סקירות ספרים

דיוויד באדיל הוא סופר, מנחה וקומיקאי בריטי יהודי. הוא אתאיסט מושבע, אבל היהדות היא חלק מן הזהות שלו. בפרופיל שלו ב-X הוא מציג את עצמו באמצעות מילה אחת Jew. בספר, שנכתב ב-2021 הוא כותב שאינו ציוני, ומצהיר שישראל אינה מעניינת אותו יותר מכל מדינה אחרת. בהקדמה למהדורה העברית, שראתה אור ב-2024, הוא מסביר את ההפרדה הזו בין חווית היהדות בארץ ובתפוצות, בין ישראלים ויהודים, כך:

"בשנים האחרונות עלה רעיון עצל, א־היסטורי, המיושם־רק־כלפי־יהודים, לפיו האנטישמיות קיימת באמת אך ורק בגלל אירועים במזרח התיכון. "לא סופרים את היהודים" יוצא נגד התפיסה הזאת, חושב אותה לפשטנית – ומאחר שאף מיעוט אחר אינו נתפס כנושא באחריות קולקטיבית לעימות גאופוליטי קשה לפתרון – גם לגזענית. לכן הספר מתעקש לנתק בין יהודי התפוצות ליהודים ישראלים". בהמשך הספר הוא יוצא כנגד הקישור שעושים האנטישמים המודרנים בין מעשי מדינת ישראל לאנטישמיות, כשהם מתעלמים מן העובדה שזו קיימת כבר מאות שנים, הרבה לפני 1948.

עוד בהקשר זה הוא כותב: "היכנשהו במוח העדר, בוודאי שאפשר לראות זאת בטוויטר, ישנה תחושה שליהודים מגיעה תגובה אלימה, בכל מקום, ותהא דעתם על העימות במזרח התיכון אשר תהא, שאיתו אולי אין להם כל קשר […] היהודים תמיד חייבים לשאת באחריות באופן כלשהו. אם זה לא בנקאים וקפיטליזם, זה ישראל".

ארועי השבעה באוקטובר שינו משהו בגישה שלו, כפי שקרה ליהודים רבים אחרים: "בשבילי, היום ההוא הביא לתפנית עמוקה – ולצורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן. מפני שמה שקרה באותו יום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי־דורות לצלצל בחדר ההדהוד הארוך והאפל של הזיכרון היהודי. מה שקרה באותו יום היה פוגרום. באותו יום היהודים הישראלים התגלו – ליהודים כמוני, אבל אולי גם לעצמם – כיהודים".

לספר יש קהל יעד ברור. הוא לא נכתב לישראלים וליהודים (אם כי יש להניח שאלה הם רוב הקוראים), גם לא לאנטישמים מן הצד הימני של המפה, אלה שנוקטים באנטישמיות פעילה. היעד שלו הם הפרוגרסיבים משמאל, אלה שחרדים לזכויות המיעוטים והמופלים לרעה. אצלם הוא מזהה היררכיה של גזענות, ולפיה האנטישמיות היא גזענות מופחתת, ולכן מפגיעה במיעוט האתני היהודי אפשר להתעלם, בניגוד לפגיעה במיעוטים אחרים.

הנה שתי דוגמאות: האחת, השחקנית שהיתה אמורה להוביל את ההצגה "הצבע ארגמן" בבריטניה פוטרה בגלל אמירות הומופוביות, שהן תוצר החינוך הנוצרי שלה. אליס ווקר, זו שכתבה את הספר שעליו מבוססת ההצגה, התבטאה שוב ושוב באנטישמיות ארסית, אבל אף אחד לא חשב לבטל את ההצגה מסיבה זו. הדוגמא השניה, אף היא מתחום המשחק – "ליהוק של שחקן שאינו שייך למיעוט על מנת שיחקה את אותה זהות נראה, למתבונן הפרוגרסיבי, כמו חיקוי, וחיקוי נושא בחובו מרכיב מזלזל, או, לכל הפחות, משהו מפחית שמפשט את מורכבות החוויה, מכיוון שהיא מוגשת על ידי שחקן שלא חווה אותה על בשרו. כל זה תקף גם לגבי יהודים, או לפחות כך זה צריך להיות. החוויה היהודית היא חוויה שחיים אותה, והיא מורכבת", ובכל זאת כמעט ולא נשמעת מחאה כשתפקידים יהודיים נמסרים לידי לא יהודים, אפילו לא כשה"יהודיות" של הדמות מוצגת באמצעים סטראוטיפיים.

אל האנטישמיות יש להתייחס כמו אל כל גזענות אחרת, אבל בפועל זה אינו כך. במהלך ההקדמה הארוכה של באדיל תהיתי מדוע אינו מציין את המובן מאליו – מדובר בגזענות מסוג אחר לגמרי. זו אינה הדעה הקדומה כלפי השחורים, שראתה בהם תת-אדם, גם לא הדעה הקדומה כלפי הצוענים שראתה בהם גנבים גרידא. זו גזענות כפולת פנים: מצד אחד היהודי שולט על העולם באמצעות כספו. מצד שני הוא חולדה עניה ומזיקה שוכנת ביבים. כך בהיבט היסטורי, וכך גם בהיבט עכשווי: מצד אחד היהודי הוא לבן פריווילגי שאינו זכאי להגנת הפרוגרסיבים. מצד שני הוא מהווה איום על העליונות הלבנה שאליה הוא מנסה להסתנן, ולכן מופלה ונדחה על ידי הקיצוניים מימין. בהמשך דבריו באדיל אכן מתייחס לכך כאל תובנת יסוד: "היהודים הם מושאי הגזענות היחידים שנתפסים – בעיני הגזענים – הן כבעלי מעמד נמוך והן כבעלי מעמד גבוה. הגזענים מייחסים בהכללה ליהודים את כל התכונות המזוהות עם מיעוטים אחרים – שקרנים, גנבים, מטונפים, דוחים, מסריחים – אבל כבעלי ממון, הם גם נהנים מזכויות יתר. יש להם עוצמה גדולה, והם שולטים בסתר בעולם כולו. היהודים הם איכשהו גם תתי־אדם וגם שליטיה הסודיים של האנושות. וזאת המיתולוגיה הגזענית שנושבת באוויר כשהשמאל נמנע מלהכניס את היהודים למעגל הקדוש שלו. מפני שכל מי שנכללים במעגל הקדוש הם מדוכאים. ואם אתם מאמינים, ולו במקצת, שהיהודים הם בעלי ממון, נהנים מזכויות יתר, בעלי עוצמה ושולטים בסתר בעולם… ובכן, אתם לא יכולים לכלול אותם במעגל המדוכאים הקדוש. יש מי שאפילו יטענו שמקומם במעגל המקולל של המדכאים".

באדיל מרבה בדוגמאות מתחומים שונים בציבוריות, בעיקר הבריטית אבל גם האמריקאית, של השתקה ושל התעלמות מגזענות, כשזו מופנית אל היהודים. "אחת ממטרות הספר הזה", הוא אומר, "היא לבסס מחדש, בזיכרון הפוליטי הקצרצר של הפרוגרסיבים במערב, מי שכל הזמן מחפשים לחבור לקורבן החדש ביותר, את פגיעותם של היהודים". בעולם של תרבות ביטול סיכוייו לכך קלושים. במקום התיחסות לטיעוניו מטיחים בפניו תמונה שלו שבה פניו צבועות בשחור מתוך מערכון בהשתתפותו. כל ההתנצלויות לא יעזרו לו. בשל ה"חטא" הקדמון ההוא "נאסר" עליו לעסוק בגזענות מכל סוג שהוא. גם לכך הוא מתייחס בספר: "אף אחד אינו אומר לפרחאן — כפי שלמשל אומרים לי, על שעטיתי פעם אחת בלאק־פייס במערכון — שאין לו זכות לדבר על הגזענות שנוגעת לקהילה שלו. במילים אחרות: פרוגרסיבים יגַנו את פרחאן ואת ויילי ואקטיביסטים שחורים אחרים בגלל אנטישמיות. אבל הם לא יגידו לפרחאן ולוויילי שבגלל הגזענות האנטי־יהודית שלהם אסור להם עכשיו לדבר על גזענות נגד שחורים. יש רק אנטי־גזענות מסוג אחד שפגיעה בה גוררת קריאות לביטול היכולת שלך לדבר על גזענות באופן כללי".

אנטישמיות היא תעלומה בעיני. ככל שאקרא עליה יותר, אבין אותה פחות (הנה שני ספרים מומלצים אודות האנטישמיות המיוצגת בפרוטוקולים של זקני ציון: "השקר מסרב למות", ספר מחקר מצוין מאת הדסה בן עתו. ו"המזימה", קומיקס שכתב ואייר ויל אייזנר). אולי היא מחלת נפש עדרית חשוכת מרפא. יכול להיות שדיוויד באדיל נלחם בטחנות רוח, אבל דבריו צריכים להאמר ולהשמע.

(בשוליים, ברוח X שבו באדיל פעיל מאוד: #הגהה. כל כך הרבה שגיאות בסיסיות בספר צנום יחסית)

Jews Don’t Count – David Baddiel

פן וידיעות אחרונות

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אביגיל מתה והגיעה לגן עדן. או למקום שאלה שהגיעו אליו מכנים גן עדן. פחות מחמישים בני מזל (האמנם?) שוכנים ב"אי השלֵווים", הרחוק מכל מה שאביגיל דמיינה לגבי העולם הבא, אם בכלל חשבה על כך. למעשה, נראה כאילו לא מדובר בעליה לשמים, אלא בקפיצה אחורה בזמן אל עידן גיאולוגי קרוב לתקופת האבן. ללא חשמל, ללא אש קבועה, כמובן ללא טכנולוגיה, רק בקתות דלות וכל מה שביכולתם של האנשים לייצר בעמל כפיים. נדמה שהיתרון היחיד בחיים השניים הללו הוא בשלמות הגוף המסוגל רוב הזמן לרפא את עצמו, כולל להצמיח איברים שנקטעו בחיים הראשונים. הבריאות הנפשית, לעומת זאת, מוטלת בספק. האנשים חולמים חלומות קשים הגורמים להם סבל, הוזים הזיות, ומניחים לאלה להכתיב את חייהם. "מה המטען שכולם פה סוחבים על גבם, ראויי גן עדן שכמותם. היית מצפה שהחיים בגן עדן יהיו פשוטים יותר, קסומים יותר, כואבים פחות", מהרהרת אביגיל. היא עצמה נושאת מטען כבד – בן זוג בעייתי שממנו ניסתה לברוח מאוחר מדי, וילד מת שלא הגיע איתה אל אי השלווים. חלומותיה והזיותיה מורים לה לחפש את הילד הזקוק לעזרתה בקצה השני של האזור, ולמרות שהמסע נראה בלתי אפשרי היא יוצאת לדרך.

אני מבינה על מה הסופרת ביקשה לספר כאן. על אהבת אם, על זוגיות רעילה והצורך לחתוך ממנה בהקדם, על חברוּת, על התמודדות עם אובדן, על בדידות ועל קשר אנושי. את כל אלה היא עטפה בסיפור הרפתקאות דמיוני, עם חיות קדומות, צמחים מרושעים, מפלצות טורפות, ויצורי ענק טובי לב. אם הביצוע היה מוצלח, זו יכלה להיות דרך מקורית להציף את כל הנושאים. הבעיה היא שהמעטפת הדמיונית די דלה, והטיפול בהיבטים האחרים סובל משטחיות ומעודף קלישאות. למעט אביגיל, שיש לה מפעם לפעם הבלחות של חשיבה ושל מודעות עצמית, כל האחרים חד-מימדיים למדי, ואם יש בהם עומק כלשהו הוא שחוק לעייפה (כמו דמותו של גוסטב הכעוס והנרגן תמידית שהוא, כמובן, נשמה טובה מתחת לחספוס). נדמה כאילו הספר נכתב לטווח הגילאים הנמוך של בני עשרה, אם כי לא נראה לי שזו היתה הכוונה.

למה גן העדן הזה שופע כל כך הרבה סבל? התשובה תגיע בסוף. משכנעת? לא אותי.

סיום העלילה, שמביא אתו הקלה מסוימת, אינו מסוג "באושר ועושר". מכיוון שהספר מתוכנן להיות הראשון בטרילוגיה אפשר להניח שהקתרזיס נשמר לסיומה.

לצערי, מאכזב.

התחנה

2026

שבעה-עשר סיפורים שכתב גי דה מופסן בין השנים 1880 – 1890 נכללים בקובץ זה. חלקם מוכרים מאוד, כמו "המחרוזת" שראה אור בשלל תרגומים, חלקם מוכרים (לי) פחות או בכלל לא. אני מניחה שכולם תורגמו בעבר ונכללו בקבצים אחרים, אבל מכיוון שהם ראויים מאוד להקרא טוב שראו אור שוב, הפעם בתרגומה היפה של רמה איילון.

באחרית דבר לספר כותבת רוזלין דרי, נספחת לנושא הספר והיצירה הכתובה בשגרירות צרפת, על גאונותו של גי דה מופסן "המאפשרת לו לגעת באוניברסלי באמצעות ההתבוננות הפרטית". הסיפורים אכן מספרים לכאורה עלילה קטנה, פרטית, מקומית, אך דרכה הסופר מתבונן בחברה, ובאמצעות בחירה נבונה ושנונה של פרטים מביע את שהוא חש כלפיה. קרוב למאה וחמישים שנה עברו מאז נכתבו הסיפורים, ערכים השתנו, אבל בתכונות היסוד של בני האדם, כיחידים וכחברה, לא חל שינוי מהותי, והסיפורים נותרו לפיכך לא רק רעננים ספרותית אלא גם רלוונטיים.

הסיפור הפותח את הקובץ, "כדור שומן", חובט בצביעות הבורגנית. על רקע תבוסת צרפת לפרוסיה במלחמת 1870, כמה סוחרים באזור נורמנדי הצליחו לקבל אישור לצאת אל האזור שעדיין נשלט על ידי הצבא הצרפתי, והם ונשותיהם מצטופפים בכרכרה, מוכנים לנסיעה ארוכה. בכרכרה נמצאת גם, למגינת לבם של הנוסעים הנכבדים, יצאנית שמנה טובת מזג. הסופר מלעיג על צביעותם באמצעות יחסם המשתנה חדשות לבקרים כלפי היצאנית, בהתאם לאינטרסים הרגעיים שלהם. כשקצין גרמני אינו מאפשר לחבורה להמשיך בדרכה, אלא אם כן היצאנית תסכים לשכב אתו, הסופר שם בפי אחת הנשים את המונולוג הבא: "לפי דעתי הקצין מתנהג בסדר גמור. יכול להיות שהדבר הזה נמנע ממנו כבר הרבה זמן, ונמצאות כאן שלוש נשים שהיה מן הסתם מעדיף עליה. אבל לא, הוא מסתפק בבחורה של כולם. יש לו כבוד לנשים הנשואות. אל תשכחו שהוא האדון. מספיק שהיה אומר 'אני רוצה', והיה יכול לקחת אותנו בכוח בעזרת החיילים שלו". כל הנפיחות והצביעות וההתנשאות וחוסר המודעות מקופלות במשפטים בודדים.

המלחמה נוכחת בכמה מן הסיפורים האחרים. ב"מדמואזל פיפי" הסופר מגנה את התנהלותם של הכובשים, המשחיתים ארמון להנאתם, ומלגלג על הנכבשים שכל התנגדותם מתמצית בהשתקת פעמוני הכנסיה. גם כאן מככבת זונה, ודווקא היא זו שאינה מבליגה על העלבונות שמטיחים הפרוסים בצרפתים. "שני רֵעים" הוא סיפור טרגי על גורלם של שני צרפתים בפריז הכבושה, שכל שביקשו היה לדוג כהרגלם לפני המלחמה, וסופם שנחשדו בריגול.

למרות חוט הטרגיות המשוך על מרבית הסיפורים, לא נעדר גם מקומו של הלצון. "החזיר הזה מורן" הוא סיפור משעשע על נסיונם של שני גברים להציל את חברם מורן ממאסר, אחרי שהוא, כבן כפר שנקלע לעיר הגדולה, נישק אשה זרה. ב"הבתול החסוד של גברת הוסון" מככב גבר צעיר, ביישן קיצוני, שזוכה באות כבוד ובסכום כסף נכבד בשל מידותיו הטובות, אך במהלך הסעודה לרגל הארוע מגלה את מנעמי המזון ובעיקר המשקה.

גם ליחסי זוגיות ניתן מקום נרחב בסיפורים. "האושר" הוא סיפור צנוע על אהבה צנועה, אהבתם של בת עשירים צרפתיה וחייל פשוט, שנמלטו כדי להנשא, והמירו את חיי העושר באושר של חיים משותפים בכפר נידח בקורסיקה. ב"מדמואזל פרל" גבר ואשה אינם מסוגלים לממש את אהבתם, או אפילו להודות בה בפני עצמם, בשל פערי מעמד.

לא אזכיר כאן את הסיפורים האחרים בשל קוצר היריעה. אוסיף רק שכל אחד ואחד מהם הוא הרבה יותר מן הגרעין הסיפורי שבלבו. הסיפור "אהבה", לדוגמא, מדגים זאת נפלא. הוא נפתח בהרהור על פשע של תשוקה, נמשך בתיאור החיבה של המספר לציד – "נולדתי מצויד בכל האינסטינקטים והחושים של האדם הקדמון, מרוסן בידי ההגיונות והרגשות של בן תרבות. אני להוט אחר הציד, אך החיה המדממת, הדם על הנוצות ועל כפות ידי, מצמיתים את לבי עד כדי עילפון" – עובר לתיאורי טבע יפיפיים שהם חלק בלתי נפרד מן העלילה ומאווירתה, מתאר לפרטיה יציאה לציד בשעת בוקר מוקדמת וקפואה, ומסתיים במה שלשמו נכתב הסיפור – המסירות עד מוות של ברווז לברווזה, מסירות טרגית שגרמה למספר לנטוש את האזור ולשוב לפריז. וכל אלה בסיפור קצר מהודק.

אסיים אפוא בחלק מתיאורי הטבע ב"אהבה":

"הביצה היא עולם ומלואו עלי אדמות, עולם שונה, ולו חיים משלו, תושבי קבע ואורחים מזדמנים, קולות, רעשים ומעל לכול — מסתורין. אין דבר מטריד יותר, עוכר שלווה יותר ולפעמים מפחיד יותר מהביצה. מדוע משוּך הפחד על אותם מישורים נמוכים מחופים מים? האם מקורו באוושת הקנים העמומה, ברשף הביצות המוזר, בדממה הכבדה העוטפת הכול בלילות רוגעים, או שמא בערפילים המשונים הנשרכים מעל הקנים כגלימות מוות? ואולי הפכפוך החרישי, כה דקיק וענוג, ולעתים אימתני יותר מתותחי האדם או מרעם השמים, הוא שמשרה על הביצה נופך של חלום, מטיל מורא, האוצר בתוכו סוד טמיר והרה גורל?

לא. משהו אחר עולה מן הביצה, סוד אחר, עמוק יותר, כבד משקל יותר, מרחף בערפילים הסמיכים, אולי חידת הבריאה עצמה! שהרי, האם לא במים העומדים, העכורים, בטחב הדחוס של האדמה הלחה תחת השמש היוקדת, זע, רטט ונפתח לאור היום זרע החיים הראשון?"

מומלץ מאוד.

Anthologie de Nouvelles – Guy de Maupassant

פן וידיעות אחרונות

2016 (1880 – 1890)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

כותרת משנה: זיכרון אישי קולקטיבי

נעמי קהתי ברונר, בת להורים שעלו מתימן, מספרת בספר זה, כפי שנכתב בכותרת המשנה, סיפור קולקטיבי ואישי. באמצעות הסיפור של משפחתה ושלה היא פורשת את ההיסטוריה בת מאות השנים של הקהילה היהודית בתימן, ואת חבלי ההגירה והקליטה בארץ.

לב הספר הוא, כאמור, הסיפור הפרטי של משפחת קהתי, אך מסתעפים ממנו פרקים היסטוריים, הפותחים באופן בו נוצרה הקהילה, ביחסיה עם הסביבה, במנהגיה הפנימיים, בהתפתחות התנועה הציונית בקרבה, עד העליה המסיבית לארץ אחרי הקמת המדינה. בחלקו השני של הספר, שמתרחש אחרי אותה עליה, ניתן ביטוי למה שהכותבת מכנה בפתיחה "עמדת ״האחרּות״ הנחותה שממנה באתי", לפצע המדמם של הילדים שנעלמו, להסתגלות לחברה בעלת ערכים שונים, כולל שינוי ביחסי הכוחות בתוך המשפחה, ולקושי להשתלב בשל פערים תרבותיים: "אפילו ב־1949 הפער בין חיי הוריי בתימן ובין החיים בארץ ישראל לא היה רק פער גיאוגרפי של אלפי קילומטרים, אלא גם פער של מאות שנים, הן מבחינת החידושים והן במנהגים".

"הסיפור הציוני האידיאלי, הסוחף, שהוזרק לנו במנות חינוכיות מדודות, לא הותיר מקום להיסטוריה של הוריי או לתרבויות המזרח בכלל […] צילה העצום של השואה דחק הצידה כל כאב אחר והוסיף עוד שכבה לפיצול בין מזרחים לאשכנזים, בין יוצאי אירופה ליוצאי צפון־אפריקה והמזרח. שום נרטיב אחר לא הצליח להתחרות בזוועות הנאצים". גם אם יש הפרזה בקביעה שלא נותר באותה תקופה מקום להיסטוריה של תרבויות המזרח, לימוד ההיסטוריה של יהדות אירופה אכן היה דומיננטי יותר. השלמתי פערי ידע עם השנים, אך עדיין אינני יודעת די, והספר מבחינה זו בהחלט תורם. הכותבת מספרת על ארועי פוגרום, על מעמד של יהודי חסות, על דחיקה לשכונות מובדלות, ועל היסורים הבלתי נסבלים של העולים בדרכם מתימן אל המטוסים שהביאו אותם לארץ. היא מספרת גם על הגורמים שהביאו למעמדם כ"חוטבי עצים ושואבי מים", שילוב של גזענות עם נתוני פתיחה קשים בכל המובנים.

ייאמר לזכותה של הכותבת שאינה מבקשת להשתלח בכוח ב"אליטה" של התקופה. יש טענות, כמובן, אפילו הרבה. דברים יכלו להתנהל טוב יותר, צודק יותר. אבל היו גם אילוצים, והיו כוונות לא בהכרח רעות (גם אם היום הן נראות לנו כאלה). וביסודו של דבר, היה כאן כור היתוך שרוב הזמן הצליח לחבר בין אנשים. כך, לדוגמא, היא מתארת את שכונת ילדותה: "הדר יוסף הייתה פסיפס של תרבויות, צבעי עור, שפות, מבטאים, מאכלים, מוזיקה, ריחות ולבוש. המוזיקה של אום כולתום, הזמרת המצרית המפורסמת, חייתה בשלום לצד בטהובן, כמו אוכל חריף לצד גפילטע פיש מתוק, אבל כולנו היינו יהודים שהחיו את רעיון הבית הלאומי לעם היהודי; כולנו היינו עולים חדשים שהשרישו שורשים באדמה הצחיחה, מאתאיסטים ועד דתיים. השכונה שלנו, שמנתה כ־3,000 תושבים, הרגישה מאוחדת בצורה יוצאת דופן".

"מתימן אל ציון" הוא ספר מעניין, עשיר במידע ומומלץ.

רסלינג

2026

שישה סיפורים מרכיבים את הספר. את למעלה ממחציתו מאכלס הסיפור "מאחוריי, מלפניי ומכל צדדיי", והוא גם הטוב שבהם.

הסיפור, שהוא ככל הנראה ביוגרפי (המספרת שמה כשם הסופרת, וסיפורים שכתבה מוזכרים בו), מתאר את יחסיה עם פסיכולוג שאליו פנתה כשהיתה בת עשרים וארבע. באותה תקופה, זמן קצר אחרי נישואיה, היתה מבולבלת, לא בטוחה שהיתה אמורה להתחתן, ואם כן – כנראה לא עם האיש שלו נישאה. חברה המליצה לה על פסיכולוג, ואמה הסכימה לממן את הטיפול בלי לשתף את הבעל. כדי שהפסיכולוג יכיר אותה היטב כמה שיותר מהר, החלה לכתוב לו מכתבים ארוכים ותכופים, שאותם היתה משלשלת אל תיבת הדואר שלו בין המפגשים. היא מצדה פיתחה בו תלות. הוא מצדו חצה קוים אדומים. תחילה במרומז, ואחר כך, כשנסע לשבתון בפינלנד, במכתבים שבהם סיפר על חייו. פעמוני אזהרה היו צריכים לצלצל בקול רם, אבל היא החלישה אותם, וכששב האיש לארץ חזרה להיות מטופלת שלו. סוג של. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן הקשר המעוות הזה.

האם הסיפור יועיל לקוראת כלשהי? מן הסתם לא, כי "לנו זה לא יקרה". כשאדם נמצא במצב של חולשה, כמֵה לתשומת לב וליד מושטת, ההעדפה היא לקבל את הטוב, גם אם הוא רע, ולדכא רעשי רקע. כך אצל אנשים צעירים חסרי בטחון בזוגיות שלהם שנתלים בפסיכולוג שמתברר כנוכל, כך אצל אנשים מבוגרים שסובלים מבדידות ונאחזים בנסיך ניגרי. מכל מקום, הסיפור אינו נמדד, כמובן, על פי התועלת שבו. הוא חושפני להביך, אבל כתוב היטב ועוצמתי, ובכך דיינו בהחלט. אם על הדרך יגרום לעירנות – מה טוב.

הסיפורים האחרים בספר פחות הרשימו אותי. לסופרת יש כושר ביטוי ועין לפרטים, אבל התוכן, למרות שהוא שזור מוות ומחלות ומכאובים, נותר ברובו סטרילי (למעט בסיפור "גוונים") ולפיכך נשכח.

שתים בית הוצאה לאור

2026

אסון ארע במשפחת פיינקריטר. ביום אביבי של אחרי פסח, יום תחילת זמן-קיץ בישיבה, חוזרת גילה, אם המשפחה, הביתה מעבודתה כמורה, ומוצאת מכתב מבנה בכורה מוטי. בסגנון שופע אהבה, הערכה ובקשת סליחה, הוא מודיע על החלטתו לעזוב את הבית, את הישיבה ואת הדת, ומבקש שלא ינסו ליצור אתו קשר. מתוך סערת רגשות גילה מחליטה לנסות להשיב את הבן האובד בטרם ייודע הדבר לאביו וישבור את לבו. מאוחר יותר ילמדו ההורים שהעזיבה של מוטי לא היתה מעשה ספונטני, אלא תוצאה של תהליך ממושך שהתרחש ממש מתחת לאפם בעוד הם מתמוגגים מן העילוי שצומח בביתם. מוטי התנער כליל מן הבית החרדי המחמיר, הותיר מאחוריו את התפילין שירש מסבו ("כי חשבתי שכדאי שהתפילין יהיו אצל מישהו שמתכוון להניח אותן"), הפך חילוני לכל דבר, והתגייס לצבא כעתודאי.

גילה וצבי הם זוג חרדי מושלם. צבי הוא בן-תורה, מלך הבית, על פיו יישק דבר. גילה היא עזר כנגדו, נושאת בכל עול העבודה והבית, ועושה זאת באהבה. על פי התפיסה שאליה חונכה, החלוקה הזו – הוא מקדיש את כל עיתותיו ללימוד, היא מוודאת שיוכל לעשות זאת – הופכת אותה לשותפה לתורתו. לעיניים חיצוניות אורח החיים הזה עשוי להיראות נצלני, לא שוויוני, מדכא. עבור בני הזוג הזה הדברים נראים אחרת, ושוררת ביניהם קרבת לבבות והערכה הדדית עמוקה. ענין של אמונה או של שטיפת מוח? של בחירה מודעת או של חינוך מסליל? יפרש כל אחד על פי תפיסתו.

ההחלטה של גילה להסתיר, ולו זמנית, את המכתב מצבי מבשרת את תחילת המפולת של המשפחה. חילוקי דעות צצים כבר מן הרגע הראשון. גילה, אם פגועה, פועלת מתוך רגש. היא רוצה לדעת מה קורה לילד, איפה הוא, איך הוא מרגיש. היא בטוחה שאם תצליח לדבר אתו הוא ישוב הביתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. צבי, אב פגוע וכועס, פועל מתוך דעת תורה. "זה המבט היהודי, גילה. להתפלל שהבן ימות זכאי לפני שהוא חוטא ולא ימות חייב אחרי שהוא חוטא חס וחלילה. אנחנו עכשיו צריכים לעשות שני דברים: ראשית, להחליט שמבחינתנו הוא מת. לא יעלה שמו ולא יבוא זכרו. שנית, אולי גם להתפלל שזה יקרה במציאות". את עמדתו זו ישמיע שוב ושוב. ריב גדול יפרוץ בינו ובין אחיו הבכור מנחם, שבנו בן השש מת מסרטן, כשישווה בין מות הילד לעזיבתו של מוטי: "חז"ל אמרו: גדול המחטיאוֹ יותר מן ההורגוֹ. גם אלף אלפי צעקות שלך ושל כל האבות השכּוּלים לא ימחקו אפילו אות אחת מדברי חז"ל. אני לא מודד למי כואב יותר, ואין לי יכולת למדוד, אבל עדיף לי שמוטי שלי ימות, וגם עדיף לו, מהמצב הנוכחי שלו, שהוא ימות. הבן שלך, יוסי, זיכרונו לברכה, ילד שעשועים, לא חוטא ולא מכעיס את בוראו, הוא יושב בגן־עדן, יושב ולומד עם מלאכים. הבן שלי מחטיא את בוראו ובפירוש נוח לו שלא נברא משנברא. אני אב שכּוּל. גילה אם שכּוּלה. במבט רוחני, האסון שלנו גדול יותר מהאסון שלכם, בהחלט".

לבם של ההורים אינו הדבר היחיד שנשבר בגלל בחירתו של הבן. בתוך מספר שעות בני-ברק כולה מדברת על האסון, והתוצאות אינן מאחרות לבוא. ילדי המשפחה חשופים להקנטות של חבריהם; סיכויי השידוך של הבן שכמעט הגיע לפרקו נפגעים קשות; מדלגים על גילה ועל צבי כשמגיע תורם לקידום בבית הספר ובישיבה; אף תלמידה אינה נרשמת לשיעורים הפרטיים של גילה, שהיו עד אז מאוד מבוקשים; הבת הבכורה מעזה להשמיע את שמו של מוטי ולערער על סמכותו של האב. השאלה "איפה טעינו" מייסרת. הפחד שמא ישוב המקרה ויישנה עם אחד מילדיהם האחרים ילווה אותם מעתה ואילך. ומה שגרוע מכל בעיני גילה – הריכוז העילאי של צבי בלימוד נפגם. ומה שגרוע מכל בעיני שניהם – האמון ביניהם נהרס ללא תקנה. כי גילה תמשיך לנסות ליצור קשר עם מוטי בלי לשתף את צבי, וצבי ימשיך לנסות להשיב את שלום הבית ואת שלמותו על כנם בלי לשתף את גילה. עימותים קולניים אינם מדרכם, אבל למרות האיפוק גם אצלם יתפרצו התסכולים והמכאובים בדרך זו או אחרת. לצבי, למרות הכאב העמוק, קל יותר: הוא נוקט בשכל על פני הרגש, ומקבל ללא סייג, ובלי לבקש לעצמו זכות בחירה, את דעת הפוסקים באשר לדרך הנכונה לנהוג. לכן הוא נודר לא לדבר עם בנו, "כדי שהגעגועים והרחמים הטבעיים שלי לא יתגברו על דעת תורה". לגילה קשה הרבה יותר. היא מתירה לעצמה לשקר ולהסתיר כדי למצוא מסילות ללבו של מוטי, ומייסרת את עצמה בצומות בגינו של כל שקר ובגינה של כל הסתרה מבעלה. בגלל חינוכה היא רוב הזמן מאמינה בצדקתו של צבי, אבל לבה דורש אחרת. והיא נקרעת. דווקא מוטי מבין טוב מכולם את הדילמה של אמו ובוחר עבורה: "עדיף לאמא שלי להיות מנותקת ממני ומחוברת לאבא שלי מאשר האפשרות ההפוכה".

דרכו של מי נכונה? של גילה המבקשת את בנה או של צבי המוחק אותו מחייו? הספר אולי אינו מספק תשובה חד-משמעית, אבל נוטה לכיוונו של צבי למרות השגיאות שגם הוא מבצע.

על רקע ההתרחשויות האלה, מוישה גוטמן – עיתונאי וסופר פורה שכותב בדרך כלל לציבור החרדי – מתאר לפרטי פרטים את החיים היומיומיים בציבור זה, יופיים וקשייהם, ופורש קשת רחבה של דמויות המרכיבות את הפסיפס הבני-ברקי, על אמונותיהן ומנהגיהן, מעלותיהן וחולשותיהן. לקורא החילוני, שאולי לא יבין על מה המהומה, הוא מיטיב להסביר את נקודת הראות החרדית. לא חייבים לקבל ולאמץ. להכיר תמיד רצוי, בוודאי על רקע השסע ההולך ומתרחב בארץ. ייאמר בהקשר זה לזכותו של גוטמן, שאין בספרו נימה של עשיית נפשות לדת, ואין התיחסות פוליטית לשאלת הגיוס. אני תוהה אם הוא בכלל כיוון לציבור החילוני כשהחל לכתוב את הספר. אולי כן, ונעשתה כאן בחירה חכמה לתאר ולא לטעון.

דמויותיו של גוטמן נוגעות ללב, משורטטות היטב, לשונו נאה מאוד, והעלילה, למרות ההסתיגות שלהלן, מעניינת. שני הגברים שבמשפחה, מנחם הבכור וצבי בן הזקונים, הם דברנים בלתי נלאים. צבי מפליג בסיפורי חכמים. מנחם שוזר, לצורך ושלא לצורך, אינספור דימויים מן העולם החרדי והחילוני גם יחד. כשמדובר בדמויות, הדברנות מתקבלת כחלק מאופיים. אבל כשהיא גולשת אל הספר כולו, היא מייגעת לעתים. הספר, שהוא בן שבע מאות שישים ושמונה עמודים, היה, לדעתי, יוצא נשכר מקיצורו.

לא תמיד אני נותנת את דעתי על שמות הספרים. הפעם הבחירה עוררה בי סקרנות. לאיזה מן הפסוקים כיוון הסופר? "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", בתקווה לחזרה בתשובה ולפיוס מלא בעקבותיה? "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", המכוון לאחריות האישית? "פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים", המרמז להיפוך שחל כאן כשההורים הם המשלמים את מחיר עוון הבן? אולי לכולם.

ספר מעניין, מקומם (תלוי בקוראים), נוגע ללב, כתוב בכשרון ומומלץ.

ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

2026

כותרת משנה: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו

"כ־2500 שורשים הורישה לנו העברית הקלסית. הם לא נולדו על שולחנם של מדקדקים מלומדים, אלא צמחו מתוך השפה הטבעית במשפחת הלשונות השמיות, בתהליך שעל תיאורו מתכתשים דורות של בלשנים. בעברית הישראלית נוספו לשורשים הקלסיים לפחות 1500 נוספים, ומהם יצאו לעולם פעלים חדשים, שמות עצם ותואר לעשרות אלפים. רבים מהשורשים זכו לתו תקן"

לשפה העברית, כמו לכל שפה, יש כללים ברורים, או בלשונו של רוביק רוזנטל, "הספרים משרטטים ארמון בנוי לתלפיות, ובו אולמות וחדרים, בניינים, זמנים, גזרות ומגדרים". אבל לצד השפה התקנית הזו, מעליה, וגם בחתירה מתחתיה, צומחת שפת הדיבור. יש בלשנים הרואים בה כלי הרס של השפה, ויש הרואים בה התפתחות טבעית, האופן שבו העברית צומחת ומתאימה את עצמה לצרכי היומיום והשעה.

רוזנטל סוקר בספר את ההשפעות החיצוניות על העברית, החל מן השפות העתיקות, דרך הגרמנית והרוסית והערבית ועוד, ועד האנגלית הדומיננטית מאוד כיום. הספר שזור אינספור מלים, שפעם היו זרות, אבל נטמעו בעברית והפכו לתקניות, לצד אינספור ביטויים שהם בעצם תרגום של ביטויים זרים, שגם מקורם, כמו מקור המלים הזרות, נשכח עם השנים, והם נחווים כאינטגרליים ומקוריים. הוא מתאר ומסביר שינויים שחלו באופן ההגיה (כמו בליעת אותיות), במבטא ("לא רק המבטא האשכנזי הובס בדרך למבטא המשותף, אלא גם המבטא הספרדי המקורי"), באופן בניית מלים חדשות (פעם משורש נבנו מילים, היום ממילים נוצרים שורשים), תוהה מי מחליט "מה נכון", מתאר תפיסות בלשניות ("הדילמה של הבלשן העברי בין ה"תיאורי", העוקב וחוקר את התפתחות השפה ללא שיפוט, לבין ה"נורמטיבי" — קובע הנורמות"), ועוסק בכלל ההיבטים של השפה המדוברת.

הנה נקודה מעניינת, אחת מיני רבות: "לכאורה מדובר בבליל השפעות מעורבבות, גבולות מטושטשים בין התקן, הנורמה ונוהגי הדיבור, ובקיצור: בלגן. אבל הבלגן הזה מאורגן בזכות היסוד היציב של העברית לדורותיה: הדקדוק, או תורת הצורות. בעוד השורשים מתרבים, הצורות שלתוכן נוצקים השורשים יציבות וכמעט שלא חל בהן שינוי, הלוא הן הבניין והמשקל". כלומר, גם אם נעשה שימוש במילים זרות, הן נוצקות לתוך מבנים קיימים. לדוגמא, רבים אומרים "לרפרש" כתחליף ל"לרענן", אבל אופן השימוש במילה הזרה נעשה באותה תבנית של המילה העברית: רִפרוש מול רִענון, מרופרש מול מרוענן.

ועוד אחת, על תפקידו של הסלנג: "סלנג נקבע על פי התפקיד החברתי של המילה, או של הביטוי. תפקידו לשבור את חומות הפורמליות, לשחרר את השפה מכבלי התקן הלשוני. דרישת התפקיד המובנית בתוכו היא שלא יינתן למילה או לביטוי הסלנג תו תקן. הסלנג הוא תת־תקני בהגדרה, מרצון, זה סוד חינו ולכן הוא גם תמיד יעצבן ותמיד יהיו לו אויבים מבית. אי אפשר איתו, אבל בהחלט אי אפשר בלעדיו".

השפה חיה, דינמית, משתנה, וטוב שכך. יחד עם זאת, צר לי על העילגות הפושטת ועל מה שאובד בדרך. השימוש בפעלים גנריים מדלל את העברית, וההיכרות עם השפה המקורית היפה הולכת ודועכת. הנה שני קטעים מן הספר שמתייחסים לכך:

"מקרה מיוחד הוא הפועל "רשם", הבולע בהדרגה פועל אחר, "כתב", בעיקר בכל הקשור ליצירה ספרותית או טקסט עיתונאי, כדוגמת אותו נער שכתב (או רשם) בבחינה בספרות: "דוסטוייבסקי רשם את החטא ועונשו." השימוש המתפשט ב"רשם" על פני "כתב" מטשטש היררכיות תרבותיות. אם רישום בתעודה או בפנקס מתלכד עם כתיבה מושקעת, השפה מאבדת ניואנס ונעשית ענייה יותר ושקופה פחות".

"לצד זה מוכרת תופעה מטרידה של היעלמות יסודות רבים במילון מן הידע הלשוני של דוברי העברית. מילים שאופיין ספרותי נותרו במילון אבל אינן בשימוש, וההיכרות איתן הולכת ופוחתת. ביניהן מילים רבות מן המקורות, בעיקר מן הספרות הפוסט־מקראית. באוצר מטבעות הלשון ערכים רבים, בעיקר בעלי אופי ספרותי, שכמעט אינם מוּכרים לקהלים חדשים. בכך משקף המילון הישראלי הפעיל את ההיכרות המתמעטת של דורות חדשים עם המקורות כמו גם עם הספרות החדשה".

רוביק רוזנטל מיטיב לכתוב עבור הקהל הרחב, להנגיש נושא בלשני-מדעי באופן נהיר ומושך. חלק מן המידע שבספר היה מוכר לי, חלקו חדש ומאיר עיניים, ושניהם גם יחד מרתקים.

מומלץ בהחלט.

כתר

2026

סדרת ספרי "הרפתקאות דוד אריה", שכתב ינץ לוי ואייר יניב שמעוני, ראתה אור בין השנים 2007 – 2014 וזכתה להצלחה בארץ וגם מחוץ לה. כעת, בכיכובם של אותם מאזינים ובראשם הילד צפריר, אח אמצעי לינון הבכור ולאילאיל הצעירה, תורה של דודה ריקה לספר על הרפתקאותיה. גם לספר זה נלווים איורים מקסימים, הפעם ממכחולו של אבי בלייר.

סיפוריה הדמיוניים של דודה ריקה מעוגנים במציאות הטכנולוגית של ימינו ושל העתיד, ומשלבים בחן רב ניחוח של אגדות עם מגע מודרני. כך, לדוגמא, כשדודה ריקה מספרת מדוע יש לה רגל מעץ, מופיעה בסיפור שדה מתוך מנורה חשמלית פגומה, כשהיא לבושה בחליפה יצוגית, ומדגימה את כל מה שטוב, ובעיקר את כל מה שרע, בשירות לקוחות המלווה באותיות קטנות שאיש אינו קורא. עוד בספר אם שהשתמשה בשירותי מיזעור כדי להכנס לאוזנו של בנה ולהנחות אותו, משחק וידאו שיצא מן המחשב אל המציאות, והחלפת החיים האמיתיים של בני האדם בתוכן השמור בענן.

אפשר לקרוא את הסיפורים בכמה רבדים, החל מהרפתקה דמיונית גרידא, וכלה באמירות מעניינות על חינוך, על חמדנות, על עדריות, על משמעות ועוד. תלוי בגילו של הקורא. השילוב המוצלח הזה של הפשטנות הפונה לגיל הרך עם ההומור הסאטירי הפונה למבוגרים, עושה את הספר מתאים ומהנה לכל גיל.

מכיוון שסיפורי הדוד אריה פורסמו אחרי שכבר הפסקתי לקרוא ולהקריא ספרים לילדים, לא הזדמן לי לקרוא אותם. דודה ריקה בהחלט עוררה בי חשק להכיר את הדוד שקדם לה.

מצחיק, שופע דמיון, ומומלץ בהחלט

כנרת זמורה

2026

גבר מבוגר, בשנות השמונים לחייו, מגיע לעיר גולדן שבדרום ארצות הברית. בבית קפה מקומי הוא מופתע לזכות בכוס קפה משובח, אך את עיקר תשומת לבו מושכים עשרות ציורי הדיוקן התלויים על הקירות. בעל בית הקפה מספר לו שאלה הם דיוקנאות של תושבי העיר שצוירו על ידי אמן מקומי. האיש, שמציג את עצמו כתיאו, ללא שם משפחה, פוצח במבצע מטעם עצמו. הוא רוכש את הציורים אחד אחד, כותב מכתבים מהודרים בכתב יד למצוירים, ומציע להם לבוא להפגש אתו על ספסל בכיכר כדי לקבל את דיוקנם. ארבעים ושלושה ציורים הוא מחלק במהלך השנה שבה הוא שוהה בגולדן. המקבלים הופכים לחלק מחייו.

למה הוא עושה זאת? בעיניהם של המצוירים הוא רואה עצב, שאותו הוא רוצה לפזר. כשהוא מעמיד אדם מול דיוקנו, וגורם לו להתבונן בעצמו באמת, הוא מבקש לשכנע אותו, או אותה, שיש בו כוח, יש בו יותר מן הנראה לעין, יש בו קדושה. מאחורי הקלעים, ולעתים בגלוי, הוא ממשיך לסייע למקבלי התמונות לגייס כוחות נפשיים, להגשים את חלומותיהם. בפרקים החותמים את הספר מתברר שהיה לו מניע נוסף לבחור דווקא בגולדן. פה ושם הסופר זורע חשדות לגבי איזושהי תכנית סמויה של תיאו, והקורא הסביר אולי מצפה לגילוי שערורייתי שיסעיר את העיר, משהו שיוכיח שהזקן החביב ומאיר הפנים הוא מפלצת במסווה. אבל לא, "תיאו של גולדן" הוא סיפור של אהבה ושל אמונה. תושבי מרכז העיר גולדן התרגלו אליו וקיבלו אותו – "ההסכמה שבשתיקה בשכונה היתה כי הוא יישפט על פי מעשיו, על פי מה שיוכלו לראות במו עיניהם. וכעבור זמן לא רב, על פי אותם קני מידה – התנהגות, דיבור, נדיבות – מי שהכירו אותו השתכנעו כי אין זה משנה מי הוא, על תיאו אפשר לסמוך". לקוראים ניתנת במהלך העלילה הצצה אל פרקים מעברו, שעשויים להסביר חלקית את מעשיו, עד, כאמור, לגילויים שמגיעים בסיום ומספקים הסבר נוסף.

תיאו הוא אלוף ההתחמקויות ממתן תשובות לשאלות ומדיבור על עצמו. לעומת זאת, הוא מצטיין בדיבוב אנשים אחרים. וכך, הספר הוא אוסף של סיפורי חיים של דמויות ססגוניות: חייל משוחרר ממלחמת ויטנאם, שעדיין מזועזע ממה שחווה שם; חסרת בית תמהונית, אך מלומדת וכשרונית; שרת שחייו סובבים סביב בתו שנפצעה בתאונה, אבל מצליח לחוש גם את סבלם של אחרים; צעיר המתפרנס מנגינה ברחוב; רואת חשבון ששונאת את עיסוקה; מזכירה נוקדנית של עורך דין שהתגייסה, תחילה בעל כורחה ואז בהתלהבות, לסייע לתיאו; ועוד. איש מהם אינו חד-מימדי, וכולם מוקסמים מתיאו, רואים בו משהו מופתי שהם מבקשים לחקות, או לפחות לשאוב ממנו אומץ.

מצד אחד, יש משהו מחמם לב בספר. יש בו אופטימיות שאינה מתעלמת מן הרוע ומן האכזריות בעולם, אך מבקשת לבחור בטוב. יש בו אמירות משמעותיות על אומץ, על בחירה, על רֵעות. מצד שני, יש בו נימה של הטפה, כמעט דתית, שאינה נעימה. מצד אחד, יש בו דמויות משכנעות הנכנסות אל הלב. מצד שני, דווקא דמותו של תיאו מוצלחת פחות. מצד אחד, יש בו קטעים תיאוריים יפיפיים. מצד שני, יש פרקים שזקוקים מאוד לקיצור.

בשל הסיפורים הנפרדים והנוגעים ללב של הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה, ובשל הכתיבה הנינוחה, בתרגומה היפה של כרמית גיא, שהיתה נעימה לי בחלקה הגדול, אמליץ עליו למרות ההסתיגויות.

בשוליים: אהבתי את הבחירה בשמה של חנות הספרים המככבת העלילה, "ורביבור", המוסברת כך: "הֶרביבורים אוכלים כרוב ניצנים, קַרניבורים אוכלים ציפורים, קאשיבורים אוכלים דולרים, וורביבורים אוכלים מילים"

Theo of Golden – Allen Levy

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

לבינה המלאכותית צפויה להיות השפעה ניכרת על הרפואה, כמו על עיסוקים רבים אחרים. ד"ר אירית צ'ודנר, שעוסקת במחקר וביעוץ בתחומים של הטמעת טכנולוגיות, רפואה מרחוק, בריאות דיגיטלית ועוד, מתמקדת בספר זה ברפואה ראשונית* "כמקרה בוחן מרכזי להבנת המהפכה שהבינה המלאכותית עתידה לחולל במקצועות הרפואה".

מחציתו הראשונה של הספר עוסקת בהיסטוריה של מערכת הרפואה בישראל, ובתהליך שהוביל למעבר מ"רופא הכפר", זה שמכיר היכרות אינטימית את מטופליו, לרופא שהוא חלק ממנגנון גדול ושנתון ללחצים המונעים ממנו לפתח את אותם קשרים ישנים. בין השאר מתייחסת החוקרת לכניסתה של הטכנולוגיה אל הרפואה הראשונית, כשמצד אחד היא מקלה על מעקב מיטבי אחר ההיסטוריה הרפואית של כל מטופל, ומצד שני משעבדת את הרופאים לתיעוד ולביורוקרטיה. "רופא משפחה מתמודד עם כ־40 אינטראקציות פרונטליות עם מטופלים, מעל 20 אינטראקציות באמצעות פניות מקוונות כתובות במיילים ובאפליקציות שונות, וכ־9 שיחות טלפון ביום עבודה אחד". כשמוסיפים לכך את העובדה שמחצית ויותר מזמן האינטראקציה הפרונטלית מוקדשת לקריאה מן המסך או לכתיבת סיכום המפגש, לא ייפלא שהרופאים מתוסכלים ושהמטופלים מאבדים אמון.

הבינה המלאכותית, כך מאמינה ד"ר צ'ודנר, דווקא מספקת הזדמנות לשקם את חווית "רופא הכפר" בגרסה עכשווית, בין השאר בגלל שהיא יכולה לשחרר את הרופא מתפקיד ה"פקיד", יכולה לסייע במידה משמעותית עד מאוד בתהליך האבחון, וכתוצאה מכך לאפשר לרופא להתמקד בטיפול הוליסטי הנובע מהיכרות מקיפה ועמוקה עם המטופל, עם סביבתו ועם צרכיו.

"לא רק שרופא המשפחה של העתיד לא יהיה פחות חשוב, אלא שהוא יהיה קריטי למערכת, מועצם ומבוסס בתוכה. במקום להיות מנהל מידע, הוא יהיה מנתח מצבים מורכבים. במקום להיות ממלא טפסים, הוא יהיה בונה קשרים. במקום להיות חותמת גומי למומחים, הוא יהיה המנהיג הקליני שמתאם בין כל הטכנולוגיות ותחומי המומחיות ויוודא שהם משרתים את צרכיו הייחודיים של האדם".

כמי שנמצאת מן הצד המטופל ולא מן הצד המטפל, ההיבט הזה של האינטראקציה בין שני הצדדים מן הסתם עניין אותי ביותר. אבל הספר מיועד לרופאים, והוא דן לפיכך בהיבטים נוספים, ומעניינים, של עבודת הרופא הראשוני בתוך המנגנונים הגדולים ומחוצה להם. לא אכנס אליהם כאן. אזכיר רק את קריאתה של הכותבת אל הרופאים להיות מעורבים בכל ההתפתחויות הטכנולוגיות כדי לוודא שהן תואמות את מה שהם באמת צריכים, וכדי לעצב מחדש את תפקידם שלהם.

בשולי הדברים, בפרק האחרון הכותבת מייחסת מספר תכונות לדור Z, במטרה להדגים לרופאים לאיזה קהל יעד הם אמורים להתאים. לא אהבתי את ההכללות. חלקן, לדעתי, תלושות מן המציאות.

לא בשולי הדברים, עושה רושם שאף אחד לא טרח לערוך הגהה לספר. כמות החזרות המיותרות, וכמות שגיאות התחביר והכתיב, כולל שגיאה בוטה במונח רפואי, בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה מכבדת את הנושא, את הכותבת ואת ההוצאה.

* רפואה ראשונית היא מונח רחב המתייחס לשירותי הבריאות הניתנים בקו הראשון של מערכת הבריאות. זהו המגע הראשוני של המטופל עם מערכת הבריאות, במרפאות שונות בקהילה (ולא בבתי חולים), הכולל שירותים כגון מניעה, אבחון ראשוני, טיפול במחלות נפוצות וניהול מחלות כרוניות. רפואת המשפחה היא התמחות ספציפית בתוך הרפואה הראשונית. רופאי משפחה מומחים מספקים טיפול כוללני ומתמשך למטופלים מכל הגילים, תוך התחשבות בהקשר המשפחתי והקהילתי. רפואה כללית מתייחסת לרופאים שעובדים ברפואה ראשונית ללא התמחות ספציפית ברפואת המשפחה

רסלינג

2026