כותרת משנה: הגירה, זהות, אסלאם

בשנת 2015 פרץ מה שמכונה "משבר ההגירה" באירופה. מדינות מערב היבשת, שאיפשרו במשך שנים זרימת מהגרים – תחילה מהגרי עבודה ואחר-כך פליטים שנאלצו להמלט מארצותיהם – אל תוכן, מצאו עצמן מתמודדות עם שטף בלתי נשלט של הגירה שהחלה לשנות את אופיין. התקווה שהמהגרים ייטמעו בקרב מארחיהם ויהפכו לחלק אינטגרלי מן התרבות האירופית הופרכה. בפועל העדיפו המהגרים, מוסלמים ברובם, להתכנס יחדיו, לשמר את מנהגיהם וגם את הסכסוכים הפנימיים בקרבם, ובמידת האפשר להטמיע את אורחות חייהם ואת אמונתם במרקם החברתי האירופי. ואירופה, כך על פי דאגלס מאריי, הניחה ומניחה להם לעשות זאת.

למה? אולי מתוך רגשות אשמה על הקולוניאליזם של העבר, למרות שהאירופים של היום אינם נושאים באשמה ואין למעשה דרך לכפר עליה (על עוולות שגרמו תרבויות אחרות הס מלדבר). אולי משום תפיסה רומנטית של תרבויות "פראיות", שהן לכאורה טהורות יותר, ראויות יותר להבנה ולקבלה, מושחתות פחות על ידי הקידמה והמודרנה (שרה שבדית טענה שאין דבר כזה "תרבות שבדית"). אולי משום רגש לא הגיוני של התבטלות עצמית (אשה אירופית, שנאנסה באכזריות על ידי מהגר בלתי חוקי, פרסמה מכתב גלוי המופנה אליו, ובו היא מתנצלת על שבגלל תלונתה הוא עתיד להיות מגורש חזרה למקום ממנו בא). מאריי סבור שהחברה האירופית סובלת מהעדר משמעות. אירופה עברה תהליך של חילון, הערכים שהחליפו את הדת לא יצרו חברה חזקה דיה ומגובשת דיה, ולכן קל לערער אותה. מכל מקום, מה שהחל כאקט של טוב לב כלפי סובלי העולם הפך לתופעה המאיימת למחוק את היחוד האירופי. כשהרשויות התקשו לבדוק כל מהגר כדי לוודא אם מדובר בפליט, הן ויתרו כליל על הבדיקה, מה שכמובן גרם להתגברות זרם המהגרים. נדמה כי כל מקום בעולם שייך לתושביו בלבד (סעודיה לא קלטה אפילו פליט סורי אחד), למעט אירופה השייכת לעולם כולו ואינה רשאית לשמר את עצמה.

למה זה רע? משום שאירופה המערבית אוחזת בערכים של שוויון ללא הבדל מגדר, גזע, אמונה והעדפה מינית, ובכל זאת מתקפלת בהכנעה מול חברה המדכאת נשים, דוחה הומוסקסואלים, מלה בנות, ומוכנה לרצוח כל מי שמשמיע קול ביקורתי על דתה (בהולנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר, טען שר שלא יהיה נורא אם יחילו במדינה כמה מחוקי השריעה).

איך זה קרה? מאריי מאשים את הפוליטיקאים, ובראשם את אנגלה מרקל. גם כשהבינו – ומרקל הודתה בכך בגלוי – שיצרו בעיה שאיתה יתקשו להתמודד, גבולות היבשת נותרו פרוצים ברובם (אך כל מדינה החלה להגן על עצמה, והגבולות הפנימיים חזרו אל היבשת). הנימוקים לגל ההגירה כללו את שיעור הילודה הנמוך של האירופים, את הזדקנות האוכלוסיה, את העובדה שאנשים צעירים סירבו לעסוק בעבודות מסוימות, מכובדות פחות. את כל אחת ואחת מהבעיות האלה, כך טוען מאריי, אפשר היה לפתור. אפשר היה לבדוק, לדוגמא, למה משפחות מסתפקות בילד אחד. הוא סבור כי הבעיה אינה נעוצה בחוסר תשוקה לילדים, אלא בנטל כלכלי כבד שאינו מאפשר לגדל אותם. האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר מלבד החלפת האוכלוסיה בכזו שמפגינה שיעור ילודה גבוה? "ההומור השחור של ברכט קלע למטרה בסופו של דבר: האליטה הפוליטית מצאה שהציבור אינו עונה על הדרישות, ופתרה את הבעיה באמצעות פיזור העם ומינוי עם אחר במקומו".

אז הפוליטיקאים הבטיחו לתושביהם שאין להם מה לחשוש. המהגרים ייטמעו בחברה, ובכלל רב-תרבותיות היא תופעה מבורכת. הבטיחו, בלי שום הגיון, שהמהגרים לא יהוו נטל כלכלי, שהם יתרמו לכלכלה יותר משייטלו ממנה. בפועל זה לא קרה. אייאן חירסי עלי, דוגמא למהגרת שנטמעה בחברה המאמצת, מצאה עצמה מורחקת מאירופה. אחרים, שמעדיפים את ההסתגרות, נשארו. הציבור, שתחילה נטה לאמץ את מדיניות מנהיגיו, הלך ונפרד ממנו, אבל לא יכול היה להשמיע קול. כל ביקורת נתקלה בחומה בצורה של שיח משתק, ומי שקרא לעצור ולחשב מסלול כונה גזען ונאצי (הרעה החולה של זמננו – תוויות במקום שיחה קשובה. ובהקשר זה, הספר מוחרם על ידי מספר רשתות בארץ בשל ההוצאה בעלת הגוון הימני-שמרני בה ראה אור). עם הזמן, ולנוכח תופעות כמו שכונות סגורות שכוחות החוק חוששים להכנס אליהן, פעולות טרור, סחר בנשים ובילדים למטרות מין, רצח של מתנגדי אסלאם ועוד, מתרבים קולות מחאה. בין השאר מונה מאריי את ספריו של מישל וולבק, שמביע היטב הן את החידלון ואת העדר המשמעות שחווים האירופים, והן את החזון המבעית של השתלטות האסלאם על אירופה.

מה הלאה? "רוב הפוליטיקאים ימשיכו להעדיף את התועלת האישית המיידית שבאימוץ דרך פעולה "נדיבה", "חומלת" ו"פתוחה" למרות המחיר החמור, ברמה הלאומית, בטווח הארוך. הם ימשיכו להאמין, כפי שעשו במשך עשרות שנים, שעדיף להזיח את העניינים המורכבים הצידה, ולתת ליורשיהם להתמודד עמם. ולכן הם ימשיכו להבטיח את היותה של אירופה המקום היחיד בעולם השייך לעולם. ברור כבר עתה איזה סוג של חברה יניב הניסוי הזה […] המהגרים יזכו לעידוד לשמר את מסורותיהם ואת סגנון חייהם, ואילו האירופים שחיו כאן במשך דורות על דורות ימשיכו מן הסתם לשמוע, תוך שהם הופכים בהדרגה למיעוט, שסגנון חייהם והמסורות שלהם דכאניים ומיושנים". מאריי חושש כי אירופה "מאבדת את האפשרות למפנה בדרכי שלום מנתיב זה", וכי פיצוץ אורב במרחק מעשה טרור או שניים.

דאגלס מאריי הוא סופר, עיתונאי ופרשן חסר מורא, שאינו חושש מלהביע ברהיטות ובבהירות את דיעותיו, גם אם אינן פופולריות. כך, מאז פרוץ המלחמה, וגם לפניה, הוא תומך בישראל, ואינו נרתע מלהשתלח בחמאס ובתומכיו. הנה אחד מן הראיונות הנוקבים שלו בענין זה.

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מדכדך, כתוב היטב ומעניין מאוד.

The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam – Douglas Murray

סלע מאיר

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אוֹרי רדלר