
"לנו, לאנשים הקטנים, לא כל כך טוב עכשו, ולפעמים נדמה כי הכל מלגלג עלינו, כל החיים. אתה מבין, ואתה נעשה כה קטן…"
"איש קטן, לאן?" (או בתרגומו המאוחר יותר והמדויק יותר של יוסיפיה סימון, "איש קטן, מה עכשו?") הוא סיפורו של המעמד הבינוני הקורס בגרמניה בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. הנאצים הולכים וצוברים כוח, הקומוניסטים עדיין מפגינים נוכחות ועוצמה, ובמצב הכלכלי והחברתי המידרדר אנשים מתקשים להחליט מי יביא את הישועה.
הנס פינברג ואֶמה מרשל מאוהבים. כשהם מגיעים לרופא נשים כדי להתייעץ לגבי אמצעי מניעה, מתברר שאיחרו את המועד. למרות שלגדל ילד תוך מאבק על פרנסה אינו רעיון כלכלי מוצלח, הם מחליטים להנשא ולהניח להריון להמשך. אין להם איש בעולם. משפחתה הקומוניסטית של אמה עסוקה במאבק הישרדות משלה. הנס ואמו מנוכרים זה לזה, היא בגלל אופייה, הוא בגלל עיסוקה כמארחת בבר (היא מפעילה בית בושת, אבל את העובדה הזו הוא מצליח רוב הזמן להדחיק). מודעים לקשיים, אך אופטימיים, הם מתכננים תקציב שלא יפגע בחסכונות המעטים שלהם. למעשה, אמה המעשית היא שנוטלת על עצמה את הניהול הכספי של משק הבית. הנס רק מקווה למצוא עבודה ולהצליח לאחוז בה.
"אף על פי ששב להיות אדם משתכר, הריהו שייך במידה רבה יותר אל הבלתי-משתכרים, מאשר אל בעלי ההכנסה הגדולה. הוא אחד מהמובטלים, כל יום עלולה הצרה לבוא, והוא יעמוד כאן כפי שעומדים הם, ואין עצה. דבר לא יגן עליו מפני זה".
בשל קשיי שוק העבודה, וגם בשל התערערות ערכים חברתיים, חוסר הוודאות וחוסר הבטחון מחזיקים את העובדים במצב של חרדה מתמדת, נתונים לשרירות לבם של המעסיקים. אמה והנס מנסים להפיק את המיטב מן המשכורת המתכווצת. מיום ליום המשימה הופכת קשה יותר.
קראתי את הספר לפני שנים רבות, וכעת בעקבות קריאת "בארצי הזרה לי" שבתי אליו. הוא נחקק בזכרוני כספר הראשון שהצליח להמחיש לי את המצוקה של אותה תקופה בגרמניה, מצוקה שממנה נבעה ההיאחזות במי שהבטיח להיטיב עם כולם, כלומר עם הגרמנים ה"אמיתיים". בקריאה חוזרת אני רואה אותו אחרת. איכשהו נשמטה מזכרוני העובדה שהנס, שהתלבט בין המועמדים השונים להנהגה, הצהיר בסופו של דבר שאין מנוס מלבחור בקומוניסטים, כי רק הם יגנו על העובדים וישמרו על זכויותיהם. בנוסף, ולא פחות חשוב, המצוקה המתוארת בספר אינה יחודית לגרמניה של שנות השלושים. משבר כלכלי פקד את מרבית העולם. הבירוקרטיה השוחקת והמדכאת אינה מקרה גרמני פרטי. עובדים ששמים רגליים זה לזה ומעסיקים נצלנים, גם הם אינם יחודיים למקום ולתקופה. אז כן, פאלאדה מיטיב מאוד לתאר את גורלם של גיבוריו, אבל לא, הגורל העצוב הזה אינו מסביר את מה שארע מיד אחר כך בגרמניה. מכיוון שהספר ראה אור ב-1932, פאלאדה, כמובן, לא יכול היה לנבא את העתיד לבוא. הוא יכול היה רק לקוות.
הסיפור מייאש ומתסכל. "פתאם הבין פינברג הכל. למראה השוטר, האנשים ההגונים, השמשה המבריקה, הבין שהוא בחוץ, שאינו שייך עוד לכאן, ובצדק מגרשים אותו. החליק ומעד, שקע, חוסל. סדר ונקיון: היה היו. עבודה ולחם בטוח: היה היו. להתקדם ולקוות: היה היה. הדלות אינה עוני בלבד, היא גם ראויה לעונש. העוני הוא פגם, העוני פירושו חשד". אבל פאלאדה מציע תקווה. אמה הענוגה – לאורך כל הספר היא נקראת "טליה" (בתרגום החדש לֶמְשֶן Lämmchen) – מונעת בנחישות את הדרדרותו של הנס המובטל לפשע. "שלא יירד! שישמור על היושר שלו. מותרות – אולי, אבל אלו המותרות היחידים שלנו, ובהם אני מחזיקה בכוח". היושר הוא אחד המותרות שלהם, אבל בהחלט לא היחיד. האהבה היא שמחזיקה אותם. "יודע פינברג שאינו רוצה להרגיש דבר שאינו קשור בטליה. הוא שלה כפי שהיא שלו, ואין רצונו לחוש עונג שאין טליה ראשיתו ואחריתו. אינו רוצה". יחד, כך פאלאדה מקווה ומאמין, יוכלו להתמודד עם הכל.
הספר, שנחל בזמנו הצלחה עולמית, מתקרב של שנתו המאה, אך כוחו לא פג, והוא מומלץ בהחלט.
Kleiner Mann – Was Nun? – Hans Fallada
זמורה ביתן
1987 (1932)
תרגום מגרמנית: צבי ארד








