סקירות ספרים

כותרת משנה: משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני הישוב

"הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא ליאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה יהודים לא יהיו קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יְבַכּוּ את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו".

שלושים ושבעה איש ואשה נמנו עם הקבוצה שכונתה "צנחני הישוב", יהודים תושבי ארץ ישראל שאומנו על ידי הצבא הבריטי במטרה להצניחם מעבר לקווי האויב למטרות מודיעין וסיוע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית. למעשה היתה שליחותם כפולה, שכן מטרתם, כפי שהוגדרה על ידי ראשי הישוב, היתה ליצור קשר עם ניצולים ולהכין אותם למה שקיוו שתהיה עליה המונית ארצה. הצנחנים, שהתנדבו למשימה, קיוו מן הסתם למצוא את בני משפחותיהם שהקשר איתם היה מנותק מזה כחמש שנים.

"הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם", כהגדרתו של מתי פרידמן, גרם לו לצאת למסע בעקבות הצנחנים, מסע פיזי במקומות בהם עברו, ומסע עיוני בארכיונים ובמקורות מידע אחרים. כמה מן הצנחנים, כמו חביבה רייק, יצרו קשר עם ניצולים וסייעו להם. אחרים, כמו חיים חרמש, הצטרפו לפרטיזנים. שנים-עשר מתוכם נלכדו, ושבעה הוצאו להורג. אחדים מהם, כמו יואל פלגי, כתבו מאוחר יותר על פעילותם. כן, הם לא שינו את פני המלחמה, ושליחותם התרחשה בשלב שבו ההשמדה כבר כמעט הושלמה, אבל המיתוס באשר לגבורתם שריר וקיים. בצדק, כפי שנראה לי מובן מאליו, וכפי שפרידמן מנסח בקטע שצוטט בפתיחה.

חנה סנש הפכה במידה רבה לדמות המייצגת את צנחני הישוב כולם. ההסבר, לפי פרידמן, הוא בכוחן של מילותיה להביע את רוחה של הקבוצה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", השורה הפותחת וסוגרת את השיר שכתבה על אדמת יוגוסלביה במאי 1944 חודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה, מתמצתת את המטרה – להצית להבות גם במחיר כליון עצמי. התגובה לאסון לא יכולה להיות שיתוק וחדלון אלא פעולה. הפעולה עצמה, גם אם לא תניב תוצאות, תניע אחרים לפעול. זה מה שעשו הצנחנים, זה המיתוס שיצרו, וחנה היטיבה לתת לו מלים.

הספר מתרכז בארבע דמויות: חיים חרמש, חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סרני, ומזכיר כמה מן הצנחנים שהיו איתם באותן משימות – רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, ראובן דפני. מתי פרידמן משלב בין החוויה האישית שלו כשיצא בעקבותיהם, לתיעוד המבוסס על מסמכים, לשמץ רכילות (ללא שיפוטיות) ופרטים ביוגרפיים שוליים ההופכים מיתוסים לאנשים בשר ודם, והתוצאה מעניינת, נוגעת ללב ומעוררת השראה. אפשר להתווכח עם המסקנה שבפתיחה – "הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים" (ובכלל נדמה שזוהי חוויה קבועה שלי במפגש עם ספריו של פרידמן – הנאה ועניין לצד אי הסכמה ברמה כזו או אחרת לגבי המסקנות) – אבל הספר אינו בא לערער בכוח את המיתוס אלא להסביר אותו, והוא שופע ידע וכתוב היטב.

שם הספר בנוסח העברי לקוח מתוך אחד מן השירים הראשונים שחנה סנש כתבה בעברית:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

בהחלט מומלץ.

Out of the Sky – Matti Friedman

דביר

2026

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כשלבה של טקאקו נשבר, אחרי שמתברר לה שהידאקי, עמית לעבודה שחשבה שהוא בן זוגה, רק השתעשע איתה ובעצם תכנן חיים משותפים עם מישהי אחרת, היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד באותו מקום. היא מתפטרת, ומבלה את ימיה בשינה בדירתה. מי ששולף אותה משם הוא דודה סאטורו, שאותו היא זוכרת כתמהוני משהו. הוא מציע לה לבוא לעזור לו לנהל את חנות הספרים שלו, תמורת מגורים בחדר מעל החנות. בהעדר הכנסה אין לה ממש ברירה אלא להיענות.

חנות הספרים של הדוד, שאותה ייסד סבא-רבא של טקאקו, מצויה בלבו של אזור שהוא חלומו של כל אוהב ספרים, אזור גדוש חנויות ספרים יד שניה, כל אחת מתמחה בתחום אחר. טקאקו, שאינה קוראת נלהבת, או קוראת בכלל, נותנת לבה תחילה לריח המעופש של החנות ולערימות הספרים הגודשים את החדר שיועד לה. בהדרגה, כשהיא משתלבת בשגרת המקום, היא מתוודעת גם לחדוות הקריאה.

אבל הספר, למרות שמו ולמרות האזכורים הרבים של ספרות יפנית המשובצים בשיחותיהן של הדמויות, אינו אודות ספרות ואודות כוחה המרפא. למען האמת, העלילה יכלה להיות ממוקמת בחנות פרחים, ושום דבר משמעותי לא היה משתנה בה. כי לב הסיפור הוא זה: "בסופו של דבר, לא משנה אם מחוברים בקשר דם או מבלים שנים באותה כיתה או באותו מקום עבודה – אם לא מתַקשרים פנים אל פנים, לא באמת מכירים מישהו".

טקאקו מעולם לא אמרה להידאקי מה היא מרגישה. מומוקו, אשתו של סאטורו שעזבה אותו חמש שנים קודם לכן, מעולם לא אמרה לו מה מעיק עליה. קשר שנרקם בין טקאקו לאחד הלקוחות מתנהל בשיחות סתמיות למדי. טקאנו, עובד בבית הקפה החביב על טקאקו, אינו מסוגל לומר לטומו, עובדת אחרת באותו מקום, כיצד הוא חש כלפיה. כשכל אחד מהם מצליח להביא עצמו, בדרך זו או אחרת, לומר לאחרים את אשר על לבו, החיים נעשים פשוטים יותר, גלויים יותר ופחות מסובכים בהסתרות.

"ימים בחנות הספרים של מוריסאקי" הוא ספר חביב לקריאה קלה. קצת שטחי, למען האמת, ולטעמי יותר מדי מאכיל בכפית. קראתי אודותיו ביקורות לכאן ולכאן, ומכיוון שהיה רב מכר עטור פרסים ביפן אני נוטה להניח שחובבי ספרות יפנית יאהבו אותו. אני אבחר בהמלצה מסויגת.

Days at the Morisaki Bookshop – Satoshi Yagisawa

森崎書店の日々 – 八木沢 里志

כנרת זמורה

2026 (2023, 2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מחזאי. אהליאב הלוי נמשך מאז ילדותו לחלום הקמת בית המקדש, ובעיקר נמשכה נפשו אל מלאכת הקורבנות של הכוהנים ואל שירת הלוויים. אהליאב עובד כמורה, מנהל חיים שקטים עם אשתו שפרה ועם שני בניו, אבל חזון המקדש אינו מרפה ממנו. בעקבות אחד מחלומות הלילה הפוקדים אותו הוא מבין כי "לכך קראה לו המקהלה שבחלום – לכתוב ולבצע שיר על בית המקדש, והשיר יקרב את העם אל חזון הקורבנות והשלום!". תחילה הוא מבקש לכתוב שיר שיביע את רחשי לבו וימשוך את הבריות להיות שותפים לחלומותיו, אחר-כך הוא מרחיב את רעיונו לשרשרת שירים, עד שמתגבשת התכנית לכתוב מחזמר. זה יהיה סיפורו של איש מן הכוהנים, או הלוויים, שיצטרך לבחור בין מלאכת הקודש לאהבתו לאשה נוכריה.

הסיפור יעבור גלגולים רבים, ידים רבות תנסינה לבחוש בו ולהציע רעיונות ("שלשום פנה אליו שאול, המורה לספורט, והציע לו להוסיף למחזה סצנת היאבקות בסגנון יהודי־בנימיני; ציפי, המורה להוראה מתקנת, אמרה לו בשבוע שעבר שלדעתה חשוב מאוד להתייחס לקשיים שיש לחלק מהכוהנים הצעירים בלימוד הלכות טהרה; וניצה, דווקא היא, הרהרה בקול אם כדאי להוסיף למחזה התייחסות למצוקתם של כוהנים רגישים לגלוטן"), הוא ייתקל בקשיים פיננסיים ואמנותיים, אבל אהליאב לא יפסיק להאמין בו. רוב הזמן.

אהליאב חובר אל יוני גבירץ, דתל"ש שהפך למפיק, לא מצליח במיוחד, שניסה להפיק "סדרת סרטי טלוויזיה על ההיסטוריה האלטרנטיבית של ישראל מנקודת מבט 'יהודית ולאומית'", וזכה לביקורת לגלגנית בנוסח "לאומנות פרימיטיבית". יוני מזהה את הפוטנציאל ברעיונו של אהליאב, ולמרות פערים רבים בתפיסות כיצד יש לממש את הרעיון, הם פועלים בשותפות. רוב הזמן.

לצדו של אהליאב ניצבת שפרה, האשה והחברה שכל אחד צריך. שפרה, אשה מעשית מאוד, פילסה לעצמה דרך משלה בעולם שבו גדלה, והיא יודעת להעריך את דבקותו של אהליאב התמים בתשוקתו ולתמוך בו. "לכל אדם יש את הדרך שלו בחיים, וזה נכון גם לעבודת ה', או לרוחניות כמו שאתה קורא לזה. אז יש כאלה שמה שמחבר אותם לה' זה תפילה אישית ויש כאלה שמעדיפים מניין, ויש כאלה, ואולי הם אפילו הרוב, שצריכים טקסים ומוזיקה ויופי. ולעניות דעתי, זו דרך לא פחות טובה", היא אומרת.

הספר שופע דמויות משנה משורטטות היטב. מכיוון שסגנונו של הספר סאטירי ברובו, אפיוני הדמויות נוטים להגזמה קלה, אבל העיקריות שבהן נמלטות ממלכודת הסטראוטיפיות שקל ליפול לתוכה כשבוחרים בסגנון זה, והן מורכבות ואמינות.

למרות שיש בספר ביקורת על חלק מרעיונותיהן של הדמויות ועל התנהלותן (ובהרחבה על ה"מגזר"), התחושה שלי היא שהספר נכתב באהבה. לא רק כלפי אהליאב ושפרה, אלא כלפי רוב הדמויות המשמעותיות, טועות או לא. והאהבה הזו מדבקת, אולי משום שהסיפור כולו עטוף בחיוך, וה"טריקים" שבו כובשי לב. הנה כמה מהם.

הסיפור מופקד בידיו של מספר יודע כל, ששובר את הקיר בין המספר לקורא, ואף מתעמת עם יוני, שמתפרץ לדבריו כל אימת שהאופן בו הוא מתואר אינו נושא חן בעיניו (מה שגורם למספר באחת הפעמים להעלים בתוך הערת שוליים את דעתו על מעשה של יוני, כדי שזה האחרון לא ישים לב).

הערות השוליים הן חלק חינני ובלתי נפרד מן העלילה. לעתים הן פשוט מראי מקום של ציטוטים ששולבו בה, אבל ברוב המקרים הן משמשות להביע, קצת בחשאי, את דעתו של המספר, או להוסיף פרט שאולי יפגום בזרימה אם ישולב במישרין בעלילה. כך, לדוגמא, כשנזכר מלאכי, הנביא האחרון, הערת השוליים מוסיפה בלקוניות "בינתים", ובהערת שוליים למשפט "מחא כף אל גב כף, כמנהג יהודים יראי שמיים הנזהרים מלנגן בשבת קודש" הוא מציין בסוגריים "(אבל לעשות "ביטבוקס", שהוא באמצעות הפה, מותר)".

השירים שאהליאב כותב עבור המחזמר נשענים במידה רבה על שירים ישראלים ידועים. הנה דוגמא: "כל אשר עושים יהודים, אעשה ואוסיף ואחמירה, שבת, כשרות ונידה, כמובן, גם הפרשת ח־לה". על השראה זו מעיר המספר כי "נכון, הם עשויים להזכיר שירים אחרים, מוכרים יותר. אבל לא עצלנות היא הסיבה לכך, וגם לא עצתו של יוני, ככל שהבין אותה. נהוג בקרב אנשינו, המכונים ציונות דתית או כיפות סרוגות או פשוט "המגזר", מהחרד"לים שבהר ועד הליברלים שבבקעה (איזו בקעה? נו, באמת), לשאול לחנים מוכרים. כך מנהגנו מימים ימימה".

אגב, לא רק שיריו של אהליאב חוטאים בזה. הנה משפט מתוך העלילה עצמה: "אוי יהודים, אני עייף, אמר ראש ישיבה, אני רעב, אמר ראש ישיבה, אני צמא, אמר ראש ישיבה. ניגשו למזנון ואכלו בורקס ושתו מיץ אשכוליות (וראש ישיבה הוסיף צ'ייסר ערק)".

חובבי שירים ישראלים ייהנו, אם כך, משפע האזכורים. אבל יותר מאזכורי שירים הספר שופע ציטוטים מן המקורות, מן התנ"ך ומדברי חכמים. אני מניחה שחוסר היכרות אתם לא יפגע בהנאתו של מי שאינו מצוי בהם, אבל מי שדובר את ה"שפה", ומונחים כמו שוב"בים ובני"ש אינם זרים לו, עשוי ליהנות מרובד נוסף ומשמעותי.

הערת שוליים משלי: אהבתי מאוד את העקיצה כלפי האקדמיה ללשון (אני מניחה שהסופר התכוון לעקוץ) בשל ה-י' העודפות שהיא מחבבת משום מה: "בנוגע לאנרגיה, או אנרגייה כפי שמורה לנו האקדמיה, זו אכן לא חסרה לצביודה" (=צבי יהודה).

"מחזמר" הוא ספר כיפי. ממש. הוא עוקב אחר העבודה על המחזמר, מתלווה להתלבטויותיו האמנותיות והמוסריות של אהליאב, מתאר את חיי היומיום ב"מגזר", את היחסים בין בני הזוג, בין מורים לתלמידים, בין בני משפחה ובין דתיים ודתל"שים, מציע ידע מעמיק בנושאים שעליהם הוא מספר, ומשלב ביקורת עם חיבה. ספרו הקודם של מוטי פוגל, "לא ממואר", הציע הגות. זו אינה נעדרת גם כאן, אך פה היא עטופה בסיפור, ומוגשת בסגנון מקורי, בהומור משעשע ובחינניות מרובה.

תענוג אמיתי.

אפרסמון

2026

"ולדימיר" מסופר על ידי מספרת עלומת שם, בת חמישים ושמונה, מרצה לספרות אנגלית. היא נשואה לג'ון, ראש החוג לספרות באותו קולג', אם לסידני, שכבר עזבה את הבית וחיה עם בת זוג. בעבר כתבה שני ספרים, הראשון הצליח יותר מהשני, ומאז היא מתקשה למצוא את קולה הספרותי. חייה עם ג'ון אינם מאושרים ואינם אומללים. למעשה, הם יותר בגדר שותפים לדירה מאשר זוג נשוי, ובידיעתה ובהסכמתה הוא מנהל רומנים מזדמנים מן הצד. היא עצמה ניהלה בעבר רומן מחוץ לנישואים, וכעת היא מפנטזת על ולדימיר, מרצה חדש בחוג, צעיר ממנה בקרוב לעשרים שנה, ופער זה מעורר בה ביתר שאת מודעות לחיצוניותה.

החיים יכלו להמשך כך ללא סערות מיוחדות, אלמלא צץ לפתע מכתב תלונה נגד ג'ון בגין קשרים מיניים ורומנטיים עם סטודנטיות. מדובר במקרים שארעו לפני שנים, בטרם מערכות יחסים בין אנשי סגל לסטודנטים נאסרו במפורש. "בשנים שלפני כן קראנו לפרשיות האלה יחסים בהסכמה, כי הן אכן היו בהסכמה, וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין ככל שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה".

לא רק ג'ון מוזמן למשפט שדה בדמות ועדת משמעת שמסקנותיה נקבעו מראש. "שאלה נזרקת לחלל האוויר — "בחיי, לא נראה לכם עקום שאשתו עדיין מלמדת?" — והולכת ומתעצמת לקריאה מלוכדת, להחלטה משותפת שהנוכחות שלי פוגענית, מטילה פחד, מזכירה אנשים רעים ואירועים רעים שקרו להם או למכרים שלהם". המספרת, שבחנה עם בעלה את האפשרות לקיים זוגיות בסגנון משלהם, מצאה עצמה נדחקת שלא בטובתה לתפקיד האישה הנבגדת מצד אחד, ולתפקיד ה"מאפשרת" מצד שני.

המספרת מתארת את ההתפתחות הביזארית של המשיכה שהיא חשה כלפי ולדימיר, את המשבר שעוברת סינדי שבגדה בבת זוגה וננטשה, ואת התחבטויותיו של ג'ון ששוקל להתפטר ובכך לשים סוף לפרשה. אבל כל העלילות האלה הן, כך נראה, רקע להבעת עמדותיה – שנחשבות בימינו פרובוקטיביות. חשבתי תוך כדי קריאה על ספריו של דאגלס מאריי "שגעון ההמון" ו"הקרב על המערב", וחשבתי שלמרות הדכדוך שעולה מהם יש מקום גם לאופטימיות שלו. יש גם חשיבה עצמאית וקולות לא קיצוניים. לא חייבים להסכים עם צד זה או אחר, אבל כדאי להקשיב. הנה כמה מההצהרות שהיא משחררת:

"צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה. לנוכח הנטייה הכללית והבעייתית מאוד לצדד בדרישה הפופוליסטית למוסריות באמנות, ההתחסדות הפוסט־הוקית הזאת נראית לי פוגענית, כאישה כמותן. מדכא אותי שהן חשו אשמות בנוגע למפגשים האלה עם בעלי, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהוא ניצל אותן".

"כולנו תוהים לקראת מה אנחנו מכינים את הסטודנטים האלה כשאנחנו נוהגים בהם בזהירות כזאת, כאילו כל העולם ינהג בהם כך גם בהמשך".

"הבנתי את חוסר הנכונות של סיד ושל כל בני דורה לקבל את התירוץ ש"זאת היתה תקופה אחרת". תירוץ מסוג כזה, שמוביל לניוון תרבותי ומנציח שנאת נשים וגזענות, הוא תירוץ כוללני ולא מעניין. גבר מסוגל לעורר בי תחושה רעה יותר מכל דבר שאישה עשויה להגיד לי. מסוגל לעורר בי תיעוב עצמי וחוסר ביטחון עמוק בנשיות האווילית שלי ובכעס הפתטי שלי, להבהיר לי שבשום אופן לא אוכל להתמודד עם הכוח האמיתי שהוא מחזיק בידיו".

"אז כן, הוא היה בעמדת כוח, אבל זאת הסיבה שההרפתקה הזאת מצאה חן בעיניהן, אני מניחה. כשאדם במעמדו מעניק להן אישור שהן ראויות, מה יותר מחרמן מזה? את צריכה להבין – אם כי אני לא אומרת שזה בסדר – שכולנו עדיין חשבנו בכיוון של שחרור מיני. לשחרר את הנשים מהתחושה שכל גילוי מיניות מצדן מעיד שהן לא רציניות או לא טובות, או שישפטו אותן על זה. סקס לא נתפס בעינינו כטראומה".

אפרופו קשר בין ספרים, ב"ההרגלים הנסתרים של הגאונים" שקראתי לאחרונה, קרייג רייט מזהיר מפני "בועת העילוי", כלומר מהתמקדות נלהבת מדי בכשרון של ילד פלא שפוגעת בו בבגרותו. המספרת מתייחסת לאותו נושא כשהיא מהרהרת בילדותה של סידני: "אמנם סידני היתה הצלחה מסחררת לכל הדעות, ובכל זאת חבל לי שהקדשתי תשומת לב רבה כל כך לפיקחותה והוקרתי כל כך את דברנותה והצטיינותה בלימודים. היא סבלה מנטל החריגות שלה, אין לי ספק בכך. שוב ושוב נאלצה לעמוד בציפיות שעוררה היכולת הגלומה בה".

נהניתי מסגנונו התוסס של הספר ומן התרגום שמשרת אותו נאמנה, מן הכנות החושפנית של המספרת שאינה מנסה ליפות את עצמה, מן הפרובוקטיביות המעוררת, ואפילו מן הסוף השנוי במחלוקת. ככה זה בחיים, לא כל סערה מסתיימת במהפך.

Vladimir – Julia May Jonas

פן וידיעות ספרים

2022 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

דפנה מותשת. אחרי המתנה ארוכה נולד בנה הראשון שי. השגרה החדשה של התעוררויות תכופות בלילות, האכלות וכביסות וטיולים בימים, דאגה מתמדת לרווחתו והיענות לכל צרכיו בכל שעה, שוחקת אותה. היא אוהבת את הילד, אבל היא מתגעגעת לשגרה נטולת אחריות שכזו, ובעיקר יש בה עייפות אינסופית.

"היא חייבת להיות אמא במאה אחוז. לא בשמונים ולא בתשעים אחוז. לא אמא מניחה את הדעת. אמא מצוינת. ואמא מצוינת מטפלת בתינוק שלה כל הזמן ולא בורחת למיני הרפתקאות, גם אם קשה לה, גם אם היא סובלת. הרי אפילו במשפחתון היא לא מפקידה את שי. כזאת היא אמא של מאה אחוז בעיני דפנה. אלא שיותר מדי פעמים, כמו ברגע זה ממש, היא מרגישה כמו אסירת עולם".

בעבר החלה דפנה לכתוב תזה אודות הנשים היהודיות שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט, אך זנחה אותה. כעת, כשהיא משתוקקת לעיסוק שאינו סובב סביב שי, וכשהיא מתאבלת על מות סבתה מאשה, שהיתה אחת מאותן מתגייסות, היא מהרהרת באפשרות לשוב למחקר. כשמתברר לה ולמשפחתה שמאשה הסתירה סוד גדול, עיקר תשומת הלב שלה מופנה אל הסיפור המשפחתי. אילו רק השכילה לשאול את השאלות הנכונות בעבר. אבל כעת, "כיוון שאין את מי לשאול, אין לה לדפנה אלא להשלים בעצמה את החסר". סיפורה של סבתא מאשה, כפי שדפנה מספרת אותו לעצמה, יחד עם פרטים היסטוריים שהיא מלקטת (כמו מידע אודות 'ועד תל אביב להארחה', "שמטרתו היתה לגייס נשים לאירוח חיילים בריטים כדי להנעים את שהותם בארץ וכך לקרב אותם לתמוך ברעיון הציוני"), משתלב בסיפורה שלה וגם בסיפוריהן של דמויות נשיות אחרות במשפחתה, אמהות ובנות.

מספר פעמים הבעתי את דעתי – השלילית – אודות השיטה הסיפורית, שהפכה לעוסה עד זרא, שבה מישהו (וברוב המקרים מישהי) מגלה סיפור עלום של דמות מן העבר, איזו סבתא או סבתא של סבתא, שני הסיפורים מסופרים במשולב (בדרך כלל פרק עבר ופרק הווה לסירוגין), ובסופו של דבר הסיפור הישן משפיע איכשהו על חיי הדמות מן ההווה. רינה גרינולד מראה שאפשר לספר סיפורים משתלבים שכאלה באופן שלא יצטייר כמלאכותי ומאולץ. הסוד אולי טמון בהיעדרו של מספר יודע כל, ובהפקדת גרסת העבר בידיה של דמות ההווה, שמעצבת אותה באופן שבסופו של דבר יתרום משהו לחייה שלה. גם ההימנעות ממבנה קשיח ששומר על "שוויון" בין שני הסיפורים תורמת לטבעיות של העלילה.

אני גם מתקשה למצוא מקום להזדהות עם יסורי האימהוּת שנדמה שכבשו את השיח הספרותי. כן, קשה, כן, כרוך בויתורים, אבל לא, לא מצוקה תהומית וסבל שיש לשתף עם כל העולם ואשתו ולבקש רחמים (ואני לא כוללת כאן מקרים של דכאון אחר לידה וכדומה, כמובן). גם הספר הזה צועד, חלקית, באותו נתיב, אבל אינו זועק אומללות, נותן מקום לאהבה, מיטלטל עם התחבטויותיה של אם טריה ומבקש איזון. כראוי.

כך שבשורה התחתונה, בשל שילוב שתי הגישות המתונות הללו, ובשל כתיבה טובה ודמויות אמינות, נהניתי מן הספר (בשוליים יכולתי לוותר על הצורך לסמן וי במשבצת הריצוי הפוליטי שבא לידי ביטוי בשתי אמירות, אחת מיותרת ואחת מופרכת, אבל נניח ששתים כאלה נבלעות בתוך המכלול).

זה הספר הרביעי של רינה גרינולד שאני קוראת, ולטעמי הוא הטוב שבהם.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

כותרת משנה: מה שאיינשטיין, סטיב ג'ובס, מארי קירי ואחרים ידעו – ואתם יכולים לאמץ

קרייג רייט, שחקר את תחום הגאונות, ומרצה אודותיו באוניברסיטת ייל, מציג בספר זה את מה שמשותף לגאונים ומייחד אותם. עצם הגדרת המונח גאונות בעייתי מלכתחילה, ורייט מתייחס לכך בפתיחה. ההגדרה שלי – בלתי מדעית, רק אינטואיטיבית – שונה ומצמצמת יותר, ולכן הרמתי גבה נוכח כמה מן השמות שהזכיר. בלב ההגדרה שלו עומדת הבחינה עד כמה האנשים שינו את העולם, או למצער את התחום בו התמקדו, ולכן הוא מכליל דמויות כמו הארייט טאבמן, שאני הייתי מגדירה כאמיצה ופורצת דרך, כמו סלמאן רושדי, סופר מוכשר עד מאוד שהפגין אומץ בפרסום "פסוקי השטן", כמו מרטין לותר, שיסד זרם דתי חדש, וכמו קניה וסט… מכל מקום, עצם ההגדרה אינה משמעותית לענייננו, שכן לבו של הספר הוא המכנים המשותפים לאישים בולטים ומשפיעים, והעצות שנוכל אנחנו, בני התמותה שאינם בהכרח גאונים, לאמץ כדי לשפר ולהשתפר.

הספר עוסק בהיבטים שונים ומעניינים של הגאונות. כשרון מולד או עבודה קשה? – גם וגם; כמה חשוב האיי-קיו? – לא ממש; מה בין עילוי לגאון, או בתרגום לשפת דיבור, האם ילד פלא הוא גאון או יצמח להיות כזה? – לא בהכרח; גאון משמר את כושר ההתבוננות המקורי והרענן של ילד; התשוקה ללמוד מאפיינת גאונים (בשונה מהצטיינות בלימודים ממוסדים); מוטב להיות שועל ולא קיפוד, הווה אומר להתעניין בתחומים רבים ולמצוא הקשרים מעניינים על פני התמקדות עיקשת בתחום צר (ולא שיש משהו שלילי בקיפודיות כזו); גאונות אינה הולכת יד ביד עם מוסר ועם אישיות מופת, לעתים קרובות ההפך הוא הנכון; גאונים מפגינים כושר ריכוז עילאי לצד קפיצה מנושא לנושא וניפוץ מוסכמות; למזל יש חלק בהצלחה (כמו במקרה פלמינג והפניצילין), אבל המקרה הממוזל לבדו אינו משחק תפקיד ללא האדם שהכשיר עצמו במשך שנים וידע לזהות את המשמעות; ועוד. פרק נפרד מוקדש לענין המגדר ולמידור של נשים לאורך ההיסטוריה. הרחבה בנושאים אלה ניתן למצוא בראיון.

אני חושבת שהפרק המועיל ביותר הוא זה שעוסק בחינוך. רייט קורא לאפשר לילדים להכשל לעתים, ומציע לפתח חשיבה עצמאית ופעילות עצמאית ולעודד סקרנות. אולי לא יצמחו מכך גאונים, אבל בהחלט בני אדם פתוחים, מסוגלים ללמידה ובעלי כושר התמודדות.

מה שהיה חסר לי בספר זו אמירה שגם אם מאמצים את כל ההרגלים הטובים שבו, הגאונות אינה מובטחת. ישנו בהכרח המרכיב היסודי, זה שהופך איינשטיין לאיינשטיין ומוצרט למוצרט. מוצרט הוא דוגמא טובה לכך: על פי המתואר בספר, אביו דחף באותה מידה אותו ואת אחותו להצטיין במוזיקה. מוצרט הצליח לחרוג ממה שרייט מכנה "בועת העילוי", אחותו לא. אולי שיחק פה תפקיד גם ענין המגדר, אבל מן הסתם היה בילד אותו ניצוץ גאוני שלא היה בילדה.

מכל מקום, הספר כתוב בבהירות ומתורגם היטב, מציג דמויות מוכרות רבות לצד כמה מוכרות פחות, מציע טיפים טובים, ומומלץ.

The Hidden Habits of Genius – Craig Wright

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

"תדע כל אות עברייה, אבגדהוזחטיכךלמםנןסעפףצץקרשת, שלא אשאירהּ שמוטה, אאסוף את כולן, גם לליבי, אנקד אותן אם צריך, אחבר אותן למילים חדשות, שובבות, אדיבות, רגישוֹת, מילים שיתחברו לעוד מילים, שייצרו משפטים שלמים חדשים, פסקאות, עמודים, ועוד עמודים, עד שלבסוף ינוחו כולן יחד, מורכבות מחדש, בתוך כתב־יד שיהפוך לספר חדש ושלם. התצורה האהובה עליהן ביותר".

התצורה האהובה על האותיות התגבשה ב"לנסוע באוטו מישראל לשיראז" למחרוזת סיפורים מלבבים, מקוריים, כתובים לכאורה בקלות אך מוקפדים כדבעי, הן כל אחד בנפרד, והן באופן בו נשזרו יחדיו.

לפעמים הסיפורים ניצבים עם שתי הרגליים על האדמה, לפעמים מרחפים בדמיונות, אחד צבוע בעתידנות, אחר בנוסטלגיה. אך בלב כולם ניצב סיפור אנושי כובש. כמה מהם קשורים זה לזה קשר רופף, כמו אלה שנכתבים על ידי תלמיד שביצע תעלול ונענש בהגשת נייר עמדה למורה לילך, וכמו הקצרצרים המשובצים לאורך הספר וכולם מתיחסים להרגל יומי שנטלו על עצמם גיבוריהם, ביניהם "בימי שלישי ירדנה מצחצחת את שיניה ביד שמאל", "בימי ראשון יורם לא מתקלח", וזה שמתוכו לקוח הציטוט בפתיחה, "בימי שישי אני אוספת אותיות".

קצת קשה לכתוב סקירה על הסיפורים, כי כוחם בסגנונם ועדיף פשוט לקרוא אותם. ובכל זאת אזכיר כמה מהם, לטעימה: "שתי אלמנות ורווקה" הוא סיפור משעשע-מחמם-לב המפגיש דיירות מבוגרות בבית משותף בעת הפסקות החשמל התכופות בבנין; "לנסוע באוטו מישראל לשיראז" מספר על הקושי של מהגרת מבוגרת להתנתק ממה שמחבר אותה אל ארץ מוצאה, ועל מסירותו המרגשת של בן לאמו; "סבטה" מפיח תקווה ביכולת להגשים חלומות ילדות אחרי שנים רבות, גם אם החיים הוליכו בינתים לכיוונים אחרים; "מורדי מיד מרדכי" יוצר קשר, שלא יכול היה להווצר בנסיבות אחרות, בין שלושה אנשים במקלט בשעת אזעקות; ניירות העמדה של התלמיד שנענש הם משב רוח מרענן של תמימות צעירה ומוח יוצר; "פרק אחרון" (שאותו אפשר לקרוא באתר עברית) הוא הצצה אל אחורי הקלעים של הכתיבה בשלב העריכה, רגע לפני קו הסיום; ויסלחו לי הסיפורים שלא הזכרתי. כולם ראויים.

לסיפורים קצרים יש לעתים נטיה להתפוגג באותה מהירות בה נקראו. הילה ושיץ ברק מצליחה ליצור עלילות ודמויות שממשיכות להדהד גם אחרי הקריאה.

נהניתי מאוד.

את העטיפה הנאה עיצב יוגב זורע.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

כותרת משנה: כך ינצחו האומות החופשיות את עידן הטירוף

בספרו "שגעון ההמון" עסק דאגלס מאריי בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו – הומוסקסואליות, פמיניזם, גזע וטרנס. בספרו "המוות המוזר של אירופה" התייחס לכניעתה של אירופה להגירה ההמונית המאיימת על ערכי המערב. הספר הנוכחי מתמקד בגזענות שקמה לתחיה במסווה של אנטי-גזענות, תוך שהיא מבטלת כל מה שמערבי ולבן.

ביל מאהר, המזוהה עם הליברליזם, כתב ב"ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21", בין שאר נושאים, על אותן תופעות: "אתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את ‘הבה לא נבחין בצבע’ ב’הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן", וגם "למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?". דאגלס מאריי, שמיוחסת לו שמרנות ימנית, מקונן על אותם הדברים: "מי שיצרו את התשתית לתאוריה הביקורתית של הגזע טענו תחילה שגזע הוא הגורם החשוב ביותר בהחלטות גיוס הצוות באוניברסיטאות העילית, ולאחר מכן שהוא העדשה החשובה ביותר שיש לפענח באמצעותה את החברה כולה", וגם "בכל מקום שהוא, היכן שהמערב נסוג, האנטי-מערביות התקדמה. הגיעה עת התיקון. אבל תוך זמן קצר התיקון הזה הפך לתיקון-יתר […] המערב נכנס לעידן שבו מסוכן להודות שהמערב אי פעם עשה משהו נכון".

קריאת אינספור הדוגמאות שמאריי מתאר היא כמסע במוח שהשתבש, או כקריאה ב"1984" של ג'ורג' אורוול. מכיוון שכל דבר מערבי ולבן מוקע כגזען, ומכיוון שבימינו לקיצוניות אין גבולות, אין תחום החסין בפני בחינה במשקפי תיאורית הגזע. וכך, בין השאר, גם המתמטיקה הפשוטה נפלה קורבן, והקביעה ששתים ועוד שתים הם ארבע מוגדרת כלבנה ולכן פגומה. אורוול ניבא זאת בספרו: "בסופו של דבר תקום המפלגה ותכריז ששניים ועוד שניים הם חמישה, ויהיה עליך להאמין. בהכרח יגיעו במוקדם או במאוחר לטעון כך; הדבר מחויב על פי ההגיון הפנימי של עמדתם. לא רק תוקפו של הנסיון, אלא עצם קיומה של מציאות חיצונית נמצא מוכחש ממילא על ידי הפילוסופיה שלהם".

"אחד מסימני ההיכר של התאוריה הביקורתית של הגזע היה שקביעותיה לא התבססו על ראיות, אלא על פרשנויות וגישות", וכך נוצר "מדע" שאינו נדרש להוכחות ולשיטתיות מדעית. לכך יש להוסיף כי "הרעיון שיש לי "האמת שלי" ולך יש האמת שלך מייתר את עצם הרעיון של אמת אובייקטיבית […] בביטוי הקיצוני ביותר שלו הוא חזרה לצורה של חשיבה מאגית", והתוצאה היא בעצם היכולת לומר כל דבר, מופרך ונורא ככל שיהיה, ולהוקיע את כל מי שאינו עומד בסטנדרטים הזויים. הנה כמה דוגמאות למעשים ולאמירות שנדמה שהפכו מקובלים:

"בתי ספר ציבוריים בבאפלו אילצו ילדים בגן לצפות בסרטונים של ילדים שחורים מתים כדי ללמד אותם על "אלימות המשטרה""

"להורים לבנים בבית הספר הקהילתי איסט סייד בניו יורק נשלחו "כלים לפעולה" שמנחים אותם להפוך ל"לבנים בוגדים" ולאחר מכן לתמוך ב"ביטול הלבן""

בתקופת הקורונה תמך איגוד הרפואה האמריקאי ברעיון לשנות סדרי עדיפויות בטיפול בחולי קורונה ולא לתעדף מבוגרים בסיכון כי "החברה בנויה בדרך שמאפשרת ללבנים לחיות זמן רב יותר. במקום לתת יתרונות בריאותיים נוספים למי שגם כך קבלו כאלה, נוכל להתחיל לאזן מעט את מגרש המשחקים"

"נצחון בעלות הברית על הנאציזם לא היה משמעותי במיוחד כי "כל מה שעשינו באמת היה לעבור מגרסה ישנה של עליונות לבנה לגרסה חדשה של עליונות לבנה""

"כפי שהכריזה לאחרונה מחלקת החינוך של אריזונה בכבודה ובעצמה, תינוקות יכולים להפוך לגזענים כבר מגיל שלושה חודשים, ולפי "ארגז הכלים לצדק" של המחלקה, שהטענה הזאת הופצה דרכו, תינוקות לבנים הם הבעיה" […] בעוד "ילדים שחורים וילדים ממוצא לטיני" בני חמש "אינם מראים כל העדפה כלפי הקבוצות שלהם", "ילדים לבנים בגיל הזה נוטים בחוזקה לטובת הלובן""

ועוד לא דברנו על "דה-קולוניזציה" של המדשאות בקנדה…

אחת הסיבות לכך שהגישות ההזויות הללו, שמסיגות לאחור את כל ההישגים שהושגו במיגור הגזענות בעולם המערבי, הופכות מקובלות היא הבורות הכללית של הציבור. לא רק בורות היסטורית, לא רק סירוב להבין כי "כדי להעריך את מורשתה של האימפריה צריך להעריך את התקופה בכללותה. בדיוק כמו שבתקופה קודמת לא היו מסוגלים להודות בפגמים כלשהם באימפריה, כך בתקופה הפוסט-קולוניאליסטית איננו מסוגלים להכיר במשהו חיובי שקרה. וזה מוביל לטעויות א-היסטוריות ופשוט לא נכונות", אלא גם אפס היכרות עם מה שמתרחש בעולם ממש כעת. על פי הערכות שונות יש יותר מארבעים מליון אנשים החיים בעבדות ברחבי העולם כיום; הודו, על מיליארד וחצי תושביה, מקיימת מערכת חברתית גזענית המנדה בני קאסטות נמוכות; סין, השניה בעולם מבחינת מספר נתיניה, מדכאת באכזריות מיעוטים; בין המאה ה-16 למאה ה-19 מיליון ורבע אירופים נחטפו מבתיהם ונמכרו לעבדות או למטרות כופר; ועוד. אבל חסידי התיאוריה הביקורתית של הגזע מתעלמים מכל אלה, ועוסקים בגזענות ובעבדות של אירופה בתקופתה האימפריאליסטית ושל ארצות הברית במאה התשע-עשרה.

"בשנים האחרונות מבקרי המערב בנו לעצמם מערך טענות יוצא מן הכלל. לטכניקה שלהם יש כעת תבנית. היא מתמקדת בהתנהגות מערבית, מוציאה אותה מהקשר התקופה, מזיזה הצדה מקבילות לא מערביות, ואז מפריזה בתיאור מה שהמערב עשה בפועל".

קשה שלא להתפס לדכדוך נוכח טירוף המערכות הזה, אבל מאריי מאמין שאפשר לשנות את כיוון ההדרדרות. אנשים במערב, הוא אומר, צריכים לחדול מרגשות אשמה על עוולות עבר שאין בכוחם לשנות, ולהרגיש הכרת טוב עמוקה על כל ההישגים המפוארים בכל תחום. "כאלה אנשים, רעיונות, מבנים וערים במערב ראויים לכבוד לא משום שהם פרי יצירתם של אנשים לבנים, אלא משום שהם מורשת לכלל האנושות". יש צורך לחדול מן השטות של "ניכוס תרבותי" ולהבין כי "אין סיבה שתרבות תיחשב כבעלת גבולות שלא ניתן לחצות. להפך, ההיסטוריה של התרבות היא היסטוריה של שיתוף, השאלה, חיקוי והערצה". צריך לחדול לשפוט את אירועי העבר בניתוק מתקופתם, בניגוד לעמדת אותם מבקרים מטעם עצמם ה"מניחים שהנושאים שמעסיקים אותנו היום חייבים להיות דה-פקטו אותם נושאים שהיו צריכים לטרוד את מחשבתם לא רק של אנשים מסוימים, אלא של כל האנשים, בזמנים שלפני זמננו". "אנשים שוכנעו שעיסוק יתר בקבוצה נבחרת של עוולות היסטוריות יעזור לפתור בעיות בחברות שלהם כיום. אך האמת היא שהבנה טובה יותר של הבעיות העומדות בפני החברות שלנו כיום היא דרך סבירה יותר לפתור את הבעיות הללו", הוא טוען בצדק, אבל אחרי הקריאה של הספר קשה להדבק באופטימיות שלו שההגיון ינצח את ההתלהמות. יש לקוות שתנועת המטוטלת החברתית הגיעה אל הגבול הקיצוני שלה, ומכאן היא יכולה רק לשוב על עקבותיה.

הספרות, אגב, נופלת גם היא קורבן. בין שאר שמות ברשימה שחורה אינסופית ניתן למצוא את רודיארד קיפלינג ש"אשם בהיות האימפריה הבריטית "נושא מרכזי" ביצירותיו הספרותיות"; את המשורר סמואל טיילור קולרידג', אשר נתן בשירתו ביטוי לדעות נגד שעבוד עבדים, אבל נכלל ברשימה משום "שהיה לו אחיין שחי בברבדוס ועבד בשיתוף פעולה עם אחוזות שהיו בהן עבדים"…; ואת ג'יין אוסטן בגלל משפט אחד במנספילד פארק, שדווקא רומז על תמיכה בביטול העבדות, אבל פורש באורח מוטה. אריסטו, אם לעבור מספרות לפילוסופיה, הוקע "משום שאדם אחר העריץ אותו כמעט אלפיים וחמש מאות שנים לאחר מותו", ואותו אדם נחשב גזען.

היקף המחקר של דאגלס מאריי מרשים, טיעוניו משכנעים, והעקביות שלו, כמו גם האומץ, לשוב ולטעון אותם מרשימים.

למרות הדכדוך, הספר חשוב וראוי לתשומת לב.

The War on the West – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: ענבל אלוני

"שפינוזה מרחוב השוק" הוא קובץ בן אחד-עשר סיפורים, שנכתבו על ידי יצחק בשביס-זינגר ביידיש, ותורגמו לאנגלית. התרגום לעברית נעשה מן האנגלית. במאמר ביקורת שפורסם בשנה בה ראה הספר אור באנגלית, ציין הכותב כי חלק מן הביטויים היידיים הולכים לאיבוד בתרגום. העובדה שהגרסה העברית לא נשענת על המקור מוסיפה, מן הסתם, לריחוק מן הטעם המיוחד שביידיש. השפה כנראה נפגעת, אבל איכות הסיפורים נשמרת.

העלילות, רובן ככולן, שוקקות כוחות מסתוריים, אפלים, שדים מזיקים ואמונות טפלות, מן הסוג המאכלס את יצירתו של בשביס-זינגר. לפעמים הם נוכחים בפועל ומנהלים את חיי הבריות, כמו ב"מעשה בזוג שקרנים", שבו השטן, הסיטרא אחרא, הוא המספר בגוף ראשון, והוא מעיד על פעולותיו שנועדו להוביל בני אדם לאבדון; לפעמים הם נוכחים רק בנפשם של בני האדם, כמו ב"חתונה שחורה", שבו בתו של רב משוכנעת שהחתונה שאורגנה עבורה משליכה אותה אל עולמם של השדים, ולהבנתי האמונה הממאירה הזו שעתידה לקפח את חייה מייצגת את הפחד מפני הנישואים והאינטימיות הכרוכה בהם; ולפעמים הם זוכים לפן קומי, כמו ב"שידא וכוזיבא", המתאר את פחדיהם של שד צעיר ואמו מפני בני האדם.

אמונות טפלות מאכלסות את חיי הדמויות בעיירות המתוארות בסיפורים, אבל לב העלילות הוא סיפורים אנושיים, נוגעים ללב ברובם. מלומד מזדקן המאמין בשפינוזה ורווקה מזדקנת מוצאים זה את זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בסיפור שהעניק את שמו לקובץ; הצצה בסתר אל רגע של אהבה מרומזת בין הרב לאשתו הזקנה דוחף רופא נוצרי הולל לנישואין ב"צל העריסה"; עניים מחליפים סיפורים על הזדמנויות שהוחמצו ב"בהקדש"; ועוד.

שניים מן הסיפורים הם בנוסח של סיפורי צדיקים ונִסים. ב"כך אמר הקבצן" מתברר שמה שנראה כמידע מוטעה היה בעצם קול קורא שנועד לזמן את האדם הנכון למקום הנכון; ב"חתיכת עצה" אדם חם מזג, שמרחיק מעצמו את הבריות, מקבל מן הרב עצה לכעוס מבפנים ולזייף חביבות כלפי חוץ, עצה שגורמת לו לכעוס על הצביעות שהוא מתבקש להפגין. אלא שמתברר, כמובן, שיש דברים בגו, או כפי שהסופר מסכם: "אם אינך מאושר, נהג כמאושר. האושר יבוא אחר-כך. וכך גם באשר לאמונה. גם אם נואשת, נהג כמאמין. מתוך שלא לשמה בא לשמה".

לא נעדרת מן הסיפורים גם היצריות, הנוכחת אף היא ביצירתו של בשביס-זינגר. ב"חורבן קרשב" מי שמצטייר כתלמיד חכם מתגלה כחסיד בסתר של שבתי צבי, ותאוותיו וסטיותיו מביאות חורבן על אשתו, ואחר כך גם על כל קהילתו.

בין אם מדובר בסיפור קומי או בסיפור טרגי, בעלילה המתרחשת על פני הקרקע או בכזו המתנהלת בתוך נפש מסוכסכת, בשביס-זינגר ניחן ביכולת לערב ריאליזם ומגיה לכלל יצירה משכנעת, מעוררת רגש ומחשבה, להציג דמויות מורכבות, להחיות עולם שהיה ואיננו, ולרתק את קוראיו. הסיפורים כולם, אלה שהוזכרו כאן ואלה שלא, מומלצים בהחלט.

The Spinoza of Market Street – Isaac Bashevis Singer

הד ארצי

1998 (1944, 1961)

תרגום מאנגלית: אורי בלסם

אדם מורגן, סופר שאינו מצליח לשחזר את ההצלחה המתונה של ספרו הראשון, מנהל רומן מחוץ לנישואים. אשתו שרה היא עורכת דין מצליחה, מאוד עסוקה, והיחסים בין בני הזוג, למרות האהבה, חורקים, כך נראה, בשל חוסר יכולת למצוא הזדמנויות לבלות יחדיו. אדם שוהה רבות בבית הנופש שרכשו כדי שיוכל ליהנות משקט שיסייע לו לכתוב, ושם הוא גם נפגש מזה שנה ומעלה עם קלי, מלצרית בבית קפה מקומי, שסובלת, לדבריה, מהתעללות מצד בן זוגה.

ה"סידור" הזה בא אל סיומו האלים כשקלי נמצאת מתה מדקירות סכין, במיטה בבית הנופש. מי שלוקחת על עצמה את ההגנה עליו היא שרה, אשתו הנבגדת. חוסר היכולת להציב גבול בין היחסים המקצועיים והיחסים האישיים, כמו גם חוסר התקשורת המתמשך בין שרה ואדם, למרות שמעל ראשו מרחף האיום של עונש מוות, אינם מקלים על הנסיונות לברר מי רצח את קלי.

הגימיק הזה של הדילמה בין האישי למקצועי מייחד את הספר, שפרט לכך הוא די שגרתי. בצד החיוב יש לציין שהסופרת מצליחה ליצור מתח כבר מהתחלה, ושותלת הטעיות ששומרות על המתח גם בהמשך. בצד הפחות חיובי, הדמויות כולן כתובות בשטחיות, רובן חד-מימדיות. בצד השלילה, הגילויים בפרק המסיים את הספר אינם משכנעים. ליתר דיוק, הם יכלו להיות כאלה אילו היה הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הבחירה של הסופרת לכתוב אותו בגוף ראשון מפיה של שרה, לסרוגין עם קולו של אדם, מעקרת את הסבירות של הסיום.

מכיוון שהספר בסיכומו של דבר די חלש בעיני, הופתעתי לקרוא בדברי התודות של הסופרת, שזוהי גרסה שניה של ספרה הראשון, שראה אור בגרסה הראשונה ארבע שנים קודם לכן (על הדרך היא משתלחת במו"ל הראשון שלא העביר את הספר עריכה).

חובבי מתח קליל אולי ייהנו ממנו. אני, לצערי, לא.

The Perfect Marriage – Jeneva Rose

מטר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי