אי סאנג, יליד 1910, היה אמן קוריאני – סופר, משורר, צייר ואדריכל – שחי בתקופה בה קוריאה היתה תחת שלטון יפני. למרות שנפטר עוד לפני שמלאו לו עשרים ושבע, ולמרות שבקרב בני דורו זכה לא אחת לביקורת בלתי אוהדת, הוא הותיר חותם משמעותי על התרבות בשתי המדינות בדורות הבאים ועד ימינו. בהוצאת פרפנצ'ה, המתמחה בספרות מזרח אסיה, רואה כעת אור ספר המכיל כמה מיצירותיו בפרוזה ובשירה.
שלושת הסיפורים בספר – "כנפיים", "חזיון תעתועים" ו"פגישות ופרידות" – סובבים סביב יחסיו, המוזרים, יש לומר, עם שתי נשים. החביב עלי משלושתם הוא "כנפיים", פרשת יחסיו עם גיישה, שאיתה חלק את מקום מגוריו ואת חייו, כשהוא עיוור מרצון לעיסוקה אשר מפרנס אותו. עדינות הסיפור המרומז, ביטויי הלב המבוטאים במחוות קטנות, התקשורת המינימליסטית ביניהם, ויחד עם זאת עומק הרגש המתפרץ כלַבָּה מבעד לסדקים אקראיים, לצד התובנות המשולבות בסיפור – כל אלה יוצרים יחד סיפור יחודי, שעליו כתבה ההוצאה בצדק, "כזה עוד לא קראתם".
מבין השירים גם "התחתנתי עם כלת צעצוע" עוסק בקשר זוגי, הפעם עם אשתו שלה נישא כמה חודשים לפני מותו. קטעי השירה האחרים הם הגותיים, ונוגעים בשורה של נושאים, שבולטת בהם התבוננות עצמית ומודעות עצמית. לעתים נדרשת קריאה חוזרת ועוד אחת כדי לעמוד על כוונותיו של הכותב. מכיוון שהיה לי העונג לערוך את הספר עריכה לשונית לפני פרסומו, כלומר לקרוא אותו בדקדקנות מספר פעמים, היתה לי ההזדמנות להתוודע אליו לעומק, ונכבשתי במוזרות ובמיוחדות שלו.
"כשגופי רפה מרוב תשישות, נפשי מצטללת כמטבע כסף בוהק. כשניקוטין מחלחל אל תוך קרביי המתולעים, דף חלק נפרש בתוך ראשי. ואני ממלא אותו בשנינויות ובפרדוקסים, כאדם המסדר את אבני הגוֹ על לוח המשחק. מחלה נוראה היא – מחלת השכל הישר" (מתוך "כנפיים")
אורי קפלן תרגם יפה מקוריאנית (אחד השירים תורגם מיפנית), והוסיף הקדמה שכדאי לקרוא אודות אי סאנג ויצירתו.
גבר צעיר נקלע אל תחנת הרכבת, שם ההמון מקדם בתרועות את פני הגנרל המנצח במלחמת רוסיה-יפן, וממתין לשובם של חיילים משדות הקרב. "גנטיקה של טעם" נפתח בפיסקה אנטי מלחמתית עזה, מהרהורי לבו ומדמיונו הפורה של המספר, הרואה בעיני רוחו את אלי המלחמה המוטרפים משסים את בני האדם אלה באלה, מתזמרים הילולה של מוות. ובכל זאת, האווירה החגיגית אינה יכולה שלא לסחוף אותו: "אהה, מדובר בקבלת פנים, הבנתי, ופתאום גם האדונים עם הלבוש המוזר נראו לי איכשהו מכובדים יותר. וזה לא רק זה – הצטערתי לפתע גם על ההרהורים על כך שהמלחמה נפתחה בשל אלים מוטרפים ועל כך שדמיינתי את החיילים צועדים אל שדה הקרב ונטרפים על ידי כלבים".
ההרגשה החגיגית הזו תתפוגג למראה אמו של חייל שנתלית על זרועו של בנה ששב הביתה, מחווה שאמו של קו-סאן, חברו של המספר שנהרג במלחמה, לא תזכה לעשות. המספר לא היה מעולם בשדה קרב כלשהו, אבל אותו דמיון פעיל שלו בורא כעת מחזה מדוקדק ושובר לב על גורלו של חברו ועל גורלם של החיילים שלצדם לחם. מוכה יגון הוא הולך לבקר בחלקת הקבר המשפחתית של קו-סאן, מוצא להפתעתו בחורה אלמונית המניחה פרחים על הקבר, ויוצא למשימה בלשית מטעם עצמו לגלות מי היא. מכיוון שהוא אינו באמת בלש, ולשאול שאלות ישירות אינו מעז, הוא נעזר בכישוריו האקדמאים כהיסטוריון של חקר הגנטיקה והתורשה, ומפתח את התיאוריה, שנתנה לספר את שמו, מתוך אמונה שזו תסייע לו לחשוף את הבחורה ואת טיב הקשר שלה עם קו-סאן.
"גנטיקה של טעם" הוא, למרות המלחמה ומותו של החבר, ספר משובב לב, בעיקר בזכות אישיותו של המספר. בו-זמנית הוא נוטה לטרגיות ולקלות דעת. באותן רצינות ודקדקנות הוא מתאר את המלחמה, וגם את נסיונותיו המשעשעים לנתר לגובה כדי להעיף מבט חטוף בגנרל מעל ראשי ההמון. לעתים הוא נוטה להפרזות – "עד עכשיו גם אני עצמי לא ידעתי איזה גאון אנוכי", הוא מתייהר בעקבות מה שנראה לו כפריצת דרך ב"חקירה" – ולעתים הוא מודע עד מאוד לעצמו – "הגאווה שלי הרקיעה שחקים עד כדי כך שקבלת פנים רגילה נראתה לי יהירה", הוא מודה בדיעבד.
עוד מוסיפה להנאה מהקריאה ההקפדה היתרה של המספר על דיוק. כך, לדוגמא, הוא מסביר את בחירת המלים שלו בתיאור המפגש של החייל ואמו: "לסַמָל היה מבנה גוף בינוני, אך גובהו היה בוודאי כחמישה סנטימטרים מעל הממוצע. הזקנה לעומת זאת היתה לא רק נמוכה באופן יוצא דופן אלא גם כפופה מעט עקב גילה, כך שקשה לתאר את המגע ביניהם כחיבוק. חיפשתי בין כל המילים והביטויים שבמוחי אחר המילה המתאימה ביותר לתאר את המגע הזה, ואני בטוח שבחירתי במילה "נתלתה" היא הטובה ביותר".
בהוצאת פרפנצ'ה, המתמחה בספרות מזרח אסיה, ראה אור בעבר ספר אחר של נאטסומה סוסקי, "סנשירו", המומלץ אף הוא.
כאן המקום לגילוי נאות: שמי מופיע על הספר כעורכת. נשביתי בקסמו בקריאה ראשונה, וכשחזרתי וקראתי אותו פעמים נוספות הנאתי ממנו לא התפוגגה. אני יכולה, לפיכך, להמליץ עליו בלב שלם.
מטאו ריצ'י, יליד 1552, היה מיסיונר ישועי, שנשלח על פי בקשתו לאסיה, ונחשב לראשון שהביא את הנצרות אל סין, שהיתה אז סגורה בפני זרים מאז שהקיסרים בני שושלת מינג אסרו את כניסתם למעלה ממאתים שנה קודם להגעתו. אורי קפלן, מומחה בדתות מזרח אסיה, פותח את העלילה בהקמתו של מסדר הישועים על ידי איגנטיוס מלויולה ופרנסיסקו חאווייר (שניהם הוכרזו כקדושים), ובמסעו המיסיונרי של האחרון להודו וליפן עד מותו, בשנה בה נולד מטאו, על אי סמוך לסין.
מטאו, שנועד לעיסוק במשפטים על ידי אביו הרוקח, נטש את לימודיו לטובת הצטרפות למסדר הישועים. הצטיינותו בלימודים, זכרונו המושלם וכשרונו לשפות סייעו לו למצוא את מקומו במדינות מזרח אסיה, כשהיעד הנחשק היה סין. סיכומים עניניים של גלגוליו מצויים ברשת, ולא ארחיב אודותם כאן. אזכיר רק כי פעילותו סייעה לפתוח את הדלת בפני הנצרות במדינה הסגורה, והוא עצמו זכה שם, אחרי כמה וכמה תהפוכות, כולל חשדנות ועלילות דם ושנאת זרים שהופנו כלפיו, לכבוד רב כאדם, כפילוסוף, כמחבר ספרים וכמתרגם, "המלומד הקונפוציאני מן המערב". במקום בו נקבר בבייג'ינג מתנוססת אנדרטה לזכרו (אחרי שעברה מספר גלגולים עם השינויים הפוליטיים במדינה). מטאו היה גם מי שערך לאירופה היכרות מעמיקה עם סין, באמצעות תרגומים של יצירות סיניות ללטינית, ובאמצעות יומניו המפורטים. הכבוד שנתן לתורתו של קונפוציוס והשתתפותו בטקסים קונפוציאנים היו לצנינים בעיני הכנסיה, ובעיקר בעיני מסדרים מתחרים, ובמהלך המאות שעברו נמתחה עליו ביקורת ברמה כזו או אחרת, עד ל"טיהורו" במחצית המאה העשרים.
שלושה מאפיינים עושים את הספר מהנה עד מאוד לקריאה. האחד הוא הצגת ההיסטוריה באופן סיפורי, בסגנון קליל לכאורה, על סף סאטירי, מבלי לוותר על הדיוק ההיסטורי אך תוך העשרת העובדות בהשלמות מן הדמיון. כפי שכותב הסופר בפתיחה, "הרי ידוע שלאמיתות יש נטייה משונה להשתנות, לעבור שלל רפורמות ומהפכים בהתאם לאג'נדה, לזיכרון ולרוח התקופה", ולכן "אולי מוטב, לפיכך ובהתאם לזאת, להתייחס לעלילה שבהמשך כאפשרות". השני, שנובע בחלקו מן הראשון, הוא ההתייחסות הכמעט פמיליארית אל הדמויות ההיסטוריות, יחד עם שפע התבטאויות הגורמות לתחושה כי למרות פער הזמנים הן מאוד עכשוויות ומוכרות. כך, לדוגמא, הסופר מתייחס אל פרנסיסקו חאווייר כאל ג'ינג'י עם קוצים בתחת, מספר על פקיד סיני ש"קיבל את הישועים במשרדו המרווח, רכון מאחורי שולחן עץ מגודל, אשר ודאי נועד לחפות על תסביך נחיתות כזה או אחר", מכנה את גיבור הספר בשם "מטאו שלנו", מתאר את המשיכה של הצעירים אל הישועים "כפי שנמשכו מאז ומעולם אל החצוף והמסוכן, אל החדש והבועט, אל החיפושיות והסקס פיסטולס, אל משוררי הביט ומסיבות הטראנס", וכיוצא באלה. המאפיין השלישי הוא עיבוי מוצלח של קורותיו של מטאו בהקשרים היסטוריים ובהסברים קצרים, שמשתלבים היטב בזרימה הסיפורית ומעשירים אותה. הוא כותב, בין שאר דברים, על מסעות ימיים רבי סיכונים שארכו חודשים ושנים, על המסחר של סין עם העולם שמחוץ לה, על הדואר של התקופה – "הסטנדרט היה שש־שבע שנות המתנה בין משלוח איגרת מהודו המזרחית וקבלת תשובה מאירופה" – על הסיבה להקמת בייג'ינג למרות שלסין כבר היתה עיר בירה, על מקור שמה של השפה המנדרינית, על ההיכרות עם הצ'ה, התה, על המנגנון הקשוח של הבחינות הקיסריות, על מעמדן של הנשים – הפילוסוף "לִי גְ'ה הסכים לקבל אישה, בת אדם ממין נקבה, כתלמידה, ועל כן נלקח למאסר והמתין למשפט" – ועוד ועוד.
מטאו מצטייר כאדם משכמו ומעלה. הפילוסוף לי ג'ה, שהוזכר קודם, כתב עליו כי היה "צנוע מבחוץ אך חוכמתו זורחת מבפנים, אינו מתנשא ואינו מתחנף, אינו מתרברב ואינו משעמם". בניגוד לתדמית הדורסנית של המיסיונרים, מטאו "העדיף המרה מרצון, חזרה בתשובה, הצלה ולא עונש". היו לו, ככל הנראה, התכונות הדיפלומטיות והחברתיות הנדרשות כדי למצוא לעצמו מסילות אל לב מארחיו, וסייע גם יחס הכבוד שהעניק לתרבותם. השאלה האם הכבוד הזה היה כן או פרגמטי פתוחה, יתכן שהיה "שילוב כזה או אחר של סימפתיה ופשרה". מכל מקום, הוא ידע לחבר בין שתי התרבויות, כפי שהביא לידי ביטוי, בין השאר, בספרו "המשמעות האמיתית של אדון השמים", שתורגם לכמה משפות האזור ונמכר באלפי עותקים: "הקטכיזם החדש צמצם את התורה לחמישה עקרונות בסיסיים ופשוטים, אותם יכול היה מטאו לחזק באמצעות ציטוטים מהכתבים הסיניים: עיקרון האל הבורא, עיקרון הנשמה הנצחית, עיקרון עליונות האדם על הטבע, עיקרון גן העדן והגיהינום ועיקרון אפשרות הבחירה בין הטוב והרע".
ילדה בת אחת-עשרה, יתומה מאביה, רוצחת את אמה. על פי המלצתה של פסיכולוגית, שבוחנת ציור שציירה הילדה, היא נשלחת לשיקום ולא לכלא. גבר צעיר, בעל בלוג, מנסה להבין את הכוונות הנסתרות מאחורי ציוריה של אשתו, מפרסם פוסט שבו הוא מודיע שפענח אותם ומפסיק לכתוב, ומעורר בכך את סקרנותם של שני סטודנטים חובבי מסתורין. גננת עירנית מנסה להבין מה עומד מאחורי כתם, שכנראה נועד להסתיר דבר מה, בציור של אחד מילדי הגן. על גופתו של מורה לאמנות שנרצח באכזריות נמצא ציור נוף אחרון שצייר ממש לפני מותו, ועיתונאי חוקר מנסה למצוא בו משמעות ואולי רמז לזהות הרוצח.
אוקטסו, סופר יפני המסתיר את זהותו, מספר סיפור מותח, המשולב בציורים האמורים, ומזמין את הקורא להתבונן, אולי להיות מעורב, לעקוב אחר הלך מחשבותיהם של האנשים הסקרנים המבקשים בהם מפתחות להבנת הדמויות המעורבות, ולגלות את החוטים המקשרים בין הפרשיות השונות.
"תמונות מוזרות" הוא סיפור מקורי, דינמי מאוד, טווה יפה קשרים בין עבר והווה, חידתי ומפתיע. הוא מתייחס אל עצמו, אל חידותיו, וגם אל הנושאים החברתיים הנובעים מן הפרשיות, ברצינות, ועם זאת מגניב לקראת סיום אמירה ההופכת את הנחת היסוד שלו על ראשה (ומחמת קלקלנים לא אפרט). שילוב המילולי והחזותי עובד מצוין, והספר, המפתה את הקורא להשתלב בפענוחים, נקרא בנשימה אחת.
התרגום של דנה אלעזר-הלוי (מאנגלית, באישור המחבר) טבעי מאוד ונעים לקריאה.
"אם כל הפעלתנות האגרסיבית הזו היתה מה שנקרא 'העולם האמיתי', אז לחייו של סנשירו עד לאותה העת לא היה כל קשר קל שבקלים ל'עולם האמיתי'".
סנשירו, גבר צעיר, עוזב את קוממוטו, הכפר הקטן בו נולד וגדל, ועובר ללמוד באוניברסיטה בטוקיו. פעור-עיניים, חששן, ביישן, תמים, הוא חש שנזרק לעולם חדש כבר בנסיעה ברכבת מן הכפר אל העיר, והתחושה הזו מתעצמת כשהוא מגיע ליעדו. הוא אינו בקיא בקודי ההתנהגות, מבולבל משפע האנשים השונים הנקרים בדרכו, אבל הוא רוצה ללמוד, רוצה להפתח לעולמות חדשים. סנשירו ימצא עצמו חי בשלושה עולמות במקביל – האחד, זה שממנו בא, מרוחק ומדיף ניחוח של פעם. הוא יכול לחזור לשם, אך אינו רוצה. השני, האוניברסיטה, מלאה באנשים שאינם מכירים את העולם האמיתי שמחוץ לה. הוא יכול לעזוב אותה, אבל רוצה להשאר ולהכיר טעמים חדשים. השלישי, העולם החברתי שאליו התוודע באמצעות ידידו החדש יוג'ירו, מודרני, סהרורי, חוגג, ובו נשים יפות. הוא רוצה להשתחל לתוכו, אבל יודע שאם יעשה זאת, משהו ממנו יאבד. בתהליך ההתבגרות שלו, שכן מדובר ברומן חניכה והתבגרות, הוא יפתח את עצמו אל כל השלושה ליצירת עולם יחודי משלו.
סנשירו מצוי אפוא על קו התפר בין צעירוּת לבגרות, וגם על זה שבין הכפר הקטן והמנומנם והעיר הגדולה והסואנת. קוי תפר רבים נוספים מצויים בלבו של הספר. בין החינוך הקפדני של פעם, שהתוצר שלו היה התחסדות והעמדת פנים, והחינוך הפתוח של ההווה של העלילה, שתוצאותיו הן כנות ויושרה אבל גם מה שאחד האנשים מכנה "נבלים גלויים"; בין השמרנות של פעם למתירנות יחסית; בין הדיכוי של יפן הישנה לדיכוי של המערב החדש; בין הפרישות וההסתגרות של האקדמאים המבוגרים יותר לפעלתנות התוססת של הצעירים; בין הדבקות הדקדקנית במחקר המדעי לחירות האמנות; ועוד.
נאטסומה סוסקי, שכתב בראשית המאה העשרים, נחשב אחד הסופרים המשפיעים בארצו. כמה מספריו תורגמו בעבר לעברית – אחד מיפנית, שלושה מאנגלית. הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום, ניואנסים דקים של התנהגות, ריחות וטעמים, היכרות עם מקומות, הקשרים תרבותיים והיסטוריים. כפי שכותב המתרגם אורי קפלן באחרית דבר, "אנו נאלצים להביט אל הזר דרך המוכר, ולשמחתנו או לדאבוננו, יש באפשרותנו לעשות זאת באמצעות הקריאה בספרים". עדיין, למרות התיווך ההכרחי, הספר כובש את הלב, בעיקר בזכות דמותו המלבבת של סנשירו, הוא מספק הצצה אל תקופה בתולדות יפן, עורך לקורא היכרות עם עולם שונה. ובסופו של דבר, כשמקלפים את ההבדלים התרבותיים, הוא מספר סיפור אנושי, ומציק שאלות אוניברסליות, שאפשר להתחבר אליהם גם ללא בקיאות בתולדות יפן ובתרבותה.
הוצאת פרפנצ'ה מתמחה בספרות מזרח אסיה. אמליץ שוב בהזדמנות זו על ספר אחר שיצא בהוצאה זו, "לווייתן" של צ'ון מיונג-גואן הקוריאני. בהזדמנות זו גם אחזור ואבקש יתר תשומת לב להגהה. יותר מדי שגיאות כתיב ותחביר נותרו בספר המוגמר, והגהה קפדנית היתה מנכשת אותן בקלות.
ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.
על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.
אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.
למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.
הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.
"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".
ג'יין טאקאגי-ליטל, בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, מצטרפת לצוות צילום יפני המכין סדרת תכניות תחת השם "רעייתי האמריקאית". בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת אשה אמריקאית, המספרת על עצמה ועל משפחתה, במטרה להציג את ההווי האמריקאי בפני הנשים היפניות. אבל זוהי רק המטרה המשנית, מוצר לוואי למטרה הראשית. נותנת החסות לתכנית היא ביף-אקס, התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, והמטרה האמיתית היא להגביר את יצוא הבשר האמריקאי לשוק היפני. לכן, שיאו של כל פרק הוא מתכון למנה בשרית שאותו מציגה הרעייה התורנית. ג'יין, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת, אמורה לאתר נשים מתאימות ולערוך את התחקיר הראשוני. במהרה מתברר לה שהרעייה האמריקאית היא תמיד לבנה ונראית טוב, שהמשפחה האמריקאית היא תמיד נורמטיבית ושמרנית, שלרגשותיהן של הרעיות אין כל חשיבות בעיני המפיקים, ושהמסר הוא בשר בכל מחיר. אחרי מספר פרקים משמימים ניתנת לה ההזדמנות לביים ולהשפיע על התכנים, והיא ממהרת להציג בזו אחר זו משפחת מהגרים מדרום אמריקה, ומשפחה המורכבת מזוג לסביות צמחוניות, האחת שחורה והשניה לבנה, ומשתי בנותיהן. החירות שהיא נוטלת לעצמה מעלה אותה על מסלול התנגשות עם איש חברת הפרסום, ג'וייצ'י אואנו, המעדיף להקרא ג'ון. ההתנגשות תחריף כשג'יין תחשוף אמיתות מזעזעות על תעשיית הבשר האמריקאית.
ביפן צופה בתכנית אקיקו, אשתו של ג'ון. אקיקו היא אשה כנועה, מושתקת, שמכוונת כולה להשבעת רצונו של בעלה התוקפני, שאינו מהסס להכות אותה כשאינו מרוצה ממנה. ג'ון משתוקק לילד, אבל אקיקו מתקשה להרות. הרופא מאשים אותה שהיא גורמת לעצמה בכוונה תחילה תת-תזונה מתוך גישה שלילית, ואולי הוא צודק, גם אם היא אינה מודעת לכך. נדמה שזהו הכוח היחיד שנותר בידיה. תחילה היא צופה בתכנית בעל-כורחה, משום שג'ון מתייחס אליה כאל אבן בוחן לתגובת הקהל היפני לתכנית. אבל הפרק על משפחתן של הנשים הלסביות מעורר בה את האומץ להרהר באפשרות לשנות את חייה כליל, לבחור באומץ בדרכה שלה. "היו אלה דמעות התפעלות מהנשים החזקות ומהחלטתן הנחושה לגדל משפחה נגד כל הסיכויים. ודמעות רחמים עצמיים, על החרדה שהיא חשה במקום תשוקה ועל הרגש החיוור, הרופס, שהניחה לו להקרא אהבה". חייהן של שתי הנשים, ג'יין ואקיקו, עתידים להצטלב, והשתים, השונות לכאורה לחלוטין זו מזו, תמצאנה נקודות השקה שישפיעו על שתיהן.
רות אוזקי, שכמו ג'יין חיה את שתי התרבויות, עוסקת בספר זה, כמו בספריה האחרים, במפגש מזרח-מערב, וגם כאן היא אינה מצטמצמת לנושא אחד, אלא מבריקה בשילוב מספר נושאים ליצירה מורכבת אחת. שני הצירים המרכזיים הנוספים של הספר הם יחסי גברים-נשים, בעיקר באמצעות הזוגיות המעוותת שבין אקיקו וג'ון והזוגיות המתפתחת בין ג'יין והמוסיקאי סְלון, ותעשיית הבשר האמריקאית. בדומה ל"רעייתי האמריקאית" נראה שגם בספר בסופו של דבר "הבשורה היא בשר".
לסופרת מסר חד-משמעי על התעשיה, אבל היא מצליחה להציג אותו באופן שאינו הופך את הספר לפמפלט. עד בערך שליש הספר הנושא הזה עולה רק באמרות אגב פה ושם. כשהוא מתחיל לצוץ באופן משמעותי, אוזקי אינה מסתערת עם העוולות כלפי בעלי החיים, אלא מציגה בהדרגה את הנזקים שהבשר התעשייתי מסב לבני האדם. היא כותבת על הורמונים שמסופקים לבקר ועוברים אל בני האדם, כשהם גורמים לעיוותים בהתפתחות המינית של ילדים ובסימנים המיניים של גברים. היא מתייחסת לכמויות העצומות של אנטיביוטיקה שניתנת לבקר, שסופה שהיא חושפת את צרכני הבשר למחלות משום שהם מפתחים עמידות כלפיה (ב-1989 אסרה אירופה יבוא בשר מארצות הברית בגלל השימוש בהורמונים. ב-1990 נחתם הסכם בשר חדש עם יפן. "שנת הבשרים" מתרחש ב-1991 על רקע המאמץ לקדם את מכירת הבשר במסגרת ההסכם). והיא מתארת גם את תנאי המחיה הבלתי נסבלים של בני הבקר, שהפכו מבעלי חיים לגושי בשר שיש להאביס, והם מוזנים במזון שמשמין אותם אך מזיק לאוכליהם. מה שהתחיל מבחינת ג'יין במרד כלפי ג'ון – "אני אחטט בלב המסריח של התעשיה הזאת, ואזרוק את הקרביים המצחינים לאואנו ישר בפרצוף" – מתפתח להכרה בעובדות המזעזעות, ומגיע לשיא דרמטי ביום צילומים במשחטה.
"ברור שידעתי על רעילות הבשר, על הפגמים התברואתיים שבגידול בקר מתועש בקנה מידה גדול, על בירוא יערות הגשם כדי לפנות אדמת מרעה להמבורגרים […] העדפתי לעצום עיניים. עצימת עיניים, "עיוורון" שכזה, היא פעולה רצונית, בחירה שאת בוחרת שוב ושוב, בעיקר כשהמידע מציף אותך והידיעה נעשית מילה נרדפת לאין-אונות […] אם איננו מסוגלים לפעול על פי הידיעה, כי אז איננו מסוגלים לשרוד בלא עיוורון […] הידיעה הרעה משתקת אותנו, והדרך היחידה לברוח ממנה היא להעמיד פני מטומטמים", מסכמת אוזקי מפיה של ג'יין.
את הספר מלוות ציטטות מ"ספר הכרית" שכתבה סיי שונאגון, אשת חצר יפנית בת המאה העשירית והאחת-עשרה. שונאגון היתה מתבוננת חדת-עין, שהיטיבה לתאר את סביבתה ואת הרהוריה, והדברים שכתבה רעננים ועכשוויים, חדים ונטולי התייפיפות. כל אחת מן הציטטות תואמת היטב את הפרק שאותו היא מקדימה. אלה, לדוגמא, הדברים המקדימים את הפרק בו מופיעה אקיקו לראשונה: "כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז". אקיקו, שמבקשת לעצמה קול, מנסה לכתוב ספר כרית, יומן, משלה, או למצער ליצור רשימות בנוסח שונאגון, כמו "דברים מענגים" או "דברים מבישים".
זהו ספרה הראשון של רות אוזקי, והוא בשל ומורכב ומרשים לא פחות מספריה המאוחרים יותר. אוזקי היא כותבת סבלנית, רגישה לפרטים, המיטיבה לאפיין את דמויותיה ולהרכיב יצירה מושלמת ממספר קוי עלילה ומשפע נושאי משנה.
"פסול מלהיות אדם" הוא ספרו האחרון של הסופר היפני אוסמו דזאי, שראה אור ב-1948, זמן מה אחרי התאבדותו של הסופר כשהוא בן שלושים ותשע בלבד. אובה יוזו, שיומניו מהווים את לבו של הספר, מתאר בפתיחות את הקשיים שחווה כילד וכמבוגר, ואת הידרדרותו להתמכרות לאלכוהול ולמורפיום עד לאשפוזו בבית חולים לחולי נפש, חוויה עליה הוא אומר כי הטביעה עליו סופית חותמת כמי ש"פסול מלהיות אדם. עתה, באופן שלם ומוחלט, אינני אדם עוד". דזאי, כמו גיבורו, חווה טלטלות קודרות, כולל התמכרויות, נסיונות התאבדות ואשפוז, ומפתה לראות בספר אוטוביוגרפיה. אבל כמו שיורי מירון כותב באחרית דבר, אנחנו יודעים על דזאי רק את מה שצושימה שוג׳י, שמו האמיתי של הסופר, בחר לספר, ויוזו הוא דמות ספרותית נבדלת לעצמה.
היומנים של יוזו עטופים בסיפור מסגרת. בהקדמה מתבונן מספר אלמוני בשלוש תמונות של אותו אדם בתקופות שונות בחייו, כילד, כנער וכגבר מזדקן. בשלושתן הוא אינו מצליח לאתר אדם מאחורי החזות החיצונית. בסיומם של היומנים מספר אותו אלמוני כיצד נמסרו לידיו היומנים והתמונות של יוזו על ידי בעלת בר, שחייה השתלבו בעבר באלה של יוזו. האיש, המספר את סיפור המסגרת, מתייחס אל יוזו כאל משוגע, אך סבור שלמרות שמרבית הארועים המתוארים ביומנים התרחשו במחצית הראשונה של שנות ה-30, עדיין יש בהם עניין, והוא מביא אותם לדפוס כלשונם.
במשפט המסיים את הספר קובעת בעלת הבר באדישות כי "אבא שלו אשם". יוזו עצמו, לתפיסתה, "היה ילד טוב, מלאך". יחד עם ההתיחסות שוות הנפש של המספר אל יוזו כ"משוגע", יש כאן כנראה אמירה על אי-האכפתיות ועל השטחיות שבה בני אדם תופסים את זולתם, שטחיות הניצבת כניגוד לחיטוט המתמשך של יוזו בתוך עצמו. יתכן שלחינוך היפני ולנוקשות של האב היה חלק ביסוריו של יוזו, אבל הוא עצמו תולה את הגורם להם באופיו. "תמיד פחדתי מבני אדם, לא היה לי בטחון בדבריי או במעשיי כבן אדם", כך הוא מעיד על עצמו. כדי להשתלב למרות הפחד עטה על עצמו מילדות מסכה של ליצן, היה נואש לרַצות, התכחש לזכותו העצמית לקניין. כשכל אלה לא סייעו לו להשתלט על הפחד, מצא מפלט באלכוהול, בטבק ובחברת זונות. מי שחי בתחושה כי "העולם היה עבורי מקום מזרה אימה חסר תחתית", עתיד למצוא עצמו בתחתית, וסופו של יוזו, כפי שראה המספר בתמונה השלישית, להיות מת חי.
בשונה מספרי חיים אומללים רבים, כאן נמנעת מן הקורא היכולת "לנער" את הכותב כדי לשכנע אותו להתנער מאומללותו. הגורמים לה ככל הנראה אינם חיצוניים, אלא מוטבעים עמוק באופיו ובנפשו של הכותב, ובאמת אין לו מוצא. משום כך, ומשום הכתיבה המשכנעת של דזאי, הוא מעורר חמלה ונכנס אל הלב, והפעם ללא צורך להתעטף בליצנות. יכול להיות שזו הסיבה לכך שגם היום, למעלה משבעים שנה אחרי שנכתב, הספר עדיין פופולרי, ונחשב לרב המכר השני בכל הזמנים ביפן.
יורי מירון מרחיב באחרית דבר מעניינת על סגנונו של דזאי ועל חייו ותקופתו. התרגום של עינת קופר נאה וזורם, והספר מומלץ.
"אמן של העולם הצף" מתרחש ביפן אחרי כניעתה לבעלות הברית בסיומה של מלחמת העולם השניה. מאסוג'י אונו, צייר מזדקן, חי בביתו בעיר שהופצצה ונחרבה ברובה. בנו נהרג במלחמה, אשתו הלכה לעולמה, בתו הבכורה סטסוקו נשואה וחיה עם בעלה ובנה הרחק ממנו. בבית נותרה נוריקו, צעירה כבת עשרים ושש, הלהוטה להנשא.
הצעירים באותה תקופה נישאים לאחר משא ומתן בין משפחותיהם, ולאחר ששני הצדדים ניהלו תחקירים מעמיקים אודות מחותניהם הפוטנציאלים. שנה קודם לכן נכשל המשא ומתן, שהיה אמור להוביל לנישואיה של נוריקו, ובעקבות רמזים מנומסים של סטסוקו, אונו נאלץ להרהר בשאלה אם היה לו חלק בכך, ומה יש בידו לעשות כדי למנוע כשלון נוסף.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, באיטיות ובפרטנות, מפיו של אונו. מכיוון שהוא מתייחס הן לעבר והן להווה, אנו מתוודעים לפכים היחודיים של התרבות היפנית, ולבעיות שהטרידו את המדינה באותה תקופה. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, צפות ועולות שאלות של אחריות, של אשמה, ושל פערי דורות.
אונו מוטרד מן האמריקניזציה של יפן. ההתמערבות של המדינה באה לידי ביטוי בעיקר בדמותו של איצ'ירו, נכדו בן השמונה. גיבוריו של הילד הם בוקרי המערב הפרוע ופופאי, בתמיכתו של אביו סואיצ'י, הסבור כי המודלים האמריקאים מתאימים לבנו יותר מאלה היפנים. אולי יש בכך משום השלמה עם הכניעה, ואולי משום מרידה בדור ההורים שהוביל את בני גילו של סואיצ'י אל שדה הקרב. איצי'רו הוא במידה רבה תערובת של הוריו – סטסוקו, שעדיין שומרת על נימוסים יפנים – מדברת אל אביה בגוף שלישי, נמנעת מלומר את דעתה ישירות – וסואיצ'י שבוחר במודרנה מערבית. "אינך דואג לפעמים שאולי אנו נחפזים מדי בלכתנו בעקבות האמריקנים?", שואל אונו את חתנו. "אני הייתי הראשון להסכים שרבים ממנהגינו הנושנים חייבים עתה להמחק לעולמים, אך אינך חושב שלפעמים דברים טובים מושלכים יחד עם הרעים? ואמנם לפעמים נראית יפן כילד רך שלומד ממבוגר זר".
נדמה לאונו כי אצבעות מאשימות מופנות כלפיו. הוא מפרש באופן זה את רמיזותיה של סטסוקו, וגם את דבריו של חתנו, המספר על התאבדותו של מנהלו מתוך אחריות על חלקם של מפעליו במלחמה. אבל אונו אינו חש אשם. "אלה שנלחמו ועבדו בנאמנות למען ארצנו בזמן המלחמה, אינם יכולים להקרא פושעי מלחמה. חוששני שזה ביטוי שמשתמשים בו בחופשיות רבה מדי בימים אלה". חברו מאטסודה סבור כמוהו: "יגידו היום אנשים מה שיגידו, אין זה משנה. בקרוב, בעוד כמה שנים, יוכלו דומינו להרים את ראשיהם בגאווה על מה שאנחנו ניסינו לעשות".
מה בעצם עשה אונו? סיפורו נגול לאטו, ורק בהדרגה מתברר שתמך באופן פעיל במלחמה, ותרם את כישוריו האמנותיים ואת השפעתו על תלמידיו כדי לעודד צעירים לצאת אל הקרב. הוא אינו חש אשמה, אך מודע לעובדה שעברו עלול לפגום בסיכוייה של נוריקו להקים משפחה משל עצמה. בלי ידיעתה הוא מנסה להפגש עם אנשים, שאותם עשויה משפחת החתן המיועד לחקור, כדי לשכנע אותם לדבר לטובתו. האדם שאותו הוא מבקש לפייס יותר מכל הוא תלמידו לשעבר שניתק אתו קשר. הסיבה לניתוק תיחשף רק לקראת סיומו של הספר, ותדגים עד כמה הרחיק אונו לכת בדבקותו בלאומנות מיליטריסטית. מכל מקום, למרות מאמציו לתקן את העבר לא נראה שאונו חש אשם, אבל לטובת בתו הוא מוכן להודות יתכן ששגה בתום לב.
עולמם של האמנים היפנים הוא הרקע שעליו מתרחשת העלילה. אונו בחר בציור מגיל צעיר, למרות התנגדותו של אביו. הוא צמח במסורת שקידשה את הסנסיי, המורים הנערצים, וגינתה את הבוגדים בעקרונות עבודתם. שלוש פעמים בחייו בחר אונו בדרך משלו, ואת המחיר על בחירותיו הוא עדיין משלם.
כמו ב"שארית היום" המצוין, שהיה לחלוטין בריטי, גם כאן, בספר שהוא יפני מובהק, קאזואו אישיגורו מתגלה כמספר סבלני מאוד ומעמיק מאוד. על היסודות, שאינם בהכרח אמינים, של עדות עצמית, הוא מצליח להעמיד דיוקן חי אמין. אולי משום שאונו מהסס להחשף, או מסרב להתעמת עם האשמה, הוא מרבה בסיפורים סביב הנושא, אבל הסיפורים הללו מסופרים להפליא, ומצטרפים לתמונה שלמה של אדם ושל תקופה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, והספר מומלץ מאוד.
בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.
הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.
"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.
רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.
