תגית: מתח

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

אבישג פישמן וגל וייס, שניהם לוחמי מוסד, מועמדים לקידום לאותו התפקיד, שניהם מתמודדים עם נסיבות אישיות שעלולות לחבל בקידום המיוחל, ושניהם, כך נראה, סולדים הדדית זה מזה. וייס מתנהל כמאצ'ואיסט שוביניסט בוטה; פישמן נאבקת על הכרה בערכה, למרות שהיא מוּנעת רוב הזמן על ידי הדחף לרַצות. את כל מה שעומד ביניהם הם נדרשים להניח בצד, אם יוכלו, כשהם מצוותים יחדיו למבצע סיכול פיגוע טרור במוסדות יהודיים וישראלים ברומא.

עד כאן התיאור אולי נשמע כמו עוד אחד מאותם סיפורים רומנטיים על שונאים שעתידים להפוך לאוהבים ולשייט מחובקים אל עבר השקיעה, אבל אין שום קשר בין השבלונה הזו לבין עלילת הספר. נועה שלו מובילה את גיבוריה אל גרסה משוחררת יותר של עצמם, כשהמסע האישי של כל אחד מהם לחוד מאפשר להם להציץ אל מתחת למעטה של מי שנכפה עליהם כשותף.

אבישג מגיעה ממשפחה שחוותה שכול. כשהיתה בת שלוש-עשרה נהרג אחיה שחר בן העשרים בעת שירותו הצבאי. השבר הותיר אותה במידה רבה ללא תמיכה הורית, ומי שתפס את מקום המבוגרים בחייה היה עידו פינטו, חברו של שחר, ששנים אחר-כך גייס אותה למוסד. אבישג נשואה לנמרוד, והיחסים ביניהם, שתחילה היו שוויוניים, הפכו עם הזמן בלתי מאוזנים. "אני חושבת שזו בעיה כשיש צד שתמיד מתנצל וצד שתמיד בסדר ותמיד צודק", מהרהרת אבישג, כשהיא נתקלת שוב בפסקנותו של נמרוד, והיא תוהה מדוע אינה יכולה להפסיק להזהר לידו, להפסיק לפחד לומר מה היא באמת רוצה ומרגישה. נמרוד ממורמר בשל עבודתה התובענית של אבישג, וההתנגשות של דרישות התפקיד עם מאמציהם להכנס להריון מעצימה את העימותים ביניהם.

וייס, שגדל עם אב מסרס ועם תהיות על מהותו שלו, למד מגיל צעיר להסתיר את עצמו מפני כולם. "לפעמים הוא נבהל מתחושת הדליפה, מהתחושה שהוא לא מהודק מספיק, לא אטום מספיק, שבורח לו משהו שהוא היה רוצה לכלוא בתוכו". רוב חייו הצליח להתנהל בדיוק על פי התדמית שיצר לעצמו, אבל כשהתרחש ארוע שהוא חרד עד מאוד להסתיר (ומחשש קלקלנים לא אחשוף), הוא נקלע לבעיה של ממש. בדיקת הפוליגרף התקופתית עולה על עצם קיומו של הסוד, והוא צריך לבחור אם להתוודות ולהסתכן בתגובות שאולי יפגעו בו, או לשמור על הסוד ולסכן את הקידום אם לא יצליח בבדיקות הפוליגרף הבאות.

הספר מציג דמויות אנושיות מאוד. הקורא אולי רוצה לטלטל אותן, בעיקר את אבישג, כדי שיקבלו כאן ועכשו החלטות נבונות, אבל הן מתלבטות, טועות, צועדות שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כמו בחיים. אין פתרונות פלא, אין נכון מוחלט ושגוי מוחלט, אבל יש אפשרויות בחירה. "אני חיה בתרבות שמקדשת את חופש הבחירה כאילו זה דבר טוב", חושבת אבישג. "מה טוב בזה? הרי בכל בחירה יש ויתור". אבל גם אי-בחירה היא ויתור, ולהיסחפות ללא בחירה יש מחיר כבד, והשניים יגששו דרכם אל האפשרויות שנראות הטובות מביניהן, ויקוו לטוב.

"את עוד תתחרטי על זה" כתוב חכם, מאזן יפה בין מתח מבצעי דינמי להתחבטות אישית מהורהרת, מעורר מחשבה והזדהות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991

כשהסופר לואיס קרול הלך לעולמו ב-1898 הוא הותיר אחריו יומנים בשלוש-עשרה מחברות שכתב במהלך יותר מארבעים שנים מחייו. ארבע מן המחברות נעלמו עם השנים, ושבעה דפים נתלשו מן המחברות שנותרו. התיאוריה המקובלת ביותר תולה את האשם בבני משפחתו של קרול, ובעיקר בשתיים מאחייניותיו, שהחליטו להפעיל צנזורה, כנראה כדי לשמור על שמו הטוב של האיש ושל המשפחה.

גיירמו מרטינס ממקם את עלילת ספרו באוקספורד בשנות התשעים של המאה העשרים. אחוות לואיס קרול מתכננת להוציא לאור מהדורה מוערת של היומנים (ולא לפרסם אותם לראשונה, כפי שנכתב בטקסט עתיר השגיאות שעל הכריכה). תגלית פורצת דרך של חוקרת צעירה עלולה לעכב את הפרסום. בביתו של קרול שהפך למוזיאון היא מתעמקת בקטלוג שאיש לפניה לא טרח להתעמק בו, ומוצאת שמישהו, כנראה אחת האחייניות, כתב סיכום מתומצת של דף שנתלש מן היומנים והועלם. עד שלא יובטח לה כי תזכה במלוא הקרדיט על התגלית, ללא שותפים, היא מסרבת לחשוף מה נכתב בפתק שבידה. היא מוכנה לחשוף רק את המלים הראשונות לטובת בדיקת כתב היד, ומהן עולה כי מדובר במשהו שקרול שמע מגברת לידל, אמה של אליס, שעבורה נוצרו ספריו המפורסמים של הסופר.

כפי שעולה משמו של הספר, במהרה יאבדו אנשים את חייהם באופנים שכמו לקוחים מתוך היצירה. בכל מקרה של התנקשות, שמסתיים בפגיעה או במוות, צצה תמונה חושפנית של ילדה שצילם קרול. האם מישהו מבקש לעכב את פרסום היומנים באמצעות העלאה מחודשת של חשדות בדבר פדופיליה? האם יש קשר בין הפתק שמצאה החוקרת לאיום המרחף מעל ראשי חברי האחווה?

פרופסור סלדום, מתמטיקאי ולוגיקן וחבר באחווה, יחד עם המתמטיקאי הצעיר המספר את העלילה, משלבים כוחות ומוחות כדי לפתור את המסתורין של הפתק ואת שרשרת הפשעים.

יש להודות שהפיצוח בסיום הגיוני רק למחצה בעיני. בהתעלם מן החולשה הזו, כך אני אוהבת ספרי מתח: עשירים בידע, מלווים בדיונים אינטליגנטיים, מעוררי מחשבה, מגישים סיפור בנוי היטב, ולא פחות חשוב – כשהם מבוססי מציאות הם עושים הבחנה באחרית דבר בין עובדות ובדיה.

בגלל הצילומים המטרידים, ובגלל הדיון המתמשך שלעולם לא ייושב באשר לתוכן החסר, מוקדשות כמה שיחות לאישיותו של קרול בהקשר ליחסו לילדות. לואיס קרול צילם במהלך חייו כאלפיים חמש מאות תמונות. חלק קטן מוקדש לצילומי ילדים, בעיקר ילדות, בודדות מתוכן בעירום. הצילומים נעשו כמעט תמיד בנוכחות ההורים שקיבלו את כל ההעתקים ולא הביעו אי-נוחות. רק בשנות החמישים של המאה העשרים החלו להשמע השערות על ענין לא תמים של קרול בילדים. אולי אנחנו משליכים מערכי זמננו על התנהלותו של קרול בזמנו. כשהוא מתייסר ביומנו בגין חטאיו, האם הוא מתייחס לקו שנחצה ביחסו לילדות, או מתייחס למחשבות חטא שבשל חינוכו הדתי היו גרועות בעיניו כמעט כמעשה, או שמא הוא מהרהר במעשים שאינם קשורים כלל לחיבתו לקטינות? נדמה שלעולם לא נדע, למרות היומנים, שכן מספר הפרשנויות כמספר הביוגרפים. אולי מיטיבה לסכם זאת אחת מחברות האחווה: "החוק האנושי איננו 'זה או ההפך', אלא שני הניגודים גם יחד, בתוך אותו אדם; לפעמים הם חותרים לאיזון ארעי, לפעמים הם קורעים את האדם מבפנים".

הנה שתי אמירות של סלדום שחיבבתי:

"ככל שהשמועה בלתי סבירה או מגוחכת יותר, כך יש לאנשים נטיה להתייחס אליה כאמיתית […] אתה רק צריך למשוך בכתפיים ולהגיד שאתה בסך הכל חוזר על מה ששמעת".

" לפעמים יש מין מחשבה תפלה, שנוטה להניח שאם משהו נסתר הוא בהכרח גם חשוב […] יש נטיה להפריז בערך הלא ידוע על פני הידוע, פשוט כיוון שמה שאנחנו לא יודעים אינו מוגדר עדיין".

המתמטיקאי הארגנטינאי (החולק פרטים ביוגרפים עם גיירמו מרטינס) המספר את העלילה, מעיד על עצמו כי בעבר "רחשתי מין אדישות מודעת – ובריאה למדי – כלפי הסופרים שחיברו את היצירות, והעדפתי לעסוק ביצירי הדמיון ולא ביוצרים בשר ודם". למרות שברמה העקרונית אני מזדהה עם הגישה הזו, מצאתי ענין רב בדיון שהספר מציע בחייו של לואיס קרול, בתקופתו ובאישיותו. חברי האחווה אמנם בדויים, אבל הסופר שם בפיהם טיעונים ועמדות שהושמעו מפי ביוגרפים אמיתיים, והדיון גולש מעבר לקרול עצמו אל שאלות של ערכים ושל שיפוט.

סלדום והמספר כיכבו גם בספר קודם של מרטינס, "רציחות באוקספורד", שלא קראתי, אבל בהחלט אשמח לקרוא.

Los Crimenes de Alicia – Guillermo Martínez

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אריאל, מסתערבת שמוצבת בשומרון תחת מסווה כג'יהאן, עובדת הצלב האדום, איבדה את שותפה ואהובה הישראלי שנהרג. היא איבדה גם את ארוסה הפלסטיני שיצא לבצע פיגוע ונהרג כשהיד. היא חשבה, אולי קיוותה, שימיה כמסתערבת תמו, אבל כשנדרשה לשוב ולהפוך לג'יהאן היא עשתה זאת. בנפש מסוכסכת ומעונה היא מנסה לתמרן בין שני הצדדים של חייה, ואולי להביא לעצמה מזור במניעת שפיכות דמים נוספת.

לי-אור אמיר, בכתיבה אינטנסיבית שאינה חסה על הקוראים, מיטיבה לתאר את החיים הבלתי אפשריים של אריאל-ג'יהאן, את התמרונים האינסופיים בין לחצים משני הצדדים, את האיומים ואת רגעי החסד המעטים, את הנחישות ואת הפחד. עולם שאנו מכירים רק מכותרות העיתונים נפרש לפנינו, העולם של משפחות פלסטיניות, של בתי הסוהר, של מסדרונות השירות החשאי. המתח שואב וקשה לעצור את הקריאה.

אבל אז, כמו חבטת אגרוף, נחטפים חיילים ישראלים ומוחזקים בתנאים קשים במרתפי חמאס. ג'יהאן, כנציגת הצלב האדום, מבקרת אחד מהם, וזוועת השבי מצטיירת חדה ומטילת אימה דרך עיניה. הספר נכתב הרבה לפני ארועי אוקטובר 2023, אבל הוא נוגע ישירות, ובאופן אכזרי, בפצע פתוח ומדמם, והקריאה בו מרגע זה, לפחות עבורי, היתה קשה מנשוא.

"אמורה" הוא ספר המשך ל"להתראות אללה". אמנם ארועי המפתח מן הספר הראשון, שלא קראתי, מוזכרים בספר השני, אבל לתחושתי כדי להבין טוב יותר את אריאל כדאי לקרוא את הספרים לפי סדר הוצאתם.

את הכריכה המינימליסטית היפה עיצבה הסופרת.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי, מציאותי, לבעלי קיבה חזקה.

הוצאה עצמית

2024

נטלי וקיט הן אחיות, שונות מאוד זו מזו. נטלי הבכורה היא אשת קריירה מצליחה, שקולה, קרת מזג. קיט היא שבשבת, אובדת דרך. כחצי שנה לפני פתיחת העלילה עזבה קיט הכל ויצאה אל אי נידח להצטרף לוייזווד, סדנה למיגור הפחד ולמיקסום העצמי. נטלי התנגדה, ומאז לא שמעה מילה מאחותה, עד שקבלה מייל מוייזווד ששאל בטון מאיים: "את רוצה לבוא לספר לאחותך מה עשית – או שאנחנו נעשה את זה?". נטלי יודעת בדיוק מה היא עשתה, והיא יודעת שהיא לא רוצה שקיט תשמע על זה ממישהו אחר. למרות שחל איסור על אורחים להגיע לוייזווד, ולמרות שהמטופלים אינם רשאים ליצור קשר על משפחותיהם, נטלי יוצאת לנסות לדבר עם קיט.

זהו סיפור על ילדות אומללה בצלו של אב פסיכופת שמתעלל בבנותיו. לטובתן, כמובן, תמיד זה לטובתן, לא? לחשל אותן, לוודא שתהיינה מצטיינות בכל, מוכנות לכל; וגם על ילדות אומללה בצילה של אם דכאונית; ועל הצלקות שמותירה ילדות כזו לתמיד, ועל האופן בו היא מעצבת את האישיות או הורסת אותה. וזהו גם ובעיקר סיפור על כת, על היווצרותו של המנהיג הכריזמטי-רודני-מפתה-רומס, ועל מלכודת הדבש השואבת אנשים אל הכת מבלי שיתנו דעתם על היסורים בדרך, ואפילו יקבלו אותם בהבנה ובאהבה, כי הם לטובתם, כמובן, תמיד לטובתם, לא? המוטו של הספר, ציטוט מפיו של צ'רלס מנסון, מבשר את תוכנו.

אני מנחשת שיעלו בעתיד בקבוצות הקריאה בפייסבוק שאלות בנוסח "קראתי כבר שליש מהספר, והוא נראה מבולבל. להמשיך לקרוא? זה מתפתח למשהו?". כך, מכל מקום, אני חשתי. הסופרת, שעשתה עבודה מצוינת בבחישה במוחם של הקוראים ב"התיקון של רוז גולד", לקחה את הטשטוש ואת המורכבות צעד אחד יותר מדי, לדעתי. אם נדמה בתחילה שיש לעלילה מספרת אחת, די מהר עולה החשד שמדובר בשתים, וכשהתחושה הזו פחות או יותר מתגבשת צץ החשד שאולי מדובר בשלוש, וכל הערפול הזה מעורר תחושה מאולצת מדי. אבל במענה לשאלה שבתחילת הפיסקה התשובה היא כן, זה מתפתח, מתמקד ומתפענח. לטעמי, ניתן היה לקצץ מעט בדרך, אבל לעירוב הדמויות יש עילה מתבקשת.

בניגוד לתפניות המפתיעות בעלילה, הסוד שבגללו נטלי יוצאת בבהלה לחפש את אחותה, הוא תפנית בלתי מפתיעה. כן, הוא עלול לטלטל, אבל לא, הוא לא סוד שעלול להרוס את קיט, והוא לא יהרוס את יחסיהן של האחיות שממילא כבר מזמן אינם מתקיימים באמת. העובדה שניחשתי אותו אכזבה אותי במקצת. מכל מקום, הסוד הזה, למרות שהוא מניע את הארועים, אינו לב הסיפור, כך שהאכזבה הנקודתית אינה קריטית להתרשמות הכללית.

"אולי זה יכאב" כואב. כואב לקרוא על ילדות סובלות, על אשה שנרמסת, על צלקות שאינן נרפאות, ועל אנשים נואשים שמתפתים אל פתרונות הרסניים. למרות שכאמור סברתי שניתן היה לקצץ, הספר, בתרגומה היפה של נעה בן פורת, ריתק אותי, והאופן בו הסופרת הרכיבה את כל הפרטים יחדיו והתירה אותם ראוי להערכה.

This Might Hurt – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

בעתיד דיסטופי, שאינו ממוקם הרחק בזמן, ישראל מופתעת ממתקפה משולבת של חיזבאללה ושל אירן, שאנשיהן מגיחים ממנהרות בחיפוי ארטילריה מלבנון ומסוריה. בזה אחר זה נקרעים מן המדינה מרבית מחוזותיה, ונותרת רק רצועת החוף. במדבר יהודה, במערות בהן התחבאו אנשי המרד כאלפיים שנה קודם לכן, מתחבאים כעת פעילי המחתרת הישראלית. בועז, מנהיג המחתרת, הספיק להעלות את ילדיו ואת אמם על טיסה למקום מבטחים, וכולו נתון למשימה להציל את מה שנותר מן המדינה.

מרלין, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, עובדת עבור שירות הביון האמריקאי. כשפורצת המלחמה היא משרתת בארץ תחת השם הבדוי נורה בתפקיד דיפלומטי כנספחת לענייני תרבות. משימתה היא ליפול בשבי כדי לאסוף מידע. גלגוליה מביאים אותה למחנה או"ם, תחת חסותו של המפקד המקומי. שוביה אינם מודעים, כמובן, לתפקידה ולשורשיה היהודיים, והיא מנצלת את כישוריה להתחבב, וגם את הנוכחות של ילדה יתומה שסיפחה אליה, כדי ללקט ידיעות חשובות וכדי ליצור קשר עם מפעיליה.

לעלילת הספר הייתי מגיבה מן הסתם בהלך-רוח שונה בימים אחרים, אולי בספקנות נוכח החזון האפוקליפטי (שאגב, נכתב במהלך חמש השנים האחרונות, ולא כתגובה למלחמה המתרחשת בעת שהוא רואה אור). אבל כעת, לנוכח הפתעת אוקטובר, מתגנבת לה מחשבת כפירה מטרידה, שגורמת לרקע של הספר לנכוח בעוצמה.

מכל מקום, הסיפור המרכזי אינו האסון הלאומי, אלא האופן בו מרלין ובועז, שניהלו בעבר זוגיות סבוכה זה עם זה, מתמודדים עם הדילמות הרבות הכרוכות בשליחותם ועם החידוש הכפוי של הקשר ביניהם בתוקף תפקידיהם. בועז יודע שעיסוקיו החשאיים בעבר ופעילותו בהווה גורמים לו לאבד את ילדיו, אבל אינו יכול לקום ולנטוש. כשמתברר לו גורלה של מרלין, הוא אינו יכול להשאר אדיש. מרלין מצדה מתחבטת בדילמות מרובות. המפעיל האמריקאי שלה אינו מאשר לה להעביר את מלוא המידע למחתרת הישראלית – למי תהיה נתונה נאמנותה? האם היא קודם כל אמריקאית ורק לאחר מכן יהודיה, או שההפך הוא הסדר הנכון? איש האו"ם, שבידיו היא נתונה, נוטה לה חיבה ונותן בה אמון – האם היא בוגדת בו כשהיא עושה שימוש במידע שמגיע אליה בזכות הידידות הנרקמת ביניהם? הילדה שחוברת אליה ראתה את אמה נרצחת – האם מרלין, שהפכה לתחליף אם, רשאית לגרום לה לאבד אמא נוספת?

הספר מסופר בשני קולות עיקריים, זה של מרלין שמספרת את קורותיה, וזה של בועז שכותב את מחשבותיו במעין יומן מכתבים. ביניהם משולבים סיפוריהן של דמויות נוספות, שמשחקות, ביודעין ובלא יודעין, תפקיד בשליחותה של מרלין.

אודה שלא הצלחתי להבין את טיב הקשר האובססיבי-מזוכיסטי שבין מרלין ובועז. אבל למעט היבט זה, הספר אחז בי, והתלוויתי אל גיבוריו במתח ובדאגה. דניאלה טראוב מנווטת עלילה נהירה בתוך חורבן וכאוס, ושומרת על מתח ועל ענין לכל אורכה. בהחלט חווית קריאה שונה.

את העטיפה הנאה איירה ועיצבה רעיה קרס.

פרק ראשון באתר עברית

הוצאה עצמית

2023

חבורת נופשים מתקבצת במלון על אי בריטי קטן, בטוחה ששום רע לא יאונה שם. אפילו נוכחותו של הרקול פוארו, שמעשי רצח נוטים להתרחש בסביבתו, אינה מערערת את בטחונם. פוארו, לעומת זאת, יודע שכדברי קהלת, בכל מקום מצויה הרעה תחת השמש. והוא צודק. גופתה של אחת הנשים נמצאת שרועה על החול באחד המפרצונים, ונדמה כי לרבים מן הנוכחים היו מניע או הזדמנות – אף פעם לא שניהם גם יחד – לבצע את הרצח.

אנשי המשטרה המקומית שמחים לנהל את החקירה יחד עם פוארו, שאתו שתפו פעולה בעבר. אך בעוד הם נצמדים לתרחישים מקובלים, כמו בעל קנאי, בת חורגת עוינת, סחר סמים וסחיטה, פוארו נותן דעתו על פרטים שוליים – פיסת קרטון שרופה, מיקום של מראה, אי התאמות קלות בעדויות. כמו מרכיב פאזל סבלני הוא אוסף את הפיסות, ודעתו אינה נחה עד שכולן מתיישבות במקומן.

פרט מהותי אחד פיצחתי – לגאוותי – בשלב מוקדם, אבל כרגיל אצל אגתה כריסטי הפיצוח השלם בסופו של דבר אינו צפוי, גם אם מסתבר שהוא מתיישב עם ההגיון ועם העובדות שרובן ככולן גלויות לקורא. בספר זה, כמו בספריה האחרים, כריסטי היא מספרת מיומנת, שמיטיבה לשרטט את דמויותיה, משלבת הומור נעים, ושומרת על מתח ועל סקרנות עד העמוד האחרון.

במאמר מוסגר, שאינו נוגע לספר עצמו, אציין שלמרות שהספר מהנה, בימים אלה בלתי אפשרי להתייחס בחיוך ובשוויון נפש אל קביעתו של פוארו לפיה "רצח נובע, בתשע פעמים מתוך עשר, מאישיותו ומנסיבות חייו של הנרצח. מפני שהקורבן היה או היתה אדם כזה או אחר, לפיכך הוא או היא נרצחו!", ואי אפשר שלא להזדהות דווקא עם דבריו של הכומר הקנאי המוטרף שאומר "הרוע הוא אמיתי! זאת עובדה! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!". הפעם אגתה כריסטי, שלא באשמתה, אינה מספקת הפוגה נינוחה במחוזות רחוקים.

ובכל זאת, מומלץ, כמובן.

Evil Under the Sun – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1941)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מלקולם, עורך-דין המרצה עונש מאסר, מציע עסקה לאף בי איי. הוא יגלה לחוקרים, שהגיעו למבוי סתום, מי הוא האיש שרצח לאחרונה שופט פדרלי. אם לכידתו של הרוצח תבשיל לכדי כתב אישום, הארגון ישחרר את מלקולם מן הכלא, וידאג לשלב אותו בתכנית להגנת עדים. מלקולם, שהיה שותף במשרד עריכת-דין צנוע, הסתבך בתום לב כשטיפל בעסקיו של עסקן פוליטי מושחת, נקלע אל סופת זעמו של האף בי איי, וספג עונש בלתי פרופורציוני של עשר שנות מאסר. אולי שיחקה לרעתו גם עובדת היותו שחור עור. כעת, כשחלפה מחצית התקופה, נפתחת בפניו האפשרות לשוב ולהיות אדם חופשי בזכות העסקה המוצעת.

העלילה מתנהלת לה באופן רציף והגיוני עד למחצית הספר בערך, ומשם והלאה מתבדרת ומסתבכת והופכת מסתורית. דמויות נוספות משתלבות בסיפור; מלקולם, או בשמו החדש מקס, נוקט בצעדים שמטרתם אינה ברורה לקורא; כל פרק מביא אתו תפנית בלתי צפויה. כל הקצוות הפרומים ייקשרו בסיום, וההתרה שגרישם רקח נוחה לעיכול ומשביעת רצון.

כרגיל אצל גרישם, הכתיבה בהירה וזורמת, המתח אינו מרפה, ושילוב עובדות אמיתיות בעלילה מעניק לה ערך מוסף משמעותי. באחרית דבר קצרה הוא כותב כי זהו ספרו הבדיוני ביותר, ועדיין מצאתי בו שפע מידע (שמיהרתי לאמת ברשת). כך, לדוגמא, הוא מציין שארצות-הברית מובילה בפער גדול במספר האסירים יחסית לגודל האוכלוסיה, והנתונים אכן מפתיעים: שש-מאות עשרים ותשעה אסירים לכל מאה אלף תושבים (השניה בדירוג היא רואנדה עם חמש-מאות ושמונים). כשהוא מדבר מפיו של מלקולם-מקס על מערכת החוק והסדר בארצות-הברית הוא ביקורתי וציני, וכך גם כשהוא מתייחס לאפליה על רקע צבע עור.  

מותח, מהנה ומומלץ.

The Racketeer – John Grisham

מודן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר