תגית: אוסטרליה

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

זהירות, ספוילרים בסקירה

"הסחרחרת שבים" הוא ספר התבגרות, המתרחש בעיקרו על הרקע הקשה של מלחמת העולם השניה. רוב, בן שש בפתיחת הספר, הוא ילד אוסטרלי, המתגורר עם משפחתו הענפה במערב אוסטרליה. המשפחה הגרעינית, המתגוררת בעיר הקטנה ג'רלדטון (צפונית לפרת'), מונה ארבעה אנשים – רוב, הוריו ואחותו הקטנה נאן, אך למשפחה ענפים אחדים הפרושים בחוות באזור, וילדותו של רוב עוברת עליו בטבע הפראי של אוסטרליה. מכל בני משפחתו הוא אוהב ומעריץ בעיקר את ריק בן העשרים ואחת, והתגיסותו של ריק לצבא במהלך מלחמת העולם מהווה משבר עבור הילד.

רוב הילד הוא טיפוס חושב, מעמיק, חובב היסטוריה, מודע מאוד לעצמו ולסביבתו. דרכו אנו מתוודעים להיסטוריה של ההתישבות במערב אוסטרליה, ליחסים בין התושבים המקוריים למתישבים, ולהתפתחותה של אוסטרליה להיות המדינה שאנו מכירים היום.

מהרהר היה בזמן ובתמורה, איך בבוקר אחד, כשהיה בוודאי קטן מאוד, גילה את הזמן בשכבו בדשא ועיניו עצומות מול השמש. סופר היה לנפשו. כך ספר עד ששים ואמר בלבו: זו דקה. ואז הרהר: לעולם לא תהיה עוד הדקה הזאת. לעולם לא יהיה עוד היום הזה. לעולם לא.
כל ימי חייו לא יגלה עוד תגלית כה מזעזעת.

חלקו הראשון של הספר מתאר את חייו של רוב בצל המלחמה, הפחד מהפצצות היפנים, והחשש המתמיד לגורלו של ריק, שאיש לא שמע ממנו דבר מאז גויס. הקורא, בזכות סצנות קצרות בודדות שבהן מתאר סטו את שעבר על ריק באותה תקופה, יודע כי ריק שבוי מעונה וחולה במחנה יפני, אך עבור משפחתו הוא בחזקת נעלם. כילד מעסיקים את רוב דברים רבים ושונים מחייו היומיומיים, אך למרות שמדובר בתקופה של ארבע שנים – תקופה ארוכה מאוד בהתחשב בגילו – ריק אינו נשכח. בתוך שיחות בנושאים אחרים הוא מסוגל לזרוק פתאם לאויר את השאלה "ומתי יחזור ריק?". הוא מסרב לקלוט ולהפנים את האפשרות שריק לא ישוב.

רוב לא חדל לכתוב מכתבים אל ריק בכל אותן ארבע שנים ארוכות, למרות שאינו מקבל תשובות. המשמעות העמוקה שייחס ריק לקשר עם הבית באה לידי ביטוי בהקדשה שכתב לילד אחרי שובו הביתה:

"ישרותך מנחה אותי במעגל צדק ומחזירה אחריתי אל ראשיתי"

כשריק שב, אמו של רוב מכינה אותו לאפשרות שריק החוזר לא יהיה אותו ריק שעזב. על פני השטח ריק מתאושש, שב להיות עליז וקנטרני כשהיה. אבל רוב, המתעקש לחלוק אתו חדר, נחשף לסיוטי הלילה שלו, עד ללילות חסרי שינה, נבהל כשהוא מזהה בעיניו של ריק הבעה אטומה כאילו הוא מתנתק מן הסובב ומצוי במחוזות אחרים.

בחלקו השני של הספר ניתן משקל שווה להתבגרותו של רוב ולנסיונותיו של ריק להחלים מן הטראומה. רוב הופך מילד לנער, מתאהב לראשונה, מהרהר בעתידו. ריק מנסה ליצור קשר קבוע עם אשה, אך נפשו המעונה אינה מוצאת מנוח. רוב חולם על ארצות רחוקות, אך קשור בכל נימי נפשו לארצו ולהיסטוריה של משפחתו באוסטרליה החלוצית. ריק קשור לאדמה, נרשם ללימודים, אך מתקשה למצוא שלוות נפש, ואינו מסוגל להשאר במקומו. בסיומו של הספר, בהיות רוב בן ארבע-עשרה, ייפרדו דרכיהם. רוב ישאר באוסטרליה, מתקומם על שינוי סביבתו ונסיבות חייו.

העיר התרחבה והלכה מתוך בולמוס פתאומי. זאת תהיה עיר ממש, אמרו הכל.

חמת-זעם האדימה את פני הנער ושמה מחנק לגרונו. "שמרן שכמוך," אמרה אמו בפליאה.

היא אינה מסוגלת להבין, והוא אינו יכול להסביר לה שהדחפורים גרועים מן היפנים.

ראנדולף סטו נולד בג'רלדטון בשנת 1936, כלומר הוא בן גילו של גיבורו ובן מקומו. היכרות זו עם הזמן והמקום ניכרת היטב בהזדהות העמוקה שבה הוא כותב על גיבוריו, בתיאורי הנוף שלו, בתיאורי חיי היומיום, ובתיאור האוירה של אותן שנים קשות. רוב שלו הוא דמות מעוררת הזדהות ואמפתיה, הלב יוצא אל ריק המיוסר, ואוירת החלוציות והראשוניות מעוררת נוסטלגיה גם אצל הקורא שאינו אוסטרלי.

The Merry-Go-Round in the Sea – Randolph Stow

עם עובד

1965 (1968)

תרגום מאנגלית: ארנון בן-נחום

זהו ספרה השני של טוני ג'ורדן האוסטרלית המתורגם לעברית. נהניתי מאוד לקרוא את הראשון, "רומן עם מספרים", שתיאר ברגישות ובהומור את חייה של אשה צעירה העוסקת באובססיביות בספירה של כל מה שסביבה, וציפיתי לחוויה טובה לא פחות עם "תשעה ימים". לא התאכזבתי.

"תשעה ימים" שאב את השראתו מן הצילום של הכריכה: זוג צעיר ברגעי הפרידה לפני צאתו של הבחור למלחמה. הזוג שבתמונה אלמוני, וגורלו אינו ידוע, ולפיכך הספר בדיוני ואינו קשור ישירות לדמויות המצולמות. הספר סובב ישירות ובעקיפין סביב ג'ק וקוני, שני צעירים שהתגוררו בשכנות, אבל "גילו" זה את זה כבוגרים, ונרקם ביניהם סיפור אהבה ממש עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הספר מסופר מפי תשע דמויות, כל אחת מהן מתארת יום משמעותי בחייה. הימים המתוארים אינם מתרחשים בהכרח באותה תקופה (חלקם מתרחשים בימינו, ומסופרים מפי הדור הבא), וג'ק וקוני אינם מוזכרים במפורש בכולם, אבל למרות שעל פניו הספר "מפוזר", בפועל הוא יוצר תמונה מלאה וחיה של קורות משפחת וסטויי.

זוהי יצירה שאפתנית. למרות שלכאורה המסגרת הסיפורית מוגבלת לסיפורו של הזוג, למרות המסגרת המצומצמת יחסית (236 עמודים), ולמרות ריבוי הדמויות, הסופרת מצליחה לאפיין כל דמות במדוקדק. ויותר מזה, לגבי שתיים מהן – האחים התאומים של קוני – היא לא מסתפקת באפיון נקודתי, אלא מצליחה להציג באופן משכנע לגמרי את התפתחותן עם השנים. יותר מכל התרשמתי מהדרך בה כל סיפור שופך אור חדש על הדמויות שכבר הציגו את עצמן, שהרי שום דבר בחיים אינו חד-מימדי או שחור-לבן, והספר הוא לכן רב-מימדי ושופע גוונים.

בשורה התחתונה: ספר מרגש, כתוב בכשרון רב, ומומלץ ביותר.

Nine Days – Toni Jordan

הוצאת כתר

2013

תרגום מאנגלית: איריס ברעם

בשנת 1963 (שהיתה עדיין העתיד בעת כתיבת הספר ב-1957) פורצת מלחמה גרעינית בחצי הכדור הצפוני. האוכלוסיה שמצפון לקו המשווה מושמדת, וענן רדיואקטיבי עושה דרכו באיטיות אך בהתמדה אל חצי הכדור הדרומי. בתוך חצי שנה ימותו כל בני האדם. כמה מבעלי החיים יחזיקו מעמד תקופה נוספת, עד למותה של הארנבת האחרונה. זהו גזר דין שאינו ניתן לערעור, ואין שום דבר שניתן לעשות כדי למנוע את מימושו. מרבית הספרים הפוסט-אפוקליפטים מציגים בשלב זה תוהו ובוהו, אנרכיה מוחלטת, פריקת כל עול, היסטריה. העולם בעיני נוויל שוט אחר לגמרי: פה ושם הוא מספר כבדרך-אגב על אנשים שמוצאים מפלט באלכוהול, אבל מרבית גיבוריו מתנהלים כאילו עולם כמנהגו נוהג: לומדים, מתאהבים, זורעים זרעים שישאו פרחים ופירות הרבה אחרי היום האחרון, מצייתים לחוקים. כאילו יש מחר.

העלילה מתרחשת ברובה במלבורן, העיר הגדולה האחרונה לפני אנטארקטיקה. דווייט, מפקדת צוללת אמריקאית, יודע שאשתו ושני ילדיו נכחדו, אבל קונה להם מתנות לקראת היום שבו ייפגשו. מרי, אשתו של קצין הקישור האוסטרלי בצוללת, מתכננת מחדש את גן ביתה, מכשירה את השטח לגן ירק. מוירה, ידידת המשפחה, מתחילה ללמוד קצרנות. פיטר, בעלה של מרי, הוא אולי היחיד שמתכונן לבאות, כשהוא מכין לאשתו ולבתו רעל, אותו יוכלו ליטול בבוא היום כדי להמנע מיסורי המוות.

הספר הזה שונה מסגנונו הקליל הרגיל של נוויל שוט. זהו ספר מלנכולי, נטול תקווה, שגם מעט ההומור שבו נוגה. הפריע לי תחילה הרקע החפיפי משהו, הלא מוסבר, של המלחמה: אלבניה פתחה בה, ישראל מעורבת בה, רוסיה וסין הסלימו אותה. לא לגמרי ברור. אבל צריך להבין שהפרטים ה"היסטוריים" פחות חשובים כאן. חשוב המסר שבמו ידינו אנו עלולים להביא כליה על המין האנושי.

הספר נחשב למשפיע בזמנו, והיה לו חלק בעיצוב דעת הקהל שהתנגדה לניסויים גרעיניים. שנתיים אחרי פרסומו הוא עובד לסרט בכיכובם של גרגורי פק, אווה גרדנר ופרד אסטר, סרט שהסופר תיעב בגלל העיבוד החופשי מדי של הדמויות.

שמו של הספר דו משמעי: "על החוף" הוא מונח בצי המשמש לתיאור מי שפרש משרות פעיל, והוא גם חלק משירו של ט.ס. אליוט, “The Hollow Men”:

"In this last of meeting places // We grope together // And avoid speech // Gathered on this beach of the tumid river."

ספרותית יש לדעתי בספר מספר ליקויים, לדוגמא ההרחבה המיותרת בתיאור שני מרוצי מכוניות המתרחשים כשמקרי הפגיעה הראשונים של הענן הרדיוקאטיבי מתגלים בעיר. נוויל שוט עצמו היה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים, ומן הסתם מסיבה זו התלהב לכלול את הנושא בספר, אבל הוא מקבל דגש יתר בעיני. מכל מקום, מעבר לליקויים שכאלה, ומעבר לשאלת הסבירות של ההתנהלות הכמעט מתעלמת מן המציאות שהוא מייחס לגיבוריו, זהו בסך הכל ספר טוב בעל מסר שצריך לקבל ביטוי.

On the Beach – Nevil Shute

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1957)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

ספולרים רבים בגוף הסקירה, בעיקר לקראת הסיום!

בחרתי לקרוא את הספר הזה מסיבות לא עניניות במיוחד: אני אוהבת מספרים, ואני מתענינת בספרות אוסטרלית. לשמחתי התברר שבחרתי מבלי משים ספר טוב.

גרייס, רווקה בת 35, חייבת לספור ולמדוד ולשקול כל דבר – את האותיות בשמות אנשים, את מספר האפונים שהיא אוכלת בארוחה, את הצעדים מביתה אל בית הקפה. שגרת חייה קבועה ומדודה אף היא: השכמה ב-5:55, יציאה מהמיטה 5 דקות אחר-כך. אותה ארוחת בוקר בכל יום, ארוחת הערב בכל ערב ידועה מראש. מספר הנגיסות שהיא נוגסת בפרוסת עוגה נקבע על פי מספר גרגירי הפרג המפוזרים עליה. ביום ראשון ב-20:00 בדיוק מתקשרת אליה אמה. 20 דקות אחר-כך מתקשרת אחותה. יציאה מהשגרה, או החמצת ספירה כלשהי, מותירות אותה אבודה ומבולבלת במרחב ובזמן. גרייס מתארת את מצבה כעובדה נורמלית. למרות פיקחותה ושנינותה היא לא מודעת לסבל שגורמת לה אובססית המספרים.

האובססיה נגרמה ככל הנראה ע"י טראומה בילדותה. אותה טראומה גרמה לה שנים אחר-כך להתמוטטות עצבים, ובעקבותיה לאובדן עבודתה כמורה בבית ספר יסודי. כשהספר נפתח גרייס מובטלת כבר זמן ממושך, וחיה מקצבת נכות.

הכל משתנה כשנכנס לחייה שיימוס, והשניים מתאהבים. שיימוס הוא בחור חביב, מוכן להשקיע בקשר הזוגי, ומעודד אותה לפנות לטיפול בבעית המספרים. גרייס פונה לפסיכיאטר ולמומחית לטיפול קוגניטיבי. כולם מאוד חיוביים ומשקיעים בה, אבל במפתיע במקביל להשתחררות שלה מן המספרים היא הופכת פחות מרוצה. חלק מן האשמה היא בכדורים שהיא נוטלת, שמטשטשים את חדות המחשבה שלה. אבל זו לא רק בעיה של כדורים: הספירה היא חלק מאישיותה, ודיכויה פירושו בעצם הפיכתה של גרייס למישהי אחרת.

עד כאן הספר היה חביב וקריא, מעשיר בידע על האובססיה, ואפילו מצחיק לעתים. בשלב הזה הוא הופך ליותר מזה. הוא נושא מסר חכם על השלמה עם מי שאנחנו, ועל הדרכים למצוא את מקומנו בחברה עם היחוד של כל אחד מאתנו.

זהירות, ספוילרים: גרייס מפסיקה את הטיפול, נפרדת משיימוס, מחליפה בית קפה (ומגלה שהצעד ה"נועז" הזה אפשרי ואפילו מהווה שיפור). בתקופת הטיפול עזר לה שיימוס לארגן את ביתה ואת חייה ללא מספרים, מעשה שנראה חכם לזמנו אבל בדיעבד התברר שהכניס אותה ללחץ. כעת היא מחזירה את המספרים לחייה, ומצליחה לשלב אותם במהלך חיים הגיוני יותר, כולל מציאת פתרון לשאלת התעסוקה והפרנסה. כשחייה מתייצבים מתפנה מקום גם לאהבה. סוף ספוילרים

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. למרות הנושא העצוב הוא מצחיק לעתים. גרייס היא דמות שקל מאוד לחבב, ולכן קל להכנס אל הספר ולזרום עם הסיפור. וכאמור, יש בו מסר שראוי להרהר בו ולאמצו.

Addition – Toni Jordan

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: קטיה דנוביץ'

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986 (1940)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

אוסקר נולד באנגליה במחצית המאה ה-19. אמו ואחיו נפטרו, והוא נותר בן יחיד לאביו שאוהב אותו אהבת נפש. האב הוא חוקר טבע, והשניים מבלים שעות רבות באיסוף דגימות צמחים ובעלי חיים בים וביבשה. האב הוא גם כומר באחוות פלימות', כת נוצרית המסתפקת בקריאת כתבי הקודש, ודוחה את כל טקסי הכנסיה. האב רחב אופקים כשמדובר במדע, וספרטני קיצוני כשמדובר בדת. באחת הסצנות הראשונות בספר, סצנה מכוננת מבחינתו של אוסקר בן ה-12, האב תופס אותו אוכל פשטידת חג מולד שהכינה אחת העובדות בבית. "חילול הקודש" הזה מבעיר את חמתו של האב, ולראשונה בחייו הוא מכה את בנו. אוסקר אכול ספקות: הוא מנסה לגשש את דרכו בין הגישות השונות בנצרות, מעט בדרך שכלית, מעט בדרך של סימנים שהוא ממציא (הוא משרטט כעין קלאס על האדמה, משליך אבן לתוך הריבועים, שכל אחד מהם מגדיר אפשרות הפתוחה בפניו, ומניח לה להחליט עבורו). "שיטת" הסימנים הזו תתגלגל בהמשך חייו לתאוות הימורים שתמיט עליו חרפה.

הדרך בה מאופינת דמותו של האב אופיינית לכל אחת מן הדמויות בספר. אין אצל קארי דמויות שטוחות, חד-מימדיות. כל האנשים הם גם וגם. פקיד אפור הוא גם חוקר טבע בשאיפה, בן אצולה הולל ומתייהר הוא גם חבר נאמן, וכן הלאה. יש בזה משהו מתעתע מצד אחד, שגורם לאי הבנות רבות בין הדמויות בספר, אבל מצד שני יש בזה עושר אנושי ואמינות רבה.

אוסקר צומח להיות אדם נוירוטי, אכול פחדים, נאמן מאוד לעצמו, ישר במידה קיצונית, חששן והססני במצבים מסוימים ונינוח נינוחות של אמונה במצבים אחרים. ידידו היחיד מכנה אותו "עוף מוזר", ולא בכדי.

על אניה בדרכו לאוסטרליה, לאחר שהחליט לשמש שם ככומר, הוא פוגש את לוסינדה.

לוסינדה נולדה באוסטרליה, בת להורים שהגיעו מאנגליה. אביה נפטר בעודה צעירה, והיא נותרה עם אמה בחווה המשפחתית. האם היא פמיניסטית שהקדימה את זמנה. לא פמיניסטית שעולה על בריקדות ומנסה לשנות את העולם, אלא פמיניסטית בהתנהלותה היחודית, בסירובה לקבל מוסכמות של לבוש, של ניהול עניניה, ושל כפיפות לעולם הגברים. בתה צומחת להיות דומה לה. היא מתיתמת מאמה בהיותה בת 17, שנה אחר-כך היא מקבלת לרשותה את ירושת הוריה, ויוצאת לסידני למצוא את מקומה בעולם. בסידני היא רוכשת מפעל זכוכית, ונאבקת בדרכה שלה על מקומה כאשה יחידה בעולם גברי. בין השאר היא מגלה את תענוגות ההימורים, ומתמכרת למשחקי קלפים. במסגרת ניהול העסק היא יוצאת לשנה ללונדון. על האניה, בדרכה לשוב לסידני, היא פוגשת את אוסקר.

בין שני האנשים החריגים האלה נוצר קשר שהופך לקשר של אהבה. המורכבות של דמויותיהם, כמו גם אילוצים הנובעים ממוסכמות, גורמים לקשר להתפתח לאטו, כשהוא סובל ממכשולים שעיקרם בקשיי תקשורת. מלים שצריכות להאמר אינן נאמרות, כי אין לדבר על רגשות, ואסור לחטט זה בנפשו של זה. מערכת היחסים ביניהם, מן הרגע הראשון וממש עד לסיום הספר, מושתתת על טעויות בהבנה. גם כשהם מגיעים להכרה שמדובר באהבה, הם לא באמת מדברים על כך, ומפרשים זה את זה בצורה שגויה.

מדובר במחצית המאה ה-19, כשאוסטרליה עדיין פראית, ארץ לא ידועה. קארי מתייחס במהלך הספר אל היבשת ואל ההתישבות בה, ונושא זה מגיע לשיאו לקראת סיום הספר, כשאוסקר יוצא למסע, שנועד להביא כנסית זכוכית שיוצרה במפעלה של לוסינדה, אל כומר היושב במקום מרוחק יחסית. נשמע הזוי, אבל לגבי אוסקר ולוסינדה מדובר במהלך הגיוני ומתבקש.

הספר בכללו די עצוב. הפנאטיות הדתית, החריגות של אוסקר, הבדידות של לוסינדה, ההתמכרות להימורים, האנשים המנצלים את חולשותיהם של השניים לכל אורך חייהם. אבל הוא גם שופע הומור וסצנות משעשעות. לדוגמא: אוסקר סובל מפחד חולני מהים. למרות שהחליט החלטה מודעת להגיע לאוסטרליה, אין סיכוי שיביא את עצמו לעלות במו רגליו לאניה. בלית ברירה מעלים אותו במנוף שקודם לכן העמיס פרות על הסיפון. התמונה הזו מתרחשת מול עיניה המשתאות של לוסינדה, וזוהי בעצם ה"היכרות" הראשונה ביניהם. בנוסף, קארי מעשיר את הספר בסצנות צדדיות שזורמות אל תוך העלילה הראשית ומשתלבות בה. לדוגמא, אביה של לוסינדה נהרג כשנפל מסוס. קארי מקדים לכך פרק העוסק בהשתלשלות המקרים שקשורים לילדה, שבשוגג תגרום לסוס להבהל ולהפיל את רוכבו. אצל סופר פחות מיומן ה"סטיות" האלה מציר העלילה הראשי אולי היו מטרידות. אצל קארי הן עובדות מצוין.

כללתי בסקירה למעלה פרטים רבים מתוך הספר, אבל האמינו לי, אין בזה כדי לפגום מהנאת הקריאה. על הפיתול הוירטואוזי המדהים בסוף הספר לא אומר מילה. במבט לאחור היו רמזים לסיום הזה, בודדים אך ברורים בראיה של אחרי, אבל הופתעתי לגמרי. ומה שמפתיע לא פחות זו העובדה שבעצם בהתחשב באישיותם של הגיבורים הסיום הגיוני במאה אחוז.

על כריכת הספר כתוב שהסיפור מסופר מפיו של אוסקר. הוא לא. הטקסט שעל הכריכה, כמו גם כמה אזכורים ברשת, שמים דגש על ההתמכרות להימורים המשותפת לשניים. לדעתי, זה בכלל לא הנושא המרכזי בספר. הייתי אומרת שפנאטיות ודעות קדומות מחד, והמאבק לשמור על יחודיות מאידך, הם שמניעים את העלילה.

בהזדמנות זו אני שמחה לחזור ולהמליץ על "הסיפור האמיתי של כנופית קלי", מאת אותו סופר, המתרחש באותה תקופה. הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של נד קלי, גיבור תרבות אוסטרלי, שגם הוא מסופר בכשרון רב ובפרטנות מרתקת.

 

Oscar and Lucinda – Peter Carey

זמורה ביתן

1994

תרגום מאנגלית: מרים יחיל-וקס