תגית: איטליה

כדי לתאר את "הטבלה המחזורית" אין די בהגדרה אחת. פרימו לוי, כימאי וניצול אושוויץ, מספר פרקים מחייו בסדר כרונולוגי, כמו כותב אוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים נושא את שמו של אחד מהיסודות שבטבע, ומספק למי שאינו מצוי בתחום הצצה אל תכונותיהם וגם אל מלאכתם של הכימאים, כך שמדובר גם במעין ספר מדע, שבו הטבע והאדם שלובים יחדיו. בשל הסיפורים הדמיוניים המשולבים בין הפרקים, זוהי גם יצירה ספרותית בדיונית כלשהו. אבל אין באמת צורך להצטמצם לתוך הגדרה כלשהי. הספר הוא כל אלה ועוד, סיפור אישי-מדעי-תקופתי המאיר את חוויותיו של לוי ואת חוויות חבריו ומכריו באופן מקורי ונוגע ללב.

השואה והפשיזם האיטלקי היו החוויות המעצבות של הסופר, שהביא אותן לידי ביטוי עז בספריו. בספר הזה הוא נוגע פחות במה שחווה באושוויץ – רק סיפור אחד, תחת הכותרת "צריום", נוגע בכך ישירות, כשהוא מספר על גניבה ועיבוד של היסוד כדי להמיר את התוצרים במזון ("לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד", הוא מציין באירוניה דקה). חוויות פיזיות קשות אמנם כמעט נעדרות מן הספר, אבל ההשפעה המחלחלת של הגזענות, האפליה, תחושת הרדיפה וההשפלה, מובעת בו בדרכים רבות. החל מסיום לימודיו – "לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה" – עבור בבדידות שנכפתה עליו בעבודתו ככימאי במכרה מרוחק, כשנאלץ להמנע מחברת אנשים כדי לא להחשף, דרך מאסרו כפרטיזן, וכלה בהתכתבות חצי מקצועית חצי אישית עם כימאי גרמני שאותו פגש באושוויץ – "לא נבל, לא גיבור: לאחר שיסונן מרטוריקה ומשקרים בתום-לב או שלא בתום-לב, יישאר דגם אנושי אפור-טיפוסי, אחד משתומי-העין הלא מעטים הסובבים בממלכת העיוורים".

כתיבתו של פרימו לוי מצטיינת בפשטות, בצניעות, ביכולת להתבונן בבני אדם ולראותם ללא כחל ושרק וללא דעות קדומות, בניסוחים מתונים המכסים למחצה על רגשות עזים. את עיקר פרסומו קנה בשל ספרי השואה הנוקבים שלו, ובראשם "הזהו אדם", אבל הוא כתב גם ספרים שמתאפיינים בסקרנות ובהתמסרותו של אדם לעיסוקו – כמו "מפתח כוכב" ו"מקצועות של אחרים" – ומאפיינים אלה מצויים גם כאן.

"סיפרתי לו שאני תר אחר אירועים, שלי ושל אחרים, כדי להציגם בספר, בתקווה להעביר להדיוטות את טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים. אמרתי לו שנראה לי לא הוגן שהעולם יידע הכל על חיי הרופא, הפרוצה, המלח, הרוצח, הרוזנת, הרומאי הקדום, הקושר והפולינזי, ולא יידע על חיינו שלנו, חיי אלה המופקדים על שינוי החומר; אבל בספרי אתעלם בכוונה מן הכימיה הגדולה, המנצחת, של המפעלים האדירים והתוצאות המסחררות, כי כימיה זו היא יצירה קולקטיבית ולכן אנונימית. אותי עניינו יותר סיפורי הכימיה הגלמודה, הלא מזוינת והפוסעת ברגל. כימיה בסדר-גודל אנושי, שעם יוצאים מן הכלל מעטים היתה הכימיה שלי: אך זו גם הכימיה של המייסדים, שלא עבדו בצוות אלא לבדם, מוקפים באדישות תקופתם, ובדרך-כלל בלא רווח, ועם החומר התמודדו בלי עזרה, רק בשכלם ובמו ידיהם, בתבונה ובדמיון"

מיוחד ומומלץ מאוד.

Il sistema periodico – Primo Levi

הספריה החדשה

1987 (1975)

תרגום מאיטלקית: עמנואל בארי

כותרת משנה: וספסיאנו דה ביסטיצ'י וכתבי-היד המאוירים של הרנסנס

המאה החמש-עשרה – שלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס – ראתה פריחה בהפקת ספרים. כמאתים ושנים-עשר אלף ספרים בלבד הופקו בכל מערב אירופה במאה האחת-עשרה, ומאז עלה מספרם בקצב גובר, עד למעלה משני מיליון ומחצה במאה הארבע-עשרה, שבה נטלה איטליה את ההובלה, ועד לחמישה מיליון במאה החמש-עשרה. כל הספרים הללו נכתבו בכתב-יד על ידי מי שכונו סופרים (להבדיל ממחברים שחיברו יצירות), ואוירו בידי ציירים ואומנים (על כריכת הספר מופיע איור מתוך "ספר השעות" שראה אור ב-1410). במשך רובה של התקופה חומר הגלם היה קלף, עד שבמהלך המאה השלוש-עשרה הצטרף אליו הנייר, שכונה בזלזול "קלף סמרטוטים". תהליך יצורו של ספר היה ארוך ומורכב: החל מהפיכת עורותיהם של בעלי חיים לקלף, שכירת סופרים, הכנת דיו וכלי כתיבה, בחירה בסוגי אותיות, שכירת אומנים, יצור צבעים ומכחולים, ועד כריכת הספר, שהיתה עבודה פיזית לא קלה, ועיטור הכריכה. מכיוון שספרים רבים היו בעצם העתקים של ספרים עתיקים, נדרשה מומחיות מיוחדת בזיהוי עותקים משובחים שניתן להסתמך עליהם, שכן העתקה ידנית לאורך השנים יצרה שגיאות שהועתקו אף הן. לא פחות חשובה היתה עבודת ההגהה הקפדנית בסיום הכתיבה.

וספסיאנו דה ביסטיצ'י פסע אל תוך העולם הזה בשנת 1433 בהיותו כבן אחת-עשרה, כשנשכר כעוזר בחנותו של קרטולאי ברחוב מוכרי הספרים, וייה דֵיי ליבּרָאִי, בפירנצה. הקרטולאים, שנקראו כך על שום מלאי הנייר שהחזיקו, מכרו ספרים וכלי כתיבה, הפיקו כתבי-יד, והשאילו תמורת תשלום ספרים להעתקה. וספסיאנו נועד לעבוד בסדנה, אבל קנה דעת, קשר קשרים, והפך קרטולאי מומחה. עם השנים היה לשותפו של האיש ששכר אותו כילד, ולאחר מותו היה שותפם של יורשיו, שלא היו מעורבים בפועל בעסקים. "יש שם פלוני וספסיאנו, מוכר ספרים מעולה, מומחה ובקיא הן בספרים והן בסופרים, שאליו פונה כל איטליה, ואף נוכרים שברצונם למצוא ספרים מהודרים למכירה", נאמר עליו. הוא רכש לעצמו מוניטין כמי שהקפיד להעסיק סופרים מיומנים ואמנים מוכשרים, התמחה בזיהוי העותקים המשובחים ביותר בכל תחום, ולא פחות חשוב – העניק טיפול סבלני ויעיל ללקוחות תובעניים. בשל המוניטין שלו, סופרים הוסיפו את שמו לעמודים האחוריים של כתבי היד כמעין חותמת איכות. עשירים ונכבדים הזמינו אותו לייסד עבורם ספריות. החנות, שהיתה גם ספרית עיון, נעשתה מקום מפגש למאורות האינטלקטואליים של פירנצה, ווספסיאנו, שהיה ככל הנראה איש רעים להתרועע, רכש חברים רבי עוצמה, ביניהם בני מדיצ'י והאפיפיור ניקולאוס החמישי.

וספסיאנוס היה לא רק איש עסקים, אלא גם איש רוח, שהתמכר לרעיונות בספרים שהציע למכירה – מסירות לאידיאלים ההומניסטיים החוזים את כינונו של עולם טוב יותר באמצעות לימוד כתביהם של הקדמונים. "כל הרוע – ילוד הבערות הוא, ואילו מחברי הספרים האירו את העולם וגירשו את החשיכה, וביחוד המחברים מן העת העתיקה", כך האמין. "את החשיכה הזאת ביקשו הוא וידידיו לגרש בעזרת פיזור הזוהר הטהור של העבר על העידן השסוע והאומלל שלהם – סופר אחר סופר, כתב-יד אחר כתב-יד", חותם קינג את ספרו.

בשנת 1464 הגיעה המצאתו של גוטנברג לרומא, ועולם הספרים החל לשנות את פניו. הספרים הראשונים, אלה שלא היו כתבי תעמולה פוליטיים או כנסייתיים, חיקו את כתבי-היד. הם הודפסו בסְדר פָּריק (שהומצא, אגב, כבר במאה האחת-עשרה על ידי הסינים ושוכלל על ידי הקוריאנים שנים לפני גוטנברג), אבל העימוד והאותיות שימרו את המראה של הספר שנכתב ביד, והעיטורים צוירו על הדפים אחרי ההדפסה. הדפוס התמודד עם אותן בעיות שאיתן התמודד וספסיאנוס כשביקש להדפיס יצירות קלאסיות – בחירת מקור אמין ועריכת בקרת איכות לתוצאה. התהליך המודרני נתקל בהתנגדויות בגלל איכות המוצר (ריבוי שגיאות), מטעמים אליטיסטיים, ומחשש מתכנים בלתי הולמים. בהדרגה החל לכבוש לו שווקים חדשים. כך, לדוגמא, הודפסו עבור זמרי רחוב ספרי שירים באיכות נמוכה, שאותם ביקשו הללו למכור למאזינים בסיום הופעותיהם. הדפוס וכתבי-היד התקיימו במשך שנים זה לצד זה, וקינג מספר, בין השאר, על מלומד שחרד לשלמותה של עבודת חייו, כתב-יד מהודר של כתבי אפלטון שהכין עבורו וספסיאנוס, ומיהר להזמין למעלה מאלף עותקים מודפסים כדי להבטיח את עצמו מפני אובדנו. ליאונרדו דה וינצ'י הוקסם מהמצאת הדפוס, ואף שרטט תכנית למכבש משלו, אך באופן פרדוקסלי כלשהו לא טרח להשתמש בדפוס כדי לשמר את רעיונותיו שלו. הדַפָּסים, שהאמינו בעליונות שיטתם על פני העתקה ידנית, נתנו לכך לעתים ביטוי בקולופונים (רשומה החותמת את הספרים), שאחד מהם הצהיר, אולי בלגלגנות קלה, "תן מנוחה לידך היגעה, תן מנוחה לעט הקנה".

פירנצה התמהמהה לאמץ את הדפוס. יתכן כי מעמדו המרכזי והאיתן של וספסיאנו היה אחד הגורמים לכך, יחד עם גורמים נוספים כמו חוסר הענין של לורנצו דה מדיצ'י, או ההתיחסות לדפוס כאל המצאה נוכרית. אבל את מהלך העניינים לא ניתן היה לשנות, וגם לא היתה סיבה לשנות. "וספסיאנוס תפס מקום רעוע שאין לקנא בו: מקום המעבר בין טכנולוגיה אחת לטכנולוגיה אחרת, שונה לחלוטין. הוא ליטש עד כליל השלמות אמצעי להפקת ספרים שאותו החליף במהרה, או מוטב לומר בלע, אמצעי אחר". בשנת1480 פרש מעסקי הפקת הספרים והחל לכתוב, בעיקר ביוגרפיות של אישים מרכזיים בתקופתו, אנשים שהכיר באופן אישי, או שיכול היה להשיג עדויות אודותם ממקור ראשון. עד שנת 1493 השלים את כתיבתן של שלוש-מאות ביוגרפיות, השופכות אור על איטליה של ימיו. הביוגרפיות הופצו כספרים כתובים ביד, כמובן, בעותקים ספורים שחולקו לחברים. רוב העותקים נעלמו או נפגמו; עותק שלם יחיד התגלה בספרית הותיקן בשנת 1839, וראה אור. למרות מעמדו הרם של וספסיאנו לא עלה בידו להרוויח, לא כסופר ולא כמחבר. "רוב המעסיקים עצמם בספרים, בלי מקורות תמיכה אחרים, נכסיהם דלים המה", אמר.

רוס קינג צירף את סיפורו של וספסיאנוס מקרעי עדויות והוכחות לקיומו. אבל וספסיאנוס, למרות ששמו מופיע על הכריכה, ולמרות שהביוגרפיה האישית שלו מהווה את החוט המקשר בין פרקי הספר, אינו גיבור העלילה. קינג, כמו גם בספריו האחרים, "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" ו"משפט פריס", אינו מסתפק בדמות אחת או בציר סיפורי אחד, אלא רוקם שתי וערב את סיפורה של תקופה, את סיפורה של איטליה במחצית השניה של המאה החמש-עשרה – "התערובת המוכרת עד זרא של שאפתנות פוליטית והתפשטות טריטוריאלית, שהתנהלה על רקע של דרמות משפחתיות ובריתות בנות-חלוף" – את התחיה התרבותית של העת העתיקה, ואת השפעתם של אלה על חייו של היחיד ועל היקום של הספרים.

התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, שגם צירף הערות מועילות מבלי להכביד על הטקסט.

(הערת שוליים: בצירוף מקרים חביב, זמן קצר אחרי שקראתי אודות תופעת "ספרי אגורה", מצאתי כאן את הציטוט הבא מאת המשורר הרומאי מרטיאליס, המשקף את המעבר בתקופה הרומית ממגילה לספר: "אתה, המבקש כי ספָרַי הקטנים ילווך בכל אשר תלך ומשתוקק לחברתם במסע ארוך, קנה את אלה, את הקלף צפוף הדפים הקטנים")

ספר מרתק, מעשיר מאוד ומומלץ בהחלט.

The Bookseller of Florence – Ross King

שוקן

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

פזוליני היה כבן עשרים ואחת כשעבר עם אמו לכפר במחוז פריולי שבצפון־מזרח איטליה. הימים ימי מלחמת העולם השניה, ואזור הכפר נחשב בטוח יחסית. אביו שירת בצבאו של מוסוליני, אחיו גווידו הצטרף לפרטיזנים, ומאוחר יותר נהרג. פזוליני ואמו, מורה במקצועה, פתחו בבית בו התגוררו כיתת לימודים זמנית עבור עשרים וארבעה מנערי המקום, שבגלל הסכנות האורבות בדרכים לא יכלו ללמוד באופן סדיר בבית הספר. שני הסיפורים שבקובץ, שהם במידה רבה מאוד אוטוביוגרפיים, מתארים את חוויותיו באותם הימים. הסיפורים, על פי החלטתו ראו אור רק אחרי מותו.

פזוליני, שהיה הומוסקסואל בתקופה שבה אהבת גברים היתה כתם מביש, כתב בהקדמה על פאולו, גיבור הסיפור הראשון, כי "כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו". הסיפור מתאר את התאהבויותיו באותן שנים, ובעיקר את אהבתו לניזיוטי. אולי משום גילו הצעיר של הנער בחר לגנוז את הסיפורים בחייו (בשנים מאוחרות יותר הגישו נגדו תלונה במשטרה על השחתת מידות של קטינים ומעשים מגונים בציבור. הוא אמנם זוכה אך נאלץ לעזוב את המחוז).

בשל הדעות המקובלות באותה תקופה נפשו של המספר היתה חצויה בין השתוקקות שוברת לב לאהבה ובין תחושה מתמדת ומייסרת של חטא. "הייתי כבר מורגל בשנאת עצמי", הוא מתוודה. "ולפיכך בין השנאה העצמית לבין הרחמים העצמיים לא היה כל הבדל זה זמן רב: הם התרחשו בעת ובעונה אחת". וגם "לא היתה פרופורציה בין הטוהר והיושר שחונכתי על פיהם לבין השִפלות המגונה של המעשים שביצעתי". בכפר ידעו ולא ידעו אודות נטיותיו, צעירה שהיתה מאוהבת בו ניסתה לכבוש את לבו ולגונן עליו גם יחד, אבל השמועות התפשטו ומיררו את ימיו. "הרכילות התפשטה בקרב האנשים, ועצם ההיזכרות בדבר הזה מסב לי כאב גם היום: ראיתי, באמצעות השינויים שאין להבחין בהם מייד, ושאותם למדתי להכיר בשקדנות חולנית, כיצד כל מכריי, בזה אחר זה, וגם אנשים זרים, שבמשך זמן רב – זו היתה מסורת מרגשת לדידי – ראו בי אדם שוחר טוב ובעל יושרה מוסרית, משנים בגורליות את דעתם, ובעיקר מגלים כלפיי סקרנות אווילית ויהירה. אני בהחלט יכול להצהיר כי אלה היו הימים השחורים ביותר של חיי".

לצד האהבה והתשוקה, המספר לוכד בכשרון את יופיו של הכפר, מביע את הקסם שהמקום מהלך עליו, ומעניק חיים להווי החברה. הוא מיטיב להביע גם את אימת המלחמה, את שריקות הפצצות שהטילו המטוסים, ואת תחושת חוסר האונים במקלט. הנה שניים מתוך קטעים רבים שאהבתי, הראשון אודות המחוז, והשני תיאור נוף קצר ומדויק.

"הו, ההתעוררות באור הקפוא והצחור ההוא! מאושש מהשינה, כשהשמש פונה אל הערב, הרגשתי שהנה אני מוקף נשימתם של חיים שההיכרות היתרה שלי איתם גרמה לי לחוש צביטה בלב, הייתי ממש הרוס מרוב התרגשות וזיהיתי את מחוות הגוף הישנות (ופירשתי אותן על פי סדר ייחודי ביותר של רגשות וזיכרונות: מיני רמזים לאירועים יקרים לליבי שכבר נשתכחו ממני). זיהיתי את ניחוח העשן של שעות הערב, את ריח הפּוֹלֶנטָה והכפור, זיהיתי את המבטאים הלשוניים, את התנועות הפתוחות, את העיצורים ששמעתי בהבזק של צלילות מוזרה, כדי לרפרף על פני המשמעות הנסתרת שלהם, זו שאין להגותה, והיא מתחבאת בכל רחבי העולם הכפרי ההוא. כל מה שנדמה בעיניי לאותות מבשרים של שמחות עתידיות, של הרפתקאות קטנות, אך כאלה שיש בכוחן להביא נחמות גדולות; הייתי בטוח בזה".

"האוויר היה חמים, מסמא. על הקרקעית הגדולה של התעלה, בינות לצמחייה המימית שיָבשה ומניפות הענפים, ראינו מאות רקפות. בקצה, במקום שבו התעקלה התעלה, חורשת עצי הצפצפה על כל ענפיה המלבלבים שרטטה ערבסקות לעבר השמיים, והשדות נרעדו מרוב גוונים של ירוק. היה אביב. פה ושם באוויר החמים נשמעה שירת הקוקיות".

הערכתי מאוד את הסיפור הראשון, "מעשים לא טהורים", הוא צובט לב ומלא חיים. עם השני, "אמדו מיו", התקשיתי. יש בו משהו מסחרר במתכוון – הוא פותח בעליצות הצבעונית, הרעשנית והכאוטית של הריקודים –  והלכתי בו לאיבוד. אני מאמינה שקוראים שונים ממני ייהנו להסחף בו.

המתרגם אלון אלטרס צירף אחרית דבר מעניינת אודות הסופר ויצירתו.

מומלץ בהחלט.

Atti Impuri e Amado Mio – Pier Paolo Pasolini

אפרסמון

2024 (1982)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

אתחיל מהסוף: "סיפורה של משפחה טובה" הוא מעין גרסה מקוצרת ושטוחה למדי של "החברה הגאונה", בלי החברה. הרקע הוא שכונת עוני איטלקית, הפעם בבארי (Bari), שבה אנשים קשי-יום מתמודדים עם פחד מאלימות מבית ומחוץ, וגדלים בלית-ברירה, או מחוסר היכרות עם אפשרות אחרת, בבוּרוּת. מספרת את העלילה מאריה, אשה בוגרת המתארת את התבגרותה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אותם הוא שופך על אשתו ועל אחד מבניו. היא חשה שונה מסביבתה, שואפת להשכלה, אוהבת לכתוב, ומנסה להמנע מן הדיאלקט המקומי לטובת איטלקית תקנית. מורה שם לבו לכישוריה, ומשכנע את הוריה לאפשר לה ללמוד מעבר לשנות היסודי, מה שמעלה אותה על מסלול שהמשכו תיכן ואפילו אוניברסיטה. היא מאוהבת מילדות בנער, שמשום מה מתחבט בינה ובין חברתה המרושעת, ונושאת חן בעיניו של בחור ממעמד גבוה, אמיד ומשכיל, שמבקש לחלוק איתה את חייו. לא נעדרת גם האם, שאיתה יש לה יחסי דחיה-אהבה. בקטע, אחד מרבים, שבבירור הושפע ישירות מספרה של פרנטה, מאריה מתבוננת בבני משפחתה ובאנשי שכונתה החוגגים בחתונה, ומבינה שהם פלבאים. אבל מה שאצל פרנטה הוא קטע עמוק של הארה ושל בידול, אצל ונטרלה מצטמצם להרהור חולף שאינו מותיר משקע כלשהו. כך גם בספר כולו. התנהלותן של הדמויות אינה תמיד הגיונית ועקבית, וזה בסדר, אבל ב"החברה הגאונה" נעשה מאמץ מוצלח לפענח אותן, ופה רוב הזמן הסופרת מסתפקת בתיאור.

אז זה לא שרוזה ונטרלה אינה יודעת לכתוב, אבל אם המודל שעל פיו נכתב הספר טוב ממנו לאין שיעור, למה לא להסתפק במודל?

יש בספר דמויות נוגעות ללב, תיאורים יפים, בעיקר של הווי השכונה, סיפורי חיים קשים, והוא עשוי לרגש. לטעמי, אין בזה די.

Stoia di una Famiglia Perbene – Rosa Ventrella

שוקן

2023 (2018)

תרגום מאיטלקית: אספיר בלה מילמן

ג'ולייט גריימס, אמריקאית ממוצא איטלקי מצד אמה, הכירה את סבתה כאשה זקנה, מוזרה מעט, אחרי שעברה לובוטומיה בעקבות פגיעה מוחית כשנכדתה היתה בת חמש. למרות שעות רבות שבילתה בחברתה כשהתבגרה, ולמרות נסיונות להבין מי היתה לפני שהפכה לאשה קשה, עיקשת ובוטה, היא חשה שלא הצליחה לפענח לחלוטין את אישיותה קודם לפגיעה. אבל היא הבינה שהיו סיבות טובות לכך שסבתה הפכה להיות מי שהיתה, ועל בסיס העובדות שאספה בצירוף מחקר מקיף באיטליה ובארצות-הברית, כתבה סיפור בדיוני על סטלה פורטונה, בת גילה ובת דורה של סבתה.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי שבאצבעות המגף האיטלקי. אחותה הבכורה, שנקראה באותו השם, נפטרה כפעוטה מן השפעת הספרדית שהביא אתו אביה משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אמה אסונטה נישאה לאנטוניו בהיותה בת ארבע-עשרה בלבד בשל מצוקה כלכלית אחרי מותו של אביה. אנטוניו היה בעל ואב נעדר, תחילה בשל המלחמה, ובשנים שאחר-כך בשל החלטתו להתפרנס ולמצוא חיים באמריקה. פעם בכמה שנים היה שב הביתה, מטיל את חיתתו על המשפחה, מעבר את אשתו, ומסתלק שוב. בסופו של דבר החליט לצרף אליו את אשתו ואת ארבעת ילדיהם, ואחרי שצלח את תלאות הביורוקרטיה יצאו החמישה לדרכם בספינה האחרונה שהפליגה מאיטליה לפני שמוסוליני עצר את זרם המהגרים.

זהו סיפור על אחיות, על הקשר המורכב והטעון בין סטלה לאחותה הצעירה ממנה צ'טינה, בין הבכורה הכריזמטית, העיקשת, מהירת התפיסה, השואפת לעצמאות, ובין הצעירה הרכה, הנגררת, הנכנעת למוסכמות. זהו גם סיפור על ההבדל בין הדורות, בין אסונטה, שלמרות חייה הקשים קיבלה על עצמה בהשלמה, ואפילו בחיוך ובנועם, את תפיסת עליונותו של בעלה ואת אדנותו, ובין סטלה שסירבה בעיקשות להכנע לגורלה של אשה לשמש את צרכיו של הגבר וללדת ילדים ביסורים. וזהו סיפור על הגירה ועל קשייה, על הקושי להסתגל לסביבה הזרה ועל טינתה של המדינה החדשה אל הזרים שביקשו להבלע בה. ויותר מכל, זהו סיפור על נשיות הנאבקת למצוא לעצמה מקום וקול ומשמעות בעולם פטריארכלי.

הסופרת מוליכה את העלילה בין ארועי הכמעט-מוות של סטלה, שכל אחד מהם מייצג, כפי שנרמז בבירור בשמות הפרקים, אבן דרך בחייה: כוויות (התפתחות קוגניטיבית), מעיים שפוכים (כאבים גוברים), הכאה באלה (לימודים), טביעה (הגירה), אונס (נישואים), איבוד דם (אימהות), חנק (שינוי חיים), שטף דם מוחי (דמנציה). לא ברור איזו מן התאונות האלה אכן התרחשה, אבל כמו שהמספרת כותבת, "לעתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה". כך או כך, התאונות האנקדוטיות הללו משרתות היטב את העלילה.

למרות שמדובר בספר שהוא בבירור פמיניסטי, ולמרות שאנטוניו הוא בהחלט טיפוס דוחה וגם מרבית הגברים האחרים במשפחה לוקים בתחושת עליונות "טבעית", הסופרת אינה פונה לכיוון של שנאת גברים. "כיום, כל מה שאנחנו זוכרים מאנטוניו פורטונה – בצדק או שלא בצדק – הם דברים מרושעים שהוא אמר ועשה", היא כותבת.  "אבל התמונה בשלמותה מסובכת מחלקיה, הפשוטים והמכוערים כל כך כשהם נבחנים כיחידות נפרדות". היא מספרת על חיים בלתי נסבלים במשפחה, שהילדים שהתרבו בה מדי שנה חלקו עם הוריהם במקרה הטוב חדר, ובמקרה הרע מיטה משותפת. הקירבה הכפויה חשפה אותם לעיוותים ולסטיות, לא הותירה מקום לחסד ולפרטיות, וכולם, ואנטוניו בתוכם, מיהרו להסתלק אל משק בית אחר בו יכלו לטפח תחושת ערך על חשבון נשותיהם, ולבנות משפחה חדשה, שבסופו של דבר היתה דומה לזו שעזבו. "אני לא אומרת שאנטוניו פורטונה לא היה מפלצת. אני רק מספרת מאיפה באה המפלצת הזאת", היא מסכמת. מסבירה אך לא מצדיקה.

כשהחליט אנטוניו שעל סטלה להנשא למרות התנגדותה הנחרצת, היה עליה להחליט. האם היא תניח לזה לקרות? תניח לחייה להיות תוצר של בחירות שעושים אחרים בשבילה? היא מעולם לא בחרה משהו לעצמה – וזאת היתה שגיאה. היא מעולם לא ידעה מה הדבר שהיא בעצם רוצה מהחיים, אלא רק מה אינה רוצה. מכיוון שסטלה היא סבתה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, אנחנו יודעים שנולדו לה ילדים. ומכיוון שמסופר כבר בתחילה שבעשורים האחרונים לא החליפה מילה עם אחותה, אנחנו יודעים גם שהקשר הקרוב בין השתים התפורר. כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כדאי מאוד להתלוות אל סטלה לאורך כל חייה כדי להכיר את סיפורה.

ג'ולייט גריימס כתבה בכשרון וברגש עז אך מאופק עלילה רבת עוצמה על אשה רבת פנים, "שיכלה לשלוט בעולם בכוח הרצון שלה" גם כשנאלצה להכנע לו. צילה אלעזר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

The Seven or Eight Deaths of Stella Fortuna – Juliet Grames

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ארטור, צעיר אנגלי שגדל באיטליה, לומד פילוסופיה באוניברסיטה, ומקבל הנחיה בלתי רשמית ממונטאנלי, כומר העומד בראש סמינריון לכמרים בפיזה. בין השניים שוררת קירבת לבבות, ומונטאנלי מנסה לנצלה כדי לשכנע את ארטור לחדול מפעילותו המסוכנת בתנועת "איטליה הצעירה". השנה היא 1833, איטליה מפוצלת לנסיכויות רבות תחת שלטון זר, והתנועה מבקשת לאחד אותה לרפובליקה עצמאית. ארטור, בהתלהבות של נער, מוכן לתת את נפשו על עצמאות איטליה. מונטאנלי, שקשור אליו בקשרים החורגים מיחסי מורה-תלמיד, חרד לגורלו. דרכיהם של השניים נפרדות כשהכומר עוזב את פיזה כדי לקבל מינוי כארכיבישוף.

זמן קצר אחר-כך ארטור נכלא. למרות שלא הלשין על חבריו, רווחת ביניהם האמונה שהתוודה והפליל אחרים. ג'ימה, הנערה שהוא אוהב, מפנה לו עורף; הוא מגלה שכומר, שבאוזניו התוודה, מסר אותו לידי השלטונות; ואם לא די בכך – מתברר לו שמונטאנלי הסתיר ממנו סוד מהותי. שבור ונואש הוא מביים את מותו, ועוזב את איטליה כנוסע סמוי על סיפונה של אונית משא, העושה דרכה לדרום-אמריקה.

שלוש-עשרה שנים אחר-כך מופיע בחוגי המחתרת גבר שכינויו עקץ (Gadfly במקור – זבוב בקר). עקץ הגיע מדרום-אמריקה, אחרי שנים בהן התלווה אל משלחת שחקרה את מקורות האמזונס. צלקת עמוקה חורצת את פניו, הוא צולע, מגמגם מעט, פצוע ומצולק וסובל התקפי כאבים מייסרים. מה ארע לו בשנים שלפני המשלחת אין איש יודע. הילה של מסתורין אופפת אותו, אגדות על אומץ ועל דבקות במטרה. הקורא מזהה כי עקץ וארטור אחד הם. ג'ימה חושדת בכך, אחרים אינם מזהים אותו.

כמו בעבר, שוב הוא מוכן לסכן הכל כדי להשיג את מטרותיה של התנועה. אבל עקץ של היום שונה מאוד מארטור של אתמול. בעבר דגל באהבה, כעת הוא מוּנָע משנאה ומתאוות נקם – אין סבל כיסורים הללו: לשאוף לסלוח, לבקש לסלוח, ועם זה לדעת כי משאלת שווא היא, כי אינו מעז לסלוח. שורש כל רע נעוץ, לדעתו, במחלה הרוחנית הנקראת בשם דת. מונטאנלי, האיש שאותו אהב יותר מכל, שעדיין הוא אוהב, הוא מטרה להתקפותיו. אהבה-שנאה זו תחרוץ את גורלו, ותקטע את רצף פעולותיו המסורות והנועזות למען התנועה. הספר דרמטי לכל אורכו, ושיאו הרעיוני, המגיע לקראת הסיום, הוא הדרישה לבחור בין האמונה הדתית לאמונה המהפכנית.

אתל ליליאן וויניטש, שהיתה מקורבת לחוגי הנרודניקים ברוסיה, בראה דמות של מהפכן, השם את טובת הכלל לפני טובתו שלו, חפץ חיים אך מוכן למות למען מטרתו, כריזמטי השובה אף את לב שוביו. הספר זכה לפופולריות מיד עם פרסומו בארצות-הברית ובאנגליה, אך לשיא תהילתו הגיע ברוסיה ובסין, מדינות שקידשו את המהפכה, שם מכר מליוני עותקים, ועובד לסרטים, לתיאטרון, לאופרה ולבלט.

את "מרדות" קראתי לראשונה בגיל צעיר, וגם כששכחתי את מרבית פרטיו עדיין זכרתי את הרושם שהשאיר עלי. אני מניחה שהדבקות הבלתי מתפשרת של ארטור, בפעילות המחתרתית ובשנאה שתדלקה אותו, כמו גם האומץ להמשיך לפעול למרות יסוריו, נראתה לי הרואית וראויה להערכה. בקריאה חוזרת הבחנתי במורכבות של דמותו, בפגמים שבדמויות המופתיות לכאורה שלו ושל ג'ימה. אם זה בפרטים שוליים לסיפור, כמו יחסם לזרים – ארטור מספר לג'ימה בבוז על הכושים והסינים שפגש בדרום-אמריקה, והיא אינה מוחה – או יחסו של ארטור של האשה שחיה אתו, רקדנית צועניה שעליה הוא אומר, "כמוה ככל בנות מינה הקריאוליות". ואם זה בנושאים מהותיים, כמו שנאה גורפת לכנסיה בגלל כומר אחד שסרח, וכמו תחושת הקורבן של ארטור למרות שקבע את גורלו במו ידיו.

כך או כך, גם בקריאה בוגרת וספקנית יותר, הספר מעניין, כתוב היטב, וצולח יפה את מאה עשרים ושלוש השנים שחלפו מאז ראה אור לראשונה. גם התרגום, למרות ארכאיות קלה, עומד יפה במבחן הזמן.

הספר במקור מצוי ברשת.

בשולי הדברים, כשחיפשתי מידע על הסופרת, מצאתי מאמר מרתק של אלי אשד על כתב יד מסתורי, שנמצא ככל הנראה על ידי בעלה של הסופרת, שהיה סוחר בספרים עתיקים.

The Gadfly – Ethel Lilian Voynich

עידית

1959 (1897) מהדורה קודמת – הוצאת מצפה 1932

תרגום מאנגלית: מ. ז. וולפובסקי

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון