תגית: אורי בלסם

אלברט איינשטיין נפטר ב-18 באפריל 1955, בהיותו בן 76. כמי שזכה להערצת המונים בחייו, ידע שאחרי מותו צפויים רבים לסגוד לעצמותיו. לפיכך הורה בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר. למרות ההוראה הזו, הפתולוג ד"ר תומס הרווי, שביצע את הנתיחה שאחרי המוות, לקח לעצמו את מוחו של איינשטיין (רופא נוסף שהיה אתו, ד"ר אברמס, לקח את העינים). מאוחר יותר טען הרווי שבנו של איינשטיין התיר לו להשתלט על המוח לצרכי מחקר, טענה שהבן הכחיש. מכל מקום, הרווי צילם את המוח, ואחר-כך ביתר אותו ושימר אותו בקופסאות ביתיות. הוא הכין גם פרוסות לבחינה מיקרוסקופית, אך בפועל לא ביצע מחקר כלשהו. במשך עשרות שנים היה נתון ללחצים לשתף חוקרים אחרים, ומפעם לפעם הסכים לשלוח נתחים לבדיקה. רק ב-1998 מסר את שארית המוח לבית החולים בפרינסטון, בית החולים בו נפטר איינשטיין. אגב, הבדיקות שנערכו על ידי חוקרים אחדים לא העלו תוצאות חד משמעיות באשר ליחודו של המוח.

"בדרך עם מר אלברט" הוא ספר מסע. מייקל פטרניטי, ששמע על תעלומת המוח הנעלם, ניסה במהלך השנים ליצור קשר עם הרווי. כשסוף סוף הצליח ליצור אתו קשר אישי, אחרי שנסיון לקבוע פגישה בעבר הסתיים בהיעלמותו של הפתולוג, היה פטרניטי על פרשת דרכים. הוא עזב עבודת פרסום בלתי מספקת, חי בחווה עם חברתו, ולא היה בטוח לאן פניו מועדות אישית ומקצועית. כשהרווי השמיע הערה אקראית בדבר רצונו לנסוע לקליפורניה כדי לתת את המוח לנכדתו של איינשטיין, פטרניטי שמע את עצמו עונה ספונטנית "אני אסיע אותך". במשך אחד-עשר ימים חלקו השניים – הגבר הצעיר בראשית שנות השלושים לחייו, והרופא הזקן בן השמונים פלוס – את חלל הרכב, כשבתא המטען נוסע איתם מה שנותר ממוחו של איינשטיין. זהו ספר מסע לא רק בגלל החוויה הפיסית של חצית אמריקה מחוף אל חוף, אלא בעיקר בשל התהליכים הפנימיים שעובר הסופר. הוא מוצא קוי אופי משותפים בינו ובין הרווי, ותוהה על החלטותיו שלו עצמו בהווה לאור העתיד כפי שהוא משתקף אליו מחייו של הרווי. הוא בוחן את אישיותו של איינשטיין, ומסיק מסקנות לגבי אישיותו שלו.

זהו ספר מרתק, למרות המורבידיות. הוא סוקר את הישגיו המקצועיים של איינשטיין החל משנת הפלאות 1905 ואחריה. הוא מספר על תחנות מרתקות בדרכם של הרווי ופטרניטי (כמו לוס אלמוס ופגישה בביתו של ויליאם בורוז אפוף הסמים כמה חודשים לפני מותו). הוא מרחיב למקומות אחרים, כמו ביקור ביפן באוניברסיטת קינקי, ופגישה עם קנג'י סוגימוטו, מרצה למתמטיקה, שמעריץ את איינשטיין כאל, ומחזיק באוסף פריטים הקשורים אליו, כולל גולת הכותרת – פיסת מוח שהרווי העניק לו. בכלל, נושא ההערצה לאיינשטיין מדהים: האיש זכה בכל העולם לקבלת פנים של כוכב (מסדר גודל של הביטלס, אם תותר לי ההשוואה), וגם אחרי מותו הוא האייקון האולטימטיבי.

הסופר אינו מדען, ולכן מן הסתם התבלבל בין שתי תחזיות של איינשטיין, כפי שצוין בהערת שוליים. אבל זה אינו ספר מדעי, ולכן יסולח לו. יש לקחת בערבון מוגבל גם את הפרשנויות שלו לאופיו של איינשטיין ולמעמדו המדעי אחרי 1925. על פי פטרניטי הוא הפך להיות "מי שהיה", מדען לא רלוונטי. הוא תוהה גם על הצהרותיו הפציפיסטיות, ומעמיד בסימן שאלה את כנותו. צריך לקרוא את הדברים מנקודת מבטו של הכותב, שמחפש בעצם את עצמו, ומשליך מאישיותו על אישיותם של אחרים (או שגם אני לקיתי בלא יודעין בהערצת איינשטיין, ומכאן ההתנגדות…).

בשורה התחתונה ציטוט מהבוסטון גלוב: "בדרך עם מר אלברט הוא ספר מבדר, אבסורדי, מציאותי, מעמיק ועשיר במידע. הוא מתבלט בעולם שבו נדמה כי כל הרעיונות הטובים כבר מוצו".

Driving Mr. Albert – Michael Paterniti

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: אורי בלסם

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם