תגית: ביוגרפיה

כותרת משנה: חייו והיקום שלו

ספרים רבים נכתבו על אלברט איינשטיין או בהשראתו, ורבים נוספים עוד ייכתבו מן הסתם. הביוגרף וולטר איזקסון זכה לגישה אל מסמכים אישיים שנחשפו בשנים האחרונות, ובהסתמך עליהם ועל שורה ארוכה של מקורות נוספים, כתב את סיפורו של איינשטיין, המדען, האיש והאגדה.

הספר כולל, באופן בלתי נמנע, התיחסות אל עבודתו של איינשטיין. איזקסון עשה מאמץ ניכר לפשט את הפיזיקה לרמה שתהיה נהירה לקורא הסקרן והבלתי מקצועי. פשטות היא גם מילת מפתח בתפיסתו של איינשטיין. "אמונתו הבלתי מעורערת כי היקום אוהב פשטות ויופי, ונכונותו להתיר לאמונה זו להנחות אותו – גם אם משמעות הדבר היא קעקוע יסודותיה של הפיזיקה הניוטונית – הן שהובילו אותו, בצלילות מחשבה שאין כמוה, לתיאור החדש שהוא נתן למרחב ולזמן". בשם אותה פשטות חתר עד סוף ימיו, ללא תוצאות, אל תיאורית השדה המאוחד, והתנגד לאקראיות שבמכניקת הקוונטים: "אין ספק שמכניקת הקוונטים מרשימה, אבל קול פנימי אומר לי שהיא עדיין לא הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת המון, אבל היא לא באמת מקרבת אותנו אל סודותיו של הקדמון לכל הדברים. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות". יש אומרים כי בעשורים האחרונים לחייו איינשטיין הפך להיות "מי שהיה", ושבהתנגדותו למכניקת הקוונטים נטש את המרדנות שהדריכה אותו עד אז והתנהל כמו השמרנים שלהם התנגד בצעירותו. הוא היה מודע לכך, אבל לא ראה עצמו כשמרן אלא כמרדן המתנער מאופנות נפוצות. איזקסון מצביע על הדרכים הרבות שבהן איתגר את המדענים המובילים בתחום, מתוך חתירה עיקשת ומתמדת אל האמת. את מכניקת הקוונטים הגדיר תחילה כשגויה, ומיתן את הגדרתו ל"לא שלמה", מה שלא מנע ממנו להמליץ על הייזנברג ושרדינגר לנובל.

מתוך שפע פרקי החיים שבספר אתייחס לבודדים.

מה הופך אדם לאיינשטיין? איזקסון חוזר ומתייחס לכמה מאפיינים. הקלת ראש בסמכות, פריקת עול לנוכח כללי משמעת, וחוסר כבוד לידע שנרכש במסורת – "הכבוד העיוור לסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת", כדברי איינשטיין – וגם השתוממות יַלדית ואינטואיציה, שלגביה אמר כי "רעיון חדש מופיע בפתאומיות ובאופן אינטואיטיבי למדי, אבל אינטואיציה אינה אלא התוצאה של נסיון אינטלקטואלי קודם". מן העבודה מחוץ לאקדמיה כבוחן במכון לפטנטים נטל ספקנות עליזה ושיפוט עצמאי. לאלה יש להוסיף, כמובן, פתיחות מחשבתית, דבקות במטרה ובאמת, ויכולת להשליך מאחורי הגב תיאוריות בלתי מוצלחות. כך, לדוגמא, במכתב לעמית בפברואר 1917 כתב: "נטשתי לחלוטין את השקפותי שעליהן חלקת בצדק. אני סקרן לשמוע מה יהיה לך לומר על הרעיון המטורף במקצת שעליו אני חושב כעת".

מה הופך מדען, שבודדים מבינים את דבריו, לכוכב? איזקסון סבור שתדמיתו הציבורית המלבבת של איינשטיין היתה קרובה מאוד למי שהוא היה באמת. "איינשטיין הצליח להפוך את דמות הגאון המפוזר שלו למפורסמת […] הוא היה אדיב אך מרוחק, מבריק אך מבולבל. הוא ריחף לו לכאן ולשם, באווירה של הסח-דעת ורגישות מחויכת. הוא הפגין יושר קיצוני, היה לפעמים – אבל לא תמיד – תמים כמו שהוא נראה, דואג בלהט לאנושות כולה, ולפעמים גם לבני אדם מסוימים […] התפקיד ששיחק לא היה רחוק מהמציאות, אבל הוא נהנה לשחק אותו עד הסוף". הוא אהב את הבדידות, אבל גם את הציבוריות, והחום שהביע כלפי הבריות היה כנראה כובש. בעיני מחממת את הלב העובדה שאיש מדע, שהאנגלית שלו רצוצה, זכה בארצות-הברית, ולא רק בה, להערצת המונים בנוסח כוכבי פופ. אפרופו אי ההבנה של תורת היחסות, חיים וייצמן, שבילה במחיצתו במהלך הפלגה מאירופה לארצות-הברית ענה במענה לשאלה אם דברו עליה: "במהלך חציית האוקינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה בכל יום ויום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".

פרשת יחסיו של איינשטיין עם מילֶבה מאריץ', אשתו הראשונה ואם ילדיו, תחילתה בשתי נשמות תאומות שמצאו זו את זו. מאריץ' היתה אשה פורצת דרך, סטודנטית יחידה בכתה בה למד איינשטיין בתקופה בה המוסדות להשכלה גבוהה מנעו מנשים לבוא בשעריהן. למרות פער הגילים ביניהם – היא היתה מבוגרת ממנו – ולמרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו, הקשר ביניהם היה איתן, ושילב אהבה ואינטלקט. באחד המכתבים שכתב לה תיאר איינשטיין טיול טבע מלבב שהוא מתכנן לערוך איתה, הביע את געגועיו, וסיים במלים שאמורות לשמח את שניהם, "ואז נתחיל עם התיאוריה האלקטרומגנטית של האור של הלמהולץ". הפן האינטלקטואלי דעך במידה רבה כשמאריץ', שנכנסה להריון, נכשלה בפעם השניה בבחינות לקבלת תואר, וממכתב שכתבה לחברתה הטובה עולה "שהיא התמקמה בנוחות בעמדת האהובה התומכת, ולא השותפה המדעית". מחמת המוסכמות והבושה נאלצו להסתיר את ההריון ואת הילדה שנולדה להם (לא ידוע אם נפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה או נמסרה לאימוץ). עבור איינשטיין, שככל הנראה מעולם לא פגש את הילדה, היה זה משבר, אך השבר של מאריץ' היה, כמובן, גדול יותר לאין ערוך. כשנישאה מאוחר יותר לאיינשטיין ויתרה על שאיפותיה המקצועיות, והסתפקה בעזרה בבדיקת חישוביו. למרות שמפתה להסחף אחר הרעיון הרומנטי לפיו היתה שותפה לתורת היחסות, אין לכך כל זכר במכתבים הרבים ששלחו זה לזה או לחבריהם. יתרה מזו, במהלך הגירושים המרים והממושכים היא עצמה מעולם לא טענה בפני איש שהרימה תרומה משמעותית לעבודתו. מכל מקום, הפער בין האיש שהפך לכוכב מדעי והאשה שהפכה לעקרת בית הלך והתרחב, ו"דעיכת הנישואים התנהלה במדרון ספירלי. איינשטיין נעשה מרוחק רגשית, מאריץ' נעשתה יותר מדוכאת וקודרת, וכל פעולה העצימה את רעותה". עם אלזה, אשתו השניה, היחסים היו שונים. "אינני מוכשרת בשום כיוון פרט אולי לתפקיד רעיה ואם. התעניינותי במתמטיקה מוגבלת בעיקר לחשבונות משק בית", הצהירה, והיתה לאיינשטיין רעיה, אם, אחות ומטפלת.

סיפורו של איינשטיין הוא גם סיפורו של היהודי הנודד. בשלב מוקדם למדי ניבא שיום יבוא והגרמנים יתיחסו אליו לא כאל מדען גרמני אלא כאל יהודי שוויצרי (עוד בגיל העשרה ויתר על האזרחות הגרמנית בשל המנטליות המיליטריסטית הגרמנית). ואכן, התיאוריה שלו זכתה לכינוי "פיזיקה יהודית". היטלר ב-1921 התלונן, וכיוון גם אל איינשטיין, "את המדע, גאוותנו הגדולה ביותר, מלמדים כיום עברים". הנרי פורד שאל בבטאון שהוציא, "האם איינשטיין גנב את רעיונותיו?". ביתו נפרץ על ידי הנאצים, סירתו הוחרמה, וכשאלה נודעו לו כשהיה בדרכו להרצאות בארצות-הברית ידע שלא ישוב לגרמניה. הוא התגייס לטובת הענין הציוני, למרות ההתנגדות הנחרצת שלו ללאומיות, ובשלב מאוחר יותר בחייו אמר לאבא אבן כי "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה לקשר האנושי החזק ביותר שלי". איינשטיין נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ובהזדמנויות רבות השלים עם ההתיחסות אליו כאל סלבריטי שנועד לבדר –  "בעלי ההון כאן נאחזים בכל דבר שעשוי לספק להם תחמושת במאבקם כנגד השעמום", אמר – כדי לגייס תמיכה ביהודי אירופה.

איינשטיין לא היה אדם מושלם – די אם נזכיר את יחסיו הסבוכים עם בניו בילדותם ובנערותם – אבל הוא צבר זכויות רבות כדובר חסר מורא בשם השוויון והצדק החברתי. לא רק דובר, אלא גם פועל בשם עקרונותיו. הוא הצטרף לשלל תנועות לצדק חברתי וגזעי, מה שהחשיד אותו בעיני ה-FBI, תמך בסתר בהמוני אנשים פרטיים שנזקקו לערבויות כספיות כדי להגר, הציע חדר בביתו לזמרת השחורה מריאן אנדרסון, כשבית מלון סירב לתת לה חדר, ועוד כיוצא באלה.

אעצור כאן, למרות שמפתה לכתוב עוד ועוד על השפע שמספק איזקסון. אזכיר רק שהפרק האחרון מוקדש לפרשה הביזרית של גנבת מוחו של איינשטיין. איזקסון מזכיר שם, בין השאר, את מייקל פטרניטי, שהתלווה במשך מספר ימים אל ד"ר תומס הרווי, הפתולוג שגנב את המוח ונסע אחרי שנים להביא את מה שנשאר ממנו אל נכדתו של המדען, וכתב על חוויותיו את הספר "בדרך עם מר אלברט".

מספריו של וולטר איזקסון קראתי עד כה רק את הביוגרפיה שכתב על אילון מאסק, והסתייגתי מעט מן הפן הרכילותי והיומרנות הפסיכולוגית. הביוגרפיה של איינשטיין, לעומתה, מרשימה באיזון שבין מדע לחיים אישיים, ובין הערצה לביקורת.

ספר מרתק על אישיות מרתקת.

Einstein – Walter Isaacson

ידיעות ספרים

2011 (2007)

תרגום מאנגלית: דוד מדר

כחמישים סיפורים ביוגרפיים נכללים ב"אנשים בדרכי". בספר סיפורים קודם, "בית הדין של אבא", תיאר בשביס-זינגר את קורותיו ואת קורות משפחתו, כמו גם פרקים מקורותיהם של האנשים שבאו לבקש עצה והלכה מפיו של אביו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לחייו, בעיקר מתקופת מגוריהם בורשה. "אנשים בדרכי" מספר בחלקו הראשון על אותה התקופה. חלקו השני, הקצר יחסית, מתרחש בבילוגריי, שאליה עברו בשל המצוקה הקשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחלקו השלישי המספר, שהוא כבר בן שבע-עשרה, שב לורשה, ועושה צעדים משמעותיים אל עתידו הספרותי.

הסיפורים, מטבע הדברים, "נגועים" בתובנה של המספר המבוגר, אבל בשביס-זינגר במודע מבקש לשמור ככל האפשר על נקודת המבט המקורית, ולתאר את הארועים כפי שחווה אותם הילד והנער. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר "ילד אדום-פאות, שמתערב בעסקי זרים, יודע סודות מוזרים וחושב מחשבות פראיות", ילד סקרן שמקשיב מאחורי דלתות סגורות לסודותיהם של המבקרים הרבים בבית, ואת שאינו שומע הוא משלים מדמיונו. "כבר רתחה בי מרדנות העולם העכשווי והתשוקה ההרפתקנית למהפכות, לחידושים פראיים, לשינויים מופלאים", הוא מעיד על עצמו, ואת תשוקותיו אלה הוא מזין בספרי מתח שהוא קונה כשמזדמנת לו פרוטה. סיפוריהם של הבאים להתייעץ עם אביו האידיאליסט, וגם עם אמו המעשית, יוצרים יחדיו פסיפס של החיים היהודיים בורשה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ונקודת המבט הילדית מְשווה גם למצוקה האובייקטיבית וגם לחיבוטים הסובייקטיבים חן והומור.

פרקי בילוגריי מתארים נער צעיר שמנסה לבור את דרכו בחיים. "מה יהיה בסופי? מה אצמח? אינני יכול להגיע להשכלה שיטתית, אינני לומד מקצוע. ב'יידישקייט' אינני מאמין יותר. מ'גויישקייט' אני רחוק כרחוק שמים מארץ. ואיפה מקומי? מה אהיה?" הוא מתנסה בכתיבה בעברית, אך חש מוזר לכתוב כשהוא נעזר במילון. נסיונות הכתיבה שלו ביידיש מהוססים. הוא נמשך לעתים אל החברותא בבית המדרש, אבל בטוח שמקומו אינו שם. אביו איבד עם המעבר לבילוגריי את מעמדו – "הוא לא היה רב כאן ואפילו לא מורה-הוראה. היה חתנו של הרב הזקן בלבד" – אך בנו לא איבד את העירנות לסביבה, את הסקרנות, ואת הדמיון המשלים את סיפוריהן של הבריות. "יותר מאשר חיות רבות ארבו סביב בילגוריי ובעיר גופא – שדים, לצים, שדונים, אנשי-זאב, ליליות ושאר מיני רוחות רעות", ואלה יאכלסו את כתיבתו העתידית.

פרקי ורשה נפתחים בבריחה. גונבה לאוזניו של הנער שמועה על סמינר ורשאי רבינרי, תחכמוני שמו, שיעניק הן השכלה יהודית והן השכלה כללית, ויכשיר את בוגריו להיות או רבנים או סטודנטים באוניברסיטה. עבור מי שפוסח על שתי הסעיפים נדמה שמדובר בפתרון מושלם. אמנם מדובר בסמינר שעדיין לא נפתח, אבל גיבורנו האימפולסיבי יוצא לדרך מבלי להודיע לאיש וללא אמצעים להגיע ליעדו. הנסיעה ההרפתקנית הזו, שסופה התקבלות לסמינר אך גם חזרה בלית ברירה לבילוגריי, מתוארת בחיות רבה בכמה מן הסיפורים. בין השאר הוא מתאר את האנטישמיות הבוטה והמתעללת שחוו יהודים שנסעו כמוהו ברכבת. "אלה המתפעלים מן הגלות היהודית, היו צריכים לחוות נסיעה שכזאת". הנסיעה הזו אמנם הסתיימה בחצי תבוסה, אבל היא פתחה לו את הפתח אל ורשה, ובאמצעות אחיו ישראל-יהושע, שחזר לורשה אחרי מספר שנים בקייב, ניתנה לו דריסת רגל בעולמם של הסופרים.

לצד ההתפעלות מדמותו של נער סקרן, עירני, פילוסופי, ומתחבט רבות בשאלות של משמעות, יש בכמה מן מהסיפורים פן שוביניסטי בלתי נעים. ההוצאה, שחשה בכך, צירפה בתחילתו של הספר ציטוט מספרו האוטוביוגרפי של בשביס-זינגר, "איש צעיר מבקש אהבה", שנועד אולי לרכך את השוביניזם: "ויינינגר, שופנהאואר, ניצ'ה ונסיוני שלי הפכו אותי לשונא נשים. חשקתי בנשים אך בו בזמן ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית בהן (מדובר בנשים מודרניות ולא נשות הנוסח הישן) דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחרי הרפתקאות".

למעט החריקה הזו, נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את מכלול יצירתו של בשביס-זינגר, שהוא סופר חד-עין ובעל כשרון ניכר להחיות בסיפורים תוססים מציאות שהיתה ואיננה. הוא משלב לבלי הפרד הרהורים פילוסופיים עם קונדסות ילדותית, התחבטויות גורליות עם הומור, והתוצאה מלבבת.

מיין טאטנס בית-דין שטוב (המשכים זאמלונג) – יצחק באשעוויס זינגער

ספרית פועלים

1999 (1996)

תרגום מיידיש: אריה אהרוני

האיור על הכריכה: יוסל ברגנר

אודה ואתוודה כי איני בקיאה (בלשון המעטה) ביצירתו הקולנועית של פדרו אלמודובר. נדמה לי שצפיתי רק באחד מסרטיו, ולא נותר לי זכרון ממנו. לעומת זאת, את יצירתו הספרותית, הבאה לידי ביטוי בשנים-עשר הסיפורים שבספר, נהניתי לקרוא, ואני מאמינה שכמה מהם יישארו בזכרוני.

הסיפורים, שחלקם ביוגרפיים, נכתבו בתקופות שונות בחייו של אלמודובר, החל בגיל העשרה ועד ההווה. ארבעה מהם הם מעין הרהורי יומן, המתייחסים להווה בו נכתבו. בין האחרים נמצא סיפור היסטורי על חייה של המלכה הספרדיה חואנה, מעשיה גותית על ערפד המצטרף למנזר, הספד ומחווה לזמרת המקסיקנית צ'אבלה ורגס, כתב אישום חריף נגד ניצול נערים במוסדות דתיים, מחשבות על מלאכת הכתיבה, ועוד. פה ושם חשבתי שאם היה לי רקע מתאים וידע מתאים, אולי הייתי מבינה את הניאונסים שבסיפורים טוב יותר (כמו בזה שעוסק בחואנה), אבל סיפקתי לעצמי השלמות מן הרשת, ונהניתי גם מכך.

אזכיר את הסיפורים שחיבבתי במיוחד. "חייו ומותו של מיגל", סיפור מבריק בעיני, מספר על חייו של אדם החל מרגע לידתו בגיל עשרים וחמש ועד מותו כשהוא שב אל הרחם, נספג, וחדל להתקיים בכל מובן, כולל במחשבותיהם של אחרים. "גאולה" מפגיש את ישו התמים, שאורחות בני האדם זרים לו, עם בר-אבא הנוכל, שגואל אותו מתמימותו, ובו זמנית נגאל אף הוא חלקית מנוכלותו. "אבי מעולם לא סיפר לי עליכם. אני חושב שגם הוא לא מכיר אתכם היטב", אומר מי שמציג עצמו כבן האלוהים. "חואנה, המשוגעת היפה" הוא סיפורה של המלכה הספרדיה, שככל הנראה סבלה ממחלות נפש, ונדחקה ממקומה על ידי אביה ועל ידי בנה. אלמודובר משדך את קורותיה אל וריאציה על היפיפיה הנרדמת. "החלום האחרון" נכתב, לדבריו, כדי שלא ישכח כיצד חש בימים שלאחר מות אמו, עליה הוא מספר שהיא שלימדה אותו את החשיבות של הוספת בדיון למציאות. "הביקור", הסיפור הנוקב מכולם, מטיח בפני מנהל מנזר לנערים את חטא ניצולו של נער שהופקד בידיו, ואת הפקרתו בידי מורים מושחתים. "מה שהאב ספרינו עשה הוא מובן ואנושי", הוא מנסה לשכנע את הנער אחרי שמורה הכריח אותו לבצע בו מעשה מיני. "הדיברות מיועדים לאנשים שמתכוונים לחטוא […] אם אין במעשיך כוונה לפגוע באל, אין חטא", הוא עונה לתמיהתו של הנער על הסתירה בין הנחיות האל למעשי מאמיניו.

לספר צירף הסופר הקדמה, ובה התיחסות אל הרקע לסיפורים והצגת המקומות שעיצבו אותו כאדם וכיוצר.

הכריכה מציגה דיוקן מקורי של אלמודובר מאת סטודיו חוויאר חאן. התרגום הנאה הוא של מיכל שליו.

מקורי ומומלץ.

El Ultimo Sueno – Pedro Almodovar

אחוזת בית

2024 (2023)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

חיים סבתו מספר ב"בשפריר חביון" פרקים מחייו לצד פרקים מחיי חבריו ומכריו. הוא פותח בחייו כילד בבית-מזמיל בירושלים, אליה הגיע בהיותו כבן חמש עם משפחתו שעלתה ממצרים (הפרק הראשון זמין באתר עברית); עובר לחוויות שנחרטו בו כלוחם במלחמת יום הכיפורים, שעליהן הרחיב ב"תיאום כוונות"; חוזר לימיו הראשונים כתלמיד ישיבה; מפליג אל סיפור הבריחה מסמר השיער של אחד מתלמידיו מחלבּ שבסוריה, ואל סיפור בריחתה של קרובת משפחה ממצרים בעודה ילדה; משוטט בצפת; מבקר בכפר גלעדי ומתוודע לסיפורו של יעקב אורלנד ולפוגרומים שארעו בטיטייב בה גדל; מתרפק על אוירת העשורים המוקדמים של המדינה, ומתאבל על חבריו שנפלו. כמה חוטים דקים מקשרים בין פרקי הספר, ביניהם דמותה של קריסטינה, האחות הנוצריה שהגיעה מגרמניה, ועברה אפוף סוד; הכמיהה לארץ-ישראל והדרכים-לא-דרכים שבהן פילסו רבים את דרכם אליה (ולכן כל-כך הולמת הכריכה של מהדורת 2014, תמונת עולים על סיפון האניה גלילה); וגם הפיוט "אל מסתתר", ששם הספר נלקח ממנו, פיוט קבלי שנכתב ככל הנראה על ידי אחד ממקובלי צפת, מצא את דרכו אל קהילות ישראל במזרח ובמערב, ונכח בדרך זו או אחרת בארועים המתוארים בספר.

הכתיבה של סבתו נינוחה, והרגש בה מרוסן אך ניכר. כך, לדוגמא, הוא מספר במשפט יחיד את שהותירה בו המלחמה: "שבתי לישיבה, שוקד על תלמודי בימים, ונוראות המלחמה עולים בי בלילות". אין לקוניות בכתיבה, אלא זיקוק של העיקר, לכידה של רגש במלים מדויקות המכיל יותר מכפי היקפן. תיאוריו מפורטים, סבלניים, גולשים לצדדים – לפעמים מילה בתיאור תקופה אחת מוליכה לתיאור תקופה אחרת ודמויות אחרות – והתבוננותו בזולת היא סובלנית, חומלת ומאמצת. "אין לך דבר שאין לו שעה", הוא כותב כשהוא מתאר כיצד מדרש שקרא בספר שרכש באקראי צף ועלה בדברים שנשא עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. נדמה שאמירה זו נוכחת גם בכתיבתו, כשפרטים לכאורה בלתי קשורים צצים בפרקים שונים ומקשרים ביניהם.

חיים סבתו הוא רב, אדם ספוג אמונה שהיא בלתי נפרדת מאורח חיים ומאישיותו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא מתייחס לפן הזה, מתאר את היופי ואת הכוח שהוא שואב מאמונתו, ונמנע לחלוטין מהטפה ומנסיונות שכנוע. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים, גם אם לפעמים קשה להסכים איתם (כמו בהסבר שהשואה נחזתה יחד עם הסתר פנים שהתלווה אליה, שאף הוא הוסתר).

אסיים בפסקאות מן הפרק האחרון, המזכירות כמה מן הארועים שבספר:

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותונות פתוחות. רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל עם הרוש וסמאג'ה וקסלסי המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיאון, ילדים מחלבּ בורחים ברכבת לטורקיה, וזקנים חלבּים מפייטי בקשות של ליל שבת בבית הכנסת עדס בירושלים בשפריר חביון. לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית.

וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה.

לא שלם היה המחול. חסר. חסר הרבה. איפה שריאל, ושעיה וציון וחקקיאן ובנו של השרברב? איפה כולם?

זכרתי מה שאמר לנו דוד ז'ק במעברה במועדון תקוותנו על ארץ ישראל שנקנית ביסורים, וזכרתי את האנחה ששברה את לב הזקן בצפת".

נכנס אל הלב, מעניין ומומלץ.

ידיעות ספרים

2014

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה.

הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.

שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו".

סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".

אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה.

אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה.

הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".

כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.

מומלץ עד מאוד.

על הכריכה – ציורו של גוסטב מורו, "אדיפוס והספינקס".

דביר

2023

כשיוסל בירשטיין בן השבע-עשרה יצא ב-1937 למסע הארוך מפולין לאוסטרליה, הוא פגש בדרכו את יוסל ברגנר בן גילו. דרכיהם של השניים לא נפרדו גם בהמשך חייהם. הם שירתו יחדיו בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, וכשברגנר עלה לארץ אחרי נדודים בעולם, התחנה הראשונה שלו ושל אשתו אודרי היתה אצל משפחתו של בירשטיין בקיבוץ גבת. "יוסל הוא טיפוס שגם באמצע המדבר ימצא בשבילך כוס תה", מעיד ברגנר על חברו. ב"סיפורים מאזור השלווה" בירשטיין מספר אנקדוטות משותפות, ונראה לי טבעי לעבור מספרו של האחד אל ספרו של השני.

ברגנר, שהיה צייר ולא סופר, סיפר על חייו לרות בונדי, והיא שהעלתה את הדברים על הכתב. ברגנר, כמו אביו מלך ראוויטש, הוא מספר מעשיות, וככזה הוא מדלג בין זמנים, נע עם אסוציאציות. בונדי, שמעידה על עצמה שהיא נאמנה לסדר ולדיוק, הכניסה מידה של ארגון וכרונולוגיה למעשיות. ברגנר מספר באנגלית – שהיא שפת השיחה ביניהם מכיוון שהיא אינה דוברת יידיש והוא מתקשה בעברית – בונדי כותבת עברית, והתוצאה היא שרשרת סיפורים ביוגרפיים שניחוח יידישאי-עברי-ישראלי-גלובלי דבק בהם.

הסיפורים הנפרדים מתחברים למסכת חיים אינטנסיבית. ברגנר מספר על חייו ועל חיי משפחתו בפולין, ועל החיים בצל הידיעה שהשלווה היחסית שחוו היתה זמנית. "בתוך תוכי היתה תמיד הרגשה עמומה של כליון. אי-שם תמיד כרסם פחד מפני הבאות: הספינה הקטנה הזאת לא תגיע לשום מקום". הוא מספר על אביו המשורר והסופר מלך ראוויטש, שנעדר רוב הזמן מהבית בשל מסעות ושליחויות, ועל דודו הסופר הרץ ברגנר. בהמשך הוא מתאר את הנסיעה הארוכה לאוסטרליה, את החיים ביבשת שהפכה לביתו ושבה הוכר בשנים שאחר-כך כצייר חשוב. יחד עם אשתו הציירת נדד בעולם, עד שקבע את ביתו בצפת ואחר-כך למשך עשרות שנים בתל-אביב. סיפוריו, גם כשהם מתארים מכאובים ועלבונות, מבעבעים הומור, רוח טובה ואופטימיות. הסיפורים שופעים דמויות, חלקן מעמודי התווך של עולם התרבות הישראלי והעולמי, חלקן מן האנשים שסביבו ברחוב ביל"ו בתל אביב, כמו הדוור, הסנדלר ובעל המכולת השכונתית. עם כולם הוא יוצר קשר אינטימי בלתי אמצעי וארוך שנים.

העיירה שבה גדל, כך הוא מעיד, נותרה אתו תמיד. אולי משום כך, למרות שכשהגיע לארץ כבר היה צייר בעל שם, לא התקבל לאגודת הציירים הישראלים בטענה שהוא גלותי. למרבה האירוניה, כפי שהוא נהנה לספר, כשקיבל את פרס ישראל ציינו לזכותו כי הוא בראש וראשונה אמן יהודי ולא רק ישראלי.

"עיקר שכחתי" הוא ספר מהנה, ובשל מקומו המרכזי של המספר בתרבות הישראלית הוא גם מעניין תקופתית והיסטורית. פה ושם רות בונדי משמיעה אף היא קול, תוהה על נקודה מסוימת, מוסיפה חוויה משלה, והדיאלוגים הקצרים הללו מעשירים את הקריאה.

מומלץ.

ספרית מעריב

1996

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

אילון מאסק עומד היום בראש שש חברות בעלות השפעה עצומה על האנושות. טסלה מובילה את השוק ביצור מכוניות חשמליות (באפריל 2022 היה שווי השוק שלה גדול יותר מזה של תשע חברות הרכב שתחתיה ברשימה גם יחד). ספייס-אקס היא חברת התעבורה החללית הפעילה ביותר (ברבעון הראשון של 2022 המסה ששיגרה למסלול הקפה היתה כפולה מזו ששיגרו כל החברות והמדינות יחד), פאלקון 9 שלה הוא הטיל המסלולי היחיד שנחת וטס מחדש, ופניה למאדים כחלק מחזונו של מאסק. ספייס-אקס כוללת גם את סטארלינק, חברת שירותי אינטרנט לווייני ששיגרה כבר כארבעת-אלפים וחמש-מאות לוויינים, והתפרסמה במיוחד כשסייעה בהתנדבות לאוקראינה מול המתקפה הרוסית. הרשת החברתית טוויטר אמורה לאפשר שיח פתוח של מליוני משתמשיה. חברת החפירה בורינג קומפני נוסדה כדי לפתור את עומס התחבורה. נוירלינק ואקס.אי-איי נועדו לקדם בינה מלאכותית מרוסנת.

אבל נדמה שמאסק מוכר בציבור פחות בזכות חזונו והפעילות הבלתי נלאית שלו להגשמתו, ויותר בשל אישיותו האקסצנטרית, התמהונית לעתים. גם מיקומו בצמרת רשימת עשירי העולם מציב אותו בכותרות, ובתקופה האחרונה משכה את תשומת הלב השתלטותו על טוויטר.

וולטר איזקסון, מי שכתב את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שמאסק המליץ עליה, קיבל את הסכמתו של האחרון לכתוב את הביוגרפיה שלו. איזקסון מעיד כי במשך שנתיים היה צמוד אל מאסק, השתתף בפגישות שקיים, ניהל אתו שיחות בכתב ובעל-פה, וקיבל גישה חופשית לראיין עובדים, חברים – וגם יריבים – ובני משפחה. מאסק לא קרא את הספר לפני שראה אור, ולא צנזר דבר.

איזקסון מתאר בספר את האבולוציה של עסקיו של מאסק וגם את אישיותו ואת התנהלותו הבעייתית לעתים. למעשה, אין שום אפשרות להפריד בין שני היבטיו של הספר. לולא דבקותו האובססיבית בחזון האנושות הרב-כוכבית, בשחרור מדלק מזהם, בהגנה מאיומי הבינה המלאכותית, לא היתה קמה אף אחת מהחברות, לפחות לא בהיקף הפעילות שאליהן הגיעו בלוח הזמנים הצפוף. לולא היה נטול סנטימנטים (מאסק מייחס לעצמו אספרגר), ולולא היה נתקף בולמוסי פעילות מטורפים (איזקסון מייחס לו אולי דו-קוטביות), לא היה מצליח לסחוף את עובדיו לביצועים שדרש. לולא היותו לא רק איש חזון אלא גם מהנדס מוכשר ובעל מעוף, ומנהל הבקיא בפרטי הפרטים של עסקיו עד לרמת הבורג, לא היו החברות מפתחות מוצרים מתקדמים כל-כך בזמן קצר כל-כך.

בעיני, העיסוק באיש ולא במעשים אמנם מספק את יצר המציצנות, ויוצר סיפור אנושי (להבדיל מן הסיפור העסקי שלדעתי הוא מרתק, אבל אולי יהיה מי שישתעמם ממנו), אבל אני עדיין אוחזת באותה דעה שהבעתי אחרי קריאת "משחקי כוח" שהתמקד בטסלה: "מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו". אז נכון שמדובר בביוגרפיה, ואי אפשר להמנע מן הדיון בגופו של אדם, אבל השאלה שנשאלת על הכריכה – האם השדים שמניעים את מאסק הם מה שנדרש כדי להניע חדשנות וקדמה, ולהיות היזם המצליח והעשיר ביותר בעולם? – נראית לי פחות מעניינת מן החדשנות והקדמה עצמן. יתרה מזו, הקביעה ש"שדים" מניעים אותו – השד הראשי הוא אביו שהפך את ילדותם של ילדיו לבלתי נסבלת – היא גלישה לפסיכולוגיה בלתי מקצועית. אגב, אין לשאלה זו תשובה. יש מי שיוצא מצולק ובלתי מתפקד אחרי שגדל עם אב כזה וסבל גם מבריונות בבית הספר, ויש אילון מאסק, וישנן גם כל אפשרויות הביניים.

למרות ההעדפות שלי, ולמרות שאת קורות עסקי מאסק אפשר למצוא בהרחבה ברשת, הספר ראוי לקריאה. הוא מגולל את הסיפור באופן כרונולוגי ונהיר, כך שגם ההיבטים הטכניים והעסקיים נקראים כפרוזה מעניינת. מנהלים ימצאו כאן עקרונות תפעוליים במה שמכונה "האלגוריתם" – לפי הסדר הזה: הטילו ספק בכל דרישה; בטלו כל חלק או תהליך שביכולתכם לבטל; פשטו ושפרו; האיצו את התהליך; הטמיעו אוטומציה – ובגישת ה"היכשל במהירות" – קח סיכונים. למד באמצעות פיצוץ דברים. הכנס שינויים. חזור שנית. וכן, חובבי רכילות מאחורי הקלעים ימצאו כאן את נשותיו של מאסק ואת אחד-עשר ילדיו, את תחביביו (בעיקר עבודה) ואת מוזרויותיו. ויותר מכל, איזקסון מתאר, למרות הזיגזגים בהתנהגות, נחישות עקבית וחזון ברור מעוררי השראה.

אפשר לצטט מחמאות שמרעיפים עליו אוהדיו, אבל אולי אפשר לסכם את הסיפור דווקא במה שאמרו יריביו.

מקס לבצ'ין, מי שהיה ממקימי פייפאל, ואחד מאלה שדחקו את מאסק החוצה מן החברה: "אילון יגיד דברים משוגעים, אבל מדי פעם הוא מפתיע אותך כשהוא יודע הרבה יותר ממך בתחום ההתמחות שלך. אני חושב שחלק עצום מהדרך שבה הוא מניע אנשים נובע מתצוגות החריפוּת האלה, שאנשים פשוט לא מצפים להן, כי הם טועים לחשוב שהוא מבלבל את המוח או מטופש".

סם אלטמן, מי שהקים עם מאסק את אופֶּן אי-איי, והואשם על ידי האחרון בהפיכת הבינה המלאכותית לעסק ובהפקרת הבטיחות בשימוש בה: "הוא מניאק, יש לו סגנון שלא הייתי מאמץ. אבל אני חושב שבאמת אכפת לו, והוא מרגיש מאוד לחוץ לגבי העתיד".

ביל גייטס, שספג את הלגלוג הצורב ואת חמת הזעם של מאסק בשל החזקותיו במניות טסלה: "אתם יכולים להרגיש איך שתרצו לגבי ההתנהגות של אילון, אבל אין אדם אחד בזמננו שעשה יותר ממנו כדי לדחוף את הגבולות של המדע והחדשנות".

הספר ראה אור במקור ממש לאחרונה (ספטמבר 2023), והוא מעודכן עד ארועי אותם ימים. בעולם של שינויים טוב עשתה ההוצאה שמיהרה להביא אותו אל הקורא הישראלי בתרגומו הבהיר של תום קלנר.

לקינוח, קצת מהפן הקומי של אילון מאסק. כאן הוא נושא את מונולוג הפתיחה ב-SNL, שממנו נלקח הציטוט שבפתח הספר: "לכל מי שנפגע ממני, אני רק רוצה לומר: המצאתי מחדש את המכוניות החשמליות, ואני שולח אנשים למאדים בספינת חלל. מה חשבתם? שאני אהיה גם בחור רגוע ונורמלי?"

Elon Musk – Walter Isaacson

כנרת זמורה דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: תום קלנר

"ההתחלות שלנו מעצבות אותנו ומן ההכרח שנתייצב מולן"

רולנד, גבר צעיר לקראת סוף העשור השלישי לחייו, נשוי ואב לתינוק, ננטש על ידי אשתו אליסה. "אל תנסה למצוא אותי. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי", היא כותבת בפתק שהשאירה על הכר במיטתם. בתוך הבית נותרים לבדם אב ובן. בחוץ הולכות ומצטברות אזהרות על התקרבותו של ענן רדיואקטיבי, תוצר של אסון צ'רנוביל.

רולנד מציית, נסחף עם האירועים. הוא אוטם את ביתו, שלא לצורך, בפני הענן, ואינו יוצא לחפש את אשתו. מגלויות מעטות שכתבה לו למד כי חשה מחנק, והבינה שלא תוכל לשלב בין אימהות ובין חלומה להיות סופרת. "ידעתי שהאימ' תטביע אותי", כתבה. שנים רבות אחר-כך ינסח רולנד במחשבותיו את הפסיביות שלו: "כמה קל היה להסחף לאורכם של חיים שלא בחר בהם, ברצף של תגובות למאורעות. הוא מעולם לא קיבל החלטה חשובה […] ואילו אליסה – הוא ראה את היופי שבזה". אם יש בו מרירות על הבחירה שלה שבאה על חשבון האפשרות שלו לפתח את חלומותיו, היא נמוגה מול הישגיה הספרותיים. "איש לא היה יכול להביא לעולם ספר עם שאיפות כאלה וביצוע כזה בבית ההוא. אלא אם כן היא היתה לבדה שם", הוא יודע. ובכל זאת, נותר תמיד הפצע הפתוח של התינוק לורנס שננטש. "מצדי היא יכולה להיות שייקספיר מספר שתים. היא צריכה לכתוב לבן שלה", אומרת בצדק ידידת המשפחה.

למה התכוון רולנד כשהרהר בחיים שלא בחר בהם? כמו מקיואן יוצרו, רולנד היה בנו של איש צבא שהוצב מעבר לים, והעביר את משפחתו אתו. בגיל אחת-עשרה נשלח רולנד הילד ללמוד בפנימיה, שם (ככל הנראה בשונה ממקיואן, כפי שהוא מספר בדברי התודות) חווה הטרדה מינית מצד המורה לפסנתר. שלוש שנים אחר-כך, כשהילד היה בן ארבע-עשרה, הפכה ההטרדה ל"רומן". נקודת המפנה האמיתית בחייו התרחשה ברגע בו עלה על אופניו מתוך החלטה לנסוע אליה ולממש את הפנטזיות שהחלו להנץ בו בהשפעת אותה הטרדה ישנה. בשנות השבעים לחייו, כשהוא מבודד בביתו בשל הקורונה, ויש סיפק בידו לשבת ולהרהר, הוא רואה בבהירות כיצד כל דבר בחייו נבע מאותה פרשה, שהתמשכה בלא מפריע במשך שנתיים. כל החלטה שקיבל, כל החלטה שלא הצליח לקבל והעדיף היסחפות על פניה, כל קשר זוגי שלא האריך ימים, כל חלום שהתפוגג, כולם קשורים בשרשרת סיבתית אל אותה נקודת מפנה. הוא יודע שבסיכומו של דבר חי חיים טובים יחסית, ואין בו כעס, ויחד עם זאת "זה טבעו של הנזק. כמעט בן שבעים ושתים וטרם נרפא. ההתנסות נשארה עמו ואין בכוחו לוותר עליה". האם היה רוצה שהדברים יתרחשו אחרת? אין לו תשובה מוחלטת. הויתור על הניצול הוא גם ויתור על השמחה שחש. ורולנד, כמו רולנד, אינו אוחז בקצה כלשהו. הוא נסחף.

מקיואן מלווה את גיבורו מילדות לזיקנה. במיומנות רבה הוא שומר על עקביותה של האישיות בשינויים שמביאות איתן השנים. רולנד הילד ורולנד הזקן הם שני אנשים שונים – רולנד עצמו מתקשה למצוא את האדם שהיה בתמונות מן העשור השלישי לחייו – ועדיין אותו האיש עצמו. בדומה להשפעה המשולבת של נטישת אשתו ושל אסון צ'רנוביל בפתח העלילה, חייו כולם מושפעים הן מן האישי והן מן הגלובלי. הוא מבריח תקליטים אסורים מן המערב לידידים במזרח ברלין, וכשהוא נוסע לחוות מאוחר יותר את נפילת החומה שוב מצטלבים החוץ והפנים כשהוא פוגש באופן אקראי את אליסה. העבר הקרוב משפיע על חייו בשל הקשר בין הוריה של אליסה לאנשי "הוורד הלבן". משבר קובה משחק תפקיד בחוויותיו, כמו גם נפילת הקומוניזם והתהפוכות הפוליטיות בתוך בריטניה. לפרנסתו הוא עובד כפסנתרן במלון, זכר קלוש לעברו כפסנתרן מבטיח, וכחורז חרוזי ברכה וכותב מאמרים מזדמנים, זכר לחלומו להיות משורר.

למרות צלקת העבר, ולמרות התפוגגות החלומות, מקיואן אינו מתאר אדם שחייו הוחמצו, משום שרולנד משלים, ולא מתוך תבוסתנות, עם המקומות שאליהם התגלגלו חייו, ואינו מרחם על עצמו. אם יש לו הזדמנויות לעימותים, הוא אינו מסתער עליהן. רולנד אינו איש של סערות.

מקיואן אורג אל תוך הסיפור הכרונולוגי סיפורים משתלבים, שיחד מגדירים את רולנד. אולי הבולט שבהם הוא סיפורם של הוריו, האב הקשוח, שתלטני וכוחני, אטום לחברויות, מסור לסדר צבאי, מרבה בשתיה, והאם הכנועה, אולי אשה מוכה, שצייתה לו בכל ולא זכתה לגדל בצל קורתה אף אחד מילדיה (המלצה: סוד מפתיע שנחשף בשלב מאוחר לקוח מחייו של הסופר. כדאי להמנע מלקרוא את הערך אודותיו בויקיפדיה לפני קריאת הספר). המיומנות של הסופר באה לידי ביטוי גם בשילוב של נקודת המבט של רולנד הילד עם זו של המבוגר. כך, לדוגמא, האופן בו המורה לפסנתר נחווית על ידי הקורא משתנה עם השתנות האופן בו רולנד חווה אותה לאורך חייו. ה מקיואן אמנם מספר על אדם "רגיל", אך שום דבר בספר אינו שגרתי או בנאלי.

ה"קשר" שלי עם מקיואן חווה עליות ("על חוף צ'זיל"), מורדות ("נחמת זרים"), וכמה מישורים נעימים ביניהם ("דברי מתיקה"). "שיעורים" הוא ללא ספק שיאה של עליה. הכתיבה המרשימה של הסופר, הדמות הנוגעת ללב של רולנד, החיבור המורכב והמוצלח של סיפור פרטי עם היסטוריה לאורך שנים, כל אלה מתחברים ליצירה מרתקת, נכנסת לנשמה, שעוד אוסיף להרהר בה.

את העטיפה היפה איירה ועיצבה טליה בר. על התרגום המוצלח אמיר צוקרמן.

עם עובד

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן