תגית: ביוגרפיה

כותרת משנה: הרהורים בעקבות נסיון רצח

ב-12 באוגוסט 2022 הותקף סלמאן רושדי בניו-יורק על ידי צעיר מוסלמי אוחז סכין, כמעט שלושים וארבע שנים אחרי שהאייתוללה חומייני הוציא את הפתווה המתירה לרצוח אותו בשל ספרו "פסוקי השטן". באופן אירוני משהו, רושדי הותקף כשהיה על הבמה בכנס שנושאו מתן מקלט בארצות הברית לאמנים שנאלצו להמלט ממדינותיהם וחיפשו מקום שיאפשר להם חופש ביטוי. המתנקש, שרושדי מכנה ה-מ' ומסרב להתייחס אליו בשמו, הספיק במשך כחצי דקה לדקור את הסופר בכל איברי גופו, לפני שהנוכחים ההמומים הצליחו לעצור אותו. רושדי הובהל לבית החולים במצב קשה, חובר למכונת הנשמה, ושורה של רופאים – "ד"ר עין, ד"ר יד, ד"ר דקירות, ד"ר חתך, ד"ר כבד, ד"ר לשון" ועמיתיהם – עמלה להציל את אבריו הפגועים, מן העין שראייתה אבדה לנצח ועד הכבד. ההתאוששות שלו היתה איטית, השיקום הפיזי והנפשי ממושך, והוא נותר, כאמור, עיוור בעין אחת וגם מוגבל בשימוש באחת מידיו.

"אני אומר לעצמי שזאת הדרך שלי לתבוע בעלות על מה שקרה, להפוך אותו לשלי – להפוך אותו לעבודה שלי. וזה משהו שאני יודע לעשות. להתמודד עם התקפה רצחנית זה לא משהו שאני יודע לעשות. ספר על ניסיון רצח עשוי להיות דרך עבור הכמעט־נרצח להשלים עם האירוע".

רושדי מתאר לפרטיו את תהליך השיקום המייסר שעבר, את התמיכה שלה זכה (עד שהפעיל מחדש את חשבון הטוויטר שלו כדי לקדם ספר חדש שהושלם לפני ההתקפה, ו"זכה" גם למטר שטנה), את תגובות חבריו ובני משפחתו ואת השיבה האיטית אל שגרה חדשה. לצד ההיבטים ה"טכניים" האלה, שכצפוי ממנו אינם טכניים בלבד, הוא מספר על החיים בצל הפתווה, על ההחלטה שקיבל לפני שנים להפסיק להסתתר ולשוב לחיים, וכמובן על הסכין שחתכה את חייו ללפני ואחרי – "לא משנה מה כבר כתבתי או אכתוב, תמיד אהיה הבחור שחטף סכין. הסכין מגדירה אותי". במידה רבה זרקה אותו הסכין חזרה אל הספר "ההוא", כפי שהוא מכנה אותו, ואל התפקיד שלא רצה בו אבל נדמה שנכפה עליו. "אם הגורל הפך אותי למעין בובת ברבי מוסרית שוחרת חירות, רושדי חופש הביטוי, אז אאמץ את הגורל הזה. אולי זאת המשמעות של "סגירת מעגל" עבורי: קבלה של המציאות, ותנועה קדימה בעד המציאות הזאת".

הסופר מקדיש תשומת לב גם למתנקש. הוא משתעשע מעט ברעיון לשוחח אתו, אבל דוחה את הרעיון על הסף. נדמה שאין שום לשון משותפת שיוכל למצוא עם מי שהודה בראיון שלא קרא דבר מכתביו, שהוא פשוט אינו אוהב אותו, שנראה לו שהוא חסר כנות – אוסף סיבות מעורפלות לצאת למתקפה רצחנית. "החלטתי שלדמיין אותו, להכניס את עצמי לתוך הראש שלו ולתאר את מה שמצאתי שם, יהיה לי מעניין יותר מאשר להתעמת איתו בסרבל הכלא השחור־לבן שלו, ולהקשיב לזבל המטרה־מקדשת־את־האמצעים השחור־לבן האידיאולוגי שלו". דו-השיח המדומיין הזה הוא במידה רבה דו-שיח של חירשים. מצד אחד אדם שטוף מוח שמדקלם ססמאות, מצד שני אדם שמנסה לחדור דרך הססמאות באמצעות הגיון, נסיון שנועד לכשלון.

רושדי מבכה את היעלמותו של חופש הבעת הדעה, ואומר כי "לפעמים נדמה לי שאני שייך לעידן אחר. אני זוכר שהייתי בגינת ביתנו כילד בשנות החמישים, הקשבתי להוריי ולחבריהם צוחקים ומתבדחים כשהם דנים בכל דבר תחת השמש, מהפוליטיקה העכשווית ועד קיומו של אלוהים, מבלי להרגיש שום לחץ לצנזר או לדלל את דעותיהם". אין לו שום כוונה לשמור מעתה ואילך על שתיקה בנושאים החשובים לו. על הדת הממוסדת הוא מרחיב כאן, משום שאין לו רצון לשוב לנושא זה בעתיד. תמצית דבריו היא שאמונה היא דבר פרטי שאין בו נזק בדלת אמות. כשהיא הופכת לכלי פוליטי-חברתי, יש לה פוטנציאל, שכבר מומש, לגרום עוול ונזק ומוות.

נושא מעניין נוסף בספר הוא האופן בו נבנית תדמיתו של אדם מבלי שיש לו מילה בנושא, ובדרך כלל בלי קשר של ממש לאישיותו של אותו אדם. הוא עצמו סומן בשלל תגיות במהלך חייו, משטן עד קורבן, מאחד שמסוכן להיות בקרבתו ועד חיית מסיבות. בין שאר דברים בנושא זה הוא כותב: "למדתי הרבה על דמוניזציה, זה נכון. אני יודע שאפשר לבנות דימוי של אדם, עצמי שני, שדומה מעט מאוד לעצמי הראשון, אבל העצמי השני הזה צובר אמינות כי חוזרים עליו שוב ושוב, עד שהוא מתחיל להידמות אמיתי, יותר אמיתי מהעצמי הראשון. אני מאמין שמי שלמדת להכיר זה העצמי השני, שנגדו מכוונת תודעת האויב שלך".

"סכין" הוא ספר אישי מאוד, אבל רושדי מצליח להרחיב אותו מן הפרטי אל הכללי, והקריאה בו מעניינת ומומלצת.

Knife – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

השבוע הלכה לעולמה גיזלה אבינון, כמעט בת מאה, ילידת וישגראד שביוגוסלביה (היום בוסניה הרצגובינה), שורדת ברגן-בלזן. חייה היו למודי סבל, החל במחלה שפגעה בעצמותיה מלידה, דרך עינויי השואה, עבור בקשיי הקיום בארץ בשנותיה המוקדמות, וכלה בסיוטים ובפחדים ובמכאובים שדבקו בה מימי המחנות לשארית חייה, אבל היא אחזה בטוב, או כדבריה, "הגישה שעזרה לי לאורך חיי ושאני מאמינה בה בכול ליבי: תחשוב טוב – יהיה לך טוב. מחשבות רעות רק עושות רע בנשמה. לא טוב לך היום, אבל יהיה לך טוב מחר. אני לא מניחה לעצמי לחשוב רע. פשוט לא מאפשרת למחשבות האלה להסתנן אליי".

לפני כשבע שנים חברו יחד שמואל אבינון, בנה של גיזלה, והסופרת שירז אפיק, שלצד ספרי פרוזה כותבת ועורכת סיפורי חיים, וכתבו בשיתוף פעולה את קורותיה. אני מניחה שכתיבת הסיפור נועדה תחילה לבני המשפחה, אבל הספר עלה חינם לרשת לכל המעוניין לקרוא אותו, ומצאתי עצמי מרותקת אליו ואל אישיותה של גיזלה, שלה ניתן הקול המספר.

תחילתו של הסיפור בזכרונות ילדות, זכרונות של מאכלים וריחות, של משחקי ילדים והווי משפחתי, של חברות עם ילדות ללא הבדל דת ומוצא, וגם זכרונות נעימים פחות של שנים בגבס בגלל רככת ובעיות שנוצרו בלידה. הכל השתנה ב-1938 כשהאנטישמיות הרימה את ראשה המכוער, אחר כך הגיע הכיבוש האיטלקי ובעקבותיו הגרמני, וביניהם ובמקביל להם פעלו האוסטאשים הרצחניים. עוד לפני שנכלאה המשפחה בברגן בלזן ניצלו חייה של גיזלה בדרך מקרה. במחנה סבלה מרעב, מאלימות, מעבודת פרך, מקור. בתוך יומיים, בחודש מרץ 1945, איבדה בזו אחר זו את סבתה ואת אמה. פחות מחודש אחר כך נפטר גם אביה, ממש על סף השחרור, ברכבת האבודה. מן המשפחה הגרעינית נותרו רק היא ואחותה הצעירה צילה.

"בליל ה-23 במרץ 1945 נפטרה סבתי, ושעות ספורות לאחר מכן, בבוקר ה-24 במרץ, נפטרה אמי. התבוננתי כיצד מוציאים אותן מהצריף וצעקתי, "אימא!" אבי אימץ אותי קרוב אליו, וכך זה נגמר. איבדתי את שתיהן בלילה אחד בלי שאוכל לבכות או להתאבל עליהן, פרט לאותה צעקה בודדה. עד היום אני לא יכולה לבכות. אני מרגישה את הדמעות עומדות בגרון, מרגישה את המחנק, אבל לבכות אני לא מסוגלת, גם לא משמחה".

הבכי הגיע שנים רבות אחר-כך, ב-2003, כששרידיו של אביה נמצאו בקבר אחים יחד עם שרידיהם של חמישה מקורבנות הרכבת.

אחרי המלחמה בחרה גיזלה בחיים, ונטלה על עצמה את האחריות לאחותה ולבני משפחה צעירים ששרדו. באותה רוח של שיקום מבלי להתבונן לאחור נישאה לליאון אבינון לאחר פגישה אחת: "ליאון הזמין אותי לצאת לטייל וכבר באותו טיול רגלי שאל אותי, "את רוצה להתחתן?" על אף ההיכרות הקצרה הרגשתי כלפיו קרבה מסוימת, ואת משפחתו כבר הכרתי ואהבתי. לכך נוספה העובדה שלא רציתי להיות למעמסה על משפחתה של מדיקה, וידעתי שלא אוכל להתפרנס לבדי ללא השכלה. לכן אמרתי "כן"". עוד לפני גיל עשרים היתה נשואה ואם, ועל העבר, שרדף אותה בסיוטי לילה ובמכאובי הגוף, לא דברה כלל.

השנים הראשונות בארץ היו קשות, שנים של מחסור, של מאבק יומיומי על פרנסה. לאט ובעבודה קשה פילסו להם בני הזוג את דרכם אל רווחה יחסית. למרות התנאים המעיקים לא התבוננה אחורה בכעס. היה קשה לכולם, למדינה שהתמודדה עם גלי עליה גדולים, לתושביה שנאלצו הצטמצם כדי לפנות מקום לעולים, לעולים שהגיעו רובם בחוסר כל ומוכי טראומה. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר ומזה צריך לפלס את הדרך הלאה.

אחרי שהשתתפה בטקס הצבת האנדרטה לקורבנות הרכבת האבודה, ולא ידעה כיצד להתמודד עם הזכרונות שהתעוררו והציפו, גילתה גיזלה את עמותת עמך, שטיפלה ומטפלת בניצולי שואה, ומצאה מעט מזור לנפשה. בעקבות השיחות עם עובדי העמותה גם החלה לדבר על שעבר עליה בפני קהל בהזדמנויות שונות. "אני מספרת כי אני רוצה שידעו, שלא ישכחו ושמה שקרה לא יחזור אף פעם, שכן אני רואה מה קורה בעולם סביבנו, איך האנטישמיות חוזרת ואיתה הפחד".

היכולת להתרומם מן התהום שאליה הטילה אותה המלחמה, הקבלה ללא תלונה של הקיום הקשה בישראל, אי-הכניעה לקשיים הפיזיים, אלה שנגרמו לה בלידה ואלה שנגררו אחריה בגלל המכות שספגה והרעב שסבלה, הבחירה לספר על כל אלה בכנות כובשת ובאיפוק רגש רב עוצמה, ולעשות כל זאת ברוח אמיצה ובעדינות נפש – כל אלה מעוררים השתאות והערכה. לא זכיתי להכיר את גיזלה, אבל לפחות היתה לי הזכות להתוודע לסיפורה.

גיזלה וליאון זכו לבן ולשלושה נכדים, וגיזלה, לאחר מותו של ליאון ב-1992, זכתה גם לשמונה נינים.

סיפורי השואה והתקומה רבים מספור, ואין אחד דומה למשנהו. יפה עשו שמואל אבינון ושירז אפיק שנתנו לסיפור הזה קול ובמה. יהא זכרה של גיזלה ברוך.

הספר ראה אור בסיוע יד ושם, קרן עזריאלי וועדת התביעות

2019

מאיר שטרית, יליד אוקטובר 1948, עלה ממרוקו לארץ עם משפחתו כשהיה כבן תשע. המשפחה קבעה את מגוריה ביבנה, שהיתה אז ישוב נידח ומוזנח. ב-1974, בגיל עשרים וחמש, אחרי לימודים אקדמאים ושירות צבאי כקצין בחיל רפואה, ייסד עם חבריו רשימה שרצה לראשות יבנה במטרה לשנות את פני העיירה. את הגב המפלגתי קיבל מיצחק שמיר בליכוד, ונותר חבר המפלגה במשך רוב שנות פעילותו למרות עמדותיו היוניות ותמיכתו ביוזמת השלום הסעודית ובפתרון שתי המדינות. בשלוש-עשרה שנותיו בראשות יבנה שיפר את החינוך במקום, הרחיב את הבניה, משך אוכלוסיות חזקות, וקיים את התחייבותו לשנות את פניה. בהמשך היה חבר כנסת, גזבר הסוכנות היהודית, ושימש כשר במשרדי החינוך, התחבורה, האוצר, הפנים, המשפטים והשיכון בממשלות שונות ותחת ראשי ממשלה שונים. כשהוקמה מפלגת קדימה חבר אליה, ואחר-כך אל מפלגת התנועה. מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה נפלה בגלל פרשיה של הטרדה מינית לכאורה שהוא מכחיש ומגדיר כפרשת סחיטה מצד המתלוננת, אם כי בזמנו בחר לשלם לה דמי שתיקה כדי לסגור את הענין בשקט. אחרי פרישתו מן הפוליטיקה פנה לעסוק בחינוך אקדמי ונתן את קולו למחאה נגד המהפכה המשפטית.

את מסלול חייו מתאר שטרית באוטוביוגרפיה זו. כצפוי מספר מעין זה הוא גדוש ב"עשיתי" וב"צדקתי", לצד אזכורים מעטים של דברים שלא הצליח להגשים, והדברים אינם נאמרים בזלזול, אם כי יש פנים לכאן ולכאן באשר לכל מה שהוא מציג כהישג, כפי שלמדתי מעיון בכתבות ישנות ברשת (עד כמה שניתן לסמוך גם עליהן). שטרית צמח בעוני ובמחסור, אבל בחר לשנות את חייו במו ידיו, וזהו גם המסר שהוא מבקש להעביר: "ההצלחה שלכם תלויה רק בכם". הוא מתנגד נמרץ לגישה של ש"ס שמבקשת לשמר את תחושת הנחשלות, ומאמין בכוח של כל אחד לקבוע את גורלו בעצמו. עמדו לזכותו כשרונו, האמביציה שלו, וגם אנשים טובים שנקרו בדרכו כאדם צעיר, ידעו לכוון אותו ואפשרו לו להביא את יכולותיו לידי ביטוי.

שמו של הספר עורר בי תחילה התנגדות, משום שנראה שהוא מנציח את תחושת שתי החברות שנדמה שמתקיימות כאן, אשכנזית וספרדית. אבל ישראל הראשונה והשניה מקבלות מפיו פרשנות שונה, בלתי מפלגת: "לתפיסתי, ישראל הראשונה הם האנשים שמתאמצים, לומדים, עובדים, מתפתחים ומצליחים. יש ביניהם אשכנזים וספרדים ואנחנו רואים אותם בכל הדרגות ובכל הרמות – בצה"ל, בפוליטיקה, בעסקים, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. לישראל השניה שייכים אלה שמעדיפים להתלונן ולא מתאמצים כלל לשפר את מצבם". הוא אינו חולק על עובדת קיומה של גזענות כלפי העולים מארצות ערב בשנים הראשונות לקיום המדינה, ויודע שלעולים אלה היה קשה יותר למצוא מסילות לממסד שהיה רובו ככולו אשכנזי. אבל הוא מאמין שהיו כוונות טובות, וגם אם נעשו טעויות קשות בתהליך הקליטה לא היתה אפליה מכוונת. גישה מרעננת בהחלט.

שטרית מתייחס גם למצב הנוכחי במדינה, מבכה ערכים ומנהל תקין שהיו ואינם, ומייחל להחלפתה של הממשלה (אם כי הוא מביע הערכה לנתניהו בשנותיו הראשונות כראש ממשלה).

כמי שמציג עצמו כאדם שערכי יושר מנחים אותי, הופתעתי לקרוא שיעץ לאולמרט לא להתפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, וכי גם היום הוא מצדיק את עצתו זו למרות ההרשעה והמאסר, שעליהם הוא אינו אומר מילה.

הספר מעניין מבחינה היסטורית ומבחינה אישית, מאפשר הצצה קלה אל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, מרענן את הזכרון לגבי ארועים שכבר שכחתי, ומומלץ. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל.

כנרת זמורה

2026

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025

"חשבתי שלמראה עגלת הקברנים ועליה אמא בתכריכים, יד נעלמה תנעץ חץ בלבי, כמו התערבות כירורגית גואלת לניקוז מורסה על העור. והדקירה תוליד לא רק היטהרות אלא גם השלמה, שחרור פנימי מכעס קדמוני שרוחש מתחת לעורי כתולעת ברהיט עץ. היתה בי פנטזיה על מורסה נקרעת משכבת תאיה המתים, זולגת כמו לבה במורד הר געש ומקרישה את יגוני כמו אבני בזלת. כל זה לא קרה".

כשאמם של קובי ואורי מתה, שני האחים חיים כבר שנים מחוץ לישראל, מחפשים איש בדרכו את השלווה אחרי ילדות אומללה. ילדותם ונערותם של קובי הבכור ואורי הצעיר היו רצופות אלימות פיזית ובעיקר התעללות נפשית, שנבעה ברובה ממה שהם חוו כשנאתה של אמם כלפיהם, בצירוף התקפי אלימות בלתי צפויה מצד אביהם. קובי זכה באשה תומכת ובמשפחה יציבה באוסלו. אורי ההומוסקסואל, שחי באתונה, מגדל באהבה ילד בשותפות הורית עם אשה שחיה בישראל. אולי אפשר היה לצפות שהחוויות המשותפות יקרבו בין האחים, אך בפועל זה לא מה שקרה. "כל הזמן הרגשתי צורך לנער אותו, לגרום לו לומר את המילים המפורשות. ציפיתי שיעמוד לצדי, והוא תמיד הכזיב. מה שמעולם לא הפריע לי לקוות שיום אחד זה יקרה. גם היום. לייחל ליום שבו קובי יגיד, בלי כחל וסרק: נכון, גדלנו אצל מפלצת דו־ראשית. ראש נחש וראש צבוע", אומר אורי.

בשונה מקובי ואורי, שבחרו להתרחק, אחותם האמצעית דבורה הצילה את עצמה בדרך הפוכה, כשהיתה למה שהאחים מכנים משת"פית של האם. היא נשארה בארץ, שמרה על קשר קרוב עם האם גם אחרי מות האב, והיא זו שמבשרת כעת לאחיה, שבינם ובינה כמעט ואין קשר, על מות אמם.

במפתיע, ואולי לא, הארוע משפיע על הדינמיקה שבין הבנים. מה שמתחיל כויכוח אם לנסוע לארץ להלוויה – קובי רואה זאת כמובן מאליו, אורי מתלבט – ממשיך כסדרה של שיחות נפש שבמהלכה האחים משתפים זה את זה בחוויות הילדות השונות שלהם, בפרקים מן הביוגרפיה המשפחתית הסבוכה, ובעיקר ברגשותיהם אז ועכשו.

איך מתמודדים עם עבר קשה כל כך שאינו מרפה גם בהווה? קובי מבקש למצוא להוריו תירוצים וכתוצאה מכך לסלוח. אורי אינו מעוניין בתירוצים. "אתה גדלת להיות נציג הסנגוריה הציבורית, ואני באמת מעריך את העמדה שלך. הלוואי שיכולתי להיות שם, אבל בחוויה שלי, אחרי כל השנים האלה, אני עדיין מייצג את התביעה שחותרת להרשעה. שרואה בעיני רוחה סורגים ובריחים", הוא עונה לאחיו. קובי מאמין בכוחה של הסליחה, לא עבור הנסלח אלא בעיקר עבור הסולח. לדבריו, "הסליחה היא לא רק אקט של אצילות, או נדיבות, או טוהר לב ששמור לבודדים. בעיני, הסליחה היא ביטוי ליכולת ריפוי. ליכולת לפנות מקום לתקווה". אורי אינו מוכן לנסות לסלוח, משום שהעוול קשה מנשוא, ואומר, "אני לא סולח לה על כך שהיא חמסה ממני את הזכות לאהוב אמא. אני מאמין שאהבת התינוק לאמא שלו היא צורך קיומי מכריע עבורו, לא פחות מאהבת האם ליוצא חלציה. תחשוב כמה אנחנו פורחים כשאנחנו מתמלאים אהבה".

תוך כדי השיחות בין האחים הם לומדים על החיים הקשים שחוותה אמם כילדה. האם יש בכך כדי להצדיק את היותה אם איומה? להסביר אולי, להצדיק לא. אורי יודע שהאלימות של הוריו "היתה בעצם הביטוי הטראגי לחוסר האונים הקיומי שלהם",אבל עובדה זו אינה מפחיתה מבגידתם באחריות ההורית.

אין לספר הזה סיום מזכך של השלמה והבנה ומחילה. הוא כנראה אינו אפשרי, שכן "המרחק לא מרפא והשנים שעוברות לא מתקנות את הנשמה". יש בו נחמה של אחווה אחאית שצמחה מתוך הארוע המכונן ומתוך הבגרות של הבנים שמצאו סוף סוף את הדרך להדבר.

בשכונת ילדותו של המספר בשנות ה-60 אנשים ידעו על אלימות שמתרחשת מאחורי דלתות סגורות ובחרו להתעלם. שכנה אחת בלבד הציעה ליטוף וחמלה, קרן אור שכוחה לא נשכח גם אחרי עשרות שנים.

הספר, ששואב מן הביוגרפיה של הסופר, מיטיב לתת ביטוי לכאב ולאומללות, ונותן רשות ומקום לכעס ולעלבון הבלתי נמחה.

עוצמתי ומומלץ.

אפרסמון

2025

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

חיים סלומון, שנולד בפולין ב-1740, היגר לניו יורק ב-1775, ובעשר השנים שאחר-כך, עד מותו, הקדיש עצמו למלחמת העצמאות האמריקאית. תחילה הצטרף לארגון בני החירות, ובשל פעילותו בו נדון למאסר. בזכות כישורי השפות שלו – הבריטים נזקקו למתרגם שיתווך בינם ובין שכירי החרב הגרמנים שלהם – השתחרר ממאסר, אבל מכיוון שניצל את תפקידו לפעולות חתרניות, כמו עידוד שכירי החרב לערוק, נדון למוות. הוא הצליח לברוח לפילדלפיה, שם הקים עסק כברוקר, והפנה את מלוא מרצו לתמיכה כספית במהפכה. ג'ורג' וושינגטון מצוטט כמי שהורה להפקיד משימה פיננסית של מימון קרב מהותי בידיו של סלומון. רוברט מוריס, שכונה "המממן של המהפכה" ומאוחר יותר כיהן כמפקח על הכספים של ארצות הברית, ראה בו שותף אמין. ג'יימס מדיסון, בימיו הראשונים כחבר קונגרס, כתב על טוב לבו של סלומון שהציל אותו.

הווארד פאסט, שכתב את הספר ב-1941, מכנה את סלומון "גיבור נשכח", אך בשנים שאחר-כך האיש זכה להכרה ולכבוד. פסליו מצויים במקומות שונים בארצות הברית, רחובות קרויים על שמו, ושירות הדואר הנפיק בול על שמו כמי שתרם למהפכה (תמונה למטה). מעניין לציין שפאסט עצמו חש "נשכח" בעת שהספר תורגם לעברית, מכיוון שחברותו במפלגה הקומוניסטית הכניסה את שמו לרשימה השחורה וספריו הוחרמו.

פאסט מתאר את העשור בחייו של סלומון בין מאסרו השני למותו. הספר, על פי הגדרת הסופר, מיועד לקוראים צעירים, אבל הוא עשיר במידע וכתוב מבלי להתיילד, כך שבעיני הוא בהחלט מתאים לקהל מבוגר. אלה ואלה יצטרכו להתמודד עם עברית נאה אך מיושנת (שאני מחבבת). הנה דוגמית המתארת את האסיר הנמלט: "אין-נוע שכב חיים סלומון בגינה, שואל את נפשו לואי ולא יהיה כלב לדרי הבית. הוא האזין לשמוע קול כורז בבית-הסהר, אשר יעיד על היוודע דבר בריחתו, וכיון שלא נשמע ההין למוש. כפו חשה בקלח כרוב, וראש גזר שף אל פניו. הוא התהפך ויקם אט על רגליו, חצה את הגן, יצא בשער בקצה הגן משם ויחמוק לאורך סמטה אפלה, נפתלה שהיתה נהירה לו. בקצה משם עמד השומר בא ברחוב, קורא נים: 'שעה שלוש – והכל כשורה'".

כיהודי סלומון נתקל בחשדנות ובדעות קדומות על כל צעד ושעל, אך לא חדל להאמין באומה האמריקאית. הוא היה פעיל גם בקרב הקהילה היהודית בפילדלפיה, ותרם סכום משמעותי להקמת בית כנסת לקהילה.

"חיים סלומון" מצטרף למכלול יצירתו הספרותית של פאסט, שעסקה בחלקה הגדול בהיבטים שונים של ההיסטוריה האמריקאית, לצד ספרים שעסקו בהיסטוריה היהודית. ספר מעניין ומומלץ.

Haym Salomon Son of Liberty – Howard Fast

הקיבוץ המאוחד

1952 (1941)

תרגום מאנגלית: צ. רין

איורים נ. פראנק

ג'ראלד דארל נמשך אל הטבע ואל בעלי החיים מאז היותו פעוט. כשהיה כבן עשר עבר עם אמו, שני אחיו ואחותו מאנגליה לאי קורפו, שם מצא כר נרחב לתצפיות, למחקר ולאיסוף. את קורות המשפחה ואת סביבתו החדשה בארבע השנים באי – 1935 עד 1939 – תיאר בספר זה, שהפך למפורסם בספריו. הספר אוטוביוגרפי ברובו, אך הסופר נטל לעצמו חירות לשנות כמה מן הפרטים – לדוגמא, הוא כלל את אחיו הבכור לארי בין דרי הבית, למרות שגר עם בת זוגו בבית אחר באי – ולצרכים ספרותיים נקט לשון הגזמה שצבעה את הארועים המשעשעים שחווה בגוון משעשע אף יותר.

לא בכדי נכרכים יחדיו בני המשפחה ובעלי החיים בשמו של הספר. דארל מוצא ענין רב הן במחקר חיצוני של הטבע שסביבו והן במחקר פנימי של בני משפחתו הססגוניים. לארי זוכה לייצוג כמי שהוא בעיני עצמו יודע-כל, המבקש לנהל את המשפחה. מרגו מתעניינת בעיקר במראה החיצוני. לזלי הוא צייד נלהב הלהוט אחר כלי נשק. ג'רי רק רוצה שיניחו לו לשוטט בחוץ כל שעות היום ולא ימנעו ממנו להביא הביתה כל יצור חי שמלהיב אותו, מעקרבים ונחשים ועד שחפים. ובין כל אלה, והנזקים שהם ובעלי החיים המאכלסים את הבית גורמים, מתמרנת ברוח טובה לואיזה, אם המשפחה, שרק מבקשת שכולם יהיו מרוצים.

אל כל אלה מצטרפים אנשים מקומיים, או אנגלים חבריו של לארי, שמשתלבים באופן קבוע או זמני בחיי המשפחה. ספיירו, נהג מונית איש קורפו, מאמץ את המשפחה ודואג, באופן חוקי וגם לא כל כך חוקי, לכל צרכיה. תיאודור, חוקר ורופא יווני, הופך לידיד המשפחה ולמנחה של הילד, ומבלה אתו באופן קבוע מספר שעות בשבוע בחקירות בשטח. מורים ומחנכים חולפים בחייו, ולא ממש מצליחים לרתק אותו למקצועות שאינם קשורים בתחומי הענין שלו. והמשפחה כולה, פתוחה וידידותית, אוספת סביבה חברים.

תיאורי המשפחה, הסוערת מעצם היותה מורכבת מטיפוסים כל כך שונים זה מזה, קומיים ומצחיקים עד דמעות. גם מתיאורי חקירותיו של דארל בטבע לא נעדר הומור, והם מצטיינים באהבה ובתשוקה לנושא, וביופי רב המצוי הן בפרטים הקטנים והן בסביבה כולה. הומור ואהבה לטבע מצויים בשפע גם בספרים האחרים שכתב, ובהם תיאר את מסעות החקר שלו בעולם, את גני החיות שהקים על פי תפיסה מודרנית של שימור וחינוך, ואת פעילותו לשימור חיות הבר ולמניעת הכחדתן.

משפחת דארל נאלצה לעזוב את קורפו כשנעשה ברור שמלחמה עתידה לפרוץ, ושבין אנגליה ליוון עתידה לשרור איבה. הסופר, שתיאר את כל התקופה במנותק לגמרי ממה שהתרחש באותן שנים מחוץ לאי, בחר כעילה לפרידה את רצונה של אמו להעניק לו חינוך מסודר באנגליה.

זו אינה הקריאה הראשונה שלי בספר. יתכן שגם לא האחרונה. הוא שופע טוּב ויופי, מבטיח חיוך והנאה, נקי מחוליי המציאות, וכתוב באהבה ובכשרון – סיבות מצוינות לשקוע בו שוב ושוב.

My Family and other Animals – Gerald Durrel

ספרית פועלים

1978 (1956)

תרגום מאנגלית: עפרה ישועה

כדי לתאר את "הטבלה המחזורית" אין די בהגדרה אחת. פרימו לוי, כימאי וניצול אושוויץ, מספר פרקים מחייו בסדר כרונולוגי, כמו כותב אוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים נושא את שמו של אחד מהיסודות שבטבע, ומספק למי שאינו מצוי בתחום הצצה אל תכונותיהם וגם אל מלאכתם של הכימאים, כך שמדובר גם במעין ספר מדע, שבו הטבע והאדם שלובים יחדיו. בשל הסיפורים הדמיוניים המשולבים בין הפרקים, זוהי גם יצירה ספרותית בדיונית כלשהו. אבל אין באמת צורך להצטמצם לתוך הגדרה כלשהי. הספר הוא כל אלה ועוד, סיפור אישי-מדעי-תקופתי המאיר את חוויותיו של לוי ואת חוויות חבריו ומכריו באופן מקורי ונוגע ללב.

השואה והפשיזם האיטלקי היו החוויות המעצבות של הסופר, שהביא אותן לידי ביטוי עז בספריו. בספר הזה הוא נוגע פחות במה שחווה באושוויץ – רק סיפור אחד, תחת הכותרת "צריום", נוגע בכך ישירות, כשהוא מספר על גניבה ועיבוד של היסוד כדי להמיר את התוצרים במזון ("לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד", הוא מציין באירוניה דקה). חוויות פיזיות קשות אמנם כמעט נעדרות מן הספר, אבל ההשפעה המחלחלת של הגזענות, האפליה, תחושת הרדיפה וההשפלה, מובעת בו בדרכים רבות. החל מסיום לימודיו – "לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה" – עבור בבדידות שנכפתה עליו בעבודתו ככימאי במכרה מרוחק, כשנאלץ להמנע מחברת אנשים כדי לא להחשף, דרך מאסרו כפרטיזן, וכלה בהתכתבות חצי מקצועית חצי אישית עם כימאי גרמני שאותו פגש באושוויץ – "לא נבל, לא גיבור: לאחר שיסונן מרטוריקה ומשקרים בתום-לב או שלא בתום-לב, יישאר דגם אנושי אפור-טיפוסי, אחד משתומי-העין הלא מעטים הסובבים בממלכת העיוורים".

כתיבתו של פרימו לוי מצטיינת בפשטות, בצניעות, ביכולת להתבונן בבני אדם ולראותם ללא כחל ושרק וללא דעות קדומות, בניסוחים מתונים המכסים למחצה על רגשות עזים. את עיקר פרסומו קנה בשל ספרי השואה הנוקבים שלו, ובראשם "הזהו אדם", אבל הוא כתב גם ספרים שמתאפיינים בסקרנות ובהתמסרותו של אדם לעיסוקו – כמו "מפתח כוכב" ו"מקצועות של אחרים" – ומאפיינים אלה מצויים גם כאן.

"סיפרתי לו שאני תר אחר אירועים, שלי ושל אחרים, כדי להציגם בספר, בתקווה להעביר להדיוטות את טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים. אמרתי לו שנראה לי לא הוגן שהעולם יידע הכל על חיי הרופא, הפרוצה, המלח, הרוצח, הרוזנת, הרומאי הקדום, הקושר והפולינזי, ולא יידע על חיינו שלנו, חיי אלה המופקדים על שינוי החומר; אבל בספרי אתעלם בכוונה מן הכימיה הגדולה, המנצחת, של המפעלים האדירים והתוצאות המסחררות, כי כימיה זו היא יצירה קולקטיבית ולכן אנונימית. אותי עניינו יותר סיפורי הכימיה הגלמודה, הלא מזוינת והפוסעת ברגל. כימיה בסדר-גודל אנושי, שעם יוצאים מן הכלל מעטים היתה הכימיה שלי: אך זו גם הכימיה של המייסדים, שלא עבדו בצוות אלא לבדם, מוקפים באדישות תקופתם, ובדרך-כלל בלא רווח, ועם החומר התמודדו בלי עזרה, רק בשכלם ובמו ידיהם, בתבונה ובדמיון"

מיוחד ומומלץ מאוד.

Il sistema periodico – Primo Levi

הספריה החדשה

1987 (1975)

תרגום מאיטלקית: עמנואל בארי