תגית: אחוזת בית

"מצעד האביב" הוא סיפורן של שתי אחיות, שרה ואמילי, שונות באופיין ובבחירותיהן, אך שותפות, כפי שריצ'רד ייטס מספר כבר במשפט הפתיחה, לגורל אומלל. "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו". שרה, שהיתה ב-1930 בת תשע, ואמילי בת החמש נותרו בחזקת אמן, אשה מרוכזת בעצמה, שבחלה בתואר "אם", ואילצה את בנותיה לקרוא לה בשם פוקי (שנים אחר-כך כמעט התמרמרה על הריונה הראשון של שרה, כי לא הצליחה לראות בעצמה מועמדת לתואר סבתא). כאשה חסרת מנוח היא נדדה ממקום למקום, עוקרת את בנותיה לעתים קרובות מביתן ומחברותיהן. אביהן הבליח בחייהן מפעם לפעם, מבלה בעיקר בחברת שרה, שהיתה הבת המועדפת עליו.

מצעד האביב, שנערך אחרי שארצות-הברית הפכה מעורבת במלחמת העולם השניה, היה נקודה בזמן שבה נדמה היה שלמרות קשיי העבר, העתיד יהיה בהיר. שרה, היפה והתמימה מבין השתיים, מצאה אהבה בחיקו של טוני, וכשיצאו יחד, לבושים באלגנטיות, להשתתף במצעד, המצלמה לכדה אותם "מחייכים זה לזה כמו התגלמות הרומנטיקה בשמש האביבית". אמילי, המוכשרת וגם החרדתית מביניהן, הצליחה להעמיד פנים שהיום יפה, אבל לא יכלה לחדול לחשוב על המלחמה ולחשוש (ואולי, אכולת קנאה, לקוות) לגורלו של טוני אם יגויס. שרה צפתה אל עתיד של נישואים נינוחים ומאושרים, אמילי ייעדה עצמה ללימודים וקיוותה למצוא אהבה משלה. שרה מצאה עצמה בתוך נישואים אומללים, הופכת לבת דמותה של חמותה האפורה, המכווצת בעצמה, השתיינית. תמונת המצעד היתה תלויה כל השנים על הקיר בביתה. אמילי, שהחליפה בני זוג, ננטשה שוב ושוב, ובכל פעם "כל שהצליחה להוציא מפיה היה המשפט הקטן החלש והכנוע שהיא שנאה את עצמה על השימוש בו עוד מזמן שהיתה ילדה: 'אני מבינה'".

העלילה סובבת בעיקר סביב אמילי, "אמילי גריימס המסכנה והרגישה, שלא הבינה שום דבר ושאף אחד לא הבין אותה", כפי שהיא מגדירה עצמה ברגע של התבוננות עצמית. הקשר שלה עם שרה השתנה עם השנים, מההערצה כלפי האחות המבוגרת לאכפתיות, כל עוד לא נדרש ממנה מאמץ, למילוי חובה – לפעמים מתוך דחף פנימי, לפעמים כדי להרשים אחרים – ולהתנערות. על השינוי שחל בשרה מנערה דעתנית לאשה מחוקה אנו לומדים רק בהקשר לאמילי. מה היא חשבה על אחותה הצעירה מתברר רק מדבריו של בנה כשהוא כבר אדם בוגר: "יודעת משהו, דודה אֵמי? תמיד הערצתי אותך. אמא שלי היתה אומרת, 'אֵמי היא חופשייה ברוחה'. כשהייתי קטן לא הבנתי מה זה אומר, אז פעם אחת שאלתי אותה. והיא אמרה, 'לאֵמי לא אכפת מה חושבים. היא מקשיבה רק לעצמה והיא הולכת בדרך שלה". בעיניו אמילי היתה תמיד אשה משוחררת, במובן החיובי של המונח.

הסופר מתאר היטב את חייהן של האחיות ושל אמן, את אופיין ואת תוצאותיו, וגם את הדינמיקה ביניהן. יחד עם זאת, יש בספר משהו מקומם. הוא מציג שלוש אלטרנטיבות לחייהן של נשים, ושלושתן כאחת מובילות לאומללות. אשה יכולה לבחור במסלול הנישואים המונוגמיים ולדבוק בו, או במסלול של קריירה ואהבות חופשיות, או בהתנערות מכל מחויבות וניהול חיים אנוכיים. כל המסלולים מובילים בסופו של דבר אל עברי פי פחת. חזון מדכדך. אודה שלא הצלחתי לעמוד על "כוונת המשורר". יתכן שזה לא משנה, ובכל זאת. בכל מקרה, מבחינת איכות הכתיבה הספר בהחלט מומלץ.

The Easter Parade – Richard Yates

אחוזת בית

2026 (1976)

תרגום מאנגלית: סמי דואניאס

אלי, שהתאלמן מאשתו אושרה, האמין שלחיים כבר אין מתנות בשבילו, עד שפגש את ליה. אלי הוא מתרגם ספרות, מתרכז בעיקר בספרי מתח, אב לבת שקשורה אליו ולבן שהתנתק. ליה היא צ'לנית, גרושה מזה שנים רבות ללא ילדים, קשורה בכל נימי נפשה לפליקס, הכלב הכנעני שאימצה. מהרגע הראשון בו נפגשו אצל חברים משותפים נוצר בין אלי וליה קשר מיוחד, שבעידודם של חבריהם הלך והעמיק.

הסופר שותל במהלך הספר רמזים עבים למכשולים בדרכו של הזוג החדש. האם הקשר עלול להכשל בגלל הסודות שליה כנראה נוצרת באשר לנישואיה הקצרים? האם החשדנות של אלי כלפי נגן ברביעיה שבה ליה חברה תעמוד ביניהם? אולי זכר אשתו לא יניח לו להקשר אל אשה אחרת? או שמא יתערב גורם חיצוני כלשהו? משהו יקרה, והרצון לדעת כיצד יתפתחו הדברים מושך לקרוא ברצף.

לא אספר, כמובן, מה קורה בהמשך. אומר רק שמדובר בכדור שלג, שנפתח בטעות תמימה, שגוררת בעקבותיה טעות נוספת, ומכאן נוצרת תסבוכת של שקרים שאי אפשר לצאת ממנה מבלי להביא לחורבן מוחלט, או כך לפחות סבור אלי, האיש שחשב שחייו נגמרו עם מות אשתו, וכעת חרד לאבד את החיים החדשים שהזדמנו לו.

יש בספר חקירה משטרתית ומעשה עברייני וראיות מחשידות – המרכיבים שבונים ספר מתח. אבל עיקרו של הספר מצוי במה שמתרחש במוחו ובלבו של אלי, והאמינות שבה מתואר הבלגן הנפשי שלתוכו הכניס את עצמו היא בעיקר זו שמעניקה לספר את איכותו.

ההיבט היחיד שלא אהבתי בספר הוא הבחירה לכתוב אותו בגוף שני, כשהכותב פונה אל אלי ומספר לו על עצמו ועל מעשיו. למרות שניתן בספר הסבר לבחירה הזו, היא עדיין מעיקה ומלאכותית. באיזשהו שלב הצלחתי לשקוע בעלילה ולהתעלם ממנה, אבל כששבתי לקרוא אחרי הפסקה שוב התקשיתי להתרגל. פרט לכך, ספר מוצלח בהחלט, קומפקטי, מושך ואמין.

אחוזת בית, ידיעות ספרים

2026

ילדה בת אחת-עשרה, יתומה מאביה, רוצחת את אמה. על פי המלצתה של פסיכולוגית, שבוחנת ציור שציירה הילדה, היא נשלחת לשיקום ולא לכלא. גבר צעיר, בעל בלוג, מנסה להבין את הכוונות הנסתרות מאחורי ציוריה של אשתו, מפרסם פוסט שבו הוא מודיע שפענח אותם ומפסיק לכתוב, ומעורר בכך את סקרנותם של שני סטודנטים חובבי מסתורין. גננת עירנית מנסה להבין מה עומד מאחורי כתם, שכנראה נועד להסתיר דבר מה, בציור של אחד מילדי הגן. על גופתו של מורה לאמנות שנרצח באכזריות נמצא ציור נוף אחרון שצייר ממש לפני מותו, ועיתונאי חוקר מנסה למצוא בו משמעות ואולי רמז לזהות הרוצח. 

אוקטסו, סופר יפני המסתיר את זהותו, מספר סיפור מותח, המשולב בציורים האמורים, ומזמין את הקורא להתבונן, אולי להיות מעורב, לעקוב אחר הלך מחשבותיהם של האנשים הסקרנים המבקשים בהם מפתחות להבנת הדמויות המעורבות, ולגלות את החוטים המקשרים בין הפרשיות השונות.

"תמונות מוזרות" הוא סיפור מקורי, דינמי מאוד, טווה יפה קשרים בין עבר והווה, חידתי ומפתיע. הוא מתייחס אל עצמו, אל חידותיו, וגם אל הנושאים החברתיים הנובעים מן הפרשיות, ברצינות, ועם זאת מגניב לקראת סיום אמירה ההופכת את הנחת היסוד שלו על ראשה (ומחמת קלקלנים לא אפרט). שילוב המילולי והחזותי עובד מצוין, והספר, המפתה את הקורא להשתלב בפענוחים, נקרא בנשימה אחת.

התרגום של דנה אלעזר-הלוי (מאנגלית, באישור המחבר) טבעי מאוד ונעים לקריאה.

מומלץ לחובבי מתח, וגם לאלה שלא.

Strange Pictures – Uketsu

変な絵 – 雨穴

אחוזת בית וידיעות ספרים

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: יומן לא-הירואי

בין השביעי באוקטובר 2023 למחצית מרץ 2024 כתב דרור משעני יומן אישי בהזמנת כתב עת שוויצרי. במבוא לספר הוא עומד על הפרדוקס שבכתיבה זו: "טקסט אינטימי, שלכאורה אין לו נמען, אבל במקרה הזה נכתב בידיעה מראש שיראה אור ואפילו בשפה שאיננה שפת כתיבתו, לקוראים שחווית המלחמה רחוקה מהם". היעדר האינטימיות, אינו פוגע, עם זאת, ברמת החשיפה שהכותב מאפשר לעצמו למרות הידיעה שהדברים ייקראו.

משעני משוטט במחוזות ספרותיים, בספרי הנביאים ובמחזות יווניים, ומוצא בהם גם מפלט וגם מקבילות לימינו. מסיפור מלחמת טרויה ועד מלחמת חרבות ברזל נמשכת "שרשרת המלחמות הבלתי נגמרת של בני האדם, שהחלה ביום שבו חודדה לראשונה חרב ולא נגמרה אף פעם". מסיפורו של שמשון ועד היום נמשך העימות עם עזה ועולה השאלה כיצד מתמודדים עם יריבים. הסופר עוסק בחשיבותה של היצירה, וגם ביחסן של הבריות כלפיה כשהתותחים יורים והמוזה בכל זאת אינה שותקת, "שואל את עצמו אם יש טעם לעסוק עכשו בספרות ולא מוצא תשובה אחרת מלבד: כן".

משעני משוטט גם במחוזות ארציים יותר. מתמודד עם התנגדות במשפחתו הקרובה לדעותיו הפוליטיות והחברתיות, מתלבט אם למצוא לילדיו מקלט במקום רחוק מכאן, יורד לדרום להתנדב בעבודה חקלאית, סר אל כיכר החטופים, חרד בעת אזעקות, קץ במלל החדשותי, כמו כולם, וכל הזמן מתאבל על גורלם של העזתים.

אנשים רבים, משמאל ומימין, עצרו לרגע בצל הטראומה ובחנו את עמדותיהם. חלקם הקצינו, חלקם התמתנו, לכל כיוון. אני מעריכה עקביות, אבל מעריכה אפילו יותר את החוסן הנפשי הנדרש לבחינה מתמדת של המציאות ולבדיקה חדשות לבקרים של אמיתות שבהן דבקנו. אצל משעני לא היתה עצירה להרהר ולבדוק. מבחינתו אנחנו אשמים – מאז ומתמיד, לחלוטין ולגמרי – במה שקרה ב-7 באוקטובר, והוא בז לכל מי שנטל פסק זמן מן הנחרצות. עופרה עופר אורן, בביקורת (האוהדת ברובה) שלה על הספר, התבטאה בבירור ובמלים נוקבות בנושא זה, וראויים הדברים להקרא.

הסיבה שבגללה לא אמליץ על הספר אינה נובעת מעמדות כאלה או אחרות, שאין להן משמעות ספרותית, אלא משום שלא הבנתי מה טעם ראתה ההוצאה בפרסום. בכל ספר, מכל סוגה שהיא, אני מבקשת ערך מוסף, משהו שיעשיר אותי, שיספר לי על עצמי דבר שלא ידעתי, שיעניק לי זרז למחשבה. כמעט ולא מצאתי דבר מאלה כאן. אין בחוויותיו של משעני דבר יחודי ששווה שיתוף. אני מעריכה את הכנות ואת הנכונות להחשף, אבל במה שנחשף לא מצאתי ענין. כושר ביטוי יש, כצפוי ממי שכתב בין השאר את "שלוש", אבל התוכן? קלוש ברובו, לצערי, ואינו מצליח, מבחינתי, לגעת.

אחוזת בית

2025

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

אודה ואתוודה כי איני בקיאה (בלשון המעטה) ביצירתו הקולנועית של פדרו אלמודובר. נדמה לי שצפיתי רק באחד מסרטיו, ולא נותר לי זכרון ממנו. לעומת זאת, את יצירתו הספרותית, הבאה לידי ביטוי בשנים-עשר הסיפורים שבספר, נהניתי לקרוא, ואני מאמינה שכמה מהם יישארו בזכרוני.

הסיפורים, שחלקם ביוגרפיים, נכתבו בתקופות שונות בחייו של אלמודובר, החל בגיל העשרה ועד ההווה. ארבעה מהם הם מעין הרהורי יומן, המתייחסים להווה בו נכתבו. בין האחרים נמצא סיפור היסטורי על חייה של המלכה הספרדיה חואנה, מעשיה גותית על ערפד המצטרף למנזר, הספד ומחווה לזמרת המקסיקנית צ'אבלה ורגס, כתב אישום חריף נגד ניצול נערים במוסדות דתיים, מחשבות על מלאכת הכתיבה, ועוד. פה ושם חשבתי שאם היה לי רקע מתאים וידע מתאים, אולי הייתי מבינה את הניאונסים שבסיפורים טוב יותר (כמו בזה שעוסק בחואנה), אבל סיפקתי לעצמי השלמות מן הרשת, ונהניתי גם מכך.

אזכיר את הסיפורים שחיבבתי במיוחד. "חייו ומותו של מיגל", סיפור מבריק בעיני, מספר על חייו של אדם החל מרגע לידתו בגיל עשרים וחמש ועד מותו כשהוא שב אל הרחם, נספג, וחדל להתקיים בכל מובן, כולל במחשבותיהם של אחרים. "גאולה" מפגיש את ישו התמים, שאורחות בני האדם זרים לו, עם בר-אבא הנוכל, שגואל אותו מתמימותו, ובו זמנית נגאל אף הוא חלקית מנוכלותו. "אבי מעולם לא סיפר לי עליכם. אני חושב שגם הוא לא מכיר אתכם היטב", אומר מי שמציג עצמו כבן האלוהים. "חואנה, המשוגעת היפה" הוא סיפורה של המלכה הספרדיה, שככל הנראה סבלה ממחלות נפש, ונדחקה ממקומה על ידי אביה ועל ידי בנה. אלמודובר משדך את קורותיה אל וריאציה על היפיפיה הנרדמת. "החלום האחרון" נכתב, לדבריו, כדי שלא ישכח כיצד חש בימים שלאחר מות אמו, עליה הוא מספר שהיא שלימדה אותו את החשיבות של הוספת בדיון למציאות. "הביקור", הסיפור הנוקב מכולם, מטיח בפני מנהל מנזר לנערים את חטא ניצולו של נער שהופקד בידיו, ואת הפקרתו בידי מורים מושחתים. "מה שהאב ספרינו עשה הוא מובן ואנושי", הוא מנסה לשכנע את הנער אחרי שמורה הכריח אותו לבצע בו מעשה מיני. "הדיברות מיועדים לאנשים שמתכוונים לחטוא […] אם אין במעשיך כוונה לפגוע באל, אין חטא", הוא עונה לתמיהתו של הנער על הסתירה בין הנחיות האל למעשי מאמיניו.

לספר צירף הסופר הקדמה, ובה התיחסות אל הרקע לסיפורים והצגת המקומות שעיצבו אותו כאדם וכיוצר.

הכריכה מציגה דיוקן מקורי של אלמודובר מאת סטודיו חוויאר חאן. התרגום הנאה הוא של מיכל שליו.

מקורי ומומלץ.

El Ultimo Sueno – Pedro Almodovar

אחוזת בית

2024 (2023)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

חבריו של מישל, ששוהה בתוניס, נענים לקריאתו לסייע לו בעת מצוקה. "חלצו אותי מפה עכשו ותנו לי תכלית לחיי. אני כבר לא מסוגל למצוא", הוא שוטח בפניהם את תחינתו, אחרי שסיפר להם מה עבר עליו בשנים שבהן לא התראו.

מישל היה כבן עשרים וארבע כשחווה משבר ששינה את חייו. במהלך ירח דבש התגלה כי חלה בשחפת. יסורי המחלה וההחלמה הממושכת שינו את תפיסת עולמו, והביאו לידי ביטוי, רוחני בלבד, את נטייתו המינית. קודם לכן היה מישל היסטוריון מוערך למדי, כעת החתירה לידע נראית בעיניו מטופשת. את התרבות שהקסימה אותו הוא מתאר כעת כחונקת את הרוח. מן החינוך הדתי שהעניקה לו אמו, שנפטרה כשהיה בן חמש-עשרה, השתחרר מזמן, וביתר שאת אחרי מחלתו. שלא כבעבר הוא מוצא עצמו נמשך לטבע ומוקסם מכוחו. באלג'יריה, שם הוא מחלים, הוא מקיף עצמו בילדים מקומיים בריאים, לכאורה כסגולה להחלמה, כשהוא מעדיף את הפראיים והנוכלים מביניהם על פני הכחושים והחלשים שבהם מטפלת אשתו.

את מרסלין נשא מישל לאשה כדי לשמח את אביו ששכב על ערש דווי. לא היו אלה נישואי אהבה וגם לא נישואי תשוקה, אבל מישל מרגיש נוח עם הבחירה, משום שמרסלין מוכרת לו מילדות, ומשום שאינו מאוהב באף אשה אחרת. נדמה לו כי הנישואים לכשעצמם מעידים כי מסר עצמו בידי אשתו, כיאה וכיאות, ודי לו בכך. להפתעתו הוא מגלה, זמן קצר אחרי שיצאו למסע ירח הדבש הממושך, כי מרסלין היא אדם מעניין, ואחרי טיפולה המסור בו עד להחלמתו הם מגיעים למצב שהוא מתאר כאושר. את האושר הזה הוא מצליח להרוס, ומשום כך נקלע למצוקה שבגינה הזעיק את חבריו.

הספר נקרא "חסר המוסר", אולי משום המשיכה אל נערים צעירים. בעיני חוסר המוסר מתבטא ביחסו של מישל לאשתו, ולאו דווקא בשני המקרים שהוא מתאר, שבהם אירעו מאורעות טרגיים שבשלהם הוא מרגיש אשם, אלא משום האופן בו הוא בז לכל מה שבה ששונה ממנו. אבל אולי מדויק יותר היה לקרוא לספר "חסר הנחת". "אם אי-אלה נפשות נעלות לא היו מוכנות לראות בדרמה הזאת אלא הצגה של מקרה משונה, ובגיבורה אדם חולה ותו לא; אם לא הבחינו שבכל זאת עשויים להיות בה כמה רעיונות נחוצים ביותר ובעלי ענין כללי רב, הרי שהאשמה אינה ברעיונות וגם לא בדרמה, אלא במחבר – כלומר, בחוסר כשרונו – אף שהשקיע בספר את כל להטו, דמעותיו וחריצותו", כותב אנדרה ז'יד, שהעניק לגיבורו כמה מאפיינים ביוגרפיים, בהקדמה לספר. לא אחשוד בכשרונו של הסופר, והעלילה אינה מקרה משונה, אבל רעיונותיו של מישל אינם נראים לי נחוצים ביותר או בעלי ענין כללי רב, והערת הסופר משקפת במידה רבה את עמדתו המתנשאת של גיבורו. מישל הוא גבר צעיר עשיר, אינו חייב לעבוד לפרנסתו, אינו מסוגל ליצור קשר נפשי בר-קיימא עם אדם אחר, מביט מלמעלה על בריות אחרות, וזמנו בידו לשוטט בין תפיסות עולם משתנות. שום דבר אינו באמת מספק אותו לאורך זמן, ולמרות שהאושר מצוי בהישג ידו הוא מפספס אותו. ככל שהזמן עובר, תחושת חוסר הנחת הופכת למערבולת שמריצה אותו באמוק ממקום למקום.

זו הבעיה של מישל – אין לו מושג מי הוא. "האם הכרתי את עצמי? זה עתה נולדתי, ועוד לא יכולתי לדעת מי נולדתי. זה מה שהיה עלי ללמוד". הוא חותר לאינדיבידואליות, ליחוד – "מה שהפריד, מה שהבדיל ביני לבין השאר היה בעל חשיבות; מה שאיש חוץ ממני לא אמר ולא היה מסוגל לומר, הוא שהיה עלי לאומרו" – ואינו מוצא אותם. באנוכיותו הוא גורם לכך שמרסלין היא שמשלמת את המחיר, והוא עצמו נזכר בחבריו מן העבר וזועק לעזרה. אולי חוסר המוסר האמיתי בא לידי ביטוי בכך שגם בעת השבר הגדול הוא אינו מבין היכן שגה, ואינו מכה על חטא.

"חסר המוסר" כתוב בכשרון, ומתורגם יפה על יד ניר רצ'קובסקי. רעיונית לא התרשמתי ממנו, אך הוא ממחיש היטב את דמותו המכעיסה אך אמינה של גיבורו.

L’immoraliste – André Gide

אחוזת בית

2024 (1902)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

ביל פרלונג נולד באירלנד בשנות הארבעים של המאה העשרים לאם לא נשואה. משפחתה של האם, שעבדה כעוזרת בית, ניתקה איתה כל קשר, ויתכן שהיתה מוצאת את עצמה מורחקת לבית מחסה ונאלצת למסור את הילד לאימוץ. התמזל מזלם של ביל ושל אמו, והמעסיקה של האם המשיכה להעסיק אותה ולשכן אותה בביתה, ואף פרשה את חסותה על הילד. ביל אמנם סבל מהקנטות ומעלבונות בשל היות אביו בלתי ידוע, אבל הוא זכה לחיות עם אמו, עד שזו נהרגה בתאונה כשהיה בן שתים-עשרה, וזכה להיות בטיפולם של המעסיקה, גברת וילסון, ושל נד, פועל בחווה שלה.

"פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס". אבל ארבעים שנה אחר-כך ביל נשוי לאיילין, אב לחמש בנות, וסוחר בפחם ובעצי הסקה. חיי הנישואים שלו יציבים, בנותיו הן ילדות טובות ומוצלחות, עסקיו מצליחים, ובזכות טוב לבו וחביבותו הוא אהוב על הבריות. סביבו הוא רואה את נזקי הכלכלה המעורערת, והוא יודע שהכל יכול לההרס ברגע אחד, אבל הוא נחוש להחזיק מעמד ולוודא שעתידן של בנותיו יהיה חף ממכשולים. לאיילין די בחיים שגרתיים של חלומות קטנים ושל התנהלות ממשימה למשימה. ביל תוהה אם החיים יכולים להיראות אחרת. "כל הזמן ממשיכים למטלה הבאה, בלי הפסקה, כמו מכונה. איך ייראו חייהם, תהה, אם יהיה להם זמן לחשוב על דברים ולהרהר בהם? האם יהיו שונים, או שיישארו כמו שהיו – ואולי הם פשוט ייצאו מדעתם?"

מספר ימים לפני חג המולד, כשהוא מביא פחם אל המנזר המקומי, הוא נחשף במקרה אל הנערות שבאופן רשמי לומדות שם בבית ספר מקצועי. בפועל ניהל המנזר את אחת ממכבסות מגדלנה, שבה הועסקו נשים ונערות בתנאי עבדות. מה שהתחיל במאה התשע-עשרה כבתי מחסה שנועדו להחזיר למוטב נשים שעסקו בזנות, התפתח למוסד שניצל נשים שהרו מחוץ לנישואים, לצד נשים שסבלו מפיגור, וגם כאלה שנחשדו בהתנהגות מינית בלתי נאותה כגון פלירטוט, רחמנא ליצלן. הנשים היו בפועל כלואות במקום, הועסקו בתנאים קשים, ונכפתה עליהן חזרה בתשובה. הסביבה שמחוץ למנזרים הסכימה בשתיקה עם מה שהתרחש מאחורי החומות. רק ב-1996 נסגרה האחרונה במכבסות מגדלנה.

ביל, שהוא בעל מודעות חריפה לעוול, בעיקר כלפי נשים שהרו בעודן רווקות, מוטרד. הוא נקרע בין רצון להושיט יד מסייעת ובין החשש שהמנזר, השולט במרקם החברתי בסביבתו, יזיק לבנותיו. הימים, כאמור, ימי חג המולד, וברוח החג, וגם משום טוב לבו ומשום שהוא מבקש לחרוג מחיים שהם "כמו מכונה", הוא מבקש לעשות מעשה. ברור לו שייתקל בקשיים, באי הבנה ובאי הסכמה, אבל עמידה מנגד אינה אופציה שהוא מסוגל לחיות איתה.

אולי משום אוירת החג, הספר עורר בי אסוציאציה ל"דוקטור מריגולד" של דיקנס. שניהם ספרים מקסימים, בשניהם אדם מן השורה, שחווה קשיים וטראומות, מתעלה בצניעות ובמעשה יחיד למעלת דמות מופת, כי כך צריך ואי אפשר אחרת.

כמו בסיפוריה שתורגמו לעברית בקבצים "ללכת בשדות הכחולים" ו"אנטארקטיקה", קלייר קיגן מפליאה לספר בסגנון מאופק עלילה נוקבת, מטרידה ומעוררת מחשבה. הביקורת שלה על הכנסיה ועל השתיקה האופפת את התנהלותה בלתי מוסווית ומנוסחת היטב, והעימות המנומס לכאורה בין ביל לאם המנזר ממחיש היטב את הפער שבין המוסר לציניות. הסופרת בונה אווירה באמצעות הטבע, הסביבה ופכים קטנים מן היומיום, ועל הרקע הזה יוצרת דמות בלתי נשכחת של גבר מצפוני. יותם בנשלום תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ מאוד.

Small Things Like These – Claire Keegan

אחוזת בית

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מועסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.

ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".

פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.  

"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.

צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.

The Professor – Charlotte Brontë

אחוזת בית ומשכל

2022 (1857)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.  

על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.

אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.

למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.

הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.

"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".

חשוב ומומלץ.

Hiroshima – John Hersey

אחוזת בית

2005 (1946, 1985)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי