תגית: משפחה

נחלת עולם הוא שם האחוזה שבנה לייב עבורו ועבור אשתו סופי סמוך למושבה הרצליה. נחלה מבודדת, מצומצמת בגבולותיה, כמעט אזור זמן לעצמה, ויחד עם זאת היא מתוארת כמשתרעת על כל שטחה של פלשתינה-א"י. בשל תיאור זה, ובשל הקשרים רבים בהמשך, אני משערת שהסופרת ביקשה ליצור כאן מעין אלגוריה למדינת ישראל, מימי העליות ועד תקופתנו.

לייב, שפיתה את אשתו לעלות לארץ, לכאורה באופן זמני רק כדי להעלות את עצמות הוריו, תכנן למעשה להתיישב כאן, ומשעה שהגיע לארץ הלכה התלהבותו וגברה. סופי מצדה שקעה בדכאון, ממנו נחלצה חלקית וזמנית בזכות מאהב ערבי. הנרייטה, הבת שנולדה לה, היא ספק בתו של הבעל ספק של המאהב. אחותו של לייב הובאה לארץ כדי לסייע בגידולה. הנרייטה בבגרותה נישאה לתעשיין פנטזיונר שעלה לגדולה וצנח ממנה. בעוד שני הדורות הקודמים התכנסו אל נחלת עולם, זיזו ונרי, התאומים שנולדים להנרייטה, יחפשו את דרכם מחוץ לה, ושניהם יילכדו בציפורניו של ראש כת משיחית, שיבקש להשתלט גם על האחוזה. הדור הרביעי, בתה של זיזו, ישוב לחיות בנחלה. כחוט השני מתלווה אל המשפחה לדורותיה, מגירוש ספרד ועד רותי של זיזו, שאור להכנת דברי מאפה, שבשל איכותו ומעמדו המרכזי בחוויה המשפחתית ניתן לו השם אלפונס דה-מולינס.

לשלומית אברמסון יש כושר ביטוי, עושר לשוני ודמיון. העלילה מעוגנת בהיסטוריה היהודית והישראלית, ונוטה אל הפנטסטי ואל המופרז מבית מדרשו של מאיר שלו. ה"איך", אם כן, מושך למדי לקריאה. ה"מה", לעומת זאת, מבולבל, שופע תתי-סיפורים שחלקם אינם מפותחים דיים בבחינת "תפסת מרובה וגו'", לעתים מפורש מדי ולעתים תלוש מדי, ואינו מתגבש לכלל אמירה מהותית (למרות ההשערה למעלה) או למצער לכלל סיפור קוהרנטי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשליש האחרון של הספר כשהעלילה נודדת אל ראש הכת, אבל לטעמי גם השליש האמצעי של הספר יכול היה להרוויח מקיצוץ משמעותי. התנופה שבה נפתח חלקו הראשון של הספר דועכת בהמשך וחבל.

כנרת זמורה דביר

2020

"אמנת המים" פורש את סיפורם של שלושה דורות במשפחה מליאלית בקֶרלה שבדרום הודו בין השנים 1900 ו-1977. הסיפור אמנם מתמקד בחיים הפרטיים של הדמויות הראשיות, אבל אלה שלובים לבלי הפרד במתרחש בהודו ובעולם. קרלה היא במידה מסוימת טריטוריה לעצמה, כפי שמגדיר זאת הסופר כשהוא מתאר את ארועי הדמים שהתלוו לעצמאות ולהיפרדות לשתי מדינות – הודו ופקיסטן: "גיאוגרפיה היא גורל, והגיאוגרפיה המשותפת לחוף התבלינים והשפה המַלַיאלית מאחדות את כל הדתות. ופעם נוספת, הרי הגְהַאט המערביים, הביצורים שבלמו פולשים ונביאי שקר במשך מאות בשנים, חוסכים מהם טירוף מהסוג שמוליד רצח עם". אבל הארועים הגלובליים והמקומיים אינם פוסחים על המקום, החל בשלטון הבריטי, דרך המאבק לשחרור ועד התנועות החברתיות שקמו בעקבותיו. בורות מתחלפת בהשכלה, אפליית נשים מפנה לאטה מקום לשוויון, מדע מסביר תופעות אל-טבעיות לכאורה. הספר עשיר בפרטים מעין אלה הכרוכים בחייהן של הבריות.

הספר נפתח במשפט מבשר רעות: "היא בת 12, ובבוקר תינשא לאיש". ילדה מבוהלת, שדודה החליט להשיא אותה לאלמן בן ארבעים, אב לילד בן שנתיים, רועדת בזרועותיה של אמה בלילה האחרון שלהן יחד. המרחק והמנהג יפרידו ביניהן מעתה ואילך, שכן "אישה נשואה מוותרת לנצח על בית ילדותה, ואילו גורלה של אלמנה הוא להישאר בבית שבו היתה נשואה". אבל הסופר אינו פוסע בכיוון הצפוי של ניצול ואומללות. החתן המיועד, שלא ידע שמשודכת לו ילדונת, הניח לה להמשיך להיות ילדה, ובדרכו השתקנית והמסוגרת ביקש לשמח אותה. בנו ראה בה אם ונפשו נקשרה בנפשה. הילד, כשילמד לדבר אנגלית, יצמיד לה את המילה הראשונה שיידע לומר, "ביג", והילדה, ששמה אינו מושמע בפי איש מאז עזבה את ביתה, תהפוך להיות "ביג אמאצ'י", אמא גדולה. למרות כל הצרות שעתידות לפקוד אותה, היא תהיה המטריארכלית הגדולה, החכמה, המרגיעה, הפורשת חסותה על ילדיה, על משפחתה, ועל עירה פראמביל. את שמה האמיתי של האשה נשמע לראשונה כשכלתה תחליט לקרוא לבתה, נכדתה של ביג אמאצ'י, על שם חמותה.

אברהם ורגיז נוגע בספר בשלל נושאים מעניינים. הנה כמה מהם:

שיטת הקאסטות בהודו היא מידרג נוקשה של בני אדם על פי מוצאם, על פי צבע עורם ועל פי עיסוקם. בספר ניתן לנושא ייצוג באמצעות שמואל, עובד מקאסטה נמוכה, שמשרת את בעלה של ביג אמאצ'י. למרות שהאחרון סומך עליו, רואה בו חבר ומשענת, ואף מעניק לו אדמה, שמואל אף פעם אינו סועד עם בני הבית, ומזונו מוגש לו בכלים שמשמשים רק אותו. בנו ג'ופאן, שהוא חברו של פיליפוס, בנה של ביג אמאצ'י, אומר לפיליפוס בישירות: "אם היית נותן לקרוב המשפחה ההוא שלך שעבד כאן כל חייו אותו גמול – חלקה לצריף ואת השכר המצטבר שלו – כולם פה היו אומרים שהוא נוצל. אבל אם זה בשביל שמואל פוליאן… אז זה נדיב". אבל אפליה על בסיס מעמדי אינה נחלת ההודים בלבד. דיגבי, סקוטי מגלזגו, לא מצא עבודה ראויה כמנתח בעירו בשל דתו, והפליג להודו כדי להתפתח במקצועו. הורים בריטים, ששירתו בהודו, שלחו את ילדיהם להתחנך באנגליה כדי שחלילה לא יחלקו את ספסל הלימודים עם אנגלו-הודים. "אנשים זרים מכל הדתות ומכל הקאסטות מסתדרים מצוין בקרון. למה לא קורה אותו הדבר מחוץ לרכבת? למה אי־אפשר שכולם פשוט יסתדרו ביניהם?", שואל את עצמו פיליפוס אחרי יממה ברכבת ממדראס הביתה.

באותו הקשר מעניין לעקוב אחר המאבקים החברתיים שהתעוררו בשם השוויון, ולמרות משטר שניסה לדכא אותם. הסופר אינו מרבה בתיאורים תיעודיים ישירים, אלא משלב אותם במהלך חיי הדמויות. הנה קטע ארוך יחסית שבו נכדתה של ביג אמאצ'י מנסה להבין את המאבק שבו מעורב גבר שהיא אוהבת: "היא מנסה להיזכר מה היא באמת יודעת על הנקסליטים. היא יודעת ששם התנועה בא מכפר קטן – נַקסַלבַּארי – במערב בנגל. האיכרים שם, שעבדו עבודת פרך למען בעלי האדמות, קיבלו בחזרה מעט מאוד מהיבול ורעבו. בייאושם הם לקחו לעצמם את היבולים של האדמה שהם עיבדו דור אחרי דור. שוטרים חמושים שקיבלו שכר מבעלי האדמות הגיעו וירו באיכרים שהתאספו כדי לנהל דו־שיח, ו־12 בני אדם או יותר, בהם נשים וילדים, נהרגו. בזה היא מצליחה להיזכר. התקרית עלתה לכותרות. זעם על הטבח בנַקסַלבּארי פשט כמו כולרה על פני כל הודו, ותנועת ה"נקסליט" נולדה".

הסופר הוא גם רופא, ולרפואה יש נוכחות בספר בשני מוקדים. האחד הוא הטיפול במצורעים, תחילה על ידי רופא שבדי שהקים למענם כפר, ואחר כך על ידי דיגבי שהוזכר קודם. השני הוא סביב מה שמכונה "הבעיה". במשפחה שאליה הצטרפה ביג אמאצ'י רבים חוששים ממים, נמנעים משחיה ומשיט. בכל דור לפחות אדם אחד מת בטביעה. אלה שלוקים בבעיה מתמודדים איתה בדרכים שונות, לא תמיד שגרתיות. אלה שמגדלים אותם או חיים איתם נאלצים לברור דרך שתגן עליהם מבלי להגביל אותם. הנכדה של ביג אמאצ'י, זו שקרויה על שמה, תבחר להיות חוקרת ונוירוכירורגית כדי להבין את מקור הבעיה ולנסות להתמודד איתה.

גברים ונשים גם יחד מככבים בספר, אבל לקול הנשי ניתן מקום נרחב. מהלך חייה של ביג אמאצ'י הוכתב עבורה, אבל בתוך גבולותיו היא יצרה לעצמה מקום והשפעה. בדור הבא אשה בוחרת להנשא לגבר שיאפשר לה להביא לידי ביטוי את כשרונותיה האמנותיים ולא ידחק אותה למטבח. בדור השלישי תעז אשה להתקומם נגד הטרדה מינית וסחטנות מינית, ותנצל את כל ההזדמנויות העומדות בפניה כדי לפרוח ולהתפתח. הגברים פורשים כנפיים בקלות ומתנסים במה שחשקה נפשם, ומשום כך הם גם מועדים יותר ליפול. הנשים מנהלות את עולמן, ורוב הזמן גם את זה של הגברים, במתינות ובסבלנות, מעלות ארוכה על פצעים.

לאמונה, וגם לחוסר האמונה, יש מקום בספר. ביג אמאצ'י ובני ביתה חברים בעדת תומס הקדוש, והיא עצמה מנהלת דו שיח מתמיד עם אלוהים, מה שלא עומד מבחינתה בסתירה עם השיחות שהיא מנהלת עם רוח השוכנת במרתף הבית. הנה מה שהיא אומרת כשהיא עומדת על סף הגשמת החלום להביא להקמת בית חולים בפראמביל, דברים שמשקפים במידה רבה את אופיה ואת דרכה בעולם: "אף פעם לא רעבנו, אדונָי, אף פעם לא חסר לנו כלום. לא התייחסתי לטוּב שהתברכתי בו כמובן מאליו. אבל תמיד יש משהו, נכון, אדונָי? כל שנה יש לנו דאגה חדשה. אני לא מתלוננת! אבל כן חשבתי שיגיע היום שכבר לא יהיה לי למה לדאוג." היא צוחקת. "כן, אני יודעת שזאת היתה שטות לצפות לזה. כי אלה החיים, נכון? בדיוק כפי שהתכוונת שיהיו. אילו לא היו בעיות, הייתי מניחה שאני בגן עדן, לא בפּארַמבּיל. אז אני בכל זאת מעדיפה את פּארַמבּיל. בית החולים שמגיע הנה הוא כולו מעשה ידיך – אל תחשוב שאני לא אסירת תודה. ובכל זאת, מדי פעם, אדונָי, לא תזיק לי קצת שלווה. קצת גן עדן עלי אדמות, זה מה שאני אומרת."

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל הסקירה הזו אמורה להסתיים בשלב כלשהו. אומר עוד שסאגות רבות נפתחות בתנופה ודועכות אל סיום מגומגם – כאן זה לא קורה. ביג אמאצ'י כובשת הלב תזדקן ותמות, אבל המרקם האנושי של המשפחה ושל העיר והמדינה ימשיכו לחיות, וסיפוריהם של צאצאיה, הנמשכים מסיפורה שלה, מעניינים לא פחות. עוד קורה בספרים מסוג זה, המשלבים מספר סיפורי חיים יחדיו, שהסיום, הקושר את כולם יחד, מאולץ. גם אל המלכודת הזו הספר אינו נופל. בכתיבה יפיפיה – שתורגמה היטב על ידי עידית שורר, שמן הסתם נאלצה להתגבר על אתגרים לא קלים – אברהם ורגיז מביא בפני הקוראים סיפור עשיר, תוסס, מלא חיים, מרגש, כואב אך גם מנחם, ובלתי נשכח. כיאה וכיאות הסופר מציין בסופו של הספר אילו ארועים ומקומות נטל מן המציאות ואילו בדה מדמיונו.

לקינוח, שני ציטוטים על קריאה:

"אַמאצ'י, כשאני מגיע לסוף של ספר ואני מרים את העיניים, עברו רק ארבעה ימים. אבל בזמן הזה חייתי שלושה דורות ולמדתי יותר על העולם ועל עצמי מאשר בשנה שלמה של לימודים בבית הספר. אחאב, קוויקווג, אופליה ודמויות אחרות מתות בין הדפים כדי שאולי לנו יהיו חיים טובים יותר."

"פרוזה היא שקר גדול שמספר את האמת על החיים של העולם!"

מומלץ מאוד.

The Covenant of Water – Abraham Verghese

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"מצעד האביב" הוא סיפורן של שתי אחיות, שרה ואמילי, שונות באופיין ובבחירותיהן, אך שותפות, כפי שריצ'רד ייטס מספר כבר במשפט הפתיחה, לגורל אומלל. "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו". שרה, שהיתה ב-1930 בת תשע, ואמילי בת החמש נותרו בחזקת אמן, אשה מרוכזת בעצמה, שבחלה בתואר "אם", ואילצה את בנותיה לקרוא לה בשם פוקי (שנים אחר-כך כמעט התמרמרה על הריונה הראשון של שרה, כי לא הצליחה לראות בעצמה מועמדת לתואר סבתא). כאשה חסרת מנוח היא נדדה ממקום למקום, עוקרת את בנותיה לעתים קרובות מביתן ומחברותיהן. אביהן הבליח בחייהן מפעם לפעם, מבלה בעיקר בחברת שרה, שהיתה הבת המועדפת עליו.

מצעד האביב, שנערך אחרי שארצות-הברית הפכה מעורבת במלחמת העולם השניה, היה נקודה בזמן שבה נדמה היה שלמרות קשיי העבר, העתיד יהיה בהיר. שרה, היפה והתמימה מבין השתיים, מצאה אהבה בחיקו של טוני, וכשיצאו יחד, לבושים באלגנטיות, להשתתף במצעד, המצלמה לכדה אותם "מחייכים זה לזה כמו התגלמות הרומנטיקה בשמש האביבית". אמילי, המוכשרת וגם החרדתית מביניהן, הצליחה להעמיד פנים שהיום יפה, אבל לא יכלה לחדול לחשוב על המלחמה ולחשוש (ואולי, אכולת קנאה, לקוות) לגורלו של טוני אם יגויס. שרה צפתה אל עתיד של נישואים נינוחים ומאושרים, אמילי ייעדה עצמה ללימודים וקיוותה למצוא אהבה משלה. שרה מצאה עצמה בתוך נישואים אומללים, הופכת לבת דמותה של חמותה האפורה, המכווצת בעצמה, השתיינית. תמונת המצעד היתה תלויה כל השנים על הקיר בביתה. אמילי, שהחליפה בני זוג, ננטשה שוב ושוב, ובכל פעם "כל שהצליחה להוציא מפיה היה המשפט הקטן החלש והכנוע שהיא שנאה את עצמה על השימוש בו עוד מזמן שהיתה ילדה: 'אני מבינה'".

העלילה סובבת בעיקר סביב אמילי, "אמילי גריימס המסכנה והרגישה, שלא הבינה שום דבר ושאף אחד לא הבין אותה", כפי שהיא מגדירה עצמה ברגע של התבוננות עצמית. הקשר שלה עם שרה השתנה עם השנים, מההערצה כלפי האחות המבוגרת לאכפתיות, כל עוד לא נדרש ממנה מאמץ, למילוי חובה – לפעמים מתוך דחף פנימי, לפעמים כדי להרשים אחרים – ולהתנערות. על השינוי שחל בשרה מנערה דעתנית לאשה מחוקה אנו לומדים רק בהקשר לאמילי. מה היא חשבה על אחותה הצעירה מתברר רק מדבריו של בנה כשהוא כבר אדם בוגר: "יודעת משהו, דודה אֵמי? תמיד הערצתי אותך. אמא שלי היתה אומרת, 'אֵמי היא חופשייה ברוחה'. כשהייתי קטן לא הבנתי מה זה אומר, אז פעם אחת שאלתי אותה. והיא אמרה, 'לאֵמי לא אכפת מה חושבים. היא מקשיבה רק לעצמה והיא הולכת בדרך שלה". בעיניו אמילי היתה תמיד אשה משוחררת, במובן החיובי של המונח.

הסופר מתאר היטב את חייהן של האחיות ושל אמן, את אופיין ואת תוצאותיו, וגם את הדינמיקה ביניהן. יחד עם זאת, יש בספר משהו מקומם. הוא מציג שלוש אלטרנטיבות לחייהן של נשים, ושלושתן כאחת מובילות לאומללות. אשה יכולה לבחור במסלול הנישואים המונוגמיים ולדבוק בו, או במסלול של קריירה ואהבות חופשיות, או בהתנערות מכל מחויבות וניהול חיים אנוכיים. כל המסלולים מובילים בסופו של דבר אל עברי פי פחת. חזון מדכדך. אודה שלא הצלחתי לעמוד על "כוונת המשורר". יתכן שזה לא משנה, ובכל זאת. בכל מקרה, מבחינת איכות הכתיבה הספר בהחלט מומלץ.

The Easter Parade – Richard Yates

אחוזת בית

2026 (1976)

תרגום מאנגלית: סמי דואניאס

כותרת משנה: מוות מסתורי בעיר מושחתת ומסעה של משפחה בעקבות האמת

בנובמבר 2019 נמצאה גופתו של זאק ברטלר בן התשע-עשרה במימי התמזה לאחר שנפל ממרפסת בקומה החמישית בבנין יוקרה במרכז לונדון. מצלמה בבנין שממול תיעדה אותו פוסע על המרפסת מצד לצד, בודק את סביבתו וקופץ למטה. הדירה שממנה קפץ היתה שייכת לגנגסטר מוכר בשם ורינדר שארמה, שהיה ידוע גם בשם דייב ההודי. לפני הנפילה, וגם אחריה, שהה בדירה גם איש עסקים, ונוכל ידוע, בשם אקבר שמג'י. 

מה לבחור יהודי צעיר, בן להורים נורמטיביים בני המעמד הבינוני, נכד של יוצאי שואה, אחד מהם רב מכובד, ולשני בני הארבעים פלוס הללו? ומה גרם לו ליטול את חייו במו ידיו?

זאק, שהיה ילד שובה לב, חביב על סביבתו, בן טוב להוריו ואח קרוב לאחיו הבכור, השתנה בגיל העשרה. הוא הפך מרוחק, נרגז, אפילו עוין. מטרתו היתה להיות עשיר ברמתם של האוליגרכים הרוסים, שנוכחותם בלונדון באותן שנים היתה דומיננטית. אחרי מותו גילו הוריו שבנם ניהל חיים כפולים, והציג עצמו כזאק איסמאילוב, בנו של אוליגרך מסתורי. למרבה הנוחות "אביו" הלך לעולמו והותיר לו עזבון גדול, ו"אמו", שממנה היה מנותק, התגוררה בדובאי. איכשהו הוא הצליח לסובב בכחש אנשים רבים, כולל בני משפחתו, וכולל כאלה שעיסוקם היה כרוך בהולכת אנשים אחרים שולל. הכסף שהיה עתיד לכאורה לרשת משך אליו אנשים מסוכנים, ולפחות אחד מאלה – אם כי הדבר לא הוכח בבית משפט – כנראה דחף אותו אל מותו כששקריו נחשפו.

הוריו של זאק בחרו להתאבל בשקט, הרחק מן הכותרות, ולסמוך על חקירת המשטרה. רק מספר שנים אחר כך, כשהבינו שלא יקבלו תשובות מוסמכות, נענו לפנייתו של העיתונאי והסופר האמריקאי פטריק ראשן קיף, ששמע על הפרשה באקראי, ונאותו להניח לו לחקור ולפרסם את ממצאיו. התוצאה היא תמונה מהלכת אימה של לונדון.

"במשך חמש שנים הברטלרים הקדישו המון זמן לבחינת המסתורין סביב מותו של זאק, והמאמצים שלהם חשפו, לפחות חלקית, את מטריצת הכוח, הסודיות והשחיתות בלונדון בת זמננו. עצם העובדה שחלק מהשאלות שלהם נותרו ללא מענה העידה על כוחו המשחית של המטרופולין – האחוזות השוממות, חשבונות הבנק במקלטי המס, הכסף המלוכלך, חברות הקש האלמוניות, אנשי העסקים חסרי המוסר, הבריונים הטורפים, אוזלת היד של הרשויות, ההדר של כל אותן חזיתות בוהקות שמסתירות עולם תחתון אפל".

"לונדון נופלת" עוסק במשולב בשני נושאים עיקריים. האחד הוא הדינמיקה התוך-משפחתית, הדילמות ההוריות בשאלת גבולות ופרטיות והתמודדות עם בן-עשרה מנוכר. השני הוא הדינמיקה החברתית בלונדון, שינויים שחלו באוכלוסיה עם השנים, שינויים בדגשים חברתיים וכלכליים ושינויי ערכים ואוירה. הסופר אינו מצמצם עצמו אל תחומי לונדון, אלא מרחיב את היריעה אל ארועים גלובליים שהשפיעו על המגמות, ביניהם גירוש יוצאי אסיה מאוגנדה בתקופת אידי אמין ופריחת האוליגרכים עם קריסתה של ברית המועצות. זאק נתפס אל הזוהר של העושר הגדול בלי להיות מודע לסכנות (או מתוך נכונות קלת דעת לשאת בהן). הוריו גילו שהם חיים בחברה שאינה יכולה להגן עליהם ואינה מסוגלת להגיע לחקר האמת, משום ש"הפשע המאורגן הצליח לחדור לשורות משטרת הסיטי של לונדון, למדור הבריטי הלאומי לחקירת פשעים, לשירות הלאומי למודיעין פלילי, לרשות המסים והמכס של הוד מלכותה, לשירות התביעה של הכתר, למערכת המושבעים ולמערכת בתי הסוהר".

פטריק ראדן קיף כתב בכשרון ובכושר תיאורי, למרות האופי הדוקומנטרי, ספר מקיף, מבוסס על תחקיר מעמיק, מטריד, מעורר מחשבה ומומלץ בהחלט.

(הערת שוליים: ההגהה, שלא כמקובל בהוצאת פן, נראית נעדרת לגמרי, והספר זרוע שגיאות רבות כמו מיען במקום מיאן וחייב במקום חייו. חבל)

London Falling – Patrick Radden Keefe

פן וידיעות ספרים

2026 (2026)

תרגום מאנגלית: אילן פן

וילי לומן, סוכן נוסע, אינו משלים עם השינויים שהזמן גרמם, ושבגללם הוא מנושל מעבודתו בידי מנהל צעיר, בנו של המנהל שהעסיק אותו כל השנים. אשתו לינדה מודאגת ממצבו הנפשי וגם מהניתוק בינו ובין שני בניו הבוגרים, בעיקר ביף שבו תלה תקוות גבוהות. שני הבנים, בשנות השלושים לחייהם, שוהים בבית, ביף אחרי שנים של חיפוש עצמי, הפי במרדף מתמשך אחרי נשים ואחרי חלומות התעשרות. בסמוך אליהם מתגוררת משפחה שדווקא מדגימה הצלחה – האב צ'ארלי והבן ברנרד, שניהם מצליחים בתחומם. צ'ארלי גם תומך בסתר בוילי, שמתקשה להביא את עצמו להודות בפני אשתו שכבר אינו מקבל משכורת. מכיוון שלינדה משוכנעת שוילי מתכוון להתאבד, ומכיוון שהיא מאפשרת את אשליותיו, היא מנסה לפייס בין האב לבניו ושולחת אותם לאכול ארוחה משותפת בלעדיה. הפי פחות או יותר משתף פעולה. ביף, שמודע מאוד לנזקי חוסר התקשורת בינו ובין אביו, בעיקר מכיוון שנכשל במבחן בסיום התיכון ולא הפך לכוכב ספורט ולאקדמאי כפי שתוכנן עבורו (בהמשך מתברר מה באמת שבר אותו), עושה מאמצים לנהל עם האב שיחה כנה, אך מאוחר מדי.

וילי הוא אדם שבור, וכדי לא להתמודד עם כשלונות ההווה הוא בורח אל העבר. הוא שבור בגלל המנגנון הקפיטליסטי שבתוכו ומכוחו פעל כל השנים, ושהקיא אותו כשחדל להביא תועלת. הוא שבור בגלל שלא הצליח ליצור קשר של ממש עם בניו, שמהם, ובעיקר מביף הבכור, ציפה, ועדיין מצפה, להיות כוכבים, והוא אינו מסוגל לראות בהם מבוגרים עם העדפות משלהם. הוא שבור בגלל שפגע במו ידיו ביחסיו עם אשתו. הבלבול שלו בין גדולתו – המדומיינת ברובה – בעבר למצבו הירוד בהווה יכול להתפרש כמשבר נפשי, אבל אולי גם כתחילתה של דמנציה. קשה מאוד אחרי שנים של חוסר תקשורת, חוסר אמון וחוסר הערכה, לשקם קשר שנשבר, בעיקר כשכבר אין עם מי לדבר. כפי ששם המחזה מודיע, הסוכן הנוסע לשעבר עתיד למות, ומה שנשבר בין האב לבני ביתו לא יתוקן.

אני מעדיפה לקרוא פרוזה, לא מחזות, אבל כשמחזה כתוב היטב, וזה המקרה כאן, גם המינימליות התיאורית אינה פוגמת בעוצמתה של העלילה. יתרה מזו, למרות שהמחזה נכתב ב-1949 הוא רלוונטי ועכשווי, ולא בכדי הוא שב ועולה על הבמות בארץ ובעולם.

צובט לב ומומלץ בהחלט.

Death of a Salesman – Arthur Miller

אור-עם

1949 (1986)  

תרגום מאנגלית: דן אלמגור

כשנינה היתה בחורה צעירה נכבשה אוקראינה מולדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. הארוע הטראומטי הזה, אחד מרבים שחוותה, הטביע את חותמו על חייה למשך שנים. בעיני סטלין החיים תחת הכיבוש היו כתם מביש. היא התקשתה להתקבל ללימודים, הקידום שלה נעצר, ונאסר עליה לקבל דרכון ולצאת מהארץ לכנס מקצועי, "רק משום שלפני שלושה עשורים, לנינה הצעירה והיתומה לא הייתה דרך להתפנות מקייב".

יֶפים, מי שיהיה בעלה, סומן בכתם מביש אף יותר. כשפרצה המלחמה הוא שירת כתותחן. לאחר קרב, שבו איבד שתי אצבעות, נפל בשבי הגרמנים. מכאן ואילך, במשך שנות יסוריו בגרמניה, נאלץ להתמודד לא רק עם קשייו כשבוי רוסי, אלא גם עם ההכרח להסתיר את יהדותו. תחילה היה עצור במחנה שבויים, שם היה קרוב להפוך ל"דוחודיאגי [ברוסית: אדם או בעל חיים רזה מאוד, חלש, מותש או גמור מחוסר אוכל ומחלה] שבסלנג המקומי של המחנה משמעו 'מקרים אבודים' – צללים של הגברים שהם היו פעם, עם עיניים חלולות ורק עתיד אחד אפשרי". יחד עם חבר הצליח להמלט מן המחנה כשנודע להם שהם עתידים להיות מגויסים לכוח רוסי שאמור לשתף פעולה עם הגרמנים. כשנתפסו העמידו פנים שהם אזרחים רוסים שהובאו לגרמניה כעובדים בכפיה, ואת שארית המלחמה העבירו כפועלים, ללא תשלום, כמובן, עד שנפרדו דרכיהם. כשהצבא האדום הגיע למקום בו שהה יפים, הוא סיפר בכנות את שעבר עליו, והבין שהוא מסומן כפחדן וכבוגד. "ככלות הכל, הם העבירו את המלחמה בגרמניה בזמן שפטריוטים אמיתיים נלחמו למען המולדת, אז הם ודאי פחדנים, ואין ספק שהם מעוררים חשד". אלמלא היה הצבא זקוק לאנשים, מן הסתם היה נשלח ללא דיחוי לסיביר. יפים הצטרף אל הכוחות שעלו על ברלין, ומרגע זה ועד סוף ימיו התקבע בקרב כל מכריו, כולל אשתו וילדיו, המיתוס של "אבא הגיע לברלין". השנים שבין שירותו כתותחן להגעתו לברלין הפכו לסיפור מטושטש של קרבות. המדליות שלכאורה קיבל, כך סיפר, אבדו בדרך חזרה. חבר, קומיסר לשעבר שהיטיב להכיר את המשטר הסובייטי, הציע לו להמלט למערב ולא לשוב לביתו, אבל יפים רק רצה הביתה, אל הוריו, אל ארבעת אחיו החיילים, אל אחותו, בלתי מודע למה שעלה בגורלם בקרבות ותחת השלטון הנאצי שנתמך בכוחות מקומיים. ארבעים שנה אחרי שובו, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו, שב העבר המוסתר לרדוף אותו. הקג"ב לא שכח דבר. אחרי מותו מצאו בני משפחתו מכתב שכתב אל חוקרי הקג"ב, ולמדו לראשונה עם איזה סוד נאלץ לחיות כל ימיו, סוד שאילו היה נחשף היה מכתים לא רק אותו אלא משפיע על חייהם של צאצאיו לדורותיהם.

נינה ויפים הם בני דמותם של סבתה וסבה של סשה וסיליוק. סבה אכן הסתיר סוד דומה כל ימיו. בפיה של סבתה הסופרת שמה את המחשבה כי "אולי כל הדור שלהם לא היה צריך לשמור על סודיות כזאת. אולי הם בעצם היו צריכים לדבר על כל הדרכים המסובכות שבהן שרדו. על הניואנסים של חיים אמיתיים שלא היו יפים דיים להיכנס אל ספרי ההיסטוריה", והיא אכן, בערוב ימיה, כתבה את זכרונותיה בפרטי פרטים. על בסיס שני אלה, מגובה בראיונות עם בני משפחה ובתוצאותיהם של תחקירי עומק, כתבה וסיליוק את הספר הזה. דרך סיפורם של השניים היא מתארת את ההיסטוריה של אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כולל ההולודומור (הרעב הגדול), תחת הכיבוש הנאצי, כולל רצח העם היהודי, שוב תחת רוסיה הפרנואידית והאבסורדית, אחרי התפרקות ברית המועצות וההתפוררות החברתית שבעקבותיה, ועד המלחמה של ימינו ("האידיוטים בממשלה שלנו לא מצליחים להמציא סיבה אחת טובה לכך שצעירים מתים במלחמה עם אוקראינה, אז הם צועקים שטויות על נאצים ומנסים לקשר בין שתי המלחמות האלה כדי לעורר תחושת פטריוטיות"). הספר נפתח בנינה ויפים הצעירים, כל אחד בנפרד, ומסתיים בילדיהם ונכדיהם שבחרו בפתרונות משלהם למצוקה, כולל בחירה באמונה דתית (נינה הנוצרית ויפים היהודי היו אתאיסטים. בנם אנדריי, הנשוי ליהודיה, בחר בנצרות למרות שהרשויות דכאו את המאמינים), מעבר מדונצק באוקראינה למוסקבה, והגירה לארצות הברית.

קשה להאמין שהספר החכם, המקיף והמרגש הזה הוא ספר ביכורים. סשה וסיליוק כותבת בכשרון גדול, בעומק רגש אך באיפוק, מיטיבה להכנס לנפשות גיבוריה וגם לתאר את התמונה הפוליטית-חברתית הכוללת דרך זוית הראיה של האנשים שחיים ומפרכסים בתוכה. מומלץ ביותר.

Your Presence in Mandatory – Sasha Vasilyuk

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: תם פררו

קרן, כבת שלושים, מתחזקת זוגיות יציבה עם ערן. כשהוא מציע לעבור לגור יחד, היא, להפתעתו, אינה נענית בהתלהבות. תגובתה נובעת בחלקה מכניסתו המחודשת לחייה של צביקה, שהיה בן זוגה בהיותם נערים, למרות שהוא עומד ככל הנראה להנשא לאחרת, ובחלקה מן השעמום המסוים שמהלכת עליה היציבות. ערן הוא בן זוג מושלם, אוהב, אכפתי, קשוב, וכבונוס הוא גם אהוב על הוריה. מסלול חייהם המשותף פרוש לפניהם – חתונה, בית, ילדים, הזדקנות שלווה יחדיו. צביקה, כך נראה, מציע לה ידידות, לא במקום בת זוגו, אלא בנוסף לה, במשבצת אחרת. ערן הוא ההגיון והשלווה, צביקה הוא ההרפתקה והפרפרים בבטן.

כבר קראנו ספרים רבים כאלה – אשה צעירה על פרשת דרכים מנסה לבחור בין הראש ללב. אבל קרן היא לא כמו כל גיבורה ספרותית אחרת מסוגה. נשים רבות בגילה פורשות כנפיים ובונות קן משלהן. קרן מחוברת לתמיד אל קן ההורים. כבת שומעת להורים חירשים היא האוזניים והקול שלהם, המתורגמנית, המקשרת בין עולם החירשים לעולם השומעים, חיה בשניהם ולתחושתה אינה שייכת בשלמות לאף אחד מהם. שירה רייז משולם, שהיא עצמה בת שומעת להורים חירשים, פותחת עבור הקוראים השומעים דלת אל עולמה של קהילת החירשים.

אודה שמעולם לא חשבתי על חירשים כעל קהילה. הרהרתי לפעמים בקשיים וניסיתי לדמיין חיים של דממה (וגם, כמו קרן, עלו בי הרהורי כפירה מסוג "יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מקנאת בשקט של החירשות שלהם"). ידעתי, כמובן, על קיומה של שפת הסימנים, אם כי לא הייתי מודעת למורכבותה ולגווניה. הכרתי ברפרוף כבדי שמיעה בודדים. הספר גילה לי מציאות של קהילה עם הווי משלה וכללים משלה, אנשים עם רגישויות יוצאות דופן שהתפתחו כמעין פיצוי על הלקות – אמה של קרן מסוגלת לזהות את מצבי הרוח של בתה על פי קמט קטן בזוית הפה, קרן עצמה ניחנה ביכולת לעמוד על טיבם של בני אדם על פי שפת הגוף בהתעלם מן המילים שהם אומרים, כי שפת הסימנים היא "שיחה בשפה שבה כל הגוף משתתף". היא מתארת פרטים מן היומיום של ההתמודדות עם החוש החסר. היא מספרת על החיים כילדה שומעת שלפעמים התביישה במה שנתפס כמוזרות של ההורים, וכמתבגרת ואשה שנוטלת על עצמה את התמיכה בהוריה שצריכים להתמודד עם עולם השומעים. היא מציפה שאלות כמו מה עדיף להורים חירשים, ילד חירש שיהיה חלק ממשפחה שלמה ומן הקהילה, או ילד שומע שאולי ירצה "לערוק" אל החברה השומעת או לחילופין ייאלץ לשאת באחריות על הוריו.

כך שעל הדילמות ה"סטנדרטיות" שאיתן מתמודדת קרן, נוספות דילמות הנובעות מן המשפחה ומן הקהילה. ערן הוא גבר שומע, צביקה חירש. הוריה מתנגדים בתוקף לקשר עם צביקה, ותומכים בלהט בקשר עם ערן, לאו דווקא משום אישיותם של השניים, אלא מתוך דאגה לבתם, שכבר עומסת על שכמה את הדאגה להם, ולמה להוסיף עליה גם את התמיכה בבעל חירש. בינה ובין צביקה מתלהט ויכוח, כשהיא מודעת למגבלות הנובעות מן החירשות ודורשות זהירות יתר, והוא להוט להוכיח שהוא יכול לעשות כל מה שהשומעים עושים, וטוב יותר. כדי לדעת כיצד נפתרו הדילמות, יש להגיע לסופו של הספר.

שמעתי לראשונה על הספר ועל הקהילה בפרק מרתק מתוך הפודקאסט "ארבעים דקות" של שירז אפיק, שבו התארחו תמרה חלוצי, בלשנית ומתרגמת לשפת הסימנים, ושירה רייז משולם. מומלץ מאוד לצפייה.

"חירשת בדיוק כמוך" כתוב ברהיטות, בענייניות, נעים לקריאה, פוקח עיניים ומומלץ.

הוצאה עצמית

2025

איילת בת השבע היא ילדה עתירת דמיון. את בית משפחתה היא מדמה ליער, המקרר הוא עץ תות, חדרה הוא צריף, וזה של אחותה נוגה, המבוגרת ממנה בשבע שנים, הוא בקתה. אביה, המסתגר בחדרו, עובד במערה, בעת ארוחת הערב המשפחה יושבת על פטריות, ולבית הספר היא נוסעת בכרכרה.

לנוגה, שמשתתפת ברצון בפנטזיות שרוקם מוחה של איילת, יש סט דמיונות משלה. אך בעוד איילת משוטטת בתמימות בעולם המורכב שבראה, נוגה נרדפת על ידי היצורים המככבים בעולמה ותובעים ממנה תביעות שמאיימות למוטט אותה. איילת, המספרת את עלילת הספר, אינה יודעת לעשות את ההבחנה בין הפנטזיות שלה לאלה של אחותה – שתיהן כאחת חיות ואמיתיות בחייה. נוגה, שמודעת היטב לסכנות שלתוכן היא פוסעת בחוסר אונים, מספקת לאחותה הצעירה סיפורי אגדה שיחזיקו אותה כשהמציאות תחבוט בפניה.

זהו סיפור על משפחה לא מתפקדת. האב הוא איש של הרגלים דקדקניים מן הרצף האוטיסטי, קר רגש, מסתפק בחברת עצמו. האם היא אנרגטית, מהירה להתלקח. בתקופת היכרותם האמינה שהחיבור ביניהם יהיה מוצלח, שהרוגע שלו יאזן את הרגש המבעבע שלה. זה לא עבד. הניכור המתפתח ביניהם, שלעתים התגלגל למריבות עזות, הותיר את הבנות פחות או יותר עזובות לנפשן. ובתוך העזובה הזו נוגה הולכת ושוקעת.

ליצור הדמיוני שמנהל את חייה של נוגה יש שלוש מטרות: "לרוקן את הבית משמחת חיים, לרוקן את הבית משפיות, לרוקן את הבית מיושביו". כשההורים עסוקים בעצמם, גם אם האב נתפס פה ושם כחבר של הבנות, מלאכתו של היצור קלה.

הספר מקוטלג באתר עברית תחת מד"ב ופנטזיה. זהו קיטלוג שגוי. אדורם גולנר בחר לספר סיפור עצוב דרך דמיונה של ילדה, אך העלילה מעוגנת עמוק במציאות. איילת מודעת היטב להבדל שבין בדיה ואמת, ולטובת מי שאינו היא עצמה או נוגה היא שבה ומסבירה כל פרט מן התמונות שבמוחה. יתרה מזו, היא אומרת כי "היה נחמד לחיות ככה, אבל חששתי שלעולם לא אחצה את הגבול בין האפשרי למה שנחשב בלתי אפשרי. אחרי הכול, אני ילדה רגילה עם דמיון מפותח, וכמו כולם צפוי לי מסלול חיים רגיל, בלי מעשי הגבורה מהסרטים".

"גן עדן לאוגרים" הוא סיפור קשה על הורות מזניחה, ועל הפרעות שעלולות להתפרץ בגיל ההתבגרות, והוא גם סיפור מחמם לב על אהבה בין שתי אחיות. כמו ההורים גם הן שונות מאוד זו מזו, אך בניגוד להורים הן מצאו את המשותף ולא הניחו לשונה להפריד.

כתוב יפה ומקורי, ובהחלט מומלץ.

התחנה

2026

סימה טייב, האם במשפחת פשע ידועה משכונת התקווה, החליטה שבנה הצעיר יודָה לא ילך בדרכי אביו שנהרג, ובדרכיהם של אחיו שנכנסים ויוצאים ממעצר וממאסר. אחרי מותו של האב השליטה את רצונה על בניה, ובהסכמת כולם הילד הופנה ללימודים. אסי, האח הדומיננטי, החליט שעם סיום התיכון והשירות הצבאי יודה ילמד משפטים, לתועלת המשפחה המסתבכת חדשות לבקרים עם המשטרה ועם הפרקליטות. האם, מאחורי גבו, הצליחה לשחרר את הצעיר, שחשק במסלול לימודים אחר, מן היעוד הזה, גם אם המחיר היה נידוי על ידי המשפחה, כולל התכחשות שלה בעל כורחה לבן האהוב.

האם יש סיכוי להחלץ מן החיים שלתוכם נולדים? אם החילות לנפול, האמנם נפול תיפול או שתצליח איכשהו לקום? אם נולדת לאומללות, האם את נדונה להיות אומללה ולאמלל אחרים? מה נדרש כדי לשנות מסלול חיים שלך ושל אחרים?

חייו של יודה יודעים עליות ומורדות. בצד המזל הוא זוכה במורה פרטי שהופך לאב רוחני. בצד חוסר המזל הוא לא מתקבל לשירות בגולני. בצד המזל הוא מצליח להפיק את המיטב ואת המירב מן הקלפים הרעים שחולקו לו. בצד חוסר המזל הוא תמיד נותר טייב, גם אחרי ששינה את שמו, מסומן לעד כבן המשפחה. בשני הצדדים גם יחד המשפחה, לכאורה מנותקת ממנו, ממשיכה לבחוש בחייו.

כמו שנכתב על כריכת הספר, זהו סיפור על משפחות. המשפחה שאליה נולד, המשפחה שאימצה אותו, המשפחה שהקים עם ליאת שבאה ממשפחה אלימה ועלובה. המשפחה יכולה לחנוק אותך בתשומת לב, יכולה לאמלל אותך, והיא זו שיכולה להתגייס לטובתך ולספק לך רשת בטחון ולשמור שלא תיפול.

מצד אחד, הכתיבה של ליאור אנגלמן מלאת חיים, עשירה בפרטים, סבלנית ומושכת לגלות מה קורה הלאה. מצד שני, הספר סובל מארכנות יתר, לטעמי שלא לצורך (ומכיוון שקראתי את סיפורי "צומת מסובים" והתרשמתי, אני יודעת שהסופר מסוגל להידוק ולצמצום שיכלו להועיל לספר). מצד אחד, הדמויות בחלקן נוגעות ללב, למרות שהן נוטות לחד-מימדיות. מצד שני, הספר לוקה בסטראוטיפיות רבה מדי, ולטעמי גם בהאדרה נגועה בפטרוניזם, שלא נעמה לי, של משפחת הפשע. מכיוון שכך, ההמלצה שלי עליו מסויגת. על "צומת מסובים", לעומת זאת, אשוב ואמליץ (אחד הסיפורים בקובץ הוא המשכו של "סולם גנבים").

כנרת זמורה

2024

שישה סיפורים מרכיבים את הספר. את למעלה ממחציתו מאכלס הסיפור "מאחוריי, מלפניי ומכל צדדיי", והוא גם הטוב שבהם.

הסיפור, שהוא ככל הנראה ביוגרפי (המספרת שמה כשם הסופרת, וסיפורים שכתבה מוזכרים בו), מתאר את יחסיה עם פסיכולוג שאליו פנתה כשהיתה בת עשרים וארבע. באותה תקופה, זמן קצר אחרי נישואיה, היתה מבולבלת, לא בטוחה שהיתה אמורה להתחתן, ואם כן – כנראה לא עם האיש שלו נישאה. חברה המליצה לה על פסיכולוג, ואמה הסכימה לממן את הטיפול בלי לשתף את הבעל. כדי שהפסיכולוג יכיר אותה היטב כמה שיותר מהר, החלה לכתוב לו מכתבים ארוכים ותכופים, שאותם היתה משלשלת אל תיבת הדואר שלו בין המפגשים. היא מצדה פיתחה בו תלות. הוא מצדו חצה קוים אדומים. תחילה במרומז, ואחר כך, כשנסע לשבתון בפינלנד, במכתבים שבהם סיפר על חייו. פעמוני אזהרה היו צריכים לצלצל בקול רם, אבל היא החלישה אותם, וכששב האיש לארץ חזרה להיות מטופלת שלו. סוג של. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן הקשר המעוות הזה.

האם הסיפור יועיל לקוראת כלשהי? מן הסתם לא, כי "לנו זה לא יקרה". כשאדם נמצא במצב של חולשה, כמֵה לתשומת לב וליד מושטת, ההעדפה היא לקבל את הטוב, גם אם הוא רע, ולדכא רעשי רקע. כך אצל אנשים צעירים חסרי בטחון בזוגיות שלהם שנתלים בפסיכולוג שמתברר כנוכל, כך אצל אנשים מבוגרים שסובלים מבדידות ונאחזים בנסיך ניגרי. מכל מקום, הסיפור אינו נמדד, כמובן, על פי התועלת שבו. הוא חושפני להביך, אבל כתוב היטב ועוצמתי, ובכך דיינו בהחלט. אם על הדרך יגרום לעירנות – מה טוב.

הסיפורים האחרים בספר פחות הרשימו אותי. לסופרת יש כושר ביטוי ועין לפרטים, אבל התוכן, למרות שהוא שזור מוות ומחלות ומכאובים, נותר ברובו סטרילי (למעט בסיפור "גוונים") ולפיכך נשכח.

שתים בית הוצאה לאור

2026