מחבר etiser

בין השנים 1930 ו-1961 היתה הרפובליקה הדומיניקנית נתונה לשליטתו של טרוחיו, רודן רצחני שהפך את המדינה לנחלתו הפרטית, וחיסל בשיטתיות יריבים אמיתיים או מדומיינים. על רקע התקופה מספר ג'ונוט דיאס על חייהם של אוסקר משפחתו, חיים שנעו בין מולדתם לארצות-הברית, שבה הם חיים כפליטים.

דיאס מספר למעשה שני סיפורים נפרדים. האחד הוא סיפורו של אוסקר, חְנון בודד ודחוי, חריג במידותיו הגופניות, שחייו סובבים סביב קומיקס ומשחקי מחשב. משמניו דוחים מעליו בחורות, וחוסר היכולת ליצור קשר נורמלי מותיר אותו בתול נצחי ומתוסכל. תפקיד המספר נתון חלק מן הזמן ליוניור, מכר/חבר של אוסקר, בחור שטוף זימה שרק בחורות בראשו, התנהלות שהוא מתאר כלטינית זכרית טבעית, אך הטבעיות הזו נמנעת מאוסקר. גם לו ניתנה לו, היא לא היתה מספקת אותו, שכן הוא כמֵה לאהבה. חדשות לבקרים הוא מתאהב בכל לבו, וחדשות לבקרים אהבתו מושבת ריקם. חייו הקצרים, כפי שמבשר שם הספר, יסתיימו בשל שילוב של אהבה, שהיא הסיפור שלו, לאלימות, שהיא הסיפור השני שדיאס מספר.

באמצעות קורותיהן של מספר דמויות, דיאס מתאר את הטרור הפנימי ששרר תחת שלטונו של טרוחיו (ספר מצוין נוסף שמומלץ בנושא זה הוא "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה). אמם של אוסקר ולולה שהתייתמה והפכה לשפחה; לולה שעברה אונס; הדוד שנכלא ועונה עד שיצא מדעתו בגלל שלכאורה סיפר בדיחה על טרוחיו, בעוד שפשעו האמיתי היה הימנעות עיקשת מהפגשת בתו היפה והרודן, שבעיניו כל נשות המדינה היו שלו. לא עמדה לזכותו העובדה שהיה משתף פעולה מרצון על השלטון. דיאס, בקולם של המספרים המתחלפים, ובאמצעות הערות שוליים המשתלבות היטב בטקסט, בוטה מאוד, ובצדק, בהתיחסותו של טרוחיו ואל נאמניו, עושה שימוש בציניות ארסית, ומאוד כועס.

נדמה שהמשפחה והמדינה כולה רדופות על ידי "פוקו", קללה, ועל הספר כולו שורה אוירה מאיימת שבתוכה מסתובבות נפשות אבודות שדינן נחרץ.

לטעימה מן האוירה הזו, וגם מסגנונו היחודי של הסופר, הנה ציטוט אופייני:

"עינו היתה בכל מקום; היתה לו משטרה חשאית שהיתה שטאזית יותר מהשטאזי, שהשגיחה על כולם, אפילו על אלה שחיו בארצות הברית; מנגנון בטחון נמייתי כה מגוחך, שיכולת לומר דבר רע על El Jefe בשעה שמונה וארבעים בבוקר, ולפני שהשעון היה מצלצל עשר כבר היית ב-La Cuarenta, כשמלמד-בקר נעוץ במעלה התחת שלך (מי אמר שאנחנו, עמי העולם השלישי, איננו יעילים?). היית צריך לדאוג לא רק בגלל אדון יום-שישי-השלושה-עשר, אלא בגלל כל אומת התיישים שהוא עזר להביא לעולם, שכן כמו כל אדון אופל השווה את הצל שלו, הוא נהנה ממסירות מצד עמו. בחוגים רחבים מאמינים שבכל עת, בין ארבעים ושניים לשמונים ושבעה אחוזים מהאוכלוסיה הדומיניקנית היו ברשימת מקבלי השכר של השירות החשאי. השכנים המחורבנים שלך יכלו לחסל אותך בעצמם רק כי היה לך משהו שהם חמדו או כי עברת לפניהם בתור ב-colmado. אנשים משוגעים גמרו ככה, לאחר שנבגדו על ידי ה-panas – קרובים – שלהם לכאורה, על ידי בני משפחה שלהם ממש, בגלל פליטת פה. יום אחד היית אזרח שומר חוק, מפצח אגוזים בגזוזטרה שלך, ולמחרת היית ב- La Cuarent, ופיצחו לך את האגוזים שלך. העניינים היו לחוצים עד כדי כך שהרבה אנשים האמינו שלטרוחיו יש כוחות על-טבעיים! לחשו שהוא לא ישן, שהוא לא מזיע, שהוא יכול לראות, להריח ולהרגיש דברים ממרחק של מאות קילומטרים, שהוא זוכה להגנה של הפוקו הרע ביותר באי".

טרוחיו, אגב, עלה לגדולה בזכות האמריקאים, והאמריקאים הם אלה שתכננו לרצוח אותו כשסר חינו, אלא שאנשיו של הרודן הקדימו אותם. דיאס אינו יכול, כמובן, להתעלם מכך, ובהערת שוליים הוא מונה בין "הישגיו הבולטים" של טרוחיו את "אחת הדיקטטורות הארוכות והמזיקות ביותר בתמיכת ארצות הברית שידע חצי הכדור המערבי (אם אנו, הטיפוסים הלטיניים, מיומנים במשהו הרי שזה ביכולתנו לסבול דיקטטורים שנתמכים על ידי ארצות הברית, כך שאתם יודעים שהנצחון הזה הושג במאמץ רב: הצ'יליאנים והארגנטינאים הגישו ערעור על התוצאות)".

הספר שופע מלים בספרדית. במקור באנגלית מלים אלה נותרו לא מתורגמות. יורם מלצר בחר להוסיף את המובן העברי בגוף הטקסט, ולטעמי זו בחירה מוצלחת שאינה פוגמת בשטף הקריאה.

הערת שוליים משלי: כשחיפשתי עוד מידע על התקופה, מצאתי שהרפובליקה הדומיניקנית פתחה את שעריה בפני היהודים הנרדפים באירופה. דובר תחילה על כעשרת אלפים מהגרים, אם כי בסופו של דבר הגיעו פחות מאלף. לטרוחיו היו מניעים משלו להפגין נדיבות שכזו, ביניהם הרצון "להלבין" את האוכלוסיה באמצעות נישואי תערובת, וגם הצורך להציג כלפי חוץ מצג חיובי שאולי יטשטש את מה שהתרחש בפנים. בהמשך הוא גם נטל לעצמו חלק משמעותי מהכנסותיהם של היהודים. יהיו המניעים אשר יהיו, חייהם של מאות אנשים ניצלו. רובם ככולם, אגב, מיהרו לעזוב כשהיה אפשר. הנה מאמר שנכתב בנושא בזמן אמת.

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר סוער, כואב, יצרי ותקופתי, ראוי מאוד לקריאה.

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao – Junit Díaz

מחברות לספרות

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

אילזה נולדה באוסטריה ב-1899 כשאמה היתה בת ארבעים ושמונה. "ילדת נס", כך כונתה בחוג המשפחתי. שלושת אחיה ואחותה היו מבוגרים ממנה בשנים רבות, ארבעה אחים אחרים נפטרו בעודם ילדים. אילזה, עיקשת ורבת כשרונות מילדות, היתה אהובה במיוחד על אביה, ובזכות שילוב זה ירשה את הניהול על העסק המשפחתי כשבגרה. גם את חייה האישיים ניהלה כעסק, מחליטה החלטה שכלית מתי להנשא ולמי, אם ומתי ללדת את בתה היחידה. את עתידה ראתה בטיפוח העסק בארץ מולדתה, למרות שליאון, בעלה הרופא, בחר בציונות ובעליה לארץ, גם אם פירוש הדבר היה ניתוק מאשתו ומבתו. ואז הגיעו הנאצים, והתכניות השתנו מכורח הנסיבות. רוב בני משפחתה של אילזה נותרו באוסטריה ואבדו לנצח. היא עצמה, שוב מתוך החלטה קרה של סיכויים מול סיכונים, עלתה עם בתה לפלשתינה שאותה לא אהבה, וחידשה את הזוגיות הרעועה עם ליאון.

פרקי חייה של אילזה לאורך השנים מתוארים לסירוגין עם פרקי הווה, שהם מונולוג של נכדתה, המתעמתת עם אביה אחרי מותו. האב, רופא כליאון, שהיה רוב חייו מנוכר ומרוחק בשל אופיו, ובאחרית ימיו מנותק בשל דמנציה, היה נשוי לבתה של נעמי, ונדמה שלא אהב איש למעט אילזה.

מי שלא קרא מעולם שום ספר על יהדות אירופה הבורגנית, על הההתלבטויות עם עלית הנאצים, ועל קשיי הקליטה בארץ שלא היתה הבחירה הראשונה של המהגרים אליה, ימצא בספר חידוש. מי שכבר מכיר את ההיסטוריה בפריזמת הספרות, ימצא קלישאות וכתיבה תבניתית של דמויות חד מימדיות ותו לא. השיטה של שני סיפורים מסופרים במשולב, גם אם יש חיבור ביניהם, כבר מיצתה את עצמה מזמן, לדעתי, ורק לעתים נדירות יש לה הצדקה. כאן לא. פרקי ההווה לועסים את עצמם עד זרא, חוזרים עוד ועוד על אותן התלונות, ואינם תורמים דבר להבנת הדמויות.

מכיוון שזיהיתי בספר רמזים לדמויות אמיתיות, אני מנחשת שיש בספר סממנים אוטוביוגרפיים. אם ההנחה הזו נכונה, יש בכך הסבר לחזרתיות המרובה, וגם לטיפול הבלתי מעמיק בדמויות, וניתן לתלות זאת בקרבה של הכותבת לכתוב. אם ההנחה שגויה, אין לי הסבר.

קראתי ביקורות חיוביות על הספר. לצערי, לא הצלחתי להסכים אתן.

ידיעות ספרים

2025

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

"סיפורים ואגדות" מכיל מבחר מיצירות הפרוזה הקצרות שכתב אוסקר ויילד. חלקן תורגמו על ידי אליעזר כרמי – חטאו של הלורד ארטור; הספינקס ללא סודות; הרוח מטירת קאנטרוויל; המיליונר לדוגמא; הדייג ונשמתו, והאחרות על ידי חיים תרסי – הנסיך המאושר; הזמיר והשושנה; הענק קשה הלב; הידיד הנאמן; הרקטה המיוחדת במינה; המלך הצעיר; יום הולדת של האינפנטה; הולדת הכוכב; נפש האדם בסוציאליזם; אימרות ופילוסופיה לשימוש הצעירים; פיוטים בפרוזה – האמן, עושה הטוב, התלמיד, המורה, בית משפט אלוהים, מורה החכמה. שני המתרגמים עשו עבודה משובחת, שטעמה הטוב נשמר למרות הזמן הרב שחלף מאז. במהלך השנים ראו היצירות אור בפורמטים שונים, כל אחת בנפרד או בקבצים כאלה ואחרים, וזכו גם לתרגומים נוספים.

יצירותיו של ויילד נכתבו בתקופה קצרה יחסית (הוא נפטר בהיותו בן ארבעים ושש), אך המגוון שלהן מרשים. יש בהן שנינות והגות, אמונה באהבה ובנדיבות אך לעתים גורל מר לנדיבים, זלזול מעודן אך נוקב במעמד וביוקרה חברתית, תיאורים ארכניים ואמירות קצרות, סיפורים עם מוסר השכל וסיפורים משעשעים. לעתים הוא מעניק תגמול הולם בדמות גן עדן למי שלמד לאהוב ילדים ולחלוק איתם את גנו ("הענק קשה הלב"), ולעתים הוא נותן לגיבורו, שהפך מאגואיסט למלא חמלה, תקופת מלוכה קצרצרה בלבד ומוות בגיל צעיר ("הולדת הכוכב"). הוא מקדיש יצירה ארוכה יחסית לשאלת הלב מול הנשמה והאהבה מול העושר והחוכמה ("הדייג ונשמתו"), ויצירה משעשעת במיוחד להבדלים התרבותיים שבין ארצות הברית לאנגליה ("הרוח מטירת קאנטרוויל"). יש הבאים על גמולם בזכות מעשה חסד אחד ("המליונר לדוגמא"), ויש העושים חסדים רבים עד כדי אובדן עצמם ומושלכים ככלי אין חפץ בו ("הנסיך המאושר" ו"הזמיר והשושנה"). האהבה והחמלה מנצחות תמיד, אבל שיטת השכר והגמול או החטא והעונש נדמית אקראית. כמו במציאות.

בין אם הסיפורים מסתיימים באושר ובין אם סיומם מר, הקריאה בהם מענגת תמיד, והמגוון שלהם, כמו גם הבחירות המגוונות בכיווני העלילה, מבטיחים ענין. חלק מן הסיפורים סווגו עם השנים כמיועדים לקוראים צעירים, אך מתחת ל"אגדיות" שבהם הם מעלים לדיון נושאים כבדי ראש של תפיסות חברתיות ומוסריות, ובקריאות חוזרות בגילאים שונים ניתן למצוא בהם רבדים חדשים.

מומלץ, כמובן.

ספרי זהב

1960 (1888 – 1892)

תרגום מאנגלית: חיים תרסי וא. כרמי

אלונה קדר, סופרת מפורסמת בזכות סדרת ספרי מיקלוש החתול לילדים, מוקסמת מצפת. היא למדה שלוש שנים במכללת צפת בחוג למיסטיקה ורוחניות, וכעת באה להתגורר ביחידת דיור בעיר כדי לכתוב את הספר הבא בסדרה, "מיקלוש מחפש שורשים בצפת". הכתיבה אינה מתקדמת מעבר לכותרת, אבל עיסוק אחר לגמרי תופס את מלוא תשומת לבה ואת זמנה. בתה שירי, עובדת סוציאלית המטפלת באלמנות מלחמה, מבקשת את עזרתה בחיפוש אחרי חברתה יערה שלא הגיעה לפגישה מתוכננת אתה, ואינה עונה לטלפונים ולהודעות.

כמעט בעל כורחה אלונה מלוהקת לתפקיד של בלשית, אחרי שגופתה של יערה נמצאת על קבר האר"י. שמו של מיקלוש פותח בפניה דלתות, והיא משתחלת לחקירת המשטרה, מרחרחת במרכז לפגיעות מיניות, שבו עבדה יערה, בולשת אחרי המיסטיקנים המקומיים וטקסיהם הליליים, ונעזרת באהוב מן העבר שנטש אותה לטובת הדת. עבר והווה נקשרים יחדיו בדמותו של רח"ו, רבי חיים ויטאל, שהיה תלמידו של האר"י, וכעת הוא מתגלה בפני אמו של בן זוגה של שירי, ובדמותה של רחל האשכנזית, אשה חוזה שמוזכרת בכתביו של רח"ו, שאת יומנה (הבדוי) אלונה קוראת בשקיקה.

למען האמת, ההיבט הבלשי הוא החלש בספר, וכך גם הדמויות הבלתי משכנעות ברובן. על החולשות הללו מכפרים הרקע ההיסטורי והרוחני, שהוא מעניין למדי, המסלול המפותל אל הפיצוח, וכן השימוש המקורי במיקלוש, שלמרות היותו תוצר כתיבתה של אלונה הוא נוכח כדמות בפני עצמה. לעתים הוא מבדר ומהווה אתנחתא משעשעת, כמו בקטע הזה:

"כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האויר".

לעתים הוא משמש כזרז לעלילה, או כקול המצפון של אלונה, כמו כאן:

"העיניים של מיקלוש היו מאשימות,

עוד פעם את חומקת ממשימות.

את התעלומה את חייבת לפתור,

המתחיל במלאכה אומרים לו גמור".

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד וחביב בהחלט, על הרקע המיוחד של צפת ואווירתה.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של אלה בודנקין.

שתים בית הוצאה לאור

2025

ג'ייסון בן השלושים ושתים משתוקק לילד משלו. הוא עובד כאיש נקיון ותחזוקה בבנין בו הוא מתגורר, ובו הוא חי עם ליזי, אשה בת גילו. לכאורה, למה שלא יממש את תשוקתו? אבל ג'ייסון הוא אדם בעל הפרעות אישיות קשות. הוא אובססיבי לנקיון ולשגרה קשוחה, הוא אינו בנוי לחיים עצמאיים במנותק מהוריו, המתגוררים באותו בנין, הוא אינו מבין מהם גבולות אישיים ומפר את פרטיותם של הדיירים האחרים. וליזי? כמי שחוותה טראומה קשה בילדותה, היא צורכת באופן קבוע כדורים פסיכיאטריים, ועל פי החלטת הוריה ורופאיה היא נוטלת גלולות למניעת הריון. ג'ייסון וליזי מנהלים משק בית משותף בשל הלחץ שהפעילה אמו של ג'ייסון, שהשתוקקה לראות את בנה חי חיים נורמליים למרות מגבלותיו, ולחצה על הוריה של חברתו של ג'ייסון להרשות לבתם למלא את תפקיד בת הזוג הקבועה. השניים מוצאים נחמה ותמיכה זה בזה, רוב הזמן, אבל האם יוכלו לתפקד כהורים? האם ליזי, שנכנעת לגחמותיו ולסטיותיו של ג'ייסון, שהוא על פניו בחור יפה תואר וביישן, תוכל לתפקד כאם בתוך הזוגיות הזו? האם ג'ייסון, שאפילו אחותו אינה סומכת עליו בסביבת בנותיה, יהיה אב ראוי?

לירן גולוד מספרת סיפור קודר על נפש אומללה, שתחילה יש נטיה לרחם עליה, אך בהדרגה האימה מפניה תופסת את מקום הרחמים. אנשים רבים סובבים את ג'ייסון, רובם אבודים בדרכם. אביו ואמו המגוננים, ליזי הכנועה והמסורה, ליזי-שלנו (כך נקראת אחותו מאז שליזי בת הזוג נכנסה לחיים) האחות השקופה, זו שתמיד במקום השני משום הנורמליות שלה שאינה מצריכה תשומת-לב מסוג זה שניתנת לאחיה, קארן השכנה שאינה מצליחה להתמודד עם האימהוּת ומרגישה רדופה בשל המסירות של ג'ייסון כלפיה, מסירות שלא ביקשה לעצמה.

ארבעה-עשר במאי הוא יום הולדתו של ג'ייסון, שנחגג תמיד באותו המקום ובאותה הצורה. בשל לידת אחייניתו השלישית השתבש סדר היום המוקפד, שיבוש שג'ייסון לא יכול היה להכיל. חודש מאי לא היה יפהפה באותה שנה. אני מניחה ששמו של הספר שואב השראה משיר של היינריך היינה הנושא אותו שם, ומרמז הן אל לידתו של ג'ייסון והן אל הכמיהה והתשוקה שבתוכו.

הספר קריא, מותח למדי, מעורר רצון לא להרפות עד לסיומו כדי לגלות מה עלה בגורלן של הדמויות, גם אם הוא מופרז בעודף הסטיות והאומללות שבו. מצד שני, לא ברור מה הסופרת מספרת כאן. אין שום תובנה שאפשר להאחז בה ולומר שבשלה היה כדאי לקרוא את הספר. איכשהו הדמויות נותרות תלושות ובלתי מפוענחות, ואם כך – למה לטרוח לספר עליהן? בעיה דומה היתה לי עם ספר קודם שלה, "נמר גימ"ל". תיאורים טובים, כתיבה מושכת, אבל הדמויות נותרות על הנייר ולא בלב הקורא (או למצער, לא בלב הקוראת הח"מ).

בשל הדואליות הזו, ההמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2025

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

עשרים גברים נשלחים מארץ-ישראל לאירופה להנשא בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות כדי לאפשר להן לעלות כחוק לארץ. תשעה-עשר זוגות מתגרשים בתום המסע. גבר אחד, שהתאהב עמוקות ונואשות באשה ששודכה לו, מסרב לשחרר אותה. בכך דן עצמו יעקב מרקוביץ', שמלכתחילה היה בודד ובלתי זכיר, לזוגיות על הנייר, מנוכרת עד שנאה, עם בלה, היפה בנשים. הוא מוכן לשאת הכל, כולל עוינות עמוקה, בוז ובגידה, ובלבד שחייו יוסיפו להיות כרוכים בחייה.

על רקע סיפור המסגרת הזה מתוארים החיים במושבה הארץ-ישראלית, בדגש על הדמויות השונות שבה, ובראשן אפרים, חברו היחיד של מרקוביץ', טיפוס הופכי ממנו. פה ושם מתוארים גם החיים מחוץ למושבה תחת המנדט הבריטי. כשאני מנסה כעת לכתוב פה פיסקה אחת על עלילת הספר, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו והוא עדיין רענן בזכרוני, אני מגלה שבעצם אין לי משהו משמעותי לכתוב בענין זה, ולא במפתיע. הספר מצטיין בלהטוטי לשון, מוצלחים ברובם, אבל בסופו של דבר, מבחינתי, אין בו הרבה יותר מזה. ההיסטוריה אינה מדויקת, בלשון המעטה (המציאות מורכבת יותר ממקבץ של גברים מתוסכלים מינית ושל נשים מעורערות), ובעצם נוכחותה בעלילה דלילה, כך שהספר אינו באמת מתאר פרק מרתק בתולדות המדינה, כמוצהר על הכריכה. לעומת זאת, יש בו אינספור אזכורים של גברים שבוהים בשדי נשים ומפנטזים על איברים נוספים, יש בו חזרות רבות על אותם דימויים ואותם רעיונות, ויש בו שפע דימויים והפרזות, נעימים יותר או פחות, שהם בעיקר קישוט נאה המכסה על ריקנות עלילתית.

קראתי את הספר לראשונה, או בעצם ניסיתי לקרוא אותו, כשראה אור, אבל לא החזקתי מעבר לחלקו הראשון. בינתים הצטברו המלצות, חלקן משכנעות, אז ניסיתי שוב. הפעם קראתי עד הסוף, במאמץ גדול יש להודות. היתה לי רוב הזמן הרגשה שהספר הוא מחווה למאיר שלו, או שנוצר בהשראתו. את ספרי העיון של שלו אני אוהבת, פחות את ספרי הפרוזה, אבל בשתי הסוגות אני נהנית הנאה מרובה מהלשון הנאה עד מאוד המשלבת בתוכה ידע רב ושורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות. ב"לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן, נותרה רק הלשון הנאה יחד עם דמיון מופרז, מארקסי משהו. זה לגמרי לא מספיק. למען האמת, אילו הייתי כותבת את הסקירה הזו שלשום, הייתי נוטה לספר יותר חסד בזכות היכולת הלשונית. יומיים אחר-כך, מה שבולט בעיני בעיקר זו החזרתיות, שעייפה אותי, על אותם רעיונות ואותם דימויים. 

הספר היחיד של איילת גונדר-גושן שקראתי עד כה הוא האחרון שבהם, "אורחים". למרות שהסתייגתי מסיומו, הוא בעיני טוב יותר מספרה הראשון. בהשוואה בין שני אלה בלבד, נראה לי שנטישת הברק הלשוני לטובת עלילה מעניינת והעמקה בדמויות, יחד עם כוחו של הצמצום, משרתים טוב יותר את יצירתה.

כנרת זמורה ביתן

2012