קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך, את "הספן על גבי הסוס" אודות ג'ק לונדון, ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה

הפיזיקאי זוכה הנובל ריצ'רד פיינמן זכה למעמד מיתי ולמעריצים נלהבים, בחוגי המדענים וגם מחוץ להם. פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי בעל שם, מצהיר במבוא לספר כי אהב את האיש עד כדי סגידה. למעמד זה תרמו, כמובן, הישגיו המדעיים, ובמידה רבה גם אישיותו הססגונית, הספרים הפופולרים שכתב על עצמו ועל עבודתו, ויכולתו להביע את רעיונותיו ואת תפיסת עולמו באופן כובש. קטע מדבריו, שאני אוהבת לצטט – ומצאתי אותו גם בספריהם של אחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" של חיים שפירא ו"לפרום את הקשת בענן" של ריצ'רד דוקינס – מסתיים במשפט מפתח אודות תרומתו של הידע המדעי להנאה מיופיו של העולם: "ידע מדעי רק מוסיף על ההתרגשות ועל התעלומה ועל הרושם האדיר של הפרח. זה רק מוסיף; אני לא מבין איך זה גורע". הספר "החדווה שבגילוי דברים" נפתח בקטע זה (הנה הוא מפיו של פיינמן), והמשכו כולל אמירות נוספות הראויות מאוד לתשומת לב.

הספר מורכב ברובו מראיונות מתומללים, מהרצאות שנשא פיינמן בהזדמנויות שונות, ומדברים שכתב. מסמך יוצא דופן בספר הוא דוח שכתב כחבר בועדה שחקרה את אסון צ'לנג'ר, ובו הביע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את עקרון הדבקות בעובדות: "כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי ציבור, כי על הטבע אי אפשר להערים". באותה רוח הוא מביע באחד הקטעים בספר את התביעה ליושרה מדעית, המתבטאת בין השאר בהצגת תוצאותיהם של ניסויים, בין אם אימתו השערה ובין אם הפריכו אותה, ובהעמדת כל הפרטים לבחינה בידי אחרים. החירות להטיל ספק היא נושא חוזר בספר, כמו גם היכולת לחיות בשלום עם הידיעה שאיננו יודעים ועם "אולי" מתמיד.

אולי ניתן לתפוס את תמצית אישיותו של פיינמן ממשפט מתוך הרצאת הזוכה בטקס הענקת פרס נובל: "אני חושב שהתיאוריה היא בסך הכל שיטה לטאטא את הקשיים תחת השטיח, אבל, כמובן, אני לא בטוח בזה". התיאוריה שהוא עצמו פיתח, ושבזכותה נשא את הנאום, היתה בעיניו הפתרון המספק והמצוי לאותו זמן, אבל גם מבוא לשאלות נוספות, כולל כאלה שאולי יפריכו אותה.

את עקרונות תפיסת עולמו, ואת צמיחתו כמדען, הוא מייחס לאביו. האב, שהיה רחוק ממדע, נהג לטייל עם בנו בטבע, והקנה לו את היכולת לזהות תבניות, לשים לב לפרטים, ולשאול את השאלות הנכונות. "ככה חינך אותי אבא שלי", אומר בנו אחרי שנים רבות, "עם דוגמאות ושיחות כאלה, שום לחץ, רק שיחות נחמדות ומעניינות".

עוד בספר התיחסות מקיפה לפסבדו-מדע, דיון בעימות מדע-דת, כשלונם של המדענים להפוך את המדע לרלוונטי תרבותית, ושאלת הישומים של המדע הטהור (ישומים הם לא הדבר היחיד בעולם […] אם הסקרנות האנושית מייצגת צורך, השאיפה להשביע סקרנות, אז זה מעשי במובן של זה מה שיש"). השתתפותו של פיינמן בפיתוח הפצצה האטומית עולה אף היא בספר – לדבריו, ההצטרפות לפרויקט היתה מוצדקת והכרחית, כדי למנוע מגרמניה להיות הראשונה שתפתח נשק מסוג זה, אבל הוא מודה בכנות בהעדר מחשבה בהמשך: "מה שאני עשיתי – וזה היה בלתי מוסרי, אני חייב לומר – אני שכחתי את הסיבה שבגללה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, כך שכאשר הסיבה השתנתה, כי גרמניה הובסה, לא עלתה על דעתי אפילו מחשבה קטנטנה על זה, על כך שזה אומר שאני צריך לשקול מחדש למה אני עושה את זה. פשוט לא חשבתי".

מן האנקדוטות שבספר אספר אחת: בלוס אלמוס פערו כמה מן הפועלים חור בגדר, כדי לקצר את דרכם לעבודה וחזרה. אדם אחר היה פשוט מדווח על כך, אבל פיינמן, שמעיד כי "תמיד ניסיתי לעזור לאנשים להבין דברים בעצמם", ומלבד זאת חיבב מעשי קונדס, בחר בדרך אחרת: הוא יצא מן האתר דרך השער, נכנס חזרה דרך החור, יצא שוב, וחוזר חלילה, עד שהמשגיח בשער קלט שמשהו מוזר מתרחש.

אמנם הלכתי לאיבוד בפרק טכני על עתיד המחשוב, אבל נהניתי מאוד מן הספר כמכלול, בשל השכל הישר והתבונה שבתפיסת עולמו של פיינמן, והאופן הנלהב בו חלק את החדווה שחש בעבודתו. עמנואל לוטם, מתרגם מוכשר של ספרי מדע, בין השאר, שימר את לשון הדיבור של פיינמן, והתחושה בעת קריאת הספר היא של האזנה מרתקת לדובר רהוט ולהוט. אין צורך להיות פיזיקאי כדי ליהנות מהספר, והוא מומלץ לכל.

The Pleasure of Finding Things Out – Richard P. Feynman

מחברות לספרות

2006 (1999)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

"עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" מאגד יחדיו שמונה-עשר סיפורים פרי עטה של טטיאנה טוסלטויה. מועד ההוצאה לאור של הסיפורים לא צוין, וחבל, אבל חיפוש ברשת העלה כי נכתבו בין שנות השמונים לימינו אלה, והופעתם בספר אינה כרונולוגית. הסיפורים מתרחשים רובם ככולם ברוסיה, בעיקר בסנקט פטרסבורג, למעט שני האחרונים שנכתבו על רקע שנותיה של טולסטיה כמרצה באוניברסיטאות בארצות הברית.

לטטיאנה טולסטויה קול יחודי, תערובת של אירוניה מושחזת וסאטירה מלוטשת, עם יכולת מרשימה ללכוד במאפיינים בודדים דמויות והלכי רוח. קראתי את הסיפורים בהתפעלות, וגם בחדוות הגילוי שאני חשה כשמזדמן לי ספר שיש בו קול חדש, מפתיע ומרנין. בביקורות שנכתבו על ספריה מצאתי כי מייחסים לה כשרון פיתוח דמויות ותבונה רגשית כשל צ'כוב, פרוזה חסכנית כשל באבל, וכישורים לשוניים מופלאים כשל נבוקוב. נראה לי כי מעבר למחמאות שבהשוואות, זה מה שכותבים כשלא מוצאים הגדרה אחרת, אבל למה בכלל להגדיר. מכל מקום, למרות האילנות הגבוהים הללו, ואולי בדומה להם, הכתיבה של טולסטיה אינה "ספרותית", אלא יוצרת רושם של האזנה למספר כריזמטי, הדובר בשטף ובהתלהבות, ומתזמן במדויק שנינויות, הפתעות, ופיתולים בעלילה. הסיפורים זכו לתרגום מצוין של דן ורשקוב, המעביר יפה את שפתן של הדמויות בסיפורים ואת האנרגיה של הסופרת, המספרת את חלקם בגוף ראשון ואת האחרים כמתבוננת חדת עין.

אופייני לכל הסיפורים הוא השפע הדחוס במספר מצומצם של עמודים, מבלי לאבד את המיקוד. רובם מספרים על החיים ברוסיה בעשורים האחרונים. עם אלה נמנים, בין השאר, "עלמה בפריחה", "חלומות זרים" ו"יום האשה". הראשון, המסופר בגוף ראשון, מגולל את התקופה בה עבדה בדואר כמחלקת מכתבים. הביורוקרטיה הרוסית והחברה הרוסית מקופלות בסיפור השנון והמריר הזה; השני, הנדמה תחילה כתיאור פואטי של סנקט פטרסבורג, הופך לתיאור מסויט הפורש את אומללותה; השלישי מתאר ברגש עז את החינוך לאחידות שחוותה כילדה. שני הסיפורים החותמים את הספר – "עשן וצל" ו"עולמות שמימיים" – מתרחשים בארצות הברית, ובין שאר מַטעמים נוגעים בפערים תרבותיים. סיפור חברתי-ביקורתי, שאהבתי במיוחד, הוא "ציד הממותה", המספר על אשה הנגררת אחרי גבר שהיא מתעבת, רק כדי לזכות בסטטוס הנישואים, שבו תוכל להפסיק להעמיד פנים שהוא מעניין אותה. על חלומותיו של ילד ועל התנפצותם היא כותבת ב"פגישה עם ציפור", ואת התשוקה של יתום לזכות באם, גם כשהוא כבר גבר, היא מתארת ב"חלומות פז, בן". וכן הלאה, כל סיפור ויחודו.

כדי להעביר מעט מן הטעם הטוב, בחרתי לסיים בשני ציטוטים. הקטע הראשון מתוך "עלמה בפריחה" מתרחש בגן חיות, בו היא מבקרת מתוך תשוקה להשיג נוצת טווס, כשלפתע נשמע קול צחוק אכזרי:

הצחוק הנשי הלעגני, המצטלצל, האכזרי, נתלה תחת האויר החם כמו מטריה, כמו חופה, כמו כיפת השמים הקיצית. אה-חה-חה-חה-חה! – על חשבוני, ועל חשבון תכניותי לעשוק את הטווס, ועל חשבון התחשיבים הקמצניים שלי – קופייקה לקופייקה, ישר לקופה; על חשבון התכניות שלי לפרוח, ועל חשבון התכניות שלי לחיות – הצחוק נתלה עצמאי, כאילו כל הבריאה כולה הבחינה פתאם בקיומי: אהה, זו את שמציצה לחיי אחרים, זבובון קטן שכמותך? – הרי את בעצמך כמו ספר פתוח! אה-חה-חה-חה-חה!…

הקטע השני הוא מתוך "שורה החביבה". שורה היא אשה מזדקנת, ששנים רבות קודם לכן תכננה לעזוב את אחד מבעליה, קנתה כרטיס רכבת, ארזה את חפציה, ו…נשארה בבית. המספרת משתוקקת בעבורה לאפשרות לשנות את העבר:

אולי, אם אפשר לגלות את מילת הקסם… לנחש… לשבת ולחשוב טוב-טוב.. או לחפש איפשהו… הרי צריכה להיות דלת, סדק, מעבר עקום, סמוי, לשם, ליום ההוא; סגרו את הכל, אבל לפחות סדק אחד – התעצלו והשאירו; אולי באיזה בית ישן;  בעלית הגג, אם להסיט את הקרשים… או בסמטה ללא מוצא, בתוך קיר הלבנים – יש חור, שכוסה בלבנים כלאחר יד, שנצבע בחפזון, שמוסמר באקראי בלוחות מוצלבים… אולי לא כאן, אלא בעיר אחרת… אולי, אי-שם בערבובית פסי הרכבת, בצד, עומד הקרון הישן, החלוד, שרצפתו ממוטטת, הקרון שבתוכו לא התישבה שורה החביבה?

מומלץ מאוד.

Девушка в цвету – Татьяна Никитична Толстая

עם עובד

2020

תרגום מרוסית: דן ורשקוב

כותרת משנה: המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות. כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם.

כיצד קמה ונוצרת כת? מה גורם לאנשים להשתעבד מרצון לאדם אחר, לומר אמן לכל מוצא פיו, לסגוד לו ולבטל את רצונם מפני רצונו? במידה רבה, לפחות בעיני, דמותו של מנהיג הכת מעניינת פחות מדמותם של חסידיו. הוא יכול להיות נרקיסיסטי, בעל אגו מנופח, מנותק מהמציאות, נוכל, חולה שליטה – שפע של תכונות כאלה או אחרות, עטופות בכריזמה, ניתנות לאבחון, שיגרמו לו לבקש לעצמו קהל שבוי. אבל מרתקת יותר, וקשה יותר להסבר, היא היקסמותם של אנשים נורמטיבים ממנו, דבקותם בו גם כשהוא משפיל אותם ודורש מהם ציות עיוור. אולגה טוקרצ'וק מספרת את סיפורם של האנשים האלה. הספר נקרא אמנם "ספרי יעקב", על שמו של יעקב פרנק, אבל הוא מסופר בחלקו הגדול מנקודת מבטם של מאמיניו. אחד מהם, שלכאורה רושם את תולדות הקהילה, מספר רוב הזמן בגוף ראשון, התיחסותם של האחרים מסופרת דרך עיניה של הסופרת, ומנקודת התצפית של ינטה, סבתו של יעקב, שהיא מתה-לא-מתה, ומלמעלה – או אולי מלמטה, מן המערה בה שוכן גופה – רואה את שקרה ואת שיקרה בעתיד.

על יעקב פרנק נכתבו ספרים ומחקרים (סקירה שלהם מצויה באחרית דבר מאת יונתן מאיר), ולא אתיימר להוסיף להם. אודה שלא ידעתי הרבה אודותיו לפני קריאת הספר, ורותקתי אל שפע המידע שהספר מציע. אזכיר, על קצה המזלג, כמה מן הדברים המעניינים: תפיסתו של יעקב את תהליך הגאולה: "עלינו לרמוס את כל החוקים, כי הם אינם חלים עוד, ובלי רמיסתם שום דבר חדש לא יוכל להופיע. כי החוקים הישנים האלה היו בשביל הזמן ההוא, בשביל העולם שלא נגאל", תפיסה אנרכיסטית, שהתבטאה, בין השאר, בחלוקת וודקה ובשר חזיר בפומבי ביום הכיפורים, ובהסרת כל הסייגים המיניים, כולל גילוי עריות; התפיסה המשלימה, לפיה משה שיקר לעם, כשהציג חוקים כדבר אלוהים – "חוקי משה הם מעמסה ורצח לעם, אבל תורת האלוהים היא מושלמת"; הרעיון כי המשיח צריך ליפול לשפל הגדול ביותר, אחרת הוא לא משיח, שהיווה תירוץ, או הסבר, תלוי את מי שואלים, לכמה ממעשיו של יעקב; הויכוח שניהלו נציגי יעקב, "המאמינים האמיתיים", "מתנגדי התלמוד", ב-1759 בחסות הכנסיה, מול רבנים נציגי היהדות, ובו ניסו להוכיח כי היהודים מחויבים להשתמש בדם נוצרי; השאיפה העיקשת לזכות בחלקת אדמה בבעלות הקהילה, מקום נפרד, ישוב שלם, כדי שלא ישועבדו לאיש ויוכלו להתעסק במלאכתם; התהליך שעבר יעקב מהסתפקות במועט, כראוי למשיח היורד לשפל ונושא בסבל העולם, לחיי ראווה הרבה מעבר לאמצעיו; היקסמותם של זרים, לא יהודים, ממנו, שבשלה הפך המנזר בו נכלא למשך שלוש-עשרה שנים, כמעט לנחלתו; קשריו של יעקב עם שועי הארץ, ביניהם מריה תרזה ובנה הקיסר יוזף השני; היחס אל הנשים בקהילת המאמינים, החורג מן התפקידים המסורתיים שהן ממלאות, ורואה בהן גם שותפות סוד. ואלה באמת רק על קצה המזלג.

אולגה טוקרצ'וק הרחיבה את היריעה מעבר לקהילת המאמינים, ושילבה את סיפורם בזה של פולין במאה השמונה-עשרה. אנו פוגשים מנהיגים, אנשי כנסיה, אנשי צבא, אצילים ואיכרים משועבדים, לומדים מעט על הפוליטיקה והרבה על החברה, לפעמים בהתיחסות ישירה לדמויות מפתח, כמו הכומר חמיילובסקי, השוקד על כתיבת "אתונה החדשה", מעין אנציקלופדיה האמורה לאגור את כל הידע שנצבר עד תקופתו, לפעמים בתיאורים מפורטים של חיי היומיום. התיאורים הללו הם, בעיני, מסודות קסמו של הספר ויופיו – הם חיים מאוד, ריחניים, קולניים, ומשמשים רקע תוסס וחיוני לעלילה המרתקת הנפרשת עליהם. נהניתי גם מאזכורים קצרים של דמויות כמו מוצרט, קזנובה ודידרו, שמעגנות את הסיפור בתקופה. לרוח התקופה תורמים גם פרטים "טכניים" בספר, ביניהם כותרת המשנה הארוכה, כותרות הפרקים ותתי הפרקים, והתמונות והמפות שנשלפו מן הארכיונים.

המערה, שהוזכרה קודם, היא מוטיב מרכזי בספר. כאמור, גופה של ינטה מונח בה; יעקב פרנק יורד לעתים למערה להתבודד במשך שעות; את מאסרו במנזר הוא מסביר בהמצאותה של השכינה במערה מתחתיו; על מערה סמוכה הוא אומר כי היא נדדה לכאן מחברון, ובה הסתתר שמעון בר יוחאי ובה קבורים אדם וחוה; העולמות שיצר אלוהים הטוב מוסתרים במערות, כל המערות מחוברות זו לזו עד למערת המכפלה, ורק יעקב, לדבריו, יודע היכן הכניסה וכיצד להתהלך בתוכן. ב"ספר השמות", המסיים את הספר, בקטע שומט-לסת ממש, ינטה, הרואה הכל, מוקדם ומאוחר, צופה בניניה של אחת הנשים, שבמקום להתייצב לגירוש, התחבאו במערות בקורולובקה, עיר הולדתו של יעקב, אותן מערות בהן מונחת ינטה, וכך שרדו את השואה.

"ספרי יעקב" הוא הישג ספרותי ומחקרי מרשים, ואולגה טוקרצ'וק בהחלט ראויה בגינו לנובל בו זכתה. התרגום של מרים בורנשטיין מופתי, ומלאכת העריכה של אביאל בר-לבב ויונתן מאיר תרמה אף היא לאיכותה של המהדורה העברית, כמתואר באחרית דבר.

מומלץ ביותר.

Księgi Jakubowe – Olga Tokarczuk

כרמל

2020 (2014)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

ויולט בראון, מי שהיתה המזכירה של הסופר הריסון ויליאם שפרד, התבקשה על ידו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, להשמיד את כל כתביו. "הלקונה" בעריכתה, הוא סיפור חייו של שפרד, המורכב מיומנים שכתב כל חייו, שאותם שרפה לכאורה מול עיניו, ומהשלמות פרי עטה על בסיס היכרותם הארוכה. ויולט מעידה על עצמה שנאבקה עם מצפונה, אבל מצאה לעצמה תמיכה בהתנהלותו של שפרד עצמו, שהתאבל על מותו של נער חובב צילום, שנעדר לגמרי מן התמונות שהותיר אחריו: "הוא חשב," כותבת ויולט, "שיש פסול בכך שאדם נעלם ואיננו".

ספריו של שפרד עסקו בהיסטוריה של מכסיקו, אותה הכיר כילד וכנער. הוא נולד בארצות הברית לאב אמריקאי ולאם מכסיקנית. ההורים לא התגרשו פורמלית, אך דרכיהם נפרדו, והילד עבר עם אמו למולדתה, שם עסקה בעיקר בחיפוש גבר שיתמוך בה. השכלתו של שפרד הוזנחה, אבל כבר מגיל צעיר נמשך לקריאה ולכתיבה. אמו האשימה אותו כי "אתה קורא את הספרים שלך ומסתלק למרחק של מאה קילומטרים מפה. אתה מתעלם ממני". למנהל בית הספר למפגרים, חירשים-אלמים וילדים בעלי אופי רע, לשם נשלח ללמוד לאחר שלא עמד במבחנים לתיכון, סיפר כי הוא כותב רק "בימים המעניינים. ברוב הימים זה משהו שדומה לרומן גרוע בלי אף דמות שיוצאת מזה עם איזשהו מוסר השכל".

סיפור חייו של שפרד משולב בהיסטוריה של ארצות הברית ושל מכסיקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. במכסיקו הוא משמש כמערבב טיח לצייר דייגו ריברה, ומאוחר יותר כטבח בביתו. נפשו נקשרת בנפשה של פרידה קאלו, אשתו של ריברה וציירת מוכרת בעצמה. היא טוענת כי הוא סופר, הרבה לפני שכתב לפרסום, ותמיכתה מצילה אותו בצמתים קריטיים בחייו. באמצעות בני הזוג הוא מתוודע ללב טרוצקי, שנמלט למכסיקו מאימת סטלין, והוא משמש לו כמתורגמן וכמזכיר לעת מצוא. לאחר שטרוצקי נרצח הוא נאלץ להמלט, ומתגלגל אל העיר אשוויל שבצפון קרולינה – מקום הולדתו של תומס וולף ומקום מותה של זלדה פיצ'רלד – שם הוא קובע את מגוריו. באשוויל הוא כותב את ספריו, וזוכה לפרסום ולהכרה. היכרותו עם הפעילים הקומוניסטים במכסיקו מחשידה אותו, כשארצות הברית נשטפת בבהלה אדומה, ומשפט שאמרה אחת מן הדמויות בספרו מהווה עילה להכפשתו ולרדיפתו. שוב הוא מוצא עצמו במנוסה, הפעם מארצות הברית חזרה למכסיקו.

ברברה קינגסולבר כתבה ספר מרובה נושאים, המשולבים זה בזה באופן מרהיב. מתאים לצטט פה משפט מתוך ביקורת על ספרו השני של שפרד, שעסק בגירוש האצטקים מבית אבותיהם: "מסע מפותל יותר מצמה של סיני. עד שהוא מגיע אל סופו, עוסק הסופר בכמה נושאים מפתיעים, ביניהם שאלת פצצת האטום". באופן דומה מפתלת הסופרת סיפור מורכב, ושוזרת יחדיו את חייו של שפרד עם נושאים כגון נפילת ציויליזציות, קשר עם העבר, האופן בו נכון לספר היסטוריה עתיקה, שנאת זרים בארצות הברית בהיסטוריה הקרובה, תפקידה של האמנות וההתיחסות אליה, מירוץ החימוש, העיתונאות וביקורת הספרות, העדריות המבוהלת והמבהילה של הציבור ועוד ועוד.

ואולי דחוס הספר כולו כבר בתוך המשפטים הראשונים: "בראשית היו המייללים […] זה התחיל במיילל אחד בלבד […] קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הדהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג'ונגל כולו נמלא בעצים שואגים". שפרד הצעיר ואמו מבועתים, מדמיינים שדים מטילי אימה, ומגלים כי מדובר בקופים. אבל היללות והמייללים שבים וצצים בחייו של שפרד, לובשים פנים מגוונות. כאלה הם המאשימים את טרוצקי בבימוי התנקשות בחייו, אלה הכולאים אמריקאים-יפנים במחנות ריכוז וכותבים בעתונים כי "הזיהום עדיין לא קורצף מהעיר", וגם אלה ששולחים לשפרד מכתבי שטנה, במקום מכתבי ההערצה שהורגל לקבל, מרגע שסומן כחובב קומוניסטים. וכזוהי בעלת הבית החביבה, שמוכנה להשכיר חדרים רק לאנשים טובים, אבל לא ליהודי, ואלה שמכים שחור עור שהעז להכנס למלון ללבנים, ומתנצלים בחצי פה רק כשמתברר שהוא שגריר זר. ונמנים עמם גם פוליטיקאים שהתכחשו להבטחה להעניק בונוס לחיילים משוחררי מלחמת העולם הראשונה, וגם מקארתור, שראה בהתארגנות של החיילים מזימה קומוניסטית והפעיל כוח צבאי קטלני כדי לפנות אותם. ואלה הם גם העתונאים הבודים עובדות: "כשאין להם כלום, הם ממלאים חללים. אם לא עוצרים אותם, הם ממלאים עוד ועוד".

"הלקונה" הוא ספר מורכב, שופע ידע, משלב באופן מושלם בין גיבור בדיוני להיסטוריה, ונקרא בנשימה עצורה. בדומה לספריה האחרים של ברברה קינגסולבר, ביניהם "כיוון הנדידה", גם ספר זה מצטיין, בין השאר, באמינות גבוהה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, קטע הציור של דייגו ריברה שעל העטיפה משתלב היטב בעלילה, וחווית הקריאה בספר מהנה, מרחיבת דעת ומומלצת מאוד.

The Lacuna – Barbara Kingsolver

מודן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

"מנספילד פארק" נפתח בתיאור גורלן של שלוש אחיות. האחת התמזל מזלה להפוך לליידי ברטרם בזכות נישואיה לבעליו של מנספילד פארק, למרות ששלושת אלפים פאונד חסרו לה כדי להיות ראויה לו באמת. אחותה הבכורה נישאה שש שנים אחריה לכומר נוריס, אף שלא היה לו כמעט הון משלו, והצעירה הצליחה אפילו פחות ממנה, ונישאה לקצין חיל הים פרייס. על רקע זה פרץ סכסוך בין האחיות, והקשר בין הצעירה לאחיותיה נותק למשך למעלה מעשור. כשחודש הקשר הציעה גברת נוריס, האלמנה והערירית, לפטור את גברת פרייס, שלה כבר שמונה ילדים, מעולה של בתה הבכורה, והצליחה לסובב את הדברים כך שמשפחת ברטרם תהיה זו שתקח את הילדה אל ביתה ותישא בנטל הטיפול בה.

הפתיחה הצינית, הקלילה לכאורה אך מושחזת כדבעי, קובעת את טון הספר כולו. ג'יין אוסטן מגוללת את קורות המשפחה וידידיה, סיפור הכולל התאהבויות ובגידות ושאלות מוסריות, באבחנה פסיכולוגית חדה, ובאמירות לגלגניות ומשועשעות אך נוקבות. באבחת משפטים קצרים היא חודרת אל לב ליבם של גיבוריה, ומניחה אותם על הנייר ללא התיפיפות.

ליידי ברטרם היא אשה עצלה, מרוכזת בעצמה, נטולת כל אנרגיה להתעניין בזולתה, לרבות בילדיה, או בלשונה של ג'יין אוסטן, "היא היתה אשה שמבלה את זמנה בישיבה על ספה בבגדים נאים בעודה עוסקת במלאכת תפירה מורכבת שאין בה תועלת רבה ואין בה יופי כלל". גברת נוריס, שכל מה שיש לה בא מידי גיסה, שהעניק לבעלה המנוח משרת כומר ומקום מגורים, אגואיסטית באופן שונה מאחותה. ההתנהלות שלה בריונית, אם כי היא עצמה מן הסתם היתה מזדעזעת מן התיאור הזה. היא מתערבת בכל, משוכנעת שעל פיה יישק דבר, מאמינה לחלוטין בנדיבותה, למרות שהיא קמצנית כמעט חולנית, וכל יוזמותיה נופלות על כתפי אחרים. גברת פרייס, האחות העניה יחסית, שבניגוד לאחיותיה מתגוררת בעיר, היא השתקפותה של ליידי ברטרם. העצלות שלה אינה מתבטאת בישיבה על ספה, אלא בהזנחה ובבטלנות, וכמו אחותה הכפרית העשירה גם היא אינה נותנת את הדעת על ילדיה.

הדמות המרכזית בספר היא פאני פרייס, הילדה שהועברה בהיותה כבת עשר מבית הוריה לגדול במנספילד פארק. פאני היא נערה חיישנית, מוסרית, ולהוטה להביא תועלת. מכיוון שהיא יודעת שמעמדה נמוך מזה של ארבעה בני דודיה, עובדה שהדודה נוריס אינה נמנעת מלהזכיר לה, היא מצניעה את עצמה. היא נפגעת כשהדודה אומרת ישירות כי "אחשוב אותה לנערה עיקשת וכפוית טובה אם לא תעשה את מה שדודתה ובני דודה מבקשים ממנה, כפוית טובה מאוד, על דברתי, בהתחשב במי שהיא ובמה שהיא", אבל למעשה הפנימה את תפיסת עצמה כראויה פחות. כשמוסיפים לכך את המגבלות המחמירות שחלו על נשים בתקופתה – דיונים ארוכים מתנהלים סביב כל יציאה קצרה של פאני מהבית – ואת הציפיות מהן, מצטיירת תמונה עגומה למדי של נערה כלואה. כך, לדוגמא, כשהיא נוסעת, והיא כבר בת שמונה-עשרה, לשהות בבית הוריה לראשונה מאז נותקה מהם, היא יושבת שם ומחכה שיבואו לאסוף אותה בחזרה, ואינה מעלה על הדעת את האפשרות לקום ולעזוב בעצמה, למרות שאינה חשה שם בנוח ומנספילד פארק היא עבורה הבית. כדי להמחיש את גבולות עולמה, די לקרוא כיצד הרגישה כשנרשמה בעיר לספריה ניידת: היא נדהמה ממעשיה שלה, העצמאיים, מכך שהיא עצמה שואלת ובוחרת ספרים!

פאני היא המצפן המוסרי של מי שמוכן להקשיב לה, ובמנספילד פארק יש רוב הזמן רק אדם אחד כזה, בן דודה אדמונד, המתעתד להיות כומר. עוד כשהיתה ילדה פרש עליה את חסותו המגוננת, וכשהתבגרה הפכה לאשת סודו. מעמד זה גורם לה כאב לב, כשהוא מתייעץ איתה לגבי התאהבותו במרי קרופורד, גיסתו של הכומר המקומי, בעוד היא עצמה מאוהבת בו בסתר ליבה. מרי היא בחורה צעירה, מלאת חיים, לכאורה טובת לב, ורק פאני נותנת את הדעת על הליקויים באופיה. אדמונד, שער להם תחילה, מאבד את היכולת לשפוט כשהוא מתאהב. עוד בין גיבורי הסיפור הנרי, אחיה של מרי, צעיר משועמם שעוסק בכיבוש לבבות נשים, ומעורר טינה בין שתי אחיותיו של אדמונד כשהוא מחזר אחר שתיהן בו זמנית. סר תומס ברטרם, שלמרות מעמדו הדומיננטי כראש המשפחה, השפעתו בפועל מעטה, הוא בין הדמויות החיוביות בעלילה. כך, לדוגמא, למרות שהוא מאמין בכל לבו בנישואי תועלת, כשהוא שם לב שבתו מריה מתיחס בקרירות לארוסה, הוא מציע לה להפר את האירוסים, ומוכן לשאת בהשלכות החברתיות. סר תומס, כמו אחדות מן הדמויות המתפתחות עם הזמן, פתוח מספיק כדי להיווכח בסופו של דבר בטעויותיו ולשנות את תכניותיו. ג'יין אוסטן מן הסתם מחייכת כשהיא מציינת כי, "הזמן מחולל תמיד שינויים כאלה בדעותיהם ובתכניותיהם של בני תמותה, כדי לאלף אותם בינה וכדי לשעשע את שכניהם".

תיאור פשוט של העלילה לא יעשה צדק עם היצירה. כוחה של ג'יין אוסטן גדול בבנית דמויות מדויקות ובאבחונן במשפטים בודדים. כוחה רב לה גם בדיאלוגים ובמונולוגים, המדברים ברורות בשם אומריהם, ובוראים עולם חי ומוחשי. לב הענין הוא לא מי אוהב את מי, ומי יאהב את מי בסופו של דבר, אלא השיקוף המלא של החברה, והביקורת הצפה מאליה. בדרך כלל אני מעדיפה שלא יאכילו אותי בכפית, אבל כשג'יין אוסטן עושה זאת התוצאה נבונה וחיננית ואינה מטרידה כלל.

לספר מצורף מאמר המבקש להוכיח כי ג'יין אוסטן ביקשה להעביר בספר ביקורת על הכנסיה האנגליקנית ועל סחר העבדים שבזכותו שגשגו עסקיהם של הבריטים מעבר לים. אולי יש בסיס לדברים, ומכל מקום המאמר מעניין בפני עצמו, אבל נדמה לי ש"מנספילד פארק" שלם כפי שהוא גם ללא רבדים סמויים ממין זה.

ג'יין אוסטן מן הסתם טרחה על כתיבת הספר, למרות שהתוצאה נראית נטולת מאמץ. כך גם התרגום של לי עברון – מקצועי כהלכה, ומשתלב בקלילות וברוח הטובה של הסופרת.

מומלץ מאוד.

Mansfield Park – Jane Austen

תמיר // סנדיק ואהבות

2017 (1814)

תרגום מאנגלית: לי עברון

פרדריק דאגלס נולד ב-1818 בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי לאם שפחה ולאב בלתי ידוע, כנראה אדוניה של האם, שאנס אותה. לקשרי המשפחה לא היתה כל משמעות בעיני אדוני העבדים, ופרדריק הופרד מאמו כשהיה בן שנה. עד שנפטרה כשהיה בערך בן שבע, התראה איתה פעמים ספורות, כשכיתתה רגליה בלילה מן החווה בה הועסקה, כדי לשהות זמן קצר לידו.

התמזל מזלו של הילד, והוא נמסר לידי אדון אחר בבולטימור, שם החלה אשת האדון ללמדו קריאה, עד שהוכרחה על ידי בעלה לחדול. טענתו של האדון הלבן היתה, שהקריאה תהפוך את פרדריק בלתי כשיר להיות עבד, ותאמלל אותו. חלקו הראשון של הטיעון היה עבור הילד בגדר התגלות, וכפי שכתב בביוגרפיה שלו, "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". חלקו השני של הטיעון התברר כמדויק. הקריאה האירה בבירור את מצבו הנקלה של העבד, אך לא הציעה כל מרפא או דרך מוצא.

בהיותו כבן עשרים עלה בידו של דאגלס להמלט לצפון, לאחר שנסיון קודם, שלוש שנים קודם לכן, הסתיים במאסר. בשנים שלפני הבריחה התגלגל מיד ליד. תחילה נקרא לחזור מבולטימור, "כדי שיוכלו לאמוד את ערכי עם שאר הרכוש", לצורך חלוקת ירושת אדונו שנפטר. מזלו חדל לשחק לו, והוא נשלח לעבוד בפרך בחווה, וכשהצטייר כמרדן הופקד בידיו האכזריות של מאלף עבדים. על שבירת רוחו באותה תקופה כתב, "הנה כך הופך אדם לבהמה". כשההין בפעם הראשונה להתנגד לעונש הלקאה, החל בתהליך ההפוך, לשוב להיות אדם.

בצפון נישא לאשה שהכיר בבולטימור ושינה את שמו. שלוש שנים אחר כך, לאחר שהתבקש לשאת דברים בכנס של מתנגדי העבדות, השתלב בפעילות הציבורית. עד סוף חייו פעל למען זכויות השחורים, ובמקביל גם למען זכויות הנשים. את ספרו האוטוביוגרפי כתב כשהיה בן עשרים ושבע, והיתה זו הפעם הראשונה שהעבדות נכתבה מנקודת המבט של מי שהיה עבד. בשנים מאוחרות יותר כתב שני ספרים ביוגרפים נוספים.

ספרו של דאגלס מצטיין בפשטות תיאורית ובמבט פסיכולוגי מעמיק על תופעת העבדות. הוא מתאר, בזעזוע ובכאב אך מבלי להתלהם, אכזריות נטולת מעצורים מצד אלה שבידיהם הופקד גורלם של העבדים. הוא מצביע על מגוון הדרכים בהן תומרנו העבדים להשלים עם מצבם: כמדיניות, אדוניהם וידאו שהחופש ייראה בעיניהם מאוס (לדוגמא, בימים החופשיים שבין חג המולד לשנה החדשה עודדו אותם לשתות לשוכרה). התלות באדונים טופחה ושומרה, לבל תעלה על הדעת אפשרות אחרת, ודאגלס אכן מתאר תופעות של הזדהות עם המשעבדים עד כדי קטטות בין עבדים מחוות מתחרות. וכמובן, איומים תמידיים בעונשים חמורים על בריחה היו תלויים מעל ראשם. כשדאגלס וחבריו הרהרו בבריחה, הם עמדו בפני בחירה אכזרית בין מציאות עגומה אך מוכרת ובין חירות מוטלת בספק. דגלאס עצמו נזהר תמיד לסייג את דבריו, וכשהוא כותב על מעביד טוב הוא שב ומזכיר כי מדובר בטוב יחסית, עד כמה שניתן לצרף את המילה הזו לעוולה של בעלות על עבדים. מעניינת אבחנתו על אכזריותם היתרה של אדונים שמצאו בדת תמיכה לעמדותיהם ולמעשיהם. מעניינות גם התבוננותו ביחסן של המשפחות הלבנות כלפי הילדים שנולדו לאבות מן השפחות, וקביעתו כי העבדות משחיתה לא רק את נפשו של העבד אלא מביאה גם להתבהמותו של בעל העבדים.

החירות שחיכתה לבורחים בצפון ארצות הברית לא היתה נקיה מפחדים. חוטפי עבדים רודפי בצע ארבו לבורחים כדי להשיבם לדרום תמורת פרס כספי. החירות התבטאה בהיות האדם חופשי לעשות לביתו, אך האפליה והגזענות עדיין שלטו ביומיום. רק כששהה דאגלס שנתיים בבריטניה, לשם גלה מחשש שפרסומו יביא לחטיפתו, התנסה לראשונה בחיים שוויוניים שבהם צבע עורו לא היווה שום שיקול ביחסן של הבריות כלפיו.

זקיפות הקומה של דאגלס מרשימה. למרות שבמשך עשרים שנות חייו הראשונות הושפל, נחשב רכוש, נאלץ להרכין ראש ולעולם לא להישיר מבט אל עיניו של בעליו הלבן, הוא מכיר בערך עצמו כאדם, ונושא את דגל השוויון מתוך הכרה עמוקה בצדק שבו.

למהדורה הראשונה של הספר צורפו שתי הקדמות מרגשות מאת פעילים לביטול העבדות. השניים מוסיפים פרטים על דמותו של דאגלס, על העוול הנורא שבעבדות, ועל המאבק הסיזיפי לביטולה.

"עבד אמריקני, סיפור חייו" הוא ספר מרשים מאת אדם מרשים. העבדות בצורתה דאז אמנם חלפה מן העולם, אך גזענות וניצול והתעמרות בחלשים עודם כאן, וראויים דבריו של פרדריק דאגלס להשמע גם היום.

Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave – Frederick Douglass

נהר ספרים

2006 (1845)

תרגום מאנגלית: מיכל אילן

"תחת התות" מסופר מפיו של צעיר ירושלמי, שהשתקע בחיפה בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים כסטודנט להנדסה בטכניון. רוחו טובה עליו בשל החופש שזכה בו לראשונה, הרחק מהוריו החששניים, החרדים לבריאותו לאחר ששכלו את אחותו הצעירה בשל מחלת לב, ממנה אף הוא סובל. עד כה לא ידע אשה – מין נאסר עליו, כדרך שנאסרו מאכלים חריפים ופעילות גופנית – ורוב מהלכו בעולם תמים והססני.

מכל האיסורים האלה שאסרו על נפשי נפטרתי בסיוען של שתי נפשות מבוגרות ממני שנזדמנו לי עם גמר בית הספר התיכון, תקופה שעל האדם הצעיר להצטייד במנה הגונה של מזל כדי למצוא בדרכו את הנפשות הראויות. אני – שפר עלי מזלי, שכן ניקרו על דרכי מַרְוָה והַמְבּוּר, שהעלוני על הקרון הנכון ודחפוני במסילה אותן דחיפות נמרצות שבכוחן נע אנוכי עד היום הזה, שעה ששניהם כבר אינם יכולים ליהנות מכך.

מרוה, המבוגרת מן המספר באחת-עשרה שנים, טיפלה בו כשהיה תינוק, וכעת, כשהם נפגשים באקראי בחיפה, מתלקחת ביניהם אהבה. מרוה למודת אסונות, שנחתו עליה ועל משפחתה מידיהם של ערבים, והיא אוחזת בדעות קיצוניות בדבר האפשרות ליחסים תקינים בין יהודים לערבים: "אין ערבים טובים ונעימים. יש ערבים היראים ממך ורוצים לקיים עמך יחסים שיניחו להם להמשיך ולחיות. משעה שיחדלו לירוא מפניך – לא יהיו עוד טובים ונעימים". יואל, בעלה, בונה בישוב בו הם מתגוררים קירות מגן, ואילו היא סבורה בלהט שיש ליטול יוזמה שתגרום לערבים להיות אלה שמסתתרים מאחורי ביצורים. "כל העולם כולו מלא דם ורציחה, ואני – שונאת אני את הנרצחים", היא מטיחה בו. המבור, ידידם של הורי המספר, הפורש עליו את חסותו, מחזיק בדעות קיצוניות לצד השני. הוא מאמין כי ללא התערבותה של הפוליטיקה, יכלו שני העמים לחיות יחדיו באחווה. תפיסתו את המציאות רומנטית – הוא משבח את מנהג גאולת הדם שבעקבותיו באה הסליחה, ומפנטז על רכיבה בצוותא בשדות. מרוה חסרת המנוח והמבור שהוא בעל-בעמיו, אוהב ספר ומכניס אורחים, אוחזים בנפשו של המספר, זו ברוח נסערת וזה במתינות עליזה, ומלווים במשך שנה את התבגרותו. מרוה סוחפת אותו אחריה לטיולים מאומצים בחיק הטבע, המבור, המזלזל ברופאים, מפתה אותו לאכול מאכלים אסורים וללגום אלכוהול, וביניהם מתנער המספר מן הכבלים שבתוכם גדל, ואף מרהיב עוז ללכת אחר נטיות לבו, להפנות עורף למדעים המדויקים, ולשלוח ידו בכתיבה.

אחד מנושאי הספר הוא אפוא המאבק הרעיוני על מדיניות הישוב. בשונה מ"פרשת גבריאל תירוש", שם האידאולוגיה תופסת את מרביתה של הבמה, כאן היא נספחת לסיפור ההתבגרות. אהבתם של המספר ומרוה, הנשואה ואם לשניים, ותפקידו של המבור כמנטור רוחני, הם הקטבים שביניהם מתרחשת העלילה. יצחק שלו יצר לצדם של השלושה מספר דמויות משנה בלתי נשכחות, ביניהן צבי ישראל, שותפו לחדר של המספר, צעיר מצפוני וחרוץ, ושרה לינד, המאוהבת במספר מאז למדו באותה כתה. הסופר, שעסק גם בהוראה, מתאר את מוריו של המספר בבית הספר ובטכניון, וכמו ב"פרשת גבריאל תירוש", מצביע על הפער שבין פדגוג יבש למורה באופי.

אילו נשאלתי מהו הספר הישראלי האהוב עלי ביותר, "תחת התות" הוא הספר שבו הייתי בוחרת. יש חכמים ומורכבים יותר ממנו, אבל הפשטות והיופי שבו שובים את הלב. קראתי אותו לפני שנים, יותר מפעם אחת, ובקריאה החוזרת כעת מצאתי אותו יפה יותר ומשובח יותר משזכרתי. הספר שזור הומור שנון, הדמויות מאופינות במדויק ונכנסות אל הלב, התקופה חיה כאילו לא חלפו עשורים, ולמרות שכבר בעמוד השני אנו יודעים מה עלה בגורלם של מרוה והמבור, סופו של הסיפור חונק.

הייתי מצטטת בשמחה עמודים שלמים להדגמת סגנונו של יצחק שלו, אבל אסתפק בשני קטעים המתייחסים אל שתי הדמויות המשפיעות, ובהמלצה לקרוא את הספר כולו. תחילה מרוה, שלשירתה המספר מאזין מחוץ לאולם המקהלה, ואחריה המבור היושב תחת התות.

אז התרוממה שוב אותה כנף עדינה וחדה למרומי האינסוף. קולה דמה לנאקת כאב ארוכה שכמותה משמיע רק עוף-זמר פצוע. היה זה סופרנו טהור, כולו צלצול של אימה וכיסופים להמלט מאיזו צרה איומה.

"כי הנה בא יום הדין, יום הדין"

-פרפרה הכנף, והבס תופף לעומתה באכזריות:

"יום הדין, יום הדין"

[…]

שמעתי את הכנף מפרכסת ומכה אדוות של יסורים באויר, וכשחדלה מלבטיה וגוועה אט-אט – התרומם נהמו המאיים של הבס:

"יום הדין. יום הדין!"

———-

אפילו אאריך ימים כדי מאה שנה ואשכח את מרבית הדברים שארעו לי בצעירותי, לא אשכח את מראהו של המבור שעה שהיה מתרומם מעל כסאו שמתחת לעץ התות שבחצרו ומקדם פניו של אורח בברכה הערבית השגורה בפיו:

"אהלן וסהלן ומית אלף מרחבה!"

אם היה יהודי שניתן לומר עליו בבטחה שמזרעו של אברהם הוא, זה אברהם היושב בפתח האוהל ונושא עיניו כדי לחפש אדם כלשהו לקיים בו מצוות הכנסת אורחים, הרי המבור היה היהודי הזה. שש היה לבואם של אורחים ממש כשם שאחרים ששים להפטר מהם.

———–

מומלץ מאוד.

א. לוין אפשטיין

1971