כותרת משנה: מגדר, גזע וזהות

דאגלס מאריי עוסק בספרו בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו. ארבעה חלקי הספר מוקדשים להומוסקסואליות, לפמיניזם, לגזע ולטרנס. כמה מאפיינים משותפים לכולם. הראשון בהם הוא ההיסטוריה שלהם: "הם היו בראשיתם מסעות לגיטימיים למען זכויות אדם. לכן הושגה בהם התקדמות רבה כל כך. אך בשלב מסוים כולם פרצו את מעקה הבטיחות. לא נחה דעתם ב'שווה', והם החלו לחתור להשגת יעדים שאינם בני קיימא כמו 'טוב יותר'". השני הוא החיפזון בו נקבעו הלכות פסוקות חדשות: "בשינוי חטוף כל כך של עמדות חברתיות טמונה בעיה: מוקשי נעל רעיוניים רבים נותרים ברחבי הזירה הציבורית". השלישי, ולא האחרון שבהם, והוא נוגע לא רק לתחומים אלה, אלא לתרבות השיח בכלל, הוא הפחד מבריונות שמביא לסתימת פיות: "כל מי שנסע נגד כיוון התנועה הזה גילה שהוא נקצר במרץ מרשים ביותר. הכלים הזמינים (האשמות בגזענות, בסקסיזם, בהומופוביה ולבסוף בטרנספוביה) היו קלים מאוד לשימוש, ולא נגבה כל מחיר ממי ששלף אותם בחוסר הגינות, בלי הצדקה ואפילו מתוך גחמה".

פוליטיקת הזהויות, אומר מאריי, "מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס". שילוב מיצבים (דיכוי מרובה מאפיינים) "קורא לכלות את שארית חיינו בנסיון לפענח כל זהות או טענה לפגיעות, ואז להתארגן לפי כל מערכת צדק שנובעת מההיררכיה הנזילה והמשתנה תמידית". מרטין לותר קינג, בנאום "לאן אנחנו הולכים מכאן" משנת  1967 קרא: "הבה נהיה בלתי מרוצים עד שאיש לא יצעק 'עוצמה לבנה!', ואיש לא יצעק 'עוצמה שחורה!', אלא כולם ידברו על עוצמת האל ועוצמת האדם". נדמה שקריאתו נשכחה, וההבחנות המפרידות בין גזעים ומינים רק הולכות ומתחדדות (ראו, לדוגמא, את תופעת הניכוס התרבותי). לא רק בשאלה של גזענות, אלא בכל תחום, הנטיה כיום, שלדברי מאריי נובעת מן האקדמיה, היא לפרק ולהפריד: "לתקוף, לשחוק ובסופו של דבר לרסק מה שנראה בעבר כוודאות קבועה, כולל ודאויות ביולוגיות". עשרות אלפי מבקרי תוכן באתרים כמו גוגל ופייסבוק מוודאים כי המוסכמות הרעיוניות השולטות בעמק הסיליקון יכפו את עצמן על שאר העולם הוירטואלי. כשמוסיפים לזה את הבריונות ברשת, את הביוש הפומבי, ואולי בעיקר את החלפתו של ההיבט החקרני ברוח הליברלית בליברליזם דוגמטי, "אין פלא שאנשים רבים משתכנעים שעליהם פשוט להסתגל ולאמץ לעצמם את עיקרי האמונה הללו. אסור לשאול שאלות. שאלות אינן נשאלות".

מאריי חסר המורא שואל את כל השאלות, מצביע על אי הגיון, על סתירות. מעורר מודעות לסכנה שבהקצנה, מבהיר שאין שום סיכוי לצאת מהפלונטר של כל התנועות המתנגשות האלה, המתחככות זו בזו וגם בתוך עצמן, בלי להכניס הגיון לדוֹגמָה. אי אפשר להכנס בסקירה קצרה לכל עומק טיעוניו, כי לפרט אותם כאן זה כמו לכתוב את הספר מחדש, אבל ראוי עד מאוד לקרוא אותם, לתת עליהם את הדעת, ולהמנע מלהסחף עם שגעון ההמון.

בשולי הדברים, אבל לא בשולי חשיבותם, הוא מדבר על החיוניות של האזנה לדעות שונות, כדבריו של ג'ון סטיוארט מיל, לפיהם דעה מנוגדת יכולה להיות נכונה או נכונה בחלקה, ולכן יש צורך לשמוע אותה, וגם אם היא שגויה העלאתה עשויה להזכיר מהי האמת ולמנוע ממנה להפוך לאמונת יסוד נטולת מחשבה. הוא מבכה את אובדן היכולת לשכוח ולסלוח בעידן האינטרנט, שבו בכל רגע ניתן לשלוף נגדך דברים שאמרת לפני שנים, כשהם מנותקים לגמרי מהקשרם. הוא מצר על הפופולריות של הקורבנוּת – "תחושת הקורבן, ולאו דווקא סטואיות או גבורה, הפכה בתרבות שלנו למשהו שאנו מפגינים בנחישות ואפילו חותרים אליו […] בשורש ההתפתחות המשונה הזו עומדת אחת ההערכות החשובות ביותר והשגויות ביותר של תנועות הצדק החברתי: שאנשים מדוכאים (או אנשים שיכולים לטעון שהם מדוכאים) טובים יותר מאחרים באופן כלשהו, ושלאנשים שמשתייכים  לקבוצות מדוכאות אפשר לייחס יושר, טוהר מידות וטוב לב שנובעים מעצם העובדה שהם משתייכים לקבוצות האלה". והוא חוזר שוב ושוב אל החובה לשאול שאלות, שכן "נושא מורכב מאין כמותו מוצג בוודאות מזויפת כאילו הוא הדבר הברור ביותר והמובן ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

יותר מכל מחרידות אותי ההקצנה, ומחיאות הכפיים, או לפחות השתיקה, שבה היא מתקבלת. נדמה כי מתנהלת תחרות מי יצליח להשמיע דעת רדיקלית יותר. קחו לדוגמא את הפסיכולוגית שקובעת כי תינוק בן שנה שמנפנף באוברול שלו כמו בשמלה בעצם מעביר "מסר מגדרי טרום לשוני". או את ההתנפלות שהביאה לסגירת דוכן למכירת בוריטו בטענה של ניכוס תרבותי פוגע, משום שהמוכרים לא היו מקסיקנים. או את התווית "גברים הם זבל" שמתלווה לשיח נשי. איכשהו הכל מחליק ומתמזג בנורמה המתחדשת בכל רגע.

"שגעון ההמון" הוא, לדעתי, ספר חובה בימינו, ולוואי וימצא קוראים קשובים. אפילו יותר מספרו האחר, "המוות המוזר של אירופה", הוא נוגע בשורשי הבעיות החברתיות העלולות לפרק אותנו. דאגלס מאריי הוא כותב רהוט, בעל חשיבה אנליטית והגיון חד, וראוי עד מאוד לתשומת לב.

The Madness of Crowds: Gender, Race and Identity – Douglas Murray

סלע מאיר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן חזות