סקירות ספרים

הסקירה כוללת קלקלנים

סבתו של אדם, ניצולת שואה, מתוסכלת מן השסעים בחברה הישראלית ומן ההדרדרות המוסרית. היא אינה נשארת בבית, אלא מצטרפת בהתמדה להפגנות בתקווה לשנות את המצב. לפני שהיא הולכת לעולמה היא מותירה לאדם צוואה בעל פה: "אני מבקשת שלא תשלים עם המצב". הטריטוריה אינה חשובה, חשוב לנסות להגשים את חזון חברת המופת שאותה חזה הרצל. אולי צריך להתחיל מחדש. אדם, שנקט עד כה בגישה הפוכה מזו של סבתו, כלומר הסתגר בתוך עולמו ונמנע ממעורבות, נרתם למלא את רצונה. ההזדמנות מציגה עצמה בפניו כשחבר מן העבר, שהתעשר באוסטרליה, מספר לו על כפר נטוש שממשלת אוסטרליה מבקשת לשקם, ומציע לו ליטול על עצמו את המשימה. אדם מצליח לשכנע שמונה חברים להצטרף אליו כדי ליצור גרעין לחברה חדשה, חברה שתהיה עבור הישראלים, ועבור העולם כולו, "אור לגויים", הוכחה שאפשר לחיות בהרמוניה.

ברור מלכתחילה שהניסוי נועד לכשלון. רבים ניסו וכשלו, במודל כזה או אחר, לאורך ההיסטוריה, וגיבורינו אינם יוצאי דופן. מדובר למעשה בקבוצת אנשים בלתי הומוגנית, חסרת כיוון, שאינה מסוגלת להגיע להסכמה אמיתית על דבר, בעיקר מפני שכולם כאחד מחפשים מפלט אישי משק בעיות שהם נושאים. אחד סובל מהלם קרב, אחת מתוסכלת מאי הצלחה אמנותית, אחר נטש את הדת ולא מצא מנוח בחילוניות, אחת סבלה מסטיגמות של עולה חדשה ולא השתחררה מן הצורך להוכיח את עצמה שוב ושוב, וכיוצא באלה. כפר נטוש באוסטרליה, ממומן על ידי אחרים, נראה כמו פתרון, מקום שאליו אפשר להגיע בלי כל הבעיות שייוותרו מאחור. אלא שבחיים זה לא עובד ככה. הבעיות הולכות אתך, האישיות אינה משתנה עם שינוי המקום.

הספר אכזב אותי. ציפיתי לדיון אמיתי באפשרות של אוטופיה, לבחינה אמיתית של האפשרות להתחיל מחדש. שום דבר מזה אינו נמצא בספר. לא רק משום שהכשלון היה ברור מראש (וכמו כדי להכריז עליו כבר מלכתחילה, הופיע בעלילה, עוד בטרם הגיעה החבורה לכפר, בריון אוסטרלי עם דרישת דמי חסות), אלא משום שהספר הפך חיש מהר למקבץ סיפורים פרטיים של דמויות לא מעניינות במיוחד, קצת פלקטיות למען האמת, נסיון לדחוס יחד מבחר בעיות, רובן ישראליות חלקן גלובליות – חבר שנפצע בקרב, אונס, קליטת עליה, דת ואמונה, אינטריגות בעבודה, לסביות. ואם בכל אלה לא די, השתרבב לעלילה גם אבוריג'יני מפוקפק, הזדמנות לספר על סבלותיהם של האבוריג'ינים ועל "זמן חלום".

המסר המשמעותי מופיע בסיום. בזה אחר זה אנשי הכפר נוטשים את המקום, כל אחד מסיבותיו שלו (ובעיקר, כך לדעתי, משום שהגיעו לשם מן הסיבות הלא נכונות). אדם, שכאמור נמנע עד כה ממעורבות פוליטית וחברתית, חוזר לארץ, נוטל לידיו את דגל ישראל, ומצטרף להפגנה. כי שינוי עושים מבפנים.

ישי סנדק יודע לכתוב ולספר, כל סיפור בנפרד. הספר כמכלול אינו מתגבש לאמירה משמעותית, וחבל.

שולחן כתיבה, מטר

2026

ארמינטה רוסו, צעירה אפריקנרית בדרום-אפריקה, להוטה לעזוב את המדינה. האפריקנרים (מוכרים גם בשם בוֹרים), צאצאי מתיישבים הולנדים, גרמנים וצרפתים מן המאה השבע-עשרה, התפתחו עם השנים לעם נפרד עם שפה משלו ואורח חיים משלו, נבדל מזה של המתיישבים הבריטים, שדחקו את רגליהם. ארמינטה גאה במורשת שלה, חשה חלק מעמה, ושבה ומזכירה את העוול שגרמו לו הבריטים. יחד עם זאת, היא מתנגדת, התנגדות פסיבית, למדיניות האפרטהייד שהנהיגה המפלגה האפריקנרית בעלותה לשלטון אחרי מלחמת העולם השניה. אבל מה שגורם לה לרצות למצוא לעצמה מקום משלה הרחק משם היא השנאה של שאר העולם כלפי בני עמה. כשהיא יוצאת עם המקהלה שבה היא חברה להופיע, באופן בלתי פורמלי בשל החרם, בכנס מקהלות באירופה, היא נתקלת חזיתית בשנאה, וסופגת רוק בפרצופה. "לא סבון ולא מים ולא שמפו ולא מטלית רחצה ולא מגבת ולא הקרצוף החזק מכל ולא שום דבר שבעולם אין בכוחם למחות רוק מפניו של אדם. ולא את השנאה מעיניה של אשה".   

כדי להגשים את חלומה, למרות התנגדות אביה הכומר, היא עובדת בסוכנות נדל"ן, צוברת עמלות, ומתפתה לתווך בסחר יהלומים פרטי, שאסור על פי חוק. בפעם הראשונה שלה בתחום הזה היא מסכימה לעזור ללקוח פוטנציאלי, שאין בידו מזומן אלא מספר יהלומים. למרות הסודיות הכרוכה בסחר הבלתי חוקי, ולמרות הפחד להתפס, היא מגלה שמדובר בכסף קל, הרבה יותר מכפי שהיא מסוגלת להרוויח בעסקי הנדל"ן, אז היא ממשיכה לחפש הזדמנויות לסחור. ההסתבכות הבלתי נמנעת בוא תבוא.

טוב ורע משמשים בחייה של ארמינטה, כרוכים זה בזה, ומציבים בפניה דילמות מוסריות. היא שייכת לעם מדוכא שהפך למדכא; היא מעורבת במעשים בלתי חוקיים ממניעים טובים; כשמוכר יהלומים מצפה לקבל סכום מסוים והיא משיגה סכום גבוה לאין שיעור, היא יכולה להשתמש בהפרש או לוותר עליו לטובת המוכר; כשלוחצים עליה להפליל סוחרים אחרים כדי להקל בעונש הצפוי לה, היא יכולה לשתף פעולה או למצוא דרך להזהיר. בארץ של שחורים ולבנים, שום דבר אינו נראה שחור או לבן.

ארמינטה אוהבת את הארץ, את נופיה, את היהלומים המופקים מאדמתה. כשהיא מגלה מה המחיר שמשלמים האנשים ומשלמת אדמת הארץ בעבור חופן יהלומים, היא מזועזעת.

דלין מתיה זכורה לטוב מאוד מ"הקפות ביער" ומ"הילד של פילה". "יום הסנונית", הטוב בפני עצמו, אינו מתעלה לרמתם. הוא מתנהל באופן חזרתי מדי, ובאופן שאינו משתלב בעלילה מציע גם סיפור אהבה בלתי ברור. יחד עם זאת הוא מספק נקודת מבט שונה על החברה הדרום אפריקאית, ומציג דילמות מעניינות ודמויות כתובות היטב. לפיכך, מומלץ.

להרחבה כדאי לקרוא את המאמר של אלינער ברקת, "השבט הלבן של אפריקה".

The Day the Swallows Spoke – Dalene Matthee

עם עובד

1996 (1992)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

קלקלנים בגוף הסקירה

כשנד בוין, מהנדס במקצועו, זוכה בהון בזכות עסקה שביצע, הוא פורש מעבודתו, מבקש להתמסר לכתיבת ספר,  ועובר עם אשתו מרי מארצות הברית לאנגליה. הם חולמים על חיים נינוחים בבית אנגלי עתיק, כל כך עתיק שאין בו חשמל וגם לא מים זורמים, וכדי שהחוויה תהיה מושלמת הבית צריך להתהדר ברוח רפאים משלו. "אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש" […] "אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס" (לאחר מכן", הוצאת קתרזיס, בתרגומו של דוד ישראל ארונשטם). חברתם מסייעת להם למצוא את בית החלומות, פחות או יותר. בית אחוזה עתיק, ללא חשמל ומים, אבל גם ללא רוח כפי שהם מדמיינים אותה, כזו שמשוטטת בלילות בשקשוק שלשלאות ומפריחה את נשמתם של הדיירים. יש בו, לדבריה, רוח שכשרואים אותה לא מבינים שהיא כזו, ורק לאחר מכן, יתכן שאפילו לאחר מכן רחוק בזמן, מבינים מה התגלה לעיניהם. השניים מסכימים להתפשר (הפתיחה ההומוריסטית הזו עוררה בי זכרון מ"הרוח מטירת קאנטרוויל", שבו אוסקר וויילד יצר מפגש משעשע בין רוח רפאים בריטית כבדת ראש למשפחה אמריקאית קלת דעת).

מהי רוח רפאים? מה בורא אותה? מרי עתידה לגלות שאת הרוח שהיא רואה – ומבינה רק לאחר מכן מה ראתה, כפי שנבאה החברה – הביאו בני הזוג איתם. רוח שמייצגת את העסקה המפוקפקת שביצע נד, את הבורות מרצון שלה בכל מה שקשור לעסקיו, את חוסר התקשורת ביניהם, את העוול שנגרם לאדם אחר. כשנדמה לה שהיא רואה דמות רפאים אפורה על הרקע האפור של שעת בין ערביים, בעלה מספק לה הסבר מרגיע. כשהיא חושדת שהוא מסתיר ממנה סוד, היא מתחילה לחוש אי נוחות וחוסר בטחון, אבל מניחה לו להניח את דעתה. כשהוא נעלם עם אלמוני שהופיע יש מאין, ומותיר אחריו מכתב בלתי גמור לעורך דינו, היא להוטה לפענח את פשר ההיעלמות. רק לאחר מכן, הרבה לאחר מכן, היא קושרת את הקצוות ומבינה מה ראתה.

"לאחר מכן" ראה אור לראשונה לפני כמעט מאה ועשרים שנה, אבל נושאיו נותרו רלוונטים. האם ניתן לחמוק מעונש על עוול? האם אפשר לקיים זוגיות אמיתית ללא תקשורת פתוחה? איך ניתן, אם בכלל, להתמודד עם צלו הכבד של העבר? אדית וורטון בונה את הסיפור בהדרגה, חושפת באמצעות תיאורי רגש ומחשבות ונופים את השאלות שבהן היא מבקשת לדון, ומובילה במתינות, מבלי לומר דבר מפורש, אל התובנות.

מומלץ בהחלט (בכל שפה).

Afterward – Edith Wharton

1910

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"לצורתנו החיצונית יש השפעה מהותית על ההזדמנויות החברתיות שייקרו בפנינו, על בחירת בני זוג, על הצלחה במוסדות לימוד ועל אפיקי תעסוקה. נוסף על כך, לצורה החיצונית יש השפעה שניתן למדוד ולתאר במונחים נוירולוגיים, כלכליים, סטטיסטיים, תרבותיים ואבולוציוניים". הצורה החיצונית משפיעה על האופן בו אנו נתפסים על ידי אחרים, וגם על תפיסתנו העצמית. יופי וכיעור נקשרו בעבר לטוב ולרע, והקישור הזה מתקיים אינסטינקטיבית גם היום. מחקרים אינספור נערכו בתחום זה, אבל מיתוסים הקשורים לשני המונחים האלה הופיעו כבר בעת העתיקה, וגם בתרבות היהודית לא נפקד מקומם.

חן מרקס עוסק בנושא זה בארבעה פרקים: איך הכיעור משפיע עלינו, איך היופי משפיע עלינו, בשירות כוחות האופל, היופי כנתיב לאלוהים.

ההגדרה של יופי אנושי היא, כמובן, חמקמקה. אפשר לקבוע מידות ומדדים, אבל היופי הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן, כך נראה לי, ואינו מושפע בלעדית ממראה חיצוני. יחד עם זאת, מחקרים מצביעים על השפעה ברורה של מה שנחשב יופי על ההתנהלות של בני האדם המתבוננים בו. לדוגמא, בניסוי מסוים התבקשו אנשים לדרג את מכלול תכונותיו של גבר. התברר כי אם אשה יפה הצהירה שהיא בת זוגו, הוא זכה לדרוג גבוה יותר. בניסוי אחר נמצא כי גברים משקרים פחות לנשים יפות מאשר לנשים מכוערות. דוגמא מתחום אחר: נמצא שצפייה ביופי אנושי מפעילה את אותו האזור במוח שפועל כאשר אנחנו מקבלים פרס, אוכל, או כסף. קיים, אם כך, יופי אנושי אובייקטיבי ברמה כזו או אחרת.

הפרקים שעניינו אותי במיוחד בספר, וחידשו לי, הם אלה שעוסקים בסיפורים מן המסורת היהודית. ביניהם, סיפורו של יעקב המקראי ושתי אהבותיו, לרחל, היפה שבין האחיות, וליוסף, היפה שבין הבנים, וסיפורו של רבי אלעזר שמסתיים במשפט 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. כך מסכם הסופר את הסיפור הזה: "אז מה אומר רבי אלעזר לחבריו? הייתי רוצה להאמין שהוא אומר כך: כאשר אנחנו עוזבים את בית המדרש, התאורטי, השמור והאליטיסטי, ויוצאים לעולם — חשוב שנזכור לא לנהות אחר הרושם הראשוני שעושים עלינו דברים, אלא לבדוק את מהותם. עלינו להימנע מדברים יפים בעלי תכונות קשות וגסות (כמו עץ הארז), ולהעדיף תכונות טובות ורכות, גם אם הצורה החיצונית אינה מרשימה (כמו הקנה). עלינו לנסות לזנוח את הסטיגמות שחוש הראייה שלנו מייצר, אף על פי שהדבר קורה לנו, אינסטינקטיבית, כבר בשלב שאנו תינוקות".

אהבתי גם את הניתוח של שיר השירים, שמציג אשה יפה כהת עור, בניגוד לסטיגמה שקשרה צבע עור שחור לכיעור וכתוצאה מכך לתכונות שליליות, סטיגמה שחוללה שמות בשנים הבאות. עוד בענין סטיגמות – מעציב לקרוא על אינספור האזהרות מפני נשים יפות, תוך קשירתן לשטן, ותוך האשמתן בחולשת הגברים, כמו בסיפורו של רבי יוסי שגזר מוות על בתו היפה משום שמציצן שלא התגבר על יצרו צפה בה בחשאי. היחס ליופי, כך מתברר, נע בין הקבלתו לכל מה שטוב ובין היותו מחטיא ומאמלל, בעיקר כשהוא קשור, רחמנא ליצלן, לאשה.

אם המשיכה ליופי וקישורו האינסטינקטיבי לטוב מוטבעים פיזית במוחנו, מן הסתם יש לכך סיבה, לפחות ביולוגית. יחד עם זאת, מכיוון שהמשיכה הזו עשויה לגרום הטיות ואפליה, יש להיות מודעים לה.

"הצד האפל של היופי והכיעור" הוא ספר מעניין. ניכר שחן מרקס בקיא בתחומו – הוא מרצה לספרות חז"ל, מקרא ותרבות עברית – והוא מיטיב להגיש את הנושא לקוראים. נהניתי, השכלתי, ואני ממליצה עליו.

התחנה בית הוצאה לאור

2025

בילדותי, התפריט הספרותי שלי כלל, בין שאר מטעמים, סיפורי חסידים. את הסיפורים הללו אפשר לקרוא כיצירות אמוניות שבאות להלל דבקות באלוהים ובמצוותיו, אבל במקרים רבים נכון יותר לקרוא אותם ככאלה שמתבוננים בפנימיותו של האדם, ורואים יופי וחן וחסד גם מתחת לחיצוניות דלה, כעורה או מתפקרת. רבים מסיפוריו של ליאור אנגלמן בקובץ זה עוקבים אחר אותה מסורת. רובם ככולם מעוגנים במסורת היהודית (הספר מאורגן בשערים העוקבים אחר חגי היהדות ואחר ימים שנקבעו בלוח הישראלי), אבל הדת אינה הנושא. בני האדם הם בלבן של העלילות הקצרות.

וכך אנו מוצאים כאן פייטן שמזייף במלים ובמנגינה של תפילות ראש השנה, אבל בזכות כוונותיו פוקדת את טבריה שנה מצוינת; אביה של תצפיתנית חטופה, אדם חילוני, המוזמן, להפתעת המתפללים, על ידי הרב אל בית הכנסת בעודו בבגדי חול, ומצליח, הוא לבדו, לתקוע בשופר; גבר בודד, שמכבה בחשאי את החנוכיות שמדליקים שכניו, אבל נעשה לו בכל זאת נס חנוכה; ילד אוטיסט, שאינו מסוגל לשקר, ומחזיר לאמו בטחון שאבד לה; חזן שמאפשר לקודמו להשמיע ניגון שירש מסבו שנרצח בשואה, ובזכותם "אותה שנה האירה פנים לישראל, ואין איש יודע אם מחמת נגינתו של נפתלי או מפני ענוותנותו של שליח הציבור"; ועוד.

לכמה מן הסיפורים יש אפוא טעם של פעם, אבל הם מושרשים עמוק בישראליות של היום. חלקם עוסקים בדרך זו או אחרת בסכסוכים הפנימיים – הסכסוכים של פעם בשער תשעה באב ואלה של היום בשער יום העצמאות – וחלקם מציגים את רגעי האחווה, המפתיעים לעתים, שגם הם חלק מן הסיפור הישראלי. אחדים מן הסיפורים נוגעים בפצע העמוק של שבעה באוקטובר, בשכול, בפחד המצמית של נשות החיילים, בעקירת תושבי הצפון מבתיהם, וגם בבדידות שכפתה הקורונה.

בשניים מהסיפורים בוחר הסופר בזוית התבוננות שונה ומעניינת. בסיפור הראשון בספר, שאותו ניתן לקרוא באתר עברית, משמש דג כמעין "פסיכולוג", המסייע לאשה צעירה לתת משמעות עמוקה ומשחררת למנהג התשליך. להאנשה זוכות גם הערבות, הפחותות שבארבעת המינים, שעתידות להחבט בהושענא רבא, באחד הסיפורים המשעשעים בספר.

שמו של הספר הוא הברקה מוצלחת. תשומת לב מרובה ניתנה גם למשפטים הקצרים הפותחים כל אחד מן השערים. כדאי לא לדלג עליהם.

אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכולם מלאי חן, מקוריים, וטובים מאוד בעיני.

כנרת זמורה

2026

צירוף השמות של הספר ושל הסופר עשוי להעלות על הדעת צרור סיפורים שופעי הומור, שבהם הסופר מתאר בשנינות האופיינית לו את המצבים המביכים שאליהם נקלעים הגיבורים שברא. בפועל, אם כי מצוי בסיפורים הומור מוסווה, מדובר בכולם ביסורים שעוברים גיבוריהם, יסורי נפש שמעמידים אותם בפני ההכרח להחליט בין מספר ברירות, שאף אחת מהן אינה מושלמת. פאר פרידמן, שתרגם את הספר, מסביר באחרית דבר את ענין שמו: בשנות העשרים של המאה הקודמת התואר, שמשמעותו כעת היא "מביך" בלבד, נשא גם משמעויות של יסורים מענים. "ככלות הכול", הוא כותב, "זה מה שעושה לאדם המבוכה: גם היום היא מציקה לו, אם לא מייסרת ממש".

פותח את הספר הסיפור "האבות", יצירת מופת המקופלת בתוך מספר קטן של עמודים. ילדה בת שש, שהיתה בבת עינו של אביה, הולכת לעולמה. האב, שעולמו חרב, נאלץ לפני שנים להחליט החלטה קשה: הילדה בבירור אינה שלו, אלא תוצאה של בגידתה של אשתו. הוא בחר להיות אב. הסיפור נודד אל פרשת האהבים של האם, אל הלגלוג של העיר כולה המודעת לפרשה, ומגיע גם אל האב הביולוגי. "באדמה מלוא האת קובר הקברן את בתם של שני אבות", כך מסתיים הסיפור, ומבלי להוסיף דבר ברור שצ'אפק שואל כאן, וגם עונה, מיהו האב, מהו אב. את הסיפור ניתן לקרוא באתר עברית.

החלטות קשות, הסובבות בעיקר סביב דילמות הקשורות ביחסים עם האנשים הסובבים את הגיבורים, הן גם לב הסיפורים הבאים. הגיבורים, אגב, אינם בהכרח אנשים שקל להזדהות איתם או שהלב יוצא אליהם, כדוגמת האב ב"האבות". ב"שלושה", לדוגמא, אשה בוגדת נקלעת בין בעלה למאהבה, מתעבת את חמדנותו של הראשון ואת אדישותו של השני. כך גם ב"הבריון" שבו אדם, שנוהג בכוחנות ובשרירות לב בעבודתו, מנסה להבין מה עובר בראשה של אשתו ושל חברו שאתו היא כנראה מתכננת לברוח, מתחבט כיצד לשמור אותה מאושרת, ובסופו של דבר נותר בחייו האישיים בריון כפי שהוא בחייו העסקיים. בסיפור זה בולטת עד מאוד העובדה שאת כל ההתלבטויות המעשיות והפילוסופיות האיש מבצע עם עצמו, ואף לא לרגע אחד אינו מעלה בדעתו לשוחח עם הנוגעים בדבר, לשמוע את דעתם, לנסות לפענח אותם באמצעות תקשורת ישירה. המוטיב הזה של חיפוש משמעות במעשיהם של אחרים יחד עם העדר תקשורת מסייעת, חוזר בכל הסיפורים. בחלקם הקֶצר התקשורתי נגרם בשל הבדלי מעמדות – הדבר בולט בעיקר ב"בארמון", שם מורה, שנשכרה ללמד את ילדי הרוזן והרוזנת, קצה ביחס שהיא זוכה לו מצד מעסיקיה – ובחלקם בגלל זרות שהתנחלה בין קרובים עם השנים והשגרה וחוסר הנחת.

במרבית הסיפורים אם נמצא הומור הוא חבוי, ובדרך כלל ציני או שחור, כמו במשפט הזה מתוך "האבות": "היא פסעה בשבילי החיים מובלת בידו של אביה, בחיקו שכבה חולה, ועתה ברכו את שם האלוהים על שמתה בגיל שש, רכה בשנים, ותוכל להיות למלאך". מעט יוצא דופן במכלול הוא הסיפור "החולצות" שמתאר אדם פזור נפש שמגלה אחרי שנים שסוכנת הבית שלו מרמה אותו. תיאור חשדותיו משעשע למדי, אבל כמו הסיפורים האחרים גם הוא מתכנס לבחירה כיצד לנהוג בה, האם לסלק אותה כגנבת או להניח לדברים להמשך כי הוא רגיל אליה. צ'אפק מסובב בסופו של דבר את הדילמה לכיוון אחר, זה של יסוריה של האשה שנתפסה בקלקלתה ונעלבה: "אתה רואה, אמר לעצמו, לכל אדם חולשתו שלו, אך אין דבר שיפגע בו יותר משתזהה אותה. אח, כזו רגישות מוסרית אדירה מטפח האדם באשמותיו! אח, כמה שברירי ועדין עד כאב הוא בקלקוליו! משש את הרוע החבוי בו, והאזן אז: האין זו זעקת הכאב והפגיעה המשיבה לך! האמנם אינך רואה כי בבואך לשפוט את האשֵם, שופט אתה את הפגוע?"

הסיפורים הם אמנם בני יותר ממאה שנה, אך הדילמות האנושיות הן אותן דילמות, והכתיבה של צ'אפק לא איבדה עם השנים מטעמה הטוב ומחוכמתה. פאר פרידמן תרגם יפה, כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים שלמעלה, וכתב אחרית דבר מאירת עיניים, והספר מומלץ מאוד.

Trapné Pvídky – Karel Čapek

אפרסמון

2026 (1921)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

פיטר וגיא הם אחים. פיטר גדל באנגליה, בן ביולוגי של קייט שאומץ פורמלית על ידי אביבה, בת זוגה. גיא גדל בישראל, בנם של זאב ואביבה. אותה אביבה. כשקייט נהרגת בתאונת דרכים בישראל, ומתעורר חשד שמדובר ברצח, מתברר לגיא שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר על משפחתו. אביו ידע על חייה הכפולים של אשתו, אחותו של גיא, שרון, ניחשה זמן רב קודם לכן וקיבלה אישור לניחושיה מאמה. פיטר היה מודע לקיומה של המשפחה הישראלית של אמו, שחלקה את חייה בין שתי המדינות ובין שתי המשפחות. גיא, שצריך להתמודד עם מעצרן של אמו ושל אחותו כחשודות ברצח, נאלץ להתמודד גם עם גילויים של הסודות שהוסתרו ממנו.

פיטר הוא עיתונאי חוקר, גיא משרת בפרקליטות. פיטר מעוניין בקשר עם אחיו, גיא מסויג. בהדרגה, ככל שמצוקתם המשותפת גוברת, הם מתקרבים זה לזה ומנסים להבין יחד מה באמת קרה. מולם ניצבת ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה המוכשרת שכיכבה בספרים קודמים של ליעד שהם.

שהם מחבר בספריו בין סיפורים אישיים ואנושיים לפרשיות שכמו לקוחות מן העתונות של ימינו, וכותב יצירות מותחות שהציר המוביל אותן הוא החקירה הבלשית. בספר הזה הוא מעביר את מרכז הכובד אל האישי, בעיקר אל היחסים בין שני האחים. ענת נחמיאס נותרת עלומה, אנחנו יודעים עליה רק את מה שהאחים יודעים, ואת המעט שהיא בוחרת לשתף איתם. שינוי המוקד עובד יפה.

לעומת זאת, פיצול הקול המספר בין פיטר לגיא חורק בעיני. איכשהו, שני הגברים האלה, השונים מאוד זה מזה, מדברים ממש באותו הסגנון. אפילו הפונט השונה בכל אחד מן הקולות לא הצליח לגרום לי לעצור לרגע ולנסות להזכר מי המספר התורן. עדיף היה אפוא לתת למספר יודע כל לדבר בשמם.עיה העיקרית בספר, שבגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

בעיה נוספת בספר, שגם בגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

*** הערה מאוחרת: הסתירה, שאיכשהו חמקה מכל העיניים שבחנו את הספר לפני הפרסום, תתוקן בהדפסה הבאה

על רוב ספריו של ליעד שהם שקראתי המלצתי, על זה פחות.

כנרת

2026

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר