הבית שלנו / רונית פיינגולד

"הבית שלנו" מספר על חייה של משפחה אחת בשתי נקודות זמן משמעותיות. בהווה, בשנת 2023, חייהם של חגי וגליה, זוג מבוגר, משתנים באחת בשל שבץ שתוקף את חגי. למזלם הגיעו למיון בתוך חלון הזמן שמאפשר להשיב במידה רבה את הגלגל לאחור, אבל מצאו עצמם עוברים מחיים של עצמאות פעילה לחיים של מחלה ושיקום. בעבר, בראשית שנות השמונים, השניים נמנו עם ראשוני הישוב נטף. כשגליה חשה אבודה במציאות החדשה שנכפתה עליהם, חגי, שכושר הדיבור חוזר אליו בהדרגה, מציע לה לכתוב על אותם ימים. המוטו שנבחר לספר, ציטוט מפיו של סטיבן קינג, משקף יפה את הקשר בין הסיפור ובין העבר, ההווה והעתיד: "הסיבה היחידה שמובילה אנשים לכתוב סיפורים היא כדי שיוכלו להבין את עברם ולהתכונן לתמותה עתידית".

סיפור ההווה הוא סיפור על הזדקנות, על בגידת הגוף, על ההשלמה בלית ברירה עם המגבלות שהזמן כופה, על הסתגלות וגם על חיפוש העצמי בתוך הדמות הנשקפת במראה ובתוך המציאות שבאה מבלי שהתבקשה. "אני לא רוצה להיעלם, להיות רק האישה המבוגרת הזאת מבית החולים, שעוזרת לאיש ההוא הנכה", חושבת גליה כשהיא מאזינה לאחת מאנשי הצוות בבית החולים. "פעם החזקתי תינוק על הידיים, והייתי לבד ופרצתי דרך. פעם שנינו בנינו בית. עכשיו, נדמה שאישה אחרת תופסת את מקום האישה שהייתי". היא יודעת שהיא צריכה להתיידד עם האשה האחרת הזו, שאין לה שום כוונה להסתלק ולפנות את מקומה למי שהיתה פעם. ההיאחזות באהבה היפה שבינה ובין חגי היא דרך אחת. גם הכתיבה היא אחת הדרכים שבהן היא מוצאת את עצמה.

סיפור העבר הוא סיפור על חיים צעירים, על התחלה, על התמקמות בתנאים לא נוחים מבלי להתייחס אליהם ככאלה, סיפור של טבע וריחות ומראות וטעמים, של תחושת בית, של הגשמת חלום. "היינו חבורה של צעירים שחלמה על כפר מבודד בטבע. היינו קהילה של אינדיווידואליסטים שבנו לעצמם כפר. זה היה עוד לפני שהשתרש המונח "יישוב קהילתי". פשוט רצינו מקום לעצמנו".

שני הסיפורים האלה, המשולבים יפה ובטבעיות זה בזה, כתובים היטב. קצת חבל שלא הסתפקה בהם, אלא שילבה כמה סיפורי משנה מפורטים מדי, כמו זה של מחנה הקיץ שבו הדריכה בארצות הברית, האהבה לבחור אמריקאי, החברה מן האוניברסיטה ועוד. אלה, לטעמי, תוקעים את העלילה ומוטב לו היו מקוצרים משמעותית או מושמטים (על כמה הבלחות של התחסדות עיוורת לא ארחיב, כי אנו פה בשביל הספרות ולא בשביל דיון בתפיסות עולם). השמות בספר אינם אמיתיים, אבל כמו בספרה הקודם, "ברכה", גם כאן הארועים שאובים מן הביוגרפיה שלה הסופרת.

ההווה של הספר מעוגן במציאות הישראלית של 2023. בני הזוג משתתפים באופן קבוע בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אבל מאמינים בעתיד טוב יותר, גם שלהם באופן פרטי לאחר תקופת השיקום, וגם של המדינה. ארועי השבעה באוקטובר וכל מה שארע אחריהם אינם נוכחים בספר, אבל לבו של הקורא, היודע מה עתיד לקרות בקרוב מאוד בעוד גליה וחגי שבים אל ביתם ואל שגרת חייהם הנינוחה, נחמץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

מיטב שנותיה של מיס ברודי / מיוריאל ספארק

מיס ברודי, מורה כבת ארבעים בבית ספר שמרני, מטפחת קבוצה של תלמידות בנות עשר המכונות, לעתים בהערכה לעתים בגינוי, "חבורת ברודי". מיס ברודי אינה מאמינה בשיטות הלימוד האורתודוקסיות. היא מסרבת לשנן לתלמידותיה את חומר הלימוד המקובל, אלא מעדיפה להוציא אותן אל הטבע ולספר להן על החיים. תפקידה, כך היא אומרת, הוא להוביל את הנערות, לא לדחוס עובדות לראשן. יותר מפעם אחת הועלתה בפניה האפשרות ללמד בבתי ספר פרוגרסיבים הקרובים יותר לשיטותיה, אבל היא סירבה באומרה, "אני לא אבקש להתקבל למשרה בבית ספר מטורלל. אני אשאר במפעל החינוך הזה, זאת החובה המוטלת עלי. צריך להכניס שאור לעיסה. תנו לי ילדה בגיל שניתן להטביע בו חותם, והיא שלי לעד".

נשמע טוב. לכאורה. אבל מיס ברודי, המצויה לדבריה במיטב שנותיה, מקדישה זמן רב לסיפור עלילותיה שלה, כולל בעיקר עלילות אהבים, באוזני תלמידותיה. השיטה הבלתי מסודרת שלה מותירה אותן עם חורים בהשכלתן ועם חוסר בהירות לגבי האבחנה בין חשוב יותר לפחות. במרכז עולמה של מיס ברודי נמצאת היא עצמה, בתמיכתו הבלתי מסויגת של אלוהים, כך היא מאמינה. למרות דיעותיה הפדגוגיות התלמידות הן בעבורה כוכבי לכת החגים סביבה. מיס ברודי היא תומכת נלהבת של מוסוליני, ולחופשתה הבאה היא מתכננת לנסוע לגרמניה "למקום שבו היטלר התמנה לקנצלר, דמות של נביא כמו תומס קרלייל, אדם שאפשר לסמוך עליו יותר מכפי שאפשר לסמוך על מוסוליני". בדעתה של סנדי, התלמידה המועדפת בתוך חבורת המועדפות, עולה כי "חבורת ברודי היא הפשיסטיות של מיס ברודי – לא באופן גלוי לעין בלתי מזוינת, הן לא צעדו בסך, אבל היו צמודות זו לזו בהתאם לצרכיה וצעדו בסך בדרך אחרת".

התלמידות הן לא רק כוכבי הלכת שסביבה, הן גם מיועדות לשמש שלוחה שלה. כשהיא אינה יכולה לממש רומן עם המורה לציור הנשוי, היא מוכנה להסתפק ברומן שתנהל אתו אחת מן החבורה, בזמן שהיא עצמה מפתחת רומן מקביל ושתלטני עם מורה אחר. בכל שבע השנים המתוארות בספר, התלמידות מעורבות בכל פרט בחייה, כמאזינות לסיפוריה אודות עצמה, כמקור מידע על מקומות בהם נבצר ממנה להיות, וגם כנוכחות פיזית צופה במקומות בהם היא נוכחת ופועלת.

כשמנהלת בית הספר מנסה לשבור את החבורה באמצעות פיזור הבנות בין בתים שונים של החטיבה העליונה, מיס ברודי, למרות הפשיזם, מטיפה לאינדיבידואליות של הבנות, בניגוד לעמדת המנהלת המבקשת לטפח אצלן רוח צוות – כל אחת בעד הצוות שלה – מה שיגרום בהכרח לפירוד ביניהן. לעומת זאת היא, כמובן, מברכת על רוח הצוות שלהן כשהן אינן מסגירות את סודותיה בפני המנהלת המבקשת סיבות להפטר מנוכחותה בבית הספר.

הסופרת כותבת כי "אל לנו להניח שמיס ברודי היתה יוצאת דופן בנקודת הזמן הזאת של מיטב שנותיה, או (כיוון שדברים כאלה הם יחסיים) שהיא נפלה על הראש בדרך כלשהי". אין בכך כדי לנחם. להפך. גם אם כוונותיה המקוריות של מיס ברודי רצויות, בישום שלהן ובאישיותה המעורערת יש פוטנציאל הרסני. אם היא דוגמא אופיינית לזמנה – אבוי לנו.

באופן מפתיע, בסופו של דבר אף אחת מן הבנות, למעט סנדי שחושבת על מיס ברודי באותה אובססיביות שהמורה חושבת עליהן, לא ממש הושפעה לאורך זמן מהתנהלותה. מן הסתם יש לתלות זאת בעובדה שמיס ברודי היתה כל כך עסוקה בעצמה עד שהעיסוק שלה בבנות פשוט התרופף. אני נוטה להאשים אותה בסופה הטרגי של אחת מהן, זו שהיא הפכה לשעיר לעזאזל לכל האשמותיה, אבל אישיותה של אותה תלמידה היתה מלכתחילה קורבנית ומבולבלת, ויתכן שהשפעתה של המורה היתה שולית גם במקרה הזה.

הספר נחשב לפסגת יצירתה של מיוריאל ספארק, ונמנה דרך קבע עם רשימות הספרים הטובים ביותר של המאה שעברה. אני צריכה להודות שבעיני הוא רחוק מלהיות מושלם, בניגוד לטענת הביקורת המצוטטת על הכריכה. הספר מעניין, מתעתע, מטריד (וככל שאני כותבת עליו יותר הוא מצטייר לי כמאיים יותר), אבל לפחות עבורי הוא אינו ברור דיו. לא הצלחתי לעמוד על סוד הכריזמה של מיס ברודי, אם יש לה בכלל כזו לאור השפעתה המינורית, אישיותן של הנערות מטושטשת למדי, והספר לא הצליח לייצר, לדעתי, אמירה ברורה כלשהי. "מושב הנהג", שעסק גם הוא באשה שהיתה מעורערת באופן אחר, היה, בעיני, משכנע יותר. אולי נדרש לספר זמן לחלחל.

הספר ראה אור בעברית בעבר בתרגומה של כרמלה דגן (אור עם 1986) תחת השם "אביבה של מיס ברודי". לא קראתי אותו בשמו הקודם. תרגומה החדש יותר של אלינוער ברגר נאה עד מאוד.

The Prime of Miss Jean Brodie – Muriel Spark

הכורסא

2022 (1961)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

נחלת עולם / שלומית אברמסון

נחלת עולם הוא שם האחוזה שבנה לייב עבורו ועבור אשתו סופי סמוך למושבה הרצליה. נחלה מבודדת, מצומצמת בגבולותיה, כמעט אזור זמן לעצמה, ויחד עם זאת היא מתוארת כמשתרעת על כל שטחה של פלשתינה-א"י. בשל תיאור זה, ובשל הקשרים רבים בהמשך, אני משערת שהסופרת ביקשה ליצור כאן מעין אלגוריה למדינת ישראל, מימי העליות ועד תקופתנו.

לייב, שפיתה את אשתו לעלות לארץ, לכאורה באופן זמני רק כדי להעלות את עצמות הוריו, תכנן למעשה להתיישב כאן, ומשעה שהגיע לארץ הלכה התלהבותו וגברה. סופי מצדה שקעה בדכאון, ממנו נחלצה חלקית וזמנית בזכות מאהב ערבי. הנרייטה, הבת שנולדה לה, היא ספק בתו של הבעל ספק של המאהב. אחותו של לייב הובאה לארץ כדי לסייע בגידולה. הנרייטה בבגרותה נישאה לתעשיין פנטזיונר שעלה לגדולה וצנח ממנה. בעוד שני הדורות הקודמים התכנסו אל נחלת עולם, זיזו ונרי, התאומים שנולדים להנרייטה, יחפשו את דרכם מחוץ לה, ושניהם יילכדו בציפורניו של ראש כת משיחית, שיבקש להשתלט גם על האחוזה. הדור הרביעי, בתה של זיזו, ישוב לחיות בנחלה. כחוט השני מתלווה אל המשפחה לדורותיה, מגירוש ספרד ועד רותי של זיזו, שאור להכנת דברי מאפה, שבשל איכותו ומעמדו המרכזי בחוויה המשפחתית ניתן לו השם אלפונס דה-מולינס.

לשלומית אברמסון יש כושר ביטוי, עושר לשוני ודמיון. העלילה מעוגנת בהיסטוריה היהודית והישראלית, ונוטה אל הפנטסטי ואל המופרז מבית מדרשו של מאיר שלו. ה"איך", אם כן, מושך למדי לקריאה. ה"מה", לעומת זאת, מבולבל, שופע תתי-סיפורים שחלקם אינם מפותחים דיים בבחינת "תפסת מרובה וגו'", לעתים מפורש מדי ולעתים תלוש מדי, ואינו מתגבש לכלל אמירה מהותית (למרות ההשערה למעלה) או למצער לכלל סיפור קוהרנטי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשליש האחרון של הספר כשהעלילה נודדת אל ראש הכת, אבל לטעמי גם השליש האמצעי של הספר יכול היה להרוויח מקיצוץ משמעותי. התנופה שבה נפתח חלקו הראשון של הספר דועכת בהמשך וחבל.

כנרת זמורה דביר

2020

השתלטות עוינת / ג'וזף פיינדר

"השתלטות עוינת" הוא הראשון בסדרת ניק הלר. הבלש, איש הכוחות המיוחדים בעברו, פותח בתיאור חקירה שהוא עובד עליה – היעלמותו של מטען מתוך מטוס שהמתין לפריקה, וממשיך בקריאה שקיבל מאחיינו אחרי שאמו הותקפה ואביו נעלם. רוג'ר, אחיו של ניק, שאתו היה לו קשר רופף בלבד, הוא האב הנעלם. עם אשתו של רוג'ר, לורן, ועם בנה גייב, יש לו קשר קרוב יותר, והוא נחלץ להגן עליהם ולנסות לפענח את שעלה בגורל אחיו. במהרה יגלה שכוחות משמעותיים עד לדרגים גבוהים מעורבים בפרשה.

התעלילה שגרתית למדי, מותחת במידה, מציעה פיתולים, לעתים צפויים לעתים מפתיעים, נעזרת בטכנולוגיה מפותחת ובתאים האפורים. הדמויות די סטראוטיפיות – אשה עם סוד, בן-עשרה מסוגר אך רגיש, אב נוכל בכלא (אביהם של רוג'ר וניק), גאונית מחשבים, מזכירה נאמנה, פרנואיד מתבודד. מה שמציל את הספר משקיעה בבנאליה הם האזכורים של מקרים שכנראה קרו באמת. שנים-עשר מיליארד דולר הוטסו לעירק במלחמת המפרץ, רובם נעלמו בהעדר פיקוח הולם; בסביבות חמישים אלף איש נכללו ברשימת אסורים לטיסה בתוך ארצות הברית אחרי התשעה באוקטובר; ארצות הברית ביצעה שורה ארוכה של מה שנקרא מעצרים חריגים, כלומר חטיפת אנשים למטרות חקירה, לפעמים בעינויים, תוך התעלמות מחוקי מדינות המקור; שארל בלונדין הלך הלוך וחזור על חבל מעל הניאגרה במחצית המאה התשע-עשרה; חברת פלדין שבספר היא בת דמותה של בלאקווטר, חברה שהעסיקה צבא של שכירי חרב שלחם לצד הכוחות האמריקאים הסדירים, משוחרר מחוקים שהגבילו את הצבא; ועוד. מרשימת התודות הארוכה בסופו של הספר ניתן ללמוד על התחקיר המקיף שהסופר ערך לקראת הכתיבה. היה לי מעניין – ולעתים מטריד – לחפש מידע נוסף על פרטי העלילה האלה.

בשורה התחתונה – ספר סביר לסוגו.

Vanished – Joseph Finder

ידיעות ספרים

2009 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

אשתי גיבורת על / סער ורדי

אופיר, רואה חשבון קצת מרובע, כזה שמחשבותיו מאורגנות באקסלים, משודך ללילי השוטרת, שנראית הופכית ממנו – פתוחה וישירה לעומת מופנמותו וביישנותו – ביוזמת חברים משותפים. לילי, כך מתברר לו די מהר, אינה אדם שגרתי בשום מובן. היא גיבורת על, אוזניה כרויות לקריאות מצוקה, שלהן היא נענית בעזרת יכולתה לעוף וכוחה הפיזי העל-אנושי. יש ללילי כישורים נוספים, וגם סיפור חיים יוצא דופן, ואת כל אלה, או כמעט את כל אלה, היא חושפת בהדרגה באוזניו של אופיר.

בפרק הפותח את הספר אופיר נחטף. מוכה ומאבד את הכרתו, וכשהוא מתאושש הוא מוצא עצמו במה שנראה כמו תא מעצר. מולו מצוי תא נוסף ובו אדם בלתי מוכר לו, עורך דין שכמו אופיר אינו מבין כיצד נקלע לשם ולמה. באוזניו של אותו אדם, יעקב שמו, אופיר מגולל את פרשת היכרותו עם לילי, ואת חייהם המשותפים שידעו עליות ומורדות. סיבת המצאותם של שני הכלואים במצב בו הם נמצאים תתברר בהמשך, ולכוחותיה המיוחדים של לילי יהיה בכך חלק.

"אשתי גיבורת על" הוא בעיקר סיפור על קשר זוגי, ועל התפתחותו בצל כוחותיה של לילי וסודותיה. קל לחיות עם לילי – היא אוהבת, מסורה, פתוחה, חברת אמת. קשה לחיות עם לילי – היא שונה, היא מחייבת סודיות, היא אוחזת בכוחות שעשויים להיות מאיימים ומי יערוב שלעולם לא תשתמש בהם נגד בן זוגה? כמו בכל זוגיות, גם פה אופיר ולילי חווים אהבה וחיבה וקרבת לבבות, וגם אי הבנות ופקפוקים וחשדות. זהו גם סיפור על התבגרות מתוך ילדות מעורפלת – לילי אומצה כשהיתה בת חמש, וכל שנותיה הראשונות נמחקו מזכרונה – כשלקשיי ההתבגרות הרגילים נוסף סוד הכוחות שיש להסתיר, ונוספת האחריות הכבדה הנלווית להם. כל אלה מתוארים יפה.

יחד עם זאת יש בספר, לטעמי, כמה בעיות. האחת היא הארכנות שלו שקצת מייגעת. השניה היא המסגרת הסיפורית שלפיה אופיר מספר ליעקב, אדם זר ומאוד מטושטש, את פרטי הפרטים של חייו ושל חייה של לילי ביחד ולחוד. יש בזה חוסר אמינות. השלישית – ופה אולי זו רק אני שפחות מאמינה – היא ביסורי המצפון של לילי שקשורים במניע של מי שארגן את הסיטואציה של המעצר. הרביעית היא כשל לוגי מהותי במלכודת שהוטמנה ללילי (זה אינו קלקלן. העובדה שמדובר במלכודת ברורה כבר בשלב מוקדם) ובאופן בו היא מופעלת (ופה לא אוכל להרחיב מטעמי קלקלנים). ההצטברות של אלה מנעה ממני ליהנות מן הספר, וחבל, כי בהתעלם מהם הוא חביב וכתוב בשטף ופה ושם בהומור נעים.

רוב הקוראים, כך נראה לי, עוצרים את הקריאה לפני דברי התודה בסיום. מי שיעשה זאת יחמיץ הצצה, שנשתלה אחרי התודות, אל מה שיכול להיות עתיד מבטיח לגיבורי הספר.

כנרת זמורה דביר

2026

אם לא היינו נפגשים / וארי מקפרליין

לורי, שחיתה בזוגיות יציבה במשך קרוב לעשרים שנה, התבשרה על ידי בן זוגה שאינו מאושר, שהוא צריך "לחפש את עצמו", שהרעיון ללדת ילדים מרתיע אותו, שהוא עוזב. מהר מאוד הוא חובר לבת זוג אחרת, שאיתה פלירטט עוד קודם ללא ידיעתה של לורי. מהר מאוד בת הזוג החדשה נכנסת להריון. הדימוי העצמי של לורי בשפל, או כדבריה, "מאז שדן עזב אותי חשבתי על עצמי בתור אבן ריחיים מוזנחת". העובדה ששניהם עובדים באותה חברת עורכי דין, ושהמניות שלה יורדות בעיני העמיתים הסקסיסטיים משום שננטשה, אינה מועילה למצב רוחה.

ג'יימי, גם הוא עורך דין באותה חברה, שואף להפוך לשותף, אבל המוניטין שלו כרודף שמלות בעוכריו. אז קורה מה שצפוי שיקרה: לורי, שצריכה לנפנף בבן זוג אטרקטיבי בפני דן הנוטש, וג'יימי, שצריך להציג בת זוג רצינית בפני השותפים שיקבעו את גורלו, חוברים יחד לתרמית רומנטית שתועיל לשניהם. למותר לציין שגם בהמשך קורה מה שצפוי שיקרה: שני אנשים, שעל הנייר אינם מתאימים זה לזה כלל, יגלו שמתחת לחזות החיצונית מסתתרות הנפשות התאומות שלהם, ואחרי כמה טעויות וכמה מכשולים יגיע הסוף הטוב. זה אינו קלקלן, זהו טיבה של סוגת הרומנטיקה הקלילה.

הסוגה הזו אינה לטעמי, בעיקר משום שהיא בלתי תובענית וחוזרת על עצמה, אבל ניסיתי לקרוא אותה בעיניים של מי שכן נהנה ממנה. מן הזוית הזו יש בספר יותר מסיפור המסגרת הבנאלי. יש בו הרהורים על שוויוניות לכאורה ועל שוויוניות אמיתית בזוגיות; יש בו התיחסות לתפקידם של הורים ולתפקידן של חברות; יש סקסיזם ופמיניזם וגם גזענות קלה; יש גם נגיעה מרפרפת, ומיותרת, בפדופיליה; יש התמודדות עם טראומות מן העבר. הכל אמנם מטופל בשטחיות ובאופן די סטראוטיפי, אבל הנגיעה בנושאים הללו יכולה לעורר מחשבה. עוד ייאמר לזכותו של הספר שסגנונו קל לקריאה.

חובבי הסוגה ייהנו ממנו, כך נראה לי.

If I Never Met You – Mhairi McFarlane

לב אדום

2026 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

סולם גנבים / ליאור אנגלמן

סימה טייב, האם במשפחת פשע ידועה משכונת התקווה, החליטה שבנה הצעיר יודָה לא ילך בדרכי אביו שנהרג, ובדרכיהם של אחיו שנכנסים ויוצאים ממעצר וממאסר. אחרי מותו של האב השליטה את רצונה על בניה, ובהסכמת כולם הילד הופנה ללימודים. אסי, האח הדומיננטי, החליט שעם סיום התיכון והשירות הצבאי יודה ילמד משפטים, לתועלת המשפחה המסתבכת חדשות לבקרים עם המשטרה ועם הפרקליטות. האם, מאחורי גבו, הצליחה לשחרר את הצעיר, שחשק במסלול לימודים אחר, מן היעוד הזה, גם אם המחיר היה נידוי על ידי המשפחה, כולל התכחשות שלה בעל כורחה לבן האהוב.

האם יש סיכוי להחלץ מן החיים שלתוכם נולדים? אם החילות לנפול, האמנם נפול תיפול או שתצליח איכשהו לקום? אם נולדת לאומללות, האם את נדונה להיות אומללה ולאמלל אחרים? מה נדרש כדי לשנות מסלול חיים שלך ושל אחרים?

חייו של יודה יודעים עליות ומורדות. בצד המזל הוא זוכה במורה פרטי שהופך לאב רוחני. בצד חוסר המזל הוא לא מתקבל לשירות בגולני. בצד המזל הוא מצליח להפיק את המיטב ואת המירב מן הקלפים הרעים שחולקו לו. בצד חוסר המזל הוא תמיד נותר טייב, גם אחרי ששינה את שמו, מסומן לעד כבן המשפחה. בשני הצדדים גם יחד המשפחה, לכאורה מנותקת ממנו, ממשיכה לבחוש בחייו.

כמו שנכתב על כריכת הספר, זהו סיפור על משפחות. המשפחה שאליה נולד, המשפחה שאימצה אותו, המשפחה שהקים עם ליאת שבאה ממשפחה אלימה ועלובה. המשפחה יכולה לחנוק אותך בתשומת לב, יכולה לאמלל אותך, והיא זו שיכולה להתגייס לטובתך ולספק לך רשת בטחון ולשמור שלא תיפול.

מצד אחד, הכתיבה של ליאור אנגלמן מלאת חיים, עשירה בפרטים, סבלנית ומושכת לגלות מה קורה הלאה. מצד שני, הספר סובל מארכנות יתר, לטעמי שלא לצורך (ומכיוון שקראתי את סיפורי "צומת מסובים" והתרשמתי, אני יודעת שהסופר מסוגל להידוק ולצמצום שיכלו להועיל לספר). מצד אחד, הדמויות בחלקן נוגעות ללב, למרות שהן נוטות לחד-מימדיות. מצד שני, הספר לוקה בסטראוטיפיות רבה מדי, ולטעמי גם בהאדרה נגועה בפטרוניזם, שלא נעמה לי, של משפחת הפשע. מכיוון שכך, ההמלצה שלי עליו מסויגת. על "צומת מסובים", לעומת זאת, אשוב ואמליץ (אחד הסיפורים בקובץ הוא המשכו של "סולם גנבים").

כנרת זמורה

2024

החיים שיש לנו עכשיו / אפרת שטיגליץ

שישה סיפורים מרכיבים את הספר. את למעלה ממחציתו מאכלס הסיפור "מאחוריי, מלפניי ומכל צדדיי", והוא גם הטוב שבהם.

הסיפור, שהוא ככל הנראה ביוגרפי (המספרת שמה כשם הסופרת, וסיפורים שכתבה מוזכרים בו), מתאר את יחסיה עם פסיכולוג שאליו פנתה כשהיתה בת עשרים וארבע. באותה תקופה, זמן קצר אחרי נישואיה, היתה מבולבלת, לא בטוחה שהיתה אמורה להתחתן, ואם כן – כנראה לא עם האיש שלו נישאה. חברה המליצה לה על פסיכולוג, ואמה הסכימה לממן את הטיפול בלי לשתף את הבעל. כדי שהפסיכולוג יכיר אותה היטב כמה שיותר מהר, החלה לכתוב לו מכתבים ארוכים ותכופים, שאותם היתה משלשלת אל תיבת הדואר שלו בין המפגשים. היא מצדה פיתחה בו תלות. הוא מצדו חצה קוים אדומים. תחילה במרומז, ואחר כך, כשנסע לשבתון בפינלנד, במכתבים שבהם סיפר על חייו. פעמוני אזהרה היו צריכים לצלצל בקול רם, אבל היא החלישה אותם, וכששב האיש לארץ חזרה להיות מטופלת שלו. סוג של. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן הקשר המעוות הזה.

האם הסיפור יועיל לקוראת כלשהי? מן הסתם לא, כי "לנו זה לא יקרה". כשאדם נמצא במצב של חולשה, כמֵה לתשומת לב וליד מושטת, ההעדפה היא לקבל את הטוב, גם אם הוא רע, ולדכא רעשי רקע. כך אצל אנשים צעירים חסרי בטחון בזוגיות שלהם שנתלים בפסיכולוג שמתברר כנוכל, כך אצל אנשים מבוגרים שסובלים מבדידות ונאחזים בנסיך ניגרי. מכל מקום, הסיפור אינו נמדד, כמובן, על פי התועלת שבו. הוא חושפני להביך, אבל כתוב היטב ועוצמתי, ובכך דיינו בהחלט. אם על הדרך יגרום לעירנות – מה טוב.

הסיפורים האחרים בספר פחות הרשימו אותי. לסופרת יש כושר ביטוי ועין לפרטים, אבל התוכן, למרות שהוא שזור מוות ומחלות ומכאובים, נותר ברובו סטרילי (למעט בסיפור "גוונים") ולפיכך נשכח.

שתים בית הוצאה לאור

2026

תיאו של גולדן / אלן לוי

גבר מבוגר, בשנות השמונים לחייו, מגיע לעיר גולדן שבדרום ארצות הברית. בבית קפה מקומי הוא מופתע לזכות בכוס קפה משובח, אך את עיקר תשומת לבו מושכים עשרות ציורי הדיוקן התלויים על הקירות. בעל בית הקפה מספר לו שאלה הם דיוקנאות של תושבי העיר שצוירו על ידי אמן מקומי. האיש, שמציג את עצמו כתיאו, ללא שם משפחה, פוצח במבצע מטעם עצמו. הוא רוכש את הציורים אחד אחד, כותב מכתבים מהודרים בכתב יד למצוירים, ומציע להם לבוא להפגש אתו על ספסל בכיכר כדי לקבל את דיוקנם. ארבעים ושלושה ציורים הוא מחלק במהלך השנה שבה הוא שוהה בגולדן. המקבלים הופכים לחלק מחייו.

למה הוא עושה זאת? בעיניהם של המצוירים הוא רואה עצב, שאותו הוא רוצה לפזר. כשהוא מעמיד אדם מול דיוקנו, וגורם לו להתבונן בעצמו באמת, הוא מבקש לשכנע אותו, או אותה, שיש בו כוח, יש בו יותר מן הנראה לעין, יש בו קדושה. מאחורי הקלעים, ולעתים בגלוי, הוא ממשיך לסייע למקבלי התמונות לגייס כוחות נפשיים, להגשים את חלומותיהם. בפרקים החותמים את הספר מתברר שהיה לו מניע נוסף לבחור דווקא בגולדן. פה ושם הסופר זורע חשדות לגבי איזושהי תכנית סמויה של תיאו, והקורא הסביר אולי מצפה לגילוי שערורייתי שיסעיר את העיר, משהו שיוכיח שהזקן החביב ומאיר הפנים הוא מפלצת במסווה. אבל לא, "תיאו של גולדן" הוא סיפור של אהבה ושל אמונה. תושבי מרכז העיר גולדן התרגלו אליו וקיבלו אותו – "ההסכמה שבשתיקה בשכונה היתה כי הוא יישפט על פי מעשיו, על פי מה שיוכלו לראות במו עיניהם. וכעבור זמן לא רב, על פי אותם קני מידה – התנהגות, דיבור, נדיבות – מי שהכירו אותו השתכנעו כי אין זה משנה מי הוא, על תיאו אפשר לסמוך". לקוראים ניתנת במהלך העלילה הצצה אל פרקים מעברו, שעשויים להסביר חלקית את מעשיו, עד, כאמור, לגילויים שמגיעים בסיום ומספקים הסבר נוסף.

תיאו הוא אלוף ההתחמקויות ממתן תשובות לשאלות ומדיבור על עצמו. לעומת זאת, הוא מצטיין בדיבוב אנשים אחרים. וכך, הספר הוא אוסף של סיפורי חיים של דמויות ססגוניות: חייל משוחרר ממלחמת ויטנאם, שעדיין מזועזע ממה שחווה שם; חסרת בית תמהונית, אך מלומדת וכשרונית; שרת שחייו סובבים סביב בתו שנפצעה בתאונה, אבל מצליח לחוש גם את סבלם של אחרים; צעיר המתפרנס מנגינה ברחוב; רואת חשבון ששונאת את עיסוקה; מזכירה נוקדנית של עורך דין שהתגייסה, תחילה בעל כורחה ואז בהתלהבות, לסייע לתיאו; ועוד. איש מהם אינו חד-מימדי, וכולם מוקסמים מתיאו, רואים בו משהו מופתי שהם מבקשים לחקות, או לפחות לשאוב ממנו אומץ.

מצד אחד, יש משהו מחמם לב בספר. יש בו אופטימיות שאינה מתעלמת מן הרוע ומן האכזריות בעולם, אך מבקשת לבחור בטוב. יש בו אמירות משמעותיות על אומץ, על בחירה, על רֵעות. מצד שני, יש בו נימה של הטפה, כמעט דתית, שאינה נעימה. מצד אחד, יש בו דמויות משכנעות הנכנסות אל הלב. מצד שני, דווקא דמותו של תיאו מוצלחת פחות. מצד אחד, יש בו קטעים תיאוריים יפיפיים. מצד שני, יש פרקים שזקוקים מאוד לקיצור.

בשל הסיפורים הנפרדים והנוגעים ללב של הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה, ובשל הכתיבה הנינוחה, בתרגומה היפה של כרמית גיא, שהיתה נעימה לי בחלקה הגדול, אמליץ עליו למרות ההסתיגויות.

בשוליים: אהבתי את הבחירה בשמה של חנות הספרים המככבת העלילה, "ורביבור", המוסברת כך: "הֶרביבורים אוכלים כרוב ניצנים, קַרניבורים אוכלים ציפורים, קאשיבורים אוכלים דולרים, וורביבורים אוכלים מילים"

Theo of Golden – Allen Levy

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

רופאים ורופאות בעידן הבינה המלאכותית / אירית צ'ודנר

לבינה המלאכותית צפויה להיות השפעה ניכרת על הרפואה, כמו על עיסוקים רבים אחרים. ד"ר אירית צ'ודנר, שעוסקת במחקר וביעוץ בתחומים של הטמעת טכנולוגיות, רפואה מרחוק, בריאות דיגיטלית ועוד, מתמקדת בספר זה ברפואה ראשונית* "כמקרה בוחן מרכזי להבנת המהפכה שהבינה המלאכותית עתידה לחולל במקצועות הרפואה".

מחציתו הראשונה של הספר עוסקת בהיסטוריה של מערכת הרפואה בישראל, ובתהליך שהוביל למעבר מ"רופא הכפר", זה שמכיר היכרות אינטימית את מטופליו, לרופא שהוא חלק ממנגנון גדול ושנתון ללחצים המונעים ממנו לפתח את אותם קשרים ישנים. בין השאר מתייחסת החוקרת לכניסתה של הטכנולוגיה אל הרפואה הראשונית, כשמצד אחד היא מקלה על מעקב מיטבי אחר ההיסטוריה הרפואית של כל מטופל, ומצד שני משעבדת את הרופאים לתיעוד ולביורוקרטיה. "רופא משפחה מתמודד עם כ־40 אינטראקציות פרונטליות עם מטופלים, מעל 20 אינטראקציות באמצעות פניות מקוונות כתובות במיילים ובאפליקציות שונות, וכ־9 שיחות טלפון ביום עבודה אחד". כשמוסיפים לכך את העובדה שמחצית ויותר מזמן האינטראקציה הפרונטלית מוקדשת לקריאה מן המסך או לכתיבת סיכום המפגש, לא ייפלא שהרופאים מתוסכלים ושהמטופלים מאבדים אמון.

הבינה המלאכותית, כך מאמינה ד"ר צ'ודנר, דווקא מספקת הזדמנות לשקם את חווית "רופא הכפר" בגרסה עכשווית, בין השאר בגלל שהיא יכולה לשחרר את הרופא מתפקיד ה"פקיד", יכולה לסייע במידה משמעותית עד מאוד בתהליך האבחון, וכתוצאה מכך לאפשר לרופא להתמקד בטיפול הוליסטי הנובע מהיכרות מקיפה ועמוקה עם המטופל, עם סביבתו ועם צרכיו.

"לא רק שרופא המשפחה של העתיד לא יהיה פחות חשוב, אלא שהוא יהיה קריטי למערכת, מועצם ומבוסס בתוכה. במקום להיות מנהל מידע, הוא יהיה מנתח מצבים מורכבים. במקום להיות ממלא טפסים, הוא יהיה בונה קשרים. במקום להיות חותמת גומי למומחים, הוא יהיה המנהיג הקליני שמתאם בין כל הטכנולוגיות ותחומי המומחיות ויוודא שהם משרתים את צרכיו הייחודיים של האדם".

כמי שנמצאת מן הצד המטופל ולא מן הצד המטפל, ההיבט הזה של האינטראקציה בין שני הצדדים מן הסתם עניין אותי ביותר. אבל הספר מיועד לרופאים, והוא דן לפיכך בהיבטים נוספים, ומעניינים, של עבודת הרופא הראשוני בתוך המנגנונים הגדולים ומחוצה להם. לא אכנס אליהם כאן. אזכיר רק את קריאתה של הכותבת אל הרופאים להיות מעורבים בכל ההתפתחויות הטכנולוגיות כדי לוודא שהן תואמות את מה שהם באמת צריכים, וכדי לעצב מחדש את תפקידם שלהם.

בשולי הדברים, בפרק האחרון הכותבת מייחסת מספר תכונות לדור Z, במטרה להדגים לרופאים לאיזה קהל יעד הם אמורים להתאים. לא אהבתי את ההכללות. חלקן, לדעתי, תלושות מן המציאות.

לא בשולי הדברים, עושה רושם שאף אחד לא טרח לערוך הגהה לספר. כמות החזרות המיותרות, וכמות שגיאות התחביר והכתיב, כולל שגיאה בוטה במונח רפואי, בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה מכבדת את הנושא, את הכותבת ואת ההוצאה.

* רפואה ראשונית היא מונח רחב המתייחס לשירותי הבריאות הניתנים בקו הראשון של מערכת הבריאות. זהו המגע הראשוני של המטופל עם מערכת הבריאות, במרפאות שונות בקהילה (ולא בבתי חולים), הכולל שירותים כגון מניעה, אבחון ראשוני, טיפול במחלות נפוצות וניהול מחלות כרוניות. רפואת המשפחה היא התמחות ספציפית בתוך הרפואה הראשונית. רופאי משפחה מומחים מספקים טיפול כוללני ומתמשך למטופלים מכל הגילים, תוך התחשבות בהקשר המשפחתי והקהילתי. רפואה כללית מתייחסת לרופאים שעובדים ברפואה ראשונית ללא התמחות ספציפית ברפואת המשפחה

רסלינג

2026