תגית: תמיר // סנדיק

"מנספילד פארק" נפתח בתיאור גורלן של שלוש אחיות. האחת התמזל מזלה להפוך לליידי ברטרם בזכות נישואיה לבעליו של מנספילד פארק, למרות ששלושת אלפים פאונד חסרו לה כדי להיות ראויה לו באמת. אחותה הבכורה נישאה שש שנים אחריה לכומר נוריס, אף שלא היה לו כמעט הון משלו, והצעירה הצליחה אפילו פחות ממנה, ונישאה לקצין חיל הים פרייס. על רקע זה פרץ סכסוך בין האחיות, והקשר בין הצעירה לאחיותיה נותק למשך למעלה מעשור. כשחודש הקשר הציעה גברת נוריס, האלמנה והערירית, לפטור את גברת פרייס, שלה כבר שמונה ילדים, מעולה של בתה הבכורה, והצליחה לסובב את הדברים כך שמשפחת ברטרם תהיה זו שתקח את הילדה אל ביתה ותישא בנטל הטיפול בה.

הפתיחה הצינית, הקלילה לכאורה אך מושחזת כדבעי, קובעת את טון הספר כולו. ג'יין אוסטן מגוללת את קורות המשפחה וידידיה, סיפור הכולל התאהבויות ובגידות ושאלות מוסריות, באבחנה פסיכולוגית חדה, ובאמירות לגלגניות ומשועשעות אך נוקבות. באבחת משפטים קצרים היא חודרת אל לב ליבם של גיבוריה, ומניחה אותם על הנייר ללא התיפיפות.

ליידי ברטרם היא אשה עצלה, מרוכזת בעצמה, נטולת כל אנרגיה להתעניין בזולתה, לרבות בילדיה, או בלשונה של ג'יין אוסטן, "היא היתה אשה שמבלה את זמנה בישיבה על ספה בבגדים נאים בעודה עוסקת במלאכת תפירה מורכבת שאין בה תועלת רבה ואין בה יופי כלל". גברת נוריס, שכל מה שיש לה בא מידי גיסה, שהעניק לבעלה המנוח משרת כומר ומקום מגורים, אגואיסטית באופן שונה מאחותה. ההתנהלות שלה בריונית, אם כי היא עצמה מן הסתם היתה מזדעזעת מן התיאור הזה. היא מתערבת בכל, משוכנעת שעל פיה יישק דבר, מאמינה לחלוטין בנדיבותה, למרות שהיא קמצנית כמעט חולנית, וכל יוזמותיה נופלות על כתפי אחרים. גברת פרייס, האחות העניה יחסית, שבניגוד לאחיותיה מתגוררת בעיר, היא השתקפותה של ליידי ברטרם. העצלות שלה אינה מתבטאת בישיבה על ספה, אלא בהזנחה ובבטלנות, וכמו אחותה הכפרית העשירה גם היא אינה נותנת את הדעת על ילדיה.

הדמות המרכזית בספר היא פאני פרייס, הילדה שהועברה בהיותה כבת עשר מבית הוריה לגדול במנספילד פארק. פאני היא נערה חיישנית, מוסרית, ולהוטה להביא תועלת. מכיוון שהיא יודעת שמעמדה נמוך מזה של ארבעה בני דודיה, עובדה שהדודה נוריס אינה נמנעת מלהזכיר לה, היא מצניעה את עצמה. היא נפגעת כשהדודה אומרת ישירות כי "אחשוב אותה לנערה עיקשת וכפוית טובה אם לא תעשה את מה שדודתה ובני דודה מבקשים ממנה, כפוית טובה מאוד, על דברתי, בהתחשב במי שהיא ובמה שהיא", אבל למעשה הפנימה את תפיסת עצמה כראויה פחות. כשמוסיפים לכך את המגבלות המחמירות שחלו על נשים בתקופתה – דיונים ארוכים מתנהלים סביב כל יציאה קצרה של פאני מהבית – ואת הציפיות מהן, מצטיירת תמונה עגומה למדי של נערה כלואה. כך, לדוגמא, כשהיא נוסעת, והיא כבר בת שמונה-עשרה, לשהות בבית הוריה לראשונה מאז נותקה מהם, היא יושבת שם ומחכה שיבואו לאסוף אותה בחזרה, ואינה מעלה על הדעת את האפשרות לקום ולעזוב בעצמה, למרות שאינה חשה שם בנוח ומנספילד פארק היא עבורה הבית. כדי להמחיש את גבולות עולמה, די לקרוא כיצד הרגישה כשנרשמה בעיר לספריה ניידת: היא נדהמה ממעשיה שלה, העצמאיים, מכך שהיא עצמה שואלת ובוחרת ספרים!

פאני היא המצפן המוסרי של מי שמוכן להקשיב לה, ובמנספילד פארק יש רוב הזמן רק אדם אחד כזה, בן דודה אדמונד, המתעתד להיות כומר. עוד כשהיתה ילדה פרש עליה את חסותו המגוננת, וכשהתבגרה הפכה לאשת סודו. מעמד זה גורם לה כאב לב, כשהוא מתייעץ איתה לגבי התאהבותו במרי קרופורד, גיסתו של הכומר המקומי, בעוד היא עצמה מאוהבת בו בסתר ליבה. מרי היא בחורה צעירה, מלאת חיים, לכאורה טובת לב, ורק פאני נותנת את הדעת על הליקויים באופיה. אדמונד, שער להם תחילה, מאבד את היכולת לשפוט כשהוא מתאהב. עוד בין גיבורי הסיפור הנרי, אחיה של מרי, צעיר משועמם שעוסק בכיבוש לבבות נשים, ומעורר טינה בין שתי אחיותיו של אדמונד כשהוא מחזר אחר שתיהן בו זמנית. סר תומס ברטרם, שלמרות מעמדו הדומיננטי כראש המשפחה, השפעתו בפועל מעטה, הוא בין הדמויות החיוביות בעלילה. כך, לדוגמא, למרות שהוא מאמין בכל לבו בנישואי תועלת, כשהוא שם לב שבתו מריה מתיחס בקרירות לארוסה, הוא מציע לה להפר את האירוסים, ומוכן לשאת בהשלכות החברתיות. סר תומס, כמו אחדות מן הדמויות המתפתחות עם הזמן, פתוח מספיק כדי להיווכח בסופו של דבר בטעויותיו ולשנות את תכניותיו. ג'יין אוסטן מן הסתם מחייכת כשהיא מציינת כי, "הזמן מחולל תמיד שינויים כאלה בדעותיהם ובתכניותיהם של בני תמותה, כדי לאלף אותם בינה וכדי לשעשע את שכניהם".

תיאור פשוט של העלילה לא יעשה צדק עם היצירה. כוחה של ג'יין אוסטן גדול בבנית דמויות מדויקות ובאבחונן במשפטים בודדים. כוחה רב לה גם בדיאלוגים ובמונולוגים, המדברים ברורות בשם אומריהם, ובוראים עולם חי ומוחשי. לב הענין הוא לא מי אוהב את מי, ומי יאהב את מי בסופו של דבר, אלא השיקוף המלא של החברה, והביקורת הצפה מאליה. בדרך כלל אני מעדיפה שלא יאכילו אותי בכפית, אבל כשג'יין אוסטן עושה זאת התוצאה נבונה וחיננית ואינה מטרידה כלל.

לספר מצורף מאמר המבקש להוכיח כי ג'יין אוסטן ביקשה להעביר בספר ביקורת על הכנסיה האנגליקנית ועל סחר העבדים שבזכותו שגשגו עסקיהם של הבריטים מעבר לים. אולי יש בסיס לדברים, ומכל מקום המאמר מעניין בפני עצמו, אבל נדמה לי ש"מנספילד פארק" שלם כפי שהוא גם ללא רבדים סמויים ממין זה.

ג'יין אוסטן מן הסתם טרחה על כתיבת הספר, למרות שהתוצאה נראית נטולת מאמץ. כך גם התרגום של לי עברון – מקצועי כהלכה, ומשתלב בקלילות וברוח הטובה של הסופרת.

מומלץ מאוד.

Mansfield Park – Jane Austen

תמיר // סנדיק ואהבות

2017 (1814)

תרגום מאנגלית: לי עברון

"קסם נעלה: קסם אשר מתרחש רק כשאת יוצרת גרסה גדולה יותר של עצמך במלים ובהבטחות, ואז נכנסת אל תוכה ואיכשהו צומחת וממלאת אותה".

חייהן של שלוש נשים משתלבים זה בזה בעלילת "חוט של כסף", וכל אחת בדרכה מבצעת את "הקסם הנעלה", חורגת ממגבלות קיומה המצומצם, ומפיחה באומץ חיים חדשים ביעוד שנכפה עליה. מרים, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר, היא בתו של מלווה בריבית, שמשום טוב לבו אינו מסוגל לגבות את הכספים שחייבים לו, גם כשמשפחתו על סף חרפת רעב. מרים נוטלת על עצמה את תפקידו, ומגלה כשרון מסחרי שמצד אחד מאפשר למשפחתה חיי רווחה, אבל מצד שני מושך את תשומת לבו של מלך הסטאריק, הלהוט אחר זהב. אירינה, בתו של דוכס, נישאת בעל-כורחה לצאר המרושע. המעמד החדש והכפוי מעורר בה תושיה ותבונה מדינית, אותן היא מבקשת לנצל לטובת עמה. ונדה היא בתו המוכה של גבר שיכור ואלים, המשתמש בה כמטבע לכיסוי חובותיו ולסיפוק צרכיו. כשהיא נמסרת לעבודות אצל משפחתה של מרים, בתמורה למחיקת חובו של אביה, נפתחת בפניה ההזדמנות לתכנן עתיד משלה, בנפרד מתכניותיו לגביה.

נעמי נוביק רקחה פנטזיה, שנשענת על אגדות-עם, על היסטוריה יהודית ועל מיתולוגיה. נמצא כאן, בין השאר, את באבה יאגה לצד עוץ לי גוץ לי; את אורחות חייהם של היהודים במזרח-אירופה, ואת יחסיהם עם שכניהם הנוצרים; את מלחמת האור והחושך; וריאציות על היפה והחיה; אזכורים מפרשיות תנ"כיות, כמו חורבן סדום ועמורה, ועוד. העלילה מסופרת בעיקר מפיהן של שלוש הנשים, המתארות כל אחת את השתלשלותה מנקודת מבטה, והסיפורים השונים משתלבים למסכת אחת עתירת דמיון וקוהרנטית.

למרות שמדובר בסוגת הפנטזיה, הדמיון אינו המוטיב המרכזי של הספר. הנושא הראשי, בעיני, הוא זה שמתמצה בציטוט שבראשית הדברים: היכולת לצמוח מתוך מגבלות ההווה אל גרסה אישיותית משמעותית יותר. מכיוון שהדמויות הדומיננטיות נשיות, יש בספר פן פמיניסטי, מעין בשורה לנשים (למרות שאחת מן הגיבורות נוהגת כלפי בת מינה כפי שנהגו כלפיה), אבל הגברים בספר, למעט אביה של ונדה, אינם מוצגים באופן עקבי כגורם מעכב ומגביל. חלקם, כמו סבה של מרים, מספקים השראה ותמיכה מלכתחילה. אחרים עוברים אף הם תהליך של צמיחה יחד עם הנשים. גם מלך הסטאריק מטיל האימה והצאר המוטרף אינם חד-מימדיים, למרות שרוב הזמן הם מלוהקים לתפקידי הרשעים. בשולי הנושא המרכזי, הספר עוסק בחיי היהודים בקרב אוכלוסיה נוצרית, כשהם נדחקים למקצועות שנואים כמו הלוואה בריבית, ומוכנים בכל רגע למלט את נפשם ולהסתתר אם וכאשר יפרצו פרעות. בנוסף לנושאים אלה, העלילה מספקת שאלות נוקבות בכמה תחומים: כך, לדוגמא, עולה שאלת אחריותם של בני הסטאריק כולם למעשי שליטיהם, ואחת הדמויות נאלצת לבחור בין קיום התחייבות מוסרית לשמירה על שלומם של בני עמה.

הערכתי בספר בעיקר את ההעמקה בדמויות, את הדמיון והעושר התרבותי, ואת האופן בו הקולות השונים משתלבים לסיפור אחד. פחות הערכתי את קטעי ה"אקשן" הפיזי, מעין קרבות קומיקס מפורטים לעייפה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם העובדה שכל הדוברים נשמעים ממש אותו הדבר היא חסרון או יתרון. מצד אחד, קשה לקבל שבתו של דוכס ואיכרה אנאלפביתית מדברות באותו סגנון. מצד שני, אולי יש כאן איזשהו מסר על שוויון בסיסי.

למרות הסתיגויות אלה, נהניתי לקרוא את הספר. הוא קריא מאוד, מתורגם יפה, כתוב ביצירתיות ובתשומת לב לפרטים, והשילוב של סיפור דמיוני עם דמויות אנושיות וארציות עובד יפה.

(בשולי הדברים למדתי שקרופניק הוא לא רק מרק הגריסים שאני אוהבת, אלא גם סוג של משקה חריף הנפוץ בעיקר בפולין ובליטא).

Spinning Silver – Naomi Novik

תמיר//סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

מה שג'יי קיי רולינג אמרה בטקס חלוקת תארים: האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.

אני קולטת שאני ממש לא טובה באחיזת ההגה. אני מרגישה פחד ואשמה.

המספרת נטולת השם ב"כימיה", בת יחידה להורים סינים, שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בהיותה בת חמש, תקועה. היא דוקטורנטית לכימיה, שהפרויקט עליו היא עובדת אינו מתקדם, והמנחה שלה מייעץ לה חד וחלק למצוא פרויקט שיתאים יותר ליכולותיה. היא חולקת את חייה עם אריק, כימאי אף הוא, שהקריירה שלו נעה קדימה בביטחה. אריק אוהב אותה ורוצה להנשא לה, היא אינה מסוגלת לומר "אני אוהבת אותך", והמחשבה על נישואים מפחידה אותה, למרות שכשהיא עורכת רשימת בעד ונגד, צד הנגד נותר ריק. את כל קשייה היא תולה בהוריה, שחינכו אותה חינוך נטול רגש, הרואה במצוינות את חזות הכל. היא אינה מעזה לספר להם שהיא חיה עם גבר, אינה מעזה להעלות את רעיון הכפירה לנטוש את האוניברסיטה, אפילו לא באוזני עצמה. וכך היא נגררת, דנה שוב ושוב בהתלבטויותיה באוזני חברתה הטובה ללא מסקנה מועילה כלשהי, מיטלטלת בין כן ללא, והמשבר שיטביע אותה, או שיגרום לה להחלץ, הוא בגדר ארוע ודאי המצפה לשעת כושר.

מכיוון שדבריה של רולינג, שצוטטו בפתיחה, מקובלים עלי ללא עוררין, כל מה שרציתי לעשות בחלקו הראשון של הספר הוא לתפוס את המספרת ולטלטל אותה. ברגע שהיא מודעת לסיבות לקשייה, האחריות להתגבר עליהם היא בידיה. התבכיינות על ילדות עצובה היא תירוץ, אומלל אך נוח, לחוסר מעש.

חלקו השני של הספר שינה את דעתי עליה. מה שארע לה בסיומו של החלק הראשון (שלא יוזכר מחמת קלקלנים) אילץ אותה להפוך פחות תלותית, ונימת דבריה קיבלה בהדרגה גוון חדש. שום דבר לא ישנה את העבר: הילדות לא תהפוך עליזה יותר, אמה לא תהיה לבבית יותר בדיעבד, אביה לא יחזור בזמן ויהיה קפדן פחות. גם ההווה שלהם לא ישתנה, הם יוסיפו ללחוץ עליה ללמוד, לשאוף להצטיינות. אבל נקודת המבט של המספרת תהיה מסוגלת להכיל גם את רגשותיהם של אחרים. היא מודעת למאמץ ההרואי שעשה אביה כדי להפוך מאיש כפר סיני עני למהנדס אמריקאי מצליח, ולתשלום הכבד שגבתה ההגירה מאמה, שבחרה לעצמה באופן אירוני את השם האמריקאי ג'וי, רוקחת סינית עירונית מצליחה שהפכה לעקרת בית נטולת שפה. היא לעולם לא תנהל עם הוריה שיחות חולין, כמו אלה שמנהל אריק, אף הוא בן יחיד, עם הוריו. היא לנצח תזדקק לתוים כדי לנגן ("את מנגנת כמו רובוט, בלי כאב או צער, בלי אושר או שמחה", אמרה לה מורתה), ולא תדע לאלתר כמו אריק חובב הג'ז. נישואיהם רצופי המריבות של ההורים יוסיפו להיות הדגם שאותו היא מכירה וממנו היא חוששת. אבל בהכרח תתעורר בה ההכרה שהיא חייבת לקבוע לעצמה מטרות משלה, עד שתוכל לומר כי האושר הוא לא רק הישגים, אלא מורכב מהרבה דברים אחרים.

הערכתי מאוד את האופן בו דמותה של המספרת, שהיתה כה מעוכה בחלק הראשון, מתפתחת בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בהמשכו של הספר. ההתפתחות מומחשת גם באופן בו היא מתנסחת, כשלא הסגנון משתנה אלא עוז הביטוי, מיאוש ומבלבול לדעה עצמאית. המקומות שסימנתי לעצמי בחלק הראשון מצביעים כולם על חולשה. אלה שסימנתי בחלק השני, והם רבים יותר, משקפים כולם רסיס של הבנה, תובנה מעניינת, נקודה למחשבה. וייקי וואנג מוליכה את המספרת בעדינות ובמיומנות במסלול משכנע, מהצעת הנישואים בפתיחה עד הבחירה שלה בסיום.

למדע יש נוכחות חזקה בחייה של המספרת, ולכן גם בספר. היא מרבה בדימויים מדעיים, בהסברים השאולים בעיקר מתחומי הכימיה והפיזיקה, גם כשהנושאים עליהם היא מדברת עוסקים בתחומים רחוקים. במידה רבה האזכורים הרבים האלה הם בגדר מורשת כפויה, תוצר שיטת החינוך הנוקשה של אביה, אך אודה כי בעיני הם משווים לספר רוחב יריעה וענין. לקראת סיומו של הספר המספרת מציגה זו מול זו שתי גישות. האחת, זו של מורה בתיכון גורסת כי "מה היא השיטה המדעית? […] זאת שיטה שמובילה אותנו לאמת". השניה, מאוחרת יותר, היא זו של מורה בקולג', ולפיה "המדע לא מרפא הכל; קשה להדרש לפעולות כמו אינטראקציה אנושית באמצעות השיטה הזאת". נדמה כי במסגרת גישושיה אחר הדרך ההולמת אותה היא מבקשת לאמץ את האחרונה.

וייקי וואנג שמה בפי המספרת טקסטים שכולם בלשון הווה, גם כשהיא מספרת על העבר. אני תוהה אם יש לכך קשר לעובדה שהיא דוברת שתי שפות, שפת אמה ושפת ארצה, וכדבריה "זאת תחושה מוזרה, לא להרגיש בבית בשום שפה". נראה לי סביר יותר להניח שהבחירה הזו מצביעה על הכבלים הקושרים את המספרת אל עברה, שחי מבחינתה כאילו הוא מוסיף להתרחש בהווה. המספרת, בסגנון דיבורי, לפעמים קטוע למשפטים קצרים, לפעמים נע מנושא לנושא בעקבות אסוציאציות, מרבה במשחקי מילים, ואלה מן הסתם היוו אתגר למתרגמת אסנת הדר, שעמדה בכבוד במשימה.

"כימיה" מספר על צמיחה אישית מתוך רקע משפחתי כובל, על הגירה ועל סטראוטיפים המתלווים אליה. בסינית, כך מתברר, יש ביטוי על אהבה בין בני משפחה, שתרגומו המילולי הוא בערך "אני כואב אליך". "כימיה" נע על נקודות ההשקה האלה שבין כאב לאהבה, ועושה זאת בתבונה ובכשרון.

מומלץ בהחלט.

Chemistry – Weike Wang

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

 

אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול, אבל הוא טעה. רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם. הזמן מביט בהם קמים ונופלים.

"ארכיפלג הכלב" הוא סיפור חורבנו של עולם בזעיר אנפין, חורבן שניתן ליחסו לטבע, אך כולו מעשה ידי אדם. על חופו של אחד מאיי הארכיפלג, הממוקם אי-שם בין אפריקה לאירופה, נמצאות גופותיהם של שלושה גברים שחורים, שככל הנראה נסחפו אליו מן הים. מן הדין היה לדווח לרשויות, אבל האי עומד בפני תכנית פיתוח, ומוות אינו מקדם עסקים. חמישה אנשים חזו בגופות – מורָה בדימוס, רופא האי, שני דייגים, אמריקה ואספדון שמותיהם, ומורה צעיר – והם מצווים על ידי ראש האי לשמור על שתיקה. לזקנה לא ממש אכפת. לרופא אכפת בעיקר מעצמו. אמריקה הוא בור מגודל וממושמע. ואספדון? אספדון מילא אחר ההוראות בלי לשאול שאלות. יותר מכול אהב שלא לדעת. המורה הצעיר, לעומתם, חסר מנוחה. הוא זר, חדש באי, הוא מצפוני, חייב לדעת מי היו האנשים ומנין באו, מסרב לראות בהם גוויות ותו לא. אל העלילה יצטרפו בהמשך שני שחקנים נוספים – הכומר, שהפרשה תיוודע לו באמצעות וידוי, ומפקח משטרה שיגיע מחוץ לאי.

קלודל מציג פנורמה של דמויות, שאולי נרצה להאמין כי הן מוקצנות, אך קריאה כנה תחשוף את שכיחותן. כל המעורבים בסיפור, למעט הזר יוצא הדופן שמול דמותו משתקפות חולשותיהם של האחרים, מייצגים בדרך זו או אחרת התפרקות מערכים. ראש האי, שיזם את ההכחשה, פועל ממניע הנראה לו נאצל – רווחתם של תושבי האי – ושוכח בדרך שהאי, למרות בידודו היחסי, הוא חלק מן העולם. לעצמו ולאחרים הוא אומר, כי אם יגידו לעצמם שהדבר לא קרה, הוא יאבד ממשות ויתפוגג. הרופא, דשן ונהנתן, מתואר על ידי קלודל כמי שמחייך חיוך תמידי, גם כשהוא מבשר לחוליו בשורות איוב. כשהמציאות טופחת על פניו, הוא מסב את מבטו. הכומר מזמן התפרק מאמונתו, אוחז בתפקידו מתוך הרגל, אבל הוא אינו פוסח על איסוף התרומות, ואפילו מציין בפנקס קטן כמה כל אחד נתן ולא שוכח להזכיר לכמה מהם את קמצנותם בסוף השנה. קלודל מציב בעלילה דמות אחת שהיא כולה רשע, ואחרת שכולה תום, אך הפסימיות שבסיפורו אינה נובעת מן הפער הזה שבין הטוב והרע המובהקים, אלא מן הרוע הבנאלי שמתחת להתנהלות הבלתי מזיקה לכאורה של דמויותיו הנורמטיביות, רוע שלא יוכל להשאר חבוי, אלא יחלחל ויציף ויסחוף את האי על תושביו.

בדומה לפער שבין הדמויות המוקצנות לנורמטיביות, גם מסריו של קלודל נעים בין אמירות מפורשות לכאלה המוצפנות בין המלים. אמירותיו המפורשות על יצר לב האדם הרע מנעוריו קודרות: "רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. בדרך כלל הנסיבות הן שחושפות אותו — מלחמות, מגפות רעב, אסונות, מהפכות, רצח עם. ולכן כאשר מביטים בו לראשונה, תחת המעטה החשאי של המצפון, מזדעזעים ומצטמררים". כוחו של ההמון מחריד אותו: "הם ידעו שההיסטוריה גדושה בהמון עיוור וצמא דם. וגם אם ההמון טועה בדרך כלל, בסופו של דבר הוא מקבל את מבוקשו". בפי הדמות המוקצנת לרוע הוא שם קביעות מייאשות כגון "תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור, או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה". נדמה שאינו מניח פתח לתקווה, למעט רמזים דקים למצפון מיוסר, כשהשלכות מעשיהם של בני האדם מרחיקות לכת הרבה מעבר למה שיש ביכולתם לשאת, ולשמץ של בושה, לגביה הוא תוהה, "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה?"

"ארכיפלג הכלב" דומה באוירתו לספריו הפסימיים של מארק טוויין, "האיש שהשחית את העיירה" ו"הזר המסתורי", בשני אלה, כמו כאן, מובע יאוש מאופיים של בני האדם ומסיכוייהם להתעלות מעל טובת ההנאה המיידית והיומיומית. למרות שוני בדגשים ובסגנון – טוויין שנון, קלודל עצוב – שני הסופרים משמיעים קריאת אזהרה, שחובה לתת עליה את הדעת ואת הלב.

פיליפ קלודל כתב ספר מורכב ועמוק, המצליף בתופעות רבות שהן מנת חלקנו דרך קבע. הוא כותב על הפטפטת החלולה של הפוליטיקאים, על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרוס את שמו הטוב של כל אדם, על כוחו הבלתי מרוסן של ההמון, ועל האופן בו מיטשטשים הגבולות הברורים בין טוב לרע. בכתיבה מדויקת – שזכתה לתרגום מדויק של שי סנדיק – שבה לכל מילה יש משמעות, הוא מציג תמונה מזוקקת של עולמנו בגבולותיו של אי נכחד אחד. הספר רעיוני במהותו, אך הוא כתוב כסיפור מתח, שהמסתורין של הגוויות נוטל בו חלק, אבל יותר מזה הוא בולש אל תוך הנפש פנימה, נפשם של גיבורי הסיפור, ובעיקר נפשם של הקוראים.

את הכריכה המרהיבה עיצבה חן יאקה-שומרון.

קלודל במיטבו.

L’archipel de Chien – Philippe Claudel

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

לאנה בת החמש-עשרה ואמה ג'ן יוצאות יחדיו לחופשת ציור. מזה זמן רב ג'ן חשה שהיא מאבדת את בתה, שנוהגת לפצוע את עצמה ואף ניסתה להתאבד. תקוותה שהחופשה המשותפת תקרב ביניהן מתנפצת כשלאנה נעלמת. אחרי ארבעה ימי חרדה היא נמצאת פצועה ומיובשת, ובמענה לשאלות היא טוענת שטעתה בדרך ואינה זוכרת דבר ממה שארע לה. "שריקה באפלה" מתמקד בדמותה של ג'ן, המנסה לפענח מה עבר על בתה.

לספר יש פוטנציאל למצוא מסילות אל לבם של הורים, גם אם אינם מתמודדים עם קשיים כמו אלה שמציבה לאנה. ההתלבטות המתמדת בין כיבוד הפרטיות של הילד לחטטנות הכרוכה באחריותו של ההורה, מוכרת לכל. ההליכה על הגבול המטושטש שבין הֱיות הורה להֱיות חבר, היא אתגר יומיומי. אבל הפוטנציאל, לפחות מבחינתי, אינו מתממש, במידה רבה משום שהספר טובע בגודש של פרטים, שויתור על חלקם היה מיטיב אתו. במקומם עדיף היה להעמיק בדמויותיהם של יוּ, בעלה של ג'ן, הפדנט שמצליח לתמוך ולדכדך בו זמנית, ושל מג, הבת הבכורה, הדמות המאוזנת מכולם. בנוסף לחולשה הסיפורית, במקום להתמודד לעומק עם הנושא של הקשר בין הורים לילדים, בעיקר בנקודות משבר, הסופרת בחרה, אולי לא במתכוון, לתאר את תהליך התפרקותה של אשה בלתי יציבה, שתפקודה כאם היה ירוד מלכתחילה. הבחירה הזו, בעיני, מעניינת פחות, וגורמת לעלילה לאבד מיקוד. ואולי לסלידה שלי מג'ן יש חלק בתחושת אי הנחת הכללית שגרם לי הספר.

בצד החיוב יש לציין את סגנונו של הספר, שבו כל קטע עלילה מוביל אסוציאטיבית לקטע שאחריו, כשהסיפור נע בין הווה לעבר, וכל המעברים הללו חלקים וזורמים. הכתיבה עצמה, כל קטע בנפרד, בהירה ואינטליגנטית, ונתמכת בתרגום טבעי. סיומו של הספר מבריק בעיני, מציאותי ואמין, עומד ברמה שאפשר לצפות לה ממי שכתבה את "אליזבת איננה" המצוין.

Whistle in the Dark – Emma Healey

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

טינה הופגוד היתה נערה בריטית צעירה בשנות השישים של המאה הקודמת, כשהארכאולוג הדני פיטר גלוב הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" מתוך הוקרה על שאלותיהן הסקרניות. טינה היא כעת אשה בעשור השביעי לחייה, שלאחרונה שכלה את חברתה הטובה בלה. יחד עם בלה טיפחה במשך כל השנים את החלום לבקר במוזיאון סילקבורג בדנמרק, כדי לראות סוף-סוף במו עיניהן את נשוא ספרו של גלוב, האיש מטוֹלוּן, גופת כבול שנשמרה מן המאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. חברותיהן האחרות ביקרו במוזיאון במהלך השנים שעברו מאז פרסום הספר, אך טינה ובלה ייעדו את הגשמת החלום להזדמנות מיוחדת. עבור בלה ההזדמנות הזו כבר לא תגיע. טינה, כואבת ומבולבלת, כותבת מכתב אל פיטר גלוב, למרות שסביר להניח שכבר אינו בין החיים, כאילו מבקשת לשוב בדרך כלשהי אל המשמעות שהיתה לחייה בהיותה צעירה סקרנית. אילו היתה שולחת את מכתבה בדואר אלקטרוני, היה אוצֵר המוזיאון, שקיבל אותו לידיו משום שהארכאולוג אכן נפטר שנים קודם לכן, עונה לה בכמה מילות נימוס בצירוף קישור לאתר המוזיאון. מכיוון שכתבה על נייר, הכניסה למעטפה, רכשה בול, ושלשלה לתיבה, האוצר, אנדרס לארסן, עונה לה אף הוא בשיטה הישנה, ונס קטן מתרחש: שני אנשים, זרים זה לזה, שונים זה מזה, מוצאים באקראי את האדם שאתו הם יכולים לדבר.

אנדרס חי לבדו, אשתו נפטרה, בנו ובתו כבר עזבו את הבית. חייו סדורים במסגרת עבודה ובית ומעט תחביבים, מחשבותיו סדורות אף הן, כפופות ללוגיקה מדעית, אך הוא חש בדידות בהעדר נפש שאיתה יוכל לחלוק את עולמו הפנימי. טינה חיה בחווה עם בעלה, ילדיה ונכדיה גרים לידה, חייה עמוסי פעילות, ואף על פי כן היא בודדה, בעיקר כעת, לאחר מותה של חברתה. מכיוון שאנדרס ענה על מכתבה הראשון בלבביות ובפירוט, היא מוצאת בכתיבה אליו ערוץ לדבר בעצם עם עצמה, לברר את מחשבותיה באמצעות העלאתן על הכתב. בתשובתה הראשונה היא כותבת: "עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב". אבל אנדרס מתעניין, משיב, ויותר מזה – אף הוא מוצא בטינה את האוזן הקשבת שהשתוקק לה. כשהוא משתף אותה במה שמתרחש בחייו, הוא כותב: "מה שבאמת חשוב לי, גם אם לא תחלקי איתי את מחשבותיך בענין, אם יש לך בכלל מחשבות בענין, הוא העידוד שאני שואב מהיכולת לשתף אותך בכל מה שקרה. מעולם לא חשבתי שזה אפשרי". מה מחבר את שני האנשים האלה יחדיו? לשאלה זו יש כמה תשובות, אולי הטובה שבהן היא זו שמנסחת טינה באחד המכתבים האחרונים: "המכתבים שלנו היו משמעותיים כל כך עבורנו, כי שנינו הגענו לאותו שלב בחיים: יותר מאחורינו מאשר לפנינו. המסלולים שבחרנו מגדירים אותנו. נשאר לנו מספיק זמן לשינוי".

לא פשוט להסביר מדוע הספר הזה נשא כל-כך חן בעיני. במידה מסוימת נקשרתי אליו בשל נקודות ההשקה שלי עם הדמויות, שלמרות שאין ביני ובינן מן המשותף, במקומות רבים הן הביעו אותי, אבל דברים אלה מקומם, בעיני, ביומן פרטי ולא בסקירה. חלק מן ההסבר נעוץ בשאלות המעסיקות את טינה ואת אנדרס, ומן הסתם גם את רבים מן הקוראים, שאלות המתנשאות מעל היומיומי והמיידי, ונוגעות בבחירות שנעשו, במשמעותן, במשמעות החיים, בסיכוי לשינוי, להזדמנות שניה. אבל נראה לי שעיקר קסמו של הספר נובע מן הכתיבה של אן יאנגסון, ששי סנדיק הפליא לתרגם. ברומן, שכולו מכתבים, היא מצליחה לברוא שתי דמויות משכנעות, שני אנשים חושבים, כנים, שרגליהם על האדמה וחלומותיהם מציאותיים. כתיבתה עדינה, חכמה ומלאת רגש, והלב מייחל לשלוותם של גיבוריה.

במילה אחת: נהדר!

Meet Me at the Museum – Anne Youngson

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

 

רֶן אישידָה, בן עשרים וארבע, על סף השלמת תואר בספרות אנגלית ואמריקאית, עוזב את ביתו בטוקיו, ונוסע לעיר אקאקאווה כדי להשתתף בהלווית אחותו קֵייקו שנרצחה. קייקו, המבוגרת מרן בתשע שנים, היתה עבורו יותר מאחות. במשפחה בה ההורים היו עסוקים בעבודתם ובמריבות ביניהם, הילדים נעזבו לנפשם, וקייקו הכניסה את רן תחת כנפה והיתה לו אם ואחות. שבע שנים קודם לרצח עזבה קייקו את הבית, מהלך שהיה מצד אחד פתאומי, ומצד שני צפוי בשל יחסיה הקשים עם אמה. במהלך שבע שנים אלה התקיים בין השניים קשר טלפוני שבועי, ורן סבר שהוא מכיר את אחותו היטב. כעת, כשהוא מגיע לאקאקאווה, ובמידה רבה מאמץ לעצמו את חייה של קייקו – גר בחדר ששכרה, מלמד בבית הספר בו הועסקה – הוא מגלה שהסתירה ממנו את הארועים המשמעותיים בחייה. במשך שישה חודשים הוא מתחקה על עקבותיה, ומנסה לפצח את סוד מותה, עד שהוא חש שיש ביכולתו להפרד ממנה ולקבל החלטות לגבי חייו שלו.

עלילת הספר משוטטת בין עבר והווה, בין מציאות לחלום, ובין טוקיו לאקאקאווה, ועוסקת ברובה ביחסים שבין הורים לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם, ובהשפעת יחסים אלה על חיי הילדים לאחר שבגרו. השתקפות חייה של קייקו בחייו של רן היא מוטיב מרכזי בספר, והיא באה לידי ביטוי לא רק במקום מגוריו ובמקום עבודתו. דוגמא בולטת היא התמודדותו של רן עם תלמידה שהתאהבה בו, התמודדות המשקפת קשר רומנטי של קייקו בצעירותה עם אחד ממוריה. מוטיב מרכזי נוסף הוא התנהלות על קו דק המפריד בין חשיפה לניכור. במידה רבה, למרות יחסי גומלין מרובי דמויות, כל אחת מהן בסופו של דבר מסוגרת לעצמה, נוצרת את סודותיה.

"ציפורי גשם" נכתב בעדינות, ותרגומו שוטף ונטול מאמץ. הוא מספק הצצה אל החברה היפנית ואל ערכיה השונים מאלה המקובלים במערב. למרות אלה, ולמרות תוכן עם פוטנציאל לעורר ענין ורגש, הספר עבר לידי מבלי לגעת בי באופן ממשי. אולי האשם בחלומות, שמבחינתו של רן לא שווא ידברו, ומבחינתי כן. אולי גרמה לכך התנועה לעבר ההתרה באמצעות צירופי מקרים בלתי סבירים. ואולי הסוריאליזם המסוים השורה על העלילה, תוצר השפעתו הברורה של הרוקי מורקמי, שספריו אינם מדברים אלי, הוא שגרם. חוויתי תחושה של תלישות, ולמרות שכאבו של רן נגע ללבי, הספר כמכלול נותר מרוחק ממני. חובבי הסגנון ייהנו יותר.

Rainbirds – Clarissa Goenawan

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

במשך שמונה חודשים, בין ספטמבר 1940 למאי 1941, הגיחו מפציצים גרמנים אל שמי בריטניה, זרעו הרס רב, וגרמו לאובדן חייהם של כארבעים ושלושה אלף תושבים, רובם בלונדון. מטרת הבליץ היתה ליצור תנאים לפלישה קרקעית, ולשבור את רוחו של העם הבריטי. שתי המטרות לא הושגו. כרוזים שהפיק הממשל בתחילת המלחמה, ובהם הקריאה Keep calm and carry on, אמנם לא הופצו במספרים משמעותיים, אך רוח הדברים חלחלה אל הבריטים, שניסו להמשיך בחיים כרגיל בתנאים בלתי רגילים.

"גברת בירד היקרה" מתרחש באותה תקופה, ומשקף את אותה רוח. אמלין לייק, אשה צעירה בת עשרים ושלוש, חולקת דירה עם חברתה באנטי, ושתיהן נוטלות חלק במאמץ המלחמתי, באנטי במשרד המלחמה ואמלין במרכזיית תחנת כיבוי אש. תחת התקפות ליליות, כשארוסה של האחת נלחם בחזית, וחברה של השניה יוצא מדי לילה לכבות את השריפות שנגרמו בשל הפצצות, הן מנהלות חיי שגרה, יוצאות לרקוד, מבקרות בקולנוע, רוקמות חלומות. כשאמלין מוצאת במדור הדרושים בעיתון הצעה לעבודה כקלדנית אצל המוציא לאור של אחד מעתוני לונדון, היא סבורה שנפתחה לפניה האפשרות להגשים פנטזיה, ולזכות במינוי כעתונאית מלחמה. לדאבונה היא מוצאת עצמה עובדת כקלדנית בכתב-עת גוסס בשם "ידיד האשה". העורכת בפועל היא הנרייטה בירד, בעלת טור עצות, ואחד מתפקידיה של אמלין הוא למיין עבורה את מכתביהן של מבקשות העצה. כדי לזכות בהתיחסותה של "גברת בירד היקרה", הפונות צריכות לעמוד בסטנדרטים מוסריים מחמירים, ורשימת הנושאים האסורים ארוכה.

אמלין אינה טיפוס מרדני, או הרואי, או עולה על בריקדות, אבל במכתבים הדחויים היא מזהה את מצוקתן של הנשים, שנדרשו לשמור על רוח איתנה, להשאר יפות ושמחות למען הגברים שבחזית, ולהתעלם מכל קושי, גם אם דברים השתבשו, והן התקשו להתמודד בתוך התוהו ובוהו של המלחמה. הנחישות המפורסמת של משפחת לייק, כפי שמגדירה זאת אמה, דוחפת אותה לעשות את המעשה הנכון בעיניה, והיא עונה לפונות בשמה של גברת בירד.

איי. ג'יי. פירס, בספר ביכורים מוצלח, מספרת על המלחמה, כפי שנחוותה בלונדון, בעורף שהפך לחזית. היא מתארת את הלילות המסויטים, ואת הימים בהם יצאו התושבים מן המקלטים אל רחובות חרבים. במקביל ובמשולב היא תופסת יפה את רוח התקופה השמרנית, ובעיקר את היחס לנשים, את הציפיות מהן, ואת תפיסתן את עצמן. לבה של אמלין נחמץ כשהיא נזכרת בחברה שנכנסה להריון, ואולצה למסור את תינוקה. אמלין עצמה, למרות גילה הצעיר, נחשבת בעיניה שלה רווקה מזדקנת, ובעיני אחרים נכה. על יחסי קירבה הס מלדבר. לכל אלה, לערכי התקופה, לקשיים, לפחד, אמלין, המספרת בגוף ראשון, מתייחסת בכנות רבה וברוח טובה.

הספר מצטיין באיזון בין מכאובי המלחמה לקלילות הכובשת של המספרת. אמלין חווה אושר ואובדן, צחוק וכאב לב, ופורטת אל היומיום את המורל הבריטי המפורסם. למרות רגעי שבירה – לזקוף קומה, להמשיך באומץ, היו ססמאות יפות, אבל לפעמים לא היה מה לעשות מלבד להודות שהמצב היה פשוט נוראי. שהמלחמה איומה ומזוויעה ולא הוגנת – אמלין ניחנה באומץ ובאופטימיות, והספר נקרא בחיוך ובשברון לב גם יחד. הקלילות הסגנונית אינה מחלחלת אל התכנים, נסים אינם מתרחשים, סוף ורוד הוא ענין יחסי, ומכאן – כמו גם מן הדיוק ההיסטורי – האמינות הרבה והאנושיות של הספר.

מומלץ בהחלט.

Dear Mrs. Bird – AJ Pearce

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה טל