תגית: בדידות

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

"מחזיר אהבות קודמות" הוא פסיפס של סיפורי חיים הנפגשים בבית תל אביבי אחד, כשחוטים סמויים פחות או יותר קושרים ביניהם. למרות הקירבה הפיזית והתנגשות הגורלות, המוטיב המרכזי הוא בדידות, כל איש לנפשו, בלי יכולת למצוא מסילות של ממש זה אל לבו של זה, לכונן קשר עמוק.

גבי, אשה צעירה, קושרת את גורלה בזה של גבר מבוגר ומסתורי, שאינו שש לספר על עצמו. הוא שוכר עבורם דירה, בה הם נפגשים כשהוא מתפנה לכך, ואוסר עליה ליצור כל קשר עם השכנים. נדמה שיש שם אהבה, אך הנסתר רב על הגלוי. מעבר לקיר גר אבירם, גבר בגיל העמידה שמעולם לא ידע אהבה, מאזין לגניחות ההנאה של גבי. אבירם הוא שותף בסוכנות שהשכירה את הדירה, הנפש היחידה הקרובה אליו היא של הכלב שחי אתו, והוא חולם על קשר עם השכנה המסוגרת. על דירת המרתף משתלט זוג שעושה בה ובחצר הבית כרצונו, ספק מכין דירה עבור הבת כדי שתוכל לעבור משכונת המצוקה שלהם לשכונה מבוססת יותר, ספק מבקש להשכיר אותה לזרים תמורת כסף. ראש ועד הבית, זקן חולה בשנות השמונים לחייו, מנסה להלחם בהם ומקבל משכניו, במקרה הטוב, תמיכה מן הפה ולחוץ. הקבלן, שמבצע את העבודות במרתף ובחצר, מנסה להתמודד עם בעיותיו של בנו שערק משירות צבאי והוא מבוקש על ידי המשטרה הצבאית. במקום אחר בעיר מתגורר זקן נכה, התלוי בלינדה, המטפלת הזרה שלו, וגם בחבר שלה שפולש בהדרגה אל הבית, ומוצא בהם משפחה למרות שאינו מבין את שפתם וכמעט אינו מדבר בעצמו (או אולי דווקא משום כך). אל אלה מצורפות דמויות לווין, כמו שותפו של אבירם והנשים שהוא שוכר למשרדם, ועדה, חברתה הקרובה היחידה של גבי.

בעיני, הזקן הנכה, שהקשר שלו לבנין קלוש משל האחרים, אבל דיירי הבנין ישפיעו מהותית על גורלו, מייצג בחוסר היכולת הקיצוני שלו לתקשר את התלישות שמאפיינת כל אחת מהדמויות. הוא, אגב, היחיד המוצג בספר בגוף ראשון, מדבר בלבו גם אם לא בפיו. הוא נאחז באשליית המשפחה שיש לו לכאורה עם המטפלת ובן זוגה, כפי שגבי נאחזת באשליית האהבה, אביו של החייל נאחז באשליית היכולת לשאת במכאוביו של הבן ולהביאם לידי פתרון, ראש וועד הבית נאחז באשליית הכוח שמעניק לו תפקידו ובאשליה על חיים של שכנות טובה ומכבדת, ואבירם נאחז באשליה שיוכל לצאת מתוך עורו ולהפוך לגבר שיכול למשוך נשים מסוגה של גבי. חוסר היכולת להשלים עם המציאות, שנובע ברובו מהעדר כמעט מוחלט של תקשורת פתוחה, לא יכול להוביל לאושר. רק לאסון.

כמו בספריו המוקדמים, ביניהם "אחרי החגים", וכמו בספריו המאוחרים, ביניהם "בדרך אל החתולים", יהושע קנז, מטובי סופרי ישראל, לדעתי, מתבונן במבט מפוכח וחומל על דמויות חריגות משהו, או כאלה שנקלעו לנסיבות קשות ומתקשות לפלס דרך מוצא. הוא מיטיב ללכוד במלים את הבדידות הקיומית, גם אם החיים מתנהלים בסביבה עירונית צפופה והומה אדם והתרחשויות. הסגירות של גיבוריו מכסה על הדחקה של סערות פנימיות, שאותן הוא מתאר במדויק, מוביל את הסיפורים השונים אל התפרצות בלתי נמנעת.

מומלץ בהחלט

עם עובד

1997

"בחורים כמונו, שעובדים בחוות, הם הבחורים הכי בודדים בעולם", כך אומר ג'ורג', עובד חווה נודד ללני, המתלווה אליו לכל מקום שאליו ילך. "אבל לא אנחנו! ולמה? כי… כי אני – אתה דואג לי, ואתה – אני דואג לך, בגלל זה", משלים לני את דבריו של ג'ורג', כשהוא מתלהב לשמוע – שוב ושוב – את סיפור החלום המשותף לשניהם, חווה קטנה משלהם.

לני הוא גבר גדל מידות בעל מנטליות של ילד ורמת קשב ירודה. הוא להוט ללטף – עכבר מת, שמלת אשה, בד קטיפה, גור כלבים – אבל בגלל כוחו הפיסי, שהוא אינו מודע לו, הוא זורע הרס וגורם נזק, שג'ורג' נאלץ לתקן. חיין של ג'ורג', כפי שהוא עצמו אומר, היו קלים יותר ללא לני, אבל הוא אינו מוותר על הקשר הבלתי ניתק ביניהם. בחלקו בשל תחושת אחריות והרגל אחרי שנות היכרות רבות, אבל בעיקר, כך נראה לי, בשל אותה הבדידות המפחידה. כפי שמציין אחד מעובדי החווה, אליה מועדות פניהם אחרי שלני הסתבך בצרה בחווה אחרת, המראה של זוג עובדים הנודד בצוותא הוא נדיר. בניגוד לעובדים מסוגו, ג'ורג' להוט לחסוך את כספו, ולא לבזבז כל משכורת על משקאות ועל זונות, כדי להגשים את חלומו. לני, מצדו, להוט לדבר אחד בלבד – להיות אחראי על הטיפול בארנבים בחווה שירכשו, שם יחיו על משמני הארץ, ושם ייצא מדי יום לאסוף אספסת עבור הארנבים.

הבדידות, כך נראה, היא מנת חלקן של הבריות בשנות השלושים, אותן שנות שפל קשות בארצות הברית. עובד גידם מזדקן בחווה נאחז ככל יכולתו בקשר עם כלבו החולה, עד שעובד אחר משכנע אותו לאפשר לו להמית את הכלב המתת חסד. הוא מציע לג'ורג' את כל חסכונותיו, ומוכן לעשות כל עבודה שתוטל עליו, ובלבד שיוכל להצטרף לחווה הפרטית העתידית, להיות חלק ממנה. עובד אורווה שחור, שגופו מעוות בשל בעיטת סוס בילדותו, סובל מבדידות איומה בגלל צבע עורו. "הבנאדם צריך מישהו – שיהיה על ידו […] הבנאדם משתגע אם אין לו אף אחד. לא משנה מי, העיקר שיהיה אתך […] אני אומר לך שאם הבנאדם יותר מדי בודד הוא נהיה חולה", הוא אומר ללני על סף בכי. אשתו של אחד מבעלי החווה מסתובבת ללא הרף בין העובדים, לכאורה מחפשת את בעלה ולמעשה מחפשת חברה ואוזן קשבת. בעוד העובדים האחרים נמנעים מלהתייחס אליה כדי לא להסתבך עם הבעלים, לני, למרות אזהרותיו של ג'ורג', נסחף להאזין לה כשהיא מתלוננת: "למה אני לא יכולה לדבר אתך? אף פעם לא יוצא לי לדבר עם אף אחד. אני נורא בודדה".

שירו של רוברט ברנס, "לעכברה", שממנו לקוח שם הספר, כולל את השורות הללו: "המשובחות בתכניות של עכברים ואנשים דרכן תדיר כה הפכפכך, ואין הן מותירות אלא יגון וכאב במקום האושר המובטח". גם תכניותיהם של ג'ורג' ולני תסתיימנה ביגון.

במאמר מוסגר: תפקידו של לני כמאזין לכאורה לאנשים שאין להם מישהו אחר לדבר אתו, הזכיר לי את זה של סינגר, החרש-אילם מ"צייד בודד הוא הלב", שהיווה כותל מערבי עבור אנשים בודדים שרק רצו לדבר אל אדם אחר, גם אם אדם זה לא שמע ולא הבין.

ג'ון סטיינבק, שנתן קול בספריו לאנשים שנפגעו בשנות השפל, עושה זאת גם כאן בספר צנום, המתאר ימים ספורים אך מחזיק עולם ומלואו. טל ניצן, שתרגמה יפה, הוסיפה מאמר אודות האופן בו העלילה נרקמת, ומעניין לקרוא אותו.

מומלץ מאוד.

Of Mice and Men – John Steinbeck

הספריה החדשה

2011 (1937)

תרגום מאנגלית: טל ניצן

"זה הנס שחוללה הלשכה הכללית למרשם תושבים, היא הפכה את החיים והמוות לסתם ניירות"

סניור ז'וזה הוא פקיד זוטר בלשכה הכללית למרשם תושבים. בַּמקום שבו נרשמים כל ארועי הלידה והמיתה, האנשים הם רק שם סתמי על נייר, כמו שם על מצבה בבית הקברות. ביומיום אפילו לשם עצמו אין משמעות, רק לתפקיד הרשמי או לתפקיד הארעי שממלא אדם בחייו של אדם אחר. בספר שנקרא "כל השמות", לסניור ז'וזה בלבד ניתן שם. כל האחרים מכונים על פי מקומם בחייו, בין אם מדובר במנהל הלשכה או בזו שמכונה "האשה מקומת הקרקע מימין". אפילו כשסניור ז'וזה יוצא אחוז דיבוק לחשוף את חייה של אשה אלמונית, שכרטיס הרישום שלה הגיע לידיו באקראי, הוא אינו מתייחס אליה בשמה אלא רק בכינוי "אלמונית", והוא יודע שאם ימצא אותה, ואם יחליט לדבר איתה, יצטרך להתחיל את ההיכרות איתה מאפס, כי מה שבניירות הוא אות יבשה.  

"כל השמות" הוא ספר על זהות ועל רמיסתה על ידי הסמכות, בין אם מדובר בשררה של הלשכה הכללית למרשם תושבים (שתמיד מוזכרת בשמה המלא, אף פעם לא סתם "הלשכה") על כלל האוכלוסיה, ובין אם מדובר בהיררכיה הנוקשה שבתוך השלכה, שבה הניתוק בין המעמדות השונים כל כך ברור ונוקשה עד כי התעניינותו של המנהל בבריאותו של עובד נחשבת ארוע מהפכני.

זהו גם ספר על בדידות ממאירה ועל היחיד בתוך המערכת הרומסת הזו. סניור ז'וזה, בראשית שנות החמישים לחייו, חי בדירה קטנה הצמודה לקיר האחורי של הלשכה. איש אינו מבקר, אבל נוכחותה של הלשכה מעבר לקיר דומיננטית, כמו שעבודתו בה היא חלק בלתי נפרד מזהותו. בדירה הקטנה, לבדו, סניור ז'וזה מבלה בחברת אוסף המפורסמים שלו, שאודותם הוא אוסף קטעי עיתונות. ערב אחד עולה בדעתו כי מה שחסר באוסף שלו אלה תעודות הלידה של המפורסמים. הוא נכנס בחשאי בלילה אל הלשכה דרך הדלת המחברת אותה לדירתו, דלת שבה נאסר עליו להשתמש, ומרגע זה ואילך הכל מתחיל להשתבש. כרטיס הרישום של האלמונית, שנצמד באופן מקרי אל זה של אחד המפורסמים, מוביל אותו ממעשה אסור אחד אל מעשה אסור אחר, אבל גם כשהוא יודע שהוא מסתבך סניור ז'וזה אינו מסוגל לוותר על אובססית החיפוש אחריה. האם הוא באמת רוצה למצוא אותה? כנראה לא. למרות שהוא יכול לפתוח ספר טלפונים ולנסות לאתר אותה דרכו, הוא מעדיף את החיפוש הארוך והמפותל, את האיסוף של פרט אחרי פרט. אולי בסופו של דבר אפילו לא ידבר איתה, אבל לראשונה בחייו הוא מרשה לעצמו הרפתקה, סיכון, מעורבות רגשית גם אם היא עם צלה של אשה. אין לו איש לחלוק אתו את מחשבותיו, אז הוא מנהל דיאלוגים עם עצמו, עם התקרה, עם הניירות, עם החשכה במבוכי הלשכה. "איך יחיה את חייו מכאן ואילך", הוא שואל את עצמו כשהוא מחליט שהגיע לסוף החיפוש, איך יחזור אל הבדידות נטולת הריגוש והמטרה.

סאראמאגו בסגנונו המפואר מספר על כל אלה ועל הרבה יותר, כשהוא שוזר שפע של פרטים, של התבוננויות קטנות ומפתיעות ושל אמירות משמעותיות הנחבאות בפיתולי משפטיו הארוכים. מרים טבעון תרגמה להפליא, כרגיל, והספר ראוי מאוד לקריאה ולקריאות חוזרות.

Todos os Nomes – José Saramago

הספריה החדשה

2002 (1997)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, חי לבדו מאז שאשתו ענת עזבה אותו. שני ילדיו שבגרו כבר אינם מתגוררים בביתו, והוא מתקשה לשמור איתם על קשר בריא. סמי הוא צלם חדשות, שמרגיש שמקצועו התייתר ושהוא עצמו בר-החלפה, כשכל אדם בימינו הוא צלם וספק חדשות פוטנציאלי. מאז גירושיו לא יצר זוגיות חדשה, אולי משום שמעולם לא הצליח באמת להשתחרר מענת, שנפטרה בינתים. סמי תקוע בחיים חדגוניים, ונדמה שהדבר היחיד שזז בחייו הוא הזמן השועט קדימה, "זמן משעמם, אחיד ורודני".

אל חייו של סמי נכנס בחור צעיר בשם הוד, שחושף באוזניו סוד שמנער אותו במידה כלשהי. הוא נסחף אחרי הצעיר לבילויים ליליים ולשימוש בסמים, ומצדו סוחף את ידידו החדש למעשה ונדליזם ראוותני, מעין אקט שנועד לעצור באופן סמלי את מרוץ הזמן, ושישלח את שניהם למעצר.

לא מצאתי בספר דבר מכל הטוב שמובטח על כריכת הספר. הוא אינו תיאור של החיים בישראל בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", אלא תיאור חייו של אדם יחיד, די תלוש. הוא אינו מתאר תיאור נועז את חולייה של התקשורת הממסדית ואת צדדיה האפלים של תקשורת ההמונים (האם יש בכלל צורך בתעוזה לענין זה?), את כוחה המחייה וההרסני של התשוקה (יש תשוקה בספר, אך אין בה כוח), את הגבריות הישראלית ואת "יהדות השרירים" במלוא עליבותן (שתי הכללות שאין להן סימוכין בספר), את שברו רווי האלימות של החלום הישראלי (החלום היחיד הוא של סמי, וגם הוא מעורפל), ואת עריצותו חסרת הרחמים של הזמן (רפיון הידים של סמי הוא העריץ השורר בחייו). הבילוי המשותף עם הוד אינו חזרתו של סמי אל החיים. זה גם אינו סיפור שכולו פריצת גבולות המהוגנות (תיאורים מפורטים של אוננות ושל השתנה אינם פריצת גבולות אלא מציצנות מיותרת), והאזכור של התנהלות השלטון הוא נסיון בלתי מוצלח לשוות לספר גוון אקטואלי.

מה שיש בספר הוא תיאור של בדידות ממאירה, המוליכה אדם אל מחוזות הזויים. "אף אחד לא חיפש אותו –  בדידות אמיתית. כי הבדידות מתחילה כשאין אף אחד בעקבותיך, כשאף אחד לא מחפש אותך, כשאתה נעשה חסר פניות, ולא כשאתה נמצא לבד, מצב שגרתי למדי כיום". בפרץ אנרגיה פתאומי סמי מחליט שהגיע הזמן לשינוי, שייפתח בטיפול בחפציו. הוא נפטר מכל הדיסקים שברשותו, אלה שמכילים מוזיקה ישראלית שאהב, ומתכנן לשפץ את דירתו, תכנון שלא יתממש, כמובן. הסוד של הוד מספק לו טלטלה שאולי תחלץ אותו מן הקפאון, אבל במקום לנקוט פעולה להיטיב עם עצמו, הוא בוחר בסמים, וכאמור בונדליזם.

הקורא נדרש להאמין, שמעשה ונדליזם, ראוותני ככל שיהיה, שביצעו שני גברים יהודים-ישראלים נורמטיביים נטולי רקע פוליטי, יחשיד אותם כאנשי שמאל קיצוני, ישגר אותם אל זרועות חוקר סדיסט במרתפי השב"כ, ויעמיד אותם בסכנת מאסר של עשרות שנים. מראיון עם הסופר התרשמתי שיש פה נסיון לייצר אמירה, אבל האמצעים אינם משכנעים.

אם את דמותו של סמי ניתן להסביר ולהבין, ידידו הצעיר נותר תעלומה. העובדה שהסופר נתן לו את שמו המלא, פרטי ומשפחה, משונה בעיני, שכן אין המדובר בביוגרפיה. באותו ראיון היתה התיחסות גם לענין זה, אך הוא עדיין נותר בלתי ברור.

יש בספר קטעים מעניינים או נוגעים ללב, אבל התחושה שקיבלתי היא של נסיון להעיף יותר מדי כדורים באויר ושל הפרזה סיפורית על חשבון האמינות, והתוצאה מפוזרת.

את העטיפה היפה עיצבה טליה בר.

אפרסמון

2024

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

מִילא ומטיאס, זוג נשוי, מגיעים להתגורר ולעבוד במנזר, גבוה בלב ההרים. היוזמה היא של מטיאס, שמפגין מרץ והתלהבות לאורך הדרך המפרכת. מילא, שהתלוותה אליו מכוח היותה אשתו, מיוגעת, מפוחדת, ומבלי להיות מודעת לגמרי לרגשותיה היא תוהה על בחירותיה. המנזר הקודר, המטונף והמוזנח, השרוי בתוך נוף מכוסה ערפל, עונה על כל פחדיה, והקדוש פונס, שעל שמו הוא נקרא, מייצג את תחושתה: "הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע…". אבל מילא אינה נעצרת להביט לאחור, בין השאר משום שאת כל עברה הניחה מאחוריה כשהסכימה ללכת אחרי בעלה. בעבודת נמלים היא מקרצפת את חדרי המנזר, מסירה שכבות של לכלוך שנצברו עם השנים, והופכת אותו ראוי למגורים, לעבודה ולתפילה. מטיאס, לעומתה, כאילו הסתיים תפקידו ברגע שהביא את אשתו לשם, שוקע ברפיון ובחוסר מעש.

מילא אמנם חולקת את חייה עם מטיאס, אבל למעשה, מול מבטו הריק והאדישות הנצחית שלו, היא לגמרי לבדה. את בדידותה מפיגים הרועה גאייטה, אלמן טוב לב ורגיש, ובלדירט, ילד מחווה במורד ההר, המתלווה אל הרועה. קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס, תחת שם העט הגברי ויקטור קטלה, מתארת את חייה של מילא, ואת בדידותה  ש"נדחסה ונקרשה סביב נפשה כקרחון", כשהיא מתמודדת עם הבהמיות של ההמון, עם הלשון הרעה של שכניה הרחוקים, ובעיקר עם היותה אשה לבדה למרות ידידותו של הרועה ולמרות היותה אשה נשואה. למעשה, כבלי הנישואים, המחויבות שעל פי המוסכמות אינה ניתנת להפרה, היותה של האשה מספר שתים בתוך הזוג, אלה מחזיקים בה במקומה גם כשהיא מבינה שהקשר בינה ובין מטיאס הוא תוצאה של שגגה ושל העדר מחשבה תחילה. אם עולים בה הרהורים על שינוי, חינוכה עוצר בעדה.  "ההנאה השלמה והמיטיבה שמסב כל מה ששלך בדין, ובגלוי, כבר לא נועדה לה; ואילו תענוגות שבסתר, אושר גנוב, הם שפלות, ניאוף, חטא — ממתקים אסורים שהמצפון סולד מהם. וכמעט מוטב לא ליהנות מהם לעולם, ולא לחשוק בהם".

הנוף ומזג האויר מהווים חלק בלתי נפרד מהלכי נפשה של מילא. היא כמהה לחברה, ליופי, למרחבים, וכשההר מאפשר אותם משהו נפתח גם בנפשה. הקדרות של המנזר מקדירה את מחשבותיה. האביב והלבלוב מחיים אותה. "מדי יום, כשהתעוררה, גילתה מילא שכיית חמדה חדשה שטרם הבחינה בה; ויתרה מזו: היא גילתה ששכיות החמדה האלו משתקפות בה, וגם עליה — כמו על הפסגות — עובר שינוי גדול המשיב אותה לנעוריה". סערה עזה, מחריבת כל, היא הרקע לאסון שישבור בה משהו וגם ישחרר אותה.

גם האגדות המקומיות הופכות חלק בלתי נפרד ממנה. הרועה מיטיב לספר אותן, הילד להוט לשמוע אותן, ומילא הופכת אף היא מאזינה נלהבת, עד שהאגדות וחייה הופכים לאחד. "וכיוון שהיתה שומעת מעשייה חדשה למחרת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת — כי שטף הדיבור שניחן בו הרועה היה כמדומה נצחי ואינסופי כגלי הים — נעלמו לבסוף מעיניה חייה שלה, חייה הצרים והמצומצמים של ברייה אנושית פשוטה, והיא שקעה כל־כולה בחיי האגדה של הפסגות".

קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס כותבת נפלא ממש, והתרגום של ליה נירגד יפיפה. הספר ראה אור ב-1905, אבל ליחו לא נס כלל. הערכים ואורחות החיים אולי השתנו עם השנים, אך ביצריהן של הבריות לא חל שינוי. מִילא, על מעלותיה ופגמיה, היא דמות רבת עוצמה ובלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

לסיום, טעימה מן הנוף:

הירח עלה, ואט־אט היטשטש הכול ונצבע בתוגה בכחול־ירוק המתון של מי ים. על רקע הגוון הכללי הזה הזדקרו בבהירות, מבלי שיקטעו אותו, הדברים הראויים ביותר לציון: שם בקרבתה מאגרי מי הגשם, קסומים כאזמרגדי ענק; שני הברושים בכניסה לחלקות, גבוהים וסתורים מתמיד, מתחבקים בשקט במרום צמרותיהם כשני זקנים ענקיים הנפרדים לנצח; המצוק הגדול, בכחול רצוף ועז, בולט במטושטש על רקע השמים בזכות נוגה זרחני קלוש, מין בוהק ערטילאי שעלה כביכול מכולו (ואולי הילה מסתורית של האגדות הטמונות בו); הקיר הלבן של המטבח, שאותו צבע עכשיו הירח בכחול חשמלי חיוור שגונו קר ביותר, ו… ושום דבר מעבר לזה, כמעט, כי האורנים, הצוקים, המדרונות המרוחקים, הכול שקע והתמוסס בים הגדול, הדומם והשקט, שנדמה כי אין לו סוף…

Solitud – Victor Katalà

אפרסמון

2022 (1905)

תרגום מקטלנית: ליה נירגד

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

נינה, אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, מגששת את דרכה. אחרי שנים של פריקת עול, של שכרות ומין מזדמן בכל מקום ועם כל אחד, היא מנסה לחלץ את עצמה. הפצע הגדול בנפשה מקורו בהעדר אהבה הורית, ואת תלישותה היא מייחסת ליחסיה הקרים והמנוכרים עם הוריה, בעיקר עם אמה. "מי שלא יְקָרָה לאמא שלה", היא כותבת, "אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים". את ההשראה לנסיון ליצור לעצמה חיים מאוזנים יותר, בריאים יותר, היא שואבת מיומנה של אתי הילסום.

בדרכה בחזרה אל עצמה היא נעזרת באנשים טובים, כמו המעסיקה שלה במסעדה בה היא עובדת כמלצרית. אבל העזרה הממשית היא זו שהיא מוצאת כשהיא מסייעת לאחרים. השירות הלאומי הפגיש בינה ובין ציפורה, אותה היא מכנה ציפור, אשה מזדקנת שאותה היא מדריכה בשימוש במחשב, ואצלה היא מוצאת שלווה. הקשר עם אחיה ואחותה הפעוטים, ילדי אמה מנישואיה השניים, להם היא מקדישה תשומת לב ואהבה, מהווה אף הוא עוגן. ובכל זאת היא בודדה, בדידות שקשה לה עד מאוד לשאת.

הספר נפתח בפגישה אקראית בשירותים בנתב"ג בין נינה לצעירה אתיופית, המבקשת לבצע שיחה מהטלפון שלה. הפגישה הזו תפתח שרשרת של ארועים אלימים, תחשוף את נינה לעולם אכזר שלא הכירה, ותשגר אותה למשימת הצלה שתתנהל במשולב עם משימתה להציל את עצמה מעברה ומבדידותה.

טל ניצן בראה דמות חיה ורבת פנים, גדושת חולשות שהיא נחושה לנצח, מרוכזת בעצמה אך בעלת מחושים רגישים למצוקות הזולת. קשה שלא לחבב אותה ולקוות שתצליח להחלץ מבדידותה ולמצוא אהבה ושלווה. עלילת המתח, שנובעת מן הפגישה בנתב"ג, מתפתחת במקביל לתהליכים הנפשיים שנינה עוברת, והשילוב יוצר ספר קריא מאוד ומרגש מאוד. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2020