"ג׳ו היה עדיין בלהט ההתחלה של חברותו עם ראטסו ריצו, ובמהלך השבועות ההם שום דבר לא היה נורא בעיניו כמו האפשרות לחזור אל חיק הבדידות. אף שכבר יצא לחופשי מסגוֹר שנותיו הגלמודות, הן הוסיפו לקנן אי־שם בתוכו והאפילו על היום־יום כמו יצירי בלהות, שחורות ורשעות ומרובות ידיים, מוכנות ומזומנות לחטוף אותו בחזרה אל עוד ועוד מדורים של בדידות".
שלוש נשים בלונדיניות – כנראה זונות, אחת מהן כנראה אמו – גידלו את ג'ו באק. כשהן נעלמו מחייו לבלי שוב הוא עבר לחסותה של בלונדינית אחרת, סבתו, שהיתה במשך זמן רב הדמות המשמעותית בחייו, גם אם עסקה בעיקר בפלירטים עם גברים מתחלפים. מהולדתו ועד מותה של סבתו, לקראת תום שירותו הצבאי, הוא במידה רבה מגדל את עצמו, יותר נגרר בחיים מאשר חי אותם בפועל. כשכבר נוצר קשר בינו ובין אנשים אחרים, הוא נועד מראש לכשלון, בעיקר בשל העדר מוחלט של כישורי חיים מצדו שעושה אותו טרף קל. משבר המוות של סבתו משנה אותו, או כך נדמה לו. מסתם נער יפה תואר הוא הופך לגבר זקוף, עוטה בגדי קאובוי, מתהלך בעולם במה שנראה כלפי חוץ כבטחון עצמי, ועוזב את אלבקרקי לטובת ניו יורק, את עבודתו כשוטף כלים לטובת קריירה כנער ליווי, גם אם למעשה אין לו מושג כיצד יעשה זאת. בעיר הגדולה, כך ברור לו, ישתנה גורלו.
אבל ניו יורק אינה מחכה לג'ו. ג'ו הוא אדם בודד, בדידות נואשת, בדידות ללא מרפא. ג'ו נעדר יכולת להבין אנשים, לעמוד על כוונותיהם האמיתיות, נעדר יכולת לעמוד על שלו. אף אחד בילדותו לא לקח את ידו והסביר לו או הנחה אותו. ניו יורק הסוערת, האבודה, המחפשת את עצמה, תלעס אותו, תעמיד מולו מראה, תדחה אותו, תרמה אותו.
ובכל זאת, ג'ו מוצא חבר. ריצו, המכונה נגד רצונו ראטסו (עלבון שבבסיסו rat, עכברוש), הבן הצעיר במשפחה מרובת ילדים, חי ברחוב מאז היה בן שש-עשרה, צולע קשות בגלל שיתוק ילדים, מתפרנס מכייסות וממעשי הונאה. למרות שבפגישה הראשונה ביניהם ראטסו הונה את ג'ו, נקשרו נפשותיהם כשנפגשו שוב. יחד הם מתגלגלים במאורות ניו יורק, ראטסו ממשיך לגנוב, ובשעות מצוקה מוצא תעסוקה לג'ו.
"לפעמים, כשנעשה רעב לבלי שאת, הוא היה מארגן לג׳ו, בניגוד לשיקול דעתו, עסקה מהירה של חמישה או עשרה דולר, ולא נדרש מהקאובוי אלא לעמוד דומם כמה דקות במכנסיים פתוחים. אבל לא פעם הנסיבות הללו גבו מג׳ו מחיר נפשי מערער ועגום. הוא חש כאילו עשה עסקת חליפין תמורת איזה נעלם הרה אסון, משהו שלא סוכם מראש ואף לא הובהר לאיש מהצדדים, וזה הטביע בו עצב ובלבול וגם כעס שלא מצא ממנו מנוח".
החברות הבלתי טבעית בין שתי הנפשות הפגועות הללו הדהדה לי מעט את החברות שבין ג'ורג' ולני ב"של עכברים ואנשים". ג'ו וראטסו אינם דומים לג'ורג' ולני, אבל משותפת להם המסירות ההדדית בתוך הבדידות, כי הם כל מה שיש להם בעולם. ומשותף להם החלום על חיים פשוטים, נקיים, חווה קטנה לצמד אחד, השמש והקוקוסים של פלורידה לצמד השני. כשהספר הפך לסרט קולנוע נעשה בו שימוש בשיר “Everybody’s Talkin’”, בחירה מושלמת שמשקפת גם את הניתוק של ג'ו מעצמו ומן המציאות של סביבתו, וגם את חלומם הצנוע: “I'm going where the sun keeps shining”
הספר עוסק בחברה האמריקאית בשנות ה-60, בהווי המבולבל של ניו-יורק באותן שנים, במשפחה ובהיעדרה, בחברות, בנסיון לגבש זהות ולקחת את הגורל בידים. אבל נראה לי שעיקר כוחו נובע מיכולתו לתאר בדידות עד שניתן כמעט לחוש בה כנוכחות בפני עצמה. ולכן, למרות שחלפו כששים שנה מאז ראה אור, הוא עדיין רב עוצמה ונוגע אל הלב.
ענת עינהר, שתרגמה את הספר, הוסיפה בסיום אחרית דבר מאירת עיניים שכדאי לקרוא. תרגומה יפיפה, תענוג של ממש, ולכן אסיים בציטוט.
"והוא ידע שכך יהיה, שיום אחד יהיו לו כל הדברים האלה, ויהיו ימי שבת אמיתיים, כמו זה שנשקף אליו מהחלון במשך כל היום. סביר להניח שהוא יהיה שוטף כלים או שיקבל הזמנות במזנון של מזון מהיר. יעבדו איתו שם אנשים ובתחילה הם לא יבחינו בקיומו, לא יעיפו בו מבט, לא יעלה בדעתם שהוא בדיוק כמוהם, אחד מהם, למעשה, אבל בסופו של דבר הם יקלטו את העניין. הם יתחילו לשים לב שהוא נועל נעליים רגילות ואיכשהו יתגלה להם שהוא לא סתם לן במלון, אלא שיש לו מקום משלו עם חדר רחצה פרטי. ויתחילו לקפוץ אליו הביתה ולבקר אותו לעתים קרובות, ואין ספק שבבוא הזמן בין כל המכרים החדשים האלה תהיה אישה, לאו דווקא בלונדינית או כל סוג אחר של אישה, אבל יהיו לה שפתון ורולים לשיער, לכולן יש את זה, והיא תשמח שיש לה גבר שדואג לה, אחד כזה שיודע לעשות אהבה; וראטסו ייחשב לילד שלהם והם יכריחו אותו לחפוף את השיער לפחות פעם בשבוע, ואם הוא יהיה חולה הם יחפפו לו את השיער בעצמם".
מומלץ בהחלט.
Midnight Cowboy – James Leo Herlihy
אפרסמון
2026 (1965)
תרגום מאנגלית: ענת עינהר
