מחבר: etiser

"בהתפרצות היסטרית של זעם גואה, היטלר צרח. מה קרה? האם בוצעו הפקודות האלה? היטלר פנה אל ראש המטה הכללי שלו ונעץ בו מבט פראי. "יודל!" צרח בקול צרוד, "האם פריז בוערת?""

ביוני 1940 חגג היטלר את נפילת פריז, היהלום שבכתר כיבושיו, בביקור פרטי יחסית בעיר, נהנה מיופיה היחודי. ארבע שנים וחודשיים אחר-כך הורה להרוס אותה עד היסוד, לא רק את המפעלים החיוניים שסביבה אלא גם את הגשרים והמבנים האיקוניים של העיר. באוגוסט 1944, כשכוחות בעלות הברית בחזית המערבית שעטו מזרחה, מינה את הגנרל דיטריך פון קולטיץ למפקד העיר, והורה לו חד משמעית להכין את העיר להריסה מוחלטת ולהלחם עד חורמה. "בשום פנים ואופן אין לאפשר את נפילתה של פריז בידי האויב, ואם יגיע האויב עליו למצוא בה רק תלי חורבות".

מה שהיטלר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעלות הברית כלל לא התכוונו לכבוש את פריז באותו שלב, אלא לעקוף אותה ולצעוד ישירות לגרמניה. היו לכך מספר סיבות, והעיקרית שבהן היתה הסיכון שהמשאבים שיידרשו לכיבוש העיר ולהחזקתה לא יותירו דלק עבור רבות מן האוגדות שנחתו בצרפת. זה היה סיכון שאייזנהאואר לא היה מוכן לקחת.

מה שאייזנהאואר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעיר הכבושה תכננו אנשי הריזיסטנס בראשות הפעילים הקומוניסטים לבצע התקוממות נרחבת, להשתלט על מוקדי כוח, להרוג כמה שיותר גרמנים ("הפתגם של ההתקוממות: A chacun son boche – לכל אחד הגרמני שלו") ולנכס לעצמם את נשקם. פעולה כזו היתה מחייבת את קולטיץ לפתוח בלחימה ברחובות העיר, וגם להורות להפעיל את מטעני הנפץ המרובים שהוטמנו בנקודות אסטרטגיות.

מה שהפעילים הקומוניסטים של הרזיסטנס לא ידעו באותה שעה היתה העובדה שדה גול התכוון להגיע אל העיר וליטול את השלטון תוך פירוק הקומוניסטים מכוחם. דה גול התכסיסן הנחוש, שכשל בנסיונותיו לשכנע את אייזנהאואר לשנות את תכניותיו, עקף אותו ופנה ישירות אל המפקד של הדיויזיה הצרפתית, שהיתה חלק מן הכוח של בעלות הברית.

קולטיץ, שכבר לחם במספר חזיתות, הרס מקומות ישוב, הורה על מעשי הרג רבים וחיסל יהודים (אם כי בנו טען בלהט שהעדויות לכך זויפו), היה קרוע. מצד אחד הוא היה איש צבא צייתן ופטריוט גרמני. הוא גם ידע שאם ייכשל במילוי תפקידו כל משפחתו תסבול (חוק שנחקק אחרי כשלון ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944 קבע, "שבני משפחותיהם של קצינים גרמנים ישאו מעתה ואילך באחריות לכישלונותיו של הקצין"). מצד שני הפגישה עם היטלר המעורער והפרנואידי סדקה את האמון שלו במנהיג, והוא לא היה להוט להחרט בזכרון ההיסטורי כמי שהרס את פריז.

לארי קולינס ודומיניק לפייר מתארים דקה אחר דקה את שהתרחש בפריז בימים הגורליים של אוגוסט 1944. הם נודדים בין המטה של אייזנהאואר לזה של הרזיסטנס, בין משרדו של קוליץ לבונקר של היטלר, בין בתי הכלא לרכבות הגירוש, בין הכוחות הלוחמים של בעלות הברית לשגריר השבדי ראול נורדלינג שהתרוצץ בין כולם בנסיון לתווך ולהציל את מי ואת מה שאפשר.

בין כל הגופים והאישים הקובעים והמשפיעים האלו, הסופרים משלבים אינספור פרטים מן היומיום של האנשים ה"קטנים", הלוחמים ותושבי פריז. פה ושם משתרבבות דמויות מוכרות. ארנסט המינגווי שהגיע לעיר כעיתונאי, פרדריק ז'וֹליוֹ־קִירִי, חתנה של מארי קירי, שייצר בקבוקי מולוטוב לקראת ההתקוממות, ואחרים. הם מספרים על מעשי ביזה, וגם על רגעים של חסד אנושי, על צרפתים שהתנגדו ועל אלה ששיתפו פעולה עם הכובשים ואף הרוויחו מן הכיבוש, ועוד. לא נעדר מקומן של אנקדוטות אבסורדיות – כמו זו שבה הופיעו ארבעה אנשי אס.אס בכירים במשרדו של קולטיץ, רגע לפני שחרור העיר, כדי ליטול בפקודת הימלר שטיח קיר יקר מאחד המוזיאונים. "לצורך איסוף החומר לספר הזה", כותבים השניים, "ראיינו יותר משמונה-מאות אנשים באופן אישי, בטלפון או בהתכתבות, והשתמשנו בחלקים מתיאורי החוויות של חמש-מאות שלושים ושישה מהם". השילוב הזה יוצר תמונה מלאה ומרתקת של קורות אותם ימים.

"זו היתה החלטה מכרעת, ודיטריך פון קולטיץ לא אהב לקבל החלטות מכריעות". לכן הוא הכין את העיר להריסה, וגם משך זמן. בסופו של דבר, בזכות שילוב של גורמים, פנו בעלות הברית לכבוש את פריז. ההחלטה הזו תבעה, כצפוי, את מחירה: "בתוך שבוע אחד בלבד, בשערי מץ, כשהריין במרחק הקצר עד כאב של 160 קילומטרים בלבד והכוחות הגרמניים נסוגים לפניהם באי־סדר מוחלט, יישארו הטנקים של הארמיה השלישית, בפיקודו של פטון, ללא דלק. הדלק שלהם ייגמר. כדי להגיע לריין הם יהיו זקוקים רק למיליון גלונים – הכמות שנדרשה לצורך שחרורה בטרם עת של פריז. כשיקבלו את הכמות הזאת בסוף ספטמבר, הגרמנים כבר יקבלו תגבורת, יתארגנו מחדש וימתינו להם בקווי זיגפריד. פטון יגיע אל הריין רק כעבור שבעה חודשים ארוכים, ב-22 במרס 1945". קולטיץ חתם על כתב כניעה. דה גול נכנס לפריז בעקבות הדיויזיה הצרפתית, וביים לעצמו קבלת פנים שמיצבה אותו כגיבור וכמנהיג. תושבי פריז בהמוניהם יצאו מגדרם מאושר, ותגובותיהם נחרטו לתמיד בזכרונם של המשחררים. היטלר, בפרץ זעם אחרון, שיגר כוח של הלופטוואפה אל מה שהיתה ההפצצה אחרונה, והגדולה מכולן, של העיר.  

"האם פריז בוערת?" הוא ספר מרתק, עתיר פרטים וידע, המשרטט את ההיסטוריה על שלל היבטיה. מומלץ מאוד.

Is Paris Burning? – Larry Collins and Dominique Lapierre

פן וידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: דרורה בלישה

לפני כחמש שנים קראתי את ספרו של רמי מארק רום, "בשביל מה כל זה", ספר ששוטטו בו דמויות רבות, חלקן חריגות, רובן אפורות אך בעלות סיפור חיים ששווה היכרות, רובן אינן מצליחות להמריא מעל קשיי היומיום אך בהחלט ממריאות בדמיונן ובחלומותיהן. הערכתי את הספר, אך התקשיתי מעט עם אי הסדירות של העלילה שדילגה באופן חופשי מארוע לארוע ומדמות לדמות.

"שחקני אופי" מציג דמויות דומות, אך הפעם עושה (לי) חיים קלים יותר, משום שהוא מורכב מחמישה-עשר סיפורים נפרדים. כל אחד מהם מתרחש בעיקר בתוך נפשו של גיבור הסיפור, כשלעתים מיטשטשים הגבולות בין פנים וחוץ, וכמעט כל אחד מהם מציג דמות וסיפור חיים תמציתי שלמרות המסגרת הסיפורית המצומצמת מצליח לקרב אל הלב את הנפשות הפועלות, מבולבלות, ולעתים מקוממות, ככל שתהיינה.

באמצעות הסיפורים הנפרדים הסופר מאיר פינות בחייהם של מהגרים, של סופר מתקשה, של בני זוג שהשפה המשותפת ביניהם התפוגגה, של המצטופפים בתור בסניף הדואר, של מדריך במוסד לאוטיסטים, של הורים מותשים ועוד.

כל הסיפורים טובים, אזכיר כמה מהם לטעימה. אני אמנם מאפיינת כל אחד במספר מלים תמציתיות, אך הסיפורים עצמם הם הרבה יותר ממאפיין יחיד, כשהם שוזרים נושאים ותתי-נושאים לפסיפס סיפורי. "שלוש בעשר" מציג את הווי משפחות העולים מרוסיה דרך תפקידן של הסבתות; "זר ברכבת" הוא סיפורה של אשה שפוטרה בגיל שישים, והיא מבלה את ימיה בקריאת ספרי בלשים ברכבת עד שאינה מבחינה בין העלילה לבין המציאות; ב"עפיפון" גבר, שמרשה לעצמו מדי יום מספר דקות של פנטזיות, נסחף ברעיון ליצור באיחור רגע של אב-בן עם אביו המשותק בן התשעים; "מוזיאון האשליות" מציג זוג הורים ושלושה ילדים שהגשימו חלום לצאת לחופשה משפחתית נעימה בחו"ל והתנפצו אל מציאות סוחטת כוחות; ב"להיעלב" גבר מתאמץ לשמר תחושת עלבון כלפי אשתו שיצאה לבלות עם חברות, ומגלה שמדובר במשימה קשה. ועוד.

כאמור, כולם טובים בעיני, אבל נניח שמוכרחים לבחור את המועדפים. הבחירה שלי תיפול אולי על "עוגיות", סיפור מגניב על התבוננות באנשים שבאים לנחם בשבעה מנקודת המבט של עש, תיקן ושַחרור; או על "למצוא חניה", סיפור שעורר בי אסוציאציה ל"הזר" (גם לפני שמצאתי שהסופר הגניב פנימה אזכור למרסו), הסיפור היחיד שמקשה על הזדהות עם גיבורו; או על "סניף הדואר הישן", בעיקר בגלל סלידתי מתורים שרק התגברה בגללו. אבל, באמת, אין סיבה לבחור.

הכתיבה של רמי מארק רום מדויקת, עשירה, אמינה מאוד, ומצליחה לצלול אל נבכי הנפש של דמויות יומיומיות. התוצאה היא סיפורים הראויים בהחלט לתשומת לב.

האיור המעניין על הכריכה הוא של איציק רנרט.

ידיעות ספרים

2026

כותרת משנה: תריסר סיפורים שלא נס לחם ולא פג תוקפם

שנים-עשר סיפורים שכתב מארק טוויין בין השנים 1880 ו-1904 נבחרו על יד המתרגמת דליה טסלר להכלל בקובץ זה. טוויין, שנון, ביקורתי, רגיש לפרטים, חבט ביצירותיו בתופעות חברתיות והצביע על חולשות אנוש, וכך גם במרבית הסיפורים שבקובץ.

משלושת הסיפורים הראשונים בקובץ לא התרשמתי, ועד שלא עברתי אל הבאים בתור חשבתי שאולי כותרת המשנה של הספר אינה מדייקת ובכל זאת פג תוקפם. בשלושתם המספר הוא מר מקוויליאמס, בעל הגיוני וכנוע של אשה היסטרית, שלמען שלום בית נכנע לכל פחדיה של רעייתו. פעם היא פוחדת מפורצים, פעם מדיפטריה ופעם מברקים ורעמים. הגבר המסכן נאלץ לעקוב אחר הוראותיה המבולבלות והסותרות את עצמן למען שלום בית. מצחיק במשורה אבל מוגזם ומדיף ריח התנשאות.

הסיפורים האחרים טובים הרבה יותר בעיני. אלה שבהם הוא עוסק בתופעות חברתיות נותרו רלוונטיים. טוויין מפנה את חיציו אל הביורוקרטיה, אל המשטרה, אל העיתונות, ועוד, ומפליג אל מחוזות האבסורד כדי לחדד את מסריו. רלוונטיים עוד יותר הם הסיפורים הנוגעים בתופעות אנושיות. אהבתי במיוחד את "הירושה בסך שלושים אלף דולר", שבה ראשם של בני זוג מסתחרר מן הרווחים המדומיינים שהם מייצרים מירושה עתידית, ואת "סיפור אהבתה של הנערה האסקימואית" שבדרך עקיפה מערער על הערך שבני אדם נותנים לחפצים, ונוגע בפערים בין-תרבותיים.

בלי ציטוטים מפיו של טוויין אי אפשר, אז הנה שניים לטעימה ולקינוח:

"ככל שתתמעטנה ידיעותיו של האדם, כן יגדל הרעש שהן מחוללות ותתעצם המשכורת שהוא תובע. תאמין לי, אילו הייתי בור ועם הארץ ולא איש של תרבות, ואילו הייתי חצוף תחת היותי נחבא אל הכלים, הייתי מוציא לעצמי מוניטין בעולמנו זה, המנוכר והאגואיסטי".

"ניכר היה בשניהם שהממון אכן החל לכרסם בכושר עמידתם בפני הפיתוי, ונדמה שדבר זה רק מוכיח את האמת המעציבה שדורות רבים מספור מעידים עליה: בעוד העיקרון כשלעצמו מהווה מגן נעלה מפני חטאים והבלי שווא המדרדרים את האדם לשפל המדרגה, העוני עולה עליו בעניין זה פי כמה וכמה".

ואי אפשר לחמוק מן הציטוט הזה (אם כי אפשר להתווכח אתו): "מי הם כותבי הביקורות על הספרים היוצאים לאור? אנשים שבחיים שלהם לא התמודדו עם כתיבת כמה שורות".

מומלץ, כמובן

לוקוס

2026 (1880 – 1904)

תרגום מאנגלית: דליה טסלר

כותרת משנה: 61 סיפורים קטנים וגדולים על הכנסת

"קריאה ראשונה", על שם הקריאה הראשונה של חוקים, הוא סיפורה של כנסת ישראל. באמצעות ששים ואחד סיפורונים, על שם המספר המינימלי המאפשר קיום ממשלה יציבה, משרטטים טל אלוביץ ואיתי סתת את קורותיו של המוסד ושל חבריו ועובדיו והבאים בשעריו, מאז הכרזת המדינה ועד ימינו. לשניהם היכרות קרובה עם הכנסת מתוקף תפקידים שמילאו בעבר, והם מכסים בספר כל פרט, מן הטריוויאלי ומעוט החשיבות (יחסית) כמו המזנון והתפריט המוצע בו, ועד המהותי כמו תהליך הצעת החוקים ואישורם.

למרות שמדובר בספר מעין לקסיקוני (כל פרק עוסק בנושא אחר), הוא נקרא כפרוזה נעימה, המשלבת מידע עם הומור. חלק מהפרקים עוסקים בהיסטוריה – כמו קביעת מיקומו של המשכן, בחירת שמה של האספה המכוננת, ותרומת משפחת רוטשילד להקמת הבנין. חלקם עוסקים בעניינים מנהליים – ביניהם תקציב הכנסת, משכורות הח"כים, ותפקידם של הסדרנים. אחרים מסבירים מונחים שמן הסתם מוכרים לכולם אבל לא תמיד לעומק – הצעה לסדר, שאילתה, שדולה, פיליבסטר (נאום התשה בלשון האקדמיה), ועוד. לא נעדר גם מקומם של ארועים ביזאריים – ביניהם ליל החניונים, שבו ח"כים התחבאו בחניון כדי ליצור מצג שווא של היעדרות, איזוק עצמי לדוכן הנואמים, קשקוש בליפסטיק על מכונית שחנתה שלא במקומה וכיוצא באלה. ויש גם סטטיסטיקות שעוסקות בקשרי משפחה בין חברי כנסת לאורך הדורות, במוצא, בהשכלה ובמקצוע, ועוד  פריטי מידע ופיקנטריה מעניינים.

בעמודי הפתיחה של הספר נכתב "מכירים סיפור שחייב להיות בספר? נשמח לשמוע עליו!", אבל נראה לי שששים ואחד הפרקים, תמציתיים ולפעמים משעשעים, מעריכים ולפעמים מבקרים, מכסים את כל ההיבטים האפשריים, אלה שהזכרתי למעלה ורבים אחרים.

הספר עוצב ואויר על ידי דוב אברמסון ואור וולף מסטודיו דוב אברמסון, והאיורים החביבים משתלבים בסגנון הקליל-רציני של הטקסט.

(הערה שלצערי אני כותבת לעתים קרובות יותר ויותר: חסר רק מגע אחרון של הגהה ועריכה לשונית, וחבל)

ספר מועיל, מעניין ונעים לקריאה.

מטר

2026

סיון שיקנאג'י בראה לעצמה כפר קווקזי. בראיון איתה קראתי שהסיפור הראשון מבוסס על האופן בו נפגשו והכירו קרובי משפחה שלה, סיפור שאותו העבירה אל הכפר הדמיוני ואל דמויותיו המומצאות. משם, סיפור אחר סיפור, דמות אחר דמות, נוצר המקום, קשוח וחומל, מציאותי ומיסטי, עדין ונוקשה. כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, אך כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו.

קשה להסביר במילים עד כמה הספר הזה מיוחד. אולי אם אומר שיש בו משהו שעורר בי אסוציאציה לצ'ינגיס אייטמטוב, אצליח להבהיר זאת. הרגישות לפרטים, הקשיחות בהווי החיים לצד אהבה ורחמים, האכזריות המהולה ביופי, ההכרה המפוכחת בעובדות יחד עם אמונה בשדים ורוחות – את כל אלה ועוד מצאתי אצל שני הסופרים, כל אחד בדרכו היחודית, ואצל שניהם הם הילכו עלי קסם.

הספר מורכב משנים-עשר סיפורים קצרים ומנובלה אחת. כל אחד מהם נפתח בהצגה חיננית של הנפשות הפועלות. הנה הדמויות של אחד מהם שבחרתי באופן אקראי.

"תושבי הכפר שבסיפור הבא:

ואלרי – החבר הכי טוב של חיזגיל. המוח.

חיזגיל – משחיז סכינים מדלת לדלת. הכוח.

הסוס – בהמה שסוחבת עגלה ומואנשת לשווא (געגועים הם תמיד לשווא) על ידי חיזגיל".

נושאי הסיפורים מגוונים – עוני, משפחות מרובות ילדים, הקשרים הנרקמים עם בעלי החיים, יחסי גברים-נשים, אמונות ומנהגים, יחסי הורים-ילדים, אלימות, חמלה, דרכים עלומות לביטוי אהבה בחברה שאינה מחצינה אותה. אהבתי מאוד את כולם, אבל אם לבחור אחד שאהבתי במיוחד זה יהיה "נובי גוד", סיפור הימים הראשונים לנישואיהם של גרצן ושל אשה ששמה אינו מוזכר. כך מוצגות הדמויות בפתיחה שאומרת הכל: "גרצן – בעלה הטרי של הנחנכת. הנחנכת – אחרי הכל מדובר בסיפור חניכה". סיפור שמבטא את מעמדן הנחות של נשים בכפר, שופע אמונות תפלות יותר ופחות, מעורר חשש מפני הבאות, ויחד עם זאת מציע נחמה זוטא של אחוות אם ובת, ונחתם בתשומת-לב מפתיעה.

לפעמים ספרים טובים חומקים מתחת לרדאר, וחבל. הפעם חבל מאוד. הספר מקורי, מדויק, נכנס ללב, וראוי מאוד להכרה. התמזל מזלי וחברה וידאה שאקרא אותו. אני שמחה לגלגל את ההמלצה הלאה.

להתרשמות הנה חלק מן הסיפור הראשון באתר עברית.

מומלץ מאוד.

שתים

2025

את שמו של בנדה – דוד בן דוד – אני מכירה מילדות, אבל כילדה הייתי מודעת לפרטים בודדים אודותיו. ידעתי שהיה צנחן, כי בימי העצמאות הלכתי לראות את מפגני הצניחה מול חופי תל אביב, שהוא ואבי השתתפו בהם. ידעתי שהיה לוחם ושאיבד רגל בקרב. את העובדה האחרונה הזו הכרתי בשל אנקדוטה קומית-טרגית שנקשרה בשמו – באחת הצניחות מעל הים, הרגל התותבת ניתקה ממקומה וצנחה בנפרד ממנו, ארוע שהשעשוע והחרדה שימשו בו יחדיו בעיני הילדה וקיבעו אותו בזכרוני. מכל מקום, כשראיתי שנכתב אודותיו ספר ("תגלית" שהתגלגלה אלי בעיכוב של עשרים ושלוש שנים), בחרתי לקרוא אותו ולו רק מטעמים נוסטלגיים.

מצאתי סיפור חיים קשה ומרתק. שום דבר בילדותו לא הצביע על מסלול שיוביל אל הפיקוד על בית הספר לצניחה ואל שורה של תפקידים בכירים ומרתקים. בנדה – שם שסברתי שהוא כינוי שניתן לו בצבא, אבל מסתבר שבחר בו לעצמו כבר כילד שנלחם על מקומו – נולד ב-1938 בשכונת מצוקה יפואית, וגדל בשנותיו הראשונות בבית ששלט בו סב דומיננטי. כיצד קרה שנותר ללא הוריו כשהיה כבן שלוש? שנים אחר כך שמע שתי גרסאות מצד שתי המשפחות, אבל כך או כך – אביו התגייס לצבא הבריטי, ואמו עברה לגור עם בן זוג ערבי. הילד נשלח על ידי סבו לבית יתומים, שבו סבל מאלימות. בגיל שמונה ברח משם סופית, והתקיים מעבודות מזדמנות כילד רחוב בתל אביב. גורלו השתנה עם קום המדינה, כשילדי הרחוב נאספו אל מוסד לעבריינים צעירים. במוסד נמצאו לו לראשונה שני אנשים – מנהל ומורה – שהאמינו בו, שדאגו לרווחתו ולהשכלתו, וכשהגיע זמנו להשתחרר סידרו לו מקום בקיבוץ. גם פה נמצא לו אדם שלקח אותו תחת חסותו. לפעמים כל מה שנדרש הוא נחישות ומלאך שומר, כמו שלושה אלה, כדי לנטוע בטחון ולהפיג את בדידות מאבק ההישרדות.

בגיל שש-עשרה התגייס, והצליח להגשים חלום ולהגיע לצנחנים. מכאן ואילך פילס את דרכו אל הקצונה, אל הפיקוד, אל תפקידים בכירים בשירות הבטחון, ואל עסקי אבטחה חובקי עולם.

סיפור הצלחה, סיפור מעורר השראה של היחלצות מנקודת פתיחה נחותה אל הישגים. אבל פצע הנטישה של הילד נותר פתוח. ב-1974, שנים אחרי שנאמר לו שאמו מתה, נודע לו שהיא חיה בירדן, נשואה ואם לילדים, ושהיא ניסתה ליצור קשר עם המשפחה ביפו. כמושל יריחו וגשרי הירדן באותה תקופה, הוא ארגן לה הזמנה לבקר בארץ, ובסצנה המזכירה את פגישת יוסף עם אחיו תחקר אותה עד לרגע שהתוודה כי הוא בנה. עשרים שנה עברו עד שהזדמן להם להפגש שוב, הפעם בירדן. יגאל סרנה תיאר את המפגשים, וגם את קורות חייו של בנדה, במאמר הזה.

הספר כתוב ברובו בגוף ראשון, למעט פרק אחד הסוקר את הקריירה הצבאית של בנדה, ולמעט פרק הסיום שמתאר את תחושותיה של עלמה פוקס-בראונר כלפי האיש שעליו כתבה (מאוחר יותר השניים נישאו זה לזה).

אין טעם להתייחס לחולשות ספרותיות שמצויות בספר. המציאות עוצמתית דיה, והסיפור ראוי להקרא.

Benda – Alma Fuchsbrauner

משרד הביטחון – ההוצאה לאור

2003

תרגום מאנגלית: עמוס כרמל

"מצעד האביב" הוא סיפורן של שתי אחיות, שרה ואמילי, שונות באופיין ובבחירותיהן, אך שותפות, כפי שריצ'רד ייטס מספר כבר במשפט הפתיחה, לגורל אומלל. "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו". שרה, שהיתה ב-1930 בת תשע, ואמילי בת החמש נותרו בחזקת אמן, אשה מרוכזת בעצמה, שבחלה בתואר "אם", ואילצה את בנותיה לקרוא לה בשם פוקי (שנים אחר-כך כמעט התמרמרה על הריונה הראשון של שרה, כי לא הצליחה לראות בעצמה מועמדת לתואר סבתא). כאשה חסרת מנוח היא נדדה ממקום למקום, עוקרת את בנותיה לעתים קרובות מביתן ומחברותיהן. אביהן הבליח בחייהן מפעם לפעם, מבלה בעיקר בחברת שרה, שהיתה הבת המועדפת עליו.

מצעד האביב, שנערך אחרי שארצות-הברית הפכה מעורבת במלחמת העולם השניה, היה נקודה בזמן שבה נדמה היה שלמרות קשיי העבר, העתיד יהיה בהיר. שרה, היפה והתמימה מבין השתיים, מצאה אהבה בחיקו של טוני, וכשיצאו יחד, לבושים באלגנטיות, להשתתף במצעד, המצלמה לכדה אותם "מחייכים זה לזה כמו התגלמות הרומנטיקה בשמש האביבית". אמילי, המוכשרת וגם החרדתית מביניהן, הצליחה להעמיד פנים שהיום יפה, אבל לא יכלה לחדול לחשוב על המלחמה ולחשוש (ואולי, אכולת קנאה, לקוות) לגורלו של טוני אם יגויס. שרה צפתה אל עתיד של נישואים נינוחים ומאושרים, אמילי ייעדה עצמה ללימודים וקיוותה למצוא אהבה משלה. שרה מצאה עצמה בתוך נישואים אומללים, הופכת לבת דמותה של חמותה האפורה, המכווצת בעצמה, השתיינית. תמונת המצעד היתה תלויה כל השנים על הקיר בביתה. אמילי, שהחליפה בני זוג, ננטשה שוב ושוב, ובכל פעם "כל שהצליחה להוציא מפיה היה המשפט הקטן החלש והכנוע שהיא שנאה את עצמה על השימוש בו עוד מזמן שהיתה ילדה: 'אני מבינה'".

העלילה סובבת בעיקר סביב אמילי, "אמילי גריימס המסכנה והרגישה, שלא הבינה שום דבר ושאף אחד לא הבין אותה", כפי שהיא מגדירה עצמה ברגע של התבוננות עצמית. הקשר שלה עם שרה השתנה עם השנים, מההערצה כלפי האחות המבוגרת לאכפתיות, כל עוד לא נדרש ממנה מאמץ, למילוי חובה – לפעמים מתוך דחף פנימי, לפעמים כדי להרשים אחרים – ולהתנערות. על השינוי שחל בשרה מנערה דעתנית לאשה מחוקה אנו לומדים רק בהקשר לאמילי. מה היא חשבה על אחותה הצעירה מתברר רק מדבריו של בנה כשהוא כבר אדם בוגר: "יודעת משהו, דודה אֵמי? תמיד הערצתי אותך. אמא שלי היתה אומרת, 'אֵמי היא חופשייה ברוחה'. כשהייתי קטן לא הבנתי מה זה אומר, אז פעם אחת שאלתי אותה. והיא אמרה, 'לאֵמי לא אכפת מה חושבים. היא מקשיבה רק לעצמה והיא הולכת בדרך שלה". בעיניו אמילי היתה תמיד אשה משוחררת, במובן החיובי של המונח.

הסופר מתאר היטב את חייהן של האחיות ושל אמן, את אופיין ואת תוצאותיו, וגם את הדינמיקה ביניהן. יחד עם זאת, יש בספר משהו מקומם. הוא מציג שלוש אלטרנטיבות לחייהן של נשים, ושלושתן כאחת מובילות לאומללות. אשה יכולה לבחור במסלול הנישואים המונוגמיים ולדבוק בו, או במסלול של קריירה ואהבות חופשיות, או בהתנערות מכל מחויבות וניהול חיים אנוכיים. כל המסלולים מובילים בסופו של דבר אל עברי פי פחת. חזון מדכדך. אודה שלא הצלחתי לעמוד על "כוונת המשורר". יתכן שזה לא משנה, ובכל זאת. בכל מקרה, מבחינת איכות הכתיבה הספר בהחלט מומלץ.

The Easter Parade – Richard Yates

אחוזת בית

2026 (1976)

תרגום מאנגלית: סמי דואניאס

כותרת משנה: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944 – 1945

ההיסטוריון איאן קרשו מעלה בספר זה את השאלה מדוע גרמניה לא ניסתה, לפחות בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השניה, להשיג הסדר של הפסקת אש שישים קץ לקרבות שסופם היה ברור. לאורך ההיסטוריה, כל מדינה שמצאה עצמה על סף תבוסה, הכירה במצבה ונסתה להציל את מה שנשאר. גרמניה של היטלר לחמה עד הרגע האחרון, עד הבית האחרון. החיילים בכל החזיתות נהרגו בהמוניהם, או נפצעו או נפלו בשבי; האזרחים בעורף נהרגו בהמוניהם מהפצצות בעלות הברית, או סבלו סבל יומיומי קשה בשל הרס תשתיות. אבל שלא כפי שארע בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים לא מרדו בשלטון, והמלחמה נמשכה עד שלא נותרו מהרייך אלא שרידים עשנים. רק אז, ורק אחרי התאבדותו של היטלר, נכנעו לתביעת הכניעה ללא תנאי שהעלו בעלות הברית.

כמה וכמה תיאוריות הוצעו במענה לשאלה זו. אחת מהן היא שותפות הגורל שלכאורה שררה בחברה הגרמנית, והתמיכה שלא חדלה מעולם בהיטלר. קרשו מצביע על ההדרדרות בתמיכה זו, עד כדי הטחת האשמות בפיהרר (גם אם לא בפומבי). הוא מדגים זאת, בין שלל ממצאים אחרים, בהלך הרוחות ששרר בקרב קצינים וחיילים גרמניים שנפלו בשבי, והשיחות ביניהם הוקלטו בלי ידיעתם: בתחילת ינואר 1945 הביעו ששים ושניים אחוזים מהם תמיכה בהיטלר. בסוף מארס אותה שנה תמכו בו רק עשרים ואחד אחוזים. על שותפות גורל לא היה מה לדבר באוירת הטרור ששררה במדינה. הטרור הזה, שבחודשים האחרונים של המלחמה הופנה כלפי הגרמנים עצמם, הוא תיאוריה נוספת המנסה להסביר את התמשכות המלחמה. על פי תיאוריה זו פחד מפני המשטר הוא שגרם לחיילים לאחוז בנשקם ולאזרחים להשלים עם כך. אבל הטרור עשוי היה באותה מידה לעורר התנגדות ומרד, וזה לא קרה, והוא בוודאי אינו מסביר את התנהלות האליטות. תיאוריה אחרת מתייחסת לאותה דרישה שהוזכרה קודם לכניעה ללא תנאי, שפגעה בכבוד הלאומי, ואולי גם עוררה חששות אצל אלה שידעו שהיא תביא איתה ענישה על מעלליהם. קרשו סבור שהדרישה הזו שיחקה תפקיד שולי בנכונות הגרמנית להמשיך במלחמה, אם בכלל היה לה תפקיד כלשהו.

התשובה שקרשו מציע מתייחסת למה שהוא מכנה "המבנים והמנטליות של השלטון הכריזמטי". היטלר נטל לידיו כבר בשלבים מוקדמים של שלטונו סמכויות רבות. הסמכויות שניתנו לאנשיו היו תלויות בו, ותחרות מתמדת ניטשה ביניהם על תחומי אחריות ועל חסדיו של הפיהרר. בשונה מאיטליה, לדוגמא, שבה לפחות לכאורה היו מבנים שלטוניים אלטרנטיביים, ולכן התאפשר להדיח את מוסוליני, בגרמניה לא היתה אלטרנטיבה. כל עוד היטלר חי, הכל נבע ממנו, ולא משום שהכריזמה המשיכה להתקיים, אלא משום שכך התקבעו המבנים, ותחושות החובה והנאמנות והציות, שהיו מוטבעות עמוק, סייעו לשמר אותם. האליטות השליטות "לא ניחנו בכוח הרצון הקולקטיבי או במנגנוני הכוח הדרושים כדי למנוע מהיטלר את גרירת גרמניה אל החורבן המוחלט. וזה מה שהכריע את הכף".

דוגמא בולטת לכך היא השינוי החד שעבר דניץ, מפקד חיל הים ויורשו של היטלר. כל עוד היטלר חי, דניץ הפגין התנהלות של צייתן פנטי שדבק בהמשך המאבק, למרות שידע שהמצב אבוד והיה מעדיף משא ומתן עם בעלות הברית. ביום בו ירש את השלטון במה שנותר מהרייך, הוא הפך למנהיג שמחפש דרך לשים קץ למלחמה. שינוי זה, כך כותב קרשו, הוא "עדות מאירת עיניים מאין כמותה לעד כמה אישיותו של היטלר ומבני השלטון והלכי הרוח שהבטיחו את שלטונו היו מרכזיים ומכריעים בהמשך המלחמה הרת האסון".

הספר נפתח בנסיון הכושל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944. גל, אולי אחרון, של תמיכה ושל הקלה על כשלון ההתנקשות, שטף רבים בציבור הגרמני. מכאן ואילך, עם התקדמות המלחמה ועם התגברות כוחה של המפלגה, המורל הגרמני בחזית ובעורף הלך והדרדר. את המדינה ניהלה, בכפוף להיטלר, כמובן, רביעיית מנהיגים שסמכויותיהם הורחבו – גבלס שקיבל סוף סוף את האישור שייחל לו לקדם מלחמה טוטלית; בורמן שחיזק את המפלגה; הימלר שסמכויותיו הורחבו אל כוחות המילואים של הצבא; שפאר שהגביר את מאמצי החימוש שבלעדיהם המלחמה היתה באה אל קיצה חודשים קודם שהסתיימה בפועל. המלחמה הטוטלית, שפירושה הפניית כל המשאבים לכלכלת מלחמה, כפתה על האזרחים גיוס לגופי הגנה ולוחמה חסרי הכשרה וחסרי סיכוי, ולעבודות כפיה של בנית ביצורים שלא יכלו להחזיק מעמד. חיזוק כוחה של המפלגה הביא להשתלטותם של נאמנים קנאים על מרבית השירות הציבורי, ולהידוק אחיזתם באוכלוסיה. הרחבת סמכויותיו של הימלר מן האס-אס אל צבא המילואים החדירה יותר מבעבר את הדוקטרינות הנאציות אל שורות הלוחמים. הגברת מאמצי החימוש התנהלה במידה רבה על גבם של עובדי כפיה ושל אסירי מחנות שהועבדו בפרך בתנאים בלתי אנושיים (ושפאר, שרחץ בנקיון כפיו, או העמיד פני מכה על חטא, לאחר המלחמה, היה מודע לכך היטב בזמן אמת, ואף התלונן כשלא קיבל מספיק עבדים).

קרשו מתאר בתמצית את הקרבות, עומד על הלכי הרוח של החיילים והאזרחים, מסביר את ההבדל בין החזית המערבית, שבה התקבלו הכובשים כמעט בברכה, והחזית המזרחית, שבה שררה פניקה נוכח האלימות הפראית של הכובשים. הוא מתאר מדינה שאיבדה את כל הבלמים המוסריים שעוד נותרו בתוכה, ושבה, בו בזמן, נותרו בעינן תחושות החובה והדבקות בצייתנות. תחושות אלה, יחד עם העייפות, האפתיה, הפטליות, ויחד עם המחשבה שבעצם אין להם כבר מה להפסיד, מנעו ככל הנראה כל אפשרות למרד. כך בקרב החיילים הפשוטים והאוכלוסיה האזרחית, וכך ביתר שאת בקרב חברי המפלגה והאליטות.

אתייחס לשתי נקודות נוספות: הראשונה – מנהיגים נאצים רבים, אלה שלא חמקו או התאבדו, ניסו למצב עצמם אחרי המלחמה כמי שהיו מנותקים מן המפלגה, ממעשיה ומדיעותיה. קרשו מפרק את ההיתממות הזו, ומצביע על אשמתם, בעיקר בהתייחס לדניץ ולשפאר. שפאר, לדוגמא, שטען אחרי המלחמה שידע כי היא אבודה וניסה לשכנע בכך את היטלר, כתב ממש לפני סיומה תזכיר וקרא לנקוט את כל הצעדים הדרושים, והאכזריים ביותר, כדי לגייס את כל המשאבים ולהחזיק בחזית הנוכחית. למותר לציין שאין לכך זכר בזכרונות שכתב. השניה – החיים במרבית שטחה של גרמניה בחודשים המתוארים בספר היו גיהינום של ממש. אחרי המלחמה הזכרון הקולקטיבי נטה להתמקד בחודשים הללו, ולטפח את הגישה שאזרחי גרמניה היו קורבנות שלא מרצון של היטלר והנאציזם. קרשו שב ומזכיר את הקורבנות האמיתיים (ההדגשה שלו) של המלחמה – המיעוטים הנרדפים, רובם יהודים, ועובדי הכפיה שמספרם הגיע בקיץ 1944 לשישה מיליון, ויחד עם כשני מיליון שבויים הם היוו כרבע מכוח העבודה. הדיכוי שחוו הגרמנים היה חלק בלתי נפרד מהמשטר מאז כינונו, אלא שבשנים שלפני המלחמה הוא התמקד בקבוצות ה"אחרות". "כל עוד כוון הדיכוי כנגד ה"אחרים" וה"לא רצויים", הוא התקבל אפילו ברוח טובה מצד רוב התושבים". עם תחילת המלחמה נועדה האלימות המואצת ל"יצוא". רק בחודשים האחרונים של המלחמה הפכו גם ה"לא-אחרים" לקורבנות. אגב, הכובשים, שבדקו באוקטובר 1945 את דעותיהם של הגרמנים, מצאו כי עשרים אחוז עדיין הסכימו עם יחסו של היטלר ליהודים, ועוד תשעה-עשר אחוז תמכו בתפיסתו אך גרסו שהרחיק לכת.

הספר, כמו תמיד אצל איאן קרשו, עתיר מידע, מרחיב מאוד את היריעה, יורד לפרטים הממחישים את הנושא, ולמרות היותו עיוני הוא כתוב כפרוזה מרתקת. מתוך השפע שבו בחרתי כמה נקודות שמשכו את תשומת לבי, ואני ממליצה לא להחמיץ את כל הטוב שהוא מציע.

The End – Ian Kershaw

עם עובד

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

אודה ואתוודה כי אינני קוראת טבעית של פילוסופיה לסוגיה, והדאואיזם אינו יוצא מכלל זה. אולם מכיוון שהיה לי העונג לערוך לשונית את הספר, מצאתי עצמי קוראת אותו בעיון ובקפידה ומתוודעת לנושא שאולי לא הייתי מכירה ללא הזדמנות זו (ולא, "הטאו של פו" רחוק מלהוות היכרות הולמת).

מכיוון שכאמור פילוסופיה אינה התחום שלי, תיווכם של מביני דבר חיוני ומבורך בעיני. אורי קפלן, שתרגם את הספר מסינית קלאסית, הוסיף מבוא מאיר עיניים שעיסוקו במונח ה"צ'י" (או ה"קי" בלשונות אחרות). אם לפשט את המונח, מדובר בכוח החיים. ההתיחסות אליו לאורך הדורות התפתחה והתגוונה, והמבוא מתייחס להיבטים השונים של המונח החמקמק הזה. שמו המקורי של הספר הוא "ספר הצ'י", אבל מכיוון שהוא עוסק ברובו בהיבטים הכרוכים באויר, הוא נקרא בעברית "ספר הנשימה". צריך לזכור, עם זאת, כי הצִ'י "מצליח להיות בעת ובעונה אחת הן אוויר ערפילי והן מזג אנושי והן חלקיקים אלמנטריים והן אנרגיה קמאית והן כוח וחיוּניות", בדומה לאופן בו בשפות אחרות מתקיים קשר הדוק בין נשימה ונשמה.

הספר נכתב במאה השמינית לספירה על ידי כותב אלמוני, שנודע בכינוי "מסטר האַין הגדול". כך הוא פותח את דבריו:

"הגוף יונק מן הנשימה, הצורה יונקת אנרגיה. הנשימה נתמכת בגוף, האנרגיה נתמכת בצורה.

כשהנשימה שלמה הגוף שלם, כשהנשימה כלה הגוף גווע.

על כן – כל השומרים על חיוניותם מזקקים את גופם ומטפחים את נשימתם. כך הם מגנים על החיים.

מעולם לא היה אדם בעל גוף אך ללא נשימה, מעולם לא היתה צורה ללא אנרגיה.

הגוף והנשימה – הצורה והאנרגיה – תלויים זה בזה על מנת לצמוח. האין זה ברור כשמש?"

עיקרו של הספר הוא תירגולי נשימה יחד עם עצות תזונה. הכותב אינו מציע קיצורי דרך, אלא מבקש התמסרות ארוכת שנים. המטרה היא חיי אמת, חיים הרמוניים, בריאות הגוף והנפש, בלימת ההזדקנות, הארכת החיים ואפילו אלמוות.

תרגומו של הספר לעברית אינו מהווה בהכרח המלצה לתרגל על פיו. המתרגם אף מזהיר כי "כל ניסיון לתרגל על פיו הינו באחריות המשתמש בלבד". מכל מקום, הוא מספק לסקרנים ולמי שאינם מצויים בתחום הצצה אל המחשבה הדאואיסטית.

מעניין.

氣經 – 嵩山太無先生

פרפנצ'ה

2026 (המאה השמינית)

תרגום מסינית קלאסית: אורי קפלן