תגית: מטר

ספרו של אנדרה מורואה תורגם לעברית פעמיים, ב-1944 על ידי א.ל. יעקבוביץ' תחת השם "המשמנאים והמרזנאים", וב-2007 על ידי עידו בסוק תחת השם "השמנפופים והחדחוטים". חלק מאיוריו המקוריים של ז'אן ברולר (הידוע בשם ורקור) נכללו בתרגום הראשון בהוצאת יזרעאל, ללא צבע. לתרגום החדש צורפו כל האיורים בשלל צבעיהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. הוצאת מטר כרכה את שני התרגומים יחד בספר בכריכה קשה.

אני נוטה חיבה יתרה לתרגומים ישנים. אעדיף את "מחניים" על פני "הנערים מרחוב פאל", ואת "אי הילדים" על פני "אי-בוד". ברור לי שהתרגומים הישנים אינם לגמרי נאמנים למקור, הן משום שנעשה בהם שימוש בעברית ארכאית משהו, אם בגלל מחסור במלים הולמות ואם בגלל הגישה שהספרות אמורה להכתב בשפה רמה, והן משום חירות שנטלו לעצמם המתרגמים והמו"לים של אותן שנים. ובכל זאת, משום חיבתי לעברית של פעם, וכמובן מטעמי נוסטלגיה ו"החתמה", אני שומרת אמונים לאלו שקראתי קודם. במקרה של הספר הזה, שלמיטב זכרוני לא קראתי בעבר, נגשתי לתרגום החדש ללא מטען העבר, ונהניתי ממנו. לאחר מכן קראתי את התרגום הישן במחציתו השניה של הספר, נהניתי מאוד מן השפה, אבל משום ההשוואה בין השניים יכולתי להבחין בקלות בסטיות מן המקור. חוויה מעניינת בהחלט.

אנדרה מורואה כיוון את ספרו לילדים. שני גיבוריו הראשיים הם ילדים, אחים בני עשר ותשע, סגנונו פשטני למדי, ומסריו מוגשים באופן ברור ונוח לעיכול. שני האחים, הבכור אדמון שמנמן והצעיר תיירי דקיק, נקלעים לעולם תת קרקעי, שיושביו נחלקים לשתי מדינות: האחת היא מדינתם של הרזים, אנשים דקים כחוטים, קשוחים על סף ספרטניות, דייקנים עד כדי חולניות, חדי לשון, מתעצבנים בקלות, מעשיים מאוד ופעלתנים. השניה היא מדינתם של השמנים, אנשים עגלגלים ומלאים, חובבי אוכל – הרבה וכל הזמן, חובבי שינה, נינוחים, איטיים וטובי מזג. שנאה שוררת בין שני העמים, למרות שיתופי פעולה מסוימים. מלחמה שניהלו בעבר הסתיימה במעין תיקו, וכעת הם עומדים בפני נסיון להגיע להסכם שלום, כשהמכשול המהותי היחיד הוא ויכוח עז וחסר פשרות על שמו של אי נייטרלי שמצוי בים שבין שתי המדינות. 

תראו בגלל אילו שטויות פורצות מלחמות, אומר מורואה בדרכו עתירת הדמיון. תראו אילו עילות חסרות הגיון מדינות ממציאות כדי לשמור על עליונות, אמיתית או מדומה, אילו עלילות הן בודות על אויביהן כדי להכפיש אותם ולהטיל עליהם את אשמת הסכסוכים. לכל בעיה יש פתרון, אם רק משתחררים לרגע מן העקרונות העיקשים הבלתי נחוצים. כפי שמציינת ד"ר דינה חרובי בהקדמה, הספר מציג מצב סימטרי לחלוטין, שבו שתי המדינות אשמות וזכאיות באותה המידה, מה שמרחיק אותו מן המציאות. אבל, כאמור, הספר מכוון לילדים, ולפיכך נמנע מן המורכבויות של החיים האמיתיים. ובכל זאת, יש בו מספיק היבטים סאטיריים שמעגנים אותו במציאות. כך, לדוגמא, כשמוסברת לאדמון מטרתה של ועידה שבה עתידית שני הצדדים להפגש, הוא מגיב במלים "אצלנו היו כל כך הרבה ועידות שאף אחד כבר לא מתעניין בהן". כך גם מערכות היחסים בין בעלי התפקידים השונים בתוך כל מדינה, העקיצות כלפי הביורוקרטיה, משחקי הכבוד, ועוד, כולם משקפים תופעות מן העולם העל-קרקעי.

לדמויות הדמיוניות הנוטות לסטראוטיפיות של מורואה יש אישיות מובחנת, הן מוקצנות ומשעשעות, והסופר בורא להן סביבה המורכבת מפרטים הולמים ומבדחים. התוצאה נעימה מאוד לקריאה, ונאה מאוד לעין, גם לקורא המבוגר.  

Patapoufs et Filifers – André Maurois

מטר

2007 (1944, 1930)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק (2007), א.ל. יעקבוביץ' (1944, הוצאת יזרעאל)

הסקירה כוללת קלקלנים

סבתו של אדם, ניצולת שואה, מתוסכלת מן השסעים בחברה הישראלית ומן ההדרדרות המוסרית. היא אינה נשארת בבית, אלא מצטרפת בהתמדה להפגנות בתקווה לשנות את המצב. לפני שהיא הולכת לעולמה היא מותירה לאדם צוואה בעל פה: "אני מבקשת שלא תשלים עם המצב". הטריטוריה אינה חשובה, חשוב לנסות להגשים את חזון חברת המופת שאותה חזה הרצל. אולי צריך להתחיל מחדש. אדם, שנקט עד כה בגישה הפוכה מזו של סבתו, כלומר הסתגר בתוך עולמו ונמנע ממעורבות, נרתם למלא את רצונה. ההזדמנות מציגה עצמה בפניו כשחבר מן העבר, שהתעשר באוסטרליה, מספר לו על כפר נטוש שממשלת אוסטרליה מבקשת לשקם, ומציע לו ליטול על עצמו את המשימה. אדם מצליח לשכנע שמונה חברים להצטרף אליו כדי ליצור גרעין לחברה חדשה, חברה שתהיה עבור הישראלים, ועבור העולם כולו, "אור לגויים", הוכחה שאפשר לחיות בהרמוניה.

ברור מלכתחילה שהניסוי נועד לכשלון. רבים ניסו וכשלו, במודל כזה או אחר, לאורך ההיסטוריה, וגיבורינו אינם יוצאי דופן. מדובר למעשה בקבוצת אנשים בלתי הומוגנית, חסרת כיוון, שאינה מסוגלת להגיע להסכמה אמיתית על דבר, בעיקר מפני שכולם כאחד מחפשים מפלט אישי משק בעיות שהם נושאים. אחד סובל מהלם קרב, אחת מתוסכלת מאי הצלחה אמנותית, אחר נטש את הדת ולא מצא מנוח בחילוניות, אחת סבלה מסטיגמות של עולה חדשה ולא השתחררה מן הצורך להוכיח את עצמה שוב ושוב, וכיוצא באלה. כפר נטוש באוסטרליה, ממומן על ידי אחרים, נראה כמו פתרון, מקום שאליו אפשר להגיע בלי כל הבעיות שייוותרו מאחור. אלא שבחיים זה לא עובד ככה. הבעיות הולכות אתך, האישיות אינה משתנה עם שינוי המקום.

הספר אכזב אותי. ציפיתי לדיון אמיתי באפשרות של אוטופיה, לבחינה אמיתית של האפשרות להתחיל מחדש. שום דבר מזה אינו נמצא בספר. לא רק משום שהכשלון היה ברור מראש (וכמו כדי להכריז עליו כבר מלכתחילה, הופיע בעלילה, עוד בטרם הגיעה החבורה לכפר, בריון אוסטרלי עם דרישת דמי חסות), אלא משום שהספר הפך חיש מהר למקבץ סיפורים פרטיים של דמויות לא מעניינות במיוחד, קצת פלקטיות למען האמת, נסיון לדחוס יחד מבחר בעיות, רובן ישראליות חלקן גלובליות – חבר שנפצע בקרב, אונס, קליטת עליה, דת ואמונה, אינטריגות בעבודה, לסביות. ואם בכל אלה לא די, השתרבב לעלילה גם אבוריג'יני מפוקפק, הזדמנות לספר על סבלותיהם של האבוריג'ינים ועל "זמן חלום".

המסר המשמעותי מופיע בסיום. בזה אחר זה אנשי הכפר נוטשים את המקום, כל אחד מסיבותיו שלו (ובעיקר, כך לדעתי, משום שהגיעו לשם מן הסיבות הלא נכונות). אדם, שכאמור נמנע עד כה ממעורבות פוליטית וחברתית, חוזר לארץ, נוטל לידיו את דגל ישראל, ומצטרף להפגנה. כי שינוי עושים מבפנים.

ישי סנדק יודע לכתוב ולספר, כל סיפור בנפרד. הספר כמכלול אינו מתגבש לאמירה משמעותית, וחבל.

שולחן כתיבה, מטר

2026

כותרת משנה: מה שאיינשטיין, סטיב ג'ובס, מארי קירי ואחרים ידעו – ואתם יכולים לאמץ

קרייג רייט, שחקר את תחום הגאונות, ומרצה אודותיו באוניברסיטת ייל, מציג בספר זה את מה שמשותף לגאונים ומייחד אותם. עצם הגדרת המונח גאונות בעייתי מלכתחילה, ורייט מתייחס לכך בפתיחה. ההגדרה שלי – בלתי מדעית, רק אינטואיטיבית – שונה ומצמצמת יותר, ולכן הרמתי גבה נוכח כמה מן השמות שהזכיר. בלב ההגדרה שלו עומדת הבחינה עד כמה האנשים שינו את העולם, או למצער את התחום בו התמקדו, ולכן הוא מכליל דמויות כמו הארייט טאבמן, שאני הייתי מגדירה כאמיצה ופורצת דרך, כמו סלמאן רושדי, סופר מוכשר עד מאוד שהפגין אומץ בפרסום "פסוקי השטן", כמו מרטין לותר, שיסד זרם דתי חדש, וכמו קניה וסט… מכל מקום, עצם ההגדרה אינה משמעותית לענייננו, שכן לבו של הספר הוא המכנים המשותפים לאישים בולטים ומשפיעים, והעצות שנוכל אנחנו, בני התמותה שאינם בהכרח גאונים, לאמץ כדי לשפר ולהשתפר.

הספר עוסק בהיבטים שונים ומעניינים של הגאונות. כשרון מולד או עבודה קשה? – גם וגם; כמה חשוב האיי-קיו? – לא ממש; מה בין עילוי לגאון, או בתרגום לשפת דיבור, האם ילד פלא הוא גאון או יצמח להיות כזה? – לא בהכרח; גאון משמר את כושר ההתבוננות המקורי והרענן של ילד; התשוקה ללמוד מאפיינת גאונים (בשונה מהצטיינות בלימודים ממוסדים); מוטב להיות שועל ולא קיפוד, הווה אומר להתעניין בתחומים רבים ולמצוא הקשרים מעניינים על פני התמקדות עיקשת בתחום צר (ולא שיש משהו שלילי בקיפודיות כזו); גאונות אינה הולכת יד ביד עם מוסר ועם אישיות מופת, לעתים קרובות ההפך הוא הנכון; גאונים מפגינים כושר ריכוז עילאי לצד קפיצה מנושא לנושא וניפוץ מוסכמות; למזל יש חלק בהצלחה (כמו במקרה פלמינג והפניצילין), אבל המקרה הממוזל לבדו אינו משחק תפקיד ללא האדם שהכשיר עצמו במשך שנים וידע לזהות את המשמעות; ועוד. פרק נפרד מוקדש לענין המגדר ולמידור של נשים לאורך ההיסטוריה. הרחבה בנושאים אלה ניתן למצוא בראיון.

אני חושבת שהפרק המועיל ביותר הוא זה שעוסק בחינוך. רייט קורא לאפשר לילדים להכשל לעתים, ומציע לפתח חשיבה עצמאית ופעילות עצמאית ולעודד סקרנות. אולי לא יצמחו מכך גאונים, אבל בהחלט בני אדם פתוחים, מסוגלים ללמידה ובעלי כושר התמודדות.

מה שהיה חסר לי בספר זו אמירה שגם אם מאמצים את כל ההרגלים הטובים שבו, הגאונות אינה מובטחת. ישנו בהכרח המרכיב היסודי, זה שהופך איינשטיין לאיינשטיין ומוצרט למוצרט. מוצרט הוא דוגמא טובה לכך: על פי המתואר בספר, אביו דחף באותה מידה אותו ואת אחותו להצטיין במוזיקה. מוצרט הצליח לחרוג ממה שרייט מכנה "בועת העילוי", אחותו לא. אולי שיחק פה תפקיד גם ענין המגדר, אבל מן הסתם היה בילד אותו ניצוץ גאוני שלא היה בילדה.

מכל מקום, הספר כתוב בבהירות ומתורגם היטב, מציג דמויות מוכרות רבות לצד כמה מוכרות פחות, מציע טיפים טובים, ומומלץ.

The Hidden Habits of Genius – Craig Wright

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אדם מורגן, סופר שאינו מצליח לשחזר את ההצלחה המתונה של ספרו הראשון, מנהל רומן מחוץ לנישואים. אשתו שרה היא עורכת דין מצליחה, מאוד עסוקה, והיחסים בין בני הזוג, למרות האהבה, חורקים, כך נראה, בשל חוסר יכולת למצוא הזדמנויות לבלות יחדיו. אדם שוהה רבות בבית הנופש שרכשו כדי שיוכל ליהנות משקט שיסייע לו לכתוב, ושם הוא גם נפגש מזה שנה ומעלה עם קלי, מלצרית בבית קפה מקומי, שסובלת, לדבריה, מהתעללות מצד בן זוגה.

ה"סידור" הזה בא אל סיומו האלים כשקלי נמצאת מתה מדקירות סכין, במיטה בבית הנופש. מי שלוקחת על עצמה את ההגנה עליו היא שרה, אשתו הנבגדת. חוסר היכולת להציב גבול בין היחסים המקצועיים והיחסים האישיים, כמו גם חוסר התקשורת המתמשך בין שרה ואדם, למרות שמעל ראשו מרחף האיום של עונש מוות, אינם מקלים על הנסיונות לברר מי רצח את קלי.

הגימיק הזה של הדילמה בין האישי למקצועי מייחד את הספר, שפרט לכך הוא די שגרתי. בצד החיוב יש לציין שהסופרת מצליחה ליצור מתח כבר מהתחלה, ושותלת הטעיות ששומרות על המתח גם בהמשך. בצד הפחות חיובי, הדמויות כולן כתובות בשטחיות, רובן חד-מימדיות. בצד השלילה, הגילויים בפרק המסיים את הספר אינם משכנעים. ליתר דיוק, הם יכלו להיות כאלה אילו היה הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הבחירה של הסופרת לכתוב אותו בגוף ראשון מפיה של שרה, לסרוגין עם קולו של אדם, מעקרת את הסבירות של הסיום.

מכיוון שהספר בסיכומו של דבר די חלש בעיני, הופתעתי לקרוא בדברי התודות של הסופרת, שזוהי גרסה שניה של ספרה הראשון, שראה אור בגרסה הראשונה ארבע שנים קודם לכן (על הדרך היא משתלחת במו"ל הראשון שלא העביר את הספר עריכה).

חובבי מתח קליל אולי ייהנו ממנו. אני, לצערי, לא.

The Perfect Marriage – Jeneva Rose

מטר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ג'ון בראון היה לוחם נחוש נגד העבדות בארצות הברית. הוא האמין כי יש לנקוט בפעולות כמו-צבאיות על מנת להשיג את מטרתו. פעולתו המשמעותית ביותר היתה פשיטה על נשקיה פדרלית, מתוך שאיפה – נאיבית – להקים צבא חמוש היטב של עבדים מקומיים, שינהיגו מהפכה. בראש כוח של שמונה-עשר אנשים הצליח לפרוץ לנשקיה, לנכס כלי נשק רבים ולקחת בני ערובה, אך בסופו של דבר נלכדו הוא ואנשיו, ובדצמבר 1859 נתלה בראון לאחר שהורשע בבגידה, ברצח ובהסתה. בראון אולי נכשל, אבל הפשיטה על הנשקיה בהרפרס פרי היתה אחד מהארועים שהובילו למלחמת האזרחים ולקץ העבדות.

ג'יימס מקברייד מספר את סיפורו של בראון בתערובת ססגונית של עובדות ובדיה. העלילה מסופרת מפיו של הנרי שקלפורד (דמות בדויה), נער שחור צעיר, עבד של דאץ' הנרי שרמן (דמות אמיתית), שאביו נרצח, והוא עצמו התגלגל איכשהו להיות בן לוויה של בראון, שחשב בטעות שמדובר בילדה בשם הנרייטה. במשך מספר שנים התלווה הנרי אל בראון ואל צבאו – ש"לא היה יותר מאוסף מסמורטט של איזה חמש עשרה הטיפוסים הכי עור ועצמות, הכי בטלנים והכי עלובים שראיתם בחיים שלכם" – נהנה מן היתרונות של התחזותו לילדה, משום שלא נדרש להלחם, ונחשב בלי הצדקה לילדה אמיצה, בעיקר משום שבראון ראה רק את מה שרצה לראות. הנרי מתאר את פעילויותיו השונות של בראון לטובת העבדים, וכן את פגישותיו עם אישי מפתח, ביניהם פרדריק דאגלס והארייט טאבמן. טאבמן היתה אמורה להצטרף לפשיטה על הרפרס פרי, אך היתה חולה ולא הגיעה. דאגלס סבר שפעילות אלימה אינה הדרך, וסירב להצטרף או לתמוך.

במפתיע, למרות הנושא הכואב מאוד של העבדות, הספר מצליח פה ושם לשעשע ואפילו להצחיק. התחפושת של הנרי כילדה מספקת רגעי הומור, כך גם תיאוריו את קנאותו הדתית הטרחנית של בראון. תפיסת העולם הצעירה שלו, שרוב הזמן אינה מכירה בגוונים אפורים, תורמת לעלילה נקודות מבט מעוררות מחשבה.

ההומור והססגוניות ושפע הדמויות השונות, והמשונות, אינם מכסים, כמובן, על לב הסיפור – הגזענות הבוטה, האכזריות והעוול שבעבדות, החיים הבלתי נסבלים של השחורים. הנרי חוזר שוב ושוב לנושא זה. כך, לדוגמא, כשהוא חש כמו רמאי בגלל הופעתו כילדה, הוא "מתנחם" בידיעה כי "להיות כושי זה ממילא שקר. אף אחד לא רואה את האתה האמיתי. אף אחד לא יודע מה אתה בפנים. שופטים אותך רק לפי מה שאתה מבחוץ", ובכלל השחורים "כל הזמן חשבו איך להסתדר בלי שיראו אותם, ואיך לדאוג שכל השקרים שלהם יתאימו למה שהאנשים הלבנים רוצים". את ג'ון בראון הנרי מעריץ, ומאמין שהוא פועל מתוך לב טהור, אבל אינו מאמין בכך באשר למאבק בין תומכי העבדות למתנגדיה: "אף אחד לא שאל את הכושי מה הוא חושב על כל העסק הזה, וגם לא את האינדיאני, בגלל שהדעות שלהם לא נחשבו בכלל, למרות שרוב ההתנגשויות היו כאילו בשבילם. אני אומר "כאילו", כי כל העסק היה בעצם בענין של אדמות וכסף".

הספר, כמצופה מג'יימס מקברייד, כתוב היטב, אך בשונה מספריו האחרים הוא נוטה, לטעמי, ללהגנות יתר. חלק מן ההפרזות שלו לא אהבתי. בין השאר הוא מתייחס יחס בלתי הוגן, לדעתי, כלפי פרדריק דאגלס, שאותו הוא מתאר כאגואיסט, גנדרן, שתיין, ביגמיסט ואפילו פחדן. כשבראון מנסה, לשווא, לגייס אותו לפשיטה, הנרי מתאר אותו כ"איש של שיחות סלון, של חולצות משי ומגבעות הדורות, של חליפות ועניבות פשתן. הוא היה איש של מלים ונאומים". מעניין, עם זאת, שבסופו של דבר הנרי מתייחס כך לפעילותו של בראון בשבועות האחרונים לחייו בעודו בכלא: "אני באמת מאמין שבששת השבועות האחרונים ההם הוא עשה נגד העבדות, במכתבים ובדיבורים, יותר ממה שהוא עשה כשהרים רובה או הניף חרב".

הציפור שבשם הספר היא נקר שנהבי, שבנוצותיה מצא בראון, על פי הספר, סימן למזל טוב. לדבריו של אחד מבניו של בראון, כינוייה ניתן לה על שום יופייה, משום שכל מי שראה אותה אמר "אלוהים שבשמים".

הספר זכה לתרגום יפה של צילה אלעזר, ולמרות ההסתיגויות הקלות הוא בסופו של דבר ריתק והעשיר אותי, ואני ממליצה עליו.

The Good Lord Bird / James McBride

מטר

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025

להילה ברוש יש רעיון מהפכני, שאותו הציעה בעבודת הדוקטורט שלה – קוצב לב בעל בטריה נצחית, השואבת את כוחה מתהליכים אנרגטיים המתרחשים ברמת התא בגוף בו מושתל הקוצב. מפגש עם אודי לוי, איש הייטק, מרחיב את טווח השימוש של הרעיון. השניים מקימים סטארטאפ בשם אמבדיקס, והמוצר שהם מציעים הוא מעין טלפון סלולרי מיניאטורי המושתל בגוף בתהליך פשוט יחסית. אוזניה המובילה לאוזן מאפשרת למכשיר לדבר אל נושאו.

אין המדובר רק בבטריה שאינה צריכה הטענה, או בטלפון שאינו הולך לאיבוד. מדובר באביזר שחש את בעליו, שומע אותו ומציית לו, ויכול להביא תועלת באינספור דרכים. שחקנית ששוכחת את הטקסט שלה וחוששת מפיטורים, משתמשת בו כלחשן; פסיכיאטרית יכולה לעקוב באופן רציף אחרי מטופלת סכיזופרנית; חולי סוכרת אינם נזקקים עוד לדקירה יומיומית לבדיקת רמת הסוכר; ועוד. וכל זה בנוסף ליתרונות הפשוטים של עוזרת צמודה בסגנון סירי או אלכסה, ושאר שימושיו הרגילים והמתוגברים של הטלפון.

אבל כמו בכל טכנולוגיה חדשה, שימושיה נתונים בידי המשתמשים, לא בידי הממציא, ותהיינה כוונותיו טובות ככל שתהיינה. כל כך קל בעזרת הציוד החדש לעקוב אחרי מתנגדי משטר, כולל האזנה רציפה לשיחותיהם וידיעה בכל רגע נתון היכן הם נמצאים. קל גם לרמות במבחנים. יצרני הנוזקות כבר עומדים הכן לשבש את פעולת הטלפונים לשם שעשוע או לשם רווח. היצרנים יכולים להגן, פחות או יותר, על פטנט, ולשמור על שליטה בייצור. על השימוש אין להם שליטה כלל.

הספר מורכב מארבעה חלקים המתארים את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה ומצליחה – מתחת לרדאר, אימוץ מוקדם, גידול אקספוננציאלי, התייצבות. בתוך החלקים האלה מתוארים התהליכים הפנימיים – טכניים, פיננסיים, מוסריים – הכרוכים בהתפתחות מרעיון של שני אנשים לחברה הנסחרת בנסדא"ק, וניכר שהסופר בקיא בהם. בין התיאורים האלה מסופרים סיפוריהם של המשתמשים השונים, כל אחד והכיוון שאליו הוא לוקח את היכולות החדשות המוקנות לו. גם להתפתחויות עתידיות ניתן מקום, כמו אפליקציות המותקנות על המכשירים ומעצימות את יכולותיהם, המצאת תחליפים למקלדת ולמסך ועוד.

הספר מוצג כעתידני, אך נדמה שבקצב ההתפתחויות בזמננו מה שנראה עתידני היום הופך למציאות של מחר. כך נחווה גם הספר הזה, כאפשרי בהחלט ולא בעתיד הרחוק. תורמת לחוויה זו הכתיבה הטובה של רוה גיל-מור, שמילא את הספר בדמויות מגוונות מלאות חיים, המציגות שרשרת של פרקי חיים הנקשרים יפה לסיפור המרכזי, והצליח לספר גם את החלקים ה"עסקיים" באופן שיעניין גם את מי שהפן הזה פחות מדבר אליו.

מעניין, מעורר מחשבה, מהנה ומומלץ.

מטר

2026

בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.

בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.

מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.

דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.

חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn

מטר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

כותרת משנה: תובנות לחיים של הפילוסופים הגדולים

אריק ויינר הוא סופר ועיתונאי (בין שאר פעילויותיו היה מוצב ארבע שנים בירושלים בשנות התשעים). הספרים שכתב הגותיים, ועוסקים, אם לשפוט על פי שמותיהם, בחיפוש ובחקירה בנושאים שברוח, כמו אושר, אלוהים וגאונות. "סוקרטס אקספרס" הוא ספר מסע, תרתי משמע. ויינר, החובב נסיעות ברכבת, פותח כל פרק בנסיעה שכזו אי שם ברחבי הגלובוס, נסיעה שמטרתה מסע בעולמו של אחד הפילוסופים והעמקה בהיבט אחד מרכזי של משנתו.

כל אחד מארבעה-עשר פרקי הספר מתאר פילוסוף אחד (אם כי כל הפילוסופים מתארחים בפרקים של עמיתיהם) – לא כולם טבועים בזכרון הקולקטיבי כפילוסופים, אך הם כאלה בעיניו של ויינר – ומתמקד בתפיסתו היבט אחד של חיי האדם. "הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה – דרך להיות בעולם. היא אינה 'מה' או 'מדוע' אלא כיצד'". את ה'כיצד' הזה, מלידה ועד מוות, הוא מבקש ללמוד. ללמוד לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס, לתהות כמו סוקרטס, ללכת כמו רוסו, לראות כמו תורו, להקשיב כמו שופנהאואר, ליהנות כמו אפיקורוס, לשים לב כמו סימון וייל, להלחם כמו גנדי, להיות אנושי כמו קונפוציוס, להעריך דברים קטנים כמו סיי שונגון, לחיות בלי חרטות כמו ניטשה, להתמודד עם קשיים כמו אפיקטטוס, להזדקן כמו דה בובואר, למות כמו מונטיין.

הספר יכול היה להסתכם בדיון אקדמי ברמה כזו או אחרת, אבל הסופר הופך אותו לאישי, כשהוא מקשר בין חייו, מסעותיו, יחסיו עם בתו, ומודעותו לחולשותיו ולפגמיו שלו (שעליהם הוא מספר בכל הזדמנות עד שנוצר הרושם שמדובר בשלימזל ובשלומיאל, מה שככל הנראה אינו נכון בהתחשב בהישגיו, אבל נכון בכל זאת בעיניו). הוא אינו מבקש להקיף את מכלול משנתו של כל פילוסוף, אלא ליטול היבט מסוים שיאיר את ה'כיצד' של חיים משמעותיים, שכן מה שמשותף לכל הפילוסופים שבספר הוא ש"מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות".

בהעדר ידע מעמיק במשנות הפילוסופיות, אין לי אפשרות להעריך עד כמה הסבריו ומסקנותיו של ויינר נאמנים לכוונותיהם של הפילוסופים. אבל זה לא באמת חשוב. הכותב הוא אדם סקרן, פתוח, תוהה, וניחן בכשרון לבטא בבהירות את רעיונותיו ואת חוויותיו. התוצאה מעניינת ומעודדת תְּהִיָּה עצמאית מבורכת. "תהייה היא מצב של פתיחות, של נכונות להרחיב את זווית הראייה", כותב ויינר בצדק. לא תמיד קבלתי את תובנותיו, אבל במקרים שלא – נהניתי "להתווכח" עם הכתוב, ובכל מקרה מצאתי את עצמי מהרהרת בו. כל הפרקים טובים ומעניינים, אך אהבתי במיוחד את אלה שעסקו בסטואיות, בספר הכרית, ובזיקנה. נהניתי גם מה"עימותים" בין הפילוסופיה המהורהרת שויינר מנסה להקנות לבתו לשכל הישר והענייני של בתו בת השלוש-עשרה.

קריא מאוד, מעורר מחשבות, פוקח עיניים ומומלץ.

The Socrates Express – Eric Weiner

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר