תגית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: מה שאיינשטיין, סטיב ג'ובס, מארי קירי ואחרים ידעו – ואתם יכולים לאמץ

קרייג רייט, שחקר את תחום הגאונות, ומרצה אודותיו באוניברסיטת ייל, מציג בספר זה את מה שמשותף לגאונים ומייחד אותם. עצם הגדרת המונח גאונות בעייתי מלכתחילה, ורייט מתייחס לכך בפתיחה. ההגדרה שלי – בלתי מדעית, רק אינטואיטיבית – שונה ומצמצמת יותר, ולכן הרמתי גבה נוכח כמה מן השמות שהזכיר. בלב ההגדרה שלו עומדת הבחינה עד כמה האנשים שינו את העולם, או למצער את התחום בו התמקדו, ולכן הוא מכליל דמויות כמו הארייט טאבמן, שאני הייתי מגדירה כאמיצה ופורצת דרך, כמו סלמאן רושדי, סופר מוכשר עד מאוד שהפגין אומץ בפרסום "פסוקי השטן", כמו מרטין לותר, שיסד זרם דתי חדש, וכמו קניה וסט… מכל מקום, עצם ההגדרה אינה משמעותית לענייננו, שכן לבו של הספר הוא המכנים המשותפים לאישים בולטים ומשפיעים, והעצות שנוכל אנחנו, בני התמותה שאינם בהכרח גאונים, לאמץ כדי לשפר ולהשתפר.

הספר עוסק בהיבטים שונים ומעניינים של הגאונות. כשרון מולד או עבודה קשה? – גם וגם; כמה חשוב האיי-קיו? – לא ממש; מה בין עילוי לגאון, או בתרגום לשפת דיבור, האם ילד פלא הוא גאון או יצמח להיות כזה? – לא בהכרח; גאון משמר את כושר ההתבוננות המקורי והרענן של ילד; התשוקה ללמוד מאפיינת גאונים (בשונה מהצטיינות בלימודים ממוסדים); מוטב להיות שועל ולא קיפוד, הווה אומר להתעניין בתחומים רבים ולמצוא הקשרים מעניינים על פני התמקדות עיקשת בתחום צר (ולא שיש משהו שלילי בקיפודיות כזו); גאונות אינה הולכת יד ביד עם מוסר ועם אישיות מופת, לעתים קרובות ההפך הוא הנכון; גאונים מפגינים כושר ריכוז עילאי לצד קפיצה מנושא לנושא וניפוץ מוסכמות; למזל יש חלק בהצלחה (כמו במקרה פלמינג והפניצילין), אבל המקרה הממוזל לבדו אינו משחק תפקיד ללא האדם שהכשיר עצמו במשך שנים וידע לזהות את המשמעות; ועוד. פרק נפרד מוקדש לענין המגדר ולמידור של נשים לאורך ההיסטוריה. הרחבה בנושאים אלה ניתן למצוא בראיון.

אני חושבת שהפרק המועיל ביותר הוא זה שעוסק בחינוך. רייט קורא לאפשר לילדים להכשל לעתים, ומציע לפתח חשיבה עצמאית ופעילות עצמאית ולעודד סקרנות. אולי לא יצמחו מכך גאונים, אבל בהחלט בני אדם פתוחים, מסוגלים ללמידה ובעלי כושר התמודדות.

מה שהיה חסר לי בספר זו אמירה שגם אם מאמצים את כל ההרגלים הטובים שבו, הגאונות אינה מובטחת. ישנו בהכרח המרכיב היסודי, זה שהופך איינשטיין לאיינשטיין ומוצרט למוצרט. מוצרט הוא דוגמא טובה לכך: על פי המתואר בספר, אביו דחף באותה מידה אותו ואת אחותו להצטיין במוזיקה. מוצרט הצליח לחרוג ממה שרייט מכנה "בועת העילוי", אחותו לא. אולי שיחק פה תפקיד גם ענין המגדר, אבל מן הסתם היה בילד אותו ניצוץ גאוני שלא היה בילדה.

מכל מקום, הספר כתוב בבהירות ומתורגם היטב, מציג דמויות מוכרות רבות לצד כמה מוכרות פחות, מציע טיפים טובים, ומומלץ.

The Hidden Habits of Genius – Craig Wright

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אדם מורגן, סופר שאינו מצליח לשחזר את ההצלחה המתונה של ספרו הראשון, מנהל רומן מחוץ לנישואים. אשתו שרה היא עורכת דין מצליחה, מאוד עסוקה, והיחסים בין בני הזוג, למרות האהבה, חורקים, כך נראה, בשל חוסר יכולת למצוא הזדמנויות לבלות יחדיו. אדם שוהה רבות בבית הנופש שרכשו כדי שיוכל ליהנות משקט שיסייע לו לכתוב, ושם הוא גם נפגש מזה שנה ומעלה עם קלי, מלצרית בבית קפה מקומי, שסובלת, לדבריה, מהתעללות מצד בן זוגה.

ה"סידור" הזה בא אל סיומו האלים כשקלי נמצאת מתה מדקירות סכין, במיטה בבית הנופש. מי שלוקחת על עצמה את ההגנה עליו היא שרה, אשתו הנבגדת. חוסר היכולת להציב גבול בין היחסים המקצועיים והיחסים האישיים, כמו גם חוסר התקשורת המתמשך בין שרה ואדם, למרות שמעל ראשו מרחף האיום של עונש מוות, אינם מקלים על הנסיונות לברר מי רצח את קלי.

הגימיק הזה של הדילמה בין האישי למקצועי מייחד את הספר, שפרט לכך הוא די שגרתי. בצד החיוב יש לציין שהסופרת מצליחה ליצור מתח כבר מהתחלה, ושותלת הטעיות ששומרות על המתח גם בהמשך. בצד הפחות חיובי, הדמויות כולן כתובות בשטחיות, רובן חד-מימדיות. בצד השלילה, הגילויים בפרק המסיים את הספר אינם משכנעים. ליתר דיוק, הם יכלו להיות כאלה אילו היה הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הבחירה של הסופרת לכתוב אותו בגוף ראשון מפיה של שרה, לסרוגין עם קולו של אדם, מעקרת את הסבירות של הסיום.

מכיוון שהספר בסיכומו של דבר די חלש בעיני, הופתעתי לקרוא בדברי התודות של הסופרת, שזוהי גרסה שניה של ספרה הראשון, שראה אור בגרסה הראשונה ארבע שנים קודם לכן (על הדרך היא משתלחת במו"ל הראשון שלא העביר את הספר עריכה).

חובבי מתח קליל אולי ייהנו ממנו. אני, לצערי, לא.

The Perfect Marriage – Jeneva Rose

מטר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ילדה בת אחת-עשרה, יתומה מאביה, רוצחת את אמה. על פי המלצתה של פסיכולוגית, שבוחנת ציור שציירה הילדה, היא נשלחת לשיקום ולא לכלא. גבר צעיר, בעל בלוג, מנסה להבין את הכוונות הנסתרות מאחורי ציוריה של אשתו, מפרסם פוסט שבו הוא מודיע שפענח אותם ומפסיק לכתוב, ומעורר בכך את סקרנותם של שני סטודנטים חובבי מסתורין. גננת עירנית מנסה להבין מה עומד מאחורי כתם, שכנראה נועד להסתיר דבר מה, בציור של אחד מילדי הגן. על גופתו של מורה לאמנות שנרצח באכזריות נמצא ציור נוף אחרון שצייר ממש לפני מותו, ועיתונאי חוקר מנסה למצוא בו משמעות ואולי רמז לזהות הרוצח. 

אוקטסו, סופר יפני המסתיר את זהותו, מספר סיפור מותח, המשולב בציורים האמורים, ומזמין את הקורא להתבונן, אולי להיות מעורב, לעקוב אחר הלך מחשבותיהם של האנשים הסקרנים המבקשים בהם מפתחות להבנת הדמויות המעורבות, ולגלות את החוטים המקשרים בין הפרשיות השונות.

"תמונות מוזרות" הוא סיפור מקורי, דינמי מאוד, טווה יפה קשרים בין עבר והווה, חידתי ומפתיע. הוא מתייחס אל עצמו, אל חידותיו, וגם אל הנושאים החברתיים הנובעים מן הפרשיות, ברצינות, ועם זאת מגניב לקראת סיום אמירה ההופכת את הנחת היסוד שלו על ראשה (ומחמת קלקלנים לא אפרט). שילוב המילולי והחזותי עובד מצוין, והספר, המפתה את הקורא להשתלב בפענוחים, נקרא בנשימה אחת.

התרגום של דנה אלעזר-הלוי (מאנגלית, באישור המחבר) טבעי מאוד ונעים לקריאה.

מומלץ לחובבי מתח, וגם לאלה שלא.

Strange Pictures – Uketsu

変な絵 – 雨穴

אחוזת בית וידיעות ספרים

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: אמון, יושרה, אומץ וכבוד – הערכים ההכרחיים להצלחתם של מנהיגים

רוברט קאסלן, איש צבא במשך למעלה מארבעה עשורים, ומייקל מתיוז, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה, חברו יחד לכתיבת הספר. הטיעון שאותו הם מעלים, ומגבים בדוגמאות, וגם בעצות ליישום, הוא שאופי הוא המרכיב החיוני ביותר באישיותו של מנהיג מוצלח ומצליח.

אופי, שהגדרתו חמקמקה מעט, הוא אוסף הערכים המוסריים המכתיבים את התנהגותו הכללית של האדם. הוא נבנה מחוזקותיו של האדם, וגם מחינוכו ומן הסביבה בה גדל. הוא אולי מובנה באישיות מלידה, אבל ניתן לבנות אותו ולחזק אותו. קאסלן, שחייו היו כרוכים בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, מציין כי מטרתה היא "להעניק חינוך, הכשרה והשראה למנהיגים בעלי אופי". אין די בכישורים טקטיים וכיוצא באלה כדי להנהיג חיילים. יש צורך באופי, והאקדמיה שוקדת על טיפוחו.

הכותבים מצביעים על עשרים וארבע חוזקות, המסווגות תחת שישה ערכים (טבלה למטה). הם מחלקים אותן לשלוש קטגוריות – חוזקות של הבטן, שנותנות כוח להתמודדות, של הראש, שמורות כיצד לעשות זאת בדרכים חכמות ויעילות, ושל הלב, שהופכות את החיים לראויים לחיות – ועוברים בזו אחר זו על כולן. לכל אדם יש חמש או שש חוזקות מאפיינות, אלה שקל לו במיוחד להשתמש בהן להשגת מטרות ולהתמודדות עם קשיים. בקישור הזה יכול כל אחד להרשם ולבדוק מהן חוזקותיו, וכיצד הן מפוזרות בין הערכים השונים. הם מתייחסים גם לחשיבות של האמון, שהוא הכוח המניע אנשים לפעולה, ומתעכבים על מרכיביו – יכולת, אופי ערכי, אכפתיות ותקשורת. בימים אלה של קיטוב, של עליית חשיבות הנראוּת על פני האמת, האמון נפגע קשות. הכותבים מאמינים שניתן לשקם אותו.

בשולי הדברים: כמו בספרי עיון אחרים, העוסקים בחברה של ימינו, גם כאן הכותבים מזהירים מפני ראית עולם חד צדדית, המושפעת מן העובדה שאתרי חדשות וגם בני אדם פרטיים נוטים יותר להפיץ את הרע ואת הסנסציוני, וארועים חיוביים, שמתרחשים ללא הרף, נדחקים הצדה ומוזכרים פחות. כדאי לזכור זאת.

רובו של הספר מוקדש לדוגמאות צבאיות, הן מחיי הצוערים בווסט פוינט והן משדה הקרב, בעיקר בעירק. ביניהן משובצות גם דילמות אזרחיות, כמו תרבות ארגונית, תהליך בחירת עובדים ועוד. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מתמהיל מאוזן יותר, שכן יש להניח שמרבית הקוראים אינם עתידים לבחור בקריירה צבאית, ולכן היו מעדיפים דוגמאות ועצות בנושאים שאיתם יש סיכוי שיתבקשו להתמודד. נדמה כי הכותבים שכחו כי אינם מרצים לצוערי ווסט פוינט, ואודה כי מכיוון שאיני קהל שבוי כמו הצוערים, דילגתי פה ושם על התיאורים הצבאיים הארוכים מאוד, וליקטתי טיפים שעניינו אותי יותר.

לקריאת פרק ראשון

The Character Edge – Robert L. Caslen and Michael D. Matthews

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: היתרונות שבתקשורת עם אנשים שאנו לא מכירים בעולם חשדני

"הענין הוא ליצור עולם שבו הסקרנות והחיבור גוברים על הפחד ועל הבידוד. ואני חושב שצריך בשביל זה להתחיל באינטראקציות קטנות ויומיומיות, בתקווה שהן יזלגו, בתקווה שהן יזלגו לכל ההיבטים של החברה והתרבות"

"לא נוכל לקוות להיות אזרחים טובים, לא נוכל לקוות להיות אנשים מוסריים, אם לא נתאמץ להבין שהעולם הוא מקום אחר לגמרי מבחינתו של האדם שיושב לידינו"

העיתונאי והסופר ג'ו קוהיין מודאג. הוא חווה חיים בחברה משוסעת, שמחקרים מצביעים על העמקת רמת המחלוקות והעוינות בה. הוא מודע למגפת הבדידות בסביבתו, ומבין שמדובר במגפה עולמית. הטכנולוגיה, על כל מעלותיה ויתרונותיה, מייתרת תקשורת אישית, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם בלתי מסוגלים ליצור קשר אמיתי עם אחרים. קיטוב פוליטי, הפרדה, אפליה וחוסר שוויון זוממים להפוך אזרחים רגילים לזרים. הדאגה הזו אינה נחלתו בלבד. כשיצא לחקור פתרונות לבדידות ולשסע, מצא שהנושא מטריד רבים, הן ברמה הלאומית – בבריטניה, כדוגמא, הבדידות מטופלת ברמת הממשלה – והן ברמה הפרטית, כמו ארגון "וידוי עירוני", שבין שאר פעילויות מציב ברחובות אנשים נושאי שלטים המכריזים "הקשבה חופשית" כדי לעודד אנשים להתקרב ולדבר איתם.

קוהיין כותב על החשש לדבר עם אנשים בלתי מוכרים, הן משום שהוטבע בנו פחד מזרים, שאולי אינו מחובר למציאות, הן מחשש דחיה, והן משום שהזר נראה לנו, בטעות, כנחות מאתנו, ומשום כך אנו בטוחים ששיחה אתו לא תועיל לנו. הוא מאמין כי "שיחות עם זרים יכולות לעשות אותנו מאושרים יותר, מחוברים יותר למקום מגורינו, חדים יותר מבחינה מנטלית, בריאים יותר, חדורי אמון יותר ואופטימיים יותר". הספר שופע עצות, מבוססות על ניסויים ועל מחקרים, כיצד לפתוח בשיחה וכיצד להמשיך בה. הוא גם שופע, יתר על המידה לטעמי, התנסויות אישיות של הכותב, שבהן חיבור מילולי עם זרים הניב תובנות וידע ותחושת סיפוק. למען האמת, התחושה שלי היא שבשל תחושת השליחות הבוערת בו הוא מספר רק על הצלחות (יש אי סבירות בתוצאות חד-משמעיות ללא יוצאים מן הכלל במחקרים שהוא מתאר, והפרשנות האבולוציונית-היסטורית שלו די חד-צדדית בעיני), אבל מכיוון שהוא משכנע בחשיבות הנושא, ניחא.

לא אכנס כאן לעשרות המחקרים והיוזמות שעליהן הספר מספר, וגם לא לטיפים הרבים כיצד להתגבר על הפחד מזרים ולפתח מודעות ליתרונות המרובים שבקעקוע חומת הזרות. למרות העומס המילולי, מדובר בספר חשוב, וכדאי לקרוא אותו, או לפחות לדוג מתוכו את המודעות ואת העצות לפתרון. אבל לא אוכל לדלג על הפיסקה הבאה, שנכתבה על החברה האמריקאית בשנת 2020, ומתארת בדיוק מצמרר את החברה הישראלית המידרדרת ב-2023:

"הלוחמה האידיאולוגית מחסלת את היכולת שלנו להבין מורכבות אנושית, ביחוד בימים אלה, שבהם המחלוקת עמוקה ומרה כל כך, שכל צד לא רק מתעב את השני, אלא שסירוב לתקשר עם הצד השני נחשב למעלה מוסרית, אם לא לצו עליון. ובזאת הקיטוב מתחיל להפוך למשהו מסוכן בהרבה – כיתתיות. נימוס נחשב לכניעה, ונכונות אפילו לדבר עם הצד השני נתפסת כבגידה".

האם המצב הפיך? קוהיין מאמין כי "כשמספיק אנשים מתאמצים, העולם משתנה לטובה". מוכרחים לנסות.

The Power of Strangers – Joe Keohane

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.  

על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.

אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.

למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.

הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.

"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".

חשוב ומומלץ.

Hiroshima – John Hersey

אחוזת בית

2005 (1946, 1985)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי