תגית: פנטזיה

זהו סיפורו של גֶד, קוסם שנולד בשם דוּני ונודע בכינוי נץ. כבר כשהיה ילד התגלה כוחו לעשות שימוש במילות כישוף, והוא נשלח ללמוד בבית הספר לקוסמים. חייו כנער כריזמטי, פרוע במידה רבה, דומיננטי ועליז, השתנו כשבשל יריבות עם תלמיד אחר התרברב שיש בכוחו לזמן רוחות של מתים. הצל שחדר לעולם בשל הזימון הפך לאויבו, ליריבו המר המבקש להשמידו. גֶד, שהפך לגבר צעיר קודר, פחות בטוח בכוחו וזהיר יותר בבואו להשתמש בו, נדרש למצוא דרך להשתלט על הצל בטרם יגבר עליו וינצל את נצחונו כדי לזרוע רוע בעולם.

כפי שכתבה הילית חמו מאיר בדבר המו"לית בפתח הספר, ניתן לקרוא אותו כספר הרפתקאות ללא רבדים נוספים. ככזה הוא סיפור התבגרות רווי אקשן, שבו הגיבור הטוב יוצא למאבק חסר פשרות ברוע כדי להציל את העולם, סיפור כתוב בחן, מותח כדבעי, מציג דמויות נעימות, ומספק חווית קריאה מהנה. אפשר, לחילופין או במשולב, למצוא בו משמעות.

לדעתי, המשמעות, ובעצם כמה מהן, מצויה שם ממש על פני השטח ובלתי אפשרי להחמיץ אותה. "אל לך לשנות ולו דבר אחד, לא אבן, גם לא גרגיר חול, בלי לדעת מה הטוב ומה הרע שיחולל המעשה הזה. העולם מצוי באיזון, בשיווי משקל. כוחות ההתמרה והזימון של קוסם עלולים לטלטל את שיווי המשקל הזה", אומר החונך של גֶד לתלמידו הצעיר. כשהוא מעט מבוגר יותר, גֶד מביע את אותו רעיון ומוסיף, "זאת אני יודע: הכוחות העתיקים של הארץ לא נועדו לשימושם של בני האדם. הם מעולם לא ניתנו לנו, ואנחנו רק נשתמש בהם לזרוע חורבן. בכלי משחית אי-אפשר אלא להשחית". באשר להתמודדות עם הצל, הוא מקבל עצה לא לתת ליריבו לנהל אותו, אלא לצאת מולו ולהתמודד עם הסכנה כדי לשלוט בה: "אם תמשיך לברוח, בכל פעם שתברח, תיתקל בסכנה וברוע, כי הוא מניע אותך והוא בוחר לאן תלך. עליך לבחור בעצמך. עליך לחפש את הדבר שמחפש אותך. עליך לצוד את הצייד". הסופרת מביעה בתוך הסיפור את תפיסתה אודות איזון קוסמי, מבקשת שיקול דעת מכל אדם, ובוודאי ממי שביכולתו לשנות סדרי בראשית, ומבקשת למצוא את כוחו של כל אדם בתוכו, מתוך עצמו.

מיהו אותו הצל, ומדוע הוא רודף את גֶד? "זהו צל יוהרתך, צל בורותך, הצל שאתה מטיל", אומר לגֶד מורו, ורומז על הקשר הבלתי ניתק בין האיש וצלו, הצד החיובי באדם והצד השלילי שבו, כוחות מנוגדים ומשלימים המצויים במאבק מתמיד. העימות הבלתי נמנע בין גֶד והצל עתיד לעצור את הקונפליקט וליצור את השלם. מוטיב חוזר בספר הוא חשיבות השם שניתן לאדם, השם האמיתי, לא זה שניתן לו בלידתו, והעובדה שמי שיודע את שמו האמיתי של אדם למעשה מחזיק בידיו את חייו. מכיוון שהשם מייצג את המהות הפנימית האמיתית של האדם, כשגֶד והצל יאמרו יחדיו זה את שמו של זה, הם יכירו בשלמות זה את זה, וישיבו על מכונו את האיזון שהופר.

אורסולה לה גווין התבקשה לכתוב ספר לנוער, והתוצאה היא יצירה למבוגרים ולנוער גם יחד, סיפור כתוב היטב, מאוכלס בדמויות אמינות ומעניינות, קצבי אך מהורהר, ונעים עד מאוד לקריאה. תומר בן אהרון תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ בהחלט.

A Wizard of Earthsea – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1968)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון

גבר ואשה, שונים זה מזה ככל שניתן להיות, מוצאים עצמם קשורים בעל כורחם האחד לשני למשך לפחות מאה ימים, אולי הרבה יותר, ונדרשים לשתף פעולה בחקירת שוד ורצח, שבה יתברר שוב ושוב שהדברים אינם בהכרח כפי שעולה מן הרמזים הנקרים בדרכם. הגבר, ווינטר, הוא אדם רציני, מכשף מכובד במסדר הרשמי, המעורב בניהול חיי המדינה והחברה. האשה, אייבי, נזרקה מן המסדר, שמה הוכתם, והיא מעדיפה לבלות את חייה ברביצה עצלה על הספה בחברת החתול. כצפוי, יתברר שהגבר המסוגר והמסור לעבודתו מסוגל לרגשות עדינים, האשה תתגלה כרבת-תושיה וכלל לא עצלה בהנתן התמריץ המתאים, ואי-הנחת ההדדית תוחלף במשיכה הדדית ותתגלגל לאהבה.

אם עלילת "מכשפה עצלנית" נשמעת בנאלית ודומה לעלילות רבות אחרות שכבר סופרו ויסופרו, זה משום שהיא כזאת. לזכותו של הספר ייאמר כי הכתיבה נעימה, הדמויות משורטטות כהלכה למרות הסטראוטיפיות, כמה משורות המחץ משעשעות, ומפוזר בו קמצוץ של תובנות על התנהלותה של חברה. מבחינתי אין בכך די, אבל מי שמבקש בידור בלתי מזיק ייהנה מן הספר.

התרגום של ענבל שגיב-נקדימון נאה ומשקף את רוחה של אייבי, המספרת בגוף ראשון. את הכריכה המלבבת עיצבה חן יאקה שומרון.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר עברית

Slouch Witch – Helen Harper

ספרים בעלמא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

היה היו שלוש אחיות: ביאַטְרִיס בֶּלָדוֹנָה, אגנס אַמַרַאנְת וגֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר. אמן נפטרה כשהצעירה בבנות נולדה, והן נותרו נתונות לשרירות לבו של אביהן. הקִרבה ביניהן תמיד הטרידה אותו. כשהיו קטנות ניסה תמיד להסית אותן זו נגד זו, הִפלה את הקטנה לטובה, האשים אחת מהן בחטאי אחיותיה, מצא את הסדקים ביניהן והרחיב אותם. הן אינן מספרות במפורש מה בדיוק עולל להן, אבל זכרון מרתפים חשוכים ובדידות ופחד רודף אותן. האחיות ניסו להאחז זו בזו, באהבה ההדדית, להתנחם בנוכחותה הנבונה והחמה של סבתן. אבל אביהן היה קללה. הוא השאיר אותן מצולקות ומפורדות, שבורות ללא תקנה. בזו אחר זו עזבו שתי הגדולות את הבית, אחוזות טינה זו לזו, ומיוסרות בשל הפקרת אחותן. כשכשל כוח הסבל של הצעירה, וכשנותרה לבדה מנושלת ונרדפת, עזבה גם היא את נחלת המשפחה ועברה לניו-סיילם, העיר שהוקמה לא הרחק מחורבותיה של סיילם, עיר המכשפות שנשרפו. אחוות האחיות שהושחתה בידי האב תשוב ותשוקם לאחר מבחנים קשים.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כמסה על כוחו של הקשר האחאי, על התקווה לצמוח מתוך ילדות נוראה באמצעות חברות אמת, על היכולת לצאת מתוך האני היחיד ולהיות חלק מאחווה מחזקת.

היה היו נשים מושתקות. מקומן היה בבית, עזר כנגדו לגברים. השתתפות בחיים הציבוריים לא באה בחשבון, שכר הוגן היה מונח בלתי מוכר, הטרדה מינית היתה נורמה. והיה היו גם נשים שחורות שאולצו, אפילו על ידי נשים אחרות, להשאר בצללים. ואז החלה התארגנות, והופיעו הסופרג'יסטיות, ונשים השמיעו קול ברמה ודרשו זכויות שוות. נדמה שהמאבק נדון לכשלון: הציבור האמריקני עדיין חושב שנשים הן עקרות בית במקרה הטוב ומכשפות במקרה הרע. אפשר לאהוב אותנו או לשרוף אותנו, אבל לא להפקיד בידינו כוח. בניו-סיילם עדיין מרחף ריח המדורות מן החורבות העתיקות, וזכר המכשפות עדיין מהלך אימים. וכך השלטונות המאוישים בגברים כורכים יחדיו בעטיפת הכישוף כל פעילות נשית, כולל מכשפות עשבים, מכשפות רחוב, מגידות עתידות, מי שמבצעות הפלות, מיילדות, סופרג'יסטיות, זונות, רדיקליות או נשים בלתי טבעיות אחרות, ומבקשים להכחיד את המאבק באיבו.

זוהי, אם כך, עוד דרך לקרוא את הספר, כמניפסט על שוויון זכויות לנשים ולמיעוטים, כקריאה לאחדות נשית כדרך להגיע להישגים. כולן בשביל כולן: בשביל ילדות שמושלכות למרתף ובשביל נשים מבוגרות שנשלחות למוסדות שיקומיים, בשביל אמהות שלא היו צריכות למות ובשביל מכשפות שלא היו צריכות להישרף על המוקד. בשביל כל הנשים שנענשו רק כי רצו את מה שלא יכלו לקבל. וגם כהפצרה לא להאחז באמונה בגורל כתירוץ לאפס מעשה: הגורל הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם כדי שיוכלו להאמין שיש סיבה לדברים שקורים, שכל העולם הנורא הזה מתואם כמו מכונה מושלמת, שהדם זורם בה במקום שמן והעצמות מחליפות את המתכת. שכל ילדה שנעולה במרתף או נערה שכבולה לנול שלה נמצאת במקומה הנכון והראוי.

ואפשר לקרוא אותו גם כספר פנטסיה, סיפור על כוחו של הקסם המועבר מדור לדור, על מכשפות שמשמרות ידע וכוח למרות רדיפות אלימות, שמנחילות מאם לבת את האמת, שנכתבה ונכרכה, ונשמרה מפני נזקי הזמן והזדון. סיפור שנשען על אגדות עם ועל שירי ילדים, שבו מגדל אפל מופיע ונעלם, ושורות ילדותיות מחוללות פלאים, ומשהו מן המתות נותר בחיים, והשילוש רב הכוח של זקנה ואֵם ובתולה שב ומופיע במלוא עוצמתו.

אבל הדרך הטובה ביותר לקרוא אותו היא, כמובן, כשילוב של כל הדרכים. כי המכשפות שבשם הספר ובעלילה אינן היצורים האפלים וחורשי הרעה, והכישוף אינו רק מרקחת של עלים ושל עשבים, ולא נדרש להאמין בעל-טבעי כדי לחוש את לבו של הספר. מכשפה היא רק אישה שזקוקה ליותר ממה שיש לה, והכישוף הוא כל הדרכים והמילים שנשים מצאו כדי להשליט את רצונן על העולם. האמונה ביכולת לחולל שינוי מאפשרת לרצון למצוא את המלים ואת הדרך.

כוחו של "מכשפות מאז ומעולם" הוא בלהט הרצון ובדמויות החדות, האנושיות והנוגעות אל הלב. עולמה של אליקס א. הארו הוא עולם של נשים, והיא מעניקה להן כוח בדיעבד כשהיא מציבה נשים במקומות בהם ניצבו בעיקר גברים, כמו בנוף הספרותי בו משובצות האחיות גרים ומיס קונן דויל. הספר, שעלילתו מתרחשת בין יום השוויון האביבי של 1893 לזה של 1894, נשען על מובאות רבות, שכמה מהן שונו לצורך העלילה, מן התרבות ומן ההיסטוריה, את חלקן זיהיתי – כמו הנצחתה של טיטובה במסדר הנשים השחורות – וחלקן מן הסתם חמקו ממני. למרות שפע ההיבטים הפנטסטיים, ולמרות שלטעמי אפשר היה לקצץ קטעים בערך ממחציתו והוא היה יוצא נשכר מכך, נסחפתי עם הסיפור, נקשרתי אל האחיות ואל בנות בריתן, והערכתי את האמפתיה שמצאה דווקא הסוררת שבאחיות כלפי האויב שבא להשמידן.

לי עברון תרגמה בלשון נאה, כפי שניתן להתרשם מן הציטוטים שבפסקאות הקודמות, חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית יפה למראה, והספר מומלץ.

The Once and Future Witches – Alix E. Harrow

תמיר//הוצאה לאור

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: לי עברון

"שירת הקוקיה" מתרחש באנגליה, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. משפחת קרסנט מונה כעת ארבע נפשות – אב ואם ושתי בנות, טְריס בת אחת-עשרה ופֶּן בת תשע. אחיהן הבכור סבסטיאן לא שב משדה הקרב. כשהספר נפתח, טריס מתעוררת רועדת וכאובה, ומגלה שיום קודם לכן כמעט טבעה. הארוע נמחק כליל מזכרונה, וגם את עברה קודם לתאונה קשה לה לשחזר. בהדרגה, מקרעי הזכרונות נדמה שהיא שבה להיות כשהיתה, כך מכל מקום מאמינים הוריה. פן, לעומתם, מבועתת כשהיא מתבוננת באחותה: "היא עושה את עצמה! אתם לא רואים? זה זיוף! אף אחד מכם לא מבחין בהבדל?". ההורים אמנם אינם מבחינים, או אולי מדחיקים, אבל טריס עצמה חשה שחל בה שינוי, ונאבקת להאמין שמדובר בתוצאות הטראומה ולא באיבוד שפיותה.

העלילה מכאן ואילך חושפת סודות משפחתיים, מתוודעת ליצורים החיים בין הצללים, מיטלטלת עם כוחות כישוף, מוּנעת מנקמה ומכאב, ונעה בקצב הולך וגובר ובנשימה הולכת ומתקצרת אל הגאולה. זהו סיפור מתח מטיל אימה, וגם סיפור של חמלה.

סוגת הספר מוגדרת כפנטזיה, וקהל היעד כנוער, אבל ההגדרות, כדרכן של הגדרות, מגבילות שלא בהכרח לצורך. למרות שהסוגה לשמה אינה מושכת אותי (ולולא הקולקטיב הספרותי, התארגנות של אחת-עשרה הוצאות לאור עצמאית, לא הייתי נחשפת אל הספר), וגם נוער כבר אינני, נכבשתי בקלות. כמה סיבות לכך, והנה הן בסדר אקראי: דמיונה הפרוע של פרנסס הרדינג וסגנונה הבהיר, שתורגם יפה בידי ורד טוכטרמן, מעוררים סקרנות ומושכים לקריאה. המתח שהיא בונה ממש מההתחלה מפתה לא להרפות מהספר. כבר מלכתחילה ברור שהסוגה אינה לשד הסיפור, אלא הדמויות מעוררות האמפתיה והיחסים ביניהן. העירוב של דמיון עם מציאותיות עשוי היטב.

נושאו העיקרי של הספר, בעיני, הוא התמודדותה הלא מוצלחת של המשפחה עם נפילתו של סבסטיאן. הבן נהרג בהתפוצצות בשוחה, ולא נותר שריד מגופתו. אין ספק שנהרג, אבל העדר גופה משמר שמץ של אי וודאות ואינו מאפשר השלמה. חדרו של סבסטיאן הוא מקדש שאליו אסור לבנות להכנס, והן עצמן נעטפות בדאגה מגוננת, שמרחיקה אותן מהחברה. טריס נחשבת לילדה חולה, ולמעשה הוריה מעודדים את חולייה, האמיתיים והמדומים, כעילה להוסיף ולהחזיק אותה תחת כנפיהם. מכיוון שטריס היא הילדה הטובה, פן מחליקה אל המשבצת שנותרה פנויה, זו של הילדה הרעה. היא מרדנית, מושא להאשמות, ובצר לה היא מסתלקת לעתים תכופות מן הבית. כל אחת מהבנות מקובעת לתדמיתה, והמשפחה מתנהלת באומללות משתקת.

לצד הנושא העיקרי, הספר מטפל ביחס כלפי השונה, ובחובה לא להתבונן רק בקנקן ולא להתפס לדעות קדומות שטחיות. עוד נמצא בספר התיחסות למאפייני התקופה, וביניהם מעמדן של הנשים, שיצאו לעבוד בשנות המלחמה וכעת נדחקו חזרה לבתיהן, היחס אל הלוחמים ששבו מצולקים בגופם ובנפשם, ותהליך האורבניזציה המואץ.

נהניתי, ואני ממליצה.

Cuckoo Song – Frances Hardinge

עוץ

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

"קסם נעלה: קסם אשר מתרחש רק כשאת יוצרת גרסה גדולה יותר של עצמך במלים ובהבטחות, ואז נכנסת אל תוכה ואיכשהו צומחת וממלאת אותה".

חייהן של שלוש נשים משתלבים זה בזה בעלילת "חוט של כסף", וכל אחת בדרכה מבצעת את "הקסם הנעלה", חורגת ממגבלות קיומה המצומצם, ומפיחה באומץ חיים חדשים ביעוד שנכפה עליה. מרים, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר, היא בתו של מלווה בריבית, שמשום טוב לבו אינו מסוגל לגבות את הכספים שחייבים לו, גם כשמשפחתו על סף חרפת רעב. מרים נוטלת על עצמה את תפקידו, ומגלה כשרון מסחרי שמצד אחד מאפשר למשפחתה חיי רווחה, אבל מצד שני מושך את תשומת לבו של מלך הסטאריק, הלהוט אחר זהב. אירינה, בתו של דוכס, נישאת בעל-כורחה לצאר המרושע. המעמד החדש והכפוי מעורר בה תושיה ותבונה מדינית, אותן היא מבקשת לנצל לטובת עמה. ונדה היא בתו המוכה של גבר שיכור ואלים, המשתמש בה כמטבע לכיסוי חובותיו ולסיפוק צרכיו. כשהיא נמסרת לעבודות אצל משפחתה של מרים, בתמורה למחיקת חובו של אביה, נפתחת בפניה ההזדמנות לתכנן עתיד משלה, בנפרד מתכניותיו לגביה.

נעמי נוביק רקחה פנטזיה, שנשענת על אגדות-עם, על היסטוריה יהודית ועל מיתולוגיה. נמצא כאן, בין השאר, את באבה יאגה לצד עוץ לי גוץ לי; את אורחות חייהם של היהודים במזרח-אירופה, ואת יחסיהם עם שכניהם הנוצרים; את מלחמת האור והחושך; וריאציות על היפה והחיה; אזכורים מפרשיות תנ"כיות, כמו חורבן סדום ועמורה, ועוד. העלילה מסופרת בעיקר מפיהן של שלוש הנשים, המתארות כל אחת את השתלשלותה מנקודת מבטה, והסיפורים השונים משתלבים למסכת אחת עתירת דמיון וקוהרנטית.

למרות שמדובר בסוגת הפנטזיה, הדמיון אינו המוטיב המרכזי של הספר. הנושא הראשי, בעיני, הוא זה שמתמצה בציטוט שבראשית הדברים: היכולת לצמוח מתוך מגבלות ההווה אל גרסה אישיותית משמעותית יותר. מכיוון שהדמויות הדומיננטיות נשיות, יש בספר פן פמיניסטי, מעין בשורה לנשים (למרות שאחת מן הגיבורות נוהגת כלפי בת מינה כפי שנהגו כלפיה), אבל הגברים בספר, למעט אביה של ונדה, אינם מוצגים באופן עקבי כגורם מעכב ומגביל. חלקם, כמו סבה של מרים, מספקים השראה ותמיכה מלכתחילה. אחרים עוברים אף הם תהליך של צמיחה יחד עם הנשים. גם מלך הסטאריק מטיל האימה והצאר המוטרף אינם חד-מימדיים, למרות שרוב הזמן הם מלוהקים לתפקידי הרשעים. בשולי הנושא המרכזי, הספר עוסק בחיי היהודים בקרב אוכלוסיה נוצרית, כשהם נדחקים למקצועות שנואים כמו הלוואה בריבית, ומוכנים בכל רגע למלט את נפשם ולהסתתר אם וכאשר יפרצו פרעות. בנוסף לנושאים אלה, העלילה מספקת שאלות נוקבות בכמה תחומים: כך, לדוגמא, עולה שאלת אחריותם של בני הסטאריק כולם למעשי שליטיהם, ואחת הדמויות נאלצת לבחור בין קיום התחייבות מוסרית לשמירה על שלומם של בני עמה.

הערכתי בספר בעיקר את ההעמקה בדמויות, את הדמיון והעושר התרבותי, ואת האופן בו הקולות השונים משתלבים לסיפור אחד. פחות הערכתי את קטעי ה"אקשן" הפיזי, מעין קרבות קומיקס מפורטים לעייפה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם העובדה שכל הדוברים נשמעים ממש אותו הדבר היא חסרון או יתרון. מצד אחד, קשה לקבל שבתו של דוכס ואיכרה אנאלפביתית מדברות באותו סגנון. מצד שני, אולי יש כאן איזשהו מסר על שוויון בסיסי.

למרות הסתיגויות אלה, נהניתי לקרוא את הספר. הוא קריא מאוד, מתורגם יפה, כתוב ביצירתיות ובתשומת לב לפרטים, והשילוב של סיפור דמיוני עם דמויות אנושיות וארציות עובד יפה.

(בשולי הדברים למדתי שקרופניק הוא לא רק מרק הגריסים שאני אוהבת, אלא גם סוג של משקה חריף הנפוץ בעיקר בפולין ובליטא).

Spinning Silver – Naomi Novik

תמיר//סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

במהלך המהפכה הצרפתית הציע שארל-מוריס דה טליראן, אז בישוף העיר אוטן ומאוחר יותר אחד הדיפלומטים המשפיעים בתקופתו, להלאים את רכוש הכנסיה. במנזר מונטלאן, אי-שם בהרי צרפת, נחרדה אם המנזר לשמע הידיעה. במנזר הוחבאה לפני מאות שנים מערכת שחמט עתיקה, האוצרת בחובה נוסחה רבת עוצמה שיכולה להביא לחורבן העולם או לגאולתו. בצר לה החליטה אם המנזר לשתף את נזירותיה בסוד המערכת, ולהפקיד בידי כמה מהן את כליה, כלי לנזירה. מיריי, פרח נזירות כבת שש-עשרה, נבחרה כאשת קשר לכל הנשים, ונשלחה עם בת דודתה לפריז, לחסותו של הצייר וחבר האספה הלאומית, ז'אק-לואי דויד.

מאתים שנה אחר-כך, קתרין, צעירה ניו-יורקית, אשפית מערכות מיחשוב ובעלת תואר במוזיקה, מסתבכת עם מעסיקיה כשהיא מסרבת להטות מכרז, ונשלחת למשימה באלג'יר. בדיעבד מתברר כי כוחות גדולים יותר פועלים ברקע, וכי קתרין היא ה"נבחרת", זו שמכוח השושלת ומכוחן של אמונות עתיקות נועדה לגלות את המערכת הפלאית ואת סוד כוחה.

"השמונה" מגולל לסירוגין את סיפוריהן של שתי הצעירות. כוחו במחקר ההיסטורי המעמיק, שבזכותו הדמויות הבדויות משתלבות באופן משכנע בארועים היסטוריים, ומקיימות קשרים עם דמויות שהיו. במקומות רבים בספר סקרנותי התעוררה, וחיפשתי ברשת מקורות לאימות ולהרחבה. אציין כדוגמא אופיינית את רצח ז'אן-פול מארה, שכל שידעתי עליו עד כה היה הנצחתו, שרוע מת באמבטיה, בציור של ז'אק-לואי דויד. מארה, מראשי המהפכנים, שהוליך את המהפכה אל שלטון הטרור, נרצח על ידי שרלוט קורדה, אוהדת הז'ירונדינים. בגרסתה עתירת הדמיון של קתרין נוויל, הרוצחת היא מיריי, שהתחזתה לשרלוט, אבל שרלוט היא זו שהוצאה להורג לאחר שהבריחה את מיריי מן הכלא. כשמנפים את הפנטזיה, גם זו דרך ללמוד היסטוריה.

חולשתו של הספר היא בגודש הפרטים ובעלילה מרובת החורים. נדמה שהסופרת ביקשה לכלול בספר כל דמות מפתח וכל פיתול היסטורי – מכשלה שספרי ביכורים רבים נכשלים בה – עד שבשלב מסוים הספר פשוט הפך מעייף מדי והחל לאבד אמינות. לעומת הדקדקנות במחקר ההיסטורי, הדיוק בפרטי הסיפור הבדוי הוזנח, ואי הסבירות הלכה והחריפה. במהלך הקריאה שקלתי מדי פעם נטישה, אבל הפן ההיסטורי פיתה אותי, עד שאחרי כארבע-מאות עמודים, כשני-שליש הספר, הרגשתי שהחולשות גוברות על החוזקות, והחלטתי שדי לי.

The Eight – Katherine Neville

אופוס

2011 (1988)

תרגום מאנגלית: אילה שלו

אל-ע'זאלי, חכם דת מוסלמי, יליד המאה האחת-עשרה, יצא בספרו "מפלת הפילוסופים" (המוכר גם כ"הקוהרנטיות של הפילוסופים") נגד החשיבה הפילוסופית הדתית, והעמיד את האמונה מעל החשיבה. אִבְּן רוּשְד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה השתים-עשרה, כתב חיבור תשובה בשם "מפלת המפלה" (המוכר גם כ"אי-הקוהרנטיות של אי-הקוהרנטיות"), ובו טען בזכות הפילוסופיה כדרך לגיטימית להגיע אל האמת. אבן המחלוקת הבסיסית בין השניים – האמונה מול התבונה – היא לבו של הספר.

"שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. בבגרותנו נשוב לאמונה מלאה, כפי שנועדנו לעשות מיום היוולדנו".

"בחלוף הזמן תגלה, שהדת היא שתרחיק את האדם מאלוהים. האדוקים הם הסנגורים הגרועים ביותר של אלוהים. אולי זה יימשך אלף שנים ועוד שנה, אך בסופו של דבר הדת תצטמק, ורק אז נתחיל לחיות על פי האמת האלוהית".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בימינו, אך מנקודת מבטה של האנושות במילניום הרביעי. שורשי העלילה נטועים בימיו של אבן רושד: נסיכת הג'ינים מתגלמת בדמותה של אשה המכונה דוניא (עולם), וזו מתאהבת באבן רושד. במשך תקופה של שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, בתקופה בה סר חינו של הפילוסוף וכתביו נשרפו, השניים חיים יחדיו, ודוניא יולדת עשרות ילדים. כשהח'ליף משיב לאבן רושד את שמו הטוב ואת מעמדו, דוניא ננטשת, ושבה אל עולם הג'ינים. במשך שמונה מאות ומעלה שנים יתקיימו שני העולמות בנפרד זה מזה – עולמם של בני האדם ועולמם של הג'ינים. בשלהי המילניום השני תתקוף סופה הרסנית את ניו-יורק, סדקים ייבקעו בקו ההפרדה בין בני האדם לג'ינים, ותחל תקופה של מוזרויות. אל-ע'זאלי מקברו ינצל את שובם של הג'ינים לגבית המשאלות שהובטחו לו על ידי שד ששוחרר על ידו ממנורה, ומלחמת אמונה ותבונה תפרוץ במלוא עוזה. המלחמה תסתיים בנצחונם של הג'ינים המוארים, מייצגי התבונה, בהנהגתם של דוניא ושל צאצאיה, על הג'ינים האפלים, מייצגי הדת.

נראה לנו מובן מאליו שהשימוש בדת כהצדקה לדיכוי, הפחדה, עריצות ואפילו ברבריות, תופעה שללא ספק קדמה למלחמת העולמות אך היתה היבט מרכזי בסכסוך, הוביל בסופו של דבר להתפכחות המין האנושי מרעיון האמונה.

סלמאן רושדי רקח עלילה מסחררת, המשלבת דמיון עשיר עם מציאות, ובה סיפורים משתלבים ונובעים זה מזה בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה. אלף לילה ולילה נמשכים שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (בלי להתקטנן על סטיה בשל אורכו המשתנה של פברואר), ומכאן שמו של הספר. הסיפור הוא אמנם פנטזיה פראית, שזורת שדים, גיבורי-על ותופעות אל-טבעיות – ריחוף המתעלם מהכבידה, תינוקת החושפת שחיתויות, ידים אנושיות המשגרות ברקים ועוד – אך הוא מעוגן בחוזקה למציאות ימינו, ושופע עובדות מן ההיסטוריה ומן ההווה, גם אם זיהוין אינו מפורש. הקורא המלומד ימצא בו אינספור התיחסויות לדמויות שונות ולנושאים שונים. הקורא המלומד פחות, אך הסקרן, ייהנה לפצח את הרמזים ואת ההקשרים, ולהרחיב את ידיעותיו. אפשר ליהנות גם מהאקשן שבספר מבלי להתעמק ברבדים שתחתיו, אבל כמו שרושדי כותב, "לגולל פנטזיה, סיפור דמיוני, זאת דרך לספר משהו על הממשי. שאם לא כן, המעשה חסר טעם". לכן קריאה איטית וקפדנית מאוד מומלצת כאן.

דעותיו של רושדי על הדת ידועות, ובספר הזה הוא נותן להן ביטוי חד וממוקד. בסגנונו היחודי, שבו כעס, הומור ואירוניה משמשים בערבוביה, הוא מתייחס להקצנה האיסלמית, לטרור הנובע ממנה, לשימוש שעושים המנהיגים הדתיים בפחד כד לקרב אנשים לאמונה, ולאוזלת ידו של המערב. סימנתי לעצמו מראי מקום רבים תוך כדי קריאה, הנה שני ציטוטים להתרשמות על קצה המזלג:

בימים ההם, ימי המוּזרוּת ומלחמת העולמות שלאחריה, נשיא ארצות הברית היה אדם נבון במידה לא רגילה, רהוט, מתחשב, מעודן, שקול במילותיו ובמעשיו, רקדן טוב (אם כי לא כמו אשתו), איטי-חֵמה, מהיר-חיוך, אדם דתי שהחשיב את עצמו כאיש-מעשה שקול, יפה תואר (אם גם בעל אזניים בולטות), מרגיש בנוח בגופו כמו גלגול של סינטרה (אם כי הוא סלד מזִמרה) ועיוור צבעים. הוא היה מעשי, פרגמטי, נטוע היטב באדמה. כתוצאה מכך לחלוטין לא היה מסוגל להגיב כראוי לאתגר הסוריאליסטי, הגחמני, המפלצתי שהציב זומורוד הגדול.

…

ברגעים אלה אנחנו מכוננים שלטון טרור על פני האדמה, ויש רק מילה אחת שמצדיקה את זה מבחינת הפראים הנוגעים בדבר: מילה של אל כזה או אחר. בשם ישות אלוהית אנחנו יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, ורוב הטפשים שם למטה בולעים את זה כמו גלולה מרה.

התרגום של קטיה בנוביץ' מצוין, עשיר וזורם, ועושה צדק עם היצירה.

מומלץ מאוד

Two Years Eight Months and Twenty-Eight Nights – Salman Rushdie

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

האנתולוגיה "מוזרים ɪ" כוללת עשרים ושניים סיפורים, שנכתבו בשבע שפות במהלך כמאתים השנים האחרונות, ותורגמו לעברית על ידי ארבעה-עשר מתרגמים. כמה מן הסופרים קלאסים ואיקונים, כמו ה"ג ולס, צ'רלס דיקנס, וג'ק לונדון, אחרים מוכרים לקהל הקוראים הישראל במידה זו או אחרת, כמו סרחיו ביסיו, וכמה מהם מתורגמים לראשונה לעברית. אחד מן הסופרים הוא ככל הנראה דמות בדויה, שם עט של בורחס.

כל אחד מן הסיפורים מייצג פן שונה של ספרות הפנטזיה, האימה והמסתורין. את האימה הנובעת מהיותה מעוגנת במציאות מציג הסיפור הראשון, "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי. את השימוש הרה האסון בשלוש משאלות מספר "כף הקוף" מאת ויליאם ויימארק ג'ייקובס. באמיתותם של חלומות עוסק "מעשה בשניים שחלמו" מאת גוסטב וייל. "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מטפל בכניעה לחרדה. "ג'יקינינקי" מאת לפקדיו הרן נטוע בעולם האמונות היפני. סיפורים אחרים סובבים סביב חיזוי העתיד, החוש השישי, שיבה מן המתים, האינקויזיציה, חילוף זהויות, ועוד.

הסוגות המיוצגות באנתולוגיה אינן הבחירה הטבעית בעבורי. עיקר הרתיעה שלי היא מסוגה המרוכזת בעצמה – אימה ומסתורין שמטרתם להפריח את נשמתו של הקורא, ותו לא. יחד עם זאת, כשהסוגה היא ה"איך" שמתלווה אליו "מה" משמעותי, הרתיעה מתעמעמת. כאלה הם הסיפורים באנתולוגיה. ברובם ככולם יש אותו משהו נוסף, ששלוב בסגנון ומעניק לו עומק: דמות שמעוררת הזדהות, אמירה מעניינת, רקע מרתק. כמה מן הסיפורים נועדו לא רק לבדר ולרתק, אלא גם להעביר מסר. הבולט שבהם הוא "הבובה" מאת ורנון לי (ילידת 1856), שבא להתריע מפני ההתיחסות לאשה כחפץ קישוטי.

מעניין לציין שרובם המוחלט של הסיפורים נכתבו על ידי גברים, ורק שניים על ידי נשים, שאחת מהן, ויולט פאג'ט, כתבה תחת שם עט גברי, ורנון לי.

מרבית הסיפורים באנתולוגיה נשאו חן בעיני. אהבתי במיוחד את "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, סיפור ספק מציאותי ספק על טבעי, שסביב תופעת חיילי העיר השבים מן המלחמה, לאחר שהוכרזו כמתים, תופס יפה את ההווי המקומי של עיר קטנה השבה לשגרה.

ככל הנראה לא הייתי בוחרת לקרוא רומן מן הסוגה הזו, והאוסף איפשר לי להתוודע אל הסופרים במנות קטנות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בבחירת הסיפורים, כדי לאפשר יצוג מגוון של סגנונות. מכיוון שנהניתי מן האנתולוגיה אני שמחה להמליץ עליה.

 

הסופרים שסיפוריהם נכללו בספר על פי סדר הופעתם: יאסוטקה צוצוי, הרברט ג’ורג’ ולס, ו”ו ג’ייקובס, רודולפו פוגוויל, צ’רלס דיקנס, האלווי הורן, גוסטב וייל, אוגוסט ויליה דה ליל־אדם, ריונוסוקה אקוטגווה, אורסיו קירוגה, פליסברטו ארננדס, ג’וזף תומס שרידן לה פאנו, פבלו קצ’אז’יאן, ורנון לי, ג’ק לונדון, ביביאנה קמאצ’ו, מריו דה סא־קרנירו, לפקדיו הרן, סאקי, הנס היינץ אוורס, סרחיו ביסיו, מריו לבררו

המתרגמים בסדר אלפביתי: אדם בלומנטל, יותם בנשלום, מתי בן יעקב, ליאור בצר, סוניה ברשילון, יהונתן דיין, ארז וולק, אירית ויינברג, רנה ורבין, יוסי טל, אמנון כץ, לאה מור, שהם סמיט, מיכל שלו

 

תשע נשמות

2016