המורשת / היינריך בל

"המורשת" הוא מכתב שכותב וֶנק, חייל משוחרר אחרי מלחמת העולם השניה, לאחיו של סגן שֶלינג, מי שהיה המפקד שלו. כבר בתחילת המכתב הוא מבשר לנמען ללא כחל ושרק כי אחיו, שנחשב נעדר, מת מזה חמש שנים. ליתר דיוק, נרצח בידי שְנֶקֶר, חבר לספסל הלימודים של שלינג, וכעת שכנו של אחיו. שנקר, שידע כמובן ששלינג מת, נמנע מסיבות מובנות מלבשר את הבשורה המרה למשפחתו של שלינג.

ונק מתאר את האישיות השונה של שני הגברים, ואת הפערים הבלתי ניתנים לגישור באופן התנהלותם, פערים שמביאים בסופו של דבר לתוצאה הטרגית. שנקר הוא קצין יהיר, מלא מעצמו, רואה בחייליו פיונים שאמורים למלא בצייתנות את תפקידם בכל מחיר. שלינג רואה את האבסורד שבגרירת בחורים נחמדים, המתנהגים בדרך כלל כהלכה, אל העולם הצבאי, אל החזירוּת שבקסרקטין. "אסור היה להם לעשות מהם חיילים", כך הוא מאמין. הוא מתקומם נגד שרשרת הגניבות לאורך קוי האספקה, שכתוצאה ממנה אנשיו רעבים כל הזמן, ומבקש למצוא דרכים להאכיל את החיילים כהלכה ולאפשר להם שינה מספקת. השעמום והחדגוניות, שחווה שלינג בחזית האטלנטית, כנראה גורמים לו לאבד מעט את הרסן, והוא מעז להתבטא נגד היטלר. גם אם הוא נזהר לעשות זאת בדלתיים סגורות, ורק באוזניו של ונק שהפך לאיש סודו, סופם של הדברים לדלוף ולהוסיף שמן למדורה. על רקע זה הסכסוך בינו ובין שנקר, הממונה עליו, הולך ומחריף עד הסוף הטרגי.

"המורשת" הוא ספר על חברוּת חוצת מעמדות. מן הרגע הראשון לפגישתם חשו ונק ושלינג כי מצאו נפש תאומה. "באמת ובתמים היינו כשחיינים שחשו את עצמם בודדים ואבודים במים רבים, ופתאם הם מביטים סביבם ורואים שעוד מישהו נמצא לצדם". זהו גם סיפורם של החיילים בחזית, שנה אחר שנה של משימות שמירה חסרות תכלית בקצה הצפון-מערבי של אירופה, ובעקבותיהן סערת הקרבות בחזית הרוסית. ויותר מכל זהו ספר אנטי-מלחמתי, המוחה נגד מלחמות בכלל, ונגד כאלה שמוכתבות מלמעלה כגחמת המנהיג בפרט, מלחמות המביאות "מליוני בני אדם לצעוד בפשטות לעבר המוות, נטולי כוח רצון, למרות מורך הלב והפחד".

בל כתב את הספר ב-1948, כשהמלחמה עדיין היתה זכרון חי, אך הוא ראה אור רק ב-1982. אמירותיו ברורות, תיאוריו מלאי חיים, ותחושות הבזבוז, היאוש וחוסר התוחלת, מחלחלות גם אל הקורא בן זמננו.

Das Vermächtnis – Heinrich Böll

אדם מוציאים לאור

1984 (1948, 1982)

תרגום מגרמנית: גדעון טורי

הרוח בערבי הנחל / קנת גרהם

החפרפר טורח להכין את ביתו שתחת האדמה לקראת האביב, מנקה ומקרצף ומסייד בשקדנות, עד שרחש האביב מעליו קורא לו לצאת. הוא משליך את מברשת הצבע מידו, מפטיר "שהכל יתפוצץ, נמאס לי לשפץ", וחופר את דרכו החוצה. השמש, הפריחה, תחושת החופש, כל אלה ממלאות אותו חדווה, ויותר מכל הוא מתפעם מן הנהר שאותו הוא רואה לראשונה. השיטוט המאושר הזה מוביל אותו לחברות עם עכברוש המים, טיפוס טוב לב, שמח בחייו, והחבר שכל אחד צריך. חייהם של החברים החדשים משתלבים באלה של הקרפד העשיר, השחצן, הקפריזי, שחי בטירה לצד הנהר, נסחף בהתלהבות אחרי כל גחמה העולה בראשו, ויוצא מכל תסבוכת שחצן ומלא מעצמו עוד יותר. את הרביעיה סוגר התחש, המבוגר האחראי, הרציני, שתמיד מזומן עם תכנית ועם עצה לשעת הצורך.

אם הדברים שלמעלה נשמעים כתיאור של ספר ילדים, יש בזה משהו מן האמת. יש בספר חן ופשטות ותום שיכולים לכבוש את לבם של קוראים צעירים, ואם יש בו מסרים כלשהם הם מוכמנים יפה ואינם מוטחים בפני הקוראים. אבל כמי שכבר מזמן אינה ילדה אני יכולה להעיד שהספר הקסים גם אותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, דמויותיו מייצגות בנאמנות טיפוסים אנושיים מציאותיים עד מאוד, והדינמיקה ביניהן יכולה לשמש מודל לאופן שבו אנשים צריכים לנהוג זה בזה.

הארבעה, בהרכבים שונים, לפעמים עם חברים נוספים, עוברים חוויות בקשת שבין פרוזאיות למיסטיות. החפרפר והעכברוש יוצאים לחפש את בנו של כלב הים שאבד והותיר את אביו שבור לב; החפרפר הסקרן יוצא לשיטוט ביער, ומבלה שם שעות של אימה עד שהעכברוש מגיע להציל אותו; התחש מתכנן תרגיל לשחרור הטירה מפולשים; ועוד הרפתקאות פשוטות עד דרמטיות, שכוחה של הידידות מניע אותן ומביא אותן לסיום משמח.

והקרפד? הוא מבטיח שוב ושוב לעשות מאמץ לרסן את דחפיו, אבל רוב הזמן אינו מסוגל לכך, וכשהוא נחלץ מצרה יש לו תמיד סיפור חדש לפאר בו את עצמו. "רוב סיפוריו היו בעצם מהסוג של מה-שיכול-היה-לקרות-אלו-חשבתי-על-זה-בזמן-במקום-עשר-דקות-אחר-כך. אלה הן תמיד ההרפתקאות היפות והמרתקות ביותר, ומדוע לא נחשוב אותן לשלנו, ממש כמו הארועים הפחות מוצלחים שקרו באמת?"

הספר תורגם לעברית מספר פעמים. כל מתרגם ושיטתו, אך כולם שימרו את השם המאוושש שהעניק לו המתרגם הראשון, יונתן רטוש. התרגום שהגיע אלי הוא של יעל רנן, ונהניתי מיופיו הנאה מרובה.

את הספר מלוות תמונות מהסרט משנת 1984, ועיטורי העמודים לקוחים מהמהדורה האנגלית של 1983.

משובב לב ומומלץ.

The Wind in the Willows – Kenneth Grahame

אדם מוציאים לאור

1986 (1908)

תרגום מאנגלית: יעל רנן

המסע הארוך / ויליאם סטיירון

סגן קאלוור שירת כאיש המארינס במלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה נותר מבחירה בכוחות המילואים, מתוך הנחה אופטימית שהקצונה תועיל לו באיזושהי מלחמה עתידית, שלבטח תתרחש בעוד שלושה עשורים, אולי יותר. שש שנים ניהל חיים נינוחים ומאושרים כעורך דין בחברת אשתו ובתו, והכלב והחתול שגידלו. מלחמת קוריאה טרפה לו את הקלפים, והוא מצא עצמו מגויס לאימונים לקראת יציאה ל"פעילות שיטור" בקוריאה הרחוקה. בן שלושים הוא חש עצמו בלתי כשיר.

חברו של קאלוור במחנה האימונים הוא סרן מאניקס, מפקד פלוגת מפקדה ושירותים, יהודי כבד בשר, אף הוא כבן שלושים ורחוק מלהט הנעורים של מגויס טרי. בעוד קאלוור מרכין ראש ורק מקווה לחזור הביתה בשלום, מאניקס אינו חושש להביע תרעומת ברורה וקולנית על המערכת הצבאית כולה. זו מובילה אותו למסלול התנגשות מול המג"ד, רב סרן טמפלטון, איש קבע נטול רגש, שמכונה "השור הזקן", ומתהדר, שלא לצורך, בסממני גנדרנות ומעמד.

המג"ד, שאינו שבע רצון ממה שנראה לו כנרפות של אנשיו, מחליט להוציא אותם למסע הליכה לילי למרחק חמישים ושבעה קילומטרים. על הכוונת שלו מצויה בעיקר פלוגת המפקדה והשרותים. תאונת אימונים, שגבתה את חייהם של שמונה בחורים ביום שלפני המסע, אינה גורמת לו לבטל את תוכניתו המטורפת.

אפשר היה לצפות שמאניקס יתמרד, אבל בפועל הוא הפך אחוז דיבוק להחזיק מעמד. קאלוור, שעקב מקרוב אחרי העימות בין טמפלטון ומאניקס – הראשון אדיש ומתנשא, אינו מסוגל לשנות את דעתו גם נוכח אנשיו השבורים, והשני נחוש "לנצח" את מפקדו בכך שיחזיק מעמד ויגרום גם לפלוגתו לצעוד עד הסוף – הגיע למסקנה שבעצם גם הוא וגם ידידו לכודים בזהותם. "הוא פשוט לא היה אדם חופשי: הוא היה רק חייל בחיל המארינס  כמוהו כמאניקס, וכמו כל כך הרבה אחרים – והם היו מארינס, כך נראה, כל חייהם, וימשיכו להיות מארינס לנצח". התירוץ היחיד שניתן למסע היה שאם יפגשו אויב תוקפני ייאלצו לקום ולצעוד, אך למרות קלישותו ולמרות שהציפיה מאנשי מילואים חסרי כושר למאמץ על-אנושי כזה ללא אימון חורגת מכל סבירות, השניים בחרו בכניעה לסמכותו הבריונית של מפקדם, בשל "מורשת הקדומים שלכדה אותם, הקול שציווה, פעם נוספת, אתה מוכרח". המונח "מורעלים" עולה על הדעת.

ויליאם סטיירון מוכר בעיקר כמי שכתב את "בחירתה של סופי". זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים שתורגמו לעברית – "הוידויים של נד טרנר" אודות מרד העבדים ב-1831, ו"חשכה נראית" אודות התמודדותו עם דכאון. את "המסע הארוך" כתב בהתבסס על נסיונו שלו במחנה אימונים בתקופת מלחמת קוריאה. בספריו האחרים עסק בשאלות חברתיות נוקבות, ואלה אינן נעדרות גם מן הספר הקצר, הממוקד והמומלץ הזה.

The Long March – William Styron

אדם מוציאים לאור

1983 (1952)

תרגום מאנגלית: אביב מלצר