כשגרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, נחלצו לעזרתה בריטניה וארצות הברית, יריבותיה מאתמול. בשלב זה לא היה בכוחן להשתתף במערכה בפועל, אבל הן שלחו ציוד צבאי רב באמצעות ספינות שהפליגו דרך האוקינוס הארקטי, והמשיכו בכך גם בשנים הבאות. אליסטר מקלין עשה חלק משרותו בתקופת המלחמה על סיפון הסיירת רויאליסט, שהתלוותה ב-1944 אל ספינות המשא. הספר מבוסס במידה רבה על חוויותיו.

ארבע-עשרה ספינות מערכה וספינות ליווי יצאו מסקפה פלו שבסקוטלנד צפונה אל נקודת המפגש עם שמונה-עשרה הספינות נושאות הציוד. אנשי הצוות של כולן התמודדו יום-יום ושעה-שעה עם מה שהרופא של יוליסס כינה "שלושת פרשי האפוקליפסה: קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות". טמפרטורה שצנחה הרחק מתחת לאפס, סערות אימתניות, משמרות תכופות ואינטנסיביות לתחזוקת הספינות שניזוקו מאיתני הטבע, דחקו את האנשים אל קצה גבול היכולת. "אנשים אפסי כוח, חסרי שינה, קופאים מקור ומן המעילים הרטובים, אפורי פנים ויגעים, ברכיהם כושלות מחולשה, מרעב ומחוסר שינה, ובלבותיהם הזכרונות, המתיחות ותשישות הגוף היתרה של מאה לילות אין קץ כאלה". אבל הטבע העוין היה אולי החלק הקל של תלאותיהם. מוקשים ימיים נזרעו בנתיביהם, צוללות ארבו להם, ספינות מלחמה גרמניות זינבו בהם, ובחודשי החורף, כשהים קפא והם נאלצו לשוט קרוב לחוף נורבגיה, הותקפו גם מן האויר. גורלה של השיירה שהובילה הסיירת יוליסס הושפע מזה של הכאובה מבין השיירות, 17 PQ מ-1942. בזו אחר זו נפגעו ספינות, חלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן, רובן טובעו. משלושים ושש הספינות רק חמש הגיעו אל יעדן. ברקע ריחף איום בדמותה של הספינה הגרמנית טירפיץ, שאמנם לא יצא אל הפועל, אך השפיע על קבלת ההחלטות של מפקדי השיירה.

אליסטר מקלין מתאר דקה אחר דקה את קורות השיירה, החל מן הסירוב של המפקדה לאפשר לאנשי יוליסס כמה ימי מנוחה, ועד המפגש המתסכל של אחד הניצולים עם אותם אנשי מפקדה שלא יכלו לתפוס את שעבר על הצוות של הספינות. מקלין עושה כמיטב יכולתו להעביר אל הקוראים ולו מקצת מן התשישות, מן האימה ומן הרוח האיתנה של השיירה. תיאוריו חיים, סוערים, יורדים לפרטי פרטים הופכי בטן ומעוררי חלחלה. הוא מתאר גם את התנהלות מפקדי יוליסס, את השיקולים – הנכונים והשגויים – שהדריכו אותם. הוא מתאר דמויות מפתח בלתי נשכחות, כל אחת ואופיה, ואת הדינמיקה ביניהן. והוא מנסה להבין מה החזיק אותם יחדיו, נחושים להמשיך קדימה, להשלים את המשימה, למרות המוות שמסביב. "כאלה היו המשענות, העוגנים הגדולים, שליכדו את "יוליסס" באותו שחר קודר ומר – גאוה, רחמנות, חיבה, צער, ויצר הקיום היסודי […] לא היתה שנאת האויב […] הם אף לא ראו את עצמם כנלחמים למען המלך והארץ".

התרגום הנאה של שמואל גילאי התיישן מעט עם השנים שחלפו (תרגום חדש של נעה בן פורת ראה אור ב-2007), אך עוצמתו של הספר אינה נפגעת מכך. "הסיירת 'יוליסס'" הוא ספר מרתק, מעורר השראה, ולמרבה הדאבה עדיין רלוונטי בעולם שאינו מצליח להתעלות ולחדול ממלחמות.

"כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את "יוליסס", מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הבטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא".

מומלץ מאוד.

HMS Ulysses – Alistair MacLean

עם עובד

1978 (1955)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי