תגית: מטר

"אמנת המים" פורש את סיפורם של שלושה דורות במשפחה מליאלית בקֶרלה שבדרום הודו בין השנים 1900 ו-1977. הסיפור אמנם מתמקד בחיים הפרטיים של הדמויות הראשיות, אבל אלה שלובים לבלי הפרד במתרחש בהודו ובעולם. קרלה היא במידה מסוימת טריטוריה לעצמה, כפי שמגדיר זאת הסופר כשהוא מתאר את ארועי הדמים שהתלוו לעצמאות ולהיפרדות לשתי מדינות – הודו ופקיסטן: "גיאוגרפיה היא גורל, והגיאוגרפיה המשותפת לחוף התבלינים והשפה המַלַיאלית מאחדות את כל הדתות. ופעם נוספת, הרי הגְהַאט המערביים, הביצורים שבלמו פולשים ונביאי שקר במשך מאות בשנים, חוסכים מהם טירוף מהסוג שמוליד רצח עם". אבל הארועים הגלובליים והמקומיים אינם פוסחים על המקום, החל בשלטון הבריטי, דרך המאבק לשחרור ועד התנועות החברתיות שקמו בעקבותיו. בורות מתחלפת בהשכלה, אפליית נשים מפנה לאטה מקום לשוויון, מדע מסביר תופעות אל-טבעיות לכאורה. הספר עשיר בפרטים מעין אלה הכרוכים בחייהן של הבריות.

הספר נפתח במשפט מבשר רעות: "היא בת 12, ובבוקר תינשא לאיש". ילדה מבוהלת, שדודה החליט להשיא אותה לאלמן בן ארבעים, אב לילד בן שנתיים, רועדת בזרועותיה של אמה בלילה האחרון שלהן יחד. המרחק והמנהג יפרידו ביניהן מעתה ואילך, שכן "אישה נשואה מוותרת לנצח על בית ילדותה, ואילו גורלה של אלמנה הוא להישאר בבית שבו היתה נשואה". אבל הסופר אינו פוסע בכיוון הצפוי של ניצול ואומללות. החתן המיועד, שלא ידע שמשודכת לו ילדונת, הניח לה להמשיך להיות ילדה, ובדרכו השתקנית והמסוגרת ביקש לשמח אותה. בנו ראה בה אם ונפשו נקשרה בנפשה. הילד, כשילמד לדבר אנגלית, יצמיד לה את המילה הראשונה שיידע לומר, "ביג", והילדה, ששמה אינו מושמע בפי איש מאז עזבה את ביתה, תהפוך להיות "ביג אמאצ'י", אמא גדולה. למרות כל הצרות שעתידות לפקוד אותה, היא תהיה המטריארכלית הגדולה, החכמה, המרגיעה, הפורשת חסותה על ילדיה, על משפחתה, ועל עירה פראמביל. את שמה האמיתי של האשה נשמע לראשונה כשכלתה תחליט לקרוא לבתה, נכדתה של ביג אמאצ'י, על שם חמותה.

אברהם ורגיז נוגע בספר בשלל נושאים מעניינים. הנה כמה מהם:

שיטת הקאסטות בהודו היא מידרג נוקשה של בני אדם על פי מוצאם, על פי צבע עורם ועל פי עיסוקם. בספר ניתן לנושא ייצוג באמצעות שמואל, עובד מקאסטה נמוכה, שמשרת את בעלה של ביג אמאצ'י. למרות שהאחרון סומך עליו, רואה בו חבר ומשענת, ואף מעניק לו אדמה, שמואל אף פעם אינו סועד עם בני הבית, ומזונו מוגש לו בכלים שמשמשים רק אותו. בנו ג'ופאן, שהוא חברו של פיליפוס, בנה של ביג אמאצ'י, אומר לפיליפוס בישירות: "אם היית נותן לקרוב המשפחה ההוא שלך שעבד כאן כל חייו אותו גמול – חלקה לצריף ואת השכר המצטבר שלו – כולם פה היו אומרים שהוא נוצל. אבל אם זה בשביל שמואל פוליאן… אז זה נדיב". אבל אפליה על בסיס מעמדי אינה נחלת ההודים בלבד. דיגבי, סקוטי מגלזגו, לא מצא עבודה ראויה כמנתח בעירו בשל דתו, והפליג להודו כדי להתפתח במקצועו. הורים בריטים, ששירתו בהודו, שלחו את ילדיהם להתחנך באנגליה כדי שחלילה לא יחלקו את ספסל הלימודים עם אנגלו-הודים. "אנשים זרים מכל הדתות ומכל הקאסטות מסתדרים מצוין בקרון. למה לא קורה אותו הדבר מחוץ לרכבת? למה אי־אפשר שכולם פשוט יסתדרו ביניהם?", שואל את עצמו פיליפוס אחרי יממה ברכבת ממדראס הביתה.

באותו הקשר מעניין לעקוב אחר המאבקים החברתיים שהתעוררו בשם השוויון, ולמרות משטר שניסה לדכא אותם. הסופר אינו מרבה בתיאורים תיעודיים ישירים, אלא משלב אותם במהלך חיי הדמויות. הנה קטע ארוך יחסית שבו נכדתה של ביג אמאצ'י מנסה להבין את המאבק שבו מעורב גבר שהיא אוהבת: "היא מנסה להיזכר מה היא באמת יודעת על הנקסליטים. היא יודעת ששם התנועה בא מכפר קטן – נַקסַלבַּארי – במערב בנגל. האיכרים שם, שעבדו עבודת פרך למען בעלי האדמות, קיבלו בחזרה מעט מאוד מהיבול ורעבו. בייאושם הם לקחו לעצמם את היבולים של האדמה שהם עיבדו דור אחרי דור. שוטרים חמושים שקיבלו שכר מבעלי האדמות הגיעו וירו באיכרים שהתאספו כדי לנהל דו־שיח, ו־12 בני אדם או יותר, בהם נשים וילדים, נהרגו. בזה היא מצליחה להיזכר. התקרית עלתה לכותרות. זעם על הטבח בנַקסַלבּארי פשט כמו כולרה על פני כל הודו, ותנועת ה"נקסליט" נולדה".

הסופר הוא גם רופא, ולרפואה יש נוכחות בספר בשני מוקדים. האחד הוא הטיפול במצורעים, תחילה על ידי רופא שבדי שהקים למענם כפר, ואחר כך על ידי דיגבי שהוזכר קודם. השני הוא סביב מה שמכונה "הבעיה". במשפחה שאליה הצטרפה ביג אמאצ'י רבים חוששים ממים, נמנעים משחיה ומשיט. בכל דור לפחות אדם אחד מת בטביעה. אלה שלוקים בבעיה מתמודדים איתה בדרכים שונות, לא תמיד שגרתיות. אלה שמגדלים אותם או חיים איתם נאלצים לברור דרך שתגן עליהם מבלי להגביל אותם. הנכדה של ביג אמאצ'י, זו שקרויה על שמה, תבחר להיות חוקרת ונוירוכירורגית כדי להבין את מקור הבעיה ולנסות להתמודד איתה.

גברים ונשים גם יחד מככבים בספר, אבל לקול הנשי ניתן מקום נרחב. מהלך חייה של ביג אמאצ'י הוכתב עבורה, אבל בתוך גבולותיו היא יצרה לעצמה מקום והשפעה. בדור הבא אשה בוחרת להנשא לגבר שיאפשר לה להביא לידי ביטוי את כשרונותיה האמנותיים ולא ידחק אותה למטבח. בדור השלישי תעז אשה להתקומם נגד הטרדה מינית וסחטנות מינית, ותנצל את כל ההזדמנויות העומדות בפניה כדי לפרוח ולהתפתח. הגברים פורשים כנפיים בקלות ומתנסים במה שחשקה נפשם, ומשום כך הם גם מועדים יותר ליפול. הנשים מנהלות את עולמן, ורוב הזמן גם את זה של הגברים, במתינות ובסבלנות, מעלות ארוכה על פצעים.

לאמונה, וגם לחוסר האמונה, יש מקום בספר. ביג אמאצ'י ובני ביתה חברים בעדת תומס הקדוש, והיא עצמה מנהלת דו שיח מתמיד עם אלוהים, מה שלא עומד מבחינתה בסתירה עם השיחות שהיא מנהלת עם רוח השוכנת במרתף הבית. הנה מה שהיא אומרת כשהיא עומדת על סף הגשמת החלום להביא להקמת בית חולים בפראמביל, דברים שמשקפים במידה רבה את אופיה ואת דרכה בעולם: "אף פעם לא רעבנו, אדונָי, אף פעם לא חסר לנו כלום. לא התייחסתי לטוּב שהתברכתי בו כמובן מאליו. אבל תמיד יש משהו, נכון, אדונָי? כל שנה יש לנו דאגה חדשה. אני לא מתלוננת! אבל כן חשבתי שיגיע היום שכבר לא יהיה לי למה לדאוג." היא צוחקת. "כן, אני יודעת שזאת היתה שטות לצפות לזה. כי אלה החיים, נכון? בדיוק כפי שהתכוונת שיהיו. אילו לא היו בעיות, הייתי מניחה שאני בגן עדן, לא בפּארַמבּיל. אז אני בכל זאת מעדיפה את פּארַמבּיל. בית החולים שמגיע הנה הוא כולו מעשה ידיך – אל תחשוב שאני לא אסירת תודה. ובכל זאת, מדי פעם, אדונָי, לא תזיק לי קצת שלווה. קצת גן עדן עלי אדמות, זה מה שאני אומרת."

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל הסקירה הזו אמורה להסתיים בשלב כלשהו. אומר עוד שסאגות רבות נפתחות בתנופה ודועכות אל סיום מגומגם – כאן זה לא קורה. ביג אמאצ'י כובשת הלב תזדקן ותמות, אבל המרקם האנושי של המשפחה ושל העיר והמדינה ימשיכו לחיות, וסיפוריהם של צאצאיה, הנמשכים מסיפורה שלה, מעניינים לא פחות. עוד קורה בספרים מסוג זה, המשלבים מספר סיפורי חיים יחדיו, שהסיום, הקושר את כולם יחד, מאולץ. גם אל המלכודת הזו הספר אינו נופל. בכתיבה יפיפיה – שתורגמה היטב על ידי עידית שורר, שמן הסתם נאלצה להתגבר על אתגרים לא קלים – אברהם ורגיז מביא בפני הקוראים סיפור עשיר, תוסס, מלא חיים, מרגש, כואב אך גם מנחם, ובלתי נשכח. כיאה וכיאות הסופר מציין בסופו של הספר אילו ארועים ומקומות נטל מן המציאות ואילו בדה מדמיונו.

לקינוח, שני ציטוטים על קריאה:

"אַמאצ'י, כשאני מגיע לסוף של ספר ואני מרים את העיניים, עברו רק ארבעה ימים. אבל בזמן הזה חייתי שלושה דורות ולמדתי יותר על העולם ועל עצמי מאשר בשנה שלמה של לימודים בבית הספר. אחאב, קוויקווג, אופליה ודמויות אחרות מתות בין הדפים כדי שאולי לנו יהיו חיים טובים יותר."

"פרוזה היא שקר גדול שמספר את האמת על החיים של העולם!"

מומלץ מאוד.

The Covenant of Water – Abraham Verghese

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: 61 סיפורים קטנים וגדולים על הכנסת

"קריאה ראשונה", על שם הקריאה הראשונה של חוקים, הוא סיפורה של כנסת ישראל. באמצעות ששים ואחד סיפורונים, על שם המספר המינימלי המאפשר קיום ממשלה יציבה, משרטטים טל אלוביץ ואיתי סתת את קורותיו של המוסד ושל חבריו ועובדיו והבאים בשעריו, מאז הכרזת המדינה ועד ימינו. לשניהם היכרות קרובה עם הכנסת מתוקף תפקידים שמילאו בעבר, והם מכסים בספר כל פרט, מן הטריוויאלי ומעוט החשיבות (יחסית) כמו המזנון והתפריט המוצע בו, ועד המהותי כמו תהליך הצעת החוקים ואישורם.

למרות שמדובר בספר מעין לקסיקוני (כל פרק עוסק בנושא אחר), הוא נקרא כפרוזה נעימה, המשלבת מידע עם הומור. חלק מהפרקים עוסקים בהיסטוריה – כמו קביעת מיקומו של המשכן, בחירת שמה של האספה המכוננת, ותרומת משפחת רוטשילד להקמת הבנין. חלקם עוסקים בעניינים מנהליים – ביניהם תקציב הכנסת, משכורות הח"כים, ותפקידם של הסדרנים. אחרים מסבירים מונחים שמן הסתם מוכרים לכולם אבל לא תמיד לעומק – הצעה לסדר, שאילתה, שדולה, פיליבסטר (נאום התשה בלשון האקדמיה), ועוד. לא נעדר גם מקומם של ארועים ביזאריים – ביניהם ליל החניונים, שבו ח"כים התחבאו בחניון כדי ליצור מצג שווא של היעדרות, איזוק עצמי לדוכן הנואמים, קשקוש בליפסטיק על מכונית שחנתה שלא במקומה וכיוצא באלה. ויש גם סטטיסטיקות שעוסקות בקשרי משפחה בין חברי כנסת לאורך הדורות, במוצא, בהשכלה ובמקצוע, ועוד  פריטי מידע ופיקנטריה מעניינים.

בעמודי הפתיחה של הספר נכתב "מכירים סיפור שחייב להיות בספר? נשמח לשמוע עליו!", אבל נראה לי שששים ואחד הפרקים, תמציתיים ולפעמים משעשעים, מעריכים ולפעמים מבקרים, מכסים את כל ההיבטים האפשריים, אלה שהזכרתי למעלה ורבים אחרים.

הספר עוצב ואויר על ידי דוב אברמסון ואור וולף מסטודיו דוב אברמסון, והאיורים החביבים משתלבים בסגנון הקליל-רציני של הטקסט.

(הערה שלצערי אני כותבת לעתים קרובות יותר ויותר: חסר רק מגע אחרון של הגהה ועריכה לשונית, וחבל)

ספר מועיל, מעניין ונעים לקריאה.

מטר

2026

איכשהו יצא שלא קראתי עד היום אף אחד מספריו של מיץ' אלבום. הופעה של ספר חדש שלו היא הזדמנות לגלות מה החמצתי.

כשאמו של אלפי בן השמונה נפטרה, אלפי גילה שיש לו יכולת לחזור לנקודת זמן בעבר, לחוות שוב את מה שארע מאז, ולהחליט החלטות שונות מתוך ידיעת הצפוי לו. את היכולת החדשה הזו הוא מנצל כדי לשבת ליד מיטת אמו החולה, אחרי שבפעם הראשונה לא נענה לדרישת אביו לעשות זאת, והאם נפטרה בהיעדרו. את המוות, כך היא מסבירה לו בפעם השניה, אין ביכולתו למנוע, אבל הפעם הוא משוחח איתה לפני פטירתה ומבין שירש ממנה את היכולת יוצאת הדופן הזו. מאוחר יותר ילמד שאמו ירשה אותה מאמה, וסבתו תזהיר אותו מפני שימוש בלתי נכון בכוחו זה. במהלך חייו יחזור אלפי שוב ושוב אל מקומות וזמנים בעברו, לפעמים כדי לשחזר אכילת גלידה שאהב, לפעמים כדי להושיט סיוע לחבר, ולפעמים כדי לשפר את חיי האהבה שלו. אין לו אפשרות להשפיע על מהלך ההיסטוריה, רק על ארועים שקרו לו עצמו. האנשים שסביבו אינם מודעים לכך שבעצם חזרו פעמיים על מעשיהם. אלפי הוא היחיד שזוכר את כל הגלגולים.

הספר מתנהל בשני זמנים במקביל. בהווה אלפי נתון לחקירה בנסאו שבאיי בהאמה בחשד למרמה בקזינו, אחרי שהימר שלוש פעמים על מספרים יחידים וזכה בשני מיליון דולר. חלק קטן מן הכסף העביר לאפריקה, ואת רובו הוריש לאשה בשם ג'יאנה רול. הוא מודה בזכיה ומכחיש את המרמה, וכדי להסביר את עצמו הוא מבקש מהחוקר לקרוא במחברת בה כתב מכתב ארוך המופנה לבוסית שלו. פרקי המחברת מגוללים את קורות חייו. הוא מספר על ילדותו כבן למסיונרים באפריקה, על מותה של אמו וגילוי היכולת לחזור פעמיים על דברים שארעו לו, ובעיקר על יחסיו עם ג'יאנה, שהקשר איתה החל כשהיו ילדים באפריקה. ההיסטוריה הפרטית רבת התהפוכות של אלפי, וההווה של החקירה, נקשרים יחד לקראת סופו של הספר.

ספריו של אלבום מסווגים תחת פילוסופיה, רוחניות, חיפוש עצמי והשראה. מן הבחינות האלה הספר קלוש מאוד. יש בו כמה אמירות בנאליות על בחירה ועל אהבה, שום דבר מעמיק שבגללו כדאי לקרוא את הספר. מבחינה סיפורית יש בו חורים בלתי סבירים, ואני לא מתכוונת לאי הסבירות של עצם החזרה בזמן, שהיא, כמובן, אמצעי "פילוסופי" בלבד, אלא לסתירות פנימיות מהותיות. מה כן יש בו? כתיבה שוטפת לקריאה נטולת מאמץ, וסיפור שמצליח למרות חולשותיו להחזיק במתח כדי לגלות לאן יקח אותנו דמיונו של הסופר, ומסתיים לפני שהוא מתחיל להעיק. מבחינתי אין בזה די, ולכן לא אוכל להמליץ עליו. אני מניחה שקוראיו הנאמנים של אלבום, שלהם הוא מודה בסוף הספר (וגם לקוראים הנאמנים חלקית, לקוראים לראשונה, ולקוראים שהספר הגיע לידם במקרה), ייהנו ממנו.

מטר

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

גבר מבוגר, בשנות השמונים לחייו, מגיע לעיר גולדן שבדרום ארצות הברית. בבית קפה מקומי הוא מופתע לזכות בכוס קפה משובח, אך את עיקר תשומת לבו מושכים עשרות ציורי הדיוקן התלויים על הקירות. בעל בית הקפה מספר לו שאלה הם דיוקנאות של תושבי העיר שצוירו על ידי אמן מקומי. האיש, שמציג את עצמו כתיאו, ללא שם משפחה, פוצח במבצע מטעם עצמו. הוא רוכש את הציורים אחד אחד, כותב מכתבים מהודרים בכתב יד למצוירים, ומציע להם לבוא להפגש אתו על ספסל בכיכר כדי לקבל את דיוקנם. ארבעים ושלושה ציורים הוא מחלק במהלך השנה שבה הוא שוהה בגולדן. המקבלים הופכים לחלק מחייו.

למה הוא עושה זאת? בעיניהם של המצוירים הוא רואה עצב, שאותו הוא רוצה לפזר. כשהוא מעמיד אדם מול דיוקנו, וגורם לו להתבונן בעצמו באמת, הוא מבקש לשכנע אותו, או אותה, שיש בו כוח, יש בו יותר מן הנראה לעין, יש בו קדושה. מאחורי הקלעים, ולעתים בגלוי, הוא ממשיך לסייע למקבלי התמונות לגייס כוחות נפשיים, להגשים את חלומותיהם. בפרקים החותמים את הספר מתברר שהיה לו מניע נוסף לבחור דווקא בגולדן. פה ושם הסופר זורע חשדות לגבי איזושהי תכנית סמויה של תיאו, והקורא הסביר אולי מצפה לגילוי שערורייתי שיסעיר את העיר, משהו שיוכיח שהזקן החביב ומאיר הפנים הוא מפלצת במסווה. אבל לא, "תיאו של גולדן" הוא סיפור של אהבה ושל אמונה. תושבי מרכז העיר גולדן התרגלו אליו וקיבלו אותו – "ההסכמה שבשתיקה בשכונה היתה כי הוא יישפט על פי מעשיו, על פי מה שיוכלו לראות במו עיניהם. וכעבור זמן לא רב, על פי אותם קני מידה – התנהגות, דיבור, נדיבות – מי שהכירו אותו השתכנעו כי אין זה משנה מי הוא, על תיאו אפשר לסמוך". לקוראים ניתנת במהלך העלילה הצצה אל פרקים מעברו, שעשויים להסביר חלקית את מעשיו, עד, כאמור, לגילויים שמגיעים בסיום ומספקים הסבר נוסף.

תיאו הוא אלוף ההתחמקויות ממתן תשובות לשאלות ומדיבור על עצמו. לעומת זאת, הוא מצטיין בדיבוב אנשים אחרים. וכך, הספר הוא אוסף של סיפורי חיים של דמויות ססגוניות: חייל משוחרר ממלחמת ויטנאם, שעדיין מזועזע ממה שחווה שם; חסרת בית תמהונית, אך מלומדת וכשרונית; שרת שחייו סובבים סביב בתו שנפצעה בתאונה, אבל מצליח לחוש גם את סבלם של אחרים; צעיר המתפרנס מנגינה ברחוב; רואת חשבון ששונאת את עיסוקה; מזכירה נוקדנית של עורך דין שהתגייסה, תחילה בעל כורחה ואז בהתלהבות, לסייע לתיאו; ועוד. איש מהם אינו חד-מימדי, וכולם מוקסמים מתיאו, רואים בו משהו מופתי שהם מבקשים לחקות, או לפחות לשאוב ממנו אומץ.

מצד אחד, יש משהו מחמם לב בספר. יש בו אופטימיות שאינה מתעלמת מן הרוע ומן האכזריות בעולם, אך מבקשת לבחור בטוב. יש בו אמירות משמעותיות על אומץ, על בחירה, על רֵעות. מצד שני, יש בו נימה של הטפה, כמעט דתית, שאינה נעימה. מצד אחד, יש בו דמויות משכנעות הנכנסות אל הלב. מצד שני, דווקא דמותו של תיאו מוצלחת פחות. מצד אחד, יש בו קטעים תיאוריים יפיפיים. מצד שני, יש פרקים שזקוקים מאוד לקיצור.

בשל הסיפורים הנפרדים והנוגעים ללב של הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה, ובשל הכתיבה הנינוחה, בתרגומה היפה של כרמית גיא, שהיתה נעימה לי בחלקה הגדול, אמליץ עליו למרות ההסתיגויות.

בשוליים: אהבתי את הבחירה בשמה של חנות הספרים המככבת העלילה, "ורביבור", המוסברת כך: "הֶרביבורים אוכלים כרוב ניצנים, קַרניבורים אוכלים ציפורים, קאשיבורים אוכלים דולרים, וורביבורים אוכלים מילים"

Theo of Golden – Allen Levy

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

ספרו של אנדרה מורואה תורגם לעברית פעמיים, ב-1944 על ידי א.ל. יעקבוביץ' תחת השם "המשמנאים והמרזנאים", וב-2007 על ידי עידו בסוק תחת השם "השמנפופים והחדחוטים". חלק מאיוריו המקוריים של ז'אן ברולר (הידוע בשם ורקור) נכללו בתרגום הראשון בהוצאת יזרעאל, ללא צבע. לתרגום החדש צורפו כל האיורים בשלל צבעיהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. הוצאת מטר כרכה את שני התרגומים יחד בספר בכריכה קשה.

אני נוטה חיבה יתרה לתרגומים ישנים. אעדיף את "מחניים" על פני "הנערים מרחוב פאל", ואת "אי הילדים" על פני "אי-בוד". ברור לי שהתרגומים הישנים אינם לגמרי נאמנים למקור, הן משום שנעשה בהם שימוש בעברית ארכאית משהו, אם בגלל מחסור במלים הולמות ואם בגלל הגישה שהספרות אמורה להכתב בשפה רמה, והן משום חירות שנטלו לעצמם המתרגמים והמו"לים של אותן שנים. ובכל זאת, משום חיבתי לעברית של פעם, וכמובן מטעמי נוסטלגיה ו"החתמה", אני שומרת אמונים לאלו שקראתי קודם. במקרה של הספר הזה, שלמיטב זכרוני לא קראתי בעבר, נגשתי לתרגום החדש ללא מטען העבר, ונהניתי ממנו. לאחר מכן קראתי את התרגום הישן במחציתו השניה של הספר, נהניתי מאוד מן השפה, אבל משום ההשוואה בין השניים יכולתי להבחין בקלות בסטיות מן המקור. חוויה מעניינת בהחלט.

אנדרה מורואה כיוון את ספרו לילדים. שני גיבוריו הראשיים הם ילדים, אחים בני עשר ותשע, סגנונו פשטני למדי, ומסריו מוגשים באופן ברור ונוח לעיכול. שני האחים, הבכור אדמון שמנמן והצעיר תיירי דקיק, נקלעים לעולם תת קרקעי, שיושביו נחלקים לשתי מדינות: האחת היא מדינתם של הרזים, אנשים דקים כחוטים, קשוחים על סף ספרטניות, דייקנים עד כדי חולניות, חדי לשון, מתעצבנים בקלות, מעשיים מאוד ופעלתנים. השניה היא מדינתם של השמנים, אנשים עגלגלים ומלאים, חובבי אוכל – הרבה וכל הזמן, חובבי שינה, נינוחים, איטיים וטובי מזג. שנאה שוררת בין שני העמים, למרות שיתופי פעולה מסוימים. מלחמה שניהלו בעבר הסתיימה במעין תיקו, וכעת הם עומדים בפני נסיון להגיע להסכם שלום, כשהמכשול המהותי היחיד הוא ויכוח עז וחסר פשרות על שמו של אי נייטרלי שמצוי בים שבין שתי המדינות. 

תראו בגלל אילו שטויות פורצות מלחמות, אומר מורואה בדרכו עתירת הדמיון. תראו אילו עילות חסרות הגיון מדינות ממציאות כדי לשמור על עליונות, אמיתית או מדומה, אילו עלילות הן בודות על אויביהן כדי להכפיש אותם ולהטיל עליהם את אשמת הסכסוכים. לכל בעיה יש פתרון, אם רק משתחררים לרגע מן העקרונות העיקשים הבלתי נחוצים. כפי שמציינת ד"ר דינה חרובי בהקדמה, הספר מציג מצב סימטרי לחלוטין, שבו שתי המדינות אשמות וזכאיות באותה המידה, מה שמרחיק אותו מן המציאות. אבל, כאמור, הספר מכוון לילדים, ולפיכך נמנע מן המורכבויות של החיים האמיתיים. ובכל זאת, יש בו מספיק היבטים סאטיריים שמעגנים אותו במציאות. כך, לדוגמא, כשמוסברת לאדמון מטרתה של ועידה שבה עתידית שני הצדדים להפגש, הוא מגיב במלים "אצלנו היו כל כך הרבה ועידות שאף אחד כבר לא מתעניין בהן". כך גם מערכות היחסים בין בעלי התפקידים השונים בתוך כל מדינה, העקיצות כלפי הביורוקרטיה, משחקי הכבוד, ועוד, כולם משקפים תופעות מן העולם העל-קרקעי.

לדמויות הדמיוניות הנוטות לסטראוטיפיות של מורואה יש אישיות מובחנת, הן מוקצנות ומשעשעות, והסופר בורא להן סביבה המורכבת מפרטים הולמים ומבדחים. התוצאה נעימה מאוד לקריאה, ונאה מאוד לעין, גם לקורא המבוגר.  

Patapoufs et Filifers – André Maurois

מטר

2007 (1944, 1930)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק (2007), א.ל. יעקבוביץ' (1944, הוצאת יזרעאל)

הסקירה כוללת קלקלנים

סבתו של אדם, ניצולת שואה, מתוסכלת מן השסעים בחברה הישראלית ומן ההדרדרות המוסרית. היא אינה נשארת בבית, אלא מצטרפת בהתמדה להפגנות בתקווה לשנות את המצב. לפני שהיא הולכת לעולמה היא מותירה לאדם צוואה בעל פה: "אני מבקשת שלא תשלים עם המצב". הטריטוריה אינה חשובה, חשוב לנסות להגשים את חזון חברת המופת שאותה חזה הרצל. אולי צריך להתחיל מחדש. אדם, שנקט עד כה בגישה הפוכה מזו של סבתו, כלומר הסתגר בתוך עולמו ונמנע ממעורבות, נרתם למלא את רצונה. ההזדמנות מציגה עצמה בפניו כשחבר מן העבר, שהתעשר באוסטרליה, מספר לו על כפר נטוש שממשלת אוסטרליה מבקשת לשקם, ומציע לו ליטול על עצמו את המשימה. אדם מצליח לשכנע שמונה חברים להצטרף אליו כדי ליצור גרעין לחברה חדשה, חברה שתהיה עבור הישראלים, ועבור העולם כולו, "אור לגויים", הוכחה שאפשר לחיות בהרמוניה.

ברור מלכתחילה שהניסוי נועד לכשלון. רבים ניסו וכשלו, במודל כזה או אחר, לאורך ההיסטוריה, וגיבורינו אינם יוצאי דופן. מדובר למעשה בקבוצת אנשים בלתי הומוגנית, חסרת כיוון, שאינה מסוגלת להגיע להסכמה אמיתית על דבר, בעיקר מפני שכולם כאחד מחפשים מפלט אישי משק בעיות שהם נושאים. אחד סובל מהלם קרב, אחת מתוסכלת מאי הצלחה אמנותית, אחר נטש את הדת ולא מצא מנוח בחילוניות, אחת סבלה מסטיגמות של עולה חדשה ולא השתחררה מן הצורך להוכיח את עצמה שוב ושוב, וכיוצא באלה. כפר נטוש באוסטרליה, ממומן על ידי אחרים, נראה כמו פתרון, מקום שאליו אפשר להגיע בלי כל הבעיות שייוותרו מאחור. אלא שבחיים זה לא עובד ככה. הבעיות הולכות אתך, האישיות אינה משתנה עם שינוי המקום.

הספר אכזב אותי. ציפיתי לדיון אמיתי באפשרות של אוטופיה, לבחינה אמיתית של האפשרות להתחיל מחדש. שום דבר מזה אינו נמצא בספר. לא רק משום שהכשלון היה ברור מראש (וכמו כדי להכריז עליו כבר מלכתחילה, הופיע בעלילה, עוד בטרם הגיעה החבורה לכפר, בריון אוסטרלי עם דרישת דמי חסות), אלא משום שהספר הפך חיש מהר למקבץ סיפורים פרטיים של דמויות לא מעניינות במיוחד, קצת פלקטיות למען האמת, נסיון לדחוס יחד מבחר בעיות, רובן ישראליות חלקן גלובליות – חבר שנפצע בקרב, אונס, קליטת עליה, דת ואמונה, אינטריגות בעבודה, לסביות. ואם בכל אלה לא די, השתרבב לעלילה גם אבוריג'יני מפוקפק, הזדמנות לספר על סבלותיהם של האבוריג'ינים ועל "זמן חלום".

המסר המשמעותי מופיע בסיום. בזה אחר זה אנשי הכפר נוטשים את המקום, כל אחד מסיבותיו שלו (ובעיקר, כך לדעתי, משום שהגיעו לשם מן הסיבות הלא נכונות). אדם, שכאמור נמנע עד כה ממעורבות פוליטית וחברתית, חוזר לארץ, נוטל לידיו את דגל ישראל, ומצטרף להפגנה. כי שינוי עושים מבפנים.

ישי סנדק יודע לכתוב ולספר, כל סיפור בנפרד. הספר כמכלול אינו מתגבש לאמירה משמעותית, וחבל.

שולחן כתיבה, מטר

2026

כותרת משנה: מה שאיינשטיין, סטיב ג'ובס, מארי קירי ואחרים ידעו – ואתם יכולים לאמץ

קרייג רייט, שחקר את תחום הגאונות, ומרצה אודותיו באוניברסיטת ייל, מציג בספר זה את מה שמשותף לגאונים ומייחד אותם. עצם הגדרת המונח גאונות בעייתי מלכתחילה, ורייט מתייחס לכך בפתיחה. ההגדרה שלי – בלתי מדעית, רק אינטואיטיבית – שונה ומצמצמת יותר, ולכן הרמתי גבה נוכח כמה מן השמות שהזכיר. בלב ההגדרה שלו עומדת הבחינה עד כמה האנשים שינו את העולם, או למצער את התחום בו התמקדו, ולכן הוא מכליל דמויות כמו הארייט טאבמן, שאני הייתי מגדירה כאמיצה ופורצת דרך, כמו סלמאן רושדי, סופר מוכשר עד מאוד שהפגין אומץ בפרסום "פסוקי השטן", כמו מרטין לותר, שיסד זרם דתי חדש, וכמו קניה וסט… מכל מקום, עצם ההגדרה אינה משמעותית לענייננו, שכן לבו של הספר הוא המכנים המשותפים לאישים בולטים ומשפיעים, והעצות שנוכל אנחנו, בני התמותה שאינם בהכרח גאונים, לאמץ כדי לשפר ולהשתפר.

הספר עוסק בהיבטים שונים ומעניינים של הגאונות. כשרון מולד או עבודה קשה? – גם וגם; כמה חשוב האיי-קיו? – לא ממש; מה בין עילוי לגאון, או בתרגום לשפת דיבור, האם ילד פלא הוא גאון או יצמח להיות כזה? – לא בהכרח; גאון משמר את כושר ההתבוננות המקורי והרענן של ילד; התשוקה ללמוד מאפיינת גאונים (בשונה מהצטיינות בלימודים ממוסדים); מוטב להיות שועל ולא קיפוד, הווה אומר להתעניין בתחומים רבים ולמצוא הקשרים מעניינים על פני התמקדות עיקשת בתחום צר (ולא שיש משהו שלילי בקיפודיות כזו); גאונות אינה הולכת יד ביד עם מוסר ועם אישיות מופת, לעתים קרובות ההפך הוא הנכון; גאונים מפגינים כושר ריכוז עילאי לצד קפיצה מנושא לנושא וניפוץ מוסכמות; למזל יש חלק בהצלחה (כמו במקרה פלמינג והפניצילין), אבל המקרה הממוזל לבדו אינו משחק תפקיד ללא האדם שהכשיר עצמו במשך שנים וידע לזהות את המשמעות; ועוד. פרק נפרד מוקדש לענין המגדר ולמידור של נשים לאורך ההיסטוריה. הרחבה בנושאים אלה ניתן למצוא בראיון.

אני חושבת שהפרק המועיל ביותר הוא זה שעוסק בחינוך. רייט קורא לאפשר לילדים להכשל לעתים, ומציע לפתח חשיבה עצמאית ופעילות עצמאית ולעודד סקרנות. אולי לא יצמחו מכך גאונים, אבל בהחלט בני אדם פתוחים, מסוגלים ללמידה ובעלי כושר התמודדות.

מה שהיה חסר לי בספר זו אמירה שגם אם מאמצים את כל ההרגלים הטובים שבו, הגאונות אינה מובטחת. ישנו בהכרח המרכיב היסודי, זה שהופך איינשטיין לאיינשטיין ומוצרט למוצרט. מוצרט הוא דוגמא טובה לכך: על פי המתואר בספר, אביו דחף באותה מידה אותו ואת אחותו להצטיין במוזיקה. מוצרט הצליח לחרוג ממה שרייט מכנה "בועת העילוי", אחותו לא. אולי שיחק פה תפקיד גם ענין המגדר, אבל מן הסתם היה בילד אותו ניצוץ גאוני שלא היה בילדה.

מכל מקום, הספר כתוב בבהירות ומתורגם היטב, מציג דמויות מוכרות רבות לצד כמה מוכרות פחות, מציע טיפים טובים, ומומלץ.

The Hidden Habits of Genius – Craig Wright

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אדם מורגן, סופר שאינו מצליח לשחזר את ההצלחה המתונה של ספרו הראשון, מנהל רומן מחוץ לנישואים. אשתו שרה היא עורכת דין מצליחה, מאוד עסוקה, והיחסים בין בני הזוג, למרות האהבה, חורקים, כך נראה, בשל חוסר יכולת למצוא הזדמנויות לבלות יחדיו. אדם שוהה רבות בבית הנופש שרכשו כדי שיוכל ליהנות משקט שיסייע לו לכתוב, ושם הוא גם נפגש מזה שנה ומעלה עם קלי, מלצרית בבית קפה מקומי, שסובלת, לדבריה, מהתעללות מצד בן זוגה.

ה"סידור" הזה בא אל סיומו האלים כשקלי נמצאת מתה מדקירות סכין, במיטה בבית הנופש. מי שלוקחת על עצמה את ההגנה עליו היא שרה, אשתו הנבגדת. חוסר היכולת להציב גבול בין היחסים המקצועיים והיחסים האישיים, כמו גם חוסר התקשורת המתמשך בין שרה ואדם, למרות שמעל ראשו מרחף האיום של עונש מוות, אינם מקלים על הנסיונות לברר מי רצח את קלי.

הגימיק הזה של הדילמה בין האישי למקצועי מייחד את הספר, שפרט לכך הוא די שגרתי. בצד החיוב יש לציין שהסופרת מצליחה ליצור מתח כבר מהתחלה, ושותלת הטעיות ששומרות על המתח גם בהמשך. בצד הפחות חיובי, הדמויות כולן כתובות בשטחיות, רובן חד-מימדיות. בצד השלילה, הגילויים בפרק המסיים את הספר אינם משכנעים. ליתר דיוק, הם יכלו להיות כאלה אילו היה הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הבחירה של הסופרת לכתוב אותו בגוף ראשון מפיה של שרה, לסרוגין עם קולו של אדם, מעקרת את הסבירות של הסיום.

מכיוון שהספר בסיכומו של דבר די חלש בעיני, הופתעתי לקרוא בדברי התודות של הסופרת, שזוהי גרסה שניה של ספרה הראשון, שראה אור בגרסה הראשונה ארבע שנים קודם לכן (על הדרך היא משתלחת במו"ל הראשון שלא העביר את הספר עריכה).

חובבי מתח קליל אולי ייהנו ממנו. אני, לצערי, לא.

The Perfect Marriage – Jeneva Rose

מטר

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ג'ון בראון היה לוחם נחוש נגד העבדות בארצות הברית. הוא האמין כי יש לנקוט בפעולות כמו-צבאיות על מנת להשיג את מטרתו. פעולתו המשמעותית ביותר היתה פשיטה על נשקיה פדרלית, מתוך שאיפה – נאיבית – להקים צבא חמוש היטב של עבדים מקומיים, שינהיגו מהפכה. בראש כוח של שמונה-עשר אנשים הצליח לפרוץ לנשקיה, לנכס כלי נשק רבים ולקחת בני ערובה, אך בסופו של דבר נלכדו הוא ואנשיו, ובדצמבר 1859 נתלה בראון לאחר שהורשע בבגידה, ברצח ובהסתה. בראון אולי נכשל, אבל הפשיטה על הנשקיה בהרפרס פרי היתה אחד מהארועים שהובילו למלחמת האזרחים ולקץ העבדות.

ג'יימס מקברייד מספר את סיפורו של בראון בתערובת ססגונית של עובדות ובדיה. העלילה מסופרת מפיו של הנרי שקלפורד (דמות בדויה), נער שחור צעיר, עבד של דאץ' הנרי שרמן (דמות אמיתית), שאביו נרצח, והוא עצמו התגלגל איכשהו להיות בן לוויה של בראון, שחשב בטעות שמדובר בילדה בשם הנרייטה. במשך מספר שנים התלווה הנרי אל בראון ואל צבאו – ש"לא היה יותר מאוסף מסמורטט של איזה חמש עשרה הטיפוסים הכי עור ועצמות, הכי בטלנים והכי עלובים שראיתם בחיים שלכם" – נהנה מן היתרונות של התחזותו לילדה, משום שלא נדרש להלחם, ונחשב בלי הצדקה לילדה אמיצה, בעיקר משום שבראון ראה רק את מה שרצה לראות. הנרי מתאר את פעילויותיו השונות של בראון לטובת העבדים, וכן את פגישותיו עם אישי מפתח, ביניהם פרדריק דאגלס והארייט טאבמן. טאבמן היתה אמורה להצטרף לפשיטה על הרפרס פרי, אך היתה חולה ולא הגיעה. דאגלס סבר שפעילות אלימה אינה הדרך, וסירב להצטרף או לתמוך.

במפתיע, למרות הנושא הכואב מאוד של העבדות, הספר מצליח פה ושם לשעשע ואפילו להצחיק. התחפושת של הנרי כילדה מספקת רגעי הומור, כך גם תיאוריו את קנאותו הדתית הטרחנית של בראון. תפיסת העולם הצעירה שלו, שרוב הזמן אינה מכירה בגוונים אפורים, תורמת לעלילה נקודות מבט מעוררות מחשבה.

ההומור והססגוניות ושפע הדמויות השונות, והמשונות, אינם מכסים, כמובן, על לב הסיפור – הגזענות הבוטה, האכזריות והעוול שבעבדות, החיים הבלתי נסבלים של השחורים. הנרי חוזר שוב ושוב לנושא זה. כך, לדוגמא, כשהוא חש כמו רמאי בגלל הופעתו כילדה, הוא "מתנחם" בידיעה כי "להיות כושי זה ממילא שקר. אף אחד לא רואה את האתה האמיתי. אף אחד לא יודע מה אתה בפנים. שופטים אותך רק לפי מה שאתה מבחוץ", ובכלל השחורים "כל הזמן חשבו איך להסתדר בלי שיראו אותם, ואיך לדאוג שכל השקרים שלהם יתאימו למה שהאנשים הלבנים רוצים". את ג'ון בראון הנרי מעריץ, ומאמין שהוא פועל מתוך לב טהור, אבל אינו מאמין בכך באשר למאבק בין תומכי העבדות למתנגדיה: "אף אחד לא שאל את הכושי מה הוא חושב על כל העסק הזה, וגם לא את האינדיאני, בגלל שהדעות שלהם לא נחשבו בכלל, למרות שרוב ההתנגשויות היו כאילו בשבילם. אני אומר "כאילו", כי כל העסק היה בעצם בענין של אדמות וכסף".

הספר, כמצופה מג'יימס מקברייד, כתוב היטב, אך בשונה מספריו האחרים הוא נוטה, לטעמי, ללהגנות יתר. חלק מן ההפרזות שלו לא אהבתי. בין השאר הוא מתייחס יחס בלתי הוגן, לדעתי, כלפי פרדריק דאגלס, שאותו הוא מתאר כאגואיסט, גנדרן, שתיין, ביגמיסט ואפילו פחדן. כשבראון מנסה, לשווא, לגייס אותו לפשיטה, הנרי מתאר אותו כ"איש של שיחות סלון, של חולצות משי ומגבעות הדורות, של חליפות ועניבות פשתן. הוא היה איש של מלים ונאומים". מעניין, עם זאת, שבסופו של דבר הנרי מתייחס כך לפעילותו של בראון בשבועות האחרונים לחייו בעודו בכלא: "אני באמת מאמין שבששת השבועות האחרונים ההם הוא עשה נגד העבדות, במכתבים ובדיבורים, יותר ממה שהוא עשה כשהרים רובה או הניף חרב".

הציפור שבשם הספר היא נקר שנהבי, שבנוצותיה מצא בראון, על פי הספר, סימן למזל טוב. לדבריו של אחד מבניו של בראון, כינוייה ניתן לה על שום יופייה, משום שכל מי שראה אותה אמר "אלוהים שבשמים".

הספר זכה לתרגום יפה של צילה אלעזר, ולמרות ההסתיגויות הקלות הוא בסופו של דבר ריתק והעשיר אותי, ואני ממליצה עליו.

The Good Lord Bird / James McBride

מטר

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025