תגית: זוגיות

אופיר, רואה חשבון קצת מרובע, כזה שמחשבותיו מאורגנות באקסלים, משודך ללילי השוטרת, שנראית הופכית ממנו – פתוחה וישירה לעומת מופנמותו וביישנותו – ביוזמת חברים משותפים. לילי, כך מתברר לו די מהר, אינה אדם שגרתי בשום מובן. היא גיבורת על, אוזניה כרויות לקריאות מצוקה, שלהן היא נענית בעזרת יכולתה לעוף וכוחה הפיזי העל-אנושי. יש ללילי כישורים נוספים, וגם סיפור חיים יוצא דופן, ואת כל אלה, או כמעט את כל אלה, היא חושפת בהדרגה באוזניו של אופיר.

בפרק הפותח את הספר אופיר נחטף. מוכה ומאבד את הכרתו, וכשהוא מתאושש הוא מוצא עצמו במה שנראה כמו תא מעצר. מולו מצוי תא נוסף ובו אדם בלתי מוכר לו, עורך דין שכמו אופיר אינו מבין כיצד נקלע לשם ולמה. באוזניו של אותו אדם, יעקב שמו, אופיר מגולל את פרשת היכרותו עם לילי, ואת חייהם המשותפים שידעו עליות ומורדות. סיבת המצאותם של שני הכלואים במצב בו הם נמצאים תתברר בהמשך, ולכוחותיה המיוחדים של לילי יהיה בכך חלק.

"אשתי גיבורת על" הוא בעיקר סיפור על קשר זוגי, ועל התפתחותו בצל כוחותיה של לילי וסודותיה. קל לחיות עם לילי – היא אוהבת, מסורה, פתוחה, חברת אמת. קשה לחיות עם לילי – היא שונה, היא מחייבת סודיות, היא אוחזת בכוחות שעשויים להיות מאיימים ומי יערוב שלעולם לא תשתמש בהם נגד בן זוגה? כמו בכל זוגיות, גם פה אופיר ולילי חווים אהבה וחיבה וקרבת לבבות, וגם אי הבנות ופקפוקים וחשדות. זהו גם סיפור על התבגרות מתוך ילדות מעורפלת – לילי אומצה כשהיתה בת חמש, וכל שנותיה הראשונות נמחקו מזכרונה – כשלקשיי ההתבגרות הרגילים נוסף סוד הכוחות שיש להסתיר, ונוספת האחריות הכבדה הנלווית להם. כל אלה מתוארים יפה.

יחד עם זאת יש בספר, לטעמי, כמה בעיות. האחת היא הארכנות שלו שקצת מייגעת. השניה היא המסגרת הסיפורית שלפיה אופיר מספר ליעקב, אדם זר ומאוד מטושטש, את פרטי הפרטים של חייו ושל חייה של לילי ביחד ולחוד. יש בזה חוסר אמינות. השלישית – ופה אולי זו רק אני שפחות מאמינה – היא ביסורי המצפון של לילי שקשורים במניע של מי שארגן את הסיטואציה של המעצר. הרביעית היא כשל לוגי מהותי במלכודת שהוטמנה ללילי (זה אינו קלקלן. העובדה שמדובר במלכודת ברורה כבר בשלב מוקדם) ובאופן בו היא מופעלת (ופה לא אוכל להרחיב מטעמי קלקלנים). ההצטברות של אלה מנעה ממני ליהנות מן הספר, וחבל, כי בהתעלם מהם הוא חביב וכתוב בשטף ופה ושם בהומור נעים.

רוב הקוראים, כך נראה לי, עוצרים את הקריאה לפני דברי התודה בסיום. מי שיעשה זאת יחמיץ הצצה, שנשתלה אחרי התודות, אל מה שיכול להיות עתיד מבטיח לגיבורי הספר.

כנרת זמורה דביר

2026

קרן, כבת שלושים, מתחזקת זוגיות יציבה עם ערן. כשהוא מציע לעבור לגור יחד, היא, להפתעתו, אינה נענית בהתלהבות. תגובתה נובעת בחלקה מכניסתו המחודשת לחייה של צביקה, שהיה בן זוגה בהיותם נערים, למרות שהוא עומד ככל הנראה להנשא לאחרת, ובחלקה מן השעמום המסוים שמהלכת עליה היציבות. ערן הוא בן זוג מושלם, אוהב, אכפתי, קשוב, וכבונוס הוא גם אהוב על הוריה. מסלול חייהם המשותף פרוש לפניהם – חתונה, בית, ילדים, הזדקנות שלווה יחדיו. צביקה, כך נראה, מציע לה ידידות, לא במקום בת זוגו, אלא בנוסף לה, במשבצת אחרת. ערן הוא ההגיון והשלווה, צביקה הוא ההרפתקה והפרפרים בבטן.

כבר קראנו ספרים רבים כאלה – אשה צעירה על פרשת דרכים מנסה לבחור בין הראש ללב. אבל קרן היא לא כמו כל גיבורה ספרותית אחרת מסוגה. נשים רבות בגילה פורשות כנפיים ובונות קן משלהן. קרן מחוברת לתמיד אל קן ההורים. כבת שומעת להורים חירשים היא האוזניים והקול שלהם, המתורגמנית, המקשרת בין עולם החירשים לעולם השומעים, חיה בשניהם ולתחושתה אינה שייכת בשלמות לאף אחד מהם. שירה רייז משולם, שהיא עצמה בת שומעת להורים חירשים, פותחת עבור הקוראים השומעים דלת אל עולמה של קהילת החירשים.

אודה שמעולם לא חשבתי על חירשים כעל קהילה. הרהרתי לפעמים בקשיים וניסיתי לדמיין חיים של דממה (וגם, כמו קרן, עלו בי הרהורי כפירה מסוג "יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מקנאת בשקט של החירשות שלהם"). ידעתי, כמובן, על קיומה של שפת הסימנים, אם כי לא הייתי מודעת למורכבותה ולגווניה. הכרתי ברפרוף כבדי שמיעה בודדים. הספר גילה לי מציאות של קהילה עם הווי משלה וכללים משלה, אנשים עם רגישויות יוצאות דופן שהתפתחו כמעין פיצוי על הלקות – אמה של קרן מסוגלת לזהות את מצבי הרוח של בתה על פי קמט קטן בזוית הפה, קרן עצמה ניחנה ביכולת לעמוד על טיבם של בני אדם על פי שפת הגוף בהתעלם מן המילים שהם אומרים, כי שפת הסימנים היא "שיחה בשפה שבה כל הגוף משתתף". היא מתארת פרטים מן היומיום של ההתמודדות עם החוש החסר. היא מספרת על החיים כילדה שומעת שלפעמים התביישה במה שנתפס כמוזרות של ההורים, וכמתבגרת ואשה שנוטלת על עצמה את התמיכה בהוריה שצריכים להתמודד עם עולם השומעים. היא מציפה שאלות כמו מה עדיף להורים חירשים, ילד חירש שיהיה חלק ממשפחה שלמה ומן הקהילה, או ילד שומע שאולי ירצה "לערוק" אל החברה השומעת או לחילופין ייאלץ לשאת באחריות על הוריו.

כך שעל הדילמות ה"סטנדרטיות" שאיתן מתמודדת קרן, נוספות דילמות הנובעות מן המשפחה ומן הקהילה. ערן הוא גבר שומע, צביקה חירש. הוריה מתנגדים בתוקף לקשר עם צביקה, ותומכים בלהט בקשר עם ערן, לאו דווקא משום אישיותם של השניים, אלא מתוך דאגה לבתם, שכבר עומסת על שכמה את הדאגה להם, ולמה להוסיף עליה גם את התמיכה בבעל חירש. בינה ובין צביקה מתלהט ויכוח, כשהיא מודעת למגבלות הנובעות מן החירשות ודורשות זהירות יתר, והוא להוט להוכיח שהוא יכול לעשות כל מה שהשומעים עושים, וטוב יותר. כדי לדעת כיצד נפתרו הדילמות, יש להגיע לסופו של הספר.

שמעתי לראשונה על הספר ועל הקהילה בפרק מרתק מתוך הפודקאסט "ארבעים דקות" של שירז אפיק, שבו התארחו תמרה חלוצי, בלשנית ומתרגמת לשפת הסימנים, ושירה רייז משולם. מומלץ מאוד לצפייה.

"חירשת בדיוק כמוך" כתוב ברהיטות, בענייניות, נעים לקריאה, פוקח עיניים ומומלץ.

הוצאה עצמית

2025

לורי, שחיתה בזוגיות יציבה במשך קרוב לעשרים שנה, התבשרה על ידי בן זוגה שאינו מאושר, שהוא צריך "לחפש את עצמו", שהרעיון ללדת ילדים מרתיע אותו, שהוא עוזב. מהר מאוד הוא חובר לבת זוג אחרת, שאיתה פלירטט עוד קודם ללא ידיעתה של לורי. מהר מאוד בת הזוג החדשה נכנסת להריון. הדימוי העצמי של לורי בשפל, או כדבריה, "מאז שדן עזב אותי חשבתי על עצמי בתור אבן ריחיים מוזנחת". העובדה ששניהם עובדים באותה חברת עורכי דין, ושהמניות שלה יורדות בעיני העמיתים הסקסיסטיים משום שננטשה, אינה מועילה למצב רוחה.

ג'יימי, גם הוא עורך דין באותה חברה, שואף להפוך לשותף, אבל המוניטין שלו כרודף שמלות בעוכריו. אז קורה מה שצפוי שיקרה: לורי, שצריכה לנפנף בבן זוג אטרקטיבי בפני דן הנוטש, וג'יימי, שצריך להציג בת זוג רצינית בפני השותפים שיקבעו את גורלו, חוברים יחד לתרמית רומנטית שתועיל לשניהם. למותר לציין שגם בהמשך קורה מה שצפוי שיקרה: שני אנשים, שעל הנייר אינם מתאימים זה לזה כלל, יגלו שמתחת לחזות החיצונית מסתתרות הנפשות התאומות שלהם, ואחרי כמה טעויות וכמה מכשולים יגיע הסוף הטוב. זה אינו קלקלן, זהו טיבה של סוגת הרומנטיקה הקלילה.

הסוגה הזו אינה לטעמי, בעיקר משום שהיא בלתי תובענית וחוזרת על עצמה, אבל ניסיתי לקרוא אותה בעיניים של מי שכן נהנה ממנה. מן הזוית הזו יש בספר יותר מסיפור המסגרת הבנאלי. יש בו הרהורים על שוויוניות לכאורה ועל שוויוניות אמיתית בזוגיות; יש בו התיחסות לתפקידם של הורים ולתפקידן של חברות; יש סקסיזם ופמיניזם וגם גזענות קלה; יש גם נגיעה מרפרפת, ומיותרת, בפדופיליה; יש התמודדות עם טראומות מן העבר. הכל אמנם מטופל בשטחיות ובאופן די סטראוטיפי, אבל הנגיעה בנושאים הללו יכולה לעורר מחשבה. עוד ייאמר לזכותו של הספר שסגנונו קל לקריאה.

חובבי הסוגה ייהנו ממנו, כך נראה לי.

If I Never Met You – Mhairi McFarlane

לב אדום

2026 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

"שתי חברות והרעלה" מבוסס על מקרה אמיתי. בשנת 1923 בברלין אשה הועמדה לדין באשמת רצח בעלה באמצעות רעל, ובאשמת סיוע לנסיון רצח של בעלה של חברתה. החברה הואשמה בסיוע לרצח ובנסיון רצח. כנגד אמה של החברה נטען כי ידעה על תכניותיהן של השתים ולא עשתה דבר כדי לסכל אותן. האחת נידונה לארבע שנות מאסר, חברתה לשנה וחצי מאסר עם עבודות עונשין. "כנסיבות מקלות נקבעו בשני המקרים ההתעללויות הברוטליות שעברו, כנסיבות מחמירות – האופי המחריד של הפשע". האם זוכתה. אלפרד דבלין שינה מעט את השמות, הוסיף פרטים ספרותיים, אך שמר על ליבת הארועים. "את הקשיים של המקרה הזה רציתי להציג, למחות את הרושם כאילו אנחנו מבינים את הכול או את הרוב בפיסת חיים עצומה כזאת. אנחנו מבינים את זה, ברמה מסוימת", כך הוא מסכם את הספר.

אלי, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, תוססת, בלתי מגובשת, שעברה לברלין כדי לעסוק בסַפָּרוּת, שכנעה את עצמה שכדאי לה להנשא ללינק התלותי שנראה מאוהב בה. זו היתה טעות מרה. מהר מאוד צצו כל הפערים בין אישיותו לאישיותה. נוכחותה הדומיננטית של אמו תרמה גם היא למתח ביניהם. לינק הפך שיכור, אלים, בעל תביעות מיניות חריגות. אלי פתחה בהליכי גירושין וחזרה בה. היא ברחה אל בית הוריה, והוכרחה על ידי אביה, שהחזיק "בעמדה הפטריארכלית הנושנה שלו: האישה שייכת לבעל", לחזור לבעלה.

את הנחמה היחידה בחייה מצאה אלי אצל חברתה גרטה, שסבלה מנישואים חסרי נחת. הקשר ביניהן, שחרג מקרבת לבבות והפך פיזי, היה אינטנסיבי מאוד. במשפטן הוצגו כחמש מאות מכתבים שכתבו זו לזו בתוך תקופה של מספר חודשים. "ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה", כותב דבלין, "זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים". גרטה הדומיננטית נטעה במוחה של אלי הילדותית את הרעיון להפטר כליל מבעליהן. אלי, כאמור, הרעילה את לינק. גרטה היססה לפעול באותה דרך כלפי בעלה. העמדתן לדין אולי הצילה את חייו.

בחלקו הראשון של הספר מתאר הסופר את הקשרים בין הדמויות, מנסה לפצח את הדינמיקה ביניהן, את המורכבות של היחסים הרגשיים, ואת הטלטלות שחוו עד לרצח. חלקו השני של הספר מתאר את מהלך המשפט. כמספר המומחים שהופיעו בו, וכמספר כותבי הטורים העיתונאיים שסקרו אותו, כן היה מספר הדעות באשר למה שהוביל לרצח. מומחה אחד טען שיש מקום לזַכות אותן בגלל אי שפיות; אחר טען ההפך. אחד קבע כי "לדעתו, השנאה העמוקה שחשו הנשים נעוצה בראש ובראשונה בנטיות ההומוסקסואליות שלהן, אשר גרמו לדרישות בעליהן להיראות קשות מנשוא"; אחר הסביר כי ההומוסקסואליות, שנחשבה סטיה מבישה, היא תוצר של פגם גנטי; שלישי טען שהנשים לא היו לסביות, אלא מצאו נחמה זו אצל זו. ומה באשר להתעללות שחוו, האם היא נכנסת להגדרת נסיבות מקלות? אולי הקורבן אשם במה שארע לו מכוח אישיותו התלותית? מעט מדי נכתב על תפקידו של האב ביצירת הטרגדיה של בתו.

תפקידם של המושבעים היה קשה. דבלין מסכם זאת בכמה משפטים מדויקים: "המשפט התרחק ממחוזות ה"אשם־לא־אשם" ועבר למחוזות אחרים, רעועים להחריד, של הקשרים, של הבחנות, של תובנות". וגם "המושבעים, נעולים בחדרם, מצאו את עצמם נאלצים להאשים בפשע רחם, או שחלה, רק מפני שהתפתחו כך ולא אחרת. בעצם הם היו צריכים גם לעשות דין לאב, שהחזיר את אלי שוב לבעלה – והאב הזה היה התגלמות ההגינות הבורגנית הטהורה. הרשעה שלו תהווה בעצם הרשעה של ההגינות הבורגנית".

לספר מצורפים שלושה מאמרים. אחד מהם הוא מאת חוקרת הספרות פרופ' הָניה זיבֶּנפפייפר שחקרה את מכלול יצירתו של דבלין. בין שאר דברים מעניינים היא מתייחסת גם לאופן בו נתפסה אשה רוצחת בשנות העשרים של המאה הקודמת: "הטיפולוגיות של הפשע בשנות העשרים ראו ברוצחת המרעילה ה"טיפוסית" לא סתם אישה שהפרה את הדיבר "לא תרצח", אלא פושעת סדיסטית א־מוסרית, שבחרה ברצח וברעל מפני שזה תאם את "טבעה" הפתולוגי".

שני המאמרים האחרים נכתבו בזמן אמת על ידי הסופרים יוזף רות ורוברט מוזיל. להלן שני ציטוטים מעניינים מן המאמר של רות ואחד מזה של מוזיל:

"העיתונים חוזרים על הדעה הבנלית, הלא מקורית והבלויה שהרעלה היא נשק בזוי, נשק נשי, נשק של "נקמה חשאית". התמרמרות כזאת נוכח שיטת הרצח מזכירה את המחאות שנשמעו מכל עבר בתקופת המלחמה כנגד פעולות של האויב שהיו מנוגדות לחוק הבינלאומי, אף שהן היו תוצאה הכרחית של המלחמה. אנשים התחלחלו נוכח השימוש בכדורי דום־דום, אבל סלחו בשמחה לרימוני היד. זה אומר משהו לטובת חדותו של המצפון האנושי, אבל לא מיטיב עם ההיגיון שבשכל אנוש, שעל פיו אפילו זוועות צריכות להיות אנושיות. בסופו של דבר, להרעיל מישהו אינו פחדני יותר או פחות מאשר לרוצץ את גולגולתו בגרזן. אין שיטה הומנית לרצוח".

"ייתכן שהפשע כלל לא היה מתבצע אם הנשים היו מוצאות עזרה וייעוץ בקרבתן. מזלן הביש של השכבות שאנו רגילים בלא דעת לכנות "הנמוכות" אינו נעוץ דווקא בבורות שלהן או בחוסר האנושיות שלהן, אלא בתלותן המוחלטת בחברה ובמנהגים".

"ניתן היה לחשוב שבחברה תרבותית – מה עוד שאנו ממשיכים להעניק חשיבות למשפחה בסדר החברתי שלנו – הוריה של האישה יכלו להתערב בעצה ובעזרה. אבל לא. האב הזועם פוקד על בתו לשוב מיד לבעלה. סמכות האב, כמו במקרים רבים, סטתה מדרכה!"

ספר מעניין, עמוס תובנות שעדיין רלוונטיות, מתורגם יפה על יד ניצה בן-ארי שגם כתבה לו הקדמה שכדאי לקרוא. בהחלט מומלץ.

Die beiden Freundinnen und ihr Giftmord – Alfred Döblin

פן וידיעות אחרונות

2022 (1924)

תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי

אביגיל מתה והגיעה לגן עדן. או למקום שאלה שהגיעו אליו מכנים גן עדן. פחות מחמישים בני מזל (האמנם?) שוכנים ב"אי השלֵווים", הרחוק מכל מה שאביגיל דמיינה לגבי העולם הבא, אם בכלל חשבה על כך. למעשה, נראה כאילו לא מדובר בעליה לשמים, אלא בקפיצה אחורה בזמן אל עידן גיאולוגי קרוב לתקופת האבן. ללא חשמל, ללא אש קבועה, כמובן ללא טכנולוגיה, רק בקתות דלות וכל מה שביכולתם של האנשים לייצר בעמל כפיים. נדמה שהיתרון היחיד בחיים השניים הללו הוא בשלמות הגוף המסוגל רוב הזמן לרפא את עצמו, כולל להצמיח איברים שנקטעו בחיים הראשונים. הבריאות הנפשית, לעומת זאת, מוטלת בספק. האנשים חולמים חלומות קשים הגורמים להם סבל, הוזים הזיות, ומניחים לאלה להכתיב את חייהם. "מה המטען שכולם פה סוחבים על גבם, ראויי גן עדן שכמותם. היית מצפה שהחיים בגן עדן יהיו פשוטים יותר, קסומים יותר, כואבים פחות", מהרהרת אביגיל. היא עצמה נושאת מטען כבד – בן זוג בעייתי שממנו ניסתה לברוח מאוחר מדי, וילד מת שלא הגיע איתה אל אי השלווים. חלומותיה והזיותיה מורים לה לחפש את הילד הזקוק לעזרתה בקצה השני של האזור, ולמרות שהמסע נראה בלתי אפשרי היא יוצאת לדרך.

אני מבינה על מה הסופרת ביקשה לספר כאן. על אהבת אם, על זוגיות רעילה והצורך לחתוך ממנה בהקדם, על חברוּת, על התמודדות עם אובדן, על בדידות ועל קשר אנושי. את כל אלה היא עטפה בסיפור הרפתקאות דמיוני, עם חיות קדומות, צמחים מרושעים, מפלצות טורפות, ויצורי ענק טובי לב. אם הביצוע היה מוצלח, זו יכלה להיות דרך מקורית להציף את כל הנושאים. הבעיה היא שהמעטפת הדמיונית די דלה, והטיפול בהיבטים האחרים סובל משטחיות ומעודף קלישאות. למעט אביגיל, שיש לה מפעם לפעם הבלחות של חשיבה ושל מודעות עצמית, כל האחרים חד-מימדיים למדי, ואם יש בהם עומק כלשהו הוא שחוק לעייפה (כמו דמותו של גוסטב הכעוס והנרגן תמידית שהוא, כמובן, נשמה טובה מתחת לחספוס, דבר שהיה ברור וצפוי מרגע הגחתו הנזעמת הראשונה לעלילה). נדמה כאילו הספר נכתב לטווח הגילאים הנמוך של בני עשרה, אם כי לא נראה לי שזו היתה הכוונה.

למה גן העדן הזה שופע כל כך הרבה סבל? התשובה תגיע בסוף. משכנעת? לא אותי.

סיום העלילה, שמביא אתו הקלה מסוימת, אינו מסוג "באושר ועושר". מכיוון שהספר מתוכנן להיות הראשון בטרילוגיה אפשר להניח שהקתרזיס נשמר לסיומה.

לצערי, מאכזב.

התחנה

2026

אסון ארע במשפחת פיינקריטר. ביום אביבי של אחרי פסח, יום תחילת זמן-קיץ בישיבה, חוזרת גילה, אם המשפחה, הביתה מעבודתה כמורה, ומוצאת מכתב מבנה בכורה מוטי. בסגנון שופע אהבה, הערכה ובקשת סליחה, הוא מודיע על החלטתו לעזוב את הבית, את הישיבה ואת הדת, ומבקש שלא ינסו ליצור אתו קשר. מתוך סערת רגשות גילה מחליטה לנסות להשיב את הבן האובד בטרם ייודע הדבר לאביו וישבור את לבו. מאוחר יותר ילמדו ההורים שהעזיבה של מוטי לא היתה מעשה ספונטני, אלא תוצאה של תהליך ממושך שהתרחש ממש מתחת לאפם בעוד הם מתמוגגים מן העילוי שצומח בביתם. מוטי התנער כליל מן הבית החרדי המחמיר, הותיר מאחוריו את התפילין שירש מסבו ("כי חשבתי שכדאי שהתפילין יהיו אצל מישהו שמתכוון להניח אותן"), הפך חילוני לכל דבר, והתגייס לצבא כעתודאי.

גילה וצבי הם זוג חרדי מושלם. צבי הוא בן-תורה, מלך הבית, על פיו יישק דבר. גילה היא עזר כנגדו, נושאת בכל עול העבודה והבית, ועושה זאת באהבה. על פי התפיסה שאליה חונכה, החלוקה הזו – הוא מקדיש את כל עיתותיו ללימוד, היא מוודאת שיוכל לעשות זאת – הופכת אותה לשותפה לתורתו. לעיניים חיצוניות אורח החיים הזה עשוי להיראות נצלני, לא שוויוני, מדכא. עבור בני הזוג הזה הדברים נראים אחרת, ושוררת ביניהם קרבת לבבות והערכה הדדית עמוקה. ענין של אמונה או של שטיפת מוח? של בחירה מודעת או של חינוך מסליל? יפרש כל אחד על פי תפיסתו.

ההחלטה של גילה להסתיר, ולו זמנית, את המכתב מצבי מבשרת את תחילת המפולת של המשפחה. חילוקי דעות צצים כבר מן הרגע הראשון. גילה, אם פגועה, פועלת מתוך רגש. היא רוצה לדעת מה קורה לילד, איפה הוא, איך הוא מרגיש. היא בטוחה שאם תצליח לדבר אתו הוא ישוב הביתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. צבי, אב פגוע וכועס, פועל מתוך דעת תורה. "זה המבט היהודי, גילה. להתפלל שהבן ימות זכאי לפני שהוא חוטא ולא ימות חייב אחרי שהוא חוטא חס וחלילה. אנחנו עכשיו צריכים לעשות שני דברים: ראשית, להחליט שמבחינתנו הוא מת. לא יעלה שמו ולא יבוא זכרו. שנית, אולי גם להתפלל שזה יקרה במציאות". את עמדתו זו ישמיע שוב ושוב. ריב גדול יפרוץ בינו ובין אחיו הבכור מנחם, שבנו בן השש מת מסרטן, כשישווה בין מות הילד לעזיבתו של מוטי: "חז"ל אמרו: גדול המחטיאוֹ יותר מן ההורגוֹ. גם אלף אלפי צעקות שלך ושל כל האבות השכּוּלים לא ימחקו אפילו אות אחת מדברי חז"ל. אני לא מודד למי כואב יותר, ואין לי יכולת למדוד, אבל עדיף לי שמוטי שלי ימות, וגם עדיף לו, מהמצב הנוכחי שלו, שהוא ימות. הבן שלך, יוסי, זיכרונו לברכה, ילד שעשועים, לא חוטא ולא מכעיס את בוראו, הוא יושב בגן־עדן, יושב ולומד עם מלאכים. הבן שלי מחטיא את בוראו ובפירוש נוח לו שלא נברא משנברא. אני אב שכּוּל. גילה אם שכּוּלה. במבט רוחני, האסון שלנו גדול יותר מהאסון שלכם, בהחלט".

לבם של ההורים אינו הדבר היחיד שנשבר בגלל בחירתו של הבן. בתוך מספר שעות בני-ברק כולה מדברת על האסון, והתוצאות אינן מאחרות לבוא. ילדי המשפחה חשופים להקנטות של חבריהם; סיכויי השידוך של הבן שכמעט הגיע לפרקו נפגעים קשות; מדלגים על גילה ועל צבי כשמגיע תורם לקידום בבית הספר ובישיבה; אף תלמידה אינה נרשמת לשיעורים הפרטיים של גילה, שהיו עד אז מאוד מבוקשים; הבת הבכורה מעזה להשמיע את שמו של מוטי ולערער על סמכותו של האב. השאלה "איפה טעינו" מייסרת. הפחד שמא ישוב המקרה ויישנה עם אחד מילדיהם האחרים ילווה אותם מעתה ואילך. ומה שגרוע מכל בעיני גילה – הריכוז העילאי של צבי בלימוד נפגם. ומה שגרוע מכל בעיני שניהם – האמון ביניהם נהרס ללא תקנה. כי גילה תמשיך לנסות ליצור קשר עם מוטי בלי לשתף את צבי, וצבי ימשיך לנסות להשיב את שלום הבית ואת שלמותו על כנם בלי לשתף את גילה. עימותים קולניים אינם מדרכם, אבל למרות האיפוק גם אצלם יתפרצו התסכולים והמכאובים בדרך זו או אחרת. לצבי, למרות הכאב העמוק, קל יותר: הוא נוקט בשכל על פני הרגש, ומקבל ללא סייג, ובלי לבקש לעצמו זכות בחירה, את דעת הפוסקים באשר לדרך הנכונה לנהוג. לכן הוא נודר לא לדבר עם בנו, "כדי שהגעגועים והרחמים הטבעיים שלי לא יתגברו על דעת תורה". לגילה קשה הרבה יותר. היא מתירה לעצמה לשקר ולהסתיר כדי למצוא מסילות ללבו של מוטי, ומייסרת את עצמה בצומות בגינו של כל שקר ובגינה של כל הסתרה מבעלה. בגלל חינוכה היא רוב הזמן מאמינה בצדקתו של צבי, אבל לבה דורש אחרת. והיא נקרעת. דווקא מוטי מבין טוב מכולם את הדילמה של אמו ובוחר עבורה: "עדיף לאמא שלי להיות מנותקת ממני ומחוברת לאבא שלי מאשר האפשרות ההפוכה".

דרכו של מי נכונה? של גילה המבקשת את בנה או של צבי המוחק אותו מחייו? הספר אולי אינו מספק תשובה חד-משמעית, אבל נוטה לכיוונו של צבי למרות השגיאות שגם הוא מבצע.

על רקע ההתרחשויות האלה, מוישה גוטמן – עיתונאי וסופר פורה שכותב בדרך כלל לציבור החרדי – מתאר לפרטי פרטים את החיים היומיומיים בציבור זה, יופיים וקשייהם, ופורש קשת רחבה של דמויות המרכיבות את הפסיפס הבני-ברקי, על אמונותיהן ומנהגיהן, מעלותיהן וחולשותיהן. לקורא החילוני, שאולי לא יבין על מה המהומה, הוא מיטיב להסביר את נקודת הראות החרדית. לא חייבים לקבל ולאמץ. להכיר תמיד רצוי, בוודאי על רקע השסע ההולך ומתרחב בארץ. ייאמר בהקשר זה לזכותו של גוטמן, שאין בספרו נימה של עשיית נפשות לדת, ואין התיחסות פוליטית לשאלת הגיוס. אני תוהה אם הוא בכלל כיוון לציבור החילוני כשהחל לכתוב את הספר. אולי כן, ונעשתה כאן בחירה חכמה לתאר ולא לטעון.

דמויותיו של גוטמן נוגעות ללב, משורטטות היטב, לשונו נאה מאוד, והעלילה, למרות ההסתיגות שלהלן, מעניינת. שני הגברים שבמשפחה, מנחם הבכור וצבי בן הזקונים, הם דברנים בלתי נלאים. צבי מפליג בסיפורי חכמים. מנחם שוזר, לצורך ושלא לצורך, אינספור דימויים מן העולם החרדי והחילוני גם יחד. כשמדובר בדמויות, הדברנות מתקבלת כחלק מאופיים. אבל כשהיא גולשת אל הספר כולו, היא מייגעת לעתים. הספר, שהוא בן שבע מאות שישים ושמונה עמודים, היה, לדעתי, יוצא נשכר מקיצורו.

לא תמיד אני נותנת את דעתי על שמות הספרים. הפעם הבחירה עוררה בי סקרנות. לאיזה מן הפסוקים כיוון הסופר? "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", בתקווה לחזרה בתשובה ולפיוס מלא בעקבותיה? "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", המכוון לאחריות האישית? "פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים", המרמז להיפוך שחל כאן כשההורים הם המשלמים את מחיר עוון הבן? אולי לכולם.

ספר מעניין, מקומם (תלוי בקוראים), נוגע ללב, כתוב בכשרון ומומלץ.

ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

2026

אלי, שהתאלמן מאשתו אושרה, האמין שלחיים כבר אין מתנות בשבילו, עד שפגש את ליה. אלי הוא מתרגם ספרות, מתרכז בעיקר בספרי מתח, אב לבת שקשורה אליו ולבן שהתנתק. ליה היא צ'לנית, גרושה מזה שנים רבות ללא ילדים, קשורה בכל נימי נפשה לפליקס, הכלב הכנעני שאימצה. מהרגע הראשון בו נפגשו אצל חברים משותפים נוצר בין אלי וליה קשר מיוחד, שבעידודם של חבריהם הלך והעמיק.

הסופר שותל במהלך הספר רמזים עבים למכשולים בדרכו של הזוג החדש. האם הקשר עלול להכשל בגלל הסודות שליה כנראה נוצרת באשר לנישואיה הקצרים? האם החשדנות של אלי כלפי נגן ברביעיה שבה ליה חברה תעמוד ביניהם? אולי זכר אשתו לא יניח לו להקשר אל אשה אחרת? או שמא יתערב גורם חיצוני כלשהו? משהו יקרה, והרצון לדעת כיצד יתפתחו הדברים מושך לקרוא ברצף.

לא אספר, כמובן, מה קורה בהמשך. אומר רק שמדובר בכדור שלג, שנפתח בטעות תמימה, שגוררת בעקבותיה טעות נוספת, ומכאן נוצרת תסבוכת של שקרים שאי אפשר לצאת ממנה מבלי להביא לחורבן מוחלט, או כך לפחות סבור אלי, האיש שחשב שחייו נגמרו עם מות אשתו, וכעת חרד לאבד את החיים החדשים שהזדמנו לו.

יש בספר חקירה משטרתית ומעשה עברייני וראיות מחשידות – המרכיבים שבונים ספר מתח. אבל עיקרו של הספר מצוי במה שמתרחש במוחו ובלבו של אלי, והאמינות שבה מתואר הבלגן הנפשי שלתוכו הכניס את עצמו היא בעיקר זו שמעניקה לספר את איכותו.

ההיבט היחיד שלא אהבתי בספר הוא הבחירה לכתוב אותו בגוף שני, כשהכותב פונה אל אלי ומספר לו על עצמו ועל מעשיו. למרות שניתן בספר הסבר לבחירה הזו, היא עדיין מעיקה ומלאכותית. באיזשהו שלב הצלחתי לשקוע בעלילה ולהתעלם ממנה, אבל כששבתי לקרוא אחרי הפסקה שוב התקשיתי להתרגל. פרט לכך, ספר מוצלח בהחלט, קומפקטי, מושך ואמין.

אחוזת בית, ידיעות ספרים

2026

קלקלנים בגוף הסקירה

כשנד בוין, מהנדס במקצועו, זוכה בהון בזכות עסקה שביצע, הוא פורש מעבודתו, מבקש להתמסר לכתיבת ספר,  ועובר עם אשתו מרי מארצות הברית לאנגליה. הם חולמים על חיים נינוחים בבית אנגלי עתיק, כל כך עתיק שאין בו חשמל וגם לא מים זורמים, וכדי שהחוויה תהיה מושלמת הבית צריך להתהדר ברוח רפאים משלו. "אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש" […] "אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס" (לאחר מכן", הוצאת קתרזיס, בתרגומו של דוד ישראל ארונשטם). חברתם מסייעת להם למצוא את בית החלומות, פחות או יותר. בית אחוזה עתיק, ללא חשמל ומים, אבל גם ללא רוח כפי שהם מדמיינים אותה, כזו שמשוטטת בלילות בשקשוק שלשלאות ומפריחה את נשמתם של הדיירים. יש בו, לדבריה, רוח שכשרואים אותה לא מבינים שהיא כזו, ורק לאחר מכן, יתכן שאפילו לאחר מכן רחוק בזמן, מבינים מה התגלה לעיניהם. השניים מסכימים להתפשר (הפתיחה ההומוריסטית הזו עוררה בי זכרון מ"הרוח מטירת קאנטרוויל", שבו אוסקר וויילד יצר מפגש משעשע בין רוח רפאים בריטית כבדת ראש למשפחה אמריקאית קלת דעת).

מהי רוח רפאים? מה בורא אותה? מרי עתידה לגלות שאת הרוח שהיא רואה – ומבינה רק לאחר מכן מה ראתה, כפי שנבאה החברה – הביאו בני הזוג איתם. רוח שמייצגת את העסקה המפוקפקת שביצע נד, את הבורות מרצון שלה בכל מה שקשור לעסקיו, את חוסר התקשורת ביניהם, את העוול שנגרם לאדם אחר. כשנדמה לה שהיא רואה דמות רפאים אפורה על הרקע האפור של שעת בין ערביים, בעלה מספק לה הסבר מרגיע. כשהיא חושדת שהוא מסתיר ממנה סוד, היא מתחילה לחוש אי נוחות וחוסר בטחון, אבל מניחה לו להניח את דעתה. כשהוא נעלם עם אלמוני שהופיע יש מאין, ומותיר אחריו מכתב בלתי גמור לעורך דינו, היא להוטה לפענח את פשר ההיעלמות. רק לאחר מכן, הרבה לאחר מכן, היא קושרת את הקצוות ומבינה מה ראתה.

"לאחר מכן" ראה אור לראשונה לפני כמעט מאה ועשרים שנה, אבל נושאיו נותרו רלוונטים. האם ניתן לחמוק מעונש על עוול? האם אפשר לקיים זוגיות אמיתית ללא תקשורת פתוחה? איך ניתן, אם בכלל, להתמודד עם צלו הכבד של העבר? אדית וורטון בונה את הסיפור בהדרגה, חושפת באמצעות תיאורי רגש ומחשבות ונופים את השאלות שבהן היא מבקשת לדון, ומובילה במתינות, מבלי לומר דבר מפורש, אל התובנות.

מומלץ בהחלט (בכל שפה).

Afterward – Edith Wharton

1910

כשלבה של טקאקו נשבר, אחרי שמתברר לה שהידאקי, עמית לעבודה שחשבה שהוא בן זוגה, רק השתעשע איתה ובעצם תכנן חיים משותפים עם מישהי אחרת, היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד באותו מקום. היא מתפטרת, ומבלה את ימיה בשינה בדירתה. מי ששולף אותה משם הוא דודה סאטורו, שאותו היא זוכרת כתמהוני משהו. הוא מציע לה לבוא לעזור לו לנהל את חנות הספרים שלו, תמורת מגורים בחדר מעל החנות. בהעדר הכנסה אין לה ממש ברירה אלא להיענות.

חנות הספרים של הדוד, שאותה ייסד סבא-רבא של טקאקו, מצויה בלבו של אזור שהוא חלומו של כל אוהב ספרים, אזור גדוש חנויות ספרים יד שניה, כל אחת מתמחה בתחום אחר. טקאקו, שאינה קוראת נלהבת, או קוראת בכלל, נותנת לבה תחילה לריח המעופש של החנות ולערימות הספרים הגודשים את החדר שיועד לה. בהדרגה, כשהיא משתלבת בשגרת המקום, היא מתוודעת גם לחדוות הקריאה.

אבל הספר, למרות שמו ולמרות האזכורים הרבים של ספרות יפנית המשובצים בשיחותיהן של הדמויות, אינו אודות ספרות ואודות כוחה המרפא. למען האמת, העלילה יכלה להיות ממוקמת בחנות פרחים, ושום דבר משמעותי לא היה משתנה בה. כי לב הסיפור הוא זה: "בסופו של דבר, לא משנה אם מחוברים בקשר דם או מבלים שנים באותה כיתה או באותו מקום עבודה – אם לא מתַקשרים פנים אל פנים, לא באמת מכירים מישהו".

טקאקו מעולם לא אמרה להידאקי מה היא מרגישה. מומוקו, אשתו של סאטורו שעזבה אותו חמש שנים קודם לכן, מעולם לא אמרה לו מה מעיק עליה. קשר שנרקם בין טקאקו לאחד הלקוחות מתנהל בשיחות סתמיות למדי. טקאנו, עובד בבית הקפה החביב על טקאקו, אינו מסוגל לומר לטומו, עובדת אחרת באותו מקום, כיצד הוא חש כלפיה. כשכל אחד מהם מצליח להביא עצמו, בדרך זו או אחרת, לומר לאחרים את אשר על לבו, החיים נעשים פשוטים יותר, גלויים יותר ופחות מסובכים בהסתרות.

"ימים בחנות הספרים של מוריסאקי" הוא ספר חביב לקריאה קלה. קצת שטחי, למען האמת, ולטעמי יותר מדי מאכיל בכפית. קראתי אודותיו ביקורות לכאן ולכאן, ומכיוון שהיה רב מכר עטור פרסים ביפן אני נוטה להניח שחובבי ספרות יפנית יאהבו אותו. אני אבחר בהמלצה מסויגת.

Days at the Morisaki Bookshop – Satoshi Yagisawa

森崎書店の日々 – 八木沢 里志

כנרת זמורה

2026 (2023, 2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מחזאי. אהליאב הלוי נמשך מאז ילדותו לחלום הקמת בית המקדש, ובעיקר נמשכה נפשו אל מלאכת הקורבנות של הכוהנים ואל שירת הלוויים. אהליאב עובד כמורה, מנהל חיים שקטים עם אשתו שפרה ועם שני בניו, אבל חזון המקדש אינו מרפה ממנו. בעקבות אחד מחלומות הלילה הפוקדים אותו הוא מבין כי "לכך קראה לו המקהלה שבחלום – לכתוב ולבצע שיר על בית המקדש, והשיר יקרב את העם אל חזון הקורבנות והשלום!". תחילה הוא מבקש לכתוב שיר שיביע את רחשי לבו וימשוך את הבריות להיות שותפים לחלומותיו, אחר-כך הוא מרחיב את רעיונו לשרשרת שירים, עד שמתגבשת התכנית לכתוב מחזמר. זה יהיה סיפורו של איש מן הכוהנים, או הלוויים, שיצטרך לבחור בין מלאכת הקודש לאהבתו לאשה נוכריה.

הסיפור יעבור גלגולים רבים, ידים רבות תנסינה לבחוש בו ולהציע רעיונות ("שלשום פנה אליו שאול, המורה לספורט, והציע לו להוסיף למחזה סצנת היאבקות בסגנון יהודי־בנימיני; ציפי, המורה להוראה מתקנת, אמרה לו בשבוע שעבר שלדעתה חשוב מאוד להתייחס לקשיים שיש לחלק מהכוהנים הצעירים בלימוד הלכות טהרה; וניצה, דווקא היא, הרהרה בקול אם כדאי להוסיף למחזה התייחסות למצוקתם של כוהנים רגישים לגלוטן"), הוא ייתקל בקשיים פיננסיים ואמנותיים, אבל אהליאב לא יפסיק להאמין בו. רוב הזמן.

אהליאב חובר אל יוני גבירץ, דתל"ש שהפך למפיק, לא מצליח במיוחד, שניסה להפיק "סדרת סרטי טלוויזיה על ההיסטוריה האלטרנטיבית של ישראל מנקודת מבט 'יהודית ולאומית'", וזכה לביקורת לגלגנית בנוסח "לאומנות פרימיטיבית". יוני מזהה את הפוטנציאל ברעיונו של אהליאב, ולמרות פערים רבים בתפיסות כיצד יש לממש את הרעיון, הם פועלים בשותפות. רוב הזמן.

לצדו של אהליאב ניצבת שפרה, האשה והחברה שכל אחד צריך. שפרה, אשה מעשית מאוד, פילסה לעצמה דרך משלה בעולם שבו גדלה, והיא יודעת להעריך את דבקותו של אהליאב התמים בתשוקתו ולתמוך בו. "לכל אדם יש את הדרך שלו בחיים, וזה נכון גם לעבודת ה', או לרוחניות כמו שאתה קורא לזה. אז יש כאלה שמה שמחבר אותם לה' זה תפילה אישית ויש כאלה שמעדיפים מניין, ויש כאלה, ואולי הם אפילו הרוב, שצריכים טקסים ומוזיקה ויופי. ולעניות דעתי, זו דרך לא פחות טובה", היא אומרת.

הספר שופע דמויות משנה משורטטות היטב. מכיוון שסגנונו של הספר סאטירי ברובו, אפיוני הדמויות נוטים להגזמה קלה, אבל העיקריות שבהן נמלטות ממלכודת הסטראוטיפיות שקל ליפול לתוכה כשבוחרים בסגנון זה, והן מורכבות ואמינות.

למרות שיש בספר ביקורת על חלק מרעיונותיהן של הדמויות ועל התנהלותן (ובהרחבה על ה"מגזר"), התחושה שלי היא שהספר נכתב באהבה. לא רק כלפי אהליאב ושפרה, אלא כלפי רוב הדמויות המשמעותיות, טועות או לא. והאהבה הזו מדבקת, אולי משום שהסיפור כולו עטוף בחיוך, וה"טריקים" שבו כובשי לב. הנה כמה מהם.

הסיפור מופקד בידיו של מספר יודע כל, ששובר את הקיר בין המספר לקורא, ואף מתעמת עם יוני, שמתפרץ לדבריו כל אימת שהאופן בו הוא מתואר אינו נושא חן בעיניו (מה שגורם למספר באחת הפעמים להעלים בתוך הערת שוליים את דעתו על מעשה של יוני, כדי שזה האחרון לא ישים לב).

הערות השוליים הן חלק חינני ובלתי נפרד מן העלילה. לעתים הן פשוט מראי מקום של ציטוטים ששולבו בה, אבל ברוב המקרים הן משמשות להביע, קצת בחשאי, את דעתו של המספר, או להוסיף פרט שאולי יפגום בזרימה אם ישולב במישרין בעלילה. כך, לדוגמא, כשנזכר מלאכי, הנביא האחרון, הערת השוליים מוסיפה בלקוניות "בינתים", ובהערת שוליים למשפט "מחא כף אל גב כף, כמנהג יהודים יראי שמיים הנזהרים מלנגן בשבת קודש" הוא מציין בסוגריים "(אבל לעשות "ביטבוקס", שהוא באמצעות הפה, מותר)".

השירים שאהליאב כותב עבור המחזמר נשענים במידה רבה על שירים ישראלים ידועים. הנה דוגמא: "כל אשר עושים יהודים, אעשה ואוסיף ואחמירה, שבת, כשרות ונידה, כמובן, גם הפרשת ח־לה". על השראה זו מעיר המספר כי "נכון, הם עשויים להזכיר שירים אחרים, מוכרים יותר. אבל לא עצלנות היא הסיבה לכך, וגם לא עצתו של יוני, ככל שהבין אותה. נהוג בקרב אנשינו, המכונים ציונות דתית או כיפות סרוגות או פשוט "המגזר", מהחרד"לים שבהר ועד הליברלים שבבקעה (איזו בקעה? נו, באמת), לשאול לחנים מוכרים. כך מנהגנו מימים ימימה".

אגב, לא רק שיריו של אהליאב חוטאים בזה. הנה משפט מתוך העלילה עצמה: "אוי יהודים, אני עייף, אמר ראש ישיבה, אני רעב, אמר ראש ישיבה, אני צמא, אמר ראש ישיבה. ניגשו למזנון ואכלו בורקס ושתו מיץ אשכוליות (וראש ישיבה הוסיף צ'ייסר ערק)".

חובבי שירים ישראלים ייהנו, אם כך, משפע האזכורים. אבל יותר מאזכורי שירים הספר שופע ציטוטים מן המקורות, מן התנ"ך ומדברי חכמים. אני מניחה שחוסר היכרות אתם לא יפגע בהנאתו של מי שאינו מצוי בהם, אבל מי שדובר את ה"שפה", ומונחים כמו שוב"בים ובני"ש אינם זרים לו, עשוי ליהנות מרובד נוסף ומשמעותי.

הערת שוליים משלי: אהבתי מאוד את העקיצה כלפי האקדמיה ללשון (אני מניחה שהסופר התכוון לעקוץ) בשל ה-י' העודפות שהיא מחבבת משום מה: "בנוגע לאנרגיה, או אנרגייה כפי שמורה לנו האקדמיה, זו אכן לא חסרה לצביודה" (=צבי יהודה).

"מחזמר" הוא ספר כיפי. ממש. הוא עוקב אחר העבודה על המחזמר, מתלווה להתלבטויותיו האמנותיות והמוסריות של אהליאב, מתאר את חיי היומיום ב"מגזר", את היחסים בין בני הזוג, בין מורים לתלמידים, בין בני משפחה ובין דתיים ודתל"שים, מציע ידע מעמיק בנושאים שעליהם הוא מספר, ומשלב ביקורת עם חיבה. ספרו הקודם של מוטי פוגל, "לא ממואר", הציע הגות. זו אינה נעדרת גם כאן, אך פה היא עטופה בסיפור, ומוגשת בסגנון מקורי, בהומור משעשע ובחינניות מרובה.

תענוג אמיתי.

אפרסמון

2026