לנהוג בתוך הים / מוריה דיין קודיש

הרכב שבו נהגה מוריה דיין קודיש פגע ברוכב אופנוע של וולט. ברגעים הראשונים היתה בטוחה שהאיש נהרג. היא היתה בטוחה שגם היא עומדת למות, משום שרכבה התדרדר ונסיונות לעצור אותו כשלו. האיש נפצע קשה אך נותר בחיים. הרכב נעצר וגם היא ניצלה. אבל חוויה כזו אינה יכולה לעבור מבלי להותיר חותם, ואין המדובר רק בשאלת אשמה או חפות. "הושלכתי לתוך מערבולת מאיימת שבה חיי משתנים ומשתכפלים בעת ובעונה אחת", היא מעידה, ועל המערבולת הזו היא מספרת בספר.

התחושה הכללית שהספר משרה היא של אי נוחות. אמנם אנחנו לא יודעים, כנראה איש אינו יודע בוודאות, מה היה הגורם לתאונה – אי עצירה שלה, התפרצות שלו – אבל ההתנערות מאשמה, הטלתה באופן גורף על השליחים הפרועים של וולט, הבחירה לא לדעת מה בדיוק עלה בגורל רוכב האופנוע כי קשה להכיל את שני הסיפורים – שלה ושלו – יחד, ההתמקדות בהתחמקות מעונש – בכל אלה יש טעם חמצמץ, מתנשא במקצת. יש משהו מקומם במשפטים מסוג "היינו צריכים להכין את תכנית הפעולה. איך מעקמים את סיפור לטובתנו. בכלל לא חשוב מה היה". בסופו של דבר המשפט הסתיים בעסקת טיעון שבמסגרתה נשלל רשיונה של הכותבת לחצי שנה והוטלו עליה עבודות שירות, שגם אותן היא נסתה לתמרן לנוחותה.

אבל יש להודות שאי הנוחות נגרמת לא בגלל שיפוטיות כלפי הכותבת, שחושפת את שעבר עליה ביושר ובכנות, אלא כנראה בגלל הידיעה שרוב האנשים היו נוהגים בדיוק כך אילו נקלעו לאותה הסיטואציה. מבקשים להפחית את האחריות, לאו דווקא מתוך התחמקות, אלא משום שקשה לחיות עם האשמה, מוצדקת או לא; מנסים להמנע מעונש משנה חיים בדמות כלא; חוששים להביט בעיני הצד השני; רואים נלעגות בתהליך המשפטי; מוצאים מפלט ארעי בהפניית ההתמודדות מן התאונה אל הביורוקרטיה המשטרתית. הכל כדי לצלוח את המערבולת שנקלעו אליה שלא בטובתם.

מוריה דיין קודיש היא דוקטור לספרות, אשה של מלים, וכשרונה בא לידי ביטוי בספר. שפת הספר נאה מאוד, עמוסת דימויים מקוריים, ועירוב הלכי הנפש עם הצדדים המעשיים של ההתמודדות עם התאונה ותוצאותיה מציג תמונה שלמה, כנה, מטרידה וראויה לקריאה.

שתים בית הוצאה לאור

2026

מי את קתרין קול? / ניקי קלוק

עבור ג'ון אביה היא קיט-קט, עבור גבריאל חברה היא ק"ק, קונרד מאהבה לסירוגין מכנה אותה חתולת פרא, וכשהיא נעצרת באשמת רצח מתייחס אליה מקס, העיתונאי החוקר המסקר את משפטה, כאל קייט הקטלנית. טארון, המוביל את הסנגוריה, מעדיף את השם הסולידי קתרין. כל אחד מהם רואה את קתרין קול מנקודת המבט שלו, ואיש, כך מסתבר, אינו מכיר אותה בשלמות.

אז מי היא קתרין קול? נערה צעירה, נורמטיבית בסך הכל, שנאבקת על מקומה במשפחה, ומנסה להתמודד עם מותו של אחיה ועם גירושי הוריה, או רוצחת בדם קר שהותירה מאחוריה ארבע גופות? דוברת אמת שאנשים, אפילו הקרובים לה, בוחרים להתעלם ממנה ולהניח שמדובר בשקר, או תככנית וסכסכנית, מעלילה עלילות והורסת אנשים? מציאותית ושוחרת טוב, או מסוחררת משפע הקונספירציות ברשת ושואפת נקמה?

כשקתרין נעצרת בעקבות הרצח המרובע, היא אומרת לשוטרים "זה הגיע להם". די במשפט הזה כדי לגרום לכולם להאמין שאין ספק שתורשע במשפט. אביה אומר שאינו מאמין שהיא מסוגלת לרצוח, אבל במקביל מבקש בארועים מילדותה הסבר להתנהלותה בהווה, ותוהה על מידת אשמתו שלו. גבריאל, שמאמין בכל הקונספירציות, ואילו היה אמיץ יותר וחולני פחות אולי היה פועל לאורן, תומך בה ולא משנה מה עשתה או תעשה. קונרד מתאר קשר שהתנהל כמו חיזור גורלי, ומביע את אמונתו שהיא מסוגלת לכל. עבור מקס היא סיפור מצוין. טארון, היחיד מכולם, מודה שאינו מבין אותה. בעבר הגן על אשה שסומנה ללא עוררין כרוצחת, האמין בחפותה והצליח להביא לזיכויה רק כדי ללמוד אחר כך שככל הנראה היתה אשמה, ולכן הוא מתנהל בזהירות, מתנדנד בין אמון לסלידה.

הספר בנוי בפרקים קצרים, שבכל אחד מהם אחת הדמויות "מדברת" אל קתרין (כולן מדברות בדיוק באותו הקול, וחבל), מעלה זכרונות, ומתארת את התחושות במהלך המשפט. בהדרגה נחשפות עובדות אודותם ואודותיה שלעתים משנות את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. האם יתכן שקתרין, זו שהצהירה "זה מגיע להם", היא לא זו שרצחה, או שהסופרת מתעתעת בקוראים? צריך להגיע לסיום כדי לגלות.

"מי את קתרין קול?" מותח למדי, אולי קצת ארוך מדי, אבל בזכות הפרקים הקצרים אינו מעיק (מה שכן מעיק זו הכמות הבלתי הגיונית של שגיאות כתיב שהיו צריכות להעלם בשלב ההגהה). הספר מעלה את הנושא המעניין תמיד של מה אנחנו באמת יודעים אפילו על האנשים הקרובים לנו, ובסך הכל מהווה חווית קריאה קלה וסבירה לסוגה.

Her Many Faces – Nicci Cloke

פן וידיעות ספרים

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: אילן פן

מוכי גורל / הת'ר דיון מאקאדם וסיימון וורל

אנט זלמן וז'אן זוסיון רצו להנשא. היא תלמידה לאמנות במכון לאמנויות יפות בפריז (Beaux-Arts de Paris), צעירה תוססת, חובבת כתיבה וציור. הוא משורר מבטיח, אוהב אמנות. היא בת למהגרים יהודים שנמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה. הוא בן למשפחה צרפתית קתולית מבוססת. התקופה היא שנות ה-40, צרפת כבושה בידי הגרמנים, והקשר בין שני הצעירים, שבימים כתיקונם היה מן הסתם מעורר את התנגדות המשפחות רק בשל הבדלי דת, הוא כעת מסוכן. כשמשפחתה של אנט מחליטה להמלט מפריז אל האזור החופשי, היא בוחרת להשאר עם אהובה, ומבטיחה להצטרף אליהם בעתיד הקרוב. בכך היא חורצת את גורלה. המשפחה נרדפה, התפצלה, ושבה והתאחדה. בלעדיה. אנט נספתה באושוויץ-ביקרנאו.

הת'ר דיון מאקאדאם, שכתבה את "999 נשים צעירות" המרשים, וסיימון וורל, הסתמכו בספר זה על תחקירים שערכו, על מקורות היסטוריים, ובמידה רבה על מסמכים שהעמידה לרשותם מישל, אחותה הצעירה של אנט, בשנות התשעים לחייה בעת פרסום הספר. הספר מעוטר באיוריה של אנט, מלווה במעט תמונות שבהן היא מצולמת, ומרבה בציטוטים מתוך מכתבים שכתבה.

קפה דה פלור בפריז, על פי הספר, היה מקום בטוח יחסית באותם ימים. אנט הרבתה לבלות בו עם חבריה, מנצלת את חומו של התנור שבער במרכז המקום בימים קרים, ומתחככת בדמויות כמו סימון דה בובואר, ז'אן-פול סארטר וסימון סיניורה. מכיוון שה"פלוריסטים" היו עבורה משפחה שניה, הספר מרחיב אל תחומי האמנות, הספרות והפילוסופיה של התקופה. גם למשפחתה הגרעינית של אנט – הורים וחמישה ילדים – מוקדש בספר מדרך הטבע מקום נרחב, בעיקר בהתבסס על זכרונותיה של מישל. במקומות שבהם זכרונה בוגד בה, או שבשל גילה הצעיר באותם ימים לא היתה מודעת לכל שהתרחש, הכותבים מנסים להסיק מסקנות על בסיס התנהלות החברה.

למעלה ממחציתו של הספר מתארת את התקופה שבין ילדותה של אנט למעצרה. ניכר מאוד כי הכוח המניע מאחורי הספר היא מישל, שהעריצה את אחותה ועדיין חשה כך כלפיה. לטעמי, יש דווקא משום חוסר כבוד כלפי אנט באזכור כל מילה קלת דעת שכתבה, בפירוט התלבטותה בין שני גברים, בתיאור הסכסוך שלה עם חברתה בגלל אהבה משותפת. בעיני מישל מן הסתם כל פרט הוא חינני ומשמר את זכר אחותה. בעיני כקוראת שאינה בת משפחה, מן הראוי היה לקצץ.

חלקו השני של הספר הוא סיפור מעצרה של אנט ושילוחה לאושוויץ. סיפור קורע לב על נערות ונשים צעירות, שנחתו באחת מתפנוקים יחסיים (עד כמה שהיו אפשריים תחת הכיבוש) אל הגיהינום. על גורלה של אנט למדו הכותבים בעיקר מעדויות חלקיות של שורדות. למרות הפירוט ולמרות האכפתיות, רמת הכתיבה, היקף הידע ועומק ההזדהות אינם מתעלים לאלה שבספרה הקודם של מאקאדם, וחבל.

וז'אן? הוא הקדיש את עצמו לנסיונות לשחרר את אנט, לתמיכה בה כל עוד ניתן לו, ולחיפושים אחריה. משפחתה של אנט, שתחילה התנגדה לרעיון של נישואי תערובת, ראתה בו בן.  

הציפיות שלי מהספר היו גבוהות במיוחד, אולי חלק מן הביקורת שלי עליו נובע מעובדה זו. בסופו של דבר הוא אינו רע, אלא סובל בעיקר מתמהיל לא מוצלח של זכרונות משפחתיים ותחקיר. מכל מקום, אמליץ עליו למרות הסתיגויותי. כל ספר המעמיד יד זכרון לקורבנות מבורך. כל ספר השב ומתאר את שקשה לתאר במילים עושה עבודה חשובה.

Star Crossed – Heather Dune Macadam and Simon Worrall

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

רותירות / יעל משאלי

בגיל שישים רות מתאלמנת. לא היו סימנים מוקדמים, לא ניתן זמן להתכונן. בתוך רגע עברה מחיי נישואים יציבים ונוחים אל הסטטוס החדש. רות אינה לבד – בנותיה דואגות לה, סוכנת נדל"ן שבעלה העריך הופכת לחברה קרובה, יש לה קשר טוב עם אחותה, יש לה מקום עבודה שבו היא מוערכת. ובכל זאת היא לבד. לבד במציאות שבה היא צריכה להחליט, ללא שותף, החלטות גדולות כמו איפה לגור, האם להמשיך לעבוד, האם לבקש לעצמה זוגיות שניה, והחלטות יומיומיות קשות לא פחות כמו האם לנעול את הדלת בלילה, כמה להשקיע בבריאות ובטיפוח, את מי וכמה לשתף במה שעובר עליה.

העלילה, שבה לכאורה לא קורה הרבה, מתלווה אל רות בשנות האלמנות הראשונות. בכנות, בעיניים פקוחות אל המציאות, בלי להתייפייף וליפות, היא עוסקת בהזדקנות שהיא לעתים מאיימת, בקשרי משפחה שמשתנים בהתאם לנסיבות החדשות, בבחירות קטנות וגדולות. במרכז העלילה מצויה אשה אחת שמבקשת לגלות את מה שמתאים לה, לא להגרר אחרי מה שמתאים לאחרות, זוהרות ומרוצות ככל שתהיינה.

מסביב מנסים לשדך לה בן זוג לפרק ב', אבל להתחיל מהתחלה קשה. כשהיא שואלת את עצמה, הנשקפת אליה במראה, מה היא רוצה, היא עונה, "הייתי רוצה את מה שמגיעים אליו אחרי זוגיות של ארבעים שנה. אחרי הפסיכיות של ההתאהבות הסוערת, אחרי הזיעה והעבודה הקשה, אחרי החריקות והצרימות". ומכיוון שקפיצת דרך שכזו כנראה אינה אפשרית, היא מסכמת לעצמה, "אז את לא רוצה".

בחייה החדשים היא רוכשת חברה טובה, מבוגרת ממנה, בדיור מוגן, שאליו היא מחליטה בינתים לא לעבור. היא מתחברת גם עם אותה סוכנת נדל"ן, שהיא מעין הופכית לה – משקיעה בניתוחים פלסטיים ובטיפוח כדי לשמר חזות צעירה, ומייחלת בכל לבה לבן זוג. רות מוצאת באקראי, מכיוון שאינה מחפשת, אהבה יפה, שאינה מחזיקה מעמד, ואחריה, שוב באקראי, אהבה אחרת (שתיהן מוזכרות בעמודים הראשונים של הספר, ולפיכך אין כאן קלקלן). אין לה שאיפות לאהבה גדולה עתירת התרגשויות. "אני רוצה את הרגילות הזאת. את כל מה שמובן מאליו ונוח. את הבינוניות. וגם את הפאקים שכבר מכירים, את הכעסים, הטינות, הריבים", היא אומרת.

רות אינה אשה גדולה מהחיים, ואינה בהכרח מודל להזדהות, למרות שהיא מתחבבת מאוד. היא מייצגת את האפשרויות, את הזכות לבחור, את העצמיות. הבחירות שלה מתאימות לה, אולי לא לכל מי שתקרא את הספר, אבל מעניין ונוגע ללב לעקוב אחריה.

כמו בספרה הקודם שקראתי, "אמא וזהו", גם הפעם יעל משאלי כתבה ספר קריא מאוד, חשוף אך עדין, מעוגן עמוק במציאות, משמעותי ומומלץ.

כנרת זמורה

2026

השד של מקסוול / סטיבן הול

תומס קווין הוא סופר של ספר אחד, שלא הצליח במיוחד, והוא גם בנו של סופר מצליח ובעל שם שמעולם לא היה אתו בקשר נפשי קרוב. לעומת זאת, עם אנדרו בלאק, אף הוא סופר של ספר אחד, אבל מצליח מאוד, היה לאב קשר קרוב. בספר נוסף של תומס איש אינו מעוניין. על ספר נוסף של בלאק אפשר רק לחלום, שכן הוא מסרב להמשיך לכתוב. מזה כחצי שנה חי תומס לבדו, ללא אשתו שיצאה עם משלחת מחקר לאיי הפסחא. התקשורת איתה מסתכמת בצפייה רציפה בה על מסך הטלויזיה, ומדי פעם בשיחות טלפון. דירתו של תומס הולכת ומדרדרת אל אי סדר וטינופת, וגם מצבו הפיננסי הולך ורע. כשהוא מקבל הודעה קולית תמוהה – "למה שור ומלאך בבית לחם?" – מאביו שמת לפני שנים, ובאותו זמן גם מכתב קצר וחידתי מבלאק, תפיסת המציאות שלו מתערערת.

"השד של מקסוול" הוא ספר מוזר. הוא עוסק בשפע נושאים, מטשטש גבולות בין ספרות ומציאות, שולח זרועות לפיזיקה ולמיסטיקה, בנוי כתעלומת מתח מתעתעת, ונוקט גם באמצעים ויזואליים – שבירת שורות ועיצובן כעלים, לדוגמא – כדי להעצים את תחושת המבוך ההזוי שאליו נקלע תומס.

כל אחד מנושאי הספר מעניין בפני עצמו. תומס מעסיק עצמו ללא הרף באנטרופיה – אקראיות ואי-סדר – וגם שמו של הספר לקוח מאותו תחום, ומתקשר בסופו של דבר לפיצוח של הארועים אליהם הוא נקלע. הוא מתעניין בטקסטים דתיים, בדרך התהוותם ובספרים שאבדו בדרך, והוא מוקסם מסיפורים מיסטיים הקשורים באותיות, במשמעותן ובכוחן. כל אחד מאלה, כאמור, מעניין. הבעיה, בעיני, היא שהספר הזה הוא "יותר מדי". יותר מדי נושאים, יותר מדי חזרות, יותר מדי סטיות מן המציאות. כן, בסופו של דבר מגיע הסבר, אבל הוא אינו מספק ולטעמי רחוק מהגיוני. כשמקלפים את ה"יותר מדי" מקבלים סיפור טוב על אבהות, על זוגיות, על חיפוש זהות, על תשוקה ועל ספרות, אבל רוב הזמן הנושאים האלה מיטשטשים תחת המלל. בראיון אתו אמר סטיבן הול שהוא כותב את מה שהוא אוהב לקרוא, שהוא אינו חובב לינאריות ושהוא אוהב לא לדעת הכל. כנראה יש לנו העדפות שונות.

בשל הנושאים המעניינים והמקוריות – המלצה מסויגת.

Maxwell’s Demon – Steven Hall

כנרת זמורה דביר

2026 (2021)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אמא מתה / איציק יושע

"חשבתי שלמראה עגלת הקברנים ועליה אמא בתכריכים, יד נעלמה תנעץ חץ בלבי, כמו התערבות כירורגית גואלת לניקוז מורסה על העור. והדקירה תוליד לא רק היטהרות אלא גם השלמה, שחרור פנימי מכעס קדמוני שרוחש מתחת לעורי כתולעת ברהיט עץ. היתה בי פנטזיה על מורסה נקרעת משכבת תאיה המתים, זולגת כמו לבה במורד הר געש ומקרישה את יגוני כמו אבני בזלת. כל זה לא קרה".

כשאמם של קובי ואורי מתה, שני האחים חיים כבר שנים מחוץ לישראל, מחפשים איש בדרכו את השלווה אחרי ילדות אומללה. ילדותם ונערותם של קובי הבכור ואורי הצעיר היו רצופות אלימות פיזית ובעיקר התעללות נפשית, שנבעה ברובה ממה שהם חוו כשנאתה של אמם כלפיהם, בצירוף התקפי אלימות בלתי צפויה מצד אביהם. קובי זכה באשה תומכת ובמשפחה יציבה באוסלו. אורי ההומוסקסואל, שחי באתונה, מגדל באהבה ילד בשותפות הורית עם אשה שחיה בישראל. אולי אפשר היה לצפות שהחוויות המשותפות יקרבו בין האחים, אך בפועל זה לא מה שקרה. "כל הזמן הרגשתי צורך לנער אותו, לגרום לו לומר את המילים המפורשות. ציפיתי שיעמוד לצדי, והוא תמיד הכזיב. מה שמעולם לא הפריע לי לקוות שיום אחד זה יקרה. גם היום. לייחל ליום שבו קובי יגיד, בלי כחל וסרק: נכון, גדלנו אצל מפלצת דו־ראשית. ראש נחש וראש צבוע", אומר אורי.

בשונה מקובי ואורי, שבחרו להתרחק, אחותם האמצעית דבורה הצילה את עצמה בדרך הפוכה, כשהיתה למה שהאחים מכנים משת"פית של האם. היא נשארה בארץ, שמרה על קשר קרוב עם האם גם אחרי מות האב, והיא זו שמבשרת כעת לאחיה, שבינם ובינה כמעט ואין קשר, על מות אמם.

במפתיע, ואולי לא, הארוע משפיע על הדינמיקה שבין הבנים. מה שמתחיל כויכוח אם לנסוע לארץ להלוויה – קובי רואה זאת כמובן מאליו, אורי מתלבט – ממשיך כסדרה של שיחות נפש שבמהלכה האחים משתפים זה את זה בחוויות הילדות השונות שלהם, בפרקים מן הביוגרפיה המשפחתית הסבוכה, ובעיקר ברגשותיהם אז ועכשו.

איך מתמודדים עם עבר קשה כל כך שאינו מרפה גם בהווה? קובי מבקש למצוא להוריו תירוצים וכתוצאה מכך לסלוח. אורי אינו מעוניין בתירוצים. "אתה גדלת להיות נציג הסנגוריה הציבורית, ואני באמת מעריך את העמדה שלך. הלוואי שיכולתי להיות שם, אבל בחוויה שלי, אחרי כל השנים האלה, אני עדיין מייצג את התביעה שחותרת להרשעה. שרואה בעיני רוחה סורגים ובריחים", הוא עונה לאחיו. קובי מאמין בכוחה של הסליחה, לא עבור הנסלח אלא בעיקר עבור הסולח. לדבריו, "הסליחה היא לא רק אקט של אצילות, או נדיבות, או טוהר לב ששמור לבודדים. בעיני, הסליחה היא ביטוי ליכולת ריפוי. ליכולת לפנות מקום לתקווה". אורי אינו מוכן לנסות לסלוח, משום שהעוול קשה מנשוא, ואומר, "אני לא סולח לה על כך שהיא חמסה ממני את הזכות לאהוב אמא. אני מאמין שאהבת התינוק לאמא שלו היא צורך קיומי מכריע עבורו, לא פחות מאהבת האם ליוצא חלציה. תחשוב כמה אנחנו פורחים כשאנחנו מתמלאים אהבה".

תוך כדי השיחות בין האחים הם לומדים על החיים הקשים שחוותה אמם כילדה. האם יש בכך כדי להצדיק את היותה אם איומה? להסביר אולי, להצדיק לא. אורי יודע שהאלימות של הוריו "היתה בעצם הביטוי הטראגי לחוסר האונים הקיומי שלהם",אבל עובדה זו אינה מפחיתה מבגידתם באחריות ההורית.

אין לספר הזה סיום מזכך של השלמה והבנה ומחילה. הוא כנראה אינו אפשרי, שכן "המרחק לא מרפא והשנים שעוברות לא מתקנות את הנשמה". יש בו נחמה של אחווה אחאית שצמחה מתוך הארוע המכונן ומתוך הבגרות של הבנים שמצאו סוף סוף את הדרך להדבר.

בשכונת ילדותו של המספר בשנות ה-60 אנשים ידעו על אלימות שמתרחשת מאחורי דלתות סגורות ובחרו להתעלם. שכנה אחת בלבד הציעה ליטוף וחמלה, קרן אור שכוחה לא נשכח גם אחרי עשרות שנים.

הספר, ששואב מן הביוגרפיה של הסופר, מיטיב לתת ביטוי לכאב ולאומללות, ונותן רשות ומקום לכעס ולעלבון הבלתי נמחה.

עוצמתי ומומלץ.

אפרסמון

2025

הטמעה / רוה גיל-מור

להילה ברוש יש רעיון מהפכני, שאותו הציעה בעבודת הדוקטורט שלה – קוצב לב בעל בטריה נצחית, השואבת את כוחה מתהליכים אנרגטיים המתרחשים ברמת התא בגוף בו מושתל הקוצב. מפגש עם אודי לוי, איש הייטק, מרחיב את טווח השימוש של הרעיון. השניים מקימים סטארטאפ בשם אמבדיקס, והמוצר שהם מציעים הוא מעין טלפון סלולרי מיניאטורי המושתל בגוף בתהליך פשוט יחסית. אוזניה המובילה לאוזן מאפשרת למכשיר לדבר אל נושאו.

אין המדובר רק בבטריה שאינה צריכה הטענה, או בטלפון שאינו הולך לאיבוד. מדובר באביזר שחש את בעליו, שומע אותו ומציית לו, ויכול להביא תועלת באינספור דרכים. שחקנית ששוכחת את הטקסט שלה וחוששת מפיטורים, משתמשת בו כלחשן; פסיכיאטרית יכולה לעקוב באופן רציף אחרי מטופלת סכיזופרנית; חולי סוכרת אינם נזקקים עוד לדקירה יומיומית לבדיקת רמת הסוכר; ועוד. וכל זה בנוסף ליתרונות הפשוטים של עוזרת צמודה בסגנון סירי או אלכסה, ושאר שימושיו הרגילים והמתוגברים של הטלפון.

אבל כמו בכל טכנולוגיה חדשה, שימושיה נתונים בידי המשתמשים, לא בידי הממציא, ותהיינה כוונותיו טובות ככל שתהיינה. כל כך קל בעזרת הציוד החדש לעקוב אחרי מתנגדי משטר, כולל האזנה רציפה לשיחותיהם וידיעה בכל רגע נתון היכן הם נמצאים. קל גם לרמות במבחנים. יצרני הנוזקות כבר עומדים הכן לשבש את פעולת הטלפונים לשם שעשוע או לשם רווח. היצרנים יכולים להגן, פחות או יותר, על פטנט, ולשמור על שליטה בייצור. על השימוש אין להם שליטה כלל.

הספר מורכב מארבעה חלקים המתארים את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה ומצליחה – מתחת לרדאר, אימוץ מוקדם, גידול אקספוננציאלי, התייצבות. בתוך החלקים האלה מתוארים התהליכים הפנימיים – טכניים, פיננסיים, מוסריים – הכרוכים בהתפתחות מרעיון של שני אנשים לחברה הנסחרת בנסדא"ק, וניכר שהסופר בקיא בהם. בין התיאורים האלה מסופרים סיפוריהם של המשתמשים השונים, כל אחד והכיוון שאליו הוא לוקח את היכולות החדשות המוקנות לו. גם להתפתחויות עתידיות ניתן מקום, כמו אפליקציות המותקנות על המכשירים ומעצימות את יכולותיהם, המצאת תחליפים למקלדת ולמסך ועוד.

הספר מוצג כעתידני, אך נדמה שבקצב ההתפתחויות בזמננו מה שנראה עתידני היום הופך למציאות של מחר. כך נחווה גם הספר הזה, כאפשרי בהחלט ולא בעתיד הרחוק. תורמת לחוויה זו הכתיבה הטובה של רוה גיל-מור, שמילא את הספר בדמויות מגוונות מלאות חיים, המציגות שרשרת של פרקי חיים הנקשרים יפה לסיפור המרכזי, והצליח לספר גם את החלקים ה"עסקיים" באופן שיעניין גם את מי שהפן הזה פחות מדבר אליו.

מעניין, מעורר מחשבה, מהנה ומומלץ.

מטר

2026

The Tobacconist – Robert Seethaler

לראשונה, סקירה על ספר שטרם תורגם לעברית, ונקרא בתרגומו מגרמנית לאנגלית.

פרנץ האכל נולד וגדל בכפר אוסטרי על שפת אגם למרגלות הר נישא. אמו, שהיתה פילגשו לפרקים של אחד מעשירי המקום וקיבלה ממנו תמיכה כספית, העניקה לבנה חיים נינוחים. פרנץ לא נדרש, כמו מרבית בני גילו, לעבוד בעבודות מפרכות, אלא יכול היה להקדיש את עצמו לחלומות בחיק הטבע השלוו. כשהגיע לגיל שבע-עשרה השתנו חייו. התומך העשיר הלך לעולמו, והאם לא יכלה לפרנס את עצמה ואת בנה מעבודתה. מכיוון שלפרנץ היו, כדבריה, ידים ענוגות של נערה, אי אפשר היה לצפות ממנו לעסוק באחת המלאכות הקשות הנפוצות באזור, ולכן נשלח לוינה לעבוד כמתמחה בחנותו של מוכר טבק ועיתונים.

בעיניים פעורות של בן כפר תמים מגיע פרנץ אל העיר הגדולה בשלהי שנת 1937. הקורא, הבקיא בדברי ימי אירופה, יודע כי בעוד חודשים ספורים תסופח אוסטריה לרייך הגרמני. פרנץ אינו מודע לכך, אך רמז לצפוי ניתן לו על ידי האשה הראשונה שהוא פוגש בוינה. כשהוא שם לב לצחנה העולה מתעלה באחד הרחובות, האשה האלמונית אומרת לו כי זו לא התעלה שמסריחה. אלה הזמנים.  

אוטו טרסנייק, בעל החנות, קיבל אותה לרשותו כהטבה שניתנה לפצועי מלחמת העולם הראשונה. אוטו הוא קטוע רגל, שאינו מתלונן על נכותו. את תפקידו הוא לוקח ברצינות רבה, ובאותה רוח הוא מנחיל אותו לפרנץ, מושיב אותו לקרוא מדי יום את העיתונים המוצעים למכירה בחנות, ומסביר לו את ההבדלים בין מוצרי הטבק השונים, כדי שייטיב להתאים את המוצרים ללקוחות. פרנץ מקבל תמורת עבודתו משכורת וגם חדר קטן למגוריו באחורי החנות.

אחד הלקוחות הקבועים בחנות הוא זיגמונד פרויד. פרנץ מכיר אותו כ"רופא האדיוטים". אוטו מסביר לו כי הדוקטור מלמד אנשים איך לחיות חיים ראויים. בין פרויד המזדקן ופרנץ הצעיר נרקם קשר מיוחד, תערובת של מנטור וחניך, סב ונכד, שני חברים למרות ההבדלים הגדולים ביניהם. 

השינויים בחייו של פרנץ, שמתאהב ומתאכזב לראשונה בחייו, משתלבים ללא הפרד בשינויים שעוברת המדינה. פרנץ הישר, התמים, השוחר אך טוב, אינו מסוגל להתאים את עצמו לעוולות, לרוע, לשקרים, לעולם שנדמה כי השתגע. כשאוטו נעצר, לכאורה בגלל עיתונות פורנוגרפית שהוא מוכר בהצנע ללקוחות, ולמעשה בגלל שנחשד כ"אוהב יהודים", משהו בפרנץ פוקע. כשהנערה שהוא אוהב (גם אם פרויד סבור שאין המדובר באהבה אלא בליבידו) בוחרת בעל מדים שחורים על פניו, הוא מרגיש רמוס וחסר ערך. ביוני 1938 עתיד ידידו פרויד לעזוב את וינה ולמצוא מקלט בלונדון. בכל החזיתות פרנץ הולך ומפסיד לנאציזם ולמייצגיו. 

העוגן של קיומו מצוי אצל אמו. בין השניים מתקיים קשר אהבה עמוק ויציב. הם מחליפים ביניהם תחילה גלויות צבעוניות שנבחרות בקפידה ומשמחות את מקבליהן, אבל כשהמציאות אינה מניחה לפרנץ להסתפק בזה, הוא שופך את לבו במכתב ארוך, ולראשונה הוא משקר לה כשהוא מסתיר ממנה את מעצרו של אוטו. לו רק יכול היה לשוב אל הכפר ולשכוח מהכל. אבל פרנץ של יוני 1938 כבר אינו אותו צעיר שהגיע לעיר כחצי שנה קודם לכן. "אלה שלא ידעו דבר לא היו להם דאגות, חשב פרנץ; אך אם קשה דיו לרכוש ידע בעמל רב, קשה עוד יותר – אם לא כמעט בלתי אפשרי – לשכוח את מה שידעת פעם."

בעולם שאיבד את היכולת לזהות את האמת, בעולם ששוררות בו שרירות הלב, הכוחניות והצעקנות, בעולם שבו אנשים מקבלים באותה שלוות נפש את בוא האביב, את מאסרם של יהודים במרתפי הגסטפו ואת שילוחם של אסירים פוליטיים לדכאו, רבים נסחפים אחרי הכוח, ורבים עוד יותר עומדים בחיבוק ידים, מאמינים שצרותיהם של אחרים אינן מעניינם. פרנץ אינו מסוגל להימנות איתם. הוא חש באותה עוצמה את יסורי אהבתו ואת יסורי הנרדפים. לאמו הוא כותב כי לפעמים הוא עצוב ויודע למה, לפעמים הוא עצוב ואינו יודע למה, וזה הרבה יותר גרוע. החיים ממשיכים, אך לא ברור לו לאן.

רוברט זטהאלר ברא דמות נאהבת ונוגעת עד מאוד ללב. פרנץ הוא נער רגיל ופשוט שמבקש חיים שקטים כגבר, ובו זמנית, באמצעות נקודת המבט הטהורה שלו, הוא גם משקף את וינה של ימיו. הסופר מיטיב לבטא את הלכי הרוח השונים בחברה, מן האדישות, דרך משתפי הפעולה ומעלימי העין, ועד המרי. במרכז העלילה מצוי נער התר אחרי הדרך הנכונה, ולצדו אדם זקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, ובפיו עצה: "אין זה בעצם ייעודנו לדעת את הדרכים. ייעודנו הוא דווקא שלא לדעת אותן. איננו באים לעולם הזה כדי למצוא תשובות, אלא כדי לשאול שאלות. אנו מגששים, כביכול, באפלה מתמדת, ורק אם שפר עלינו מזלנו אנו זוכים לעיתים לראות הבהוב קטן של אור. ורק במידה רבה של אומץ, או התמדה, או טיפשות – או, מוטב מכול, שלושתן גם יחד – אנו יכולים להותיר כאן ושם את חותמנו, ולסמן את הדרך". פרנץ ניחן בשלושתן. 

מומלץ מאוד, ולוואי ויתורגם לעברית.

Der Trafikant – Robert Seethaler

House of Anansi Press

2016 (2012)

Translation from German: Charlotte Collins

החדר השורק / ויליאם הופ הודג'סון

קרנאקי, בלש וחוקר, הוא פרי רוחו של ויליאם הופ הודג'סון, סופר שהשפיע על יוצרי אימה ובלש שכתבו בשנים שאחרי מותו. תשעה סיפורי קרנאקי ראו אור בזה אחר זה בין השנים 1910 ו-1912, וקובצו לספר אחד תחת השם "קרנאקי בלש רפאים" שנה אחר כך. "החדר השורק" היה השלישי שבהם על פי סדר הופעתם.

קרנאקי אמנם מאמין בעל-טבעי, אבל אינו מכוון את חקירותיו דווקא לכיוון זה. הוא יודע שפתרון התעלומות שהוא נדרש לפצח עשוי להתגלות כמעשה אנושי, ופועל תחילה לברר את האפשרות הזו. בסיפור זה הוא נקרא לגלות מה עומד מאחורי שריקה אימתנית שמשמיע אחד החדרים בטירה אירית ישנה. הסיפור עוקב אחר דרך מחשבתו ואחר האופן הקפדני שבו הוא טורח לבדוק את כל האפשרויות, אנושיות וכאלה שאינן, עד שהוא חושף, כמובן, את פשר הענין, ומציע כיצד להתמודד עם הבעיה. 

למרות שמדובר בסיפור קצר, שני היבטים עיקריים מקבלים בו ביטוי מקיף ומדויק. האחד הוא אישיותו של קרנאקי, והשני הוא האימה המחלחלת עד לעצמותיהם של אלה שנאלצים להאזין לשריקה.

"נדמה היה שהקול ממלא את כל המסדרון עד שכבר הרגשתי כאילו האוויר כולו פעם תחת עוצמתו של איזה כוח אדיר ומופקר. זו הייתה תחושה של טומאה ממשית, כמו שאומרים, של מפלצתיות שהקיפה אותנו". 

ויליאם הופ הודג'סון נהרג ב-1918 בקרבות מלחמת העולם הראשונה. למרות פרסומו בחייו, יצירתו נשכחה אחרי מותו, וחזרה לתודעה רק כשני עשורים אחר כך. בעברית ראה אור סיפורו "הקול בלילה" בתרגומו של יוחאי ג'רפי בקובץ "אוסף סיפורי ים ונהר אחד". "החדר השורק" ראה גם הוא אור בעברית, לפני כשישה עשורים, בקובץ "הקברן המוזר" בתרגומו של נ. בעל גליל. הוצאת קתרזיס פותחת עם סיפור זה סדרה של תרגומי קראנקי. 

מומלץ לחובבי בלש ואימה.

The Whistling Room – William Hope Hodgson

קתרזיס

2025 (1910)

תרגום מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

לבד על מאדים / אנדי וייר

מה סיכוייו של אדם יחיד להתקיים לבדו על מאדים? מארק וואטני נאלץ לגלות זאת בעל כורחו. המשלחת השלישית למאדים, שהוא נמנה עם חבריה, נאלצה לקצר את משימתה בשל תנאי מזג אוויר קשים במיוחד. הרוח העזה ניתקה ממקומה מכשירים שונים, ומוט, שהיה חלק מאחד מהם, חדר את חליפת החלל של וואטני, פצע אותו, והעיף אותו הרחק מחבריו. נקב בחליפה משמעו מוות תוך דקה, ומשלא עלה בידם של האסטרונאוטים האחרים למצוא אותו בתוך פרק זמן זה, וחלון ההזדמנויות להמריא הלך ונסגר, הניחו שהוא מת ונאלצו להמלט ממאדים בלעדיו. 

אלא שוואטני לא מת. אחרי שאיבד את הכרתו ונפל כשפניו למטה, דמו שלו התקרש ואטם את הנקב. כשהתעורר גילה שנותר לבדו. אספקת המזון, שהיתה אמורה לכלכל שישה אנשים במשך כחודש, תחזיק אותו בחיים במשך מספר חודשים, אבל המשלחת הבאה למאדים עתידה להגיע רק בעוד ארבע שנים. גם אילו יתגבר על בעיה זו, אין לו יכולת לתקשר עם נאסא, משום שמערכות התקשורת נהרסו. וקושי נוסף, האתר המיועד לנחיתת המשלחת הבאה מצוי במרחק מאות קילומטרים ממנו, ואילו הוא תלוי באזור המגורים וברובר שתוכנן לנסיעות קצרות. 

קל מאוד למות על מאדים, אבל וואטני רוצה לחיות ולחזור הביתה. הוא מגייס את כל כישוריו כבוטנאי וכמהנדס כדי לפתור בעיה אחרי בעיה, לוודא שהוא מסוגל לייצר מזון ומים, לחדש את מלאי החמצן, להתנייע ולתקשר. בדומה לריילנד גרייס, גיבורו של "פרויקט הייל מרי", הוא ניחן במוח מדעי, וביכולת לאלתר וליצור פתרונות לבעיות שנדמות בלתי פתירות, וגם ברוח טובה ובהומור שמסייעים לו רוב הזמן לא לשקוע ביאוש, גם כשדברים משתבשים קשות. בשונה מריילנד גרייס, שמבין כי תפקידו להציל את האנושות, וואטני צריך להציל רק את עצמו. האנושות מצדה עוצרת את נשימתה כשמיטב המוחות בנאסא מתגייסים להציל אותו, החל מעובדת זוטרה שהיתה הראשונה שהבינה שהוא חי ועד מנהל הארגון שמתעדף את הצלתו על פני משימות אחרות.

"עלות ההישרדות שלי היתה ודאי מאות מליוני דולרים. הכל כדי להציל בוטנאי מטופש אחד. למה לטרוח? טוב, בסדר. אני יודע מה התשובה. חלק מזה קשור למה שאני מייצג: קדמה, מדע, כל העתיד בחלל שעליו חלמנו כבר מאות שנים. אבל באמת, הם עשו את זה מכיוון שלכל בני האדם יש דחף בסיסי לעזור זה לזה. זה אולי לא נראה כך לפעמים, אבל זה נכון […] כן, יש שמוקים שפשוט לא אכפת להם, אבל הם מיעוט זעום לעומת אלה שאכפת להם. ולכן מיליארדים של אנשים היו לצדי. די מגניב, לא?"

פרקים רבים בספר מסופרים בגוף ראשון על ידי וואטני, המנהל יומן לטובת קוראים עתידיים, בלי לדעת אם ישרוד או לא. בפרקים אלה הוא עוסק מעט במצבו הנפשי, וכשהוא בכל זאת עושה זאת, הוא נוקט בהומור, נמנע כמעט לחלוטין ממחשבות מרות. את רוב זמנו ומשאביו הנפשיים הוא משקיע בפתרון בעיות ובתכנון המעבר לבסיס שממתין למשלחת הבאה. מרתק לעקוב אחרי האופן בו הוא מנתח את המצב ומייצר פתרונות ממה שיש תחת ידו. ייאמר בהקשר זה שכל מה שקשור בהיבטים המדעיים עבר רידוד בסרט שנעשה על פי הספר, ובעוד הספר שומר בקפדנות על היתכנות, הסרט גולש לאמירות בלתי מדויקות (אבל מאט דיימון מושלם לתפקיד).

בפרקים אחרים מתוארות שתי קבוצות של אנשים – מדעני נאסא וחברי המשלחת של וואטני שעושים את דרכם הארוכה לכדור הארץ. הסופר מתעכב על מאפייני הדמויות השונות, אך עיקר הדגש מופנה להיבטים הטכניים. לטעמי, צמצום האישי לטובת המדעי עובד היטב, ומעצים את תחושת ההתמקדות חסרת הפשרות במטרה.

אחרי "פרויקט הייל מרי" קראתי את "ארטמיס", שהיה לטעמי טוב פחות. "לבד על מאדים", לעומתו, הוא ברמתו הטובה של הפרויקט.

מרתק, מציג דמות מעניינת ונאהבת, ומומלץ בהחלט.

The Martian – Andy Weir

מודן והכורסא

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך