תגית: כתר

רוביק רוזנטל מספר בספר זה את קורות חייו מלידתו בנובמבר 1945 ועד היום. כפי ששם הספר מבהיר, הביוגרפיה שזורה לבלי הפרד בעיסוקו המתמיד בנושאים הקשורים בשפה העברית. היא שזורה גם בדעותיו ובעמדותיו של הכותב בשלל נושאים מן ההוויה הישראלית, והבחירה לא להסתפק בכרונולוגיה עובדתית הופכת את הספר לשונה בנוף האוטוביוגרפיות ולמעניין.

שני ארועים טרגיים הטילו צל כבד על חייו. ההתייתמות מאביו עוד לפני שמלאו לו חמש, ונפילתו של אחיו הצעיר גידי במלחמת יום הכיפורים. שני המתים נוכחים בחייו ובספר. לחווית השכול מוקדש פרק נפרד – ורוזנטל גם כתב עליו ספר, "האם השכול מת?" – ובו, בין השאר, התיחסות שנגעה ללבי לשכול ציבורי ולשכול פרטי. שיריו של גידי, שהיה אדם כותב, שזורים בפרק אודותיו.

גורם משפיע נוסף היה ה"גרמניות" של הוריו שהונחלה לו. ההיבט הזה הוא פתח לשאלות של זהות (יקית), וגם של כור ההיתוך, של גזענות, של קיבוץ גלויות ועוד.

עוד בנושאי הספר עמדות פוליטיות, יחס לשירות הצבאי, אמונה ודת, חינוך, ציונות, כולם נוגעים לחיי כולנו. אפשר להסכים עם תפיסות עולמו, אפשר להתנגד, אבל ההרהורים שהוא מעלה ראויים למחשבה אצל כל ישראלי.

וכמובן, העברית. רוזנטל יוצא נגד הדרך העבשה שבה מלמדים לשון בבתי הספר, מספר על היסורים שבכתיבת מילון, עומד על תפקידם של העורכים בספרות ובעיתונות, מתנגד לטהרנות היתר של "שומרי הסף" של השפה, מחבב סלנג, אינו מודאג מהיעלמות העברית בהשפעת הצונאמי האנגלי אבל כן מוטרד מ"נכסי שפה שאינם שורדים דורות חדשים". הוא "יוצא מן הארון" ומתוודה שהוא אוהב לנקד (הזדהיתי), ומאוהב במלים שבהן "הקסם מתחולל במפגש חד-פעמי בין צליל, צורה ומשמעות". כמה מעמדותיו אלה הובעו גם בספרו המומלץ "העברית הישראלית".

עוד בתחום העברית הוא מספר על נסיונות כתיבה כילד, על הספרים שפרסם, על עבודתו כעורך, וגם על לידתה ב-1997 של "הזירה הלשונית" שחיה ותוססת עד היום. "זירה שבה מתגוששים מלים וצירופי לשון, מסורות לשון, רובדי לשון, מאבקים בין המותר והאסור, בין הנמוך והגבוה, התכתשויות של העברית עם שפות המאיימות לבלוע אותה וסופן שנבלעו בתוכה. זירה שאין בה מנצחים ומנוצחים, וכללי המשחק שלה אינם ברורים. זירה שהיא החיים עצמם".

מצאתי בספר כמה וכמה רעיונות מעניינים ושווים עיון, אבל הציטוט הבא הוא כנראה החביב עלי מכולם. חכם ופשוט ומדויק: "אין שפה ילדית. יש שפה מתיילדת. שפה מתיילדת היא שפה של מבוגרים הסבורים שהילד אינו בשל לשמוע את שפת המבוגרים. אין טעות גדולה מזו. ילדים אינם מכירים במשלבים. עבורם כל מילה היא חבר, יצור של העולם החלופי. אין 'מלים קשות', אלא מלים שלא למדו, לא שמעו ולא קראו, וכשכבר נחשפו אליהן במקרה זה היה מפגש מאוחר ועקר".

חשוף, מעורר ענין ומחשבה, ומומלץ בהחלט.

כתר

2022

כותרת משנה: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו

"כ־2500 שורשים הורישה לנו העברית הקלסית. הם לא נולדו על שולחנם של מדקדקים מלומדים, אלא צמחו מתוך השפה הטבעית במשפחת הלשונות השמיות, בתהליך שעל תיאורו מתכתשים דורות של בלשנים. בעברית הישראלית נוספו לשורשים הקלסיים לפחות 1500 נוספים, ומהם יצאו לעולם פעלים חדשים, שמות עצם ותואר לעשרות אלפים. רבים מהשורשים זכו לתו תקן"

לשפה העברית, כמו לכל שפה, יש כללים ברורים, או בלשונו של רוביק רוזנטל, "הספרים משרטטים ארמון בנוי לתלפיות, ובו אולמות וחדרים, בניינים, זמנים, גזרות ומגדרים". אבל לצד השפה התקנית הזו, מעליה, וגם בחתירה מתחתיה, צומחת שפת הדיבור. יש בלשנים הרואים בה כלי הרס של השפה, ויש הרואים בה התפתחות טבעית, האופן שבו העברית צומחת ומתאימה את עצמה לצרכי היומיום והשעה.

רוזנטל סוקר בספר את ההשפעות החיצוניות על העברית, החל מן השפות העתיקות, דרך הגרמנית והרוסית והערבית ועוד, ועד האנגלית הדומיננטית מאוד כיום. הספר שזור אינספור מלים, שפעם היו זרות, אבל נטמעו בעברית והפכו לתקניות, לצד אינספור ביטויים שהם בעצם תרגום של ביטויים זרים, שגם מקורם, כמו מקור המלים הזרות, נשכח עם השנים, והם נחווים כאינטגרליים ומקוריים. הוא מתאר ומסביר שינויים שחלו באופן ההגיה (כמו בליעת אותיות), במבטא ("לא רק המבטא האשכנזי הובס בדרך למבטא המשותף, אלא גם המבטא הספרדי המקורי"), באופן בניית מלים חדשות (פעם משורש נבנו מילים, היום ממילים נוצרים שורשים), תוהה מי מחליט "מה נכון", מתאר תפיסות בלשניות ("הדילמה של הבלשן העברי בין ה"תיאורי", העוקב וחוקר את התפתחות השפה ללא שיפוט, לבין ה"נורמטיבי" — קובע הנורמות"), ועוסק בכלל ההיבטים של השפה המדוברת.

הנה נקודה מעניינת, אחת מיני רבות: "לכאורה מדובר בבליל השפעות מעורבבות, גבולות מטושטשים בין התקן, הנורמה ונוהגי הדיבור, ובקיצור: בלגן. אבל הבלגן הזה מאורגן בזכות היסוד היציב של העברית לדורותיה: הדקדוק, או תורת הצורות. בעוד השורשים מתרבים, הצורות שלתוכן נוצקים השורשים יציבות וכמעט שלא חל בהן שינוי, הלוא הן הבניין והמשקל". כלומר, גם אם נעשה שימוש במילים זרות, הן נוצקות לתוך מבנים קיימים. לדוגמא, רבים אומרים "לרפרש" כתחליף ל"לרענן", אבל אופן השימוש במילה הזרה נעשה באותה תבנית של המילה העברית: רִפרוש מול רִענון, מרופרש מול מרוענן.

ועוד אחת, על תפקידו של הסלנג: "סלנג נקבע על פי התפקיד החברתי של המילה, או של הביטוי. תפקידו לשבור את חומות הפורמליות, לשחרר את השפה מכבלי התקן הלשוני. דרישת התפקיד המובנית בתוכו היא שלא יינתן למילה או לביטוי הסלנג תו תקן. הסלנג הוא תת־תקני בהגדרה, מרצון, זה סוד חינו ולכן הוא גם תמיד יעצבן ותמיד יהיו לו אויבים מבית. אי אפשר איתו, אבל בהחלט אי אפשר בלעדיו".

השפה חיה, דינמית, משתנה, וטוב שכך. יחד עם זאת, צר לי על העילגות הפושטת ועל מה שאובד בדרך. השימוש בפעלים גנריים מדלל את העברית, וההיכרות עם השפה המקורית היפה הולכת ודועכת. הנה שני קטעים מן הספר שמתייחסים לכך:

"מקרה מיוחד הוא הפועל "רשם", הבולע בהדרגה פועל אחר, "כתב", בעיקר בכל הקשור ליצירה ספרותית או טקסט עיתונאי, כדוגמת אותו נער שכתב (או רשם) בבחינה בספרות: "דוסטוייבסקי רשם את החטא ועונשו." השימוש המתפשט ב"רשם" על פני "כתב" מטשטש היררכיות תרבותיות. אם רישום בתעודה או בפנקס מתלכד עם כתיבה מושקעת, השפה מאבדת ניואנס ונעשית ענייה יותר ושקופה פחות".

"לצד זה מוכרת תופעה מטרידה של היעלמות יסודות רבים במילון מן הידע הלשוני של דוברי העברית. מילים שאופיין ספרותי נותרו במילון אבל אינן בשימוש, וההיכרות איתן הולכת ופוחתת. ביניהן מילים רבות מן המקורות, בעיקר מן הספרות הפוסט־מקראית. באוצר מטבעות הלשון ערכים רבים, בעיקר בעלי אופי ספרותי, שכמעט אינם מוּכרים לקהלים חדשים. בכך משקף המילון הישראלי הפעיל את ההיכרות המתמעטת של דורות חדשים עם המקורות כמו גם עם הספרות החדשה".

רוביק רוזנטל מיטיב לכתוב עבור הקהל הרחב, להנגיש נושא בלשני-מדעי באופן נהיר ומושך. חלק מן המידע שבספר היה מוכר לי, חלקו חדש ומאיר עיניים, ושניהם גם יחד מרתקים.

מומלץ בהחלט.

כתר

2026

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

מאריו הפרואני בן השמונה-עשרה הוקסם משני אנשים. האחת היא דודתו הבוליביאנית חוליה, גרושה כריזמטית המבוגרת ממנו בארבע-עשרה שנים. בתחילת ביקורה אצל משפחתה הענפה בפרו התיחסה חוליה אל מאריו כאל ילד, וניצלה אותו כמלווה לבתי קולנוע כדי לחמוק מארועים משפחתיים, אבל יחסיהם התפתחו לכדי רומן שאותו נאלצו, כמובן, להסתיר. השני הוא פדרו קאמאצ'ו, כותב תסכיתי רדיו בוליביאני, שנשכר על ידי מעסיקיו של מאריו לכתוב עבורם, וזכה להצלחה מסחררת. מאריו, ששואף להיות סופר, ובינתים מתפרנס כמשכתב חדשות שפורסמו ברשתות אחרות כדי לפרסמן ברשת שבה הוא עובד, רואה בפדרו את הכותב האידיאלי. "האיש הקרוב ביותר לאותו יוצר במשרה מלאה, הרדוף ביעודו ומתאווה אליו כאחד, שהכרתי, היה התסכיתן הבוליביאני. לכן הילך עלי קסם רב כל-כך".

פרקי הספר מציגים לסירוגין את סיפורם של מאריו וחוליה, שמתרחש במציאות, ואת התסכיתים שכותב פדרו, ושמתרחשים במוחו היצירתי של הכתבן. בעוד הרומן בין השניים הולך ומתמקד בשאיפה לזוגיות חוקית, היצירות של התסכיתן הולכות ומתבדרות. מוחו החד, שמוקדש כולו אך ורק לכתיבה, מאבד בהדרגה מיקוד. העלילות הנפרדות של התסכיתים מתערבבות זו בזו, והיצירות מתחילות לסבול מחוסר עקביות פנימי. אסונות ניחתים על הגיבורים כדי להתיר עלילות, והטעויות, שתחילה חשו בהן רק השחקנים, הופכות יותר ויותר גלויות למאזינים.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, וזכרתי ממנו את סיפור הרומן. בקריאה חוזרת נהניתי מאוד גם מן התסכיתים. כל אחד מן הפרקים המוקדשים להם הוא סיפור מוצלח בפני עצמו (עד שכאמור הם חדלים להיות מוצלחים), וכמו כל תסכית בהמשכים הם מסתיימים בנקודה קריטית בעלילה ובשורה של שאלות שנועדו להותיר את המאזינים סקרנים לקראת ההמשך. מן הקריאה הראשונה זכרתי גם שהרומן הוא בין הדודה לכתבן, משום שמאריו מתייחס לעצמו ככזה, אבל הפעם התרשמתי שהשאלה מיהו הכתבן יכולה להתפרש בשתי דרכים, והיא יכולה להצביע גם על שני מוקדי חייו של מאריו באותה תקופה – הדודה והתסכיתן.

הכתיבה של מריו ורגס יוסה ססגונית, מורכבת, שופעת הומור, ומאירה תופעות חברתיות. באופן החביב עליו הוא משלב דמויות שהופיעו בספרים אחרים שלו, כמו השוטר ליטומה שכיכב ביצירות נוספות. הספר שואב רבות מן הביוגרפיה האישית של הסופר, כולל נישואיו לגיסתו של דודו מצד אמו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. לואיס לנדאו, שתרגם את הספר יחד עם ביאטריס לנדאו, מתייחס לקשר בין הביוגרפיה לעלילה באחרית דבר.

מהנה ומומלץ.

La Tia Julia y el Escibidor – Mario Vergas Llosa

כתר

1984 (1977)

תרגום מספרדית: ביאטריס ולואיס לנדאו

כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק, יליד 1749, סבל כל חייו ממחלת נפש. יתכן שנולד חולה, יתכן שהיתה זו תוצאת החינוך הנוקשה והאכזרי שספג מגיל צעיר, ואשר נועד, כדברי הסופר, להותיר אותו "שבור, כנוע, אחרי שאיבד את כוח הרצון, או אז יוקנה לשליט כל הכוח, כדי שיוותר עליו לטובת מחנכיו". מצד אחד הוא נחשב בחיר אלוהים, שבכוחו לחרוץ גורלות לחיים או למוות ומילתו היא חוק. מצד שני הוא היה בסופו של דבר פיון במשחק פוליטי שהיה גדול מכפי יכולתו להתמודד. על פי העדויות הוא היה נבון ומתקדם בדעותיו, אבל קשייו הנפשיים האפילו על כישוריו, הפכו אותו חסר אונים, ושללו את יכולתו למשול.

אל הסדק הזה שבין השפיות לחוסר היכולת נדחק הרוזן הגרמני יוהאן פרידריך סטרואנסה. בשנת 1767, כשהמלך והמלכה שהו בגרמניה, נקרא סטרואנסה, שהיה רופא, לטפל במלך. הוא התחבב על כריסטיאן וגם על שריו ויועציו, ושנה אחר-כך מונה לרופאו האישי המלך. הקשר בין השניים שגשג בשנים הבאות. האם סטרואנסה אהב את כריסטיאן, כגרסת הספר הזה, או שראה בו אמצעי לקידום עצמו ורעיונותיו? הדעות חלוקות. אבל העובדה היא שהרופא הפך החל מדצמבר 1770 ועד ינואר 1772 לשליט בפועל של דנמרק. יתכן שהוקל למלך כששוחרר למעשה מחובותיו. הוא לא סילק את סטרואנסה גם כשזה ניהל רומן גלוי עם המלכה קרוליין מתילדה, והיה ככל הנראה אבי בתה.

כך או כך, המלך והרופא היו מאוחדים בתמיכתם ברעיונות ההשכלה, ואולי גם משום כך קיבל המלך בהכנעה את שלטונו של הרופא. סטרואנסה ניצל את שנותיו בשלטון כדי לשנות כליל את פניה של דנמרק ברוחם של משכילי התקופה. בתקופה קצרה הוא פרסם מאות רבות של צווים, ביניהם חופש עיתונות, חופש דת, העברת מסים למדינה במקום לארמון, ביטול שיטת האריסות, הפסקת הקצבות לתעשיות בלתי רווחיות שבבעלות האצולה, רפורמה במערכת הבריאות, החרמת מבני כנסיה והפיכתם לבתי יתומים, ביטול חוק נגד ניאוף, קיצוץ בקצבאות מיותרות לפקידי ממשל, הטלת איסור על עינויים, ועוד ועוד.

לכאורה המהפכה שהנהיג סטרואנסה היתה צריכה לשמח לבבות. בפועל הוא נתקל בהתנגדויות רבות. חלקן של ההתנגדויות נבעו ממניעים פוליטיים ומתככי חצר; חלקן מהאינטנסיביות של השינויים שהקשתה על קבלתם; חלקן מהארוגנטיות של סטרואנסה עצמו, שבשעטתו קדימה לא טרח ללמוד את השטח ופעל כמכבש מבלי להכיר את העם שאותו ביקש לשנות. אבל נדמה שמה שהכשיל את המהפכה היה בעיקר הרומן עם המלכה. הדנים התקשו לעכל את הפגיעה בקדושת בית המלוכה, וסברו שסטרואנסה הגרמני והמלכה, שהיתה אנגליה, מזיקים למלך ומשפילים אותו. מבקשי רעתו של סטרואנסה, או מבקשי טובת עצמם, נאחזו ברומן הזה כדי לסלק את המלכה ולהוציא את הרופא היועץ להורג באפריל 1772.

פר אולוב אנקוויסט מספר את הסיפור הטרגי של המשולש זה, כריסטיאן וקרוליין מתילדה, שני בני-עשרה שגדלו בתנאים מחמירים ונאלצו להנשא זה לזה, וסטרואנסה, ששילם בחייו על הנסיון ליישם את רעיונות ההשכלה ועל הרומן המסוכן שניהל. הסופר בחר להתייחס אל השלושה כאל דמויות מופת, שיכלו לעשות גדולות אילו ניתן להן החופש לכך, אך הקדימו את זמנן ונלכדו במערכת של תככים ושל שמרנות. עדויות אחרות סותרות את התפיסה האידילית הזו, אבל עומדת בעינה העובדה שהתיקונים שהנהיג סטרואנסה – על פי הספר הוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא עם המלכה – אשר בוטלו אחרי מותו, יושמו ברובם שנים לא רבות אחר כך.

מעבר לענין שבתוכנו ההיסטורי של הספר, מה שעושה אותו מוצלח במיוחד הוא סגנונו היחודי, כמעט פיוטי לעתים, של הסופר. אנקוויסט נצמד לעובדות, מוסיף פרטים שמפיחים בעלילה ובדמויות חיים, צובע אותן בפרשנות משלו, ומספר בסבלנות פרט אחר פרט את קורות "עידן סטרואנסה". התרגום המשובח של דנה כספי תורם אף הוא לחווית הקריאה.

על בסיס הספר נוצר הסרט "סיפור מלכותי", שהוא טוב לכשעצמו, אך הספר טוב ממנו.

מומלץ בהחלט

Livläkarnes Besök – Per Olov Enquist

כתר

2006 (1999)

תרגום משבדית: דנה כספי

מחבר בעל שם מוזמן להתארח בערב תרבות. זו אינה הפעם הראשונה, והוא כבר יודע שיישאל על המניעים לכתיבה, על מקורות ההשראה, על הקשר בין הספרות לחייו הפרטיים, על "כוונת המשורר" בספרו האחרון, וכיוצא באלה. "יש תשובות מתחכמות ויש תשובות מתחמקות. תשובות פשוטות וישרות אין". מכיוון שהקדים להגיע, הוא נכנס לבית-קפה ומנסה להתרכז בשאלות הצפויות ולנסח תשובות.

התשובות לא תימצאנה. במקומן ייבראו ללא הרף במוחו של המחבר סיפורים. ישנם אנשים שמשתעשעים לעתים בנסיונות לנחש משהו אודות אנשים הנקרים בדרכם. אצל המחבר מדובר ביותר משעשוע. למעשה, ללא הרף הוא "כותב" במחשבתו. יתרה מזו, הדמויות, שסביבן נרקמו הסיפורים, הופכות חלק ממרקם המציאות שלו, אם כי הוא מודע לאבחנה בין אמת ובדיה, הן וחייהן ודמויות משנה שכלל אינן מציגות עצמן מולו אבל הן מלאות חיים משלהן. במהלך השעות הספורות המתוארות בספר יקשור המחבר קשר עם רוחלה, האשה שהקריאה קטעים מספרו בארוע, וכשיספר לה על דודו האמיתי יתערבב זה במחשבתו, לבלי הפרד, בדמותו של אדם שגוסס באיכילוב ושקיים בעצם רק במחשבתו שלו. כשהוא מסתובב ברחוב ומנסה להתרענן, מועקת חייהן המדכדכים של שתי דמויות אחרות אינה מאפשרת לו זאת. לדמויות הכתובות, בין אם במוחו ובין אם בספרים, נוכחות עזה משלהן.

בערך במחצית הספר צצה לרגע דמות נוספת, רובד נוסף בכתיבה, דמותו של הסופר הכותב על המחבר. "הוא ואני שנינו בעצם שתי נפשות תאומות, ועל כן רק הוא יוכל להבין ואולי לעזור לי, כי אם גם הוא לא יבין, מי כן?", כותב הסופר, ויוצר שרשרת שמחברת בין נער, משורר בשאיפה, שאין מי שיבין אותו, למחבר שכתב על יסורי היצירה, ולסופר שברא את המחבר המבקש בכל זאת תשובות לשאלות על משמעות עבודתו. "למה לכתוב על כל אלה? הם ישנם וימשיכו להיות אם תכתוב עליהם ואם לא, אם תהיה כאן ואם לא תהיה […] למה לכתוב על מה שקיים גם בלעדיך? בשביל מה לצייר במלים את מה שאינו מלים? כמו כן, איזה תפקיד ממלאים, אם בכלל, סיפוריך? למי הם מביאים תועלת? […] בושה וחרפה ממלאות אותו על שהוא מביט בכולם מרחוק, מן הצד, כאילו כולם קיימים רק כדי שישתמש בהם בסיפוריו".

"חרוזי החיים והמוות" הוא מעין ביקור במוחו של סופר. עמוס עוז מספר סיפור שהוא מפותל ולינארי גם יחד, ועוסק בשאלות משמעותיות מבלי לוותר על חן הסיפוריות ועל ההומור.

הנה קישור לראיון מעניין עם עמוס עוז לרגל צאת הספר לאור.

מהנה ומומלץ בהחלט

כתר

2007

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

אלדו נטש את אשתו ונדה ואת שני ילדיהם הצעירים, סנדרו ואנה, כשהתאהב בלידיה. בשנים שבהן התרחק מהמשפחה כתבה לו ונדה מכתבים, כועסים ומתחננים, מרחיקים ומבקשים לקרב. מצד אחד הוא היה שלם עם החלטתו – אלה שנות השבעים, שנים של שחרור, אדם אינו יכול להשאר כבול לכללים, וכיוצא באלה צידוקים – ומצד שני היה מודע לכאב שגרם לאלה שננטשו. דווקא כשהצליח להתנתק לגמרי, בלי לחוש צורך לפצות או להסביר או לשמור על קשר כלשהו, החל מתייסר בחששות שלידיה תמאס בו. ארבע שנים אחרי שעזב, עשה את הדרך חזרה.

כמה עשורים אחרי אותה פרשה, אלדו וונדה שבים מחופשה ומוצאים שביתם נפרץ, וכל חפציהם מפוזרים ומושחתים. כשאלדו מתחיל לעשות סדר, הוא מוצא את המכתבים שכתבה לו ונדה, קורא אותם בפעם הראשונה קריאה של ממש, ומהרהר בשנים שחלפו. הוא מוצא את עצמו הצעיר בהערות שכתב ואת ונדה הצעירה בתמונות, ואינו בטוח שהוא מזהה את האנשים שהיו. לחרדתו הוא אינו מצליח לאתר תמונות של לידיה ששמר כל השנים. ונדה מצדה מוצאת בתוך החורבות סימנים שהיא מפרשת כעדות לכך שגם אם אלדו שב פיזית, מעולם לא שב נפשית.

האם ניתן לשקם נישואים שנפגעו קשה כל כך? התשובה, על פי הספר, שלילית, ואולי היא משקפת רק את העלילה הפרטית הזו, את שני האנשים האלה שמלכתחילה לא התאימו זה לזה, ונותרו בכל זאת יחד פחות או יותר כברירת מחדל, לא מתוך בחירה אמיתית, וללא מאמץ של ממש לרפא את הפצעים.

והילדים, שנקלעו לעין הסערה שלא בטובתם, משלמים מחיר. חלקו השלישי של הספר מפגיש אותנו איתם בשנות הארבעים לחייהם, אחרי שבשני החלקים הקודמים הופיעו רק כתוצר של הנישואים, וכצופים בעל כורחם במשברים של הוריהם. "מלבד הכוונות הטובות שלהם, סנדרו," אומרת אנה, "מלבד הנסיון שלהם לבנות מחדש את המשפחה, ההורים שלנו הרסו אותנו. הם התיישבו לנו בתוך הראש, בכל דבר שאנחנו אומרים או עושים אנחנו ממשיכים לציית להם". כל אחד מהם בחר באורח חיים שונה, אך שניהם כאחד נושאים את משא ילדותם המצולקת.

למרות כמה קטעים מעוררי מחשבה בחלק השני, שהוא הטוב מכולם בעיני, ולמרות ההפתעה בחלק השלישי, לא התחברתי לעלילה. אולי משום שבני המשפחה די דחו אותי – אלדו האנוכי, ונדה הצייקנית והתלותית, סנדרו חסר האופי, אנה המניפולטיבית. כולם יחד, כל אחד בדרכו, נכלאו בתפיסה קורבנית, ואף אחד מהם לא חשב להתנער ממנה. לא הצלחתי להבין למה הם כאלה, מה מניע אותם, והתירוצים שנתנו לעצמם לא שכנעו אותי.

Lacci – Domenico Starnone

כתר

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: יעל קריצ'וק