תגית: איל חלפון

שלושה גברים סובבים בנגב. אברהם מסילתי, מפעיל ציוד מיכני כבד בחברה הכורה פוספטים, מתמודד יחד עם אשתו עם בעיות פוריות, ואמור להתמודד עם סלע מסיבי שעומד בדרך אל אזור כריה חדש. יצחק (חקה) פריימן, מפיק שזה עתה התגרש מאשתו, ונותר לבדו ללא בת זוג וללא בנו המשוטט במרחבים שבין ברסלב להודו, אינו מוצא מנוחה לנפשו, ובמקום לחזור למשרד שהוא מנהל הוא שם פעמיו דרומה, שם ימצא את חרותות הסלע שיפעימו אותו. יעקב גרינברג (גריני), איש המוסד, קבר את בנו נמרוד שנהרג בתאונת דרכים, והוא יוצא לנגב, האזור האהוב על הבן, כדי למצוא אבן למצבה. אברהם, יצחק ויעקב, ולא במקרה.

איל חלפון מציג שלושה סיפורים, נפרדים אך מסופרים במשולב, אודות אבות ובנים, מן הכמיהה לילד, דרך הזדמנויות מוחמצות לקשר משמעותי, ועד ההבנה שילד הוא ישות עצמאית והחיבור אתו על בסיס חדש. יחד עם אלה הוא מספר על הנגב – הפראים שיובאו אליו מאירן, חרותות הסלע הפזורות בו, הארכיאולוגים והגיאולוגים החוקרים אותו, הסלעים המרכיבים אותו – ויותר מכל, על הקשר הסימביוטי בין האדם לסביבתו.

הספר משלב, באופן סיפורי הנמנע מדידקטיות, עובדות רבות, ששלחו אותי לחפש מידע נוסף. כך לדוגמא, הוא מזכיר כבדרך אגב את גברוש שהשתתף בסלילת דרך זיוה בסיני; מציין שמות של ארכיאולוגים מובילים, ביניהם עוזי אבנר ועמנואל ענתי; מתאר כמה מחרותות הסלע, אחדות מתוך כחצי מליון; מתייחס לתעשית הפוספטים, ועוד.

הרקע עובדתי, אך כל הדמויות, למעט אחת, בדויות. גריני פוגש בשיטוטיו את יוסי שריף, המייסד של אקבן, וקבוצה של מתאמנים בהדרכתו. מצחיק שדווקא המפגש הזה, שנראה לי טיפה תלוש ולא משתלב, הוא היחיד שמשלב סצנה מן המציאות.

מרכז המבקרים החדש בנגב, שבמכרז על הקמתו חקה ירצה להתמודד, עתיד להבנות סביב ה'ממותה', הסלע המסיבי מן הסיפור של מסילתי. עוד בטרם תכנן את פרטיו הוא כבר קובע את שמו, 'סלע קיומנו'. אברהם, שמרבית חייו הוקדשו להכנעת הנוף, יצחק, שלא התעניין במיוחד בטבע, ויעקב, שמשיכתו של בנו אל הנגב נראתה לו משונה, יגלו את עוצמתה של אמא אדמה. כדוגמת הקונגלומרט הגיאולוגי, תלכיד של שותפים גיאולוגיים שונים, גם האדם וסביבתו יצוקים זה בזה. להבנתי, זו הסיבה לבחירה בשמות גיבורי הספר על שם האבות. היסטוריה אנושית וגיאולוגית שלובות יחדיו.

'סלע קיומנו' הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר קודם של איל חלפון, "היו פה לפנינו", שנכתב עם רן ברקאי. אנצל את ההזדמנות הזו לשוב ולהמליץ עליו.

ספרים דיגיטלים וספרים מודפסים בכריכה רכה אולי נוחים יותר לקריאה, אבל ספר בכריכה קשה נושא תחושה נעימה של חוויה של פעם. שמחתי על הבחירה של ההוצאה בפורמט זה.

מעניין, כתוב בנעימות ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021