמת איתה אחרי שסוף סוף חודש הקשר ביניהם. אז הוא מנסה לזרום.

יחד עם אחותו תמי ועם אביגיל, ילדת האומנה החדשה שלה, הוא מגיע לחתונה במתחם מבודד, עשיר להפליא ומוזר להפליא. נדמה שמה שכולם, בני משפחה ואנשי צוות, מבקשים הוא להנעים את זמנו של פרנק, אבל הוא עצמו אינו מסוגל להרגיע את חרדותיו. שמועות בלתי נעימות, שלא לומר פליליות, אופפות את איידן ואת משפחתו, ופרנק מנסה להפריד אמת מבדיה כדי לגרום לבתו לקבל החלטה מושכלת באשר לחתונה. מגי מצדה מפגינה שאננות, בטוחה לחלוטין בהחלטתה.

האם מגי היא קורבן תמים ועיוור של אהבתה? האם "אין גבול לרמות הטמטום שהורים מסוגלים להגיע אליהן כדי לרמות את עצמם",ובלבד שיוכלו להאמין שילדיהם צחים כשלג? פרנק מוצא עצמו מיטלטל בין גרסאות שונות של האמת המוגשות לו.

ג'ייסון רקולאק מספר סיפור קריא רב תפניות, שכל אחת מהן מפריכה את מה שהיה ידוע לפניה. חובבי מתח לשמו ייהנו ממנו. קוראים ביקורתיים ימצאו בו אי סבירויות לרוב, ויצטרכו להשעות את השיפוטיות כדי לזרום עם העלילה.

The Last One at the Wedding – Jason Rekulak

ידיעות ספרים

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

שיקו בוארקי הוא זמר, מלחין וסופר ברזילאי, מוכר ומעוטר, בנו של היסטוריון וסוציולוג בעל שם. כשנודע לו בשלב כלשהו בחייו שלאביו יש כנראה בן, שנולד בגרמניה לאשה מקומית ב-1930, התעוררה סקרנותו. את חיפושיו אחרי אחיו למחצה שילב בספר זה, שהוא תערובת של מציאות ובדיה, על רקע ההיסטוריה הקשה של ברזיל בעיקר תחת הדיקטטורה הצבאית בשנים 1964 עד 1985.

מכיוון שמשולבים בספר צילומי מכתבים שנראים אותנטיים, חיפשתי את הדמויות המרכזיות ברשת. מצורפים למטה שני קישורים רלוונטים. מי שלא אצה לו הדרך ילמד עליהן בהערותיו של הסופר בסופו של הספר.

המשפחה המתוארת בספר היא בת ארבע נפשות. האב סרז'יו, אינטלקטואל המשמש כמפקח הכללי של מועצת המוזיאונים והספריות של מדינת המחוז סאו פאולו, חי בשביל הקריאה. את רוב שעותיו הוא מבלה לבדו בחדר הספריה, מקום שהוא מחוץ לתחום עבור הבן הצעיר נינו, המספר בגוף ראשון. האם אסונטה חיה בשביל בעלה. היא היחידה היודעת איפה נמצא כל אחד מאלפי הספרים, המכסים את כל קירות הבית, היא מטפלת בהם בקפידה, וניצבת הכן להושיט לסרז'יו כל ספר שיבקש. האח הבכור מימו חי בשביל לכבוש בחורות, או כך נדמה לנינו, שמנסה ללכת ללא הצלחה בעקבות אחיו הנאה והכריזמטי. נינו עצמו חי בסרטים. הוא היה רוצה לזכות בהערכת אביו, לרַצות את אמו ולהיות קליל כאחיו, אבל הוא טיפוס נסחף יותר, שוגה בחלומות, בונה לעצמו ללא הרף תסריטים במוחו. האופן שבו הדברים מתרחשים במציאות, האופן בו יכלו להתרחש או אולי התרחשו, כל אלה מתרוצצים בראשו במקביל. דרך המחשבה הזו וההיסחפות בדמיונות באים לידי ביטוי בכתיבה, עושים אותה ססגונית ומסחררת, ואם כי פה ושם הם מקשים על הקריאה, התוצאה היא בסופו של דבר קליידוסקופית ומהנה.

בין התסריטים המקבילים הנבראים בדמיונו של נינו, הוא מנסה לתאר את גורלו של ילד מעורב לאם חד הורית בגרמניה של שנות השלושים. האם אנה, אמו, היתה מסוגלת לגדל אותו? אולי העדיפה לעזוב את גרמניה ולהפליג לברזיל, מקום מגורי אביו? אולי לא יכלה לעמוד בעלות גידול הילד ומסרה אותו לאימוץ, או שנישאה לאיש שראה בו בן? ואותו איש, האם כיבד את שורשיו היהודים המשוערים של הילד, או שעיצב אותו בדמותו, אולי אפילו כנאצי? נינו עוקב אחר כל קצה חוט, אמיתי או דמיוני, ופורש סיפור רב זרועות.

הספר אמנם קרוי "האח הגרמני", אך הוא עוסק במידה רבה גם בחיים בברזיל. בזמן שנינו תוהה על גורלו של אחיו הגרמני, אחיו הברזילאי מצטרף לסטטיסטיקה של צעירים שנלקחו לחקירה ונעלמו. אמו של מימו, ואמו של מי שהיה חברו הקרוב של נינו, מצטרפות בעל כורחן לשורת האמהות החיות בציפיה לבן שישוב.

"האח הגרמני" הוא סיפור סוחף על התבגרות, על קשרי משפחה למיניהם, על החיים בדיקטטורה, על דמיון, על חברות ועוד. הוא נוגע ללב, רחב יריעה ומקורי, וגם אם המעקב אחר חוט מחשבותיו ודמיונותיו של נינו מאתגר לעתים, החוויה בהחלט מומלצת.

O Irmão Alemão – Chico Buarque

ידיעות ספרים

2026 (2014)

תרגום מפורטוגזית: אראלה טלנברג לרר

האב

האח

מבחר משיריו של שיקו בוארקי

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

הרכב שבו נהגה מוריה דיין קודיש פגע ברוכב אופנוע של וולט. ברגעים הראשונים היתה בטוחה שהאיש נהרג. היא היתה בטוחה שגם היא עומדת למות, משום שרכבה התדרדר ונסיונות לעצור אותו כשלו. האיש נפצע קשה אך נותר בחיים. הרכב נעצר וגם היא ניצלה. אבל חוויה כזו אינה יכולה לעבור מבלי להותיר חותם, ואין המדובר רק בשאלת אשמה או חפות. "הושלכתי לתוך מערבולת מאיימת שבה חיי משתנים ומשתכפלים בעת ובעונה אחת", היא מעידה, ועל המערבולת הזו היא מספרת בספר.

התחושה הכללית שהספר משרה היא של אי נוחות. אמנם אנחנו לא יודעים, כנראה איש אינו יודע בוודאות, מה היה הגורם לתאונה – אי עצירה שלה, התפרצות שלו – אבל ההתנערות מאשמה, הטלתה באופן גורף על השליחים הפרועים של וולט, הבחירה לא לדעת מה בדיוק עלה בגורל רוכב האופנוע כי קשה להכיל את שני הסיפורים – שלה ושלו – יחד, ההתמקדות בהתחמקות מעונש – בכל אלה יש טעם חמצמץ, מתנשא במקצת. יש משהו מקומם במשפטים מסוג "היינו צריכים להכין את תכנית הפעולה. איך מעקמים את סיפור לטובתנו. בכלל לא חשוב מה היה". בסופו של דבר המשפט הסתיים בעסקת טיעון שבמסגרתה נשלל רשיונה של הכותבת לחצי שנה והוטלו עליה עבודות שירות, שגם אותן היא נסתה לתמרן לנוחותה.

אבל יש להודות שאי הנוחות נגרמת לא בגלל שיפוטיות כלפי הכותבת, שחושפת את שעבר עליה ביושר ובכנות, אלא כנראה בגלל הידיעה שרוב האנשים היו נוהגים בדיוק כך אילו נקלעו לאותה הסיטואציה. מבקשים להפחית את האחריות, לאו דווקא מתוך התחמקות, אלא משום שקשה לחיות עם האשמה, מוצדקת או לא; מנסים להמנע מעונש משנה חיים בדמות כלא; חוששים להביט בעיני הצד השני; רואים נלעגות בתהליך המשפטי; מוצאים מפלט ארעי בהפניית ההתמודדות מן התאונה אל הביורוקרטיה המשטרתית. הכל כדי לצלוח את המערבולת שנקלעו אליה שלא בטובתם.

מוריה דיין קודיש היא דוקטור לספרות, אשה של מלים, וכשרונה בא לידי ביטוי בספר. שפת הספר נאה מאוד, עמוסת דימויים מקוריים, ועירוב הלכי הנפש עם הצדדים המעשיים של ההתמודדות עם התאונה ותוצאותיה מציג תמונה שלמה, כנה, מטרידה וראויה לקריאה.

שתים בית הוצאה לאור

2026

עבור ג'ון אביה היא קיט-קט, עבור גבריאל חברה היא ק"ק, קונרד מאהבה לסירוגין מכנה אותה חתולת פרא, וכשהיא נעצרת באשמת רצח מתייחס אליה מקס, העיתונאי החוקר המסקר את משפטה, כאל קייט הקטלנית. טארון, המוביל את הסנגוריה, מעדיף את השם הסולידי קתרין. כל אחד מהם רואה את קתרין קול מנקודת המבט שלו, ואיש, כך מסתבר, אינו מכיר אותה בשלמות.

אז מי היא קתרין קול? נערה צעירה, נורמטיבית בסך הכל, שנאבקת על מקומה במשפחה, ומנסה להתמודד עם מותו של אחיה ועם גירושי הוריה, או רוצחת בדם קר שהותירה מאחוריה ארבע גופות? דוברת אמת שאנשים, אפילו הקרובים לה, בוחרים להתעלם ממנה ולהניח שמדובר בשקר, או תככנית וסכסכנית, מעלילה עלילות והורסת אנשים? מציאותית ושוחרת טוב, או מסוחררת משפע הקונספירציות ברשת ושואפת נקמה?

כשקתרין נעצרת בעקבות הרצח המרובע, היא אומרת לשוטרים "זה הגיע להם". די במשפט הזה כדי לגרום לכולם להאמין שאין ספק שתורשע במשפט. אביה אומר שאינו מאמין שהיא מסוגלת לרצוח, אבל במקביל מבקש בארועים מילדותה הסבר להתנהלותה בהווה, ותוהה על מידת אשמתו שלו. גבריאל, שמאמין בכל הקונספירציות, ואילו היה אמיץ יותר וחולני פחות אולי היה פועל לאורן, תומך בה ולא משנה מה עשתה או תעשה. קונרד מתאר קשר שהתנהל כמו חיזור גורלי, ומביע את אמונתו שהיא מסוגלת לכל. עבור מקס היא סיפור מצוין. טארון, היחיד מכולם, מודה שאינו מבין אותה. בעבר הגן על אשה שסומנה ללא עוררין כרוצחת, האמין בחפותה והצליח להביא לזיכויה רק כדי ללמוד אחר כך שככל הנראה היתה אשמה, ולכן הוא מתנהל בזהירות, מתנדנד בין אמון לסלידה.

הספר בנוי בפרקים קצרים, שבכל אחד מהם אחת הדמויות "מדברת" אל קתרין (כולן מדברות בדיוק באותו הקול, וחבל), מעלה זכרונות, ומתארת את התחושות במהלך המשפט. בהדרגה נחשפות עובדות אודותם ואודותיה שלעתים משנות את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. האם יתכן שקתרין, זו שהצהירה "זה מגיע להם", היא לא זו שרצחה, או שהסופרת מתעתעת בקוראים? צריך להגיע לסיום כדי לגלות.

"מי את קתרין קול?" מותח למדי, אולי קצת ארוך מדי, אבל בזכות הפרקים הקצרים אינו מעיק (מה שכן מעיק זו הכמות הבלתי הגיונית של שגיאות כתיב שהיו צריכות להעלם בשלב ההגהה). הספר מעלה את הנושא המעניין תמיד של מה אנחנו באמת יודעים אפילו על האנשים הקרובים לנו, ובסך הכל מהווה חווית קריאה קלה וסבירה לסוגה.

Her Many Faces – Nicci Cloke

פן וידיעות ספרים

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: אילן פן