אסון ארע במשפחת פיינקריטר. ביום אביבי של אחרי פסח, יום תחילת זמן-קיץ בישיבה, חוזרת גילה, אם המשפחה, הביתה מעבודתה כמורה, ומוצאת מכתב מבנה בכורה מוטי. בסגנון שופע אהבה, הערכה ובקשת סליחה, הוא מודיע על החלטתו לעזוב את הבית, את הישיבה ואת הדת, ומבקש שלא ינסו ליצור אתו קשר. מתוך סערת רגשות גילה מחליטה לנסות להשיב את הבן האובד בטרם ייודע הדבר לאביו וישבור את לבו. מאוחר יותר ילמדו ההורים שהעזיבה של מוטי לא היתה מעשה ספונטני, אלא תוצאה של תהליך ממושך שהתרחש ממש מתחת לאפם בעוד הם מתמוגגים מן העילוי שצומח בביתם. מוטי התנער כליל מן הבית החרדי המחמיר, הותיר מאחוריו את התפילין שירש מסבו ("כי חשבתי שכדאי שהתפילין יהיו אצל מישהו שמתכוון להניח אותן"), הפך חילוני לכל דבר, והתגייס לצבא כעתודאי.
גילה וצבי הם זוג חרדי מושלם. צבי הוא בן-תורה, מלך הבית, על פיו יישק דבר. גילה היא עזר כנגדו, נושאת בכל עול העבודה והבית, ועושה זאת באהבה. על פי התפיסה שאליה חונכה, החלוקה הזו – הוא מקדיש את כל עיתותיו ללימוד, היא מוודאת שיוכל לעשות זאת – הופכת אותה לשותפה לתורתו. לעיניים חיצוניות אורח החיים הזה עשוי להיראות נצלני, לא שוויוני, מדכא. עבור בני הזוג הזה הדברים נראים אחרת, ושוררת ביניהם קרבת לבבות והערכה הדדית עמוקה. ענין של אמונה או של שטיפת מוח? של בחירה מודעת או של חינוך מסליל? יפרש כל אחד על פי תפיסתו.
ההחלטה של גילה להסתיר, ולו זמנית, את המכתב מצבי מבשרת את תחילת המפולת של המשפחה. חילוקי דעות צצים כבר מן הרגע הראשון. גילה, אם פגועה, פועלת מתוך רגש. היא רוצה לדעת מה קורה לילד, איפה הוא, איך הוא מרגיש. היא בטוחה שאם תצליח לדבר אתו הוא ישוב הביתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. צבי, אב פגוע וכועס, פועל מתוך דעת תורה. "זה המבט היהודי, גילה. להתפלל שהבן ימות זכאי לפני שהוא חוטא ולא ימות חייב אחרי שהוא חוטא חס וחלילה. אנחנו עכשיו צריכים לעשות שני דברים: ראשית, להחליט שמבחינתנו הוא מת. לא יעלה שמו ולא יבוא זכרו. שנית, אולי גם להתפלל שזה יקרה במציאות". את עמדתו זו ישמיע שוב ושוב. ריב גדול יפרוץ בינו ובין אחיו הבכור מנחם, שבנו בן השש מת מסרטן, כשישווה בין מות הילד לעזיבתו של מוטי: "חז"ל אמרו: גדול המחטיאוֹ יותר מן ההורגוֹ. גם אלף אלפי צעקות שלך ושל כל האבות השכּוּלים לא ימחקו אפילו אות אחת מדברי חז"ל. אני לא מודד למי כואב יותר, ואין לי יכולת למדוד, אבל עדיף לי שמוטי שלי ימות, וגם עדיף לו, מהמצב הנוכחי שלו, שהוא ימות. הבן שלך, יוסי, זיכרונו לברכה, ילד שעשועים, לא חוטא ולא מכעיס את בוראו, הוא יושב בגן־עדן, יושב ולומד עם מלאכים. הבן שלי מחטיא את בוראו ובפירוש נוח לו שלא נברא משנברא. אני אב שכּוּל. גילה אם שכּוּלה. במבט רוחני, האסון שלנו גדול יותר מהאסון שלכם, בהחלט".
לבם של ההורים אינו הדבר היחיד שנשבר בגלל בחירתו של הבן. בתוך מספר שעות בני-ברק כולה מדברת על האסון, והתוצאות אינן מאחרות לבוא. ילדי המשפחה חשופים להקנטות של חבריהם; סיכויי השידוך של הבן שכמעט הגיע לפרקו נפגעים קשות; מדלגים על גילה ועל צבי כשמגיע תורם לקידום בבית הספר ובישיבה; אף תלמידה אינה נרשמת לשיעורים הפרטיים של גילה, שהיו עד אז מאוד מבוקשים; הבת הבכורה מעזה להשמיע את שמו של מוטי ולערער על סמכותו של האב. השאלה "איפה טעינו" מייסרת. הפחד שמא ישוב המקרה ויישנה עם אחד מילדיהם האחרים ילווה אותם מעתה ואילך. ומה שגרוע מכל בעיני גילה – הריכוז העילאי של צבי בלימוד נפגם. ומה שגרוע מכל בעיני שניהם – האמון ביניהם נהרס ללא תקנה. כי גילה תמשיך לנסות ליצור קשר עם מוטי בלי לשתף את צבי, וצבי ימשיך לנסות להשיב את שלום הבית ואת שלמותו על כנם בלי לשתף את גילה. עימותים קולניים אינם מדרכם, אבל למרות האיפוק גם אצלם יתפרצו התסכולים והמכאובים בדרך זו או אחרת. לצבי, למרות הכאב העמוק, קל יותר: הוא נוקט בשכל על פני הרגש, ומקבל ללא סייג, ובלי לבקש לעצמו זכות בחירה, את דעת הפוסקים באשר לדרך הנכונה לנהוג. לכן הוא נודר לא לדבר עם בנו, "כדי שהגעגועים והרחמים הטבעיים שלי לא יתגברו על דעת תורה". לגילה קשה הרבה יותר. היא מתירה לעצמה לשקר ולהסתיר כדי למצוא מסילות ללבו של מוטי, ומייסרת את עצמה בצומות בגינו של כל שקר ובגינה של כל הסתרה מבעלה. בגלל חינוכה היא רוב הזמן מאמינה בצדקתו של צבי, אבל לבה דורש אחרת. והיא נקרעת. דווקא מוטי מבין טוב מכולם את הדילמה של אמו ובוחר עבורה: "עדיף לאמא שלי להיות מנותקת ממני ומחוברת לאבא שלי מאשר האפשרות ההפוכה".
דרכו של מי נכונה? של גילה המבקשת את בנה או של צבי המוחק אותו מחייו? הספר אולי אינו מספק תשובה חד-משמעית, אבל נוטה לכיוונו של צבי למרות השגיאות שגם הוא מבצע.
על רקע ההתרחשויות האלה, מוישה גוטמן – עיתונאי וסופר פורה שכותב בדרך כלל לציבור החרדי – מתאר לפרטי פרטים את החיים היומיומיים בציבור זה, יופיים וקשייהם, ופורש קשת רחבה של דמויות המרכיבות את הפסיפס הבני-ברקי, על אמונותיהן ומנהגיהן, מעלותיהן וחולשותיהן. לקורא החילוני, שאולי לא יבין על מה המהומה, הוא מיטיב להסביר את נקודת הראות החרדית. לא חייבים לקבל ולאמץ. להכיר תמיד רצוי, בוודאי על רקע השסע ההולך ומתרחב בארץ. ייאמר בהקשר זה לזכותו של גוטמן, שאין בספרו נימה של עשיית נפשות לדת, ואין התיחסות פוליטית לשאלת הגיוס. אני תוהה אם הוא בכלל כיוון לציבור החילוני כשהחל לכתוב את הספר. אולי כן, ונעשתה כאן בחירה חכמה לתאר ולא לטעון.
דמויותיו של גוטמן נוגעות ללב, משורטטות היטב, לשונו נאה מאוד, והעלילה, למרות ההסתיגות שלהלן, מעניינת. שני הגברים שבמשפחה, מנחם הבכור וצבי בן הזקונים, הם דברנים בלתי נלאים. צבי מפליג בסיפורי חכמים. מנחם שוזר, לצורך ושלא לצורך, אינספור דימויים מן העולם החרדי והחילוני גם יחד. כשמדובר בדמויות, הדברנות מתקבלת כחלק מאופיים. אבל כשהיא גולשת אל הספר כולו, היא מייגעת לעתים. הספר, שהוא בן שבע מאות שישים ושמונה עמודים, היה, לדעתי, יוצא נשכר מקיצורו.
לא תמיד אני נותנת את דעתי על שמות הספרים. הפעם הבחירה עוררה בי סקרנות. לאיזה מן הפסוקים כיוון הסופר? "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", בתקווה לחזרה בתשובה ולפיוס מלא בעקבותיה? "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", המכוון לאחריות האישית? "פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים", המרמז להיפוך שחל כאן כשההורים הם המשלמים את מחיר עוון הבן? אולי לכולם.
ספר מעניין, מקומם (תלוי בקוראים), נוגע ללב, כתוב בכשרון ומומלץ.
ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
2026
