תגית: נשים

"אמנת המים" פורש את סיפורם של שלושה דורות במשפחה מליאלית בקֶרלה שבדרום הודו בין השנים 1900 ו-1977. הסיפור אמנם מתמקד בחיים הפרטיים של הדמויות הראשיות, אבל אלה שלובים לבלי הפרד במתרחש בהודו ובעולם. קרלה היא במידה מסוימת טריטוריה לעצמה, כפי שמגדיר זאת הסופר כשהוא מתאר את ארועי הדמים שהתלוו לעצמאות ולהיפרדות לשתי מדינות – הודו ופקיסטן: "גיאוגרפיה היא גורל, והגיאוגרפיה המשותפת לחוף התבלינים והשפה המַלַיאלית מאחדות את כל הדתות. ופעם נוספת, הרי הגְהַאט המערביים, הביצורים שבלמו פולשים ונביאי שקר במשך מאות בשנים, חוסכים מהם טירוף מהסוג שמוליד רצח עם". אבל הארועים הגלובליים והמקומיים אינם פוסחים על המקום, החל בשלטון הבריטי, דרך המאבק לשחרור ועד התנועות החברתיות שקמו בעקבותיו. בורות מתחלפת בהשכלה, אפליית נשים מפנה לאטה מקום לשוויון, מדע מסביר תופעות אל-טבעיות לכאורה. הספר עשיר בפרטים מעין אלה הכרוכים בחייהן של הבריות.

הספר נפתח במשפט מבשר רעות: "היא בת 12, ובבוקר תינשא לאיש". ילדה מבוהלת, שדודה החליט להשיא אותה לאלמן בן ארבעים, אב לילד בן שנתיים, רועדת בזרועותיה של אמה בלילה האחרון שלהן יחד. המרחק והמנהג יפרידו ביניהן מעתה ואילך, שכן "אישה נשואה מוותרת לנצח על בית ילדותה, ואילו גורלה של אלמנה הוא להישאר בבית שבו היתה נשואה". אבל הסופר אינו פוסע בכיוון הצפוי של ניצול ואומללות. החתן המיועד, שלא ידע שמשודכת לו ילדונת, הניח לה להמשיך להיות ילדה, ובדרכו השתקנית והמסוגרת ביקש לשמח אותה. בנו ראה בה אם ונפשו נקשרה בנפשה. הילד, כשילמד לדבר אנגלית, יצמיד לה את המילה הראשונה שיידע לומר, "ביג", והילדה, ששמה אינו מושמע בפי איש מאז עזבה את ביתה, תהפוך להיות "ביג אמאצ'י", אמא גדולה. למרות כל הצרות שעתידות לפקוד אותה, היא תהיה המטריארכלית הגדולה, החכמה, המרגיעה, הפורשת חסותה על ילדיה, על משפחתה, ועל עירה פראמביל. את שמה האמיתי של האשה נשמע לראשונה כשכלתה תחליט לקרוא לבתה, נכדתה של ביג אמאצ'י, על שם חמותה.

אברהם ורגיז נוגע בספר בשלל נושאים מעניינים. הנה כמה מהם:

שיטת הקאסטות בהודו היא מידרג נוקשה של בני אדם על פי מוצאם, על פי צבע עורם ועל פי עיסוקם. בספר ניתן לנושא ייצוג באמצעות שמואל, עובד מקאסטה נמוכה, שמשרת את בעלה של ביג אמאצ'י. למרות שהאחרון סומך עליו, רואה בו חבר ומשענת, ואף מעניק לו אדמה, שמואל אף פעם אינו סועד עם בני הבית, ומזונו מוגש לו בכלים שמשמשים רק אותו. בנו ג'ופאן, שהוא חברו של פיליפוס, בנה של ביג אמאצ'י, אומר לפיליפוס בישירות: "אם היית נותן לקרוב המשפחה ההוא שלך שעבד כאן כל חייו אותו גמול – חלקה לצריף ואת השכר המצטבר שלו – כולם פה היו אומרים שהוא נוצל. אבל אם זה בשביל שמואל פוליאן… אז זה נדיב". אבל אפליה על בסיס מעמדי אינה נחלת ההודים בלבד. דיגבי, סקוטי מגלזגו, לא מצא עבודה ראויה כמנתח בעירו בשל דתו, והפליג להודו כדי להתפתח במקצועו. הורים בריטים, ששירתו בהודו, שלחו את ילדיהם להתחנך באנגליה כדי שחלילה לא יחלקו את ספסל הלימודים עם אנגלו-הודים. "אנשים זרים מכל הדתות ומכל הקאסטות מסתדרים מצוין בקרון. למה לא קורה אותו הדבר מחוץ לרכבת? למה אי־אפשר שכולם פשוט יסתדרו ביניהם?", שואל את עצמו פיליפוס אחרי יממה ברכבת ממדראס הביתה.

באותו הקשר מעניין לעקוב אחר המאבקים החברתיים שהתעוררו בשם השוויון, ולמרות משטר שניסה לדכא אותם. הסופר אינו מרבה בתיאורים תיעודיים ישירים, אלא משלב אותם במהלך חיי הדמויות. הנה קטע ארוך יחסית שבו נכדתה של ביג אמאצ'י מנסה להבין את המאבק שבו מעורב גבר שהיא אוהבת: "היא מנסה להיזכר מה היא באמת יודעת על הנקסליטים. היא יודעת ששם התנועה בא מכפר קטן – נַקסַלבַּארי – במערב בנגל. האיכרים שם, שעבדו עבודת פרך למען בעלי האדמות, קיבלו בחזרה מעט מאוד מהיבול ורעבו. בייאושם הם לקחו לעצמם את היבולים של האדמה שהם עיבדו דור אחרי דור. שוטרים חמושים שקיבלו שכר מבעלי האדמות הגיעו וירו באיכרים שהתאספו כדי לנהל דו־שיח, ו־12 בני אדם או יותר, בהם נשים וילדים, נהרגו. בזה היא מצליחה להיזכר. התקרית עלתה לכותרות. זעם על הטבח בנַקסַלבּארי פשט כמו כולרה על פני כל הודו, ותנועת ה"נקסליט" נולדה".

הסופר הוא גם רופא, ולרפואה יש נוכחות בספר בשני מוקדים. האחד הוא הטיפול במצורעים, תחילה על ידי רופא שבדי שהקים למענם כפר, ואחר כך על ידי דיגבי שהוזכר קודם. השני הוא סביב מה שמכונה "הבעיה". במשפחה שאליה הצטרפה ביג אמאצ'י רבים חוששים ממים, נמנעים משחיה ומשיט. בכל דור לפחות אדם אחד מת בטביעה. אלה שלוקים בבעיה מתמודדים איתה בדרכים שונות, לא תמיד שגרתיות. אלה שמגדלים אותם או חיים איתם נאלצים לברור דרך שתגן עליהם מבלי להגביל אותם. הנכדה של ביג אמאצ'י, זו שקרויה על שמה, תבחר להיות חוקרת ונוירוכירורגית כדי להבין את מקור הבעיה ולנסות להתמודד איתה.

גברים ונשים גם יחד מככבים בספר, אבל לקול הנשי ניתן מקום נרחב. מהלך חייה של ביג אמאצ'י הוכתב עבורה, אבל בתוך גבולותיו היא יצרה לעצמה מקום והשפעה. בדור הבא אשה בוחרת להנשא לגבר שיאפשר לה להביא לידי ביטוי את כשרונותיה האמנותיים ולא ידחק אותה למטבח. בדור השלישי תעז אשה להתקומם נגד הטרדה מינית וסחטנות מינית, ותנצל את כל ההזדמנויות העומדות בפניה כדי לפרוח ולהתפתח. הגברים פורשים כנפיים בקלות ומתנסים במה שחשקה נפשם, ומשום כך הם גם מועדים יותר ליפול. הנשים מנהלות את עולמן, ורוב הזמן גם את זה של הגברים, במתינות ובסבלנות, מעלות ארוכה על פצעים.

לאמונה, וגם לחוסר האמונה, יש מקום בספר. ביג אמאצ'י ובני ביתה חברים בעדת תומס הקדוש, והיא עצמה מנהלת דו שיח מתמיד עם אלוהים, מה שלא עומד מבחינתה בסתירה עם השיחות שהיא מנהלת עם רוח השוכנת במרתף הבית. הנה מה שהיא אומרת כשהיא עומדת על סף הגשמת החלום להביא להקמת בית חולים בפראמביל, דברים שמשקפים במידה רבה את אופיה ואת דרכה בעולם: "אף פעם לא רעבנו, אדונָי, אף פעם לא חסר לנו כלום. לא התייחסתי לטוּב שהתברכתי בו כמובן מאליו. אבל תמיד יש משהו, נכון, אדונָי? כל שנה יש לנו דאגה חדשה. אני לא מתלוננת! אבל כן חשבתי שיגיע היום שכבר לא יהיה לי למה לדאוג." היא צוחקת. "כן, אני יודעת שזאת היתה שטות לצפות לזה. כי אלה החיים, נכון? בדיוק כפי שהתכוונת שיהיו. אילו לא היו בעיות, הייתי מניחה שאני בגן עדן, לא בפּארַמבּיל. אז אני בכל זאת מעדיפה את פּארַמבּיל. בית החולים שמגיע הנה הוא כולו מעשה ידיך – אל תחשוב שאני לא אסירת תודה. ובכל זאת, מדי פעם, אדונָי, לא תזיק לי קצת שלווה. קצת גן עדן עלי אדמות, זה מה שאני אומרת."

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל הסקירה הזו אמורה להסתיים בשלב כלשהו. אומר עוד שסאגות רבות נפתחות בתנופה ודועכות אל סיום מגומגם – כאן זה לא קורה. ביג אמאצ'י כובשת הלב תזדקן ותמות, אבל המרקם האנושי של המשפחה ושל העיר והמדינה ימשיכו לחיות, וסיפוריהם של צאצאיה, הנמשכים מסיפורה שלה, מעניינים לא פחות. עוד קורה בספרים מסוג זה, המשלבים מספר סיפורי חיים יחדיו, שהסיום, הקושר את כולם יחד, מאולץ. גם אל המלכודת הזו הספר אינו נופל. בכתיבה יפיפיה – שתורגמה היטב על ידי עידית שורר, שמן הסתם נאלצה להתגבר על אתגרים לא קלים – אברהם ורגיז מביא בפני הקוראים סיפור עשיר, תוסס, מלא חיים, מרגש, כואב אך גם מנחם, ובלתי נשכח. כיאה וכיאות הסופר מציין בסופו של הספר אילו ארועים ומקומות נטל מן המציאות ואילו בדה מדמיונו.

לקינוח, שני ציטוטים על קריאה:

"אַמאצ'י, כשאני מגיע לסוף של ספר ואני מרים את העיניים, עברו רק ארבעה ימים. אבל בזמן הזה חייתי שלושה דורות ולמדתי יותר על העולם ועל עצמי מאשר בשנה שלמה של לימודים בבית הספר. אחאב, קוויקווג, אופליה ודמויות אחרות מתות בין הדפים כדי שאולי לנו יהיו חיים טובים יותר."

"פרוזה היא שקר גדול שמספר את האמת על החיים של העולם!"

מומלץ מאוד.

The Covenant of Water – Abraham Verghese

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"מצעד האביב" הוא סיפורן של שתי אחיות, שרה ואמילי, שונות באופיין ובבחירותיהן, אך שותפות, כפי שריצ'רד ייטס מספר כבר במשפט הפתיחה, לגורל אומלל. "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו". שרה, שהיתה ב-1930 בת תשע, ואמילי בת החמש נותרו בחזקת אמן, אשה מרוכזת בעצמה, שבחלה בתואר "אם", ואילצה את בנותיה לקרוא לה בשם פוקי (שנים אחר-כך כמעט התמרמרה על הריונה הראשון של שרה, כי לא הצליחה לראות בעצמה מועמדת לתואר סבתא). כאשה חסרת מנוח היא נדדה ממקום למקום, עוקרת את בנותיה לעתים קרובות מביתן ומחברותיהן. אביהן הבליח בחייהן מפעם לפעם, מבלה בעיקר בחברת שרה, שהיתה הבת המועדפת עליו.

מצעד האביב, שנערך אחרי שארצות-הברית הפכה מעורבת במלחמת העולם השניה, היה נקודה בזמן שבה נדמה היה שלמרות קשיי העבר, העתיד יהיה בהיר. שרה, היפה והתמימה מבין השתיים, מצאה אהבה בחיקו של טוני, וכשיצאו יחד, לבושים באלגנטיות, להשתתף במצעד, המצלמה לכדה אותם "מחייכים זה לזה כמו התגלמות הרומנטיקה בשמש האביבית". אמילי, המוכשרת וגם החרדתית מביניהן, הצליחה להעמיד פנים שהיום יפה, אבל לא יכלה לחדול לחשוב על המלחמה ולחשוש (ואולי, אכולת קנאה, לקוות) לגורלו של טוני אם יגויס. שרה צפתה אל עתיד של נישואים נינוחים ומאושרים, אמילי ייעדה עצמה ללימודים וקיוותה למצוא אהבה משלה. שרה מצאה עצמה בתוך נישואים אומללים, הופכת לבת דמותה של חמותה האפורה, המכווצת בעצמה, השתיינית. תמונת המצעד היתה תלויה כל השנים על הקיר בביתה. אמילי, שהחליפה בני זוג, ננטשה שוב ושוב, ובכל פעם "כל שהצליחה להוציא מפיה היה המשפט הקטן החלש והכנוע שהיא שנאה את עצמה על השימוש בו עוד מזמן שהיתה ילדה: 'אני מבינה'".

העלילה סובבת בעיקר סביב אמילי, "אמילי גריימס המסכנה והרגישה, שלא הבינה שום דבר ושאף אחד לא הבין אותה", כפי שהיא מגדירה עצמה ברגע של התבוננות עצמית. הקשר שלה עם שרה השתנה עם השנים, מההערצה כלפי האחות המבוגרת לאכפתיות, כל עוד לא נדרש ממנה מאמץ, למילוי חובה – לפעמים מתוך דחף פנימי, לפעמים כדי להרשים אחרים – ולהתנערות. על השינוי שחל בשרה מנערה דעתנית לאשה מחוקה אנו לומדים רק בהקשר לאמילי. מה היא חשבה על אחותה הצעירה מתברר רק מדבריו של בנה כשהוא כבר אדם בוגר: "יודעת משהו, דודה אֵמי? תמיד הערצתי אותך. אמא שלי היתה אומרת, 'אֵמי היא חופשייה ברוחה'. כשהייתי קטן לא הבנתי מה זה אומר, אז פעם אחת שאלתי אותה. והיא אמרה, 'לאֵמי לא אכפת מה חושבים. היא מקשיבה רק לעצמה והיא הולכת בדרך שלה". בעיניו אמילי היתה תמיד אשה משוחררת, במובן החיובי של המונח.

הסופר מתאר היטב את חייהן של האחיות ושל אמן, את אופיין ואת תוצאותיו, וגם את הדינמיקה ביניהן. יחד עם זאת, יש בספר משהו מקומם. הוא מציג שלוש אלטרנטיבות לחייהן של נשים, ושלושתן כאחת מובילות לאומללות. אשה יכולה לבחור במסלול הנישואים המונוגמיים ולדבוק בו, או במסלול של קריירה ואהבות חופשיות, או בהתנערות מכל מחויבות וניהול חיים אנוכיים. כל המסלולים מובילים בסופו של דבר אל עברי פי פחת. חזון מדכדך. אודה שלא הצלחתי לעמוד על "כוונת המשורר". יתכן שזה לא משנה, ובכל זאת. בכל מקרה, מבחינת איכות הכתיבה הספר בהחלט מומלץ.

The Easter Parade – Richard Yates

אחוזת בית

2026 (1976)

תרגום מאנגלית: סמי דואניאס

רדקליף הול היתה סופרת אנגליה, שפעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הידוע בספריה (אודה שלא שמעתי עליו קודם) הוא "תהום הבדידות", רומן לסבי שמתאר את חייה של אשה שכבר מילדות ניכרו בה סימני מה שהסופרת מכנה "נטיה הפוכה מוּלדת". בהקדמה לסיפור "מיס אוגילבי מגלה את עצמה", אחד משלושת הסיפורים בקובץ זה, שפורסם לראשונה אחרי "תהום הבדידות" למרות שנכתב לפניו, הסופרת כותבת כי ניתן למצוא בו את הגרעין של חלקים מן הספר.

מיס אוגילבי, הבכורה משלוש בנות, היתה יוצאת דופן במשפחתה. בילדותה נמשכה למשחקיהם של הבנים, בהתבגרותה דחתה את רעיון הנישואים. אחרי מותו של אביה היא מילאה את תפקיד ה"גבר" במשפחה, זו שאליה פונים עם כל בעיה ובטוחים שהיא תפתור אותה. אחרי מות אמה הוטל עליה הטיפול באחיותיה המפונקות והחולניות שלמגינת לבן לא הצליחו להנשא. חייה נראו לה משמימים, עד שבהגיעה לגיל חמישים ושמונה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וסוף סוף נוצרה עבורה ההזדמנות לעשות משהו משמעותי. זה דרש מאמצים והשתדלויות, אבל בסופו של דבר שירתה במשך כמה שנים כמפקדת על יחידת נשים אנגליות בצבא הצרפתי, יחידה שעסקה בעיקר בטיפול בפצועים. כך גילתה מיס אוגילבי את עצמה בפעם הראשונה. ואז הסתיימה המלחמה – ובכך נפתח הסיפור – וההזדמנות הנדירה התפוגגה. "מיס אוגילבי האומללה ישבה ברכבת, קודרת כל כך במגפי הצבא הגבריים והכומתה! אומללות הן כל המיס אוגילביות שחזרו מהמלחמה עם הירכיות, המגפיים הצבאיים והאשליות הילדותיות שלהן! מלחמות באות ומלחמות הולכות, אבל העולם אינו משתנה: הוא תמיד ישכח חוב שלדעתו אין זה הולם לזכור אותו". כעת היא צריכה לגלות את עצמה שוב. הסופרת שמה בסיפור דגש על הזוית הלסבית, אך במידה רבה זהו סיפורן של נשים בכלל באותה תקופה, לאו דווקא אלה שבחרו להתגייס. נשים בהמוניהן מילאו את השורות של הגברים שגויסו במפעלים ובמקומות עבודה אחרים, וכשהמלחמה הסתיימה נדחקו חזרה ל"מקומן".

אני מדלגת אל הסיפור השלישי (כי אהבתי במיוחד את השני, אז אשמור אותו לסוף). "על ההרים" הוא סיפורם של שני אחים שהקשר ביניהם היה מאז ומתמיד עוצמתי, ואהבה של אמת שררה ביניהם. נדמה ששום דבר אינו יכול לפגוע בקשר הזה, אלא שאז אחד האחים, טינו, מתאהב באשה, ומלחמת חורמה ניטשת בינה ובין מתאו, האח השני, על לבו של טינו, שרוצה להחזיק בשתי האהבות. "מתאו לא אמר הרבה אך בכל זאת עמד על משמרתו, והקפיד לא להתרחק מדי מאחיו. הוא עזר לו לשמור על הדבר החיוני ביותר – לא להפסיק לאהוב אותו ולו לרגע. אולי היה עדיף לוּ יכול היה לעשות זאת, אך אין לדעת – הקשר היה אמיץ כל כך… ובינתיים המשיך טינו לִרְצות את שניהם; את האחת רצה בתשוקה, את השני רצה באהבה שטוהרה נסך בה את עוצמתה האדירה". מכיוון שהסיפור נפתח בבשורה על מותם של שני האחים, ברור ששום דבר טוב לא יצמח מן המלחמה המיותרת הזו, שרק הולכת ומקצינה עד אבסורד.

שני הסיפורים הללו כתובים היטב ובדקות אבחנה, אבל לטעמי הסיפור השלישי בקובץ, "פרוליין שוורץ", עולה עליהם. גם כאן, כמו מיס אוגילבי, הגיבורה היא אשה מבוגרת, בודדה, בלתי מובנת, הפעם בגלל היותה זרה – גרמניה באנגליה – ובגלל ביישנותה. פרוליין שוורץ היא מורה לגרמנית, ומתגוררת במלון קטן בלונדון בו מתגוררים דיירי קבע נוספים, שאיתם היא מתקשה ליצור קשר בגלל אופייה. "פרויליין שוורץ היתה חברה של העולם כולו, דבר שכמובן עורר בה הרגשת בדידות, כי לעולם לא היה זמן לפרויליין שוורץ, והוא גם לא הביע ולו שמץ של רצון בחברוּת שלה". הדיירים האחרים אינם עוינים אותה, אינם דוחים אותה, הם פשוט אינם שמים לבם אליה. ואז פורצת המלחמה, והאשה השקטה הזו מסומנת כנציגת האויב הגרמני השנוא. "ועכשיו הסתנן לתוך עיניהם של האנשים הללו, השקטים והרגילים, מבט שהיה אכזרי להפתיע; מבטו של הצייד הסוגר על טרפו, ערני, דרוך מתוך תחושת כוח – הכוח להכניע חיים במעשה ההריגה; ואילו לעיניה החיוורות של פרויליין שוורץ חדרה ההבעה המבולבלת, המתריסה של הניצוד. ואז כשלה פרויליין שוורץ, שגתה שגיאה מגוחכת יותר מכל שגיאותיה קודם לכן. בכמיהתה הכנה לשלום עלי אדמות, באמונתה הכנה שכל בני האדם אחים, במצוקתה הכנה בגלל סבלות המלחמה, היתה מוכרחה לנסות להסביר לנוכחים שם שהיא לא רק מבקשת ידידות, אלא גם מציעה להם את ידידותה. אבל הם לא הבינו; הם ראו בכך עלבון, כי אבוי, בעולם הזה, לעיתים רחוקות בלבד זהו מעשה נבון להושיט את ניצב החרב במקום הלהב". לאן תוביל העוינות הלאומית הזו שקיבלה פנים אישיות כל כך? את זאת מתארת הסופרת בהמשך.

קובץ בן שלושה סיפורים כתובים בכשרון ונוגעים ללב, מתורגמים יפה על ידי רעות בן יעקב, ומלווים בעטיפה יפיפיה שאייר ועיצב דן שריד – בהחלט מומלץ.

Miss Ogilvy Finds Herself – Radclyffe Hall

אפרסמון

2026 (1926, 1934)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

לורי, שחיתה בזוגיות יציבה במשך קרוב לעשרים שנה, התבשרה על ידי בן זוגה שאינו מאושר, שהוא צריך "לחפש את עצמו", שהרעיון ללדת ילדים מרתיע אותו, שהוא עוזב. מהר מאוד הוא חובר לבת זוג אחרת, שאיתה פלירטט עוד קודם ללא ידיעתה של לורי. מהר מאוד בת הזוג החדשה נכנסת להריון. הדימוי העצמי של לורי בשפל, או כדבריה, "מאז שדן עזב אותי חשבתי על עצמי בתור אבן ריחיים מוזנחת". העובדה ששניהם עובדים באותה חברת עורכי דין, ושהמניות שלה יורדות בעיני העמיתים הסקסיסטיים משום שננטשה, אינה מועילה למצב רוחה.

ג'יימי, גם הוא עורך דין באותה חברה, שואף להפוך לשותף, אבל המוניטין שלו כרודף שמלות בעוכריו. אז קורה מה שצפוי שיקרה: לורי, שצריכה לנפנף בבן זוג אטרקטיבי בפני דן הנוטש, וג'יימי, שצריך להציג בת זוג רצינית בפני השותפים שיקבעו את גורלו, חוברים יחד לתרמית רומנטית שתועיל לשניהם. למותר לציין שגם בהמשך קורה מה שצפוי שיקרה: שני אנשים, שעל הנייר אינם מתאימים זה לזה כלל, יגלו שמתחת לחזות החיצונית מסתתרות הנפשות התאומות שלהם, ואחרי כמה טעויות וכמה מכשולים יגיע הסוף הטוב. זה אינו קלקלן, זהו טיבה של סוגת הרומנטיקה הקלילה.

הסוגה הזו אינה לטעמי, בעיקר משום שהיא בלתי תובענית וחוזרת על עצמה, אבל ניסיתי לקרוא אותה בעיניים של מי שכן נהנה ממנה. מן הזוית הזו יש בספר יותר מסיפור המסגרת הבנאלי. יש בו הרהורים על שוויוניות לכאורה ועל שוויוניות אמיתית בזוגיות; יש בו התיחסות לתפקידם של הורים ולתפקידן של חברות; יש סקסיזם ופמיניזם וגם גזענות קלה; יש גם נגיעה מרפרפת, ומיותרת, בפדופיליה; יש התמודדות עם טראומות מן העבר. הכל אמנם מטופל בשטחיות ובאופן די סטראוטיפי, אבל הנגיעה בנושאים הללו יכולה לעורר מחשבה. עוד ייאמר לזכותו של הספר שסגנונו קל לקריאה.

חובבי הסוגה ייהנו ממנו, כך נראה לי.

If I Never Met You – Mhairi McFarlane

לב אדום

2026 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

כותרת משנה: מורה נבוכים להפרדה מגדרית

הדרת נשים מן המרחב הציבורי מתרחשת בארץ בקנה מידה רחב בשמם של אינטרסים לאומיים. הטרמינולוגיה הנהוגה בשנים האחרונות מדברת על הפרדה, מילה רכה יותר מהדרה, אבל בפועל מדובר בהרחקה של נשים ובדחיקתן אל מרחבים מוגבלים. ישנן סיבות מסיבות שונות להסביר מדוע השוויון המלא בין גברים לנשים לא הושג במלואו, אך הן אינן מעניינו של ספר זה. הוא דן ב"כללים מוצהרים החוסמים באופן קטגורי את דרכן של נשים כנשים לגישה ולהשתתפות שוות במרחב הציבורי ובמעגלי השפעה".

אז מדברים על אינטרסים לאומיים, כמו שילוב חרדים בצבא ובאקדמיה, ובשמם נשים נתבעות לכללי התנהגות שמורידים אותן לדרגת חפץ מחטיא, מצרים את צעדיהן, ומצמצמים את האפשרויות העומדות בפניהן. האם בשם אותם אינטרסים, ובשמו של הסלוגן הפופולרי "רב תרבותיות" ניתן לפגוע בזכויותיו של ציבור שלם, ציבור שמעמדו השוויוני הושג רק במאה האחרונה? "שוויון הנשים הוא הראשון להיפגע כשהוא מזוהה כמתנגש עם כל אינטרס או צורך לאומיים. לא פעם ולא פעמיים שמעו הנשים בישראל, בהקשרים מגוונים ובמיוחד במקרים של הפרדה מגדרית: 'חכו בסבלנות, תוותרו קצת, לא יקרה אסון'."

גם אם נניח שהדרישה מנשים להתיישר – ולא מדובר רק בלבוש צנוע (על פי אילו סטנדרטים?), אלא בהגבלת שעות שהות בספריית האוניברסיטה, בישיבה בשורות האחוריות בכנסים מעורבים ועוד – היא סבירה בהתחשב במה שעומד על הפרק, מה שקורה בפועל הוא פיחות זוחל בזכויות הנשים ובנוכחותן בפעילות הציבורית, תוך כניעה לכללים שמוכתבים על ידי מיעוט קיצוני. ואין הכוונה למיעוט החרדי, אלא לקיצוניים שבו, אלה שמפעילים את מכבש הלחצים של ההפרדה, ומכוח קיצוניותם גורמים לציבור שלהם להתיישר לפיהם.

"מה שמוצג כזמני נהפך לקבוע. הוא מעצב ומקבע סטנדרטים חדשים של צניעות והפרדה, שהניסיון מלמד שמרגע שהתגבשו הם כמעט בלתי הפיכים והולכים ומקצינים". וגם "הפרדה מובילה לא לשילוב אלא לעוד הפרדה. כל אזור חדש שמונהגת בו הפרדה מתפקד כתקיעת יתד שממנה אפשר להתרחב לחזית ההפרדה הבאה".

ההפרדה, טוענת יופי תירוש בצדק, פוגעת בסופו של דבר לא רק בנשים החילוניות, ובעצם לא רק בנשים בכלל. החברה כולה אינה יוצאת נשכרת. כך, לדוגמא, ההפרדה באקדמיה מצמצמת את אפשרויות הבחירה של כל הלומדים. אפרופו האקדמיה: "שיעור הנשירה של גברים חרדים מהלימודים האקדמיים הוא אינדיקציה לכך שהחסם העיקרי של חרדים מפני לימודים באקדמיה אינו שהלימודים מתקיימים במעורב, אלא – כפי שמראים גם סקרים שנעשו בקרב חרדים – היעדר לימודי ליבה, קשיי פרנסה והטאבו הקהילתי לגבי לימודי חול". מן הראוי לפתור קודם את הבעייתיות הזו, לפני שמבקשים מנשים לסור מן הדרך. ולא, הורדת הסטנדרטים האקדמאים אינה פתרון. ועוד אפרופו האקדמיה, חרדים למדו במסגרות מעורבות מאז ומתמיד, חלקם המשיכו לקריירה אקדמאית והמשיכו להחזיק באמונתם. שיעורי ההצלחה שלהם במסגרות הללו גבוהים הרבה יותר מאשר בלימודים בהפרדה.

ובאותו הקשר, הכותבת אינה מתייחסת לכך, אבל חרדים רבים חיים מחוץ לישראל, בסביבה שאינה מתחשבת בערכיהם, והם מנהלים את היומיום שלהם בחברה מעורבת. מסתבר שזה אפשרי.

חשוב לציין שהמאבק נגד הפרדה בצבא ובאקדמיה אינו אנטי-דתי. הוא מאבק על זכויותיו של ציבור הנשים, ובהרחבה על דמותה של החברה ועל השוויון שייטיב בסופו של דבר עם כולם.

בעיני כל הפרדה על בסיס מגדר היא רעה חולה (אלא אם מדובר, כמובן, בהפרדה מרצון, כמו חוג כושר שבו כל מגדר מרגיש משוחרר יותר לבדו, או כזו המשרתת צרכים מסוימים, כמו קבוצת תמיכה לנפגעות (או לנפגעי) פגיעות מיניות). את מה שאני חשה אינטואיטיבית, הכותבת מגבה באינספור דוגמאות מן המציאות – אבסורדיות להפליא ומסמרות שיער – ובנימוקים בהירים הנתמכים בנתונים על נזקי ההפרדה לכל הצדדים.

פחות התחברתי לפרק האחרון, הקושר בין המהפכה המשטרית להפרדת נשים. משתמע ממנו תכנון בנוי כהלכה של הפרדה והקטנה. אני סבורה שהדברים מתגלגלים באופן אחר, לא כתוצר של מוח שלטוני זדוני הפועל לפי משנה סדורה בתחום זה.

סימנתי לעצמי משפטים רבים וחשובים מן הספר. להלן כמה מהם:

"במשפט הישראלי אין מחלוקת על החופש לקיים הפרדה בבית הכנסת, בשמחות משפחתיות או במקומות שהגוף נחשף בהם, למשל בבריכה. בהקשרים כאלה, הפרדה מגדרית מוגנת תחת מטרייה של זכויות כמו חופש הפולחן, האוטונומיה ההורית או הזכות לפרטיות. הבעיה היא ההפרדה בהקשרי חיים אחרים".

"הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי".

"אין לטעות: כוחו האמיתי של מנגנון ההפרדה והצניעות אינו בהגנה על טוהר מחשבותיהם ומעשיהם של גברים. שום דרגת צניעות נשית לא תוכל לשמש עירבון לטוהר הזה; גם אישה שעוטה ניקאב, המכסה את מלוא פניה מלבד חרך צר לעיניים, עלולה להיות מואשמת בניד ראש פתייני או בעפעוף מפלרטט. הכוח של מנגנון ההפרדה והצניעות הוא ביצירת מסד רעיוני משכנע ש"מתנחל בלבבות" של הנשים והגברים, הילדות והילדים, שלפיו זהו הסדר הנכון של הדברים. נשים צריכות לשמור ולהישמר. זהו סידור שהוא לטובת כל הצדדים. זהו הסידור שבו מעוניין בורא עולם. זהו סידור הנובע מטבעו של כל מין".

"ראוי להבחין ולהפריד במשורה, ורק כאשר ברור שהתועלת של הפרדה, במונחים של קידום חברה צודקת לכולם, עולה על נזקיה. כלומר, כל הצעה להפרדה, למשל בהכשרות מקצועיות או במופעי תרבות, נבחנת על פי השאלה אם מימוש ההצעה יקדם את השוויון בין נשים לגברים או יפגע בו".

"וכך נותרנו עם רגישות רבה כלפי מי שמתקשים עם נוכחות של נשים, ערבים או להטב״קים – ועם הרבה פחות רגישות כלפי אפלייתם של אלה המסומנים כמפריעים".

"מבחינת מדינת ישראל, החרדי הקיצוני ביותר הוא – והוא בלבד – החרדי ה"אותנטי". אם לא נשלב אותו, כאילו לא שילבנו חרדים".

"במופעיו הנוכחיים בישראל, השיח הרב־תרבותי מציג סימטריה כוזבת, כאילו הפגיעה ברגשותיו של אדם דתי שנאלץ להסכין עם הימצאות נשים במרחב שקולה לפגיעה בחירותה של אישה להתלבש כרצונה, אם לא חמורה ממנה. איש לא יכריח אדם דתי לשהות במחיצת אישה, אבל אדם שמעדיף לא לשהות במחיצת אחרים בשל השתייכותם הקבוצתית למין או לגזע כלשהם צריך לשאת במחיר העדפותיו".

"רב־תרבותיות בגרסה נטולת ריסונים ואיזונים מאיימת על הישגים אלה באופן ממשי. היא נשענת על פרשנויות דתיות דכאניות ומייחסת משקל מופלג לפגיעה ברגשותיהם של בעלי הכוח והקול בתוך קהילות שמרניות".

"קל וחומר שיש מקום לזהירות ולהקפדה מרובות לגבי זכויות המיעוט בתוך קהילה, בוודאי כשקהילה מעניקה לבניה זכויות אחרות מאלה שהיא מעניקה לבנותיה. אבל מנגנונים כאלה אינם בנמצא כשמדובר בהגנה על זכויות המיעוט שבתוך המיעוט, דוגמת נשים חרדיות ובמקרים מסוימים גם נשים דתיות בישראל. ההימנעות מפיתוחם מבוססת על ההנחה שמי שמשתפות פעולה עם ציפיות קהילתיות גם מסכימות להן הסכמה חופשית. זוהי הנחה פשטנית, שמבוססת על הכללות נמהרות וסטריאוטיפיות. נשים בתוך קהילות דתיות עשויות לקיים בחפץ לב את ההפרדה בבית הכנסת או בחתונה, אבל להתנגד בתוקף להפרדה בקו האוטובוס או בתור בקופת החולים".

"ההסדרים שקובעות פקודות הצבא כדי להתאים את השירות של חיילים דתיים לדרישות ההנהגה הדתית, והפרשנות המרחיבה והמחמירה שניתנת להן ביחידות, פוגעים לכאורה רק בחיילות. למעשה הם עלולים לפגוע בנשים בחברה הישראלית בכללותה. המדינה מעבירה לחיילים דתיים וחרדים את המסר שהציפייה שלהם להרחיק נשים מן העין לגיטימית, והמסר הזה מלווה אותם גם בהמשך החיים – בלימודים האקדמיים, בהכשרות המקצועיות, בשוק התעסוקה וגם בתחום הצריכה והפנאי. החיילות נפגעות הן מהצמצום של תפקידי הדרכה, פיקוד ומבצעים שנפתחים עבורן, משום שחיילים תובעים את זכותם שלא לשרת לצדן, והן מהמסר שהזכות הזאת מבטאת לגבי ערכן ויכולותיהן".

"בדיונים ביקורתיים על התפשטות ההפרדה המגדרית בישראל, הנטייה המקובלת היא להפנות אצבע מאשימה אל גורמים דתיים. אלא שבכך מתעלמים מאחריותם של גופים שלטוניים וציבוריים המקבלים, בדרך כלל כלאחר יד, החלטות על הנגשה בצורת הפרדה […] במקום לשתף פעולה עם טענות בשם הגרסאות השמרניות ביותר של היהדות האורתודוקסית, על קובעי המדיניות והציבור לעמוד על המשמר ולמתוח בבהירות את הקווים האדומים".

עד כאן כמה מן הטיעונים שבספר.

חשוב ומומלץ.

קרן ברל כצנלסון

2026

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"ולדימיר" מסופר על ידי מספרת עלומת שם, בת חמישים ושמונה, מרצה לספרות אנגלית. היא נשואה לג'ון, ראש החוג לספרות באותו קולג', אם לסידני, שכבר עזבה את הבית וחיה עם בת זוג. בעבר כתבה שני ספרים, הראשון הצליח יותר מהשני, ומאז היא מתקשה למצוא את קולה הספרותי. חייה עם ג'ון אינם מאושרים ואינם אומללים. למעשה, הם יותר בגדר שותפים לדירה מאשר זוג נשוי, ובידיעתה ובהסכמתה הוא מנהל רומנים מזדמנים מן הצד. היא עצמה ניהלה בעבר רומן מחוץ לנישואים, וכעת היא מפנטזת על ולדימיר, מרצה חדש בחוג, צעיר ממנה בקרוב לעשרים שנה, ופער זה מעורר בה ביתר שאת מודעות לחיצוניותה.

החיים יכלו להמשך כך ללא סערות מיוחדות, אלמלא צץ לפתע מכתב תלונה נגד ג'ון בגין קשרים מיניים ורומנטיים עם סטודנטיות. מדובר במקרים שארעו לפני שנים, בטרם מערכות יחסים בין אנשי סגל לסטודנטים נאסרו במפורש. "בשנים שלפני כן קראנו לפרשיות האלה יחסים בהסכמה, כי הן אכן היו בהסכמה, וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין ככל שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה".

לא רק ג'ון מוזמן למשפט שדה בדמות ועדת משמעת שמסקנותיה נקבעו מראש. "שאלה נזרקת לחלל האוויר — "בחיי, לא נראה לכם עקום שאשתו עדיין מלמדת?" — והולכת ומתעצמת לקריאה מלוכדת, להחלטה משותפת שהנוכחות שלי פוגענית, מטילה פחד, מזכירה אנשים רעים ואירועים רעים שקרו להם או למכרים שלהם". המספרת, שבחנה עם בעלה את האפשרות לקיים זוגיות בסגנון משלהם, מצאה עצמה נדחקת שלא בטובתה לתפקיד האישה הנבגדת מצד אחד, ולתפקיד ה"מאפשרת" מצד שני.

המספרת מתארת את ההתפתחות הביזארית של המשיכה שהיא חשה כלפי ולדימיר, את המשבר שעוברת סינדי שבגדה בבת זוגה וננטשה, ואת התחבטויותיו של ג'ון ששוקל להתפטר ובכך לשים סוף לפרשה. אבל כל העלילות האלה הן, כך נראה, רקע להבעת עמדותיה – שנחשבות בימינו פרובוקטיביות. חשבתי תוך כדי קריאה על ספריו של דאגלס מאריי "שגעון ההמון" ו"הקרב על המערב", וחשבתי שלמרות הדכדוך שעולה מהם יש מקום גם לאופטימיות שלו. יש גם חשיבה עצמאית וקולות לא קיצוניים. לא חייבים להסכים עם צד זה או אחר, אבל כדאי להקשיב. הנה כמה מההצהרות שהיא משחררת:

"צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה. לנוכח הנטייה הכללית והבעייתית מאוד לצדד בדרישה הפופוליסטית למוסריות באמנות, ההתחסדות הפוסט־הוקית הזאת נראית לי פוגענית, כאישה כמותן. מדכא אותי שהן חשו אשמות בנוגע למפגשים האלה עם בעלי, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהוא ניצל אותן".

"כולנו תוהים לקראת מה אנחנו מכינים את הסטודנטים האלה כשאנחנו נוהגים בהם בזהירות כזאת, כאילו כל העולם ינהג בהם כך גם בהמשך".

"הבנתי את חוסר הנכונות של סיד ושל כל בני דורה לקבל את התירוץ ש"זאת היתה תקופה אחרת". תירוץ מסוג כזה, שמוביל לניוון תרבותי ומנציח שנאת נשים וגזענות, הוא תירוץ כוללני ולא מעניין. גבר מסוגל לעורר בי תחושה רעה יותר מכל דבר שאישה עשויה להגיד לי. מסוגל לעורר בי תיעוב עצמי וחוסר ביטחון עמוק בנשיות האווילית שלי ובכעס הפתטי שלי, להבהיר לי שבשום אופן לא אוכל להתמודד עם הכוח האמיתי שהוא מחזיק בידיו".

"אז כן, הוא היה בעמדת כוח, אבל זאת הסיבה שההרפתקה הזאת מצאה חן בעיניהן, אני מניחה. כשאדם במעמדו מעניק להן אישור שהן ראויות, מה יותר מחרמן מזה? את צריכה להבין – אם כי אני לא אומרת שזה בסדר – שכולנו עדיין חשבנו בכיוון של שחרור מיני. לשחרר את הנשים מהתחושה שכל גילוי מיניות מצדן מעיד שהן לא רציניות או לא טובות, או שישפטו אותן על זה. סקס לא נתפס בעינינו כטראומה".

אפרופו קשר בין ספרים, ב"ההרגלים הנסתרים של הגאונים" שקראתי לאחרונה, קרייג רייט מזהיר מפני "בועת העילוי", כלומר מהתמקדות נלהבת מדי בכשרון של ילד פלא שפוגעת בו בבגרותו. המספרת מתייחסת לאותו נושא כשהיא מהרהרת בילדותה של סידני: "אמנם סידני היתה הצלחה מסחררת לכל הדעות, ובכל זאת חבל לי שהקדשתי תשומת לב רבה כל כך לפיקחותה והוקרתי כל כך את דברנותה והצטיינותה בלימודים. היא סבלה מנטל החריגות שלה, אין לי ספק בכך. שוב ושוב נאלצה לעמוד בציפיות שעוררה היכולת הגלומה בה".

נהניתי מסגנונו התוסס של הספר ומן התרגום שמשרת אותו נאמנה, מן הכנות החושפנית של המספרת שאינה מנסה ליפות את עצמה, מן הפרובוקטיביות המעוררת, ואפילו מן הסוף השנוי במחלוקת. ככה זה בחיים, לא כל סערה מסתיימת במהפך.

Vladimir – Julia May Jonas

פן וידיעות ספרים

2022 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

דפנה מותשת. אחרי המתנה ארוכה נולד בנה הראשון שי. השגרה החדשה של התעוררויות תכופות בלילות, האכלות וכביסות וטיולים בימים, דאגה מתמדת לרווחתו והיענות לכל צרכיו בכל שעה, שוחקת אותה. היא אוהבת את הילד, אבל היא מתגעגעת לשגרה נטולת אחריות שכזו, ובעיקר יש בה עייפות אינסופית.

"היא חייבת להיות אמא במאה אחוז. לא בשמונים ולא בתשעים אחוז. לא אמא מניחה את הדעת. אמא מצוינת. ואמא מצוינת מטפלת בתינוק שלה כל הזמן ולא בורחת למיני הרפתקאות, גם אם קשה לה, גם אם היא סובלת. הרי אפילו במשפחתון היא לא מפקידה את שי. כזאת היא אמא של מאה אחוז בעיני דפנה. אלא שיותר מדי פעמים, כמו ברגע זה ממש, היא מרגישה כמו אסירת עולם".

בעבר החלה דפנה לכתוב תזה אודות הנשים היהודיות שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט, אך זנחה אותה. כעת, כשהיא משתוקקת לעיסוק שאינו סובב סביב שי, וכשהיא מתאבלת על מות סבתה מאשה, שהיתה אחת מאותן מתגייסות, היא מהרהרת באפשרות לשוב למחקר. כשמתברר לה ולמשפחתה שמאשה הסתירה סוד גדול, עיקר תשומת הלב שלה מופנה אל הסיפור המשפחתי. אילו רק השכילה לשאול את השאלות הנכונות בעבר. אבל כעת, "כיוון שאין את מי לשאול, אין לה לדפנה אלא להשלים בעצמה את החסר". סיפורה של סבתא מאשה, כפי שדפנה מספרת אותו לעצמה, יחד עם פרטים היסטוריים שהיא מלקטת (כמו מידע אודות 'ועד תל אביב להארחה', "שמטרתו היתה לגייס נשים לאירוח חיילים בריטים כדי להנעים את שהותם בארץ וכך לקרב אותם לתמוך ברעיון הציוני"), משתלב בסיפורה שלה וגם בסיפוריהן של דמויות נשיות אחרות במשפחתה, אמהות ובנות.

מספר פעמים הבעתי את דעתי – השלילית – אודות השיטה הסיפורית, שהפכה לעוסה עד זרא, שבה מישהו (וברוב המקרים מישהי) מגלה סיפור עלום של דמות מן העבר, איזו סבתא או סבתא של סבתא, שני הסיפורים מסופרים במשולב (בדרך כלל פרק עבר ופרק הווה לסירוגין), ובסופו של דבר הסיפור הישן משפיע איכשהו על חיי הדמות מן ההווה. רינה גרינולד מראה שאפשר לספר סיפורים משתלבים שכאלה באופן שלא יצטייר כמלאכותי ומאולץ. הסוד אולי טמון בהיעדרו של מספר יודע כל, ובהפקדת גרסת העבר בידיה של דמות ההווה, שמעצבת אותה באופן שבסופו של דבר יתרום משהו לחייה שלה. גם ההימנעות ממבנה קשיח ששומר על "שוויון" בין שני הסיפורים תורמת לטבעיות של העלילה.

אני גם מתקשה למצוא מקום להזדהות עם יסורי האימהוּת שנדמה שכבשו את השיח הספרותי. כן, קשה, כן, כרוך בויתורים, אבל לא, לא מצוקה תהומית וסבל שיש לשתף עם כל העולם ואשתו ולבקש רחמים (ואני לא כוללת כאן מקרים של דכאון אחר לידה וכדומה, כמובן). גם הספר הזה צועד, חלקית, באותו נתיב, אבל אינו זועק אומללות, נותן מקום לאהבה, מיטלטל עם התחבטויותיה של אם טריה ומבקש איזון. כראוי.

כך שבשורה התחתונה, בשל שילוב שתי הגישות המתונות הללו, ובשל כתיבה טובה ודמויות אמינות, נהניתי מן הספר (בשוליים יכולתי לוותר על הצורך לסמן וי במשבצת הריצוי הפוליטי שבא לידי ביטוי בשתי אמירות, אחת מיותרת ואחת מופרכת, אבל נניח ששתים כאלה נבלעות בתוך המכלול).

זה הספר הרביעי של רינה גרינולד שאני קוראת, ולטעמי הוא הטוב שבהם.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026