לראשונה, סקירה על ספר שטרם תורגם לעברית, ונקרא בתרגומו מגרמנית לאנגלית.
פרנץ האכל נולד וגדל בכפר אוסטרי על שפת אגם למרגלות הר נישא. אמו, שהיתה פילגשו לפרקים של אחד מעשירי המקום וקיבלה ממנו תמיכה כספית, העניקה לבנה חיים נינוחים. פרנץ לא נדרש, כמו מרבית בני גילו, לעבוד בעבודות מפרכות, אלא יכול היה להקדיש את עצמו לחלומות בחיק הטבע השלוו. כשהגיע לגיל שבע-עשרה השתנו חייו. התומך העשיר הלך לעולמו, והאם לא יכלה לפרנס את עצמה ואת בנה מעבודתה. מכיוון שלפרנץ היו, כדבריה, ידים ענוגות של נערה, אי אפשר היה לצפות ממנו לעסוק באחת המלאכות הקשות הנפוצות באזור, ולכן נשלח לוינה לעבוד כמתמחה בחנותו של מוכר טבק ועיתונים.
בעיניים פעורות של בן כפר תמים מגיע פרנץ אל העיר הגדולה בשלהי שנת 1937. הקורא, הבקיא בדברי ימי אירופה, יודע כי בעוד חודשים ספורים תסופח אוסטריה לרייך הגרמני. פרנץ אינו מודע לכך, אך רמז לצפוי ניתן לו על ידי האשה הראשונה שהוא פוגש בוינה. כשהוא שם לב לצחנה העולה מתעלה באחד הרחובות, האשה האלמונית אומרת לו כי זו לא התעלה שמסריחה. אלה הזמנים.
אוטו טרסנייק, בעל החנות, קיבל אותה לרשותו כהטבה שניתנה לפצועי מלחמת העולם הראשונה. אוטו הוא קטוע רגל, שאינו מתלונן על נכותו. את תפקידו הוא לוקח ברצינות רבה, ובאותה רוח הוא מנחיל אותו לפרנץ, מושיב אותו לקרוא מדי יום את העיתונים המוצעים למכירה בחנות, ומסביר לו את ההבדלים בין מוצרי הטבק השונים, כדי שייטיב להתאים את המוצרים ללקוחות. פרנץ מקבל תמורת עבודתו משכורת וגם חדר קטן למגוריו באחורי החנות.
אחד הלקוחות הקבועים בחנות הוא זיגמונד פרויד. פרנץ מכיר אותו כ"רופא האדיוטים". אוטו מסביר לו כי הדוקטור מלמד אנשים איך לחיות חיים ראויים. בין פרויד המזדקן ופרנץ הצעיר נרקם קשר מיוחד, תערובת של מנטור וחניך, סב ונכד, שני חברים למרות ההבדלים הגדולים ביניהם.
השינויים בחייו של פרנץ, שמתאהב ומתאכזב לראשונה בחייו, משתלבים ללא הפרד בשינויים שעוברת המדינה. פרנץ הישר, התמים, השוחר אך טוב, אינו מסוגל להתאים את עצמו לעוולות, לרוע, לשקרים, לעולם שנדמה כי השתגע. כשאוטו נעצר, לכאורה בגלל עיתונות פורנוגרפית שהוא מוכר בהצנע ללקוחות, ולמעשה בגלל שנחשד כ"אוהב יהודים", משהו בפרנץ פוקע. כשהנערה שהוא אוהב (גם אם פרויד סבור שאין המדובר באהבה אלא בליבידו) בוחרת בעל מדים שחורים על פניו, הוא מרגיש רמוס וחסר ערך. ביוני 1938 עתיד ידידו פרויד לעזוב את וינה ולמצוא מקלט בלונדון. בכל החזיתות פרנץ הולך ומפסיד לנאציזם ולמייצגיו.
העוגן של קיומו מצוי אצל אמו. בין השניים מתקיים קשר אהבה עמוק ויציב. הם מחליפים ביניהם תחילה גלויות צבעוניות שנבחרות בקפידה ומשמחות את מקבליהן, אבל כשהמציאות אינה מניחה לפרנץ להסתפק בזה, הוא שופך את לבו במכתב ארוך, ולראשונה הוא משקר לה כשהוא מסתיר ממנה את מעצרו של אוטו. לו רק יכול היה לשוב אל הכפר ולשכוח מהכל. אבל פרנץ של יוני 1938 כבר אינו אותו צעיר שהגיע לעיר כחצי שנה קודם לכן. "אלה שלא ידעו דבר לא היו להם דאגות, חשב פרנץ; אך אם קשה דיו לרכוש ידע בעמל רב, קשה עוד יותר – אם לא כמעט בלתי אפשרי – לשכוח את מה שידעת פעם."
בעולם שאיבד את היכולת לזהות את האמת, בעולם ששוררות בו שרירות הלב, הכוחניות והצעקנות, בעולם שבו אנשים מקבלים באותה שלוות נפש את בוא האביב, את מאסרם של יהודים במרתפי הגסטפו ואת שילוחם של אסירים פוליטיים לדכאו, רבים נסחפים אחרי הכוח, ורבים עוד יותר עומדים בחיבוק ידים, מאמינים שצרותיהם של אחרים אינן מעניינם. פרנץ אינו מסוגל להימנות איתם. הוא חש באותה עוצמה את יסורי אהבתו ואת יסורי הנרדפים. לאמו הוא כותב כי לפעמים הוא עצוב ויודע למה, לפעמים הוא עצוב ואינו יודע למה, וזה הרבה יותר גרוע. החיים ממשיכים, אך לא ברור לו לאן.
רוברט זטהאלר ברא דמות נאהבת ונוגעת עד מאוד ללב. פרנץ הוא נער רגיל ופשוט שמבקש חיים שקטים כגבר, ובו זמנית, באמצעות נקודת המבט הטהורה שלו, הוא גם משקף את וינה של ימיו. הסופר מיטיב לבטא את הלכי הרוח השונים בחברה, מן האדישות, דרך משתפי הפעולה ומעלימי העין, ועד המרי. במרכז העלילה מצוי נער התר אחרי הדרך הנכונה, ולצדו אדם זקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, ובפיו עצה: "אין זה בעצם ייעודנו לדעת את הדרכים. ייעודנו הוא דווקא שלא לדעת אותן. איננו באים לעולם הזה כדי למצוא תשובות, אלא כדי לשאול שאלות. אנו מגששים, כביכול, באפלה מתמדת, ורק אם שפר עלינו מזלנו אנו זוכים לעיתים לראות הבהוב קטן של אור. ורק במידה רבה של אומץ, או התמדה, או טיפשות – או, מוטב מכול, שלושתן גם יחד – אנו יכולים להותיר כאן ושם את חותמנו, ולסמן את הדרך". פרנץ ניחן בשלושתן.
מומלץ מאוד, ולוואי ויתורגם לעברית.
Der Trafikant – Robert Seethaler
House of Anansi Press
2016 (2012)
Translation from German: Charlotte Collins
סקירות ספרים 