אלדו נטש את אשתו ונדה ואת שני ילדיהם הצעירים, סנדרו ואנה, כשהתאהב בלידיה. בשנים שבהן התרחק מהמשפחה כתבה לו ונדה מכתבים, כועסים ומתחננים, מרחיקים ומבקשים לקרב. מצד אחד הוא היה שלם עם החלטתו – אלה שנות השבעים, שנים של שחרור, אדם אינו יכול להשאר כבול לכללים, וכיוצא באלה צידוקים – ומצד שני היה מודע לכאב שגרם לאלה שננטשו. דווקא כשהצליח להתנתק לגמרי, בלי לחוש צורך לפצות או להסביר או לשמור על קשר כלשהו, החל מתייסר בחששות שלידיה תמאס בו. ארבע שנים אחרי שעזב, עשה את הדרך חזרה.

כמה עשורים אחרי אותה פרשה, אלדו וונדה שבים מחופשה ומוצאים שביתם נפרץ, וכל חפציהם מפוזרים ומושחתים. כשאלדו מתחיל לעשות סדר, הוא מוצא את המכתבים שכתבה לו ונדה, קורא אותם בפעם הראשונה קריאה של ממש, ומהרהר בשנים שחלפו. הוא מוצא את עצמו הצעיר בהערות שכתב ואת ונדה הצעירה בתמונות, ואינו בטוח שהוא מזהה את האנשים שהיו. לחרדתו הוא אינו מצליח לאתר תמונות של לידיה ששמר כל השנים. ונדה מצדה מוצאת בתוך החורבות סימנים שהיא מפרשת כעדות לכך שגם אם אלדו שב פיזית, מעולם לא שב נפשית.

האם ניתן לשקם נישואים שנפגעו קשה כל כך? התשובה, על פי הספר, שלילית, ואולי היא משקפת רק את העלילה הפרטית הזו, את שני האנשים האלה שמלכתחילה לא התאימו זה לזה, ונותרו בכל זאת יחד פחות או יותר כברירת מחדל, לא מתוך בחירה אמיתית, וללא מאמץ של ממש לרפא את הפצעים.

והילדים, שנקלעו לעין הסערה שלא בטובתם, משלמים מחיר. חלקו השלישי של הספר מפגיש אותנו איתם בשנות הארבעים לחייהם, אחרי שבשני החלקים הקודמים הופיעו רק כתוצר של הנישואים, וכצופים בעל כורחם במשברים של הוריהם. "מלבד הכוונות הטובות שלהם, סנדרו," אומרת אנה, "מלבד הנסיון שלהם לבנות מחדש את המשפחה, ההורים שלנו הרסו אותנו. הם התיישבו לנו בתוך הראש, בכל דבר שאנחנו אומרים או עושים אנחנו ממשיכים לציית להם". כל אחד מהם בחר באורח חיים שונה, אך שניהם כאחד נושאים את משא ילדותם המצולקת.

למרות כמה קטעים מעוררי מחשבה בחלק השני, שהוא הטוב מכולם בעיני, ולמרות ההפתעה בחלק השלישי, לא התחברתי לעלילה. אולי משום שבני המשפחה די דחו אותי – אלדו האנוכי, ונדה הצייקנית והתלותית, סנדרו חסר האופי, אנה המניפולטיבית. כולם יחד, כל אחד בדרכו, נכלאו בתפיסה קורבנית, ואף אחד מהם לא חשב להתנער ממנה. לא הצלחתי להבין למה הם כאלה, מה מניע אותם, והתירוצים שנתנו לעצמם לא שכנעו אותי.

Lacci – Domenico Starnone

כתר

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: יעל קריצ'וק