תגית: צבי ארד

כשהיה הרופא הכפרי חולה, הביאו לו אנשי הכפר תרופה בדוקה – תרנגול להכין ממנו מרק עוף. אשתו אנה התפעלה מיופיו של התרנגול והעניקה לו שם, פדרו. "עד מהרה נתברר, שלאחר שנתת לתרנגול שם, יכול אתה לנטוש כל תקווה, כי ביום מן הימים יסיים זה את חייו כצלי-של-יום-ראשון על שולחנך". אנה, אהובתו היחידה, האופטימית והעליזה, מתה כשילדה את ילדם היחיד, ואיתה מת גם הילד. הדוקטור נותר ערירי, ולצדו פדרו, שאתו הוא חולק את הרהורי לבו, ואתו הוא סובב בין חוליו, "אני, תרמיל מלא תרופות תלוי על כתפי, מקל בידי האחת, מקל מסוקס ומחוספס של עץ דובדבן שחור, מתוק, וחומו בכף ידי כחום גופו של אדם; ופדרו נינוח על אמת ידי האחרת, צופה סביבו כפריץ מטירתו".

תהום פעורה בין תפיסות העולם של השניים. הדוקטור, מאז מות אשתו, הוא אגנוסטיקן; פדרו הוא, כהגדרת הדוקטור, עובד אלילים הסוגד לשמש. הדוקטור, בעבודתו כרופא, נאבק מדי יום במוות, יודע שינוצח בסופו של דבר, ותוהה על משמעות החיים; פדרו אינו מוצא טעם בשאלות. "אל תתפלסף, דוקטור", הוא אומר. "פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל, וחבק כל מה שתוכל להקיף". הדוקטור בוחר בהתנזרות, וכשהוא מצוי בכל זאת בקשר עם אשה הוא אינו מסוגל להיות מעורב נפשית; פדרו קופץ בתאוותנות על כל תרנגולת, וכשהדוקטור מגדף אותו בשל אורח חייו הוא אינו מתנצל ואף עונה בשנינות, "יד על הלב, דוקטור, האין אתה מקנא בי קצת?" הדוקטור מבקש להותיר משהו משל עצמו בעולם, ליצור המשכיות; פדרו סבור שאין לכך משמעות, שכן  "אפילו לא נהיה כאן עוד, בכל זאת יהיה היום יפה", ושואל "האם לא די לך ביום היפה הזה?"

למרות כל חילוקי הדעות האלה, אין השניים זזים זה מזה. התרנגול לעולם אינו מקבל את דעתו של האיש, אבל חש את מצבי רוחו ויודע לשתוק או לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. האיש דבק בשאלותיו ובתהיותיו, אך מניח לאופטימיות הפשוטה והנחרצת של התרנגול למצוא מסילות ללבו.

חייו של הדוקטור מצטמצמים לסביבתו, בעיקר כעת, כשהוא הולך ומזדקן, אבל כדבריו "אין מחזה בעולם שלא יתחולל גם בחיי הכפר שלי", ובמחזות הללו הוא נוטל חלק. הוא מרפא חולים, מסייע לנשים יולדות, מאזין לסיפורי הזקנים, צופה במשחקי הילדים, משכין שלום בין יריבים. בחן הוא מודה בתשוקתו לדעת הכל על כל אדם ובנטייתו לשבת דומם, מעט נסתר, ולבלוש אחרי הבריות. חברו הקרוב ביותר, פרט לפדרו, הוא הכומר. למרות שהוא נמנע לחלוטין מללכת לכנסיה, ולמרות שהכומר מנסה לשכנע אותו לחזור בו, השניים מבלים שעות יחדיו במשחק שח ובשיחות של קרבת נפש.

אביגדור דגן, בעדינות, בעין בוחנת, בכאב ובהומור דק, ברא דמות מקסימה וכובשת לב של אדם חושב, רגיש, שחווה מכאובים ומיצה את חייו במלואם. הספר שזור בתיאורי טבע יפיפיים, ובדמויות מתחבבות, על מעלותיהן ומגרעותיהן, כפי שהן משתקפות מעיניו הסבלניות של הדוקטור. התרגום של צבי ארד, כפי שניתן להתשם מהציטוטים, יפיפה.

לסיום, רשימה של תרופות שרשם הדוקטור לעצמו, לריפוי עצב, יוהרה, כעס, פחד ומכאובי לב:

שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב; שב על שפת הנהר והטל חלוק אבן למים. אחר כך המתן עד שיכלו העיגולים וישוב חוסר התנועה; עמוד לשעה קלה באפר פורח; שכב בטחב למרגלות אורן גבוה והסתכל מבעד לרקמת הענפים בשמים הגבוהים של יום כחול וזהוב; טרף של שושנת העמקים; ענף פורח של עץ התפוח; שלוש לגימות של מים צוננים כקרח ממעיין שבשפת היער, ושני חופנים מן המים האלה על רקותיך הלוהטות; עמוד שלוש פעמים ביום והתפעל מיפי זנבו הססגוני של פדרו; הסתכל מרחוק בילדים המשחקים ב"שמיים, גיהינום וגן עדן"; הולך את אצבעך על הטבעות ששרטט הזמן בגידומת של עץ זקן שנכרת, הולך אותה מהמרכז אל ההיקף, ואחר כך צייר עיגולים באויר סביב עצמך, ככל שתגיע ידך.

Kuropéni – Avigdor Dagan

עם עובד

1978 (1975)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.

זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.

רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.

פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.

לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.

פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.

הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.

Die Geschwister Oppermann – Lion Feuchtwanger

זמורה ביתן

1983 (1933)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".

בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.

הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".

בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.

"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.

Shosha – Isaac Bashevis Singer

עם עובד

1978 (1978)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

בנפולי שבין מלחמות העולם, על רקע התחזקות הפשיזם, חיה משפחה מסוגרת. אם המשפחה נפטרה לפני שנים, והאב מנהל את ששת ילדיו ביד רמה. הבת והבן הגדולים, בשנות העשרים לחייהם, מאוחדים בזכרונותיהם מאמם. הבת והבן הצעירים, בני תפנוקים באופן יחסי, קשורים זה בזה מכוח יתמותם. ובתווך התהווה זוג שלישי, הילדים האמצעיים. משמעת הברזל שהנהיג האב מכתיבה את סדר היום של כולם, ואיש מן הששה אינו מעז לערער ולמחות. בהדרגה מתגלה כי פה ושם הרשו לעצמם פריצת גדר, אך מרותו של האב מקובלת עליהם, ונראה שהוא אף הצליח להדביק אותם בתחושת הרדיפה שלו, הפחד מפני העולם החיצון שאורב להזיק לבני משפחת פסקרלה.

העניינים מתנהלים כסדרם עד שעולה בדעתו של לאורו, הבן האמצעי, כי יש לאפשר לגרציה, האחות האמצעית, יפיפיית המשפחה, להשתתף בנשף שנתי של החברה הגבוהה. מעשה נועז שכזה, שאין ספק שלא יזכה להסכמתו של האב, מחייב שיתוף פעולה של כל השישה, ואלה אכן מתגייסים, כל אחד בדרכו. אחד משיג כרטיסים לגרציה וללאורו שיהיה המלווה שלה, אחת מוותרת על השימוש בתקציב האישי לרכישת ביגוד חדש כדי לתרום לשמלה יצוגית, אחר מתכנן את התרמית שתאפשר לשניים לחמוק מהבית ולשוב מבלי להתפס על ידי המשרת המרגל עבור האב. מאחדת אותם התחושה שהם עושים את המעשה הנכון עבור אחותם, אבל כל אחד מהם חש את משמעותה של בחירתם. עד עכשו חיו תוך משמעת, ובפחד מפני משמעת זו. כלום לא היה הפחד היומיומי טוב מהברית שהופרה במרמה?

במפתיע לא נוחת עונש על ראשם של המורדים בזכות התמוטטות עסקיו של האב באותו היום ממש.

עיקרו של הספר הוא סיפור התפוררותה של המשפחה בעקבות האסון. עקרונותיו הנוקשים של פסקרלה, שעד כה התבטאו ביחסו כלפי ילדיו, מקבלים צד מואר יותר, כשהוא נוטל אחריות ועובד בפרך כדי שלקוחותיו לא ייפגעו. הילדים, שנהגו כל חייהם על פי מוצא פיו של האב, מעזים להציע תוכניות לשיקום מצבם הכלכלי, והם פורצים את הסגר שבו היו נתונים עד אז. נטולי כישורים לניהול חיים הם יוצאים אל העולם, ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. אביהם, שנחרד מן הבוגדנות בעסקיו, מבין שאת המכה הגדולה ביותר נחל מבית. האסון חיסל את בטחון אבהותו, ועקר את הבנים מידיו. המשפחה תשלם מחיר יקר עד שתצליח להגיע אל רגיעה יחסית.

האם הארועים משנים את אישיותם של הנוגעים בדבר, או שהם רק מבליטים תכונות קיימות? אחד האחים יאמר אחרי כל המהפכים: "אני רואה שאבא אינו עוד האיש שהיה", ואחר יענה לו: "ואני רואה כי רק עכשו אבא הוא האיש שהיה תמיד".

ורפל הוא סופר מגוון ומעניין. הוא ידוע בעיקר בזכות "ארבעים הימים של מוסה דאג" המונומנטלי, שעוסק בשואת הארמנים. ספר מצוין נוסף שלו הוא "שירת ברנדט" אודות ההתגלות בלורד, שם עבר ב-1940 בבריחתו מאוסטריה המסופחת לרייך. בנושא היהודי עסק ביצירה הקצרה "כתב יד נשי כחלחל". "המשפחה מנפולי" מציג יצירה מסוג אחר, סיפור משפחתי אינטימי, שכמו ספריו האחרים מיטיב לבחון את נפש גיבוריו.

כתוב היטב ומומלץ בהחלט.

Die Geschwister von Neapel – Franz Werfel

זמורה ביתן

1986 (193)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.

שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.

הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:

מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.

בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.

פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.

כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.

מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".

בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.

Menschen und Schicksale – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1986

תרגום מגרמנית: צבי ארד

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כל הנטיות הדיבוקיות, כל האנשים המכורים לרעיון אחד, גירו ועניינו אותי תמיד, שכן ככל שהאדם מגביל את עצמו יותר, כך הוא קרוב יותר אל האינסוף. דווקא אנשים אלה, המצטדדים לכאורה מהעולם, בונים, בחומר המיוחד שלהם ובשקדנות של טרמיטים, דגם מוקטן של העולם, חד-פעמי ומיוחד במינו.

ציטוט זה מתוך "משחק המלכים" מייצג את המשותף לששה הסיפורים שבספר. כל אחד מהם מציג אדם אחוז דיבוק, ודיבוק זה משבש את מהלך חייו הרגיל, משנה אותם לצמיתות. הסיפורים ראו אור בין 1922 ל-1942, ונראה – מהם ומיצירות אחרות של שטפן צווייג, כולל הביוגרפיות שכתב – שחקר אינטנסיביות הרגש העסיק אותו לאורך שנים.

ב"לילה מופלא" הגיבור, צעיר עשיר, שאינו זקוק לעבודה כדי להתקיים, שוקע בשוויון נפש בשל העדר אתגר ומטרה. בלילה שישנה את חייו הוא גונב כמעט בטעות כרטיס הימורים, וההיסחפות קצרת הרוח והמטורפת שלו אל המשחקים מוליכה אותו ברחבי העיר, מן החברה המיוחסת שבמסלול עד לזונות ולגנבים בסמטאות עלובות. את מצבו באותו לילה מופלא הוא מתאר כקטר מוסק יתר-על-המידה הדוהר בטירוף כדי להמלט מן הלחץ האדיר. ב"גוויעתו של הלב" אב מזדקן אינו מסוגל לשוב אל חייו הסדירים לאחר שראה בחטף את בתו יוצאת באישון לילה מחדרו של גבר זר. "מכתבה של אלמונית" – בעיני הסיפור הפחות משכנע בקובץ – הוא וידוי על ערש דווי, שבו אשה צעירה מספרת לגבר על אהבתה כלפיו, אהבה שהוצתה ממבט ראשון בעודה נערה, ושלטה לחלוטין בחייה. "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך", כך היא כותבת לו. "משחק המלכים" מתאר התמכרות של שני אנשים למשחק השח: שמחת-המשחק נהפכה לעונג-המשחק, עונג-המשחק היה לכפיית-המשחק, למַניה, לזעם מטורף. ב"עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" מתוודה גבירה מזדקנת על דיבוק שאחז בה למשך יממה אחת, כשהתאהבה במהמר: רק אנשים נטולי-תאווה פוקדות אולי לשניות יחידות התפרצויות תאווה כאלה, כהוריקנים, כמפולות-שלג. "אמוק", אותו מגדיר המספר כ"יותר משכרון… זה טירוף, מין כַּלֶבֶת אנושית", מספר על רופא שסירב לעזור לאשה שפנתה אליו, וצחוק הבוז שלה כשיצאה מן המרפאה הצית בו את הדיבוק. שני הסיפורים האחרונים הם, לטעמי, הטובים ביותר בספר.

שטפן צווייג מפרק במומחיות סיטואציות, רגילות ויוצאות דופן, למרכיביהן הרגשיים. כתיבתו, שהיא לעתים קצרת נשימה, משקפת במדויק את הסערות הפוקדות את גיבוריו, אך למרות היסחפותו בעקבותיהם הוא שומר על מיומנות ספרותית מוקפדת. הרשים אותי, כדוגמא להקפדה עילאית על כל פרט בסיפורים, המשפט המסיים את "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה". לאחר שפעמים אחדות במהלך דבריה הגבירה מתארת את היקסמותה מעושר ההבעה של ידיו של הבחור בו התאהבה, האיש שבאוזניו היא מתוודה מסיים את סיפורו במשפט, "רכנתי ונשקתי בכבוד את ידה הקמולה, הרוטטת כעלה בסתיו". מושלם.

ליחם של סיפוריו של צווייג, שתורגמו מספר פעמים במהלך השנים, לא נס עם הזמן. "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" תורגם לאחרונה מחדש בידי הראל קין. את "אמוק" קראתי בעבר בתרגומו של שמעון הלקין.

מומלץ, כמובן.

Fantastische Nacht – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1984 (1922 – 1938)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

Fantastische Nacht (1922)

Untergang eines Herzens (1927)

Brief einer Unbekannten (1922)

Schachnovelle (1942)

Vierundzwanzig Stunden aus dem Leben einer Frau (1927)

Amok (1922)

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא "הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

…

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

 

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)