תגית: ספרות

את עלילת הספר אפשר לתמצת בשלושה משפטים: פלטיאל ז"ק מסר כתב יד לחוות דעתו של הסופר ערן ויטנברג. זמן קצר אחר-כך פלטיאל ז"ק הפך לפלטיאל ז"ל, וכתב היד נותר אצל ערן. מספר שנים מאוחר יותר ערן הפך את כתב היד לספר מצליח תחת שמו.

זהו. סביב העלילה הזו, שאין לה כמעט נוכחות בספר עד מחציתו, וגם במחצית השניה, עד וכולל הסיום, בעצם אינה משחקת תפקיד משמעותי, מתן חרמוני חובט בכל מה שזז בעולם הספרות הישראלי ובאקדמיה, ומעניק לשתי דמויות – ערן וגם מספר יודע כל – זחיחות יתר, גישה של "אני ואפסי עוד", שמכסה, כך נראה לי, על חוסר בטחון ועל צורך עז בהכרה.

שתי הדמויות הללו, ערן והמספר, שואבות פרטים ביוגרפיים מן הסופר עצמו. כך, לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שערך את "מאזניים"; ערן משתבח בעצמו על מה שהוא מכנה "ניסוי כלים", שבו חזר לכתיבה הגלותית (ראו "היברו פבלישינג קומפני"); הספר שגנב מפלטיאל, "אוריאל אקוסטא", עוסק בסופר בן זמננו שבדירתו משתכן שד שהוא בעצם סופר שמת, ושמו של הספר הוא כשם הרחוב בו נמצאת הדירה (ראו "ארבע ארצות"). יש לפעמים משהו חינני בהתיחסות של סופרים אל עצמם בספריהם, ואולי יש משהו נועז בכתיבה על ספר של עצמך כאילו בנית אותו על כתב יד של סופר אחר, אבל פה ה"טריק" הזה הוא, לפחות בעיני, "יותר מדי".

אם הייתי חוקרת עוד, מן הסתם הייתי מוצאת מקבילות נוספות בין הספר לסופר. למעשה, בשלב מסוים התחלתי, בהעדר עלילה, לראות את הספר ככתב חידה. לצד אזכורים רבים של דמויות אמיתיות בשמן, יש בו הרבה אזכורים מרומזים, לפעמים בתוספת הערות מסוג "אתם יודעים על מה ועל מי אני מדבר". תחילה הם עוררו את סקרנותי, אבל ההצטברות שלהם שיוותה לספר ניחוח רכילותי שלא נעם לי. אגב, גם להרמזים הללו ערן מתייחס התיחסות מעין ביוגרפית כשהוא מציין שהיו רבים מסוג זה בכתב היד אבל גם בספריו שלו, ואני מניחה שכיוון גם אל ספריו הקודמים של חרמוני, כמו "שפילפוגל, שפילפוגל", שהיה במידה רבה רומן מפתח: "גרוע יותר הוא שהספר היה מלא בלעג ברוטלי וגס וחיסולי חשבונות נבזיים עם דמויות שלא היה ממש אפשר להתעלם מכך שכל חץ היה מכוון למטרה, וכל מטרה הייתה תלויה על חזהּ של דמות אחרת מעולם הספרות והתרבות, ואנחנו חייבים כאן לציין שאנחנו בעצמנו לא צדיקים גדולים וגם אצל ערן ביצירה המוגמרת, אפשר היה לזהות כמה חיצי רעל מושחזים. אבל גם לנו יש את הגבולות שלנו".

ויש גם חבטות פחות ספציפיות, כגון זו: "נראה שבשנים שעברו מאז נעשה טיפוס קצת ממורמר וזעוף. עם תחושה תמידית של מי שלא מקבל את מה שבאמת מגיע לו. כמו כל סופר אחר בישראל, בעצם. יש מי שמשמיע את זה בקול רם יותר ומי שלועס ובולע את העלבון בשקט." למה להתעסק עם כל אחד בנפרד כשאפשר להכליל?

זה באשר לתוכן, שאולי יהיה מי שייהנה ממנו יותר ממני. הבעיה המשמעותית יותר, בעיני, היא ההתמקדות בסגנון על פני העלילה. כבר בפרק הראשון, המתרחש בעת הלוויה של בנו של פלטיאל, אנו עומדים על טיבו של ערן, ומכאן ואילך הספר די ממחזר את עצמו בסגנון מסתלסל, רעיונית ולשונית, במשחקי מילים רומזניים, בתיאורי מין שברובם אינם אינטגרליים לעלילה, במיזנתרופיה שנדמית מאולצת. אילו היה הסופר מצמצם את היצירה לכדי נובלה קצרה, הייתי יכולה ליהנות מן ההומור, מן ההקשרים הספרותיים, מן הנוסטלגיה התל-אביבית. אבל הספר מתארך ללא תוחלת, והולך לאיבוד בעשרות פרטים בלתי חשובים. בסקירה על "שפילפוגל, שפילפוגל" ציינתי לחיוב כי "מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח". הפעם, לטעמי, הסאטירה, למרות שיש בה הבלחות יפות ומשעשעות, הופכת לטורח הרבה לפני שהיא מסתיימת. חבל.

את העטיפה המושכת עיצב דן שריד.

אפרסמון

2026

תומס קווין הוא סופר של ספר אחד, שלא הצליח במיוחד, והוא גם בנו של סופר מצליח ובעל שם שמעולם לא היה אתו בקשר נפשי קרוב. לעומת זאת, עם אנדרו בלאק, אף הוא סופר של ספר אחד, אבל מצליח מאוד, היה לאב קשר קרוב. בספר נוסף של תומס איש אינו מעוניין. על ספר נוסף של בלאק אפשר רק לחלום, שכן הוא מסרב להמשיך לכתוב. מזה כחצי שנה חי תומס לבדו, ללא אשתו שיצאה עם משלחת מחקר לאיי הפסחא. התקשורת איתה מסתכמת בצפייה רציפה בה על מסך הטלויזיה, ומדי פעם בשיחות טלפון. דירתו של תומס הולכת ומדרדרת אל אי סדר וטינופת, וגם מצבו הפיננסי הולך ורע. כשהוא מקבל הודעה קולית תמוהה – "למה שור ומלאך בבית לחם?" – מאביו שמת לפני שנים, ובאותו זמן גם מכתב קצר וחידתי מבלאק, תפיסת המציאות שלו מתערערת.

"השד של מקסוול" הוא ספר מוזר. הוא עוסק בשפע נושאים, מטשטש גבולות בין ספרות ומציאות, שולח זרועות לפיזיקה ולמיסטיקה, בנוי כתעלומת מתח מתעתעת, ונוקט גם באמצעים ויזואליים – שבירת שורות ועיצובן כעלים, לדוגמא – כדי להעצים את תחושת המבוך ההזוי שאליו נקלע תומס.

כל אחד מנושאי הספר מעניין בפני עצמו. תומס מעסיק עצמו ללא הרף באנטרופיה – אקראיות ואי-סדר – וגם שמו של הספר לקוח מאותו תחום, ומתקשר בסופו של דבר לפיצוח של הארועים אליהם הוא נקלע. הוא מתעניין בטקסטים דתיים, בדרך התהוותם ובספרים שאבדו בדרך, והוא מוקסם מסיפורים מיסטיים הקשורים באותיות, במשמעותן ובכוחן. כל אחד מאלה, כאמור, מעניין. הבעיה, בעיני, היא שהספר הזה הוא "יותר מדי". יותר מדי נושאים, יותר מדי חזרות, יותר מדי סטיות מן המציאות. כן, בסופו של דבר מגיע הסבר, אבל הוא אינו מספק ולטעמי רחוק מהגיוני. כשמקלפים את ה"יותר מדי" מקבלים סיפור טוב על אבהות, על זוגיות, על חיפוש זהות, על תשוקה ועל ספרות, אבל רוב הזמן הנושאים האלה מיטשטשים תחת המלל. בראיון אתו אמר סטיבן הול שהוא כותב את מה שהוא אוהב לקרוא, שהוא אינו חובב לינאריות ושהוא אוהב לא לדעת הכל. כנראה יש לנו העדפות שונות.

בשל הנושאים המעניינים והמקוריות – המלצה מסויגת.

Maxwell’s Demon – Steven Hall

כנרת זמורה דביר

2026 (2021)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, כתבה שישה ספרי מתח, ובהם פרשות פשע שעל פיצוחן שוקדים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין אלקוט. "תולעת משי" הוא השני שבהם. לא קראתי את הראשון בסדרה, "קריאת הקוקיה", אך נראה לי שהקריאה לא נפגעה מכך, והספר השני עומד לגמרי בפני עצמו.

אשה אפורה למראה, תמהונית משהו, מופיעה במשרדו של סטרייק, ומבקשת שיאתר עבורה את בעלה, הסופר אואן קוויין, שעזב את ביתם אחרי מריבה ימים אחדים קודם לכן, ומאז לא יצר קשר. מכיוון שלקוויין יש היסטוריה של היעלמויות, היא אינה מודאגת, אבל היא רוצה אותו בחזרה בבית. סטרייק, שמשום מה מחבב את האשה המשונה למדי הזו, מקבל עליו את הטיפול בבקשתה. הוא מחפש במספר מקומות פוטנציאלים, מתוודע אל עמיתיו של הסופר הנעדר, ובסופו של דבר מוצא את גופתו שמצבה מעיד על רצח טקסי וברוטלי, פרי רוחו של אדם מופרע אך מתוכנן ומחושב. קוויין הוא טיפוס חמום מוח, יהיר ובעל הערכה עצמית גבוהה מסוג 'אני ואפסי עוד'. הספרים שפרסם מעוררי מחלוקת, והספר האחרון שכתב, וטרם ראה אור, שערורייתי במיוחד, ומציג את מכריו, כולל אשתו, המאהבת שלו, המוציא לאור, העורך, סופר מתחרה ועוד, באופן אכזרי ומלעיג. נדמה שיותר מאדם אחד יכול היה לרצות במותו. המשטרה, בניצוחו של ידידו של סטרייק, סבורה שאשתו של קוויין היא הרוצחת. סטרייק סבור אחרת.

מיוסר מתוצאות פציעה קשה בשירות הצבאי, שהותירה אותו קטוע רגל, סטרייק מקרטע בקושי ברחובות הקפואים מכוסי השלג והקרח של לונדון, מנסה למצוא את דרכו בסבך הקשרים המסועפים סביב קוויין, ובו זמנית גם לטפל בתיקים אחר המונחים על שולחנו ללא עיגול פינות. "זה היה חלק מקוד אתי אישי, קצר אך בלתי גמיש, שליווה אותו כל חייו הבוגרים: לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב". הוא מסתייע ברובין, שמתפקדת כמזכירה וכיועצת, ומטפחת חלומות על קריירה כבלשית, למורת רוחו של ארוסה מתיו.

כמו הספרי הארי פוטר, וכמו בספריה האחרים כמו "כיסא פנוי", הסופרת היא כותבת סבלנית, נותנת דעתה על פרטי הפרטים הבונים את העלילה, ואינה נרתעת מסיפורי משנה שהעלילה אולי יכולה בלעדיהם, אך הם ההופכים עלילה בלשית לסיפור תוסס ומהנה. הספר, כאמור, בוחש בעולם הספרות, אך עוסק פחות בהיבטים היצירתיים ויותר בהיבטים האישיים והעסקיים, באגו, באינטריגות, ביחסי סופרים-סוכנים, סוכנים-מו"לים וכיוצא באלה. הסופר, הנחשב למתחרה ויריב של קוויין, אם כי הוא מצליח ומפורסם ממנו, מביע את דעתו הצינית על העולם הזה: "סופרים הם גזע פראי. מי שרוצה חברוּת לכל החיים ורֵעוּת שאין בה אנוכיות, שיתגייס לצבא וילמד להרוג. מי שרוצה חיים שלמים של בריתות זמניות עם עמיתים למקצוע שיצהלו על כל כשלון שלו, שיכתוב רומנים". שמו של הסופר שאול מדבריו של קוויין, כפי שציטט אותם העורך של ספריו: "תולעת המשי היא מטאפורה לסופר, שצריך לעבור יסורים כדי להגיע לחומר הטוב".

"תולעת משי" הוא ספר קריא מאוד, מותח במידה, מציג שני גיבורים אנושיים מאוד על מעלותיהם ועל חולשותיהם, מאפיין היטב את דמויות המשנה, גם הגרוטסקיות שבהן, ובתרגומו הנאה של אמיר צוקרמן מהווה חווית קריאה מהנה.

The Silkworm – Robert Glabraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: וספסיאנו דה ביסטיצ'י וכתבי-היד המאוירים של הרנסנס

המאה החמש-עשרה – שלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס – ראתה פריחה בהפקת ספרים. כמאתים ושנים-עשר אלף ספרים בלבד הופקו בכל מערב אירופה במאה האחת-עשרה, ומאז עלה מספרם בקצב גובר, עד למעלה משני מיליון ומחצה במאה הארבע-עשרה, שבה נטלה איטליה את ההובלה, ועד לחמישה מיליון במאה החמש-עשרה. כל הספרים הללו נכתבו בכתב-יד על ידי מי שכונו סופרים (להבדיל ממחברים שחיברו יצירות), ואוירו בידי ציירים ואומנים (על כריכת הספר מופיע איור מתוך "ספר השעות" שראה אור ב-1410). במשך רובה של התקופה חומר הגלם היה קלף, עד שבמהלך המאה השלוש-עשרה הצטרף אליו הנייר, שכונה בזלזול "קלף סמרטוטים". תהליך יצורו של ספר היה ארוך ומורכב: החל מהפיכת עורותיהם של בעלי חיים לקלף, שכירת סופרים, הכנת דיו וכלי כתיבה, בחירה בסוגי אותיות, שכירת אומנים, יצור צבעים ומכחולים, ועד כריכת הספר, שהיתה עבודה פיזית לא קלה, ועיטור הכריכה. מכיוון שספרים רבים היו בעצם העתקים של ספרים עתיקים, נדרשה מומחיות מיוחדת בזיהוי עותקים משובחים שניתן להסתמך עליהם, שכן העתקה ידנית לאורך השנים יצרה שגיאות שהועתקו אף הן. לא פחות חשובה היתה עבודת ההגהה הקפדנית בסיום הכתיבה.

וספסיאנו דה ביסטיצ'י פסע אל תוך העולם הזה בשנת 1433 בהיותו כבן אחת-עשרה, כשנשכר כעוזר בחנותו של קרטולאי ברחוב מוכרי הספרים, וייה דֵיי ליבּרָאִי, בפירנצה. הקרטולאים, שנקראו כך על שום מלאי הנייר שהחזיקו, מכרו ספרים וכלי כתיבה, הפיקו כתבי-יד, והשאילו תמורת תשלום ספרים להעתקה. וספסיאנו נועד לעבוד בסדנה, אבל קנה דעת, קשר קשרים, והפך קרטולאי מומחה. עם השנים היה לשותפו של האיש ששכר אותו כילד, ולאחר מותו היה שותפם של יורשיו, שלא היו מעורבים בפועל בעסקים. "יש שם פלוני וספסיאנו, מוכר ספרים מעולה, מומחה ובקיא הן בספרים והן בסופרים, שאליו פונה כל איטליה, ואף נוכרים שברצונם למצוא ספרים מהודרים למכירה", נאמר עליו. הוא רכש לעצמו מוניטין כמי שהקפיד להעסיק סופרים מיומנים ואמנים מוכשרים, התמחה בזיהוי העותקים המשובחים ביותר בכל תחום, ולא פחות חשוב – העניק טיפול סבלני ויעיל ללקוחות תובעניים. בשל המוניטין שלו, סופרים הוסיפו את שמו לעמודים האחוריים של כתבי היד כמעין חותמת איכות. עשירים ונכבדים הזמינו אותו לייסד עבורם ספריות. החנות, שהיתה גם ספרית עיון, נעשתה מקום מפגש למאורות האינטלקטואליים של פירנצה, ווספסיאנו, שהיה ככל הנראה איש רעים להתרועע, רכש חברים רבי עוצמה, ביניהם בני מדיצ'י והאפיפיור ניקולאוס החמישי.

וספסיאנוס היה לא רק איש עסקים, אלא גם איש רוח, שהתמכר לרעיונות בספרים שהציע למכירה – מסירות לאידיאלים ההומניסטיים החוזים את כינונו של עולם טוב יותר באמצעות לימוד כתביהם של הקדמונים. "כל הרוע – ילוד הבערות הוא, ואילו מחברי הספרים האירו את העולם וגירשו את החשיכה, וביחוד המחברים מן העת העתיקה", כך האמין. "את החשיכה הזאת ביקשו הוא וידידיו לגרש בעזרת פיזור הזוהר הטהור של העבר על העידן השסוע והאומלל שלהם – סופר אחר סופר, כתב-יד אחר כתב-יד", חותם קינג את ספרו.

בשנת 1464 הגיעה המצאתו של גוטנברג לרומא, ועולם הספרים החל לשנות את פניו. הספרים הראשונים, אלה שלא היו כתבי תעמולה פוליטיים או כנסייתיים, חיקו את כתבי-היד. הם הודפסו בסְדר פָּריק (שהומצא, אגב, כבר במאה האחת-עשרה על ידי הסינים ושוכלל על ידי הקוריאנים שנים לפני גוטנברג), אבל העימוד והאותיות שימרו את המראה של הספר שנכתב ביד, והעיטורים צוירו על הדפים אחרי ההדפסה. הדפוס התמודד עם אותן בעיות שאיתן התמודד וספסיאנוס כשביקש להדפיס יצירות קלאסיות – בחירת מקור אמין ועריכת בקרת איכות לתוצאה. התהליך המודרני נתקל בהתנגדויות בגלל איכות המוצר (ריבוי שגיאות), מטעמים אליטיסטיים, ומחשש מתכנים בלתי הולמים. בהדרגה החל לכבוש לו שווקים חדשים. כך, לדוגמא, הודפסו עבור זמרי רחוב ספרי שירים באיכות נמוכה, שאותם ביקשו הללו למכור למאזינים בסיום הופעותיהם. הדפוס וכתבי-היד התקיימו במשך שנים זה לצד זה, וקינג מספר, בין השאר, על מלומד שחרד לשלמותה של עבודת חייו, כתב-יד מהודר של כתבי אפלטון שהכין עבורו וספסיאנוס, ומיהר להזמין למעלה מאלף עותקים מודפסים כדי להבטיח את עצמו מפני אובדנו. ליאונרדו דה וינצ'י הוקסם מהמצאת הדפוס, ואף שרטט תכנית למכבש משלו, אך באופן פרדוקסלי כלשהו לא טרח להשתמש בדפוס כדי לשמר את רעיונותיו שלו. הדַפָּסים, שהאמינו בעליונות שיטתם על פני העתקה ידנית, נתנו לכך לעתים ביטוי בקולופונים (רשומה החותמת את הספרים), שאחד מהם הצהיר, אולי בלגלגנות קלה, "תן מנוחה לידך היגעה, תן מנוחה לעט הקנה".

פירנצה התמהמהה לאמץ את הדפוס. יתכן כי מעמדו המרכזי והאיתן של וספסיאנו היה אחד הגורמים לכך, יחד עם גורמים נוספים כמו חוסר הענין של לורנצו דה מדיצ'י, או ההתיחסות לדפוס כאל המצאה נוכרית. אבל את מהלך העניינים לא ניתן היה לשנות, וגם לא היתה סיבה לשנות. "וספסיאנוס תפס מקום רעוע שאין לקנא בו: מקום המעבר בין טכנולוגיה אחת לטכנולוגיה אחרת, שונה לחלוטין. הוא ליטש עד כליל השלמות אמצעי להפקת ספרים שאותו החליף במהרה, או מוטב לומר בלע, אמצעי אחר". בשנת1480 פרש מעסקי הפקת הספרים והחל לכתוב, בעיקר ביוגרפיות של אישים מרכזיים בתקופתו, אנשים שהכיר באופן אישי, או שיכול היה להשיג עדויות אודותם ממקור ראשון. עד שנת 1493 השלים את כתיבתן של שלוש-מאות ביוגרפיות, השופכות אור על איטליה של ימיו. הביוגרפיות הופצו כספרים כתובים ביד, כמובן, בעותקים ספורים שחולקו לחברים. רוב העותקים נעלמו או נפגמו; עותק שלם יחיד התגלה בספרית הותיקן בשנת 1839, וראה אור. למרות מעמדו הרם של וספסיאנו לא עלה בידו להרוויח, לא כסופר ולא כמחבר. "רוב המעסיקים עצמם בספרים, בלי מקורות תמיכה אחרים, נכסיהם דלים המה", אמר.

רוס קינג צירף את סיפורו של וספסיאנוס מקרעי עדויות והוכחות לקיומו. אבל וספסיאנוס, למרות ששמו מופיע על הכריכה, ולמרות שהביוגרפיה האישית שלו מהווה את החוט המקשר בין פרקי הספר, אינו גיבור העלילה. קינג, כמו גם בספריו האחרים, "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" ו"משפט פריס", אינו מסתפק בדמות אחת או בציר סיפורי אחד, אלא רוקם שתי וערב את סיפורה של תקופה, את סיפורה של איטליה במחצית השניה של המאה החמש-עשרה – "התערובת המוכרת עד זרא של שאפתנות פוליטית והתפשטות טריטוריאלית, שהתנהלה על רקע של דרמות משפחתיות ובריתות בנות-חלוף" – את התחיה התרבותית של העת העתיקה, ואת השפעתם של אלה על חייו של היחיד ועל היקום של הספרים.

התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, שגם צירף הערות מועילות מבלי להכביד על הטקסט.

(הערת שוליים: בצירוף מקרים חביב, זמן קצר אחרי שקראתי אודות תופעת "ספרי אגורה", מצאתי כאן את הציטוט הבא מאת המשורר הרומאי מרטיאליס, המשקף את המעבר בתקופה הרומית ממגילה לספר: "אתה, המבקש כי ספָרַי הקטנים ילווך בכל אשר תלך ומשתוקק לחברתם במסע ארוך, קנה את אלה, את הקלף צפוף הדפים הקטנים")

ספר מרתק, מעשיר מאוד ומומלץ בהחלט.

The Bookseller of Florence – Ross King

שוקן

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

כותרת משנה: סיפורה של הוצאת בן-אביגדור בוורשה 1891 – 1896

אברהם ליב שאלקוביץ, שבחר בשם בן‐אביגדור בפעילותו הספרותית, זכה למקום של כבוד בתרבות העברית כמו"ל העברי המודרני הראשון. בן-אביגדור היה ממקימי ההוצאות אחיאסף ותושיה, אך עוד קודם לכך יזם את המפעל העצמאי "ספרי אגורה", שסימן את ראשיתו של זרם ספרותי חדש, "המהלך החדש".

ספרונים זולים במחיר שווה לכל כיס היו נפוצים עוד קודם לכן. רוכלים נודדים הפיצו ספרונים קטנים וזולים בכפרי אירופה כבר במאה השבע-עשרה. צ'רלס דיקנס פרסם כמה מספריו בסדרה של ספרונים ("אוליבר טוויסט" נדפס בשנים 1837 עד 1839 בעשרים וארבעה ספרונים ללא כריכה, ובמחצית התקופה בערך ראה אור גם כספר שלם). לספרות העממית, שהופצה בפורמט זה, היתה חשיבות גדולה בקידום האוריינות וההשכלה בקרב העם.

בן-אביגדור, שדגל בתחייה הלאומית באמצעות חיי הרוח בלשון עברית, ושאף לטפח ספרות יפה בעברית שתדבר אל לב המוני העם, בחר בפורמט הספרונים הזולים כדי להגשים את מטרותיו. הוא הקפיד על רמה ספרותית, על תכנים הלקוחים מן היומיום היהודי, ועל שפה מדוברת. בשונה מן הנהוג בתקופתו הוא שילם שכר סופרים הוגן למפרע. לעומת ההשקעה בתכנים, בסופרים, ואחר-כך בשיווק (וגם בתשלום שוחד לצנזורים), הוא חתך עלויות בכל מה שקשור לפורמט, כדי שהספרים יצדיקו את שמם, "ספרי אגורה". היו אלה ספרונים קטנים, לא כרוכים אלא בעלי מעטפת נייר, מודפסים על נייר דקיק בדפוס באיכות ירודה. ארבעים וחמישה הספרונים הפכו ללהיט ונמכרו באלפי עותקים בין השנים 1891 ו-1896. את הספרים הראשונים כתב בן-אביגדור עצמו, אך בהמשך לא התקשה לגייס סופרים, כאלה שכבר היו מוכרים וכאלה שחיפשו במה ראשונה, שנמשכו אל השכר ההוגן ואל ההצלחה.

היו מבקרים שסברו שהסיפורים ירודים, שמקומם לא יכירם על מדף הספרים המכובדים, אבל מעגל הקוראים הלך והתרחב. עורך עיתון, שסירב לתת מקום לפרסומם ואף קרא להחרימם, מצא עצמו מאוחר יותר מציע אותם כתמריץ לגיוס מנויים לעיתונו. כמו כל הצלחה, גם "ספרי אגורה" הפכו מודל לחיקוי (עשרות שנים אחר כך המודל עדיין עובד: ספרית תרמיל, סדרת פטיט של תשע נשמות, הסיפורים הקצרים שנמכרים בנפרד באתר עברית – אם למנות מספר דוגמאות).

אסתר לפון קנדלשיין חקרה את "ספרי אגורה" מהיבטים רבים, החל במצבם של יהודי אירופה בתקופה המדוברת, דרך סיפורו של בן-אביגדור ותיאור פועלו, עבור בניתוח מנקודת מבט ביבליוגרפית, וכלה בביוגרפיות קצרות של הסופרים ובתיאור פרטני של המרכיבים הפיזיים של כל אחד מן הספרונים.

מכיוון שמדובר בספר עיון, יש בו התיחסות מפורטת אל היבטים "טכניים", אבל עיקרו של הספר, בעבור קוראת כמוני, הוא בתיאורים החיים של הנפשות הפועלות, של הרקע ההיסטורי והחברתי, ובעיקר של העולם הספרותי התוסס. במקומות רבים מאוד מצאתי שההתלבטויות של העוסקים במלאכה – מו"לים, בעלי דפוס, סופרים – אינה שונה כלל מזו שמלווה אותם כיום, ולכן גם אם זהו מחקר היסטורי, מעניין כפי שהוא, יש בו רלוונטיות רבה גם היום.

"ספרי אגורה" הוא ספר מאיר עיניים, מעניין ומומלץ.

את הספרון הראשון, "לאה מוכרת הדגים", פרי עטו של בן-אביגדור, וספרים נוספים מן הסדרה, ניתן לקרוא בפרויקט בן-יהודה.

רסלינג

2024

באחת מסמטאות לונדון ממוקמת חנות ספרים שכונתית ותיקה, מונלייט בּוּקְס. החנות מעוצבת ומתוכננת ברוחו של בעליה, אדוארד ליווינגסטון, אדם ציני, נרגן, אבל יחד עם זאת בעל סבלנות אינסופית ללקוחותיו המוזרים, ובעל אהבה גורפת לספרות קלאסית וגם לספרים מאוירים. בין כל הספרים מוצגת לראווה תיבת זכוכית ובה יומנו של דייויד ליווינגסטון, שאדוארד נמנה עם צאצאיו הרחוקים. בקומה השניה של החנות, בסמוך לספרי אסטרונומיה, מבלה מדי יום מן הצהרים ועד הערב אוליבר טוויסט, ילד מחונן בן שמונה, שאמו עורכת הדין עסוקה, ולסוכנת הבית שלה אין סבלנות לטפל בו. בקומה הראשונה, מתחת למנורה כחולה, יושב שעות ארוכות סופר, שותק ומקליד במרץ. שיבון, בעלת הוצאה לאור ואהובתו של אדוארד, שבינתים מסרבת להנשא לו אך הוא לא איבד תקווה, שוהה בחנות לעתים קרובות. שלווה שנובעת משנים של מסורת ומהסתפקות בחיים בתוך הספרים שורה על המקום.

אל החנות הזו נקלעת במקרה אגנס, ארכיאולוגית ספרדית. אגנס משתתפת מדי קיץ בחפירות במצרים, אך בשאר הזמן היא מובטלת. מכיוון שנואשה מלמצוא עבודה בספרד, החליטה לנסות לחזר על פתחי מוזיאונים בלונדון. גם כאן, כך היא מגלה, איש אינו עומד ומחכה בלהיטות להעסיק אותה. גשם, שתופס אותה בעת שיטוט בשכונה, מביא אותה אל חנות הספרים למצוא מחסה. אדוארד, ששוכנע זמן קצר קודם לכן על ידי אוליבר להעסיק עוזר, מוקסם מאגנס ומציע לה לעבוד אתו בשעות אחר הצהרים. בשעות הבוקר תוכל להמשיך לחפש עבודה בתחומה.

בתוך האווירה הקסומה שבחנות, קסם שנובע מאישיותם המלבבת של האנשים המאכלסים אותה, ובתמיכתה של ג'סמין, מלצרית שחורת עור שמשכירה לאגנס את אחד מחדרי דירתה, אגנס תגלה כי האושר צומח מנבטים קטנים ולא צפויים. אם קודם לכן הגדירה את עצמה על בסיס התסכול המקצועי מן הקריירה התקועה שלה, היא תבין כי החיים הם הרבה יותר מהקריירה. "את קוראת נהדר את 'פיטר פן', את נחמדה, את חכמה… ואת טובה בכל הדברים האלה. אין לך סיבה להיות עצובה", אומר לה אוליבר. "את לא יכולה להסתובב בעולם ולטעון שאת ארכיאולוגית וזהו, כי אז שאר הדברים שאת עושה או מרגישה יהיו בשבילך רק שגרתיים או עצובים", אומרת לה ג'סמין.

מוניקה גוטיירס רוקמת אגדה אורבנית. ביקום של החנות קיימים רק אנשים טובים. אהבות ממבט ראשון אפשריות, סבלנות וסובלנות הן הסטנדרט, חלומות מתגשמים, משברים מחזיקים מעמד דקות ספורות בלבד ונפתרים על הצד הטוב ביותר. והכל אפוף מתיקות וקסם בתוך היופי היחודי של לונדון. קל לפטור את הספר כמשקל נוצה, עוד ספר על מפגש בין אנשים שונים שמשנה אותם מעט, אבל הכתיבה החיננית של הסופרת, שמתורגמת היטב על ידי מיכל שליו, וההומור העדין חוברים בסופו של דבר לחווית קריאה נחמדה.

ובכלל, איך אפשר לא לחבב ספר שכל-כך מחבב ספרות? אדוארד ושיבון בעיקר, אבל גם דמויות אחרות, בקיאים בספרות, הן קלאסית והן בת ימינו. ספרות היא נקודת ההתיחסות שלהם למציאות, והם מרבים בציטוטים ושואבים השראה מיצירות משובחות. שאיפתו של אדוארד, שעבודתו היא חייו, היא לזכות בפרס סקרוג', פרס שמוענק על ידי איגוד מוכרי הספרים והמוציאים לאור של לונדון למוכר הספרים הזועף של השנה, מעין ציון לשבח שמכיר במוזרותם של מוכרי הספרים של לונדון (לצדם של פרס הכובען המטורף למוציא לאור האקסצנטרי, פרס אירנדיל לקטלוג האֶלפי ביותר, ופרס אנקת גבהים לחנות הספרים הרומנטית ביותר). כשג'סמין אומרת לאגנס שאדוארד חי בתוך הספרים, אגנס משיבה לה כי "אלה החיים הכי טובים שיכולים להיות".

את העטיפה הנאה עיצבה מירב רוט.

La Librería del Señor Livingstone – Mónica Gutiérrez

הכורסא

2024 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

ילדה חיפאית בשנות הששים מוקסמת ממלים ומסיפורים. "עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ'ק הקטן מבודפשט". כשתגדל, כך היא יודעת, תהיה לה מכונת כתיבה, ובינתים היא כותבת את מחשבותיה בעט במחברת חומה. בגיל אחת-עשרה וחצי כבשו את לבה ספריו של יונה מנסבך, הסופר שלהרגשתה כתב בשבילה. כשלוש שנים אחר-כך הוזמן מנסבך להתארח בשיעור ספרות בכתתה, ומכתב ששלחה לו בעקבות המפגש פתח קשר ארוך שנים ביניהם. תחילה היה הוא מורה הדרך, והיא הילדה שמצאה אוזן קשבת וסבלנית. בהמשך היו לידידים, יועצים הדדיים, תומכים ונתמכים.

"מותו של המחבר" הוא ספר על ספרות. שמו של הספר ניתן לו בהשראת "מות המחבר" של רולאן בארת, אך הוא אינו מצטמצם לדיון המוצע במאמר. יונה והמספרת – במכתבה אל הסופר כינתה עצמה ג'ו – מרבים לדבר על כתיבה משלל היבטיה. למה בכלל לכתוב, הקשר בין הספרות למציאות, טכניקות של כתיבה, מסכות שעוטים סופרים, פרשנות הקורא וכוונת הסופר, ביקורת ספרות, ועוד. קו העלילה הראשי, סיפורי משנה המשתרגים ממנו ועליו, חייהם הפרטיים והמקצועיים של יונה ושל ג'ו, והקשר ההדדי של קורא-סופר – כולם מתנקזים אל כוחן של המלים ואל הקסם שבכתיבה.

בחלקו הראשון זהו גם ספר התבגרות. הילדה והנערה, שגדלה בבית שומר מסורת, מגששת את דרכה אל זהותה ואל עצמיותה. השיחות עם יונה, שבהן היא חופשיה לדבר על כל מה שעל לבה, הן גם תוצר של בחירתה באורח חיים משלה וגם זרז לבחירה זו. "זו היתה הנסיעה הראשונה בשבת, זו היתה נקודת המשען שממנה יונף העולם שלי, יתפרק ויורכב מחדש" – לא במקרה נסיעה משמעותית זו היתה אל הסופר.

וזהו גם סיפור על חברות אמיצה, ועל התפתחותה מקשר של סופר מבוגר וילדה מעריצה לקשר איתן של שני אנשים בוגרים.

מצאתי בספר גם מעין מחווה מוסווית חלקית לסופר ראובן קריץ. יונה, בדומה לקריץ, עלה לארץ עם אביו היהודי, בעוד אמו נותרת מאחור, עובדה ביוגרפית שנחרטה בזכרוני בזכות "בוקר חדש", ולמרות שאני מזדהה עם אמירתו של יונה לפיה "אין לי ענין במציצנות שמתחפשת למחקר ספרותי". כמו קריץ גם יונה נדחק אל השכחה ואל התעלמות המבקרים אחרי מספר ספרים שזכו לתהילה, וברמיזה לריבוי שמות העט של קריץ יונה מדבר בזכות כתיבה בשם בדוי, אם כי הוא עונה ב"אין תגובה" לשאלה אם בחר גם הוא לכתוב כך.

השילוב בין סיפור מרגש ברובו לתיאוריה ספרותית ולסיפורי משנה שאינם בהכרח כרונולוגיים, יוצר ספר שפה ושם אינו מתמסר בקלות. במילותיו של יונה, "ספרות היא אמנות של מלים וזמן, היא מקפצת קדימה ואחורה, לפעמים גוררת רגליים ולפעמים גומאת מרחקי שנים ואינה כפופה לכיוונו של זמן רציף". כדאי לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, או להקדיש זמן לקריאה חוזרת, כדי לראות כיצד כל מרכיביו מתגבשים באמנות ובאמינות יחדיו.

הכריכה המינימליסטית – צילום מקרוב של גזע אקליפטוס – נאה והולמת.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספריה הנוספים של רות לורנד, "תחרה הונגרית" וקובץ הסיפורים "מועד א'".

פרדס

2023

"עוץ לי גוץ לי", המחזה שכתב אברהם שלונסקי על בסיס אגדה אכזרית של האחים גרים, עלה על הבמה לראשונה ב-1965 כמחזמר אופטימי, משעשע ושמח, וזכה מאז להפקות מצליחות נוספות. חוקרת הספרות חגית הלפרין מעמיקה להתבונן אל תוך הטקסט, ומצביעה על השפע שבו. "שלונסקי הבוגר, המשורר בן ה‐65 ,הביא למחזה שכתב לילדים, עוץ לי גוץ לי, את עולמו שלו, את רעיונותיו, אמונותיו ואת הפואטיקה המודרניסטית שלו. כפי שהוא עצמו העיד – אין שלונסקי לילדים ושלונסקי למבוגרים, יש רק שלונסקי אחד הכותב תמיד "על אותו הדבר עצמו", אך מעניק לדברים לבוש שונה המתאים למחזה לילדים. ניתן לומר שהמחזה המצליח עוץ לי גוץ לי אינו "רק" מחזה לילדים אלא מחזה עשיר, מורכב, אגדי ואישי המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד", היא מסכמת בסיומו של הספר.

הכותבת מתעכבת, בין השאר, על התנגדותו של המשורר לספרות מגויסת, ולגישה האידיאולוגית‐חינוכית שדגלה בהקניית ערכים באמצעות ספרות. במקביל, וללא סתירה, היא מצביעה על מסרים השלובים בעלילה, ביניהם נצחון הטוב, עדיפות האמת על השקר, כוחה של האהבה ועוד. הדמויות במחזה אינן חד-מימדיות – רעות בלבד או טובות בלבד – אלא מלאות ואנושיות, מושפעות זו מזו ומתפתחות. היא עומדת על הביקורת הפוליטית הנרמזת בו – "חצים פוליטיים‐ סטיריים, שחבויים בפרולוג ובסיטואציות אחדות, מעין "הבלחות" או קריצות לקהל המבוגרים" – מרחיבה על המקורות התרבותיים העשירים שמהם ניזון הטקסט, ומתבוננת בו דרך השוואה והנגדה ליצירותיו האחרות של שלונסקי. "הכתיבה לילדים אפשרה לשלונסקי לבטא את צידו "הקל", הליצני, המשתעשע, את מאור הפנים שבו, את חוש ההומור והווירטואוזיות הלשונית שלו. בכתיבתו לילדים יכול היה לגלות את הפן הילדותי, את הצורך שלו להדהים, להלהיב, להפליא, לנוח מזעפו ולשמח את לבבות הצופים והקוראים במקום לעורר רגשות כעס, מרירות ואפילו שנאה כמו בפולמוסים הספרותיים שבהם היה מעורב".

המחזה עורר התנגדות לפני עלייתו לבמה בשל שפתו הקשה יחסית. רבים טענו כי השפה מתחכמת מדי, מורכבת מדי, וילדים יתקשו להבין אותה. שלונסקי מצדו סירב לשנות אפילו מילה. הוא האמין ביכולתם של ילדים להבין את משמעותו של הטקסט גם אם לא יבינו כל מילה בנפרד, וקבע נמרצות כי אין סיבה להתיילד בכתיבה. המתיילדים, בלשונו, "מיטפשים ומטפישים". ביאליק סבר אף הוא כמוהו, וחשב שיש להשתמש בכתיבה לילדים באוצר מילים רחב. הוא טען כי "הילד יוכל בדרך כלל להבין את המילה, מתוך הקשרה, וכך ירחיב את יכולתו המילולית". ביאליק טען כי יש "להתאמץ לכתוב [לילדים] בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים, שאם לא כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מילותיה". ההתלהבות שבה התקבל המחזה על ידי צופים צעירים הוכיחה את צדקת גישתו. חבל עד מאוד שאין נוקטים בה גם כיום, אלא מעדיפים להוריד את הרף עוד ועוד.

את "עוץ לי גוץ לי" ראיתי כילדה לפני שנים רבות מאוד. אני, כמובן, לא יכולה לזכור את כל פרטי החוויה, אבל זכורה לי היטב האווירה התוססת באולם, שנבעה מן השילוב של משחק מעולה, סיפור מרתק, תפאורה מושכת עין, מוזיקה קליטה, והחידוש שבפנייה הישירה של השחקנים אל הקהל. מן ה"בוקר טוב" של אריק לביא ועד הסיום שרר באולם קסם, שכוחו, כך מסתבר, לא התפוגג עד היום.

אם היה לי חשש ש"חיטוט" בנבכי המחזה יעקר מעט מן הקסם, הוא התבדה. הספר "הפקיע" את המחזה מתחום ספרות הילדים ומתחום הנוסטלגיה, והעניק לו מימד נוסף שבעיני רק מעשיר אותו.

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2023