תגית: היסטוריה

כותרת משנה: זיכרון אישי קולקטיבי

נעמי קהתי ברונר, בת להורים שעלו מתימן, מספרת בספר זה, כפי שנכתב בכותרת המשנה, סיפור קולקטיבי ואישי. באמצעות הסיפור של משפחתה ושלה היא פורשת את ההיסטוריה בת מאות השנים של הקהילה היהודית בתימן, ואת חבלי ההגירה והקליטה בארץ.

לב הספר הוא, כאמור, הסיפור הפרטי של משפחת קהתי, אך מסתעפים ממנו פרקים היסטוריים, הפותחים באופן בו נוצרה הקהילה, ביחסיה עם הסביבה, במנהגיה הפנימיים, בהתפתחות התנועה הציונית בקרבה, עד העליה המסיבית לארץ אחרי הקמת המדינה. בחלקו השני של הספר, שמתרחש אחרי אותה עליה, ניתן ביטוי למה שהכותבת מכנה בפתיחה "עמדת ״האחרּות״ הנחותה שממנה באתי", לפצע המדמם של הילדים שנעלמו, להסתגלות לחברה בעלת ערכים שונים, כולל שינוי ביחסי הכוחות בתוך המשפחה, ולקושי להשתלב בשל פערים תרבותיים: "אפילו ב־1949 הפער בין חיי הוריי בתימן ובין החיים בארץ ישראל לא היה רק פער גיאוגרפי של אלפי קילומטרים, אלא גם פער של מאות שנים, הן מבחינת החידושים והן במנהגים".

"הסיפור הציוני האידיאלי, הסוחף, שהוזרק לנו במנות חינוכיות מדודות, לא הותיר מקום להיסטוריה של הוריי או לתרבויות המזרח בכלל […] צילה העצום של השואה דחק הצידה כל כאב אחר והוסיף עוד שכבה לפיצול בין מזרחים לאשכנזים, בין יוצאי אירופה ליוצאי צפון־אפריקה והמזרח. שום נרטיב אחר לא הצליח להתחרות בזוועות הנאצים". גם אם יש הפרזה בקביעה שלא נותר באותה תקופה מקום להיסטוריה של תרבויות המזרח, לימוד ההיסטוריה של יהדות אירופה אכן היה דומיננטי יותר. השלמתי פערי ידע עם השנים, אך עדיין אינני יודעת די, והספר מבחינה זו בהחלט תורם. הכותבת מספרת על ארועי פוגרום, על מעמד של יהודי חסות, על דחיקה לשכונות מובדלות, ועל היסורים הבלתי נסבלים של העולים בדרכם מתימן אל המטוסים שהביאו אותם לארץ. היא מספרת גם על הגורמים שהביאו למעמדם כ"חוטבי עצים ושואבי מים", שילוב של גזענות עם נתוני פתיחה קשים בכל המובנים.

ייאמר לזכותה של הכותבת שאינה מבקשת להשתלח בכוח ב"אליטה" של התקופה. יש טענות, כמובן, אפילו הרבה. דברים יכלו להתנהל טוב יותר, צודק יותר. אבל היו גם אילוצים, והיו כוונות לא בהכרח רעות (גם אם היום הן נראות לנו כאלה). וביסודו של דבר, היה כאן כור היתוך שרוב הזמן הצליח לחבר בין אנשים. כך, לדוגמא, היא מתארת את שכונת ילדותה: "הדר יוסף הייתה פסיפס של תרבויות, צבעי עור, שפות, מבטאים, מאכלים, מוזיקה, ריחות ולבוש. המוזיקה של אום כולתום, הזמרת המצרית המפורסמת, חייתה בשלום לצד בטהובן, כמו אוכל חריף לצד גפילטע פיש מתוק, אבל כולנו היינו יהודים שהחיו את רעיון הבית הלאומי לעם היהודי; כולנו היינו עולים חדשים שהשרישו שורשים באדמה הצחיחה, מאתאיסטים ועד דתיים. השכונה שלנו, שמנתה כ־3,000 תושבים, הרגישה מאוחדת בצורה יוצאת דופן".

"מתימן אל ציון" הוא ספר מעניין, עשיר במידע ומומלץ.

רסלינג

2026

מטאו ריצ'י, יליד 1552, היה מיסיונר ישועי, שנשלח על פי בקשתו לאסיה, ונחשב לראשון שהביא את הנצרות אל סין, שהיתה אז סגורה בפני זרים מאז שהקיסרים בני שושלת מינג אסרו את כניסתם למעלה ממאתים שנה קודם להגעתו. אורי קפלן, מומחה בדתות מזרח אסיה, פותח את העלילה בהקמתו של מסדר הישועים על ידי איגנטיוס מלויולה ופרנסיסקו חאווייר (שניהם הוכרזו כקדושים), ובמסעו המיסיונרי של האחרון להודו וליפן עד מותו, בשנה בה נולד מטאו, על אי סמוך לסין.

מטאו, שנועד לעיסוק במשפטים על ידי אביו הרוקח, נטש את לימודיו לטובת הצטרפות למסדר הישועים. הצטיינותו בלימודים, זכרונו המושלם וכשרונו לשפות סייעו לו למצוא את מקומו במדינות מזרח אסיה, כשהיעד הנחשק היה סין. סיכומים עניניים של גלגוליו מצויים ברשת, ולא ארחיב אודותם כאן. אזכיר רק כי פעילותו סייעה לפתוח את הדלת בפני הנצרות במדינה הסגורה, והוא עצמו זכה שם, אחרי כמה וכמה תהפוכות, כולל חשדנות ועלילות דם ושנאת זרים שהופנו כלפיו, לכבוד רב כאדם, כפילוסוף, כמחבר ספרים וכמתרגם, "המלומד הקונפוציאני מן המערב". במקום בו נקבר בבייג'ינג מתנוססת אנדרטה לזכרו (אחרי שעברה מספר גלגולים עם השינויים הפוליטיים במדינה). מטאו היה גם מי שערך לאירופה היכרות מעמיקה עם סין, באמצעות תרגומים של יצירות סיניות ללטינית, ובאמצעות יומניו המפורטים. הכבוד שנתן לתורתו של קונפוציוס והשתתפותו בטקסים קונפוציאנים היו לצנינים בעיני הכנסיה, ובעיקר בעיני מסדרים מתחרים, ובמהלך המאות שעברו נמתחה עליו ביקורת ברמה כזו או אחרת, עד ל"טיהורו" במחצית המאה העשרים.

שלושה מאפיינים עושים את הספר מהנה עד מאוד לקריאה. האחד הוא הצגת ההיסטוריה באופן סיפורי, בסגנון קליל לכאורה, על סף סאטירי, מבלי לוותר על הדיוק ההיסטורי אך תוך העשרת העובדות בהשלמות מן הדמיון. כפי שכותב הסופר בפתיחה, "הרי ידוע שלאמיתות יש נטייה משונה להשתנות, לעבור שלל רפורמות ומהפכים בהתאם לאג'נדה, לזיכרון ולרוח התקופה", ולכן "אולי מוטב, לפיכך ובהתאם לזאת, להתייחס לעלילה שבהמשך כאפשרות". השני, שנובע בחלקו מן הראשון, הוא ההתייחסות הכמעט פמיליארית אל הדמויות ההיסטוריות, יחד עם שפע התבטאויות הגורמות לתחושה כי למרות פער הזמנים הן מאוד עכשוויות ומוכרות. כך, לדוגמא, הסופר מתייחס אל פרנסיסקו חאווייר כאל ג'ינג'י עם קוצים בתחת, מספר על פקיד סיני ש"קיבל את הישועים במשרדו המרווח, רכון מאחורי שולחן עץ מגודל, אשר ודאי נועד לחפות על תסביך נחיתות כזה או אחר", מכנה את גיבור הספר בשם "מטאו שלנו", מתאר את המשיכה של הצעירים אל הישועים "כפי שנמשכו מאז ומעולם אל החצוף והמסוכן, אל החדש והבועט, אל החיפושיות והסקס פיסטולס, אל משוררי הביט ומסיבות הטראנס", וכיוצא באלה. המאפיין השלישי הוא עיבוי מוצלח של קורותיו של מטאו בהקשרים היסטוריים ובהסברים קצרים, שמשתלבים היטב בזרימה הסיפורית ומעשירים אותה. הוא כותב, בין שאר דברים, על מסעות ימיים רבי סיכונים שארכו חודשים ושנים, על המסחר של סין עם העולם שמחוץ לה, על הדואר של התקופה – "הסטנדרט היה שש־שבע שנות המתנה בין משלוח איגרת מהודו המזרחית וקבלת תשובה מאירופה" –  על הסיבה להקמת בייג'ינג למרות שלסין כבר היתה עיר בירה, על מקור שמה של השפה המנדרינית, על ההיכרות עם הצ'ה, התה, על המנגנון הקשוח של הבחינות הקיסריות, על מעמדן של הנשים – הפילוסוף "לִי גְ'ה הסכים לקבל אישה, בת אדם ממין נקבה, כתלמידה, ועל כן נלקח למאסר והמתין למשפט" – ועוד ועוד.

מטאו מצטייר כאדם משכמו ומעלה. הפילוסוף לי ג'ה, שהוזכר קודם, כתב עליו כי היה "צנוע מבחוץ אך חוכמתו זורחת מבפנים, אינו מתנשא ואינו מתחנף, אינו מתרברב ואינו משעמם". בניגוד לתדמית הדורסנית של המיסיונרים, מטאו "העדיף המרה מרצון, חזרה בתשובה, הצלה ולא עונש". היו לו, ככל הנראה, התכונות הדיפלומטיות והחברתיות הנדרשות כדי למצוא לעצמו מסילות אל לב מארחיו, וסייע גם יחס הכבוד שהעניק לתרבותם. השאלה האם הכבוד הזה היה כן או פרגמטי פתוחה, יתכן שהיה "שילוב כזה או אחר של סימפתיה ופשרה". מכל מקום, הוא ידע לחבר בין שתי התרבויות, כפי שהביא לידי ביטוי, בין השאר, בספרו "המשמעות האמיתית של אדון השמים", שתורגם לכמה משפות האזור ונמכר באלפי עותקים: "הקטכיזם החדש צמצם את התורה לחמישה עקרונות בסיסיים ופשוטים, אותם יכול היה מטאו לחזק באמצעות ציטוטים מהכתבים הסיניים: עיקרון האל הבורא, עיקרון הנשמה הנצחית, עיקרון עליונות האדם על הטבע, עיקרון גן העדן והגיהינום ועיקרון אפשרות הבחירה בין הטוב והרע".

מהנה, מעשיר ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

פרפנצ'ה

2025

כותרת משנה: משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני הישוב

"הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא ליאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה יהודים לא יהיו קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יְבַכּוּ את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו".

שלושים ושבעה איש ואשה נמנו עם הקבוצה שכונתה "צנחני הישוב", יהודים תושבי ארץ ישראל שאומנו על ידי הצבא הבריטי במטרה להצניחם מעבר לקווי האויב למטרות מודיעין וסיוע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית. למעשה היתה שליחותם כפולה, שכן מטרתם, כפי שהוגדרה על ידי ראשי הישוב, היתה ליצור קשר עם ניצולים ולהכין אותם למה שקיוו שתהיה עליה המונית ארצה. הצנחנים, שהתנדבו למשימה, קיוו מן הסתם למצוא את בני משפחותיהם שהקשר איתם היה מנותק מזה כחמש שנים.

"הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם", כהגדרתו של מתי פרידמן, גרם לו לצאת למסע בעקבות הצנחנים, מסע פיזי במקומות בהם עברו, ומסע עיוני בארכיונים ובמקורות מידע אחרים. כמה מן הצנחנים, כמו חביבה רייק, יצרו קשר עם ניצולים וסייעו להם. אחרים, כמו חיים חרמש, הצטרפו לפרטיזנים. שנים-עשר מתוכם נלכדו, ושבעה הוצאו להורג. אחדים מהם, כמו יואל פלגי, כתבו מאוחר יותר על פעילותם. כן, הם לא שינו את פני המלחמה, ושליחותם התרחשה בשלב שבו ההשמדה כבר כמעט הושלמה, אבל המיתוס באשר לגבורתם שריר וקיים. בצדק, כפי שנראה לי מובן מאליו, וכפי שפרידמן מנסח בקטע שצוטט בפתיחה.

חנה סנש הפכה במידה רבה לדמות המייצגת את צנחני הישוב כולם. ההסבר, לפי פרידמן, הוא בכוחן של מילותיה להביע את רוחה של הקבוצה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", השורה הפותחת וסוגרת את השיר שכתבה על אדמת יוגוסלביה במאי 1944 חודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה, מתמצתת את המטרה – להצית להבות גם במחיר כליון עצמי. התגובה לאסון לא יכולה להיות שיתוק וחדלון אלא פעולה. הפעולה עצמה, גם אם לא תניב תוצאות, תניע אחרים לפעול. זה מה שעשו הצנחנים, זה המיתוס שיצרו, וחנה היטיבה לתת לו מלים.

הספר מתרכז בארבע דמויות: חיים חרמש, חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סרני, ומזכיר כמה מן הצנחנים שהיו איתם באותן משימות – רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, ראובן דפני. מתי פרידמן משלב בין החוויה האישית שלו כשיצא בעקבותיהם, לתיעוד המבוסס על מסמכים, לשמץ רכילות (ללא שיפוטיות) ופרטים ביוגרפיים שוליים ההופכים מיתוסים לאנשים בשר ודם, והתוצאה מעניינת, נוגעת ללב ומעוררת השראה. אפשר להתווכח עם המסקנה שבפתיחה – "הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים" (ובכלל נדמה שזוהי חוויה קבועה שלי במפגש עם ספריו של פרידמן – הנאה ועניין לצד אי הסכמה ברמה כזו או אחרת לגבי המסקנות) – אבל הספר אינו בא לערער בכוח את המיתוס אלא להסביר אותו, והוא שופע ידע וכתוב היטב.

שם הספר בנוסח העברי לקוח מתוך אחד מן השירים הראשונים שחנה סנש כתבה בעברית:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

בהחלט מומלץ.

Out of the Sky – Matti Friedman

דביר

2026

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כששחר היתה חיילת היא הוצבה ב"ביתך", מוזיאון המציג את ראשית ההתישבות. כשהשתחררה מן השירות נשארה במקום, השתכנה בקראוון צמוד שהוסב לדירת מגורים, וכעת היא משמשת כמדריכה וכיד ימינו של מנהל המוסד הצנוע. בין התמונות המוצגות במוזיאון מצויה תמונתה של עטרה שטורמן, רעייתו של חיים שטורמן, שהיה מראשוני השומר וממקימי קיבוץ עין חרוד. עטרה, אשה רבת פעלים בזכות עצמה, שכלה את בעלה ב-1938, ואת בנה ושניים מנכדיה במלחמות ישראל, וכשאמרו לה מנחמיה להיות חזקה, ענתה "אנחנו חזקים!", והתכוונה לכך. לאחר מותה התיחסו אליה מספידיה כאל אגדה חיה.

שחר מוקסמת מעטרה, אבל היא במיעוט נכחד. עטרה נמחקת מן הזכרון, נוכחותה ברשת נעלמת, ספרים אודותיה אינם בנמצא. חוקרים אומרים עליה דברים כגון "עטרה היא בסך הכול אגדה שגברים המציאו על עוד אישה שמרצה גברים", וגם "זו חלוצה גנרית לגמרי. ברור שלא היתה אישה כזאת באמת. לקחו קצת מכל סיפור ודחפו הכול לדמות בשם עטרה". היה מיתוס ואיננו עוד. שחר נוטלת על עצמה לברר מדוע הושכחה עטרה וכיצד ניתן להחזיר אותה אל התודעה. במקום שבו מעצבת שנשכרה לקדם את המוזיאון מציעה להפוך אותו למקום בילוי דל תוכן, במקום שבו שחר נאלצת להוריד את השלט האייקוני "נופלים ההולכים ראשונה" כי הוא כבר לא "in", במקום שבו דווקא נשים חוקרות נחשדות בחוסר יושרה משום ש"הן מחפשות אייקונים נשיים, אבל רק כאלה שבאות להן בטוב. ראיתי כבר חלוצות שעשו להן את האפגרייד הפמיניסטי הזה […] עטרה לא באה להן בטוב. חלוצה עם נשק ושכול", שחר מהרהרת בעצה צינית שקבלה: "הוא אמר לי שאני חייבת לחשוב יצירתי, שאם אני אראה להם נניח שעטרה חשפה הטרדות מיניות או משהו, את זה הם יאהבו. זה מה שהם רוצים. שאני אחשוב על משהו כזה".

ליבתו של הספר, אם הבנתי אותו נכון, היא הנטיה הממאירה לנפץ מיתוסים, להתעלם מן ההיסטוריה כפי שהיתה באמת ולהלביש עליה את הרהורי הלב של ההווה, לבעוט ברגל גסה במציאות ולהמיר אותה ב"ריאליטי". אידיאליזם החוצה, שערוריות פנימה. בהיבט הזה הספר חד מאוד ומעניין. אבל יש בספר גם סיפור מקביל, סיפור רווקותה של שחר, תדמית הגוף שלה, יחסיה עם חברותיה. כשלעצמו ההיבט הזה כתוב רוב הזמן בחינניות, קצת פטפטני לטעמי וחוזר על עצמו, אבל יש בו שילוב מוצלח של קלילות ועומק והוא יכול היה להיות טוב כסיפור נפרד. הבעיה היא בחיבור בין שני היבטים אלה, שמטביע את אגדת עטרה במלל, עד שנדמה שסיפורה הופך משני. סיפור משפחתה של שחר, משפחה ששילמה על בשרה את מחיר היהדות והישראליות, משתלב היטב בזה של עטרה. לעומת זאת, סיפורה של דאשה, עובדת נקיון וקוסמטיקאית, שמשום מה הספר נפתח איתה, והיא חוזרת ומופיעה בעלילה לכל אורכה, נותר תלוש ובלתי מובן. הספר, אגב, מסתיים בבוקר השבעה באוקטובר. אני מניחה שהכוונה היתה ליצור רצף מימיה של עטרה אל ימינו, אבל בעיני הסיום מאולץ משהו.

לדפנה ברשילון כשרון ברור לספר סיפור. הדמויות חיות, ההומור משובח, הרעיונות מקוריים. אבל בספר הזה, לטעמי, היא מספרת יותר מדי סיפורים, שאינם נדבקים היטב יחד, ודווקא המשמעותי שבהם נדחק מעט הצידה. מכל מקום, מרענן לקרוא ספר שאינו הולך בנתיב המקובל של שחיטת פרות קדושות, אלא דווקא קורא על כך תיגר.

על עטרה שטורמן ניתן לקרוא, בין השאר, כאן. מחיקתה מן הזכרון, כפי שהיא מתוארת בספר, היא בגדר משל בלבד, וטוב שכך.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

כותרת משנה: המרדף אחרי ספרו של קופרניקוס

"הספר שאיש לא קרא", כך תיאר ארתור קסטלר את ספרו של ניקולאוס קופרניקוס, "על הקפות כיפות השמים" (שיכונה להלן "דה רבולוציוניבוס") ביצירתו "הסהרורים" (שרק חלק ממנה תורגם תחת הכותרת "יוהאנס קפלר"). אוון גינגריץ', אסטרונום והיסטוריון של המדע, התקומם נוכח התיאור המעליב למדי של ספר שהוא אבן דרך בהבנת היקום, ספר שהציג לראשונה ב-1543, שנת מותו של כותבו, את התיאוריה ההליוצנטרית שמיקמה את השמש במרכז היקום, והדיחה את כדור הארץ מן המרכזיות שיוחסה לו עד אז. ב-1970, בעת שהחל להיות פעיל בתכנון חגיגות החמש-מאות להולדתו של קופרניקוס, ערך גינגריץ' תרגיל מחשבתי עם אחד מעמיתיו, ויחד יצרו רשימה של לפחות תשעה אנשים שבוודאות קראו את הספר, כולו או חלקו, בהתבסס על קרבתם לקופרניקוס ועל התיחסויות שלהם לתיאוריה שפיתח. בצרוף מקרים מוצלח מצא גינגריץ' את אחד מעותקי הספר, כשהוא מלא בהערות שוליים של אחד הקוראים, וגילוי זה שלח אותו למסע של כשלושה עשורים, שבסיומו פרסם את "המִפקד", תיאור מפורט של שש מאות ואחד עותקים שאיתר, מאתים שבעים וששה מן המהדורה הראשונה ושלוש מאות עשרים וחמישה מן המהדורה השניה. "אין ספק שארתור קסטלר לא דייק כאשר כתב על 'דה רבולוציוניבוס' שהוא "הספר שאיש לא קרא", ותיאר אותו כ"מועט-המכר הגרוע ביותר בהיסטוריה". דבר אינו רחוק יותר מן האמת. טעות היתה בידו. ועוד איך", כך הוא חותם את הספר הזה שמתעד את מחקרו.

הספר עוסק, כמובן, במשנתו של קופרניקוס, אבל עיקרו הוא המרדף הבלתי נלאה אחרי עוד עותק ועוד עותק. אין המדובר באספנות לשמה – גינגריץ' עצמו מחזיק, להבנתי, בעותק יחיד – אלא במחקר ביבליוגרפי וביבליופילי מקיף, שעולות ממנו מסקנות מעניינות באשר להתנהלות עולם המדע מן המאה השש-עשרה ואילך. מכיוון שהדפסת ספר היתה ענין מורכב, ומכיוון שהספרים הודפסו כאסופת דפים ללא כריכה, בעליהם של העותקים התייחסו אליהם כאל נכס פרטי, שאותם הם כרכו, עיצבו, הוסיפו הקדשות, והותירו הערות שוליים. גינגריץ' מתאר את כל ההיבטים הכרוכים בספרים, החל מהדפסתם וכלה במכירתם לאספנים פרטיים ולספריות, אבל עיקר תשומת הלב מוקדש להערות. לעתים כותבי ההערות היו אנשי שם כמו גיאורג יואכים רטיקוס, תלמידו היחיד של קופרניקוס, או טיכו ברהה. לעתים היו אלה תלמידיהם שהעתיקו את ההערות של מוריהם. עבודת נמלים הושקעה בנסיון לזהות כל אחד מהכותבים, ושביל של קשרים אישיים וקשרי מדע נחשף בתהליך הזיהוי. מכיוון שהספרים עברו ידים רבות במהלך השנים – חלק מן הבעלים הזדהו בשמם והשאירו חותם, חלק התנאו בעצם הבעלות על הספר – ניתן לעקוב אחר יחסי הכוחות וקשרי הגומלין על פני אירופה ומחוץ לה. גינגריץ' מקשר בחן בין ארועי התקופות השונות – תהפוכות פוליטיות, אסונות טבע ועוד – לגלגוליהם של עותקי הספר, מתאר את עולמם של האספנים, וגם של הגנבים, ואת עולמם של ההיסטוריונים המתמקדים בקופרניקוס. הוא מתייחס לצנזורה שהטילה הכנסיה על הספר, ומזכיר את בעלי העותקים שצייתו ומחקו קטעים, את אלה שהתעלמו, וגם את אלה שנקטו דרך ביניים, ביניהם גלילאו ששילב בעותק שלו משפטי הבהרה שהכתיבה הכנסיה, אבל על הקטעים המצונזרים העביר קו דק בלבד שמאפשר את קריאתם. הוא מתאר פכים קטנים מהתנסויותיו שלו במרדף אחר העותקים, ומצליח להפיח חיים בדמויות ההיסטוריות ובחוקרים ובאספנים בני זמננו.

שילוב הסיפור הכמו-בלשי של איסוף כל מה שניתן לדעת על עותקי "דה רבולוציוניבוס", עם רקע מדעי והיסטורי ועם התלהבות אישית, יוצר ספר מרתק, מלהיב ומעשיר. התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, והספר מומלץ בהחלט.

The Book Nobody Read – Owen Gingerich

אריה ניר

2004 (2004)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

ג'ון בראון היה לוחם נחוש נגד העבדות בארצות הברית. הוא האמין כי יש לנקוט בפעולות כמו-צבאיות על מנת להשיג את מטרתו. פעולתו המשמעותית ביותר היתה פשיטה על נשקיה פדרלית, מתוך שאיפה – נאיבית – להקים צבא חמוש היטב של עבדים מקומיים, שינהיגו מהפכה. בראש כוח של שמונה-עשר אנשים הצליח לפרוץ לנשקיה, לנכס כלי נשק רבים ולקחת בני ערובה, אך בסופו של דבר נלכדו הוא ואנשיו, ובדצמבר 1859 נתלה בראון לאחר שהורשע בבגידה, ברצח ובהסתה. בראון אולי נכשל, אבל הפשיטה על הנשקיה בהרפרס פרי היתה אחד מהארועים שהובילו למלחמת האזרחים ולקץ העבדות.

ג'יימס מקברייד מספר את סיפורו של בראון בתערובת ססגונית של עובדות ובדיה. העלילה מסופרת מפיו של הנרי שקלפורד (דמות בדויה), נער שחור צעיר, עבד של דאץ' הנרי שרמן (דמות אמיתית), שאביו נרצח, והוא עצמו התגלגל איכשהו להיות בן לוויה של בראון, שחשב בטעות שמדובר בילדה בשם הנרייטה. במשך מספר שנים התלווה הנרי אל בראון ואל צבאו – ש"לא היה יותר מאוסף מסמורטט של איזה חמש עשרה הטיפוסים הכי עור ועצמות, הכי בטלנים והכי עלובים שראיתם בחיים שלכם" – נהנה מן היתרונות של התחזותו לילדה, משום שלא נדרש להלחם, ונחשב בלי הצדקה לילדה אמיצה, בעיקר משום שבראון ראה רק את מה שרצה לראות. הנרי מתאר את פעילויותיו השונות של בראון לטובת העבדים, וכן את פגישותיו עם אישי מפתח, ביניהם פרדריק דאגלס והארייט טאבמן. טאבמן היתה אמורה להצטרף לפשיטה על הרפרס פרי, אך היתה חולה ולא הגיעה. דאגלס סבר שפעילות אלימה אינה הדרך, וסירב להצטרף או לתמוך.

במפתיע, למרות הנושא הכואב מאוד של העבדות, הספר מצליח פה ושם לשעשע ואפילו להצחיק. התחפושת של הנרי כילדה מספקת רגעי הומור, כך גם תיאוריו את קנאותו הדתית הטרחנית של בראון. תפיסת העולם הצעירה שלו, שרוב הזמן אינה מכירה בגוונים אפורים, תורמת לעלילה נקודות מבט מעוררות מחשבה.

ההומור והססגוניות ושפע הדמויות השונות, והמשונות, אינם מכסים, כמובן, על לב הסיפור – הגזענות הבוטה, האכזריות והעוול שבעבדות, החיים הבלתי נסבלים של השחורים. הנרי חוזר שוב ושוב לנושא זה. כך, לדוגמא, כשהוא חש כמו רמאי בגלל הופעתו כילדה, הוא "מתנחם" בידיעה כי "להיות כושי זה ממילא שקר. אף אחד לא רואה את האתה האמיתי. אף אחד לא יודע מה אתה בפנים. שופטים אותך רק לפי מה שאתה מבחוץ", ובכלל השחורים "כל הזמן חשבו איך להסתדר בלי שיראו אותם, ואיך לדאוג שכל השקרים שלהם יתאימו למה שהאנשים הלבנים רוצים". את ג'ון בראון הנרי מעריץ, ומאמין שהוא פועל מתוך לב טהור, אבל אינו מאמין בכך באשר למאבק בין תומכי העבדות למתנגדיה: "אף אחד לא שאל את הכושי מה הוא חושב על כל העסק הזה, וגם לא את האינדיאני, בגלל שהדעות שלהם לא נחשבו בכלל, למרות שרוב ההתנגשויות היו כאילו בשבילם. אני אומר "כאילו", כי כל העסק היה בעצם בענין של אדמות וכסף".

הספר, כמצופה מג'יימס מקברייד, כתוב היטב, אך בשונה מספריו האחרים הוא נוטה, לטעמי, ללהגנות יתר. חלק מן ההפרזות שלו לא אהבתי. בין השאר הוא מתייחס יחס בלתי הוגן, לדעתי, כלפי פרדריק דאגלס, שאותו הוא מתאר כאגואיסט, גנדרן, שתיין, ביגמיסט ואפילו פחדן. כשבראון מנסה, לשווא, לגייס אותו לפשיטה, הנרי מתאר אותו כ"איש של שיחות סלון, של חולצות משי ומגבעות הדורות, של חליפות ועניבות פשתן. הוא היה איש של מלים ונאומים". מעניין, עם זאת, שבסופו של דבר הנרי מתייחס כך לפעילותו של בראון בשבועות האחרונים לחייו בעודו בכלא: "אני באמת מאמין שבששת השבועות האחרונים ההם הוא עשה נגד העבדות, במכתבים ובדיבורים, יותר ממה שהוא עשה כשהרים רובה או הניף חרב".

הציפור שבשם הספר היא נקר שנהבי, שבנוצותיה מצא בראון, על פי הספר, סימן למזל טוב. לדבריו של אחד מבניו של בראון, כינוייה ניתן לה על שום יופייה, משום שכל מי שראה אותה אמר "אלוהים שבשמים".

הספר זכה לתרגום יפה של צילה אלעזר, ולמרות ההסתיגויות הקלות הוא בסופו של דבר ריתק והעשיר אותי, ואני ממליצה עליו.

The Good Lord Bird / James McBride

מטר

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

אלכסנדר קינרוס נולד כממזר בסקוטלנד במאה התשע-עשרה, סבל מידו הקשה של אביו ומגינוייו המתמידים של הכומר. כשהיה בן חמש-עשרה קם ונמלט. מאמין בהיותו נועד לגדולות, כמו אלכסנדר הגדול, נדד בעולם, צבר רכוש שנחסך בתבונה, ובסופו של דבר שם פעמיו לניו סאות ולס. לפני שיצא לשם חזר לסקוטלנד לבקש מדודו לתת לו את אחת מבנותיו לאשה, אך נדחה בבוז. מספר שנים אחר-כך, כשכבר היה מבוסס כהלכה באוסטרליה, בעל מכרות ובעל בית משל עצמו הבנוי בעיר שנקראת על שמו, שיגר בקשה דומה אל אותו הדוד בצירוף סכום כסף גדול. הכסף עשה את שלו, ואליזבת בת השש-עשרה, שעד אז גדלה מסוגרת בביתה, עומדת לשירותו של אביה השתלטן, נשלחה להנשא לאלכסנדר.

לא היו אלה נישואים מאושרים. אלכסנדר היה נדיב ומתחשב ככל יכולתו, אבל אליזבת נרתעה ממנו, ובכל שנותיהם יחדיו לא יכלה להביא את עצמה אפילו לחבב אותו. הוא מצדו מצא את אושרו ואת אהבתו האמיתית אצל רובי, אשה ססגונית שניהלה מלון ובית בושת, וחייו נחלקו בין שתי הנשים, אחת לאהבה ולקרבת לבבות ואחת ללדת ילדים ולעמוד לצדו בנסיבות חברתיות. במפתיע, שתי הנשים הפכו חברות.

קולין מקאלוג מספרת את הסטוריית ההתישבות באוסטרליה בעשרים וחמש השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה במשולב עם סיפורה של משפחת קינרוס ושל האנשים שחייהם נקשרו בחייה. הסיפור ההיסטורי עתיר ידע, עוסק בהיבטים חברתיים, תעשיתיים, טכנולוגיים, אמוניים ועוד. בין השאר היא מתארת את היחס אל המהגרים הסיניים והאיריים, את השיטות להפקת זהב ופחם, את המעבר מגז לחשמל, את מאבקי ארגוני העובדים, את תהליך איחוד המושבות הנפרדות לפדרציה, את תחילת ההשתלבות המהוססת של נשים בלימודים גבוהים ועוד. שפע הפרטים מעיד על תחקיר מקיף ומרשים. הסיפור של המשפחה, לטעמי, שטוח ופלקטי למדי, ואינו משכנע באשר להתנהלותן של רוב הדמויות. קצת מאכזב, במיוחד בהשוואה ל"טירוף מגונה" ול"שירתה של טרויה", ששילבו שניהם בצורה מוצלחת סיפורים אישיים עם מידע מעניין.

בזכות הפן ההיסטורי המעניין, ובגלל הפן הרומנטי החלש, ההמלצה מסויגת.

The Touch / Colleen McCullough

מודן

2007 (2003)

תרגום מאנגלית: מיכל יודלמן

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

חיים סלומון, שנולד בפולין ב-1740, היגר לניו יורק ב-1775, ובעשר השנים שאחר-כך, עד מותו, הקדיש עצמו למלחמת העצמאות האמריקאית. תחילה הצטרף לארגון בני החירות, ובשל פעילותו בו נדון למאסר. בזכות כישורי השפות שלו – הבריטים נזקקו למתרגם שיתווך בינם ובין שכירי החרב הגרמנים שלהם – השתחרר ממאסר, אבל מכיוון שניצל את תפקידו לפעולות חתרניות, כמו עידוד שכירי החרב לערוק, נדון למוות. הוא הצליח לברוח לפילדלפיה, שם הקים עסק כברוקר, והפנה את מלוא מרצו לתמיכה כספית במהפכה. ג'ורג' וושינגטון מצוטט כמי שהורה להפקיד משימה פיננסית של מימון קרב מהותי בידיו של סלומון. רוברט מוריס, שכונה "המממן של המהפכה" ומאוחר יותר כיהן כמפקח על הכספים של ארצות הברית, ראה בו שותף אמין. ג'יימס מדיסון, בימיו הראשונים כחבר קונגרס, כתב על טוב לבו של סלומון שהציל אותו.

הווארד פאסט, שכתב את הספר ב-1941, מכנה את סלומון "גיבור נשכח", אך בשנים שאחר-כך האיש זכה להכרה ולכבוד. פסליו מצויים במקומות שונים בארצות הברית, רחובות קרויים על שמו, ושירות הדואר הנפיק בול על שמו כמי שתרם למהפכה (תמונה למטה). מעניין לציין שפאסט עצמו חש "נשכח" בעת שהספר תורגם לעברית, מכיוון שחברותו במפלגה הקומוניסטית הכניסה את שמו לרשימה השחורה וספריו הוחרמו.

פאסט מתאר את העשור בחייו של סלומון בין מאסרו השני למותו. הספר, על פי הגדרת הסופר, מיועד לקוראים צעירים, אבל הוא עשיר במידע וכתוב מבלי להתיילד, כך שבעיני הוא בהחלט מתאים לקהל מבוגר. אלה ואלה יצטרכו להתמודד עם עברית נאה אך מיושנת (שאני מחבבת). הנה דוגמית המתארת את האסיר הנמלט: "אין-נוע שכב חיים סלומון בגינה, שואל את נפשו לואי ולא יהיה כלב לדרי הבית. הוא האזין לשמוע קול כורז בבית-הסהר, אשר יעיד על היוודע דבר בריחתו, וכיון שלא נשמע ההין למוש. כפו חשה בקלח כרוב, וראש גזר שף אל פניו. הוא התהפך ויקם אט על רגליו, חצה את הגן, יצא בשער בקצה הגן משם ויחמוק לאורך סמטה אפלה, נפתלה שהיתה נהירה לו. בקצה משם עמד השומר בא ברחוב, קורא נים: 'שעה שלוש – והכל כשורה'".

כיהודי סלומון נתקל בחשדנות ובדעות קדומות על כל צעד ושעל, אך לא חדל להאמין באומה האמריקאית. הוא היה פעיל גם בקרב הקהילה היהודית בפילדלפיה, ותרם סכום משמעותי להקמת בית כנסת לקהילה.

"חיים סלומון" מצטרף למכלול יצירתו הספרותית של פאסט, שעסקה בחלקה הגדול בהיבטים שונים של ההיסטוריה האמריקאית, לצד ספרים שעסקו בהיסטוריה היהודית. ספר מעניין ומומלץ.

Haym Salomon Son of Liberty – Howard Fast

הקיבוץ המאוחד

1952 (1941)

תרגום מאנגלית: צ. רין

איורים נ. פראנק

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי