תגית: שאול לוין

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"סיפורים מבית הקפה" הוא המשכו של "לפני שהקפה יתקרר". בבית הקפה "פוניקולי פוניקולה" שבטוקיו עדיין יושבת רוח רפאים במקומה הקבוע, וכשהיא קמה ממנו יכול להתיישב במקומה אדם המבקש לחזור לעבר או לבקר בעתיד. הכללים הם אותם הכללים – המעבר בזמן נמשך מרגע מזיגת הקפה ועד שהוא מתקרר, אסור לקום מהמקום, יש לשתות את הקפה עד תומו, והחשוב מכל, אין לצפות לשינוי כלשהו בהווה.

בדומה לספר הקודם, גם כאן מתרחשים ארבעה מעברים. גבר מבקש לפגוש את חברו המת, שאת בתו היתומה הוא מגדל; בן רוצה לפגוש את אמו שמתה, ודבר מחלתה הממושכת הוסתר ממנו; גבר נוטה למות מבקש להציץ אל עתידה של בת זוגו; בלש משטרה שחש אשמה על מות אשתו רוצה להעניק לה מתנת יום הולדת.

בשונה מהספר הקודם, שהיה חביב, נוגע ללב ואף מעורר מחשבה, הספר הזה הוא עוד מאותו דבר, רק לעוס וחוזר על עצמו, עמוס פילוסופיה ופסיכולוגיה בגרוש, וטווה קשרים מאולצים בין דמויותיו. מסתבר שהסופר כתב ארבעה ספרים סביב אותו בית הקפה. יכולתי להסתפק באחד.

この嘘がばれないうちに – 川口俊和

כנרת זמורה

2023 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אגדה אורבנית אופפת את בית הקפה הקטן "פוניקולי פוניקולה" שבטוקיו, ולפיה בעליו מסוגלים להעביר בני אדם בזמן. אילו יכולתם לנסוע בזמן, את מי הייתם רוצים לפגוש? לארבע נשים יש תשובה ברורה: אשת עסקים, שבן זוגה עזב אותה לטובת עבודה מעבר לים, מתחרטת שלא ביקשה ממנו להשאר, ומבקשת הזדמנות לומר זאת; אחות, שבעלה חולה האלצהיימר הפסיק לזהות אותה, מגלה שביקש למסור לידיה מכתב לפני ששקע בשכחה, ומקווה לקרוא אותו; בעלת בר, שניתקה קשר עם משפחתה, מתחרטת על שהתחמקה מאחותה הצעירה, ורוצה לזכות לומר לה מילה טובה; בעלת בית הקפה, שיודעת שבשל מצבה הרפואי לא תשרוד את לידת בתה, מקווה שמסע אל יום בעתיד יאפשר לה לפגוש אותה ולהתנצל על היעדרותה מחייה.

שורה של כללים נוקשים כרוכה במסע בזמן. הקשה מביניהם הוא הידיעה שההווה אינו יכול להשתנות. כך, גם אם האשה הראשונה תאמר לבן זוגה את שעל ליבה, הוא עדיין יקום ויסע, חולה האלצהיימר לא יזהה פתאם את אשתו, מצבה של האחות הצעירה לא ישתנה, ונס לא יציל את בעלת בית הקפה. מה הטעם, אם כך, במסע? המסר שאליו כנראה מכוון הספר הוא "יהיה טיבם של הקשיים הניצבים בפני בני האדם אשר יהיה, הם תמיד ימצאו את הכוח להתגבר עליהם. כל שנדרש לשם כך הוא לב". ההזדמנות לעשות את המעשה הנכון בעבר מעניקה לנשים שלוות נפש, מספקת להן נקודת מבט חדשה ומרעננת על ההווה, שלאורה עתידן עשוי להשתנות לטובה (בהערת שוליים אציין שתפיסת ההווה המשתנה של הנשים עומדת בסתירה לכלל שההווה אינו יכול להשתנות, אבל ניחא). בעיני, התובנה שיש ליטול מן הספר היא לחיות את ההווה לא בהצטמצמות אל תוך הרגע, אלא בהרחבת התפיסה אל מכלול ההווה והעתיד גם יחד, לא בהתכנסות אל האגו היחיד, אלא בתוספת נקודות המבט של הזולת.

"לפני שהקפה יתקרר" (המציין את הזמן הקצוב שעומד לרשות הנוסעים בזמן) הוא ספר אנושי, נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

コーヒーが冷めないうちに – 川口 俊 和

כנרת זמורה דביר

2022 (2015)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחר-כך נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

עיר אמריקאית עלומת שם, הדומה לחלוטין לעשרות ערים אמריקאיות אחרות, נשלטת על ידי שני ארגוני מאפיה, האחד אוקראיני והשני אלבני. קו הגבול ביניהם ברור ונשמר בקפידה. כל אחד משני הארגונים מנהל בשטחו עסקים משגשגים של דמי חסות, הלוואות בריבית שערורייתית, סחר בנשים שפותו להגר בהבטחות שווא לקריירה זוהרת, בתי משכון וכיוצא באלה. השלטון המקומי והמשטרה משלימים עם המצב, ומבקשים רק דבר אחד – "אל תפחידו את המצביעים". יום אחד חוצה ראש הארגון האוקראיני את הגבול, משתף את ראש הארגון האלבני במידע סודי – ושקרי – ופותח עימות שעתיד להפיל חללים משני הצדדים בנקמת דם מתגלגלת.

ממש באותו הזמן מזדמן למקום ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי בעבר, ועושה צדק מטעם עצמו בהווה. באוטובוס העובר בעיר הוא מבחין בגבר מזדקן שבכיסו מעטפה בנקאית, מן הסתם גדושת שטרות, ובגבר צעיר הלוטש עיניים אל המעטפה. כשהזקן יורד מן האוטובוס, והצעיר בעקבותיו, ריצ'ר, שנע ממקום למקום ללא תכנית, יורד בעקבותיהם, נחוש למנוע את השוד שהולך ומתרקם מול עיניו. במהרה יגלה את הקשר שבין הכסף שבמעטפה לארגוני הפשע, ומעשה ההצלה הקטן שלו ישתלב במאבק שביניהם, שיהפוך למלחמת הכל בכל.  

ג'ק ריצ'ר הוא גיבורם של עשרים וחמישה ספרים שכתב לי צ'יילד. "יום אחד תפסיד", או בשמו המקורי המעניין יותר "ירח כחול", הוא העשרים ורביעי. אני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר בו נכתבו, אבל הספר הזה, שהוא הראשון מהם שקראתי, עומד יפה בפני עצמו. ריצ'ר ניחן בחושים מחודדים, הנסמכים על נסיון, ובאינסטינקטים בריאים. הוא קצת אבוד כשהדברים אמורים בטכנולוגיה – אנשים טובים שנקרים בדרכו מסייעים לו כשנדרש – וכמו בלשים של פעם הוא מסתמך בעיקר על כוחותיו שלו. הוא גבר מגודל (שלא כמו טום קרוז שגילם את דמותו בקולנוע), קצת מגושם, אך מסוגל להפעיל את כוחו ביעילות. ומעל הכל הוא ניחן בחוש צדק בלתי מתפשר, מחסל את הרעים בלי שמץ של יסורי מצפון, ופועל ללא לאות למען החלשים והצודקים.

אני חושבת שהציטוט מתוך האובזרבר, המופיע על כריכת הספר, תופס יפה את התחושה בעת קריאתו: "מנחם להפליא להיות נתון בידי צ'יילד וגיבורו – אדם טוב שכולנו יודעים שיציל את המצב לפני שימשיך הלאה בדרכו, עם מברשת שיניים בכיס והבגדים שלעורו, שום מקום מסוים ללכת אליו, וכל הזמן שבעולם להגיע לשם". ברור שהטובים ינצחו והרעים יבואו על עונשם, וללא הדאגה לגורלו של ריצ'ר נותר רק ליהנות מן המתח הנובע מן האופן בו יתגלגלו הארועים, ולהשעות ספקנות נוכח צירופי מקרים ממוזלים. לי צ'יילד משלב בסיפור מעט שנינות, קמצוץ אקטואליה, קורט אהבה, ובמיומנות ניכרת מוביל את גיבורו הנחוש אל מטרתו, בטרם יפליג אל האופק ואל ההרפתקה הבאה.

למרות שאינני חובבת מתח לשמו, קראתי את הספר בסקרנות, ואני סבורה כי הוא טוב לסוגו.

Blue Moon – Child Lee

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

ג'ונה הוא עורך דין ניו-יורקי מצליח, שזה עתה קיבל לטיפולו תיק שיזניק אותו למעמד של שותף במשרד בו הוא עובד. ג'ונה, בן למשפחה יהודית בשנות השלושים לחייו, עומד בפני שינוי גם בחייו הפרטיים, כשהוא מתעתד לשכור דירה יחד עם בת זוגו, אשת כספים, שכמוהו עובדת בפרך כדי לבסס את מעמדה. לרגל השינוי הוא מנתק את יחסיו עם בת זוגו השניה והסודית, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים לסירוגין כבר עשור. מפגש אקראי עם חסיד מבשר שיבוש רציני בחייו. החסיד נושא באוזניו מונולוג אודות יונה התנכ"י, ובעקבותיו ג'ונה חווה חזיונות. החזיון הראשון מעלה מול עיניו את מראה ניו-יורק הנחרבת. זמן קצר אחר כך הוא רואה את כל האנשים סביבו עירומים. רדוף על ידי החזיונות, ועל ידי מראהו של החסיד הצץ ברגעים בלתי צפויים, הוא סוטה מדרכו המקצועית והאישית, ומאבד הכל.

מה מבשרים החזיונות? האם מוטלת על ג'ונה שליחות בדומה לזו שהוטלה יונה? האם יבלע אותו דג אמיתי או רעיוני? ג'ושוע מקס פלדמן רקח עלילה רבת פרטים ומייגעת, רק כדי להוביל את הסיפור אל סיום שכמוהו כבלון מנוקב. ה"שליחות" לכאורה מצטמצמת בסופו של דבר לסיפור אישי לא משכנע במיוחד, ומתרסקת אל מעשה טירוף. בדרך היא חוצה ארועים שהסימבוליות שבהם צפויה ומגוחכת. כך, לדוגמא, הסופר גורם לאפיהם של שני יהודים להשבר, כי מה מאפיין יהודי יותר מאפו. וכך, כשהוא שותל את ג'ונה באמסטרדם, ברור שלמרות שהגיע לשם בעיקר כדי להיות כל הזמן מסטול, אנה פרנק תשולב איכשהו בסיפור.

אני מניחה שהסופר התכוון לכתוב ספר תוכחה על אמריקה העסקית. התיק, שג'ונה היה אמור לטפל בו, נועד להגן על חברה חזקה שגנבה פטנט מחברה חלשה ממנה. הקולונל, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר, משתלט על רכושם של חלשים, כולל כנסיה עניה, כדי להקים מרכז הימורים, כי לדבריו, "העולם הזה מסתובב סביב עקרון אחד ועקרון אחד בלבד: צבירה. להשיג עוד, להיות בעלים של עוד. זה מה שמסובב את העולם". ניו-יורק, מן הסתם המקבילה של נינוה, מתוארת כ"עיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכל, ראית הכל, כבשת הכל בעבר". לזה הוא צירף את יהדותם של שני גיבוריו, יחסי הורים וילדיהם, קריסת מגדלי התאומים, מסות על אפסיות הקיום, אמונה באלוהים או חוסר אמונה בו, וכמה אמירות על האופי האמריקאי, כולם מטופלים באופן שטחי למדי. ואולי יותר מכל זהו עוד סיפור על גבר מבולבל ותלוש, שעודף אפשרויות הותיר אותו בלתי מסוגל לבחור, ונסיונותיו לברוח מחייו מסתכמים במסקנה כי "בסופו של דבר, זה לא אלוהים ולא החזיונות ולא החסיד שאינך יכול לברוח מפניהם, אלא אתה עצמך". בעיני זהו בעיקר ספר עמוס ומפוזר, ספר ביכורים של סופר שניחן בכושר תיאורי ופחות בכושר לצרף את תיאוריו לסיפור משכנע.

The Book of Jonah / Joshua Max Feldman

כנרת זמורה ביתן

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"יער אפל" מספר שני סיפורים במקביל. בפרק הפותח את הספר אנו מתוודעים לג'ולס אפשטיין, מליונר יהודי-אמריקאי המתקרב לגיל שבעים. אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית המוּנעת מאופיו הסוער, הוא מגיע לנקודת מפנה בחייו. לאחרונה התגרש מאשתו, התייתם משני הוריו, ופרש מעבודתו. את אוצרות התרבות שרכש במהלך השנים הוא מחלק, הולך ומתנער מרכושו, ומנתק קשרים עם מכריו ועם בני משפחתו. הספר נפתח בהיעלמותו, שבעקבותיה מגלים ילדיו שבימים שקדמו לה התגורר אביהם בדירה עלובה ביפו. האדם האחרון שככל הנראה ראה אותו הוא נהג מונית שהסיע אותו אל האזור שבין מערות קומראן לעין גדי.

הפרק השני מציג בגוף ראשון את ניקול, סופרת יהודיה-אמריקאית מצליחה, נשואה לסופר, אם לשני בנים. חיי הנישואים שלה עלו על שרטון, היא סובלת ממחסום כתיבה, שנתה נודדת. מחשבותיה חוזרות שוב ושוב אל מלון הילטון בתל-אביב, שם נהרתה, ושם בילתה חופשות רבות בילדותה. כשקרוב משפחתה מתקשר מישראל, ומספר לה שפרופסור לספרות, איש מוסד לשעבר, מבקש לדבר איתה, הדחף לנסוע להילטון מתגבר, והיא עולה על מטוס ומגיעה לישראל המצויה בעיצומו של מבצע "צוק איתן".

אקדים את המאוחר ואומר ששני הסיפורים אינם נפגשים. הם מסופרים לסרוגין, לשניהם מוטיבים דומים, נהניתי לעקוב אחרי ההשתקפות ההדדית שלהם, אבל לא מצאתי את הטעם בשילובם יחדיו. הצגת שני הסיפורים בדרך זו היא, בעיני, מאפיין של הבעייתיות בספר – יש בו יותר מדי. יותר מדי עלילות, יותר מדי אזכורים של דמויות ושל ארועים. ניקול קראוס מסוגלת למורכבות יוצרת, כפי שהוכיחה ב"בית גדול", אבל בספר הזה היא ניסתה לתפוס יותר מכפי שהספר יכול להכיל. בעיה נוספת בעיני היא בחזרה שוב ושוב אל קריסת נישואיה. אי אפשר להתעלם מן הזהות בין ניקול הספרותית לניקול הסופרת, שב-2014, השנה בה מתרחש הספר, נפרדה מבעלה, ומכיוון שמתוך שפע הנושאים המוצעים בספר, זה הנושא שאליו היא חוזרת יותר מכל, ואינה נמנעת מחזרתיות מעיקה, מעניקה לספר טעם לא נעים של קתרזיס אישי (אגב, בראיון אחד איתה היא קבעה חד-משמעית שהספר הוא עליה, ובראיון אחר הביעה סלידה מהשאלה מה בעלילה אמיתי, וטענה שהתיחסות לאלמנטים האוטוביוגרפים שבו מפספסת את מהותו). הכתיבה שלה מצוינת, כל קטע בנפרד, הרעיונות שלה שווים עיון, אבל התמהיל סובל מחוסר איזון ומעומס בלתי ממוקד.

יש בספר כמה מוטיבים מובילים, המעניינים והדומיננטיים שבהם הם הכפילות והמטמורפוזה. בתחילת סיפורה ניקול כותבת "הרעיון להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת הולך איתי כבר שנים. הולך רחוק ככל שאני זוכרת את עצמי". מכאן היא הולכת ומפתחת את רעיון המולטי-יקום, את המחשבה שאנחנו חולמים את חיינו, ומבינה שהיא חולמת את עצמה בהילטון. תפיסת הכפילות תלווה את שני גיבורי הספר בחיפושיהם, גם כשאינם יודעים מה הם בעצם מחפשים. מוטיב המטמורפוזה יתגלם בתהליך שיעברו השניים, שימצאו את עצמם בסופו של דבר במדבר, אפשטיין בלבושו של דוד המלך, ניקול בצריפו של קפקא. קפקא עצמו, המזוהה עמוקות עם הגלגול, יהיה נוכח בספר באמצעות המחלוקת, שהגיעה באותה תקופה אל בית המשפט, בדבר הבעלות על כתביו, ובאמצעות דבקותו של הפרופסור לספרות באמונה שקפקא לא מת ב-1924 משחפת, אלא עלה לארץ והפך לגנן. הטיפול שהוענק לכתביו של קפקא על ידי מכס ברוד ועל ידי אילזה וחוה הופה, תופס אף הוא מקום נרחב בעלילה, וממנו מתפתח דיון בשאלת תדמיתו של סופר.

קוים רבים מחברים בין אפשטיין וניקול, כמו אב שנע בין זעם לדכאון, משיכה להילטון, חיים בין ארצות הברית לישראל. המכנה המשותף העיקרי ביניהם הוא אימוץ חלקי של דמויות דומיננטיות שישנו את מסלול חייהם. אפשטיין מתנהל בעקבותיו של הרב קלאוזנר, שמוביל אותו בין השאר להתקהלות מיסטית בצפת. ניקול נסחפת עם פרופסור פרידמן בעקבותיו של קפקא.

בשורה התחתונה: ניקול קראוס כותבת מוכשרת ומאתגרת, אך בספר הזה היא כשלה בעודף סיפורי ורעיוני. לפיכך ההמלצה חצויה: נהניתי מקריאת כל פרק לעצמו, המכלול, לעומת זאת, לא עמד בציפיותי.

Forest Dark – Nicole Kraus

כנרת זמורה ביתן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בסידני שבאוסטרליה רות בקר, אשה המתקרבת לגיל מאה, מקבלת בשנת 2001 חבילה ובה מחברת ישנה. המחברת מעלה בה את זכרונות שנות השלושים של המאה העשרים באירופה. בארה"ב בשנת 1939 יושב הסופר ארנסט טולר בבית מלון, ומתרגם את ספרו האוטוביוגרפי מגרמנית לאנגלית, תוך שהוא כותב לראשונה אודות ארועים שהיסס לגעת בהם בעבר, בעיקר ארועים הקשורים באהובתו דורה פביאן. הספר מסופר לסרוגין מפיהם של רות ושל ארנסט.

רות ובעלה הנס וסמן , בת דודתה דורה והסופר טולר, נמנו עם מתנגדי הנאצים למן היום הראשון להופעתם על הבמה החברתית-פוליטית בגרמניה. כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933 חיי המתנגדים היו בסכנה. כל הארבעה נמלטו לאנגליה, ויחד עם גולים אחרים ניסו לעורר את דעת הקהל נגד היטלר ושלטונו. באותה תקופה האנגלים שאפו לשמור על שקט פוליטי בהתנהלותם מול גרמניה, ועל הגולים נאסר באופן גורף לעסוק בפוליטיקה. בשמות בדויים, תוך שהם משתמשים כמקורות מידע בגורמי מחתרת שסיכנו את נפשם בתוככי גרמניה, ניסו, ולפעמים הצליחו, לפרסם בעתונות האנגלית ידיעות חשובות על הנעשה בתוך הרייך, על ההתארגנות הצבאית ועל מעשי הרצח והדיכוי. היה עליהם להזהר הן מן הסקוטלנד יארד, שניסה למנוע את פעילותם, הן מנאצים שהגיעו לאנגליה כדי לעצור אותם, ועצוב מכל – היה עליהם להשמר על נפשם ממעשי בגידה של חבריהם.

רבים מן האנשים המתוארים בספר היו יהודים, אך זה אינו סיפור אודות הסבל היהודי תחת המשטר הנאצי. זהו סיפורם של גרמנים, שלא תיארו לעצמם חיים במקום אחר, עד שראו את מדינתם נלקחת מהם, נאלצו להמלט, ובחירוף נפש עשו כל שביכולתם כדי להחזיר את גרמניה לשפיות. לקריאה נוספת אודות הגולים אני ממליצה על ספרו של ליון פויכטונגר "גלות".

כששמתי לב שמדובר בדמויות אמיתיות – ברתולד יאקוב שפעל בצרפת, הלמוט גולדשמידט שגורש על ידי האנגלים חזרה לגרמניה ונספה, תומאס ארוין המבוסס על דמותו של ארוין פלאק, וכן האנשים שהוזכרו למעלה ואחרים – מהרתי לקרוא אודותן ברשת, וכך התברר לי מה עלה בגורלן. למרות שלכאורה הרסתי בכך את המתח, הספר המשיך עד העמוד האחרון להקרא בנשימה עצורה.

"כל מה שאני" הוא ספר עוצמתי. כוחו נובע מכשרון הכתיבה של אנה פאנדר, שמצליחה להחיות אנשים וארועים, לעמוד על מניעיהם, ולשלב את הדינמיקה הבין-אישית עם הארועים הגלובלים. זהו סיפור על אומץ ועל נחישות, על אהבה ועל ידידות, על דבקות חסרת פשרות במטרה, וגם על יאוש, על פחדנות ועל בגידה. הספר נותן במה לגיבורים שנשכחו, ומאיר פן פחות "תקשורתי" מאותם זמנים של לפני המלחמה.

בשורה התחתונה הנה ציטוט מן הגרדיאן: "אנה פאנדר כתבה סיפור יוצא דופן, מדויק וצלול, גדוש תובנות ורגעי חסד ספרותיים." מומלץ ביותר.

All That I Am – Anna Funder

מחברות לספרות

2014

תרגום מאנגלית: שאול לוין