קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991

חבריו של מישל, ששוהה בתוניס, נענים לקריאתו לסייע לו בעת מצוקה. "חלצו אותי מפה עכשו ותנו לי תכלית לחיי. אני כבר לא מסוגל למצוא", הוא שוטח בפניהם את תחינתו, אחרי שסיפר להם מה עבר עליו בשנים שבהן לא התראו.

מישל היה כבן עשרים וארבע כשחווה משבר ששינה את חייו. במהלך ירח דבש התגלה כי חלה בשחפת. יסורי המחלה וההחלמה הממושכת שינו את תפיסת עולמו, והביאו לידי ביטוי, רוחני בלבד, את נטייתו המינית. קודם לכן היה מישל היסטוריון מוערך למדי, כעת החתירה לידע נראית בעיניו מטופשת. את התרבות שהקסימה אותו הוא מתאר כעת כחונקת את הרוח. מן החינוך הדתי שהעניקה לו אמו, שנפטרה כשהיה בן חמש-עשרה, השתחרר מזמן, וביתר שאת אחרי מחלתו. שלא כבעבר הוא מוצא עצמו נמשך לטבע ומוקסם מכוחו. באלג'יריה, שם הוא מחלים, הוא מקיף עצמו בילדים מקומיים בריאים, לכאורה כסגולה להחלמה, כשהוא מעדיף את הפראיים והנוכלים מביניהם על פני הכחושים והחלשים שבהם מטפלת אשתו.

את מרסלין נשא מישל לאשה כדי לשמח את אביו ששכב על ערש דווי. לא היו אלה נישואי אהבה וגם לא נישואי תשוקה, אבל מישל מרגיש נוח עם הבחירה, משום שמרסלין מוכרת לו מילדות, ומשום שאינו מאוהב באף אשה אחרת. נדמה לו כי הנישואים לכשעצמם מעידים כי מסר עצמו בידי אשתו, כיאה וכיאות, ודי לו בכך. להפתעתו הוא מגלה, זמן קצר אחרי שיצאו למסע ירח הדבש הממושך, כי מרסלין היא אדם מעניין, ואחרי טיפולה המסור בו עד להחלמתו הם מגיעים למצב שהוא מתאר כאושר. את האושר הזה הוא מצליח להרוס, ומשום כך נקלע למצוקה שבגינה הזעיק את חבריו.

הספר נקרא "חסר המוסר", אולי משום המשיכה אל נערים צעירים. בעיני חוסר המוסר מתבטא ביחסו של מישל לאשתו, ולאו דווקא בשני המקרים שהוא מתאר, שבהם אירעו מאורעות טרגיים שבשלהם הוא מרגיש אשם, אלא משום האופן בו הוא בז לכל מה שבה ששונה ממנו. אבל אולי מדויק יותר היה לקרוא לספר "חסר הנחת". "אם אי-אלה נפשות נעלות לא היו מוכנות לראות בדרמה הזאת אלא הצגה של מקרה משונה, ובגיבורה אדם חולה ותו לא; אם לא הבחינו שבכל זאת עשויים להיות בה כמה רעיונות נחוצים ביותר ובעלי ענין כללי רב, הרי שהאשמה אינה ברעיונות וגם לא בדרמה, אלא במחבר – כלומר, בחוסר כשרונו – אף שהשקיע בספר את כל להטו, דמעותיו וחריצותו", כותב אנדרה ז'יד, שהעניק לגיבורו כמה מאפיינים ביוגרפיים, בהקדמה לספר. לא אחשוד בכשרונו של הסופר, והעלילה אינה מקרה משונה, אבל רעיונותיו של מישל אינם נראים לי נחוצים ביותר או בעלי ענין כללי רב, והערת הסופר משקפת במידה רבה את עמדתו המתנשאת של גיבורו. מישל הוא גבר צעיר עשיר, אינו חייב לעבוד לפרנסתו, אינו מסוגל ליצור קשר נפשי בר-קיימא עם אדם אחר, מביט מלמעלה על בריות אחרות, וזמנו בידו לשוטט בין תפיסות עולם משתנות. שום דבר אינו באמת מספק אותו לאורך זמן, ולמרות שהאושר מצוי בהישג ידו הוא מפספס אותו. ככל שהזמן עובר, תחושת חוסר הנחת הופכת למערבולת שמריצה אותו באמוק ממקום למקום.

זו הבעיה של מישל – אין לו מושג מי הוא. "האם הכרתי את עצמי? זה עתה נולדתי, ועוד לא יכולתי לדעת מי נולדתי. זה מה שהיה עלי ללמוד". הוא חותר לאינדיבידואליות, ליחוד – "מה שהפריד, מה שהבדיל ביני לבין השאר היה בעל חשיבות; מה שאיש חוץ ממני לא אמר ולא היה מסוגל לומר, הוא שהיה עלי לאומרו" – ואינו מוצא אותם. באנוכיותו הוא גורם לכך שמרסלין היא שמשלמת את המחיר, והוא עצמו נזכר בחבריו מן העבר וזועק לעזרה. אולי חוסר המוסר האמיתי בא לידי ביטוי בכך שגם בעת השבר הגדול הוא אינו מבין היכן שגה, ואינו מכה על חטא.

"חסר המוסר" כתוב בכשרון, ומתורגם יפה על יד ניר רצ'קובסקי. רעיונית לא התרשמתי ממנו, אך הוא ממחיש היטב את דמותו המכעיסה אך אמינה של גיבורו.

L’immoraliste – André Gide

אחוזת בית

2024 (1902)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

למגדלנה, אשה במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, יש חיים יציבים עם בעל שהיא אוהבת ושאוהב אותה, ועם שני ילדים שיחסיה איתם תקינים, גם אם היא לא תמיד שלמה עם בחירותיהם. פעם בשנה היא יוצאת לבדה לאי מרוחק, שם בחרה אמה להקבר. היא מגיעה בצהרי יום, נרשמת במלון קבוע, קונה זר סייפנים, תמיד מאותה מוכרת, עולה על קבר האם, ומדווחת לה על שארע בשנה האחרונה. למחרת היא ממהרת אל המעבורת, היוצאת מהאי פעם ביום, וחוזרת הביתה.

משהו השתנה בביקור השנתי המתואר בפתח הספר. בארוחת הערב במלון, אחרי ששבה מבית הקברות, היא מפתה גבר בודד לעלות לחדרה, ומבלה אתו לילה של תשוקה. בבוקר היא מגלה שעזב, אך השאיר, למרבה העלבון, שטר של כסף.

שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. "נדרשו לה כמה ימים כדי לתפוס שהשינויים לא חלו בעולם אלא בה עצמה, שתמיד התהלכה בחיים בלי להביט בהם, ורק בשנה ההיא בשובה מן האי החלה לראותם בעיניים של הפקת לקח". איך תוכל לקיים את שגרת חייה עם בעלה, כשהיא חוששת שהוא חושד בה? ומכיוון שבגדה, איך תוכל שלא לחשוד שאולי גם הוא כמוה? איך תוכל להטיף מוסר לבתה, כשהיא עצמה חשה כמי שהוטל בו קלון?

למרות השיבוש בחייה, על שגרת הנסיעות אל האי היא ממשיכה לשמור, אבל שגרת היממה על האי גם היא לא תשוב להיות כשהיתה. באחת השנים הבאות תחשוף סוד מן העבר שישפוך אור על התנהלותה שלה בהווה.

הסופר בנה דמות משכנעת בתוך יצירה אפויה למחצה. הספרים שמגדלנה מביאה לקרוא באי, לדוגמא (דרקולה, יומו של השלושרגל, רשימות מן המאדים, יומן שנת המגיפה), היו אמורים, כך אני מניחה, לספר סיפור משל עצמם, אבל נסיון להסביר אותם בשלמותם ייצא מאולץ. סיפורו של הבעל, וביתר שאת סיפורה של הבת, לא לגמרי "נדבקים" לעלילה. יש בספר אמירה, אבל היא אינה נוקבת דיה, ואינה עטופה בכתיבה השוטפת מלאת החן של מארקס.

הטקסט שעל הכריכה משבח את בניו של הסופר, שבזכותם הספר ראה אור עשור אחרי מותו. חיטוט קצר ברשת מעלה עובדות שונות. מסתבר שהסופר הורה במפורש להשמיד את היצירה. הוא החל לכתוב אותה ב-1997, הניח בצד, שב אליה ב-2004, לא היה מרוצה, ומעולם לא חזר לעבוד עליה. לדעתי, למרות האיכויות שביצירה, מן הדין היה לכבד את רצון היוצר. למצער, היה מקום לציין שמדובר ביצירה שלא הושלמה.

En Agosto Nos Vemos – Gabriel García Márquez

עם עובד

2024 (2004, 2024)

תרגום מספרדית: משה רון

שלוש נובלות וסיפור קצר אחד מרכיבים את "טורפים של קיץ".

הנובלה הראשונה, ששמה כשם הקובץ, היא סיפורו של מורה שכלבו נהרג בפיגוע. אין לנו היכרות מוקדמת עם אישיותו, אבל נראה סביר להניח שמשהו יסודי התערער בו. בבית הספר, וגם בבית בשיעורים פרטיים, הוא מוקף תלמידים, שמולם הוא חש זר ומאוים.

"כמעט כאן", הסיפור הקצר, מפגיש משוררת מזדקנת שעתידה כבר מאחוריה עם עובד זר, המועסק על ידה בעבודות נקיון. את כל חששותיה ופחדיה היא מעמיסה עליו, וכשהוא נכשל בנסיונו לבחור נתיב אחר לחייו הקשר ביניהם מקבל תפנית נוראה.

הנובלה השניה, "מתחת לחולצה המגוהצת", מציג את התמודדותה של ילדה, הסובלת מעקמת, עם המגבלות המוטלות עליה והבאות לידי ביטוי פיזי בסד הכולא את גופה. קשר בלתי בריא נקשר בינה ובין שכן ניצול שואה אלכוהוליסט.

"ומי באש", הנובלה החותמת את הקובץ, שנשאה חן בעיני יותר מכולן, היא סיפורה של אשה הפוסעת על התפר בין מקובלות לאאוטסיידריות, וכשהיא נלחצת על ידי חמותה ועל ידי אמה להכנס להריון, היא בוחרת בחירה שמציבה אותה שוב בין שני עולמות.

מצד אחד, הצד של איכות הכתיבה, הערכתי מאוד את כל ארבע היצירות. ענת עינהר משרטטת היטב את דמויותיה, ומצרפת פרט אל פרט כדי לאפשר לקוראים לעקוב אחר המתרחש בתוך תוכם. לא בכדי זכה הספר בפרס ספיר לספר ביכורים. מצד שני, הצד של העלילות, היה לי קשה להקשר אפילו אל אחת מהן. משהו הזוי ותלוש אופף את כל הדמויות ואת קורותיהן ומותיר אותן מרוחקות. גם הטרגיות המכה בכולן, וממיטה עליהן עונש בלתי מידתי, הקשתה, מבחינתי, על ההזדהות. מצד שלישי, למרות התלישות המשכתי להרהר בעלילות גם לאחר סיומן. לפיכך, בשורה התחתונה, מומלץ.

עם עובד

2008

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם

מה גורם לאדם לבגוד? או אולי צריך להקדים ולשאול מהי בגידה? האם כל אדם שפועל נגד מדינתו יוגדר כבוגד (והדוגמא הבולטת היא, כמובן, גרמנים שפעלו נגד המשטר הנאצי)? הסופר ג'וזף קונרד, בהגדרה מרחיבה, קבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו",אבל נדמה לי שרובנו תופסים אינטואיטיבית את המונח, בין אם מדובר בבגידה במדינה או בבגידה בחבר. הספר "בגידה בממלכת הסוד" מתמקד בבוגדים שהתנדבו לבגוד, בשונה מכאלה שנסחטו ואולצו לכך, בעת שהיו עובדי ארגונים חשאיים במאה העשרים ואילך, ומנסה לפצח מנקודת המבט הפסיכולוגית את התהליך שהוביל לבגידה. ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, שעסק, בין שאר עיסוקיו, באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון, ושלמה פלד הוא פסיכולוג ארגוני, ששירת בעבר במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל.

הספר נפתח בדיון כללי מעניין, ובו היבטים מחקריים שונים של התופעה. בסיום הספר מקיימים הכותבים דיאלוג ביניהם, המסכם את מסקנותיהם ומציע הצעות אופרטיביות. ביניהם מקובצים בחמישה שערים סיפוריהם של בוגדים מפורסמים, כשהם מאוגדים על פי מאפיין יחיד, מוטיב מרכזי במניעיהם. תחת "הזדהות עם המקופחים" מצויים ג'ונתן פולארד, בפרק מאיר עיניים שחידש לי רבות על אישיותו, אודי אדיב, ואנה מונטס, היחידה שלא הכרתי קודם (אולי משום רק חמישה אחוזים מן הבוגדים הן נשים). "המדענים" כולל את קורותיהם של מרקוס קלינגברג וקלאוס פוקס. ב"סטיות חברתיות" מככבים אברי אלעד, מרדכי קידר, ויקטור אוסטרובסקי, אולדריץ' איימס ורוברט הנסן. "אידיאולוגים לכאורה – מרגלי המלחמה הקרה" מספר על שישה בוגדים מפורסמים – קים פילבי, גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, אולג גורדייבסקי, זאב אבני וישראל בר. האחרון, "זכות הציבור לדעת", מתאר את פרשת מרדכי ואנונו, ומספר את הסיפור היחיד שעדיין לא בא אל סיומו, זה של אדוארד סנודן. בכל אחד מן הפרקים הנפרדים מתוארים הרקע שבו גדלו האנשים ופעולותיהם בהמשך חייהם עד שנתפסו, ומוצע דיון פסיכולוגי המבקש להבין מה הוביל אותם אל המסלול בו בחרו.

כאמור, את כל הדמויות, למעט אנה מונטס, כבר הכרתי, בעיקר בזכות ספרים מצוינים, וביניהם אלה שכתב בן מקנטייר, "ריגול – כרוניקה של בגידה" מאת פיט ארלי, ולאחרונה "המרגלים" יוסי מלמן ואיתן הבר. כך שמבחינתי לא היה כאן חידוש בהיבט הביוגרפי. המייחד את הספר הוא ההיבט הפסיכולוגי.

בכל בן אדם מסתתר פוטנציאל לבגידה, כך מסכימים שני הכותבים, ובכך, לפחות מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, חולשתו של הספר, שכן לא למדתי ממנו משהו מועיל. הסיפורים הנפרדים בספר אינם מצליחים (אולי גם אינם מבקשים), ליצור פרופיל של בוגד. אין מסלול ישיר ומובהק שמוביל, נניח, בין אב מזניח לבן בוגד. בין הדמויות בספר אנשים שסבלו מהורה מתעלל, כאלה שנהנו מהורה תומך מעודד, וכל הקשת שבאמצע. אין גם נתיב חד משמעי בין רמת ההערכה והסובלנות שאדם זוכה לה כבוגר לבחירה ב"קריירה" של בגידה בהמשך. אבל מתוך סך הארועים ניתן בכל זאת להצביע על מאפיינים שעשויים להדליק נורות אזהרה כשבאים לגייס אדם לארגון חשאי, ואפשר להתוות קווים מנחים להתיחסות אליו כשהוא מתלמד. לדוגמא, בשלב האבחון יש לבדוק בין השאר יכולת לווסת דחפים ולבלום אותם. בשלב ההכשרה יש להקפיד על תמיכה, סובלנות, התיחסות הוגנת לביקורת. בוגדים ימשיכו לצוץ במפתיע, אבל התיחסות מוקדמת אל גורמי סיכון יכולה להפחית את הסיכוי להשתלבותם בארגון.

הכתיבה של פלד ודיאמנט רהוטה ונהירה, סיפוריהם של הבוגדים מרתקים, ומי שמתעניין בפסיכולוגיה ימצא בספר דיונים מעניינים.

מטר

2024

בריס דיג'יי פנקייק התאבד כשהיה בן עשרים ושש. במהלך חייו התפרסמו שישה סיפורים שכתב, שישה נוספים התפרסמו אחרי מותו. כולם כלולים בקובץ זה. הסיפורים מתרחשים במערב וירג'יניה, המקום בו נולד פנקייק וגדל, באזור הכפרי העני, הבור, המיואש, השואף לרווחה ולהקלה ואינו יודע כיצד לפלס את דרכו אליה.

מחמאות רבות הורעפו על כתיבתו של פנקייק, והוא הועמד בשורה אחת עם סופרים כמו המינגוויי ופוקנר. הכתיבה שלו קשוחה ורכה גם יחד, ממוקדת מאוד בחיי הרגש של גיבוריו, ועושה שימוש מדויק ועוצמתי בתיאור פרטים בסביבה כדי להצביע על הלכי רוח. למרות זאת הסיפורים לא מצאו מסילות אל לבי. יש בהם, מבחינתי, משהו מאוד מנותק ומרוחק, בלתי מוסבר ולכן רוב הזמן גם בלתי מפוענח. כל הסיפורים מתחילים בנקודת זמן שנדמית אקראית, וכאילו מניחים שכל מה שידוע לדמויות ידוע גם לקורא, ולכן בפועל נוצר, לפחות כך אני חוויתי זו, מעין מחסום בלתי עביר ביני ובינן. יכולתי לנסות להבין לוגית את מה שהדמויות חשות, אבל לא חשתי זאת כפי שמן הסתם הסופר ביקש שאחוש. חרדה נואשת ותחושת רדיפה אופפות את העלילות, ולא תמיד ברור מדוע. מתוך שנים-עשר הסיפורים נגע ללבי האחרון, "יום חורף ראשון", אודות אדם הכבול למקומו יחד עם הוריו החולים והתלותיים, אבל גם במקרה הזה אין לי אפשרות לומר שבאמת הבנתי למה הדמויות מתנהלות כפי שהסופר בחר לנהל אותן. בויקיפדיה מצאתי דברים שנאמרו על כתיבתו, ולפיהם לכל סיפוריו של פנקייק יש איכות חלומית – הם לא מסבירים את עצמם והם אף פעם לא חד משמעיים. אולי יש בכך כדי להסביר את תחושת הריחוק שחשתי.

לספר מצורפת אחרית דבר נלהבת מאת ג'יימס אלן מקפרסון, זוכה פוליצר.

למרות החוויה האישית שלי, אני מעריכה את עוצמת הכתיבה (שתורגמה יפה על ידי ארז וולק), ולכן אמליץ על הספר בהסתיגות.

The Stories of Breece DJ Pancake

עם עובד

2023 (1977 – 1983)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

בכפר קטן ומבודד, נטול הרפתקאות וטלטלות, צץ לו חבל יוצא דופן. תחילה מבחין בו איכר שקט ושקול, ששם לב לאיכותו יוצאת הדופן של החבל המונח, כאילו אבד, על האדמה. אחריו מגלים אותו איכרים נוספים, וכשהם מנסים למשוך אותו, מתברר כי המשימה אינה אפשרית. הם מנסים ללכת לאורכו, כדי לגלות את הקשר ולהתירו, אך נראה כי קצהו השני של החבל מצוי אי שם הרחק בלב היער המקיף את הכפר. למרות שבתוך יום או יומיים יהיה על כל האיכרים להתגייס לקציר השיבולים, מחליטים הגברים להעמיק אל תוך היער כדי להתחקות על טיבו של החבל ועל מוצאו. עם הנשים, הילדים והזקנים נותר רק גבר אחד, שנבחר לכך באמצעות הגרלה. חובר אל מסע הגברים ראוק, נטע זר במקום, שיהפוך למנהיג החבורה.

מכאן מתגלגלת לה עלילה, המוליכה חבורת אנשים נורמטיביים אל קלות דעת, התנערות מאחריות, היגררות אחר מנהיג בלתי ראוי, ביזה, זלזול בכבודם של אחרים, ואף רצח. מה שהתחיל כתשוקה בלתי מודעת לשינוי – "הוא עורר בהם געגוע שהיה חבוי עד כה באזורים בלתי נגישים של הנפש: לברוח פעם אחת מעולמם הקטן והמסורתי, לבתק בהנאה מטורפת את אלף החוטים שבאמצעותם היו קשורים לבית ולכפר" – הפך לשעבוד – "השפעת החבל עליהם היתה חזקה מכוח רצונם […] בימים הראשונים עדיין היה להם כוח להיענות לקולות התבונה ולצאת לדרך בחזרה, אבל לא עוד; בהתחלה הם עדיין היו אדונים להחלטות שלהם, עכשו הם מסרו עצמם בידי הבלתי מובן והוּבלוּ". ובדרך בין שני הקצוות האלה הלכו והפכו לעדר, שליחיד בתוכו אין קול ואין רצון, ושבו כל דאלים גבר. בכפר עצמו מנסות הנשים לעשות את עבודתן וגם את עבודת הגברים, אבל כוחותיהן אינם עומדים להן, וגם הטבע יוצא נגדן, כאילו מעניש אותן על חטאי הגברים. הטבע הבלתי סולח ימיט משום מה חורבן גם על האדם היחיד שיעז לחרוג מן השורה ולפנות באומץ חזרה.   

למען האמת, מדובר בסיפור בנאלי למדי, שרבים כמוהו כבר סופרו, ופה ושם הסופר מאכיל את הקורא בכפית במקום להניח לעלילה לפרש את עצמה. יחד עם זאת, הספר קריא, תיאורי הנוף בו יפים, וכמה מן הדמויות נכנסות אל הלב. כמו כן, אף פעם לא מיותר לשוב ולהזכיר את הסכנות שבהיסחפות אחר ההמון מבלי להפעיל שיקול דעת, ומבלי להרהר אחר ססמאות המנהיג, גם אם הוא הרהוט מכולם.  מסיבה אחרונה זו – מומלץ בהסתיגויות המתבקשות.

Das Seil – Stefan aus dem Siepen

ספרית פועלים

2023 (2012)

תרגום מגרמנית: אברם קנטור

ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מעוסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.

ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".

פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.  

"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.

צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.

The Professor – Charlotte Brontë

אחוזת בית ומשכל

2022 (1857)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ישוב בעמק יזרעאל, עטור "ההילה שנקשרת למקום הזה, לעמק הזה, ציונות וערכים ומה לא", משנה את פניו. החקלאות ננטשת, וההרחבה העירונית משתררת עליה. המייסדים הופכים מיעוט, זרים למקום, זרים לילדיהם ולתושבים החדשים, שריד מוזיאוני. "הפולשים, מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד", אומרת המקהלה היוונית הנזעמת והנרגנת המדברת מגרונם של הותיקים ומוליכה את הסיפור, "ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור".

אל הישוב שבות שתי אחיות לבית שטיינמן, משפחה שכבר שלושה דורות מסוכסכת עם מרבית התושבים, כל דור מסיבות שונות. יעל נשבעה לנתק כל קשר עם המקום, אבל היא מבליגה על הטינה כשהיא יורשת את ביתה של ציפה, אחות סבתה. יעל בהריון עם תינוקת שבשל מורשת גנטית עלולה להוולד עם לקויות קשות, היא פרודה מבעלה, ותכניותיה להפוך את הבית לבית הארחה תקועות בגרונם של עסקנים למען עצמם המבקשים להרוס אותו. גלי, שהתגוררה מספר שנים בקנדה, חוזרת לישוב כדי להנשא לבן-זוגה, שבגד בה כבר פעמיים, ומן הסתם לא יטרח להגיע לחתונה.

מה מקור הסכסוך בין המשפחה לישוב? מה גרם לקֶצֶר בין בני המשפחה עצמם? מיהו איש העגורים שהטריד את לילותיה של יעל כשהיתה ילדה? סלעית שחף פולג חושפת בזה אחר זה את כל קוי השבר שפיצלו את הישוב, ממש מראשיתו, ושפיזרו את המשפחה לארבע רוחות השמים.

האם מעמדה של משפחת שטיינמן נקבע כבר ביום השני להתישבות, משום ש"אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התישבות, ולא קבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים"? מתי התחילו אנשים לדאוג לעצמם על חשבונם של אחרים? איזה סיכוי היה ליוצאי הדופן לשרוד בכבוד בחברה שהתיימרה להיות הומוגנית? האם היו חיי הבנות נראים אחרת לולא יצאה אמם חוצץ כנגד מי שהיטיבו עם עצמם תוך שהם מרמים את שכניהם? איך קרה שהצאצאיות של הסבא והסבתא הקשוחים, אנשי האדמה והעמל, קרסו בזו אחר זו, הסתבכו במערכות יחסים גרועות, ברחו הרחק, עד שבסופו של דבר זחלו חזרה? ואולי בסופו של דבר השבר המשפחתי כולו, בשונה מן השבר הקהילתי, מתכנס אל הסוד הגדול שהסתירו בבושה ובמצפון מיוסר שאף פעם לא החלים?

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בגלל הסגנון המיוחד (המושפע, ואני אומרת זאת בחיוב, ממאיר שלו), ההומור הקודר, המשחק בין הקולות השונים, האחיזה בהיסטוריה ובהווה, הנגיעות האל-טבעיות המשתלבות היטב בעלילה, ריבוי הנושאים המעוררים מחשבה ואריגתם יחד למסכת סיפורית מושכת. למרות זאת, לא הצלחתי לכתוב מיד סקירה מתפעמת ללא סייגים, וממרחק של מספר ימים הבנתי כי עומס האומללות חרק לי. אין אנשים מאושרים בספר, או לפחות שמחים מדי פעם, או קצת מרוצים, או מסוגלים פה ושם להיות שלמים עם עצמם. יש הרבה מרמור, יותר מדי מרמור, בכל אחד מהדורות, ויד איש באחיו, ואכזבות ושברון לב מתמשך ומתגלגל מדור לדור. אז נכון שלא היה פה רק שמח לפני שנולדתי וגם אחר-כך, ושלא הכל היה ועודנו פשוט נפלא, אבל נראה לי שגם לא לגמרי להפך.

לכן, בשורה התחתונה, המלצה עם הסתיגות.

שתים הוצאה לאור

2021